ביאור:בבלי פסחים דף צג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מה טמא שספק בידו לעשות ^[1] ואינו עושה ^[2] - אף דרך רחוקה נמי שספק בידו לעשות ^[3] ואינו עושה ^[4]'!

ורב נחמן אמר לך: רבי עקיבא לטעמיה, דקסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ^[5], ואנא סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ^[6].

תנו רבנן: 'אלו שעושין את השני: הזבין והזבות המצורעין והמצורעות [ונדות] ובועלי נדות והיולדות ^[7], השוגגין והאנוסין והמזידין, וטמא ^[8], ושהיה בדרך רחוקה;

אם כן ^[9] למה נאמר טמא ^[10]?

למה נאמר? - דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה!

אלא

אם כן למה נאמר 'בדרך רחוקה'? ^[11]

לפוטרו מן הכרת', וכמאן דאמר הורצה.

אשה ^[12] בשני מי מיחייבא?: והא תניא: 'יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה, זבין ומצורעין ובועלי נדות מנין? - תלמוד לומר: (במדבר ט י) [דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר] אִישׁ אִישׁ [כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה’]’ ^[13]!?

לא קשיא: הא רבי יוסי ^[14], הא רבי יהודה ורבי שמעון ^[15].

תנו רבנן: 'חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני - דברי רבי ^[16];

רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון ופטור על השני ^[17];

רבי חנניא בן עקביא אומר: אף על הראשון ^[18] אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ^[19]';

ואזדו ^[20] לטעמייהו, דתניא:

'גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל ^[21] בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני, דברי רבי ^[22];

רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני; כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני.'

במאי קמיפלגי?

רבי סבר: שֵׁנִי - רגל בפני עצמו הוא;

רבי נתן סבר: שֵׁנִי - תשלומין דראשון הוא ^[23], ^[24] תקוני לראשון ^[25] לא מתקין ליה ^[26];

ורבי חנניא בן עקביא סבר: שֵׁנִי - תקנתא דראשון הוא ^[27];

ושלשתן מקרא אחד דרשו: (במדבר ט יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה [וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא]:

רבי סבר וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח – וְנִכְרְתָה: דלא עבד בראשון; אי נמי [כִּי] קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ – בשני; ^[28];

וממאי דהאי חֶטְאוֹ יִשָּׂא - כרת הוא?

עמוד ב

קסבר מגדף ^[29] - היינו מברך השם, וכתיב במברך את השם (ויקרא כד טו) [וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו] וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, ^[30] וגמר האי חֶטְאוֹ [יִשָּׂא] דהכא מחטאו דהתם ^[31]: מה להלן כרת אף כאן נמי כרת;

ורבי נתן סבר: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה, דהאי כִּי [קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ] - לשון 'דהא' הוא ^[32], והכי קאמר רחמנא: ^[33] דהא ^[34] קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ – בראשון.

האי חֶטְאוֹ יִשָּׂא מאי עביד ליה?

קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם ^[35], וגמר האי [וְנָשָׂא] חֶטְאוֹ דהתם מהאי חֶטְאוֹ [יִשָּׂא] דהכא: מה הכא כרת - אף התם כרת;

ורבי חנניא בן עקביא ^[36] סבר: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה ^[37] – אי ^[38] קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ = בשני;

והאי חֶטְאוֹ יִשָּׂא מאי עביד ליה?

כדאמרן ^[39];

הלכך:

הזיד בזה ובזה - דברי הכל חייב ^[40];

שגג בזה ובזה - דברי הכל פטור;

הזיד בראשון ושגג בשני - לרבי ולרבי נתן מחייבי ^[41], לרבי חנניא בן עקביא פטור;

שגג בראשון והזיד בשני - לרבי חייב ^[42], לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא – פטור ^[43].

משנה:

איזו היא 'דרך רחוקה'?

מן המודיעים ולחוץ, וכמדתה לכל רוח - דברי רבי עקיבא;

רבי אליעזר אומר: מאיסקופת העזרה ולחוץ.

אמר לו רבי יוסי: לפיכך נקוד על ה' ^[44] לומר: לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ.

גמרא:

אמר עולא: מן המודיעים לירושלים - חמשה עשר מילין הויא ^[45];

סבר לה ^[46] כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם ביום ^[47]? עשרה פרסאות ^[48]: מעלות השחר ועד הנץ החמה - חמשת מילין ^[49]; ^[50] משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים - חמשת מילין; פשו לה תלתין ^[51], חמיסר מצפרא לפלגא דיומא וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא ^[52];

עולא לטעמיה, דאמר עולא: אי זה הוא 'דרך רחוקה'? - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה.

אמר מר: מעלות השחר עד הנץ החמה חמשת מילין; מנא לן?

דכתיב (בראשית יט טו) וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים [בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר], וכתיב (בראשית יט כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה, ואמר רבי חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והויא חמשה מילין.

גופא: אמר עולא: איזה הוא 'דרך רחוקה'? - כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה;

ורב יהודה אמר: כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה ^[53].

אמר ליה רבה לעולא: לדידך קשיא ולרב יהודה קשיא:

לדידך קשיא, דאמרת כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה: והא טמא שרץ דאין יכול ליכנס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ!

ולרב יהודה קשיא, דאמר כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה ^[54]: והא טמא שרץ דיכול ליכנס בשעת אכילה וקאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ!? ^[55]

אמר ליה: לא לדידי קשיא ולא לרב יהודה קשיא;

לדידי לא קשיא ^[56]: דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ^[57];

הערות

^ אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי
^ דקא אסר ליה רחמנא לעשות
^ שהיה לו שלוחים לשלח
^ וקאמר רחמנא דאינו עושה דמדחה דחייה
^ ואף על גב דחזי לאורתא, והאי 'סִפֵּק' דקאמר - הכי קאמר: מה טמא שספק בידו לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו הכי אין שוחטין וזורקין עליו
^ הלכך האי נמי דיכול ליכנס בשעת אכילה - שוחטין וזורקין עליו
^ שכל אלו טומאה ארוכה
^ לנפש
^ דאף אלו עושים את השני
^ בתמיה
^ אי משום דאי בעי למיעבד לא תעביד - הא בדרך רחוקה הוא! ואי תימא שלא ישלח פסחו וכדרב ששת האי תנא לית ליה, אלא כרב נחמן סבירא ליה, דאמר הורצה, דאי כרב ששת - איצטריך דרך רחוקה למימר דאי בעי לא ליעביד!?
^ דקתני 'נדות ויולדות'
^ ולא קתני זבות ויולדות
^ דאמר בפירקין ד(לעיל דף צא,ב) נשים בשני שוחטין עליהן בפני עצמן
^ דאמרי רשות
'^ חיוב כרת יש על זה ועל זה, ובחד גברא לא משכחת לה: דתרי קטלי בחד גברא ליכא! ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות - ליכא למימר הכי: דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת, דתנן בכריתות (פ"א מ"א, דף ב,א) הפסח והמילה מצות עשה היא, ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו, דכתיב (ויקרא ד ב) [נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה’] אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה [וְעָשָׂה]; אלא נפקא מינה [בברייתא להלן] דאם שגג באחת מהן והזיד בחבירו – חייב; אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים
^ ואם שגג בראשון והזיד בשני - פטור
^ אם הזיד
^ עד שיזיד אף בשני, אבל אם עשה את השני או שגג בו - פטור לגמרי, דשני - תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא [כדלהלן], ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון, הלכך באיזה מהן ששגג - פטור
^ רבי ורבי נתן
^ צמחו בו שערות
^ דקסבר רגל בפני עצמו הוא, ואית ליה חיובא באנפי נפשיה, ואפילו למאן דלא איחזי בראשון
^ ומאן דלא איחזי בראשון - לא מיחייב אשני
^ ומיהו
^ מכרת אם הזיד בראשון
^ הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני! ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני, דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה, ובראשון הרי שגג
^ מכרת דיליה: דאפילו הזיד בראשון - השני פוטרו מן הכרת
^ דכִּי משמש בארבע לשונות, וְזֶה - בלשון 'אי' דרשינן ליה, ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא קמייתא כמו לשון 'דהא', אלא מילתא אחריתי היא, כמו כִּי יִקָּרֵא [קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ] (דברים כב ו), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (שם כו,יב), כִּי תִפְגַּע [שׁוֹר אֹיִבְךָ] (שמות כג ד)
^ דכתיב ביה כרת
^ וכיון דיש כרת במברך את השם-
^ יליף האי מיניה נשיאות חטא נשיאות חטא לגזירה שוה
^ וקאי אדלעיל מיניה, למיתב טעמא למילתיה
^ ונכרת בראשון
^ משום
^ אלא מזמר ומשורר לעבודה זרה, דאיכא דסבירא ליה הכי בכריתות (דף ז,ב), ולית לן כרת במברך אי לאו מהכא גמירי לה
^ נמי דריש האי 'כי' - לשון אי, כרבי, אלא קסבר לאו מילתא אחריתי היא אלא כרת דקמא תלא ביה
^ ונכרת במזיד דראשון
^ אם
^ לאגמורי כרת למברך
^ חד כרת
^ דלא סבירא להו דשני תקנתא דראשון
^ דאית ליה כרת בשני באנפי נפשיה
^ דהא לא כתיב כרת אלא אראשון, והרי שגג בו
^ שברְחֹקָה, וכל ניקוד - למעט הדבר בא, דמשמע סמיוה להא תיבה מהכא
^ מדקרי ליה תנא דידן 'דרך רחוקה' לגבי פסח, וסבירא ליה לעולא: דרך רחוקה = כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה: כל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע, ושעת שחיטה מחצות היום ואילך, דבֵּין הָעַרְבַּיִם כתיב ביה, כתמיד, ותמיד - אף על פי שנשחט בשש ומחצה - זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך: שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי, דהכי אמרינן ביומא בפרק שלישי (דף כח,ב) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, והיינו מחצות היום; ולהלן ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה [פסחים פ"ה מ"א]!? ומשני: שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבם מתחתיהן, ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע; ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך, ונמשך עד שתשקע החמה, ומשתשקע החמה – לא: דדם נפסל בשקיעת החמה, ב'איזהו מקומן' (זבחים דף נו,א) ומחצות ועד שקיעת החמה מהלך חמשה עשר מילין, כי הא דרבי יוחנן
^ עולא
^ אדם בינוני וביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי, שהימים והלילות שוין
^ ארבעים מילין
^ כך שהיית החמה לצאת בעוביו של רקיע
^ וכנגדה שוהה בשקיעתה ליכנס, דהיינו
^ מהנצהּ ועד שקיעתהּ
^ לשקיעת החמה: דשוב אין זמן שחיטה, דדם קדשים נפסל בשקיעת החמה, כדאמרינן ב'איזהו מקומן' בשחיטת קדשים [מסכת זבחים]
^ כל שעת אכילה; שרחוק מחצות [צ"ל בחצות] היום כל כך שאינו יכול ליכנס כל הלילה; אכילת הפסח כל הלילה, ורבנן עבוד הרחקה ואמור עד חצות - לרבי עקיבא, ולרבי אלעזר בן עזריה דאורייתא עד חצות [בפרק בתרא (דף קכ,ב) ובברכות בפרק קמא (דף ט,א)]
^ הוא דפטור, הא איחזי למיכל לאורתא - חייב
^ ופלוגתייהו בפרקין (לעיל דף צ,ב)
^ דאף על גב דדרך רחוקה פטרנא להאי דחזי לאורתא ומיחייבנא ליה גבי טמא שרץ - היינו טעמא
^ דדרך רחוקה תלא רחמנא פטורא דטהור, והיינו דרך רחוקה: שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, דגבי עשייה כתיב (במדבר ט יג: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח), ואף על גב דיכול ליכנס בשעת אכילה רחמנא פטריה; אבל לטמא לא תלה רחמנא פטורא דידיה בדרך רחוקה, אלא בטומאה! וטעמא דטומאה משום אכילה היא, ולאו משום עשיה, דהא יכול לשלח קרבנותיו! ועוד: מדכתב טמא נפש ולא כתב בעל קרי או טמא שרץ - שמעינן מיניה לא פטרי אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא

[1] אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי

[2] דקא אסר ליה רחמנא לעשות

[3] שהיה לו שלוחים לשלח

[4] וקאמר רחמנא דאינו עושה דמדחה דחייה

[5] ואף על גב דחזי לאורתא, והאי 'סִפֵּק' דקאמר - הכי קאמר: מה טמא שספק בידו לעשות דחזי למיכל לאורתא ואפילו הכי אין שוחטין וזורקין עליו

[6] הלכך האי נמי דיכול ליכנס בשעת אכילה - שוחטין וזורקין עליו

[7] שכל אלו טומאה ארוכה

[8] לנפש

[9] דאף אלו עושים את השני

[10] בתמיה

[11] אי משום דאי בעי למיעבד לא תעביד - הא בדרך רחוקה הוא! ואי תימא שלא ישלח פסחו וכדרב ששת האי תנא לית ליה, אלא כרב נחמן סבירא ליה, דאמר הורצה, דאי כרב ששת - איצטריך דרך רחוקה למימר דאי בעי לא ליעביד!?

[12] דקתני 'נדות ויולדות'

[13] ולא קתני זבות ויולדות

[14] דאמר בפירקין ד(לעיל דף צא,ב) נשים בשני שוחטין עליהן בפני עצמן

[15] דאמרי רשות

[16] '^ חיוב כרת יש על זה ועל זה, ובחד גברא לא משכחת לה: דתרי קטלי בחד גברא ליכא! ואם לענין דאם שגג בשניהן יתחייב שתי חטאות - ליכא למימר הכי: דכרת דפסח אין חייבין על שגגתו חטאת, דתנן בכריתות (פ"א מ"א, דף ב,א) הפסח והמילה מצות עשה היא, ואין חטאת באה אלא על שגגת כרת של לאו, דכתיב (ויקרא ד ב) [נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה’] אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה [וְעָשָׂה]; אלא נפקא מינה [בברייתא להלן] דאם שגג באחת מהן והזיד בחבירו – חייב; אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים

[17] ואם שגג בראשון והזיד בשני - פטור

[18] אם הזיד

[19] עד שיזיד אף בשני, אבל אם עשה את השני או שגג בו - פטור לגמרי, דשני - תשלומים דראשון ותקנתא דראשון הוא [כדלהלן], ומזיד שלו הוא גמרו של כרת דראשון, הלכך באיזה מהן ששגג - פטור

[20] רבי ורבי נתן

[21] צמחו בו שערות

[22] דקסבר רגל בפני עצמו הוא, ואית ליה חיובא באנפי נפשיה, ואפילו למאן דלא איחזי בראשון

[23] ומאן דלא איחזי בראשון - לא מיחייב אשני

[24] ומיהו

[25] מכרת אם הזיד בראשון

[26] הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני! ופטור על השני אם שגג בראשון והזיד בשני, דהא לית ליה חיובא באנפי נפשיה, ובראשון הרי שגג

[27] מכרת דיליה: דאפילו הזיד בראשון - השני פוטרו מן הכרת

[28] דכִּי משמש בארבע לשונות, וְזֶה - בלשון 'אי' דרשינן ליה, ולא קאי אדלעיל מיניה לפרושי טעמא למילתא קמייתא כמו לשון 'דהא', אלא מילתא אחריתי היא, כמו כִּי יִקָּרֵא [קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ] (דברים כב ו), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (שם כו,יב), כִּי תִפְגַּע [שׁוֹר אֹיִבְךָ] (שמות כג ד)

[29] דכתיב ביה כרת

[30] וכיון דיש כרת במברך את השם-

[31] יליף האי מיניה נשיאות חטא נשיאות חטא לגזירה שוה

[32] וקאי אדלעיל מיניה, למיתב טעמא למילתיה

[33] ונכרת בראשון

[34] משום

[35] אלא מזמר ומשורר לעבודה זרה, דאיכא דסבירא ליה הכי בכריתות (דף ז,ב), ולית לן כרת במברך אי לאו מהכא גמירי לה

[36] נמי דריש האי 'כי' - לשון אי, כרבי, אלא קסבר לאו מילתא אחריתי היא אלא כרת דקמא תלא ביה

[37] ונכרת במזיד דראשון

[38] אם

[39] לאגמורי כרת למברך

[40] חד כרת

[41] דלא סבירא להו דשני תקנתא דראשון

[42] דאית ליה כרת בשני באנפי נפשיה

[43] דהא לא כתיב כרת אלא אראשון, והרי שגג בו

[44] שברְחֹקָה, וכל ניקוד - למעט הדבר בא, דמשמע סמיוה להא תיבה מהכא

[45] מדקרי ליה תנא דידן 'דרך רחוקה' לגבי פסח, וסבירא ליה לעולא: דרך רחוקה = כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה: כל שעת שחיטה מהלך ואינו מגיע, ושעת שחיטה מחצות היום ואילך, דבֵּין הָעַרְבַּיִם כתיב ביה, כתמיד, ותמיד - אף על פי שנשחט בשש ומחצה - זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך: שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי, דהכי אמרינן ביומא בפרק שלישי (דף כח,ב) צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, והיינו מחצות היום; ולהלן ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה [פסחים פ"ה מ"א]!? ומשני: שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבם מתחתיהן, ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע; ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך, ונמשך עד שתשקע החמה, ומשתשקע החמה – לא: דדם נפסל בשקיעת החמה, ב'איזהו מקומן' (זבחים דף נו,א) ומחצות ועד שקיעת החמה מהלך חמשה עשר מילין, כי הא דרבי יוחנן

[46] עולא

[47] אדם בינוני וביום בינוני דתקופת ניסן ותשרי, שהימים והלילות שוין

[48] ארבעים מילין

[49] כך שהיית החמה לצאת בעוביו של רקיע

[50] וכנגדה שוהה בשקיעתה ליכנס, דהיינו

[51] מהנצהּ ועד שקיעתהּ

[52] לשקיעת החמה: דשוב אין זמן שחיטה, דדם קדשים נפסל בשקיעת החמה, כדאמרינן ב'איזהו מקומן' בשחיטת קדשים [מסכת זבחים]

[53] כל שעת אכילה; שרחוק מחצות [צ"ל בחצות] היום כל כך שאינו יכול ליכנס כל הלילה; אכילת הפסח כל הלילה, ורבנן עבוד הרחקה ואמור עד חצות - לרבי עקיבא, ולרבי אלעזר בן עזריה דאורייתא עד חצות [בפרק בתרא (דף קכ,ב) ובברכות בפרק קמא (דף ט,א)]

[54] הוא דפטור, הא איחזי למיכל לאורתא - חייב

[55] ופלוגתייהו בפרקין (לעיל דף צ,ב)

[56] דאף על גב דדרך רחוקה פטרנא להאי דחזי לאורתא ומיחייבנא ליה גבי טמא שרץ - היינו טעמא

[57] דדרך רחוקה תלא רחמנא פטורא דטהור, והיינו דרך רחוקה: שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, דגבי עשייה כתיב (במדבר ט יג: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח), ואף על גב דיכול ליכנס בשעת אכילה רחמנא פטריה; אבל לטמא לא תלה רחמנא פטורא דידיה בדרך רחוקה, אלא בטומאה! וטעמא דטומאה משום אכילה היא, ולאו משום עשיה, דהא יכול לשלח קרבנותיו! ועוד: מדכתב טמא נפש ולא כתב בעל קרי או טמא שרץ - שמעינן מיניה לא פטרי אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]