שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/מאמר א

[המאמר הראשון]

תחלת הפעלים בעלי אותות סתר

אחל בעזרת ה' לפרש אלה הפעלים ואקדם מכללם אשר ראשיתם והוא לעמת פא פעל אלף. וראשית מה שאקדם להם שאין פועל מכל שפעלים נבנה על פחות משלש אותיות. כי אם חסר אות מאותיותיו או נפל ממנו או נגרע אז יאמר עליו כי הוא פועל חסר או נופל או נגרע והיה משפטו להיות כן וכן בראיות ודמיונות. לפי שהעבריים יחסרון ויגרעון וישימו תמורת החסרון באותה מלה. ויש אשר לא ישימו ותשאר חסרה מאין תמורה. ולפי מה שאני עתיד לבאר: וחלקתי הפעלים לשני מחלקים. פועל קל. ופועל כבד: וקראתי שם הקל הבא על משקל פעלתי שהוא קל מכל הבנינים. ושם הכבד הבא על זולת משקל פעלתי כמו הפעלתי ופועלתי וזולתם מן הבנינים והמשקלים: ומטעם זה אמרתי כי פעלתי קל מכולם בעבור כי הנח הנסתר בין הפא הקמוצה והעין שהיא אלף נסתרת בלשון יפול מן המדבר כשתאמר ממנו פועל עתיד ותשוב הפא הקמוצה בשוא נחה ותאמר אפעל יפעל נפעל תפעל. וכשתגזור ממנו פועל או פעול לא תוסיף מה בתחלתו כדרך שתוסיף בנגזר מן הפועל הכבד כשתאמר מן השליך שם פועל משליך ושם פעול מושלך. ומן דבר הכבד שם פועל מדבר. ושם פעול מדובר. אך תאמר מן פעל הקל פועל. כמו שומר ישראל מן שמר. ופעול כמו שמור לך לאמר. וכן קראתי שם <עמ' 13> הפעלתי כבד מפני ההא הנוספת בתחלתו. ושגזרת פועל ופעול ממנו בתוספת מם כמו שהזכרתי. וגם קראתי שם פעלתי. כמו דברתי ושברתי. ופועלתי. כמו ואת הנערים יודעתי. וזולתם ממה שלא יצא על משקל פעלתי כבדים בעבור כי הנח הנסתר אשר בין הפא והעין בפועל העובר קיים בפועל העתיד או שתהיה העין דגושה בו ובאשר בניניו ועם כל זאת שלא יהיה הפועל והפעול מהם אלא בתוספת מם. לכן לא תמצא בכל הבנינים והמשקלים קל מבנין פעלתי כי יפול הקמץ מן הפא בפועל העתיד והמם מן הפועל והפעול הנבנה ממנו: ודע כי כל פעל ופעל כמו אבד ושבר. ואת כל עץ השדה שבר. שהם פעלים עוברים כי הם דגושי העין לא ישונה זה הבנין לעולם ולא ינתק מרגשות לרפיות או שיהיו על משקל פעל או פעל כי אם בהיות במקום העין אחת מאותיות חמש א'ה'ח'ע'ר. כמו מאן ה'. כהה הנגע. בער יאשיהו. כי נחם ה'. ושרת את אחיו. לפי שחמש אותיות אלו נפרדות בדרכים ופנים אינם כאשר כל דרכים. ואני איחד להם מאמר בפני עצמו שאבאר בו כל דרכיהם וטעמיהם בעזרת ה'. אך בהיות הפעלים אלה נמלטים מא'ח'ה'ע'ר לא ישנו ולא יחלפו לעולם אלא שיהיו דגושי העין. כמו אזן וחקר והדומה להם. לבד מפליט אחד ואין ללמוד ממנו. לפי שזכרתי מלה אחת רפת העין ואין בה אחת מחמש אותיות אלו. ואביכן התל בי. כי אם כהתל באנוש תהתלו בו. אל יוסף פרעה התל. והיתה התיו ראויה להדגש בכל אלה. וכבר שבה אל עיקרה ומשפטה ונאמר ויהתל בהם אליהו: ויש מן הפעלים שלא נמצא ממנו כי אם בנין פעל לבדו או הפעיל לבדו או פעל לבדו או פעל לבדו ויש אשר נמצא ממנו פעל והפעיל כאחת. כמו שבת והשבית. או הפעיל ופעל. כמו המליט ומלט. ויש אשר נאמר בו פעל והפעיל ופעל. כמו סגר והסגיר וסגר: ואומר עוד כי העבריים בעת יכבד בלשונם פועל שאחת מאותיותיו היסודות בו אלף או וו או יוד להניע אותן והראותם במוצא הלשון אז הניחום במקום הנעתם והסתירום תחת הראותם. כמו שעשו באכל ואמר כשהביאו בתהלתם ארבע אותיות א'י'נ'ת סימן המורות על הפועל העתיד הפכו האלף לוו נסתרת הורה עליה החלם לפניה ואמרו אומר יאמר נאמר תאמר. אוכל יאכל נאכל תאכל. שמשקלם אפעל יפעל נפעל תפעל הוו שהיא במקרא וו ובמכתב אלף היא כנגד הפא. ולכן כתבוה פעם אלף על העיקר ופעם וו על מדבר הלשון. נעשה וו אומר אוכל אשר אחר האלף שהוא למדבר בעבור עצמו במקום פא אפעל: וכן כי יוכלו אתיקים. הוו אשר אחר היוד היא אלף אכל נהפכה לוו נסתרת ולכן העמידו טעם כי יוכלו אתיקים עד שיראה מקום הוו בלשון שהיא נהפכת מן האלף שבאכל. ועוד יחסירו אותה מן המכתב לפי שהיא קיימת בדבר להמשך האות לפניה. כמו ולעמשא תמרו: ואל יחשוב החושב כי האלף נפלה מן המקרא כמו שנפלה מן הכתב בעבור כי התיו מועמדת בגעיא ללמד על הוו הנחה אחריה הנהפכת <עמ' 14> מאלף אמר. וכמהו אמר אל אלוה. ואכל פתי לבדי. הוו אע״פ שנפלה מן המכתב קיימת בהגות הלשון. והנוספות אשר ביאמרו תאמרו אמרה. יאכלו תאכלו ואכלה מציד בני. תמוכות בגעיא לעולם בעבור הדבר הזה. ועל כן כל מי שיקרא אחת מהם בלא תמיכה והעמדה נחזיקנו עם הבורים ונמננו בתוך הכסילים. לפי שיגרע מן המקרא פא הפועל שמלמדת עליו התמיכה והעמדה. רק ואכלה מצידי. נחטפת האלף ממנו ואינה התמיכה. מפני שהאלף היא פא הפועל והיא לשון אמירה לזכר שיאכל. כמו שמרה זכרה. האלף במקום שין שמרה. וכנגד זין זכרה. ולא להעמיד האלף כי אם בהיותה נוספת. כמו ואכלה מציד בני. שמשקלו ואפעלה. הוו נהפכה מאלף אכל ועומדת במקום פא ואפעלה ושין ואשמעה. וכן ואכלה ותהי בפי. תועמדנה שתי אלפין אלה שהן נוספות למדבר בעבור עצמו. ופה הפועל הוו הנהפך אחריהם מאלף אכל: ואחר שקדמתי כללות אלה אחל בפרט הפעלים שתחלתן אחת מאותיות אלה ראשון ראשון בעזרת ה': —

ואלה הפעלים שתחלת אותיותיהם אלף לא נמלטה מנוח ומהפך

אבד. ומנום אבד מנהם. אבדת עם כמוש. וכבר נהפכה זאת האלף לוו נחה בדבור הלשון. יאבד יום. אל נא נאבדה. ויאבדו. נון נאבדה ויוד יאבדו תמוכות ומועמדות ללמד על פא הפועל שאחריהם. ויש בענין זה פועל כבד מתעבר. [ופתרון מתעבר. הוא הפועל הנפרד מן הפועל ונופל על הפעול. פעמים שהוא קל כמו אכל אחז. שהמאכל והאחיזה יוצאים מן האוכל והאוחז ונופלים על האכול והאחוז. אבל אינו יוצא מן האובד. שהוא אובד לעצמו. וכשתבקש להעבירו אל פעול תאמר האביד. כמו] והאביד שריד מעיר. מאביד מפניהם. וכבר נהפכה גם האלף הזאת לוו נחה. כמו אבידה עיר. האלף אשר בו למדבר בעבור נפשו והוו אחריה נהפכה מאלף האביד. כי כבד עליהם לקבוץ שני אלפין כאחד. ומשפטו להיות אאבידה. וגם יש בלשון זה פועל כבד שני [גם הוא מתעבר ונופל על פעול]. אבד ושבר. יאבד הון. אאבד. ואחללך מהר אלהים ואבדך. הנח הנסתר המוטל על הוו הקמוצה אשר בואבדך הוא במקום אלף המדבר בעבור עצמו. כי הניחו האלף והפילוה מן הכתב סמוכים על שהיא קיימת בלשון. [וזאת האלף הכתובה פא הפועל.] ועקרו ואאבדך. [בשני אלפין. והראשנה מונעת בשוא ופתח. כמו ואאלפך חכמה.] מאבדים ומפיצים: —

אבה. לא אבה ה' השחיתך. אם תאבו ושמעתם. לא תאבה לו. גם זאת האלף נהפכה לוו בדבור הלשון למשמע האזן. ופעמים <עמ' 15> שנופלת מן הכתב בעבור כי היא קיימת בהגות הלשון. כמו אם יפתוך חטאים אל תבא. עמד הנח הנסתר שבין התיו והבית במקום אלף אבה ובמקום פא הפועל והאלף שבסוף התיבה כתובה במקום הא שהרבה תכתב במקומה: —

אהב. אהב את יוסף. לא יאהב לץ. ויש כשתנוח אלף זאת כשתקדמנה אלף המדבר. שכבד עליהם לקבץ שני אלפין יחד. ונאמר אני אהבי אהב. אלף זאת הכתובה איננה היא אלף אהב ובמקום פא אפעל. ומשפטו להיות אאהב ויש כשיהפכו אותה לוו נסתרת [ותוכיח עליה הנעת האלף לפניה בחלם כמה שנ'] ואהב את יעקב. שהיה ראוי להיות ואאהב. [ועמדה הוו במקום האלף השנית שהיא כנגד פא ואפעל.] ונאמר תאהבו פתי. והיה משפטו להיות תאהבו בשני סגולין. אחד תחת התיו. ואחד תחת האלף. ותהיה ההא בשוא. על משקל ויארבו על שכם. יחרדו כצפור. אך כבד עליהם מפני שקרוב מוצא האלף ממוצא ההא והפכו סגול התיו לשוא ותוסיפו על שוא ההא פתח ונמשכה תנועת האלף ולכן נהפך גם הסגול שהיה תחתיה לצרי. ויש בלשון אהב עוד פועל כבד אהב אהבתי מאהבי ם. קראתי למאהבי. והיתה ההא ראויה להדגש לולא שהיתה מאותיות א'ח'ה'ע. —

אהל. ויאהל עד סדם. ויש בעיקר הזה פועל כבד האהיל. האהלתי. הן עד ירח ולא יאהיל. ויש כשתנוח האלף ותפול מן הכתב וקימת בדבור הלשון. נאמר ולא יהל שם ערבי. ומשפטו יאהל. כמו אל יאמן:

אזל. כי הלחם אזל מכלינו. אזלו מים. מה תזלי מאד. בין התיו והזין נה הוא במקום פא תפעלי ובמקום שין תשמעי. ולכן עמדה התיו בגעיא ונקדה בצרי ללמד עליו: —

אזן. נאמר מזה העיקר פועל כבד על משקל הפעיל ולא האזין אליכם. והפועל עתיד. מי בכם יאזין ואת. וכבר הניחו האלף הזאת והפילוה מן הכתב והוכיחה עליה קמצות האלף לפניה. אזין עד תבונותיכם. [עיקרו להיות אאזין בשני אלפין כמו לא אאמין. כי אאריך נפשי. וכן נאמר] שקר מזין על. לשון הוות. ומשפטו להיות מאזין. ובעקר זה מין אחר מן הפועל הכבד. ואזן וחקר. יאזן. על משקל אמץ יאמץ מאמץ. ולא יתכן להניח זאת האלף בעבור הזין הדגושה אחריה. ואלו הניחוה אז כבד הדבר בזין דגושה אחר אלף רפה. ואין חפצם בהנחה כי אם להקל ולא להכביד. ולכן הניחו אלף אזין ואהב. והפכו אלף אובידה אוסיפה לוו נחה. כי האות שאחריהם רפיה ולא דגשה: —

אזר. אזרו חיל. ואתה תאזור מתניך. והפועל הכבד ותאזרני שמחה. וכבר הפילו האלף הזאת מן הכתב והמקרא יחד והשיבו תנועתה על התיו לפניה והרפו את הזי"ן הדגושה ואמרו ותזרני חיל. וטוב מזה <עמ' 16> הטעם כי נאמר כי ותזרני חיל יוצא מעקר ארחי ורבעי זרית. ויפתר לפי הענין. ואע״פ שותזרני וזרית שני מינים. מן הפועל הכבד. ותזרני יוצא מן הזרה. וזרית מן זרה: —

אחד. אחד היה אברהם. התאחדי הימיני. ותהפך האלף הואת ליוד בכמו יחד על עפר ישכבו. מיד כלב יחידתי. ורק היא יחידה. כמספד על היחיד. ותנוח היוד הואת נאמד בקהלם אל תחד כבודי. אל יחד בימי שנה. היוד הנחה בין התיו והחית בתחד ובין היוד והחית באל יחד תמורת אלף אחד. ויתכן להיות אחד ויהד שני עיקרין: —

אחז. אחזת שמורות עיני. וכבר נהפכה גם זאת האלף לוו נחה נאמר ואוחז בפילגשי. ותחז יד ימין יואב הוו אשר אחר אלף המדבר בעבור עצמו בואחו. והוו אשר אחר התיו בותחז היא נהפכה מאלף אחז. והיא פא הפעל. וכמהו יאחז בעקב פח. [ולשון נפעל נאחז בסבך. ויאחזו בה. נון נאחו נבלע באלף ויאחזו והיה ראוי להדגש. כמו נון וינתקו מן העיר. וסמך ויסכרו מעינות תהום. אבל אותיות א'ח'ה'ע'ר לא ידגשו במקום שהם ראוים להדגש.] וגם לשון נפעל מעקר זה נחה האלף ממנו ונהפכה לוו נסתרת בדבור הלשון. אע״פ שהיא כתובה אלף היא קרואה וו. נאמר ונאחזו בתוככם. ומשקלו נפעלו כמו נשמרו נכרתו: ויש ממנו פועל כבד האחיז יאחיז מאחיז. ולשון מופעל מאחז. וכבש בזהב לכסא מאחזים. וכמוהו היה מעמד במרכבה. שהיא מופעל מן העמיד. והיה משפטם להיות מאחז מעמד בשורק תחת המימים ושוא תחת האלף והעין על משקל מושלך מושכב. אבל זה דרך מדרכי א'ח'ה'ע. לפי שכל מופעיל שיבא אחר המם אחת מאותיות אלה יסע השורק מן הטם ויהיה במקומו קמץ גדול ויהיה תחת אות שהוא מא'ח'ה'ע והוא פא הפועל קמץ חטף. ויש עוד בעקר זה פועל כבד אחר. נאמר אחז יאחז. מאחז פני כסה. ומשפטו להיות החית דגושה על משקל מדבר משבר. לולא שלא תרגש החית בלשון עברית: —

אחר. יש בו פועל כבד. ולא אחר הנער. החית משפטה להדגש. שהוא על משקל אבד ושבר. ולשון רבים מדועי אחרו. [ואלו היה פעל קל היה אומר אחרו בקמצות האלף. כמו כן אהבו. וגם זה היה דגש לולא החית.] ולעתיד אל תאחרו אותי. וכשתצוה זכר תאמר לו אחר. כמו דבר אל בני ישראל. אבל לא ידגש מפני החית. ובעיקר מין אחר מן הפועל הכבד. נהפכה בו האלף לוו נחה. נאמר הוחיר יוחיר. ויוחר מן המועד. כמו הוסיף יוסיף ויוסף. הוריד יוריד ויורד. וגם מעקר זה פועל קל אחר אחרתי. בקמצות האלף. כמו אהב אהבתי. יאחר. ואחר עד עתה. האלף למדבר בעבור נפשו והנח הנעלם שבינה לבין החית במקום פא הפועל והיה ראוי להיות כמו ואאחר בשני אלפין. ועל פי מה שהזכרתי באוהבי אהב. ויתב להיות ויוחר מן המועד נגזר מגזרת פועל זה הקל ונהפכה בו אלף אחר לוו. כמו שנהפכה אלף אמר וו בויאמר. ואלף אחז וו בויאחז: — <עמ' 17> אכל. אכלתי. תהפך גם זאת האלף בפועל העתיד לוו נחה במקרא ותשאר אלף במכתב אבל יוצאה בהגות הלשון וו מונע אשר לפניה בחלם. נאמר יאכל נאכל תאכל. ויש כשתכתב וו כמו שהיא בדבר. כי יוכלו אתיקים. ויש כשתפול מן הכתב. כמו ואכל פתי לבדי. ואכלה מציד בני. ואכלה ותהי בפי. והפועל אשר לא נקרא שם פועלו אכל. והייתי סבור כי הסנה איננו אכל ולרבים אכלו כקש יבש. חרב תאכלו. כמהו פועל עובר לא הוזכר פועלו. וקמצות הכף בעבור כי הוא סוף פסוק. מפני שרוב המלים והשמות אשר באתנח ובסוף פסוק קמוצות במקום הפתחם בזולתם עד שהתבוננתי לקח מאתך. וראיתי הקוף קמוצה ואיננה באתנה ולא בסוף פסוק. אז ידעתי כי איננו אכל לקח מאתך מקומם להיות אכול לקוח על משקל פעול ובאו על משקל פועל כו הוא שוה בענין ובפתרון יותר. לפי שאלו היה לקח במקום זה פועל עובר לא הוזכר פועלו היה פתח. כמו כי לקח עמי חנם. ולקח מהם קללה. וכמו ושפך דמם כעפר. וזולתם הרבה מאד וכבר נכון להיות עוד לקח מאתך לולי הקמץ פועל עובר מתעבר אל הפעול אשר לפניו שהוא אותי שיפול עליו הפועל פעם מאחריו. כמו ואותי צוה ה' ופעם מלפניו. כמו כי כן צוה אותי וכמו ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו. שיתכן להיות ותצפנו לשון יחיד נופל על מלת את. לפי שאת תיבה מיוחדת לאחד ולשנים ולרבים. ועוד יתכן להיות ותצפנו על ענין שני האנשים שהוא זוג אחד. ואלו נאמר על לשון רבים נאמר ותצפנם. וכשראיתי לקח מאתך קמץ קוף בהסמך ולא בהפסק אמרתי שענינו פעול ומשקלו פועל. ויש לאכל ולקח שני דומים במקרא. והם שן רעה ורגל מועדת. כי מועדת משקלו פועלת. מן ולא שהוא כמו כשך יקושים. אך מעדו קרסולי. והשני יוקשים בני האדם. הוא על משקל פועלים. ולא אזכור מלה חמשית כערכן בכל המקרא: —

אמר. אמרתי. זה הפועל הרבה נשתמשו בו בלשונם והניחו האלף בעתיד הנאמר ממנו והפכו אותה לוו נחה במקרא ודבור הלשון ויש כשכותבין והיא כתובה אלף על העיקר. אמדו יאמר נאמר תאמר. ויש כשמחסרין אותה וו כמו שהיא במקרא. אם ארעב לא אומר לך. אותה מן הכתב. כמו אמר אל.אלוה אל תרשיעני. ואמר אעלה אתכם. ולעמשא תמרו. אמר קהלת. לפי הענין והניח הלשון. לפי שקהלת לשון נקבה. כמו יושבת שופכת. ונאמר אמרה קהלת על פי הלשון ונעזב הענין. לפי שקהלת זכר שהוא שם לשלמה והוא לשון נקבה סמכו על מה שיש בדעת בין תדע: ויש עוד בעקר זה פעל כבד מענין אחר. וה' האמירך היום. את ה' האמרת: —

אסוף אאסוף. ולא נאסוף אסף. ואסף איש טהור. לך ואספת. את תבואתינו: ויש כשהופכין אותה לוו נחה והאות אשר לפניה המלה נוספת כמו שהיא מונעת בחלם אוספה הצלעה. וההא אשר בסוף באשמעה אזכרה ומשפטו להיות אאספה. אך פעמים יכבד עליהם לדבר <עמ' 18> בשני אלפין כאחד וא'ע'פ שנאמר אאסוף. מפני שאאסוף קל על הלשון יותר מן אאספה. ומאמרך לזכר שתצונו לעשות אסוף את העם. ונאמר גם אספה לי. וזה נפרד מאחיו לפי שהמנהג הנוהג בכל הנאמר ממנו פעול ותוסיף עליו ההא. שמשפט העברים להוסיפה בו להיות פעלה בקמץ חטף תחת הפא. כמו שמור שמרה. וזכור זכרה. אכול אכלה. ובמה שראוי להיות בלא הא פעל שיהא בתוספת הא פעלה. כמו שמע שמעה. כמו שנפרד אספה מן הראשונים. שלח שלחה. כי אם אחד נפרד מאלה. נאמרה גם כן קרב אתה ושמע. קרבה אל נפשי גאלה. [והיה זה ראוי להיותו קרבה בחרק. כמו שהיה ראוי להיות אספה לי. אספה בקמץ חטף.] ולשון נפעל מן אסף. נאסף אל עמי. כאשר נאסף אהרן אחיך. נאסף אל עמי קמץ שהוא שם לנפעל שהוא כן בכל זמן. אבל נאסף אהרן אחיך פתח. שהוא לשעבר. ודע כי כל נפעל יחלק בראשית מחלקותיו לשתי מחלקות או שיהיה פתרונו נפעל כבר או שיהיה פתרונו נפעל ועומד בכל זמן. ונפעל שהוא לשעבר יחלק עוד לשתי מחלקות או שיהיה פתח בהסמך הטעמים והתחבר המלים וזה הוא עקרו ומשפטו או שיהיה קמץ בהפסק טעמים [כמו אתנח וסוף פסוק ווקף במקצת מקומות.] אך נפעל שהוא נפעל ועומד קמץ בכל מקום כי אם תטפלני לדבר אחר יהיה פתח [כמו נאמן הוא. במקום נאמן. שהן קמצין. אבל ונאמן רוח פתח. שהוא טפל אל רוח.] ולכן גם זה נחלק לשני פנים כראשון. אך כשנבקש לדבר מן אסף נפעל שענינו לשעבר נאמר נאסף פתח הסמך בהתחבר המלים או קמץ הסמך בהפסק הטעמים. וכשנוסיף הא לנקבה על המחובר נאמר נאספה. בשוא תחת הסמך. ואם הוספנוה על הנפסק נאמר נאספה. בקמצות הסמך כמו שהיה לפני תוספת ההא. (ואם נרצה לאמר מן אסף נפעל שהוא נפעל ועומד בכל זמן נאמרנו בקמצות הסמך. כמו שהיה לפני תוספת ההא.) ואם נבקש לאמר מן אסף נפעל שענינו לאשר הוא שם ולכל זמן נאמרנו בקמצות הסמך בכל מקום אלא כשנטפול אותו אל דבר אחר כמו שאמרתי כבר. ואם הוספנו עליו הא הנקבה תהיה הסמך קמוצה לעולם כמו שהיה קודם לכן. אבל הסופרים מתקני הטעמים שמו בין נפעלה שענינו כבר היתה כשיהיה בהפסק טעם ובין נפעלה שהוא לעכשיו הפרש ששמו טעם הראשון בעין הפועל. כמו אחת מהנה לא נשברה. שהבית מן נשברה במקום העין מן נפעלה. ושמו טעם השני בלמד הפעל. כמו זבחי אלהים רוח נשברה. שהריש מן נשברה במקום למד הפועל מן נפעלה: —

אסר. ואסרה אסר. ואסרנוהו לענותו. ויאסר את רכבו. אשר אסורים. ונהגו העברים. להניח אלח אסורים והחסירה מן הכתב כשהוסיפו לפניה הא הדעת כמו שאמרו כי מבית הסורים יצא למלוך. שהוא אסורים קודם ההא ולולא זאת היה אומר הסורים בדגשות הסמך כמו הפורים. השומים. הזוזים. וכו עשו באזקים כשהביאו עליו ההא או הבית <עמ' 19> הניחוה והסתירוה ואמרו האזיקים באזקים. [אך השאירוה במכתב נחה ומשפטו האזיקים באזיקים בפתח חטף תחת האלף.] וכמוהו והאספסוף. וישב אבימלך בארומה. בהניחה. והיה ראוי להראותה. האררי. ומשפטו האררי. בהנעת האלף. וכן ברוך ה' ואעשיר. בהניחה והטיל הפתח היה ראוי להיות תחתיה על הוו לפניה ומשפטו ואעשיר. כמו ואעלים עיני. ואענה את זרע דויד. בהנחת האלף. כל זאת להקל. ואהללך מהר אלהים ואבדך. הנח הנעלם שיש בין הוו והאלף הוא במקום אלף המדבר בעבור נפשו הניחוהו להקל והאלף הכתובה היא פא הפועל. והיה ראוי להיותו ואאבדך. האלף הראשונה בשוא ופתח. והשניה בפתח. על משקל ואאלפך חכמה. באלהים כאלהים. ואלהים לאלהים. בהנחת האלף להקל. והיה ראוי להראותה. ונאמר כי זובח לאלהים יחרם נאמר כהוגן וכשורה בקמצות הלמד מפני שהוא מודע. והיה ראוי להאלהים. וכשהחסירו ההא מן הכתב הטילו הנעתה על הלמד אשר לפניה כמו שאמרו להמזבח להגדוד. וכשגרעו ההא הפתוחה מן הכתב הטילו תנועתה על הלמד לפניה ואמרו למזבח לגדוד. וכן עשו באמרם יי כשתכנס על האלף אחת מארבע אותיות שהן ב'ו'כ'ל הניחוה להקל מעליהם ואמרו בה' וה'. כה'. לה'. וכן בלשון אדונות. כמו אדוני אדוניהם. כשיבואו אותיות אלה עליהם תנוח האלף לעולם ותחסר במוצא הלשון. וכבר נמצאו מהם שבעה שיוצאת האלף בהם בדבור הלשון וננקדת בשוא ופתח. לאדניהם. ואדונינו מכל אלהים. הודו לאדוני האדונים. והאומרות לאדוניהם. ואדונינו דויד. כי קדוש היום לאדונינו: —

אפה. ומצות אפה. אפיתי על גחליו. ותופהו מצות. אלף אפה נהפכה לוו נחה בותופהו מצות. ולכן הוו עומדת במקום פא ותפעלהו: —

אצל. הלא אצלת לי ברכה. ואצלתי מן הרוח. ולא נמלט גם זה העיקר מנוח והסתר נאמר ויאצל מן הרוח. והיה ראוי להיות ויאצל. כמו ויאמן אכיש. והוא פועל כבד. [נאמר לשעבר האציל. כמו האמין. ולעתיד יאציל ויאצל. כמו יאמין ויאמן. אך הוו הפתוחה הנופלת על היוד הדגושה הופכת הענין לשעבר א'ע'פ שהוא לשון עתיד: —

אשם. תאשם שמרון. למען יחרדו ויאשמו. ולא נמלט גם זה ממקרה הנוח והסתר. שכבר נהפכה האלף הזאת ליוד. ונאמר והבמות תישמנה. שדומה לו תכרענה תשלחנה. היוד עומדת במקום פא תפעלנה וכף תכרענה ושין תשלחנה. ויש כשיחסירוה מן הכתב בטוחים על מה שהיא מצואה בדבר הלשון ומשמע האזן. נאמר והאדמה לא תשם. ותשם ארץ. ויתכן להיות מעיקר זה ישום וישרוק. מפני שלשון יפעול ויפעל נאמר כאחד. כמו וישבות המן. למה תשבת המלאכה. ויהיה האות הנסתר <עמ' 20> ולכן נדגשה שין ישום. כי מנהגם להבליע נחים אלו נבלע בתוך השין. באותיות שאחריהם. כמו כי אצק מים. שהוא מן ויצקת עליה. בטרם אצרך. שיוציא מן יצר. ויתכן גם להיות ונשים עד נפח. אם לא ישים עליהם נוהם. מעיקר זה על מבנה הפועל הכבד. והאות הנח נבלע בשין הדגושה וראוים להיות ונאשים. אם לא יאשים: —

הדבר אשר היה על הפעלים שתחלתם יוד ועומדת במקום הפא מהם

הפעלים שתחלתם יוד ועומדת במקום הפא מהם. כמו ירד. ישב. יצא. ידע. כשנשתמשו בפעלים אלה עם ארבע האותיות הנוספות שמלמדות על העתיד הניחו היוד והחסירוה מן הדבר להקל מעליהם ואמרו ישב ירד יצא ידע. הנה הנסתר שאחרי היוד הוא במקום פא יפעל. וכן ירדו נרדה תרדו ארדה. ישבו תשבו אשבה נשבה. ידעו תדעו אדעה נדעה. יצאו תצאו אצאה נצאה. הנוספות תמוכות בגעיא ללמד על הנח אשר אחריהן. וכל הקורא אחד מהם בלא תמיכה והעמדה כבר סכל ונבער. לפי שהפיל פא הפועל מן הדבר. וכן ירדו ישבו וחבריהם שמשקלם יפעלו הנח הנסתר לעולם במקום פא הפועל עומד ובמקום שין ישמרו ישמעו. וראיתי רוב אנשים נעלם מהם הפרש בין וידעו הנקרא קמץ יוד. ובין וידעו הנקרא צרי יוד אע״פ שהוא גלוי ומפורש. עד כי אמרו מקצתם שהוא סוד עמוק ונפלא. אין כמוהו לדעת בגולה. ומקצתם אמרו שהוא אחד ואין ביניהם להבדיל. ונעלם מהם ההפרש בעבור היוד שתחסר מן המכתב ולא יראוה כתובה במלה ולא יכירו כי היא קיימת בדבור הלשון. ולכן אומר כי יוד וידעו שהוא קמץ פא הפועל כמו פא ופעלו ושין ושמרו דרך ה'. ונון ונהרו אל טוב ה'. לפי שהפועל העובר ידע ולשון רבים ידעו וכשנוספה הוו הנקוד תחתיה בשוא על הפעלים העוברים הפכה ענינם לעתיד כמו ויצאו וראו שהוא לעתיד. ובנו בני נכר. ושמרו בנן ישראל. וזכרו פליטיכם. נעשה תוספת הוו במלת וידעו הקמץ היוד כתוספתו בוזכרו פליטיכם. ובנו בני נכר. להשיב הדבר לעתיד בוו שהיא לשעבר מבלתי הוו. וגם יש כשישאר הענין לשעבר בוו כמו שהיה לפניה. כמו ויצאו והכו בעיר. ועלו אליה סרני פלשתים אבל וידעו הנקוד בצרי לא יהיה לעולם כי אם לעתיד. כי היוד הכתובה בו אחת מארבע אותיות א'י'ת'ן המוספות לעתיד והיוד שהיא פא הפועל הוא הנח הנסתר שאחריה. ולכך נתמכה היא בגעיא להוכיח עליה. ומשקל וידעו הקמץ היוד ופעלו. ומשקל וידעו הצרי היוד ויפעלו. וכדבר על וידעו וידעו כן הדבר על וישבו וישבו וירדו וירדו וכל הדומה להם. וצווי הזכר שתאמר לו מן הפעלים האלה יהיה בגרוע היוד מן הכתב והדבר כאחת להקל. נאמר מן ירד ירד רד. ומן ישב ישב שב ומן יצא יצא צא. ומן ידע <עמ' 21> ידע דע. והנעת עין הפועל בהם כהנעתו בפועל העתיד. וגם נאמר צווי הזכר מן יעץ איעץ עוץ. עוצו עצה ותופר. והוא מרעיו נפרד ואין דומה לו. והיה ראוי להיות עץ כמו שב. או עץ כמו דע. או יעץ כמו ירש. ים ודרום ירשה. או יעוץ כמו וגם יצוק בו מים. שבאו במשפטם. וכבר נוספה ההא בלשון צווי זה הנמצא נגרע מתחלתו. נאמר רדה שבה. וכן נאמר דעה חכמה לנפשך. אע״פ שדעה בסגול והם קמוצים. על כן גם יתכן להיות דעה שם הפועל ולא לשון צווי. כאילו נאמר דעת חכמה. וגם יוסיפו התיו באחרית שמות הפעלים תמורת היוד שנפלה מראשיתם. נאמר רדת שבת דעת בפתחות העין. שכבד עליהם לאמר דעת בסגול. ונאמר צאת. בהניח האלף שהיה ראוי להניעה ולהראות מוצאה מן הלשון: —

שער לדבר בו על אודות נפעל

דע כי כל נפעל הפא שלו נחה נקודה בשוא כמו נשמע נכרת נשבר נשמר. כי אם בהיות הפא אלף או חית או הא או עין או תהיה מונעת. וכשיהגו בנפעל שאין בו אחהע עם ארבע האותיות הנוספות לעתיד הבליעו נון נפעל בפא ודגשוה ונקדו תחתיה בקמץ גדול. אמרו יפעל כמו ישמר יגרע יכרת ישבר. ובזמן שגוזרין גזרת נפעל מן הפעלים האלה שתחלתם יוד הניחו היוד והפכוה לוו נחה והניעו האות אשר לפניה בחלם ברב דבריהם. אמרו נושע נודע נורא נוסד נותר נועץ. הוו הזאת היא במקום יוד יעץ ובמקום שין נשמר ופא נפעל. וכשדברו בנושע נודע וחבריהם עם ארבע האותיות הנוספות המלמדות על העתיד הבליעו הנון בוו ונדגשה הוו לזאת. אמרו מן נושע יושע. תושע יהודה. ומן נודע יודע. ומן נולד יולד. ומן נורא יורא. ומן נותר יותר. ומן נועץ יועץ. ונועדתי לך שם. אועד לך. ונוקשו ונלכדו. תוקש בו. והוא הדין לנוסד. יוסד. בהוסדם יחד עלי. וכמוהם שם ישר נוכח עמו. הכף קמוצה לפי שם בעל תוכחות. ואיננו לשעבר כמו שהזכרתי קודם לכן. והפועל העתיד לכו נא ונוכחה. לפי שהנון בנוכחה לשון הרבים המדברים. ונון נפעל נבלע בוו ולכן נדגשה. רק ונוסרו כל הנשים נפרד מאחיו לפי שהנון של לשון נפעל ודרה ראוי להרות ונוסרו. כמו ונוקשו. נוסדו יחדי ויתכן להיות משפטו ונתוסרו. והובלעה התיו בתוך הוו ולזאת נדגשה. וכמוהו ונכפר להם הדם. עיקרו ונתכפר. לפי שיש בלשונם נתפעל. ואשת מדנים נשתוה: וצווי הזכר אשר תדבר אליו הושע הודע הוסר. ולרבים הזכרים פנו אלי והושעו. ולנקבה הוסרי ירושלם. [ועל משקלם השמרו לכם. השמרי נא. הרגעי ודומי. היתה הריש ראויה להדגש אלא שהרפוה כמנהגם באותיות א'ח'ה'ע'ר לרפותם במקום שרויים להדגש. והמקור שהוא שם הפועל. ולמה נקרא מקור שממנו יוצאים כל בניני הפעלים למיניהם עוברים ועתידים ושמות האנשים כולם שם הפועל אתה מוצא בם והוא מקורם וממנו תוצאותם. <עמ' 22> על כן יש לכל בנין מקור.] ומקור [מבנה נפעל הפעל. כמו אם הפקד יפקד. לפי שלא יתכן לנפקד בלא הפקד. כמו שאי אפשר לפועל ולפעול בלא פעול. וכן תאמר מן נוסד הוסד.] בהוסדם יחד עלי: —

שער אחר (הפעיל)

כשירצו העברים לבנות בנין הפעיל מן הפעלים האלה שתחלתם יוד הפכו היוד ברוב דבריהם לוו נחה מונע אשי לפניה בחלם. אמרו הושיע. הודיע. הוציא. הושיב. הוריד. הוביש. הווין האלה כולם במקום הפא מן הפעיל והדומה להם השמיד הכרית הקריב. וכשנשתמשו בהפעיל מן הפעלים האלה עם ארבע המוספות הפילו הא הפעיל להקל מעליהם ואמרו יודיע. יושיע. יוריד. יושיב. יוציא. כמו שאמרו ישמיד יכרית והיה ראוי שלא תסור ואת ההא. לפי שכל פועל עובר מבלעדי הבנין הזה כל אותיותיו נמצאות בעתיד ממנו. וכבר נמצאו מלים מועטים מהם בקיום ההא על הראוי. נאמר כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה'. דלותי ולי יהושיע ומשירי אהודנו. על כן עמים יהודוך. מושליו יהלילו לפי שהפועל העובר מהם הושיע הודה היליל. ודע כי בעת יחברו אל הפעיל התיו המלמדת על הפועל יפילו היוד אשר אחר העין ויאמרו מן הודיע הודעתי הודעת הודעתם. ומן הושיע הושעתם. ומן הושיב הושבתי והדומה להם השמדתי מן השמיד הקרבתי מן הקריב. השמעתי מן השמיע. וציווי הזכר מן הושיע הודיע וחביריהם הושע ה'. הודע את ירושלם. בפתח בעבור העין. הושב את אביך. הורד עדיך. הוצא את בנך. הוו הנחה היא פא הפועל שהיתה יוד בעיקר. ויש כשיהיה הצווי מהם על עיקרו. כמו הישר לפני דרכך. היצא אתך. והפועל שלא הוזכר פועלו מן הפעלים שתחלתם יוד בהפוך אותה לוו והניע ההא לפניה בשרק. וכן כל פועל שלא הוזכר פועלו ראשית אותיותיו מונע לעולם [בשרק. או בקמץ חטף. או בחלם. כמו והשכב בתוך ערלים. שדד מואב. הכרת מנחה. שדדה נינוה. כי גורשו ממצרים. ויגואלו מן הכהונה. לא נזכר המשכיב והשודד והמכרית והמגרש והמגאל בכל אלה. ועל משפט זה יאמר מן הפעלים האלה] הורד. ויוסף הורד מצרימה. לא נזכר המוריד. אך אל שאול תורד. הוא מוצאת. המוצאים. מודעת זאת. הוצק חן: ואחר זאת אקבץ את כל הפעלים שתחלתם יוד הנמצאים במקרא. ואזכיר כל ענין וכל בנין אשר נמצא לכל אחד מהם חוץ מחברו בעזרת ה': —

זה כלל כל הפעלים שתחלתם שהוא פא הפועל מהם יוד

יאל. נמצא משרש זה הפועל הכבד אשר על משקל הפעיל. כי הואיל הלך אחרי צו. הנה נא הואלתי. ולו הואלנו ונשב. הוו <עמ' 23> פא הפועל [והם על משקל הוריד הורדתי. וכסף אחר הורדנו בידינו. שנאמר מן ירד.] וצווי הזכר אשר תדבר אליו הואל נא ולין. ויש ענין אחר בעיקר והוא לשון נפעל. אשר נואלנו. נואלו שרי צוען. הנון נון נפעל. והוו אחריה פא הפועל. ולעתיד אואל יואל. כמו אורש אכבד. תוקש בו. והצווי לזכר הואל. וכן המקור: —

יאש. ליאש את לבי. פועל כבד והוא מקור שהוא שם לפועל גופו ותאמר לשעבר יאש כמו דבר יאשת כמו דברת. ולעתיד איאש ייאש ניאש. כמו אדבר נדבר ידבר. ושם הפועל מיאש. כמו מדבר. ושם הפעול מיואש. כמו מדובר. ולולא האלף שהוא מן א'ה'ח'ע היה דגש כמוהו. ולשון נפעל כמו שהודעתיך בהפוך היוד לוו מונע אשר לפניה בחלם. ונואש ממני שאול . ולעתיד בדגשות הוו כי הובלעה הנון בה אואש יואש: —

יאת. יאת יאתי. פעלתי. תבליע התיו שהיא במקום למד פעלתי בתיו האחרת שמלמדת על הפועל המדבר בעבור עצמו. כמו כרתי ברית. כי לך יאתה. והפועל העתיד נאות לכם. יאותו לנו האנשים. הנח הנסתר אחר הנוספות בדבור הלשון הוא היוד אשר ביאתה. ומשקל נאות נשמור. יאותו ישמורו: —

יבל. הוביל הובלתי. מי יובילני. יובל שי. יובילו שי: —

יבש. כי יבשו אפיקי מים. יבשה הארץ. יבוש תיבש. וייבש הנחל. והפועל הכבד בהפוך היוד לוו נחה. אשר הוביש ה'. הובשתי עץ לח. ובעיקר זה ענין אחר. ויאמר הובשת היום. הובישו חכמים כל הוביש. ומין אחר מן הפועל הכבד יבש יבשתי. איבש. תיבש גרם . גוער בים ויבשהו. ויש מי שיחשוב שיוד יבש נפל מן ויבשהו. ולכן אבאר כי איננה נופלת לפי שכשאנחנו מביאים היוד המלמדת על הזכר שאיננו נמצא עמך יתקבצו שני יודין זאת היוד והיוד שהיא פא הפועל ויאמר ייבש כמו ישבר. ונודע כי יוד ישבר כשתוסיף עליו הוו הפתוחה יהפוך ענין עתיד לשעבר ויאמר וישבר וידבר. וכן כשתוסיף וו זאת על ייבש. ותאמר וייבש. בשני יודין. הראשונה בשוא והשנית בפתח. הראשונה כנגד יוד וישבר וידבר. והשנית כנגד שין וישבר. ודלת וידבר. אז יכבד על הלשון. על כן תבליע הראשונה בשנית ותדגש לכך ותאמר ויבש ויבשהו. כמו השבר וישברהו. נשארה יוד ויבשהו הדגושה עומדת במקום שין וישברהו והיא פא הפועל. והיוד הראשונה שהיא במקום יוד וישברהו מובלעת בה. ולכן נדגשה ועמדה במקום שתים. וכבר נראה שפא הפועל בויבשהו קיימת ואינה נופלת. והדומה לו במשקלו ובניינו ויישרם למטה מערבה. גם זה היוד הראשנה נבלעה בשנית שהיא פא הפועל. ונכתב בשני יודין על העיקר. ואין במקרא אלא אחת הדגושה. הבין תדע בעורת ה': —

יגר. יגרתי כל עצבותי. אשר אתה יגור: —

<עמ' 24> ידע. ידע ידעתי. ותנוח היוד הזאת בפועל העתיד ותפול מן הכתב. אדע תדע ומשקלם אפעל תפעל. ולשון נפעל ונודע ה' למצרים. לא נודע מי הכהו. לא נודעתי להם. [הוו עומדת במקום שין נשבעתי. נשכחתי. ופא נפעלתי.] ולעתיד יודע לכם. ואחרי הודעי. והפועל הכבד וה' הודיעני. ואתה לא הודעתני. הודיעו בעמים. הודע את ירושלם. וכבר דברו בלשון ביוד במקום ההא ואת הנערים יודעתי. שהוא כמו הודעתי. וטוב מזה שתהיה יוד יודעתי פא הפועל ויהיה משקלו פועלתי על משקל שופטתי שנאמר ממנו למשופטי אתחנן. [שאלו נאמר מן שפטתי אז נאמר לשופטי אתחנן.] ויש בעקר ענין אחר ויודע בהם את אנשי סכות: —

יהב. השלך על ה' יהבך. פועל עובר על משקל ידעך. וצווי הזכר אשר תדבר אליו הב כמו דע. ויתכן להיות יהבך שם מאומה ולא יהיה פועל: —

יזע. לא יחגרו ביזע. וכבר נאמר המקור הוא שם הפועל בלא יוד בזעת אפך. ומשקל דעה מן ידע ושנה מן ישן: —

יחם. יחם יחמתי. איחם. יחמתני אמי. על משקל פעלתני. על משקל מדוע אחרו. [והיתה החית ראויה להדגש כמו מם צמתתני קנאתי אלא שהיא מאותיות א'ה'ח'ע.] והמקור והוא שם הפועל בעת יחם הצאן. על משקל טהר את הארץ. ליחמנה במקלות. על משקל לטהרנה. ויש בעקר זה פועל קל ויחמו הצאן. ויפעלו. ויחמנה בבואן לשתות. ויפעלנה. והיה ראוי ותיחמנה. כמו ותבלענה ותקרבנה. אך מצאתי דמיונו וישרנה הפרות מגוי יעמדנה. ודע כי לא מצאתי העתיד מן הפועל הכבד שעל משקל פעל או פעל כמו שבר ושבר או פעל או פעל כמו ברך ושרת כי אם פתוה הפא לעולם בדגוש העין או משך הפא בקמץ גדול בשאינו דגוש. ולכן אמרתי כי ויחמו הצאן ויחמנה פועל קל. לפי שהיוד הדגושה שהיא פא הפועל איננה פתוחה ולא משוכה בקמץ גדול. הנחמים באלים. הנפעלים. בין הנון והחית פא הפועל והוא הנח שהוא במקום יוד יחם: —

יחל. ויחלו לקיים דבר. יחלנו לך. על משקל וטהרו טהרנו. והוא פועל כבד והיוד פא הפועל. והפועל העתיד ולא ייחל לבני אדם. הן יקטלני לו איחל. ויחל עוד. היוד הדגושה הכתובה בויחל עוד היא פא הפועל והיוד שהיא כנגד יוד וימהר מובלעת בה והיה ראוי להיות וייחל בשני יודין ראשונה בשוא ושנית בפתח כמו שהזכרתי לך בויבשהו. אבל חזר הטעם מן החית אל היוד בעבור עוד שאחריו . שכן דרך מתקני הטעמים להחזיר הטעם לאחור בתיבה שיש אחריה תיבה קטנה כדי לתת ריוח בין הטעמים. אך וייחל עוד הוא לשון נפעל. ומשקלו ויפעל. כמו וישאר ויכתת. ואת תשובה לשואל על הפרש בין ויחל ובין וייחל. ובעקר זה מין אחר מן הפועל הכבד נהפכה בו היוד לוו נחה הוחיל. הן הוחלתי. מה אוחיל לה'. ושם הפועל תוחלת על משקל תפארת. הוו מן תוחלת כנגד פא מן תפארת: —

<עמ' 25> יטב. יטבתי. ותיטב לה' משור פר. ותיטב הנערה בעיניו. וייטב בעיניו. וייטבו דבריהם. הנח הנסתר אשר בין היוד והטית בוייטבו הוא פא הפועל ולכן עכבו והעמידו את היוד בגעיא ומשקלו וישמרו. ויש בעיקר וה פועל כבד מתעבר אל פעול היטיבו אשר דברו. היטבת לראות . משקלו הפעילו הפעלת. והעתיד הלוא ייטיבו דברי. מה תיטבי דרכך. וראויין להיות ייטיבו תיטיבי בהראות היוד הנסתרת שהיא פא הפועל ופתחות הנוספות לפניו כמו ישליכו תשליכי. אך ראו להניח היוד והניע הראשונה הנוספת לפניה בצרי קל עליהם יותר. והפועל בלשון מפעיל מיטיב. המה מיטיבים את לבם. ואלו לא היתה היוד משרש המלה או נאמר מטיבים כמו מריקים שקיהם. משיבים. ואחרים מלבד אלה שאין בתחלתם יוד. מיטב שדהו מפעל מעיקר זה. כמו מסחר משפט. אך מה טובו אהליך. הטיבות כי היה עם לבבך. טוב לפני האלהים ימלט ממנה. הטובה הוא אם רעה עיקר אחר מן הפעלים שהעין מהם אות נוח והסתר תהיה זו או יוד כמו שאני עתיד לפרש: —

יכל. הפועל העובר מעיקר זה נאמר על משקל פעול. כמו ולא יכול יוסף. ומה יכולתי עשות ככם. יקושתי לך וגם נלכדת. יגרתי קטנתי: ויש כשיגרעו הוו שהיא בעבור המשך ואיננה מעיקר המלה להקל מעליהם ויניעו האות אשר לפניה בקמץ חטף ונאמר ויכלת עמוד. פן יאמר אויבי יכלתיו. כמו שהפילוה מן ולא יכלה עוד הצפינו ולא יכלו לעשות הפסח. בהתכנס הדברים והתחברם. אך בהפסקם והכריתם תשוב הוו במלה כמו נאמר להוציא את הכנים ולא יכולו. והפועל העתיד בהפוך היוד לוו נחה מונע אשר לפניה בשרק [ללמד עליה ובחרו השרק מן ההלם] להבדיל בינו ובין הפועל העתיד הנאמר מן אכל בחלם יאכל. ונאמר מזה יוכל. לא יוכל לבכר. לא תוכל לזבח את הפסח. לא אוכל אנכי. ובמה נוכל לו. כאשר יוכלון שאת. לא תוכלי כפרה. ושם הפועל מבלתי יכלת ה': —

ילד. לא חלתי ולא ילדתי. מה ילד יום. גם כי ילדון. בעצב תלדי בנים. הנח הנסתר שאחרי הנוספות הוא פא הפועל. ושם הפועל יולד חכם ישמח בו. יולד כסיל לתוגה לו. הרה ויולדת יחדו. אך הנך הרה ויולדת בן בנין נתערב מן יולדת וילדת לפי שיאות בלשונם להרכיב מלה אחת משתי מלים. וכמוהו משתחויתם מן בנין משתחוים והשתחויתם. ועתודותיהם שוסתי. שנבנה מן שוסה ושסיתי. בעותיך צמתותוני. מן צמתו וצמתתוני. לפי שאתה אומר צמת צמתת בשני תוין הראשון למד הפועל. והשני לזכר הפועל שתדבר אליו. ויש להבליע הראשון בשני. תאמר צמת. כי ארצך שחת. וכשתרצה לאמר ממנו פעלתוני תאמר צמתוני בהבלעת התיו הראשונה בשנית הכתובה הדגושה שפעלתוני והפעלתוני נאמרים בלשון עברית. כמו למה העליתונו. הצום צמתוני. ומצאתי צמתותוני תחלתו מן צמתו וסופו מן צמתתוני. ועל כן אמרתי שהוא מתערב ומחובר משניהם וכן שוכנת על מים רבים. נבנה מן שוכנת ושכנת. וישבת בלבנון מן <עמ' 26> יושבת וישבת. מקוננת בארזים מחובר מן מקוננת וקננת. והן מלים מועטות נפרדות אין ללמוד מהן על אחרות. וגם יתכן להיות הנך הרה. ויולדת בן. שוכנת על מים רבים. יושבת בלבנון. מקוננת בארזים. פעלים עוברים לנקבות על משקל פועלת. וגם שוסתי פועלתי אלא שלמד הפועל שהיא היוד היא נחה נסתרת. והדומה להם שופטתי הנגזר מגזרת למשופטי אתחנן ועל פי מה שפרשתי בואת הנערים יודעתי. וצווי הזכר שתדבר עמו לד כמו שב או ילד על העיקר. ובעקר פועל כבד שהפכו בו היוד לוו נחה נסתרת. והוליד בן. אשר הולידו בארצכם. אם אני המוליד. וצווי הזכר אשר תדבר אליו הוליד. או הולד. וכן המקור שהוא שם הפועל. ועוד יש בו פועל כבד אחר ילד ילדתי אילד מילד. ותקח המילדת. למילדות העבריות. וצווי הזכר ילד. ושם האיש נאמר ילד ביוד. ונאמר בוו אין לה ולד. על משקל חכם רשע כל הבן הילוד. כמו הגבור השכור. אך שמע לאביך זה. ילדך פועל קל עובר והוא קודם הכף ילד. ולפעול אשר תדבר אליו ילדך. ובהפסק כמו אתנח וסוף פסוק וזקף במקצת מקומות ילדך. כמו שנאמר אביך קנך בזקף והיה קנך כמו הוא עשך. ולשון נפעל נולד. הנולדים לך. אולד בו. וכבר נבלעה הוו אשר בנולד בלמד ונדגשה לזאת. אל נולדו. והונעה הנון לפניה בשרק לפי שקל עליהם יותר מן החלם: —

ילל. עד אגלים יללתה ובאר אלים יללתה. ובעקר זה פועל כבד והילל כל יושב הארץ. הילל ברוש. הילילו אלוני בשן. לשון הפועל העובר ולשון צווי הזכר שוים כאחד. וכן תאמר היטיב פועל עובר והיטיב צווי. והיטיבו אשר דברו פועל עובר לרבים. היטיבו דרכיכם צווי לרבים הזכרים. והפועל העתיד בנוח היוד שהוא פא הפועל ובהנעתה. נאמר בנוחה לכן ייליל מואב. ובהנעתה כלו ייליל, ומשבר רוח תילילו. וכן לא ייטיב ה'. בנוח היוד. ואלמנה לא ייטיב בהנעתה. וכן ידע בנוח היוד. וגבוה ממרחק יידע בהנעתה: —

ימן. אם השמאל ואימנה. הרי היוד שאחרי האלף עקר והיא במקום פא אפעילה. ושין אשכילה. ווין אזכירה. מימינים ומשמאלים בהראות היוד בדבור הלשון. וכבר המירוה באלף ואמרו וכי תאמינו וכי תשמאילו. והיה ראוי להיותו תימינו. וצווי הזכר שתאמר לו היימין בהראות היוד. [והימין בהסתרה. והנעת ההא לפניה בצרי.] ולנקבה הימיני. התאחרי הימיני. וכשאתה מכנה מאומה אל יד ימין. או כל דבר שהוא בא מחמת ימין אתה אומר הימני הימנית. אבל כן עשו להפריש בינו ובין המיוחש אל שבט בנימן: ודע כי בנימין שתי מלים. בן וימין. עשו מהן אחת. ויש שכותבין אותו שתי מלים כמו ויהי איש מבן ימין ונקרא אחת. ויש כשיחשו אל ימין לבדו ויגרעו בן ויאמרו איש ימיני. ויש כשיחשו אל שתי המלים. כמו שאמרו לבנימיני: —

<עמ' 27> ינק. וינקת הלב גוים. ראש פתנים יינק. יונק. יניק. כמו פליט. ראש יניקותיו. והפועל תכבד הניק הינקתי ייניק. ויניקת דבש. ותיניק לך. והינקהו לי. מינקת: —

יסד. יסד ארץ. על ימים יסדה. והפועל העתיד איסוד. יסוד. כמו לא יצוק עליו שמן. ושם מקום יסוד המזבח וכבר נאמר שם הפועל בוו נחה מוסד מוסד. הראשון הרפה שם הפועל. והשני הדגש שם פעול. ונדגשה הסמך מפני שנבלעה בתוכה הוו. ואלו היתה רפה גם הוא היה יפה. [והוא מגזרת הוסר לפועל העובר שלא הוזכר פועלו כמו הוסד בית ה' ולעתיד יוסד. הפעול מוסד.] ויש פועל כבד אחר [על משקל פעל דגש העין.] יסד. יסדת עוז. ידי זרובבל יסדו הבית הזה. בבכורו ייסדנה ולשון נפעל נוסד. יוסד. בהוסדם יחד עלי. והוא ענין אחד. אבל קרוב לראשון: —

יסף. ולא יסף עוד. ולא יספה שוב אליו. ייסוף. והפועל יוסף. אם יוספים אנחנו. כמו שומר שומרים אומר אומרים. וכבר נאמר פועל על משקל פועיל כמו הנני יוסיף להפליא את העם הזה. וכמהו תומיך גורלי שהוא מן תמך יתמוך. והפועל הכבד ולא הוסיף עוד מלך מצרים [ושתים ולא אוסיף בחרק.] ולא אוסף [בצרי]. יוסף ה' לי בן אחר. וכבר נכתבה הוו אלף. לא תאסיפון לתת תבן לעם. ויאסף שאול לרא מפני דויד. אל תוסף על דבריו. נפלה תנועת הסמך ועמדה השוא במקומה לסמכה עם המלה שאחריה: —

יסר. יסרתי איסר. כמו איעץ. או איסור כמו איצוק. יוסר לץ. ושם הפועל נקרא במם בתחלתו מונעת בשרק. ותהפך היוד אחריה לוו נחה בעבור זאת. נאמר מוסר ה'. מוסר אב. והפועל הכבד יסר יסרני יה. ויסרתי אתכם. כאשר ייסד איש את בנו ה' אלהיך מיסרך. ויספתי ליסרה אתכם. הרוב עב שרי יסור. ובנין נפעל בהפוך היוד לוו. נוסד יוסד. בדברים לא יוסר עבד. הוסרי ירושלם. ויש בלשון זה ענין אחר. איסירם כשמע לעדתם. וגם תהפך היוד הזאת לוו ומוסרות ערוד. מוסר מלכים פתח. מוסרות ומוטות. אבל במסורת הברית חשוב אותו מן ואסרה אסר. והאלף נחה בין המם והסמך. וגרעוה מן המכתב. וראוי היה להיות מאסורת. כמו מחגורת: —

יעט. יעט יעטתי. מעיל צדקה יעטני. כמו שמרני. איעט יועט. לא יצא משורש זה עוטה אור. [לפי שהוא מן עטה. כמו עושה מן עשה. אבל יאמר מן יעט יועט. כמו שיאמר מן יעץ יועץ. ומן ישב יושב: —]

יעד. ויוחד מן המועד אשר יעדו. אשר לא יעדה. ואם לבנו ייעדנה. ולשון נפעל נועד. ונועדתי שמה. כי הנה המלכים נועדו. אשר אועד לך שמה. ויש ענין אחר בעיקר זה הועיד יועיד. כי מי כמוני ומי יועידני. ואם למשפט מי יועידני: —

<עמ' 28> יעל. הועיל הועלתי. מה הועיל. ואיו בם מועיל: —

יעף. יעפתי. לא ייעף ולא ייגע. וייעפו נערים. לשתות היעף: —

יעץ. כי ה' צבאות יעץ. אשר יעץ. אשר יעצני. לכה איעצך. יועץ. וצווי הזכר אשר תאמר לו בא נפרד ואין דומה לו. נאמר עוצו עצה ותופר. והיה נכון לומר עצו. כמו רדו שבו. או יעצו. [בפתחות היוד מפני העין. והיתה ראויה להיות בחרק. כמו ויצקו על העולה. אבל זה דרך מדרכי א'ה'ח'ע. כמו בחרו לכם היום. שהפתח בבית במקום חרק שין שמעו.] ולשון נפעל את מי נועץ ולעתיד ונועצה יחדו. נון ונועצה לרבים. ונון נועץ נבלע בוו ויועץ המלך: —

יפח. ויפח חמס. תתיפח תפרש כפיה: —

יפע. והללו יפעתך. והפועל הכבד הופיע מהר פארן. ועל עצת רשעים הופעת: —

יצא. יצא יצאתי לא יצא בצבא. יצאו תצאו. ומיציאי מעיו. והפועל הכבד בוו נחה הוציא יוציא. ושם הפעלים למות תוצאות. כי לא ממוצא וממערב. ויכתב משה את מוצאיהם: —

יצב. נאמר ממנו פועל כבד יצב יצבתי איצב תיצב. והמקור שהוא שם הפועל. יצב גבולות עמים. ויש בעקר זה פועל כבד אחר בהבלעת היוד בצדי. הציבו משחית. אתה הצבת. דרך קשתו ויציבני. והנה מציב לו יד. הצדי דגושה מפני הבלעת היוד בה. ולשון נפעל גם בהבלעת היוד. נצב לריב נצבו כמו נד. הנון נון נפעלו. והיוד נבלעה בה שהיא במקום פא נפעלו ושין נשמרו. ולשון התפעל התיצב. ולעתיד. יתיצב על דרך לא טוב. ויבא ה' ויתיצב. ויתיצב מלאך ה'. יתיצבו מלכי ארץ. ותתצב אחותו. ומשקלו ותפתעל. מפני שהיוד פא הפועל מוקדמת לתיו השנית והיא נחה בין שתי התוין. ויורה עליה משך התיו הראשונה והנעתה בצרי. ותיו התפעל בפעלים על שני פנים. יש כשתהיה מוקדמת לפא הפועל. ויש כשתהיה מאוחרת ממנה. לפי מה שיקל בלשונם או יכבד. אך אם יהיה פא הפועל סמך או צדי או שין תהיה מוקדמת על התיו לעולם. כמו ויסתבל החגב. וישתמר חקות עמרי. מה נדבר ומה נצטדק. מפני שטית נצטדק במקום תיו כדי לבאר מוצא הצדי מן הלשון היטב. [כי אילו באה תיו לאחריה היתה דומה לסמך בדבור הלשון. וכמוהו וילכו ויצטירו. שהוא יוצא מלשון ציר נאמן. הצטידנו אותו מלשון צידה.] בלתי מלה אחת הקדימו בה התיו לשין והתשוטטנה שיכבד עליהם לאמר והשתוטטנה שלא לסמוך התיו אל שני הטיתין כדי להרחיקה מהם מפני שמוצא התיו והטית מן הלשון קרוב. ואם יהיה פא הפועל מלבד אלה שלש האותיות תהיה התיו מוקדמת לה לעולם. כמו ואתנפל. והתגדלתי והתקדשתי. על הסדר הזה נסדר לשון עברית שתהיה התיו מוקדמת <עמ' 29> לפא הפועל כשלא תהיה סמך או צדי או שין חוץ מן ותתצב. שפא הפועל שהוא היוד הנחה בין שתי התוין מוקדמת לתיו שלא היה אפשר לקבעה אחריה מפני דגשות הצדי כי אם בהראות מוצא היוד. וכבר נתפרש שמשקל ותתצב ותפתעל. ומשקל ותתיצב ותתפעל: —

יצק ויצק עליה שמן. לא יצוק עליו. ויצקו לאנשים. מועמד בגעיא להורות על היוד שהוא פא הפועל. ומשקלו ויפעלו. אבל ויצקו על העולה איננו כן. שהיוד פא הפועל ותמיכתו בגעיא לא הוא עיקר כי אם כמו משכו וקחו לכם צאן. ונאמר עוד הפועל העתיד בהבליע היוד בצדי כי אצק מים. וצווי הזכר שתדבר עמו ביוד וגם יצוק בו מים. ובלא יוד צק לעם. יצוקים ביצוקתו. הוצק חן. נהפכה בו היוד לוו נחה מונע אשר לפניה בשרק להוכיח עליה. וחוא נגזר מפועל כבד שהוא הוציק יוציק מוציק. הם מגישים אליה והיא מוצקת: —

יצר. את האדם אשר יצר. עם זו יצרתי לי. וייצר ה' אלהים. וכבר נאמר בהבליע היוד בצדי בטרם אצרך בבטן. ובמקבות יצרהו. משקלם אשמרך ישמרהו. ויצורי כצל כולם. ולשון נפעל לפני לא נוצר אל. אוצר יוצר: —

יקד. יקדתי. ותיקד עד שאול תחתית. יקד יקוד כיקוד אש. יפעל פעול כפעול. כמוקד ניחרו. על מוקדה על המזבח. היוד אשר במלת תיקד יקד יקוד נהפכה לוו נחה במלת מוקדה מוקד: —

יקע. לא מצאנו מעיקר זה כי אם הפועל הכבד שנהפכה בו היוד לוו נחה. והוקענום לה'. ויוקיעם בהר. והוקע אותם לה': —

יקץ. יקץ יקצתי. וייקץ יעקב. וייקץ נח. וייקצו מזעזעיך. זאת היוד מועמדת ותמוכה בגעיא להורות על היוד הנחה אשר אחריה שהיא במקום פא ויפעלו ושין וישמרו. אך לא הקיץ הנער. העירה והקיצה. הקיצותי ואראה. אינם באים מעיקר זה כי אם מן הפעלים שבמקום עין שלהם וו או יוד נחים: —

יקר. מה יקר חסדך. מאשר יקרת בעיני. ולי מה יקרו רעיך. אל. תיקר נא נפשי. וייקר דמם בעיניו. ויקר פדיון נפשם. [נאמרו אלה בצרי. ונאמר וייקר שמו בחרק. מפני שהחרק והצרי כדאי הם להורות על יוד נחה אחריהם. שמשקל כולם ויפעל.] והשם הנקרא לאיש או לדבר אחר יקר במשקל הפועל העובר. אלא שהקוף בפועל העובר פתוחה והיא בזה קמוצה. נאמר יקר מחכמה ומכבוד. על משקל חכם רשע. ואם טפלת אותו אל דבר אחר תאמר יקר רוח. [הקוף פתוחה והיוד בשוא.] כמו חכם לבב. אלא שחית חכם בשוא ופתח. וזה מדרכי א'ה'ח'ע להנקד בשוא. ופתח במקום שוא. ושם הפועל עצמו יקר בשוא תחת היוד. אדר היקר. והוא קמץ הקוף. וגם אם טפלת את זה יהיה פתח. כמו ואת יקר תפארת גדולתו. ויש בזה הלשון פועל כבד מתעבר אל פעול. הוקיר יוקיר. אוקיר אנוש מפז. [אנוש הוא הפעול וה' המוקיר. —]

<עמ' 30> יקש. יקשתי לך וגם נלכדת. כמו קטנתי. שכלתי. יוקשים בני האדם. פועלים בא בענין פעולים. ישור כשך יקושים פעולים. ולשון נפעל נוקשת באמרי פיך. ונוקשו ונלכדו. פן תוקש בו. הוקש לשון צווי. ולשון מקור שהוא שם להפעל. כי מוקש הוא לך. הוו במקום יוד עומדת. כמו מוקד מועד. [והם במקום כף מכתש והית מחצב: —]

ירא. ולא ירא אלהים. כי יראו המילדות. כי יראה. כי לא יראנו את ה'. והפועל העתיד סמוך לבו לא יירא. ויירא ויאמר. ואירא כי עירם אנכי. וייראו מגשת אליו ופן ירך לבבכם ותיראו. ייראו מה' משקלם ויפעלו ותפעלו יפעלו. הנוספות מועמדות כדי להראות הנח הנסתר אשר ביניהם שהוא במקום פא ויפעלו. ותיראן המילדות. ותפעלנה. אך נשתנת הנעת ריש ותיראנה בסגול העין מהנעת עין ותפעלנה מפני. האלף. לרא מפני דוד. לפעול. [והצרי מוכיח על. היוד שהוא פא הפועל.] ומשקלו לשמור. ושם הפועל יראה. וצווי הזכר ירא את ה'. אך יראו את ה' קדושיו. האלף נופלת מן המקרא והיא קיימת במכתב על העיקר. והיה ראוי להיותו יראו [בהוציא מוצא האלף מן הגרגרת ובחרק תחת היוד ושוא תחת הריש.] על משקל אמרו שמרו. ויתכן שעשו כן כדי שלא יתערב ביראו. שהוא פועל עתיד לרבים מן פועל ראה. כמו יראו בי. יראו זרות. ושם הפועל עוד ומוראכם וחתכם. יובילו שי למורא. ואת מוראו לא תיראו. הוו הפוכה מיוד. ולשון נפעל נורא מאד. נוראות בצדק תעננו. למען תורא. והפועל הכבד ירא. כמו גרש. ועקרו להדגש הריש. כמו שבר. כי יראוני העם. כמו כי גרשוני היום. והפועל העתיר יירא אירא. והפועל מירא. ולרבים כי כולם מיראים אותנו. וצווי הזכר ירא. והמקור שהוא שם הפועל גם הוא ירא. ליראם ולבהלם: —

ירד. וירדתי ודברתי עמך. ירוד ירדנו. ארד עמך. נרדה ארדה. ירדו תרדו. הנוספות תמוכות בגעיא ללמד על פא הפועל הנחה שאחריהם. וכבר נגרעה היוד בצווי הזכר כשתאמר רד. ולנקבה רדי ושבי. ולרבות הנקבות רדנה כמו לכנה שובנה. ושם הפועל ויכום במורד. הם במורד בית חורון. הוו עומדת במקום היוד. והפועל הכבד והורדתם את אבי הורדנו בידינו. יורידו אותו הלוים. ויורד כנהרות מים: —

ירע. נפשו ירעה לו. אירע תירע: —

ירק. ירק ירק בפניה. וירקה בפניו. אך וכי ירוק הזב בטהור. מכלמות ורוק. עד בלעי רקי. לא חשכו רוק. מן רקק כמו שתאמר תום מן תמם. אינם נאמרים מלשון זה כי אם מאחר: —

ירש. ירש ירשתי. וירש ישראל את יורשיו. וירשנו אותה. וירשתה וישבת בה כי לא יירש. אותו תירש. ויירשו את ארצו. וצווי הזכר נאמר על משפטו ירש. ובתוספת ההא ים ודרום ירשה. כמו שאל. העמק שאלה. ונאמר עוד בגרוע היוד עלה רש. [ונאמר עוד החל רש. בעבור <עמ' 31> הפסק הטעם. ולרבים בואו ורשו את הארץ.] ושם הפועל מורש. את מורשיהם. למורש קפוד. והפועל הכבד הוריש יוריש. את אשר יורישך. ותורישני עונות געורי. ויש בו ענין אחר ה' אלהיך מוריש אותם מפניך. להוריש גוים גדולים ועצומים. ואם לא תורישו את יושבי הארץ. ויש עוד בענין זה. פועל כבד אחר ירש. יירש הצלצל. כמו ברך יברך. וגם זה היה ראוי להדגש הריש. ולשון נפעל ממנו נורש. כמו נולד. ולעתיד יורש. פן תורש אתה וביתך. ופן אורש וגנבתי: —

ישב. אברם ישב בארץ כנען. וישבת בארץ גשן. והפועל העתיד בהניח היוד כמו שהזכרתי והפיל אותה מן הכתב להקל. נאמר ישב עולם. ישוב אשב עם המלך. ישבו לכסא לך. בסכות תשבו. היושבי בשמים. ונאמר כי אם שוב תשבו נהפך הנח הנסתר אשר בתשבו לפני השין והוא במקום פא הפועל לאחר השין בשוב ונעשה במקום עין הפועל. ונאמר בצווי הזכר שב. ולנקבה שבי. ולרבים שבו נא בזה. ובהפסק הטעם השפילו שבו. ותהפך היוד לוו נחה נסתרת. נאמר ומושב בני ישראל. ולשון נפעל ערים לא נושבו. אל ארץ נושבת. ולעתיד יושב תושב. והפועל שלא הוזכר פועלו גם הוא בוו הפוכה מיוד הושב. והושבתם לבדכם. והוא כגזר מן הפועל הכבד הושיב. וערים נשמות יושיבו עוד אושיבך באהלים. אשר הושיבו נשים נכריות. ויושיבם לנצח. מושיבי עקרת הבית. במיטב הארץ הושב את אביך. ומין אחר מן הפועל הכבד ישב ישבתי. וישבו טירותיהם. אישב תישב מישב מיושב: —

ישן. ישנתי אז ינוח לי. וישנו שנת עולם ולא יקיצו. ויישן ויחלם שנית. עורה למה תישן ה'. [כי לא. ישנו אם לא ירעו. היוד הנוספת לענין עתיד מועמדת בגעיא להורות על היוד הנחה לאחריה שהיא פא הפועל. ושם האיש שוכב ישן. ולנקבה] אני ישנה ולבי ער. איננו מניח לו לישון. לפעול. על משקל לשמור. וכבר גרעו היוד משם הפועל. כן יתן לידידו שנא. אל תאהב שנה. [על משקל עצה מן יעץ.] והפועל הכבד ישן ישנתי. ותישנהו על ברכיה. מישן מיושן. ויש בעיקר זה ענין אחר. חדשים גם ישנים. ואכלתם ישן. ולשון נפעל נושן. ונושנתם בארץ. צרעת נושנת היא. אושן. יושן: —

ישע. יצאת לישע עמך. כי כל ישעי וכל חפץ. והפועל הכבר בוו הפוכה מן היוד כי הושיע ה'. הושע ה' את עמך. הושיענו אלהי ישענו. ויהי להם למושיע. ולשון נפעל גם הוא בוו. עם נושע בה'. פתח השין מפני שהוא לשעבר. אין המלך נושע ברב חיל. קמץ מפני שהוא ראוי לכל זמן. וממנה יושע. פנו אלי והושעו: —

ישר. לאשר ישר בעיני. פתח השין שהוא לשעבר. ולא ישרו בעיניו. אולי יישר בעיני האלהים. ותישר בעיני שמשון. ישר לבי אמרי. ושם האיש או כל דבר נקרא ישר נוכח עמו. דרך ישר קמץ וכשתטפול אותו אל דבר תנקד היוד בשוא והשין בפתח נאמר ותועבת רשע ישר <עמ' 32> דרך. והיה העקוב למישור. מפעול על משקל מזמור מבחור. מישרים. מפעלים. כמו משפטים. והפועל הכבד ישר. על משקל דבר. על כן כל פקודי כל ישרתי. וישרם למטה מערבה. והדורים אישר. ישרו בערבה. המישרים ארחותם. מיושר על המחוקה. אך וישרנה הפרות. יתכנו בו שני פנים כי הוא דגש השין או שיהיה פועל קל ונבלעה היוד שהיא פא הפועל בשין. ולואת נדגשה כמקרא אצק מים. אצרך בבטן. ומשקלו ויפעלנה. או שיהיה פועל כבד נגזר מן פקודי כל ישרתי. ומשקלו ויפעלנה בשוא תחת הנוספות. והיא הנבלעת בתוך הדגושה הנכתבת שהיא במקום פא ויפעלנה. והטעם הראשון נבחר מן האחרון לפי שפא כל פעל הנקודה בחרק תנקד בפתח בפועל העתיד כמו שבר ישבר. וכן היה ראוי לאמר וישרנה בפתחות היוד על משקל יפעלנה. [לפי שלא נמצא יפעלנה בכל המקרא.] ועוד יש בעיקר זה פועל כבד אחר נאמר בהראות היוד הישיר הישרתי. ועפעפיך יישירו נגדך. וצווי הישר. ונאמר הישר לפני דרכך. כטו כפך מעלי הרחק: —

יתר. יתרתי. ונאמר שם לאיש או לכל דבר על משקל פועל ופעל כמו שוכח ושכח נאמר ויותר מהמה בני הזהר. ונאמר יתר מרעהו צדיק. ושם הפועל עצמו יתר שאת ויתר עז. מה יתרון לאדם. ונאמר עוד בשם הפועל בנין אחר. נהפכה בו היוד לוו ומותר האדם מן הבהמה. אך פחז כמים אל תותר כמדומה אני שהוא פועל שלא הוזכר פועלו ואם בא בחלם ולא היה בשרק. כי כבר הודעתיך כי החלם והשרק שוין במקצת הבנינים ואין ביניהם הפרש. וגם יתכן להיות אל תותר פועל כבד. כמו זכר מלחמה אל תוסף. ויש בלשון זה ענין אחר. יתר יתרתי. ייתר יותר. ואת היותר החרמנו. ושם הפועל עצמו יתר הגזם ומיתר השמן. ויש בעיקר זה פועל כבד מתעבר נהפכה בו היוד לוו נחה. אשר הותיר הברד. הותיר לנו שריד. ויותירו אנשים ממנו. אכול והותר. ולשון נפעל ולא נותר מהם איש. והנותר בשמן. ואם יותר. לא יותר דבר: תם המאמר הראשון מספר מחברת אותיות הנח והמשך שחבר ר' יהודה בר דויד המכונה חיוג נ״ע שתרגם אותו בלשון הקדש ר' משה הכהן בר שמואל הכהן נ״ע קרטבי: —