עיקר תוי"ט על כלאים ט

משנה כלאים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ירושלמי כלומר אילים זכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין א' אלא שאילים זכרים וכרים נקבות:

(ב) (על המשנה) צמר ופשתים. במ"ג פי, 'א דנגעים תנן דבגדים צבועים אינן מטמאין בנגעים ולענין כלאים בין לבנים בין צבועים:

(ג) (על הברטנורא) ר"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאלו בבגדי כהן גדול איכא נמי מעיל אפוד וחושן:

(ד) (על הברטנורא) וילפינן ליה בפ"ק דחולין די"א מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאיתא קמן ובמידי דיבש ביבש מין במינו אפי' מדרבנן א"צ יותר. ובתר שמא אזלינן מין במינו ואפילו אית לחד שם לווי כדאיתא בפ"ב דע"ג:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) וידמו כאלו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו פשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר:

(ו) (על הברטנורא) הוא לשון הר'מ ובפ' ב"מ כתב פירוש אחר:

(ז) (על הברטנורא) אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו:

(ח) (על הברטנורא) ירושלמי ופירש הר"ש מטה של חבלים שנשקע תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל נסרים של עשן קשה ואינו נשקע:

(ט) (על המשנה) נוגע בהן. דאז חיישינן שמא תכרך כו' כמ"ש הר"ב מ"ד:

(י) (על הברטנורא) ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי. הר"ש:

(יא) (על הברטנורא) והר"מ לא פירש דפליגי וכן בחבורו פסק לתרוייהו. וכתב בכ"מ שטעמו דהכא שאני דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין:

(ג)

.אין פירוש למשנה זו

(ד)

(יב) (על הברטנורא) ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו. הר"מ:

(יג) (על המשנה) על כתיפו. וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל 'לא בהעלאה שהוא מדאורייתא:

(ה)

(יד) (על הברטנורא) מסיים הר"ש ופליגי אסתמא דלעיל מ"ב:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(טו) (על הברטנורא) ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין שיהיו עושי המנעול ההוא נזהרים למנוע אפילו חוט אחת של פשתן. והר"מ בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש הכ"מ דפירש זרב היינו שבימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו גם כן צמר כדי ללבשו בימות הקור ומה שכתב אין לו עקב הוא דצורתו כך הוא.

(ח)

(טז) (על המשנה) שוע טווי ונוז. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ובתוספות הקשה גם כן על פירוש הא' בדברי הר"ב דמתניתין משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו'. ואור"ת דעל כרחך לאו למדרש כל שעטנז קאתי כו' ואם תאמר אמאי תני ארוג. יש לומר דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא הכי נמתני ארוג דמדרשא דיחדו נפקא. ושוע ונוז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא ועיין באריכות:

(ט)

(יז) (על הברטנורא) והרא"ש במסכת נדה כתב דהך שרי טפי:

(י)

(יח) (על המשנה) והקופה. שהוא גם כן דרך ללובשו: