רבינו שמשון על כלאים ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על כלאים · ט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

ירושלמי (הל' א) כתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש ת"ל (ויקרא יט) לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל הקופה לאחריו ת"ל לא תלבש מה מלבוש דבר שהוא מהנה הגוף אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה הגוף לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך ר' יונה בשם רבי זירא שאם היה בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומונח לארץ ומקצתו אין בו לא יתכסה בו מצד שני אי פשתים הייתי אומר פשתים שלם [נ"א של ים] או קנבוס ת"ל צמר מה צמר שאין לו שם לווי אף פשתן שאין לו שם לווי [מנין שאין לו שם לווי] אמר ריב"ל כתיב (מלכים ב ג) ומישע מלך מואב היה נוקד מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. דכתיב (ויקרא יג) בבגד צמר או בבגד פשתים יכול יהו מטמאים בנגעים בין צבועים בין שאינם צבועים ת"ל בגד צמר או בגד פשתים מה פשתים כברייתה אף צמר כברייתה אוציא הצבוע בידי אדם ולא אוציא צבוע בידי שמים ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבנה (לשון הירושלמי שם) תנינן תרתי כללי ולא דמיין דין לדין תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועין בין אינן צבועין ותנינן אינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן ובלבד לבנים ר' יונה בוצראה בעי קומי ר' מונא תמן אתמר בין צבעים בין לבנים וכה אתמר ובלבד לבנים א"ל שנייה היא ששנה עליו הכתוב צמר צמר [ב' פעמים] מה צמר כברייתה אף פשתים כברייתה:

ואין הכהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים. א"ר זעירא כתיב (שם טז) בד קודש ילבש בד שעולה יחידי והרי צמר עולה יחידי פירשו בקבלה (יחזקאל מד) לא יעלה עליהם צמר בשרתם בשערי החצר הפנימית וביתה הא מבחוץ מותר להעלות עליהן ומנין שמותרין בכלאים דכתיב (שמות לט) ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן וכתיב (יחזקאל מד) פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע את דורש שש משש שש מפארי ופארי מפארי. פי' פשתים שלם או קנבוס יש מין א' שקרוי פשתים שלם ומין אחר שנקרא פשתים קנבוס ואין נקראין פשתים סתם לעולם וממעט להו משום דיש להם שם לווי צבוע בידי שמים כגון רחלים שחורות בד שעולה יחידי קנה יחיד' מכל גרגר ואין ב' קנים עולין מגרעין א' ואף הצמר עולה יחידי כל נימא נימא לבדה ולהכי פריך והרי צמר עולה יחידי ובפ"ב דזבחים (דף יח:) שינויא אחרינא את דורש (נ) שש משזר כלומר משש דאבנט מה להלן היה תכלת אף כאן תכלת ושש מפארי דידה ופארי מפארי פשתים ומיהו אי אפשר לומר כן דבהדיא מוכח בפ"ק דיומא (דף יב:) דלא הוה כלאים בד' בגדים אלא באבנט דתניא אין בין כהן גדול לכהן הדיוט אלא אבנט דברי רבי ומפרש התם דאיירי בכ"ג ביוה"כ ומשמש בבגדי לבן בפנים שכולן של בד ואית דמפרש לעולם בשאר ימות השנה ובהנך דשרו ויש לפרש דיליף שש דאבנט שהוא פשתן משש דמגבעות ושש דמגבעות מפארי שעמו ופארי דמגבעות מפארי פשתים ילבשו דכתיב בהדיא פשתים:

אם רוב מן הגמלים מותר. לערב עמהם פשתן:

וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. דאם רוב קנבוס מותר לטרוף עמהן צמר:

תניא בתוספתא בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק מצמר גמלים כולו או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור. פי' כשבאו החוטים של צמר ושל פשתן זה אצל זה אבל אם זה בצד אחד של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר:

משנה ב[עריכה]

השיראין. מפרש בירושלמי (שם) מטכסא:

הכלך אצבין קסרי אמר רשב"ג חזרתי על כל מפרשי הים ואמרו לי כולכא שמו ובריש במה מדליקין (כא:) משמע דכלך היינו מטכסא ואית דקרי לה שירא פרנדא:

אבל אסורין משום מראית העין. דדמי לצמר ופשתים ואין לאסור אותן לולאות שמשימין בסרבל של צמר שהן של משי דהיינו שיראין בעל כורחין* אותן בגדים של משי אין זה שיראין שבגמרא שהרי מצוין בינינו הרבה ושיראין אינן מצויין מדבעי למימר בריש במה מדליקין (שם) דשיראין היינו שירא פרנדא ובשילהי סוטה (מח:) אמרינן משחרב בית המקדש בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ולא בטלו לגמרי אלא שאינן מצוין כל כך:

כרים וכסתות. עשוין לשכיבה ואמרי' ביומא בריש בא לו (דף סט.) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו ואפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן הכא גבי כרים וכסתות ומרדעת דלקמן בשאין בשרו נוגע לא גזור בדבר שאין דרכו בהעלאה:

ירושלמי (שם) הא דאתמר מותר בריקן אבל לא במלא בנתון על גבי אסטוונות אבל לא בנתון ע"ג מטה [פי'] של חבלי' שלא נשקע תחתיו וצידי הכר עולים עליו אבל *צדדין של עץ קשה ואין נשקע:

אין עראי לכלאים. דלבישת עראי שמה לבישה ואסור ובריש התכלת (דף מא.) מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

על גבי י' לבושין. ואף ע"פ שאינו נהנה ממנו:

אפילו לגנוב את המכס. כדי יציאת השער שנוטל בו המכס שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם וסבר דבר שאינו מתכוין אסור כדמוכח בריש הגוזל בתרא (דף קיג.) ופליג [אסתמא] (דאתמר) דמוכרי כסות דסיפא ובמוכס שאין לו קצבה איירי או במוכס העומד מאיליו כדמוכח התם דאי בסתם מוכס בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא והא דאמר רבי יוחנן בסוף המוציא יין (דף פא:) דדבר שאינו מתכוין אסור ופריך עלה מסתם מתני' דנזיר חופף ומפספס ולא משני סתמא אחרינא אשכח מתניתא דהכא אפילו לגנוב את המכס משום דאידך דסוף פרקין עיקר דמוכרי כסות דבתרייתא היא ומיהו איכא עוד סתמא בפרק כירה (דף מא:) מיחם שפינהו דמוקי לה אביי התם כמאן דאמר דבר שאין מתכוין אסור ועוד תנן בפרק במה בהמה (דף נד.) מכניס חבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך ומפרש בגמ' משום כלאים ופירש שם בקונטרס דסבר דבר שאין מתכוין אסור ונראה דפריך מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא ואפילו איכא סתמי טובא דאסרי הא אמרינן בפ"ב דקידושין מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי:

ירושלמי (שם) אמר רב כל שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור מתניתא פליגא על רב פשתן שצבעה בחרת לא יעשה אותה אימרא מפורסמות ובכרים ובכסתות מותר. פי' אין דרך לצבוע פשתן אלא צמר וכשהפשתן צבוע אי אפשר לאורגו עם בגד של פשתן לבן וללבוש בפרהסיא משום דמיחזי כלאים ובכרים ובכסתות מותר אפילו מפורסמות ואע"ג דמשום כלאים גמורין נמי אין בהן כדקתני מתני' איצטריך הכא אפילו בשרו נוגע בהן ואפי' מלאים ואפילו ע"ג מטה והשתא פליגא דרב דמשמע דוקא מפורסמות הא בחדרים מותר ועוד מייתי התם טובא דפליגא דרב ומסתברא דלאו לחנם נקט אימרא אלא לפי שחוט של אימרא שעשוי לחזק הבגד שלא יקרע ודרך לטוותו גסה כעין מטוה של צמר שהוא גסה וגם מתוך שצבוע דאיכא תרתי טועין בו לומר שהוא של צמר ויש טעם משום מראית העין:

משנה ג[עריכה]

מטפחות הידים. מפה שפורסין על השולחן דרך בני אדם מכובדין כשמביאין להן פת או בשר נותנין להן במפה ובירושלמי (הל' ב') פסיק הלכה כר' אלעזר דאסר וא"ר זעירא כשהיו מביאין לר' אבינא ביעתא במפה דאית בה כלאים והוא לא מקבל על שלא יתכוונו בחמה מפני החמה כלומר שהמפה מונעו שאינו נכוה בביצה שהיה חמה:

מטפחות ספרים. הא דאסר ר' אלעזר מפרש בירושלמי (שם) ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מפני שעושה אותה כמין תיק ומשימה בחיקו ונותן ספר תורה עליה ר' אבא בשם ר' חייא בשם רב מפני שמחמם בה ידיו:

מטפחות הספג. כשאדם יוצא מבית המרחץ מביאין לו סדין או מטפחות ומסתפג בה:

ור' אלעזר אוסר. משום דפעמים שרואה את רבו ומתעטף בה:

מטפחות הספרים. ספר שמספר בני אדם פורס לפניו מפה שיפול השער עליה ויש בהן משום כלאים ואמרי' בירושלמי (שם) הדא דאיתמר במתכוין לשם מלבוש אבל אינו מתכוין לא:

משנה ד[עריכה]

תכריכי המת. בנדה פרק האשה (דף סא:) פליגי דאמר ר' אמי ואיתימא ר' לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור ור' יוחנן [אמר] אפילו לקברו דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפילו ציצית אמרי' בפרק התכלת (דף מא:) דההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש כל שכן שאין להלבישו כלאים משום לועג לרש ושמא שאני מצות ציצית שהיא שקולה כנגד כל המצות כדאמרינן בפרק התכלת [דף מג: ] וראיתם וזכרתם אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסור דלא מיתהני כלל ואנן בעינן הנאה פורתא כדמשמע בריש יבמות (דף ד:) דבעינן העלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאה לאפוקי מוכרי כסות והא דדייק מינה דמצות בטלות לעתיד לבא כשיחיו ואייתי סייעתא *שיעמדו בלבושיהם:

ומרדעת של חמור. בנדה פרק האשה (שם) דאסרינן בגד שארג בו כלאים לעשות מרדעת שמא ישכח ויקחנו ויעשה טלאי לבגדו ומשום שמא תכרך לו נימא לא אסיר כדפרשינן גבי כרים:

ירושלמי (הל' ג) תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מן דנפק ליה לא אמר כלום ר' אמי הוה יתיב מיתני אמר חד לחבריה את לביש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאניך והב ליה. פי' אין מדקדקין במת להחמיר לענין דברי תורה שאסור לדבר לפני המת כדאמר ר' יוסי הוה מיתני ולא הודיעוהו שהיה שם מת עד שיצא ולא בכלאים בבה"מ שכעס רבי אמי על אותו שאמר לחברו את לבוש כלאים וציוהו לפשוט את בגדיו להלבישו ובפ' מי שמתו (דף יט:) משמע דאסור דאמר רב יהודה אמר שמואל המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק ושמא התם בכלאים דאורייתא והכא בכלאים דרבנן :

משנה ה[עריכה]

מוכרי כסות. שיש בהן כלאים מוכרים כדרכן לובשו להראותו בשוק:

ובלבד שלא יתכוין להנאתו ומהכא דייקינן בשילהי כירה (דף מו:) דדבר שאין מתכוין מותר ואפי' במידי דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא ופליגא אסתמא דלעיל:

והצנועין המחמירין על עצמן מפשילים במקל לאחוריהן:

משנה ו[עריכה]

תופרי כסות. טעמא דהנך כטעמא דרישא:

משנה ז[עריכה]

הברסין. מפרש בירושלמי (הל' ה) ברסין בודיא ברדיסין דולמא דלמטיקון קובלון ומעפירין מנעלות הפינון דדרסין ובערוך פירש ברסין גלופקרין שמכסין המטות וברדיסין כמו כן אלא אלו רכין ואלו עבין פינון עדילדין מן הפסולת:

עד שיבדוק. שמא יש ביניהן פשתן:

ממדינת הים. מפרש בירושלמי (שם) מחוף הים שבמדינת הים:

אין צריכין בדיקה שחזקתן מן הקנבוס. ואמרינן בירושלמי (שם) הדא דאתמר בראשונים שלא היתה פשתן מצויה אבל עתה שמצויה הפשתן בכל מקום צריכין בדיקה ולפיכך צריך להזהר כשאדם נותן בגדי צמר לאומן שלא יתפור בחוטי פשתן לפי שהפשתן מצוי וגם במלבושיהן בניקחין מן הנכרים ויש לסמוך במקומנו להתיר לפי שהפשתן ביוקר מן הקנבוס וטוב יותר לאומן לתפור בו לפי שהוא חזק החוט בשעת תפירה אבל בארץ אנגלי"טירא ובנורמנדי"אה שאין הקנבוס מצוי להם אסור בלא בדיקה ואפילו המנעלים העשוין מבפנים בלבדין צריכין בדיקה שלא יהו תפורין בפשתן:

ומנעל של זרב. ל' חימום מל' בעת יזורבו (איוב ו) כלומר מנעל העשוי לחימום הרגל ועושין מנעלים כפופין וביניהן משימין משי או פשתן ואין חוששין שמא ביניהן צמר ובערוך גריס זרד:

ירושלמי (שם) מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עמרא מלגיו כהדא דרבי זירא מפקיד לרבי אבא בר זבינא דיאמר לבר ראשון דלא יחוט ליה מסאניה בכיתן אלא ברצועה ומודה רבי זירא בההן פיסקי דעמר על דכיתן דהיא שרי דהוא שנץ גרמיה והיא נחתא ליה:

משנה ח[עריכה]

שוע. לשון שעיעות תרגום חלקת צואריו שעיעות (בראשית כז) שהצמר טווי בפני עצמו ושוע בפני עצמו וכן הפשתן שוע בפני עצמו וטווי בפני עצמו ואחר כן נוז דהיינו שניהן ארוגין יחד ולא כרבינו תם דמפרש נוז משזר ואריג מדכתיב יחדו דהכא משמע בהדיא דמשעטנז נפקא לן אריג וכן בירושלמי וכן בפרק קמא דיבמות ושם הארכתי:

נלוז ומליז. מרחיק את ישראל מאביהן שבשמים מלשון אל יליזו מעיניך (משלי ד):

משנה ט[עריכה]

הלבדין. טורפין הצמר והפשתן זה עם זה ומחברין כעין בגד ע"י אומנות בלא טויה ואריגה:

פיף של צמר ושל פשתן. אחר שמשלימין האורגין הבגד עושין בשפת הבגד ונקרא פיף ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיף מצמר:

מפני שחוזרין לאריג. כלומר דומים הם לאריג וי"מ מסבבין הן את האריג ובערוך פירש פיף צלצול של צמר:

ירושלמי (הל' ה) ניחני שוע ולא ניתני טווי אילו תנן שוע ולא תנא טווי הוינן אמרינן טווי מותר מתני' לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן אמרין נוז מותר מתני' לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שחוזרין לאריג ניתני נוז ולא ניתני שוע אילו כן הוינן אמרינן שוע מותר מתניתין לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין:

משיחות של ארגמן. של צמר צבוע ארגמן ואסורין לחגור על גבי חלוק של פשתן מפני שהוא שולל שדרך לתופרן בחלוק או לקשרן שלא ינתק מן החלוק מלשון וכלן רשאים לשוללן למוללן ללקטן בפרק בתרא דמ"ק (דף כו:) וכמו קורע מתוך השלל מתוך המלל דהתם:

עד שלא קושר. כלומר קודם שיקשור בה מתניו דרכו לחבר במלילה החגור של צמר עם החלוק של פשתן ובירוש' (שם) אמרינן משיחה של ארגמן אסורות אית תניי מותרות מאן דאסר בגין אילין טורסייא דהוא מכפת מאן דמתיר דהוא שנץ גרמיה והיא נחתה לה כלומר דאגד בה לבד ואינו כופתה בחלוק ועולה ויורדת:

לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן. שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זה בזה ואפי' ישים ביניהן רצועה של עור אסור כגון רצועה של עור שמשיחות של פשתן בראשה הא' ומשיחות של צמר בראשה הב' וכשחוגר בה קושר ב' ראשיה של צמר ושל פשתן ביחד דאל"ה פשיטא דשרי ופוק חזי מה עמא דבר הסרבלין שלנו של צמר ויש בהן עורות של טלאים או של שפנים תפור מן הפשתן וההיא דתניא בתוספתא דאסור חלוק של צמר גמלים וארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן ל"ק מידי כדפרשינן לעיל והא דתנן נמי בסמוך שק וקופה מצטרפין לכלאים לא קשיא מידי כמו שאפרש:

משנה י[עריכה]

אותות הגרדים. דרך הגרדים והכובסין לכתוב שם הבעלים על הבגד מעשה רוקם ואם הבגד של צמר והאותות של פשתן אסורות משום כלאים:

תכיפה אחת. תפירה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת אינו חיבור לטומאה ולטהרה שאם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה על זה לא הזה על זה:

ואין בה משום כלאים. דאם חוט אחד של צמר וחוט אחד של פשתן וחברן בתכיפה אחת:

והשומטה בשבת פטור. ולא הוי כקורע על מנת לתפור ב' תפירות של פשתן דחייב כדתנן בפ' כלל גדול (דף עג.):

שני ראשיה לצד אחד. כגון שתחב המחט והוציאו ושייר מן החוט וחזר והכניס ראש החוט הב' ונמצאו ב' הראשין לצד האחד וקשרו כדאמר גבי התופר ב' תפירות והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה שקשרן:

עד שישליש. שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס ג"פ:

מצטרפין לכלאים. אם חתיכה של בגד צמר מחובר בשק וחתיכה של בגד פשתים מחוברת בקופה ותכף החתיכות זו בזו בב' תכיפות מצטרפין אע"פ שהן ב' כלים ולא אמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינן חבור ובסל ובקופה הוה בעי למימר בירושל' (הל' י) דשרי לפי שרגילין להחלק זה מזה יותר ומסיק דאסור ובאב ובנו מיבעיא ליה אם זה לבוש מאנין דעמר וזה מאנין דכיתן דההן בו נשוך כלומר שתכופים בב' תכיפות ודוקא היכא דנסב פיסקי דעמר ועגיל על תרוייהו כלומר שהקיף האב והבן בחגורה של צמר שלא יחלקו זה מזה משמע הא לא עגיל על תרוייהו פשיטא ליה דשרי דאינן חיבור:

ירושלמי (שם) מה ר' יהודה כר' אליעזר דתנן רא"א האורג ג' חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב אמר עולא טעמא דר"א תמן ע"י שמלאכתו מתקיימת ברם הכא פחות מכאן מסתתר הוא רבי סימון בשם ריב"ל לא שנו אלא שק אבל סל לא אשכח תני הסל והקופה והשק מצטרפין בכלאים אהלים אין בהן משום כלאים רבי ירמיה בעי הוא ובנו מהו שיצטרפו בכלאים והיך עבידא האב לבוש מאנין דעמר ובריה מאנין דכיתן נסב פיסקי דעמר ועגיל על תרוייהון א"ר יוסי ההן בו נשוך רבי חגי בעי הוא עצמו מהו שיצטרף בכלאים היך עבידא היה לבוש ברדסין דעמר בחדא רגליה וברדסין דכיתן בחדא רגליה א"ר יוסי וההן בו נשוך (יד) עוד ירושלמי (הל' ד) אבוה דרב ספרא שאל לר' זירא מהו למיתן פריטין בגולתן ומקטרינון בחוט דכיתן ומהו למיתן פריטין לגו סדינא ומקטרינון בחוט דעמר א"ל חכים רבי לרב הונא [דר"ה אמר אסור] (דאסור) שמואל אמר מותר ר' יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אמר מותר: