מלאכת שלמה על כלאים ט
<< · מלאכת שלמה · על כלאים · ט
אין אסור כו'. ואינו מטמא כו': ירושלמי תנינן תרין כללין ולא דמיין דין לדין, תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים, תנינן אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים ובלבד לבנים. ר' יונה בוצראה בעא קומי ר' מונא תמן את אמר בין צבועין בין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים, אמר ליה שנייה היא ששנה עליו הכתוב צמר צמר שתי פעמים מה פשתן כברייתה אף צמר כברייתו. ובברייתא מוסיף אוציא הצבוע בידי אדם ולא אוציא הצבוע בידי שמים, תלמוד לומר לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן ע"כ. ושל כהנים גם כן הנה ידעת שיש בהם גם כן צבועין ולבנים:
ואין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים: כלומר הבגדים שאין בהם כלאים אלא של פשתים דוקא, כגון כתנת ומכנסיים ומצנפת ואבנט שיש בו כלאים של צמר ופשתים, והני בהדיוטים. וחשן ואפוד ומעיל דכהן גדול של כלאים של צמר ופשתים היו:
השיריים והכלך וכו': בגמרא ראש פרק במה מדליקין מייתי ברייתא דתניא השיריים והכלך והסריקין חייבין בציצית, ומפרש בגמרא במסקנא כפי מה שהגיה רש"ל ז"ל אי בעית אימא דמתניתין פרושי קא מפרש מאי שיריים כלך:
בפירוש ר"ע ז"ל, ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירין בהם וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל זה הדין היה צריך ראיה דמאן יימר שלא היה מצוי ביניהם, ונראה לי לפרש דהכי פירושא דמתניתין העושה בגדים משיריים וכלך אין בהם משום כלאים, אבל אסור משום מראית העין שזה נראה כצמר וזה נראה כפשתן ע"כ:
הכרים והכסתות כו': היינו מפני שאין דרכן בהעלאה, וכן פירש ר"ש ז"ל בפירוש המשנה. וריב"ל אתא לאשמעינן דאפילו עשר מצעות זו על גבי זו שאין דרכן בהעלאה, כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישון עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך, הר"ן ז"ל בסוף פרקא קמא דביצה דף רפ"ה, ועיין עוד שם ותוסיף לקח טוב:
אין עראי לכלאים: בירושלמי תני אין עראי לכלאים בבית המקדש, ופריך והתני כהן שיצא לדבר עם חברו אם הפליגו טעון טבילה דאיכא הסח הדעת, ואם לשעה סגי בקדוש ידים ורגלים ולא אמרו שיפשוט עצמו כשמדבר עמו אף על גב דאינו עובד עבודה, ומשני התם בבגדי לבן ביום הכפורים שאין בהם כלאים והא דתני אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים היו, ובפרק בא לו אמרינן דאפילו דבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור:
בפירוש ר"ע ז"ל, ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. כן פירש הר"ש ז"ל וזה לשונו, אפילו לגנוב את המכס כדי יציאת השער שנוטל בו המכס שאין נותנין מכס מבגדים שלובש אדם:
מטפחות הידים כו': ומתניתין ר"מ. אבל בתוספתא מפיך ר' יהודה דר"א לדרבנן, ותני הכי מטפחות וכו' אין בהם משום כלאים דברי ר"א וחכמים אוסרין, ומשום הכי בירושלמי פסק רב הלכה כדברי האוסר מאן דהוא. ומן התוספתא הלזו משמע דר"א ביו"ד גרסינן, ובמשנת שלש מטפחות הן של ידים טמאה מדרס דבפרק כ"ד דמסכת כלים סתם לן תנא כותיה דר"א דמתניתין. ואיכא בירושלמי מאן דמפרש דטעמא דאוסר ר"א במתניתין מטפחות ספרים מפני שבימות החורף כשקורא בספר מחמם בה ידיו מפני הקור.
וכתב הרש"ש ז"ל מטפחות הידים פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל הן אותן שרגילין לפרוש על השלחן ולקנח בהם הידים, ואינו נכון חדא דמטפחות הידים קתני ולא מטפחות השלחן ועוד דאותם אינם קשין כלל והנכון שהן אותן שמנגבין בהם הידים שהם קשים קצת, מטפחות ספרים נמי הן בגד עב וקשה לשמור הספרים שלא יתלכלכו ויתקלקלו, מטפחות הספג נמי קשה קצת, ומטפחות הספרים רכה שמקנחין בה פניהם ומודו בה כולי עלמא ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, לפי שיש להן בית ראש ולובשין אותן וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה, דהא אפילו במרדעת אסרו לקמן אף על פי שאינה דרך מלבוש, ובירושלמי שלנו לא נזכר לשון זה דרך מלבוש אלא על מטפחות הספג אבל מטפחות הספרים שהיא עולה עליו אסורה מכל מקום, וצריך עיון בגרסא של הירושלמי כי נראה שיש בו שבוש ע"כ:
תכריכי המת וכו': ואפילו לכתחלה נמי יכול לעשותם כלאים, דהכי אמרינן בתוספתא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה ממנו תכריכין למת, הכי מייתי לה בנדה דף ס"א וקאמר עלה התם זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא, ופירש הרש"ש ז"ל דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין כאן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי ע"כ.
וכתב עוד הרש"ש ז"ל ותימה דליתסר משום לועג לרש דאפילו ציצית אמרינן בפרק התכלת דרמינן ליה בההיא שעתא משום לועג לרש כל שכן שאין להלבישו כלאים, ותירץ הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרינן וראיתם וזכרתם ע"כ.
ואפילו להוציא עליה את הזבל, פירוש שהזבל יכבד עליו ומלבד שהמרדעת מצלת בגדיו שלא יטנפו מצלת נמי גופו שלא יכבד לו וגם חוצצת בפני הריח כך נראה לי עכ"ל ז"ל:
מוכרי כסות: כתב הר"ן ז"ל בפרק גיד הנשה דף תש"ט ע"א ואף על גב דקיימא לן דר"ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות לענין הנאה ודאי אף על גב דהוי פסיק רישיה שריא, דהא תנן הכא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו' ואף על גב דודאי מטי ליה הנאה אלא דכיון דלא מיכוין לה לא חשבינן לה מידי ע"כ בשינוי לשון קצת. וכתב רש"י ז"ל שם בפרק כל שעה יש שטועין שמקשין על משנה זו אותה ששנינו בתוספתא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים אלמא כלאים אסור למכור, וטעות הוא בידם דהתם אבד דוקא שמא יחזור עובד כוכבים וימכרנו לישראל ולא יכיר שיש בו כלאים וילבשנו, אבל כלאים הניכר מותר בכל הנאות מכירה ע"כ:
ובגשמים וכו': פירש הרש"ש ז"ל שלא יפלו גשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו, אית ספרים דגרסי והצנועין מפשילין לאחוריהן במקל:
תופרי כסות וכו': נראה דהני תרי באבי דמוכרי כסות ותופרי כסות לא זו אף זו קתני, וקל להבין:
הברסין: בערוך גרס הבדסין בדל"ת וכתב הרש"ש ז"ל ונראה כמאן דגריס לה ברי"ש שהירושלמי מפרש הברסין ברייתא. והענין הוא כדאיתא במדרש ר' תנחומא פטשיהון אלו ברקיס והן מכנסים, וברסיס וברקיס ובראיי הכל אחד, שמשתנה הלעז לפי המקומות, והברדסין מפרש בירושלמי דולמא. והכסות שקורין בלע"ז שאיו קורין בלשון יון דולמא ע"כ. וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל הבירסין הבי"ת בצירי, וגם הוסיף יו"ד אחר הבי"ת:
והדלמטיקיון: פירש בערוך יש אומרים בלע"ז קאפא:
ומנעלות הפינון: פירש בערוך על שם מקומן כדכתיב ויחנו בפונון:
לא ילבש בהן: אית ספרים לא ילבשם:
ר' יוסי אומר אף וכו': צריך למחוק מלת האף:
ומנעל של זרב: בערוך בערך זרד גריס של זרד בדל"ת, וכן נראה שגורס הרמב"ם ז"ל, אבל בערך מנעל אף על פי שגם שם כתוב זרד, בשם הירושלמי כתוב שם זרב, ובכל מקום שם משמע שגם הרמב"ם ז"ל גורס בבי"ת, ועיין בטור י"ד סימן ש"א.
בפירוש ר"ע ז"ל, נראה שנפל טעות במה שכתב שם סנדל ומנעל, דלא ראינו ולא שמענו גרסת סנדל במשנה וגם לא הוזכרה בשום מפרש:
אין אסור משום כלאים כו': שוע לשון חלק, שיהו פניהם חלוקים יחד במסרק. ועיין בתי"ט ובכסף משנה שם תמצא מה שדקדק בראש דבריו. וכתב הרש"ש ז"ל הכא משמע בהדיא דנוז פירוש ארוג, ודלא כפירוש ר"ת דפרקא קמא דיבמות דף ה' ובפרק האשה במסכת נדה דף ס"א, והתם פליגי אמוראי אי פירוש שעטנז או שוע או טווי או נוז כל חד לחודיה ומר זוטרא פליג דכולהו בעינן לחיובא וכתוב בספרים והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דאינו מלשון הגמרא אלא פסק משם גאון. וכן מצינו במסכת ברכות כמה והלכתא בפרק כיצד מברכין ואינו מעיקר הנוסחאות אבל כל המפרשים כראשונים והאחרונים גרסי ליה.
ולפי סברת מר זוטרא נראה לי לפרש מתניתין הכי, אין אסור משום כלאים ללקות עליו אלא טווי על גבי שוע כל מין לעצמו, שוע קרדאדו בלע"ז על שם שבנפוץ מחליקו תרגום חלק שעיע, וטווי כל אחד לעצמו, וארוגין שניהם ביחד והיינו בזמן שאין החוט של כל אחד שזור אלא יחידי הוא דבעינן ארוג והיינו טעמא דכי אין לחוט קיום דאינו שזור בעינן אריגה, אבל כשהחוט של צמר וכן של פשתים שזור בקשורין יחד סגי דכך שזורין כל אחד לעצמו וקשורין יחד כמו כל חד יחידי וארוגין, והיינו דאמרינן דכלאים מידחי מקמי ציצית ואמרו דמשום קשר העליון שמקושר הצמר אצל הפשתן מידחי, וטעמא משום דחוטי ציצית שזורין הן כדאיתא בספרי. נוז לשון עיקום, ובאריגה איכא עיקום שהחוטין של השתי חציין יורדין למטה וחציין עולין למעלה ואחר כך חוזרין והעליונים למטה והתחתונים למעלה וכן לעולם.
והראב"ד ז"ל כתב בפירוש תורת כהנים וזה לשונו, מיהו היכא דהוו שוע טווי חד חד לחודיה וקטר להו בהדי הדדי ההוא קטרא עביד להו כאילו שוע טווי ונוז בהדי הדדי, והא מלתא גמרינן לה מדאצטריך רחמנא למישרי כלאים בציצית והתם ליכא חבור לא בשועם ולא בטווייתם אלא בנוזם בלבד דהיינו הקשר, וטעמא משום דציצית עשה ודחי לא תעשה שרי הא בעלמא הוה אסור מהתורה שמע מינה שהקשר חמור יותר מן הארוג ע"כ דבריו, ואינם מחוורין. גם דברי הרמב"ן ז"ל בפרשת קדושים נוטין לומר דלא בעינן אריגה גבי כלאים והאיסור הוא מטעם יחדיו דשתי תכיפות הן חבור, ומתניתין לא משמעא הכי ובמה שפירשתי א"ש. רשב"א אומר נלוז מפרש דנוז, דתנן היינו נלוז והלמ"ד חסרה כמו בטווי שאין כאן אלא הטי"ת מלשון תועבת ה' נלוז מטה ומעקם דרכיו, ונלוזים במעגלותם בתלתולים ומעקשים כי הדבר הארוג מעוקם השתי כקשת בכל חוט של ערב והקשר גם כן יש בו עיקום, ומליז הוא אביו שבשמים, מטה השי"ת מדרכי רחמיו עליו כענין שנאמר ועם עקש תתפתל עכ"ל ז"ל.
ועיין בהר"ן ז"ל סוף פרקא קמא דביצה, ויש מפרשים ומליז פירוש מרחיק, וראיתי מי שנקד ומליז המ"ם בצירי, ובירושלמי ניתני שע ולא ניתני טנז, ומשני אילו תנינן שע ולא תנינן טנז הוינן אמרין דוקא שוע דהיינו כגון לבדים אסורים הא טווי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וארוג אינו חייב דאינו חבור כל כך ומשום הכי אצטריך טנז אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג. ניתני שעט ולא ניתני נז, ומשני הוינן אמרין הא נוז מותר ומתניתין לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור ואפילו אינו טווי ומטעם נוז דהיינו עיקום וחבור. ניתני טנז ולא ניתני שע, ומשני הוינן אמרין הא שע מותר ומתניתין לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועים.
ובספר יראים סימן ס"א כתוב רשב"א אומר נוז נלוז מליז הוא לאביו שבשמים אף על פי שפירוש משזר נמי נוז הני תרווייהו נפקי מיניה שקולין הן ויבואו שניהם ע"כ. ועיין בספר הלבוש יו"ד סימן ש', ועיין בספר קרבן אהרן סוף פ"ד דפרשת קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתניתין:
הלבדים אסורים כו': רש"י והרמב"ם ז"ל סברי שהלבדים אסורין מהתורה ומפרשים דבר שהוא שוע או טווי או נוז, אבל הרשב"א והרמב"ן ז"ל סוברים שהלבדים אינם אסורים מהתורה אלא מדרבנן מפני שהם שועים לבד, והם מפרשים דבר ששוע וטווי ונוז שצריך שלשה אלו להיות כלאים ע"כ בקיצור מספר לקח טוב פרשת קדושים. וכתב הר"ן ז"ל פרק במה אשה בשם ר"י ב"ר אשר דלא גזרו רבנן אלא בלבדין הרכין אבל בקשין אפילו מדרבנן מותרין והיינו איצטמא דתניא התם בברייתא דאין בה משום כלאים ע"כ. ולשון לבד לשון אחיזה ודבוק זה בזה מענין לבוד, ותרגום ירושלמי מחזיק באזני כלב דלביד באודנוי דכלבא:
פיף של צמר: אורילי"ו בלע"ז וקרוי פיף בחלוף פ"א בכ"ף תרגום שפת היאור כיף נהרא. ולשון הר' יהוסף ז"ל פיף פירש בערוך צלצול פירוש חגורה קטנה, משיחות פירש בערוך לשונות של ארגמן, ופירש רש"י ז"ל בפרק המוצא תפילין לשונות של צמר שאינו טווי ע"כ. והביא ראיה מפרק המוצא תפילין שאין פירוש משיחות הוי חבלים כדפירש ר"ע ז"ל:
משיחות של ארגמן אסורות: ירושלמי אית תנאי תנו מותרות, מאן דתני אסורות דהוא מכפת ליה שתפורין המשיחות בחלוק, ומאן דתני מותרות היינו שאינם תפורים אלא חוגרו על חגור של פשתן וכד איהו שנץ גרמיה היא נחתא לה:
לא יקשור סרט כו': כתב הראב"ד ז"ל בפירושו למסכת תמיד, שמעתי שיש דוחקים לומר דהאי מתניתין יחידאה היא משום דר' חנניה בן גמליאל קתני לה בתוספתא דכלאים, ולאו מילתא היא דהשתא מיהא סתם לן תנא כוותיה ע"כ. ובספר יראים סימן ס"א כתוב ואין לומר הלכה כר' חנניה בן גמליאל דסתם מתניתין כוותיה דמשם אין ראיה דההיא יחידאה היא דר' יוסי קתני לה לכולה מילתא, ויש לומר אחר שר' יוסי ור' חנניה קמו בחדא שיטתא רבים נינהו והוו רבים כנגד רבים דתוספתא דסבירא ליה דחבור על ידי דבר אחר לאו שמיה חבור ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ, ועיין עוד שם:
בפירוש ר"ע ז"ל, וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה וכו'. כתב עליו הרר"י ז"ל פירוש זה אינו נראה כלל דאם כן מאי רבותא היא זו שאמר אף על פי שהרצועה באמצע כיון דמשום הקשירה נאסר, על כן נראה דמיירי בלא קשירה כמו שרוב העולם רגילין לחגור בלא קשירה, ואין ראיה מן המנהג דמהא אסור מהתורה דאמרינן בספרי מנין שלא יקשור סרט וכו' תלמוד לומר יחדו מכל מקום, ומשמע שאף על פי שאינם מחוברים יחד אלא על ידי דבר אחר אסורין הן שגם זה קרוי יחד. וגם מה ששנינו בסוף פרקין והשק והקופה מצטרפין לכלאים אינו רוצה לומר דדוקא כשחבר החתיכות יחד, אלא אפילו כשחתיכת בגד צמר עשוי טלאי לשק וחתיכת בגד פשתן עשוי טלאי לקופה וחבר השק והקופה יחד אסור משום כלאים עכ"ל ז"ל *הערה 1: :
אותות הגרדין כו': ברמב"ם שם וזה לשונו, אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אף על פי שאינו חשוב אצלו ע"כ בקיצור:
התוכף תכיפה אחת וכו': בירושלמי פריך מה ר' יהודה כר"א דתנינן ריש פי"ג דמסכת שבת רא"א האורג שלשה חוטין בתחלה חייב, וקשה דדוחק הוא דהא ר"א שמותי הוא, ומשני א"ר עולא טעמא דר"א תמן על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת טפי אבל אין הכי נמי דבשנים סגי, ברם הכא פחות משלשה מיסתר הוא ולא קאי:
השק והקופה מצטרפין לכלאים: ירושלמי ר' סימון בשם ריב"ל לא שנו אלא שק דהרבה פעמים אדוקים שק וקופה ואין עומדין ליחלק, אבל סל של קנים שאין דרך לחברו אפילו אם חברו לא הוי חבור, הדר אשכח תני הסל והשק והקופה מצטרפין לכלאים.
אחר זמן רב בא לידי ספר תשובות הרשב"א ז"ל וכתב שם בסימן רפ"ח וזה לשונו, השק והקופה מצטרפים פירש ר"ש ז"ל אם חיבר כו' מצטרפין אף על פי שהם שני כלים ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואינם חבור, וסל וקופה הוה בעי למימר בירושלמי דשרי לפי שרגילין להתחלק זה מזה יותר משק וקופה ואפילו הכי מסיק דאסיר. ומשנה זו כעין משנה שלמעלה ממנה דקתני לא יקשור סרק של צמר ושל פשתן לחגור בו את מתניו אף על פי שהרצועה באמצע, ופירש ר"ש ז"ל לא יקשור סרק של צמר בשל פשתן שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות של פשתן ויקשרם זו בזו, ואפילו ישים ביניהם רצועה של עור אסור כגון שהמשיחה של צמר מחוברת בראש האחד של הרצועה והמשיחה של פשתן בראש השני של הרצועה וחוגר את מתניו ברצועה וקושר שני ראשי המשיחות זו בזו, דאי לאו הכי פשיטא דשרי ופוק חזי מאי עמא דבר דסרבלין שלנו של צמר ויש בהן עורות של שפנים תפורים בפשתן. ואם תאמר אי בשקשורין בשתי תכיפות שתי המשיחות או שתי החתיכות פשיטא ומה לי צרוף החגורה או צרוף השק והקופה לא היא, דודאי אי לא החגורה של עור וכן השק והקופה שתי המשיחות ושתי החתיכות לא היו עומדות עליו ולא חוגרות אותו אלא נופלות לארץ ונמצא שצרוף החגורה והשק והקופה מעמידין אותן והן המצרפין לכלאים ע"כ. ועיין עוד שם בתשובה סימן ש' וגם שם כתב שני פעמים סרק בקוף עיין עליו:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת כלאים. ברוך הנוטה כדוק שמים ובונה ירושלים. ובעזרת האל המבליג שוד על עז ומבעית. נתחיל מסכת שביעית.
הערות
[עריכה]- הערה 1: אמר המלקט, עיין מה שכתב המחבר במשנה הסמוכה בשם תשובת הרשב"א.