ביאור:בבלי פסחים דף לז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת פסחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ובית הלל מתירין.'

וכמה פת עבה?

אמר רב הונא: טפח ^[1], שכן מצינו בלחם הפנים – טפח ^[2].

מתקיף לה רב יוסף: אם אמרו ^[3] בזריזין ^[4], יאמרו ^[5] בשאינן זריזין? אם אמרו בפת עמילה ^[6], יאמרו בפת שאינו עמילה? אם אמרו בעצים יבשין ^[7], יאמרו בעצים לחים? אם אמרו בתנור חם ^[8], יאמרו בתנור צונן? אם אמרו בתנור של מתכת, יאמרו בתנור של חרס?

אמר רבי ירמיה בר אבא: שאילית את רבי ביחוד, ומנו? - רב;

איכא דאמרי: רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאילית את רבי ביחוד, ומנו? - רבינו הקדוש: ^[9]

מאי 'פת עבה'?

פת מרובה ^[10]. [## האות ע במלה 'עבה' נהגית בערבית בצליל דומה לאות ר גרונית, ולכן 'עבה' מתחלף עם 'רבה'.]

ואמאי קרו ליה 'פת עבה'?

משום דנפישא בלישה ^[11];

ואי בעית אימא: באתריה דהאי תנא, לפת מרובה – 'פת עבה' קרו ליה; מאי טעמא? אי משום דקא טרח טירחא דלא צריך - מאי איריא בפסח? אפילו ביום טוב נמי!?

אין הכי נמי, והאי תנא - ביום טוב של פסח קאי.

תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה ביום טוב, ובית הלל מתירין ^[12].

תנו רבנן: 'יוצאין בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין ^[13] בפסח, אף על פי שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח ^[14]'.

אמר רב יהודה: 'דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה אמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח?

אמרו לו: מפני שהאשה שוהה עליה ^[15] ומחמצתה.

אמר להם: אפשר יעשנה ^[16] בדפוס ויקבענה ^[17] כיון ^[18]!

אמרו לו: יאמרו "כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס מותרין?" ^[19]

אמר רבי אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל, והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח; אמרתי: אבא! לא כך אמרו חכמים 'אין עושין סריקין המצויירין בפסח'?

אמר לי: בני! לא של כל אדם אמרו ^[20] אלא של נחתומין אמרו ^[21].'

איכא דאמרי הכי קאמר ליה: לא של נחתומין אמרו ^[22], אלא של כל אדם.

אמר רבי יוסי: עושין סריקין ^[23] כמין רקיקין ^[24] ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות. ^[25].

תנו רבנן: הסופגנין ^[26] והדובשנין ^[27] ואיסקריטין ^[28] וחלת המסרת ^[29] ^[30] והמדומע ^[31] פטורים מן החלה.

מאי חלת המסרת?

אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים ^[32].

אמר ריש לקיש ^[33]: הללו - מעשה אילפס הן ^[34];

ורבי יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין, והללו ^[35] שעשאן בחמה ^[36].

מיתיבי: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין: עשאן באילפס – חייבין; בחמה – פטורין - תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש!?

אמר עולא: אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן? - שהרתיח ולבסוף הדביק ^[37], אבל הדביק ולבסוף הרתיח מאי? - הכי נמי דפטורין.

אדתני סיפא: עשאן בחמה פטורין - ליפלוג וליתני בדידה: 'במה דברים אמורים? - כגון שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח פטורין'!?

חסורי מחסרא והכי קתני: במה דברים אמורים? - שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח - נעשה כמי שעשאן בחמה ופטורין.

תא שמע: 'יוצאין במצה הינא ^[38] ובמצה העשויה באילפס ^[39]'!

הכא נמי שהרתיח ולבסוף הדביק.

מאי מצה הינא ^[40]?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שפורסה ^[41] ואין חוטין נמשכין הימנה.

אמר רבא: וכן לחמי תודה ^[42].

פשיטא: הכא [בלחמי תודה] לחם כתיב והכא לחם [עוני] כתיב!

מהו דתימא הואיל וכתיב (ויקרא ז יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ

עמוד ב

אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן [תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה] ^[43]: ^[44] 'אֶחָד' - שלא יטול פרוס ^[45]' [מנחות פ"ז מ"ב], והכא כמאן דפריסא דמיא - קא משמע לן.

מיתיבי:

[חלה פ"א מ"ו] 'המעיסה: בית שמאי פוטרין ^[46] ובית הלל מחייבין; החליטה: בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין;

איזהו 'המעיסה' ואיזהו 'החליטה'?

המעיסה = קמח שעל גבי מוגלשין ^[47]; החליטה = מוגלשין שעל גבי קמח;

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: זה וזה לפטור;

ואמרי לה: 'זה וזה לחיוב';

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה, עשאן באילפס – פטור, בתנור - חייב.'

ותנא קמא, מאי שנא המעיסה ומאי שנא חליטה?

^[48]

אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רב יהודה, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ^[49].

ותברא ^[50]: מי ששנה זו לא שנה זו! ^[51]

קתני מיהת וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה שעשאן באילפס פטור בתנור חייב תיובתא דרבי יוחנן!

אמר לך רבי יוחנן: תנאי היא, דתניא: יכול יהא מעיסה וחלוטה חייבין בחלה? תלמוד לומר: (במדבר טו יט) [וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִ]לֶּחֶם [הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’]; רבי יהודה אומר: אין לחם אלא האפוי בתנור.

רבי יהודה היינו תנא קמא! אלא - לאו מעשה אילפס איכא בינייהו: תנא קמא סבר מעשה אילפס חייבין ^[52], ורבי יהודה סבר מעשה אילפס פטורין ^[53]?

לא! דכולי עלמא מעשה אילפס פטורין, והכא - כגון שחזר ואפאו בתנור קא מיפלגי ^[54], דתנא קמא סבר: כיון שחזר ואפאו בתנור – 'לחם' קרינן ביה ^[55], ורבי יהודה סבר: אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא, וכיון דמעיקרא לאו בתנור אפייה - לאו לחם הוא.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב (ויקרא כו כו) [בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם] וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד [וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ]: לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם, ושאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם. ^[56]

יתיב רבה ורב יוסף אחוריה דרבי זירא, ויתיב רבי זירא קמיה דעולא; אמר ליה רבה לרבי זירא: בעי מיניה מעולא: הדביק ^[57] מבפנים, והרתיח מבחוץ ^[58] – מהו ^[59]?

אמר ליה: מאי אימא ליה?: דאי אמינא ליה - אמר לי הי ניהו מעשה אילפס ^[60]!

אמר ליה רב יוסף לרבי זירא: בעו מיניה מעולא: הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו ^[61] מהו ^[62]?

אמר ליה: מאי אימא ליה?: דאי אמינא ליה - אמר לי: רוב עניים עושין ^[63] כן ^[64]!

אמר רב אסי: עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר - פטורה מן החלה ^[65]; לדברי חכמים חייבת בחלה;

הערות

^ ואפי' הכי שרו בית הלל, אבל טפי מטפח לא
^ שהוא אסור לבא חמץ, כדאמרינן במנחות (פ"ה מ"ב; דף נה,א) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ [לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ] (ויקרא ב יא) לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו, ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח, דהיינו לחם שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח
^ והתירו עובי טפח
^ כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ
^ יתירו לכל אדם
^ שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה; 'עמילה' = ברייר"א [נילוש היטב], כדתנן (מנחות פ"ו מ"ה, דף עו,א) כל המנחות טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה
^ שהיו מביאים אותן מימות החמה, כדאמרינן בתענית (לא,א) מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה
^ בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה, ושל מתכת היה, כדאמר בזבחים בפרק 'דם חטאת' (צה,ב)
^ 'ביחוד= בינו לביני רביה דרבי ירמיה – רב; רביה דרב - רבינו הקדוש; לישנא אחרינא 'בייחוד' = בברור, כמו 'וידעו ביחוד ששם ארון נגנז' (יומא נד א)
^ הרבה חררין ביחד, ולאו משום חימוץ נקט לה, ובחררין דקים קאמר, ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא
^ כשלשין אותה - עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד
^ דלאו משום חמץ נקט, אלא משום טירחא, דהא הכא לא תנא פסח
^ מצות המצויירות
^ ואף על פי שאמרו לכתחלה אסור - דיעבד שפיר דמי
^ לציירן ואין נותנין מהר לתנור
^ הצורה
^ בסריק
^ כלומר: מהר, בדחיפה אחת
^ שהרי רוב נחתומין אין להם אותו דפוס.
^ לאסור, דבעל הבית העושה אותן לעצמו - אינו חושש לייפותן כל כך, ואינו שוהה עליהן
^ העושין למכור ומקפידין על נויין ושוהין על ציורן
^ לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להן דפוסין
^ מצויירין
^ ובלבד שיהו דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ
^ אבל לא מציירין את העבים כגלוסקאות, דמתוך עוביין - מחמיצין בשהייה מועטת
^ עשויין כספוג
^ מטוגנין בדבש
^ עשויין כצפיחית (שמות טז לא) דמתרגמינן 'איסקריטון': שלשין עיסתן רכה מאד
^ תרגום של מחבת
^ וכולן מין לחם, ופטורין מן החלה, דכתיב (במדבר טו יט) [וְהָיָה] בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ [תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’] והני לאו 'לחם' נינהו; ולקמיה מפרש טעמא
^ חולין שנפלה תרומה לתוכן – פטור, דתָּרִימוּ תְרוּמָה כתיב, ולא שכבר היה תרומה
^ אינו נעשה כתקון לחם
^ ריש לקיש - אכולהו קאי, ולאו לאפלוגי אדרבי יהושע בן לוי אתא
^ לפיכך לאו 'לחם' הוא, דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור, כדכתיב לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו)
^ להכי פטורין: לפי
^ ולא באוּר
^ שהרתיח האילפס ואחר כך הדביק בה הלחם, דהוה ליה כעין מעשה תנור, הלכך חייבין
^ הינא אינה אפויה כל צורכה לשון אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שמות יב ט)
^ ואף על גב ד'לחם' בעינן, כדכתיב לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג)
^ כלומר: כמה תאפה ויהא יוצא בה
^ שמשברה, לשון 'פרוסה'
^ אם שחט הזבח עליהן, מאחר שנאפת כענין הזה - קידש הלחם, והתודה כשירה: דהואיל וקרמו פניה, דתנן במנחות כי האי גוונא בָעִינָן
^ ארבעת מינין היו בה, של עשר עשר חלות, ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והשאר לבעלים
^ וכתיב
^ שלא יתן לו פרוסה
^ מן החלה
^ רותחין
^ ברישא מהדר גמרא לפירושא דברייתא דלא תהוי משבשתא, והדר מסיים מילתיה ומותיב תיובתא [להלן] מינה לרבי יוחנן;
^ כלומר: המחייב בזו מחייב בזו, והפוטר בזו פוטר בזו
^ ורישא דמפיך פלוגתייהו - לאו חדא תנא אמרינהו, וקשיין אהדדי
^ האי תנא אית ליה דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל היא, ותנא חליטה והוא הדין למעיסה, והאי [התנא השני] אית ליה דמקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא, ותנא המעיסה - והוא הדין לחליטה.
^ והכי קאמר: יכול תהא המעיסה והחליטה חייבין בחלה? תלמוד לומר: לחם, והני לאו לחם נינהו: דקודם לישתן מבושלין ברותחין הן, אבל מעשה אילפס שלא נאפו אלא על האור - קרובין הן למעשה תנור, ו'לחם' נינהו, וחייב, ואפילו הדביק ולבסוף הרתיח
^ ואמר ליה רבי יהודה: מעשה אילפס נמי פטורין, דאין לחם אלא האפוי בתנור
^ למעשה אילפס
^ והכי קאמר תנא קמא: תלמוד לומר: לחם - והני לאו לחם נינהו: דמבושלים במים הן, והוא הדין למעשה אילפס נמי שהדביק ולבסוף הרתיח - נמי לאו 'לחם' נינהו, אבל חזר ואפאו בתנור – 'לחם' קרינא ביה
^ ורבי יהודה סבר: אפוי בתנור אחד בָעִינָן, ולא בשני תנורים, כגון אילפס ותנור.
^ הלחם באילפס
^ שנתנה על האור כמו שאנו עושים
^ מי הוי לחם
^ אלו הן מעשה אילפס שנחלקו בו חכמים: רבי יוחנן וריש לקיש
^ מלמעלה, וחום האש לוהט באילפס וממהר אפייתו
^ מי הוי כעין תנור או לא
^ כל מעשה אילפס
^ שאין להם עצים, ובכך הוא ממהר לאפות
^ דאמר בפרק שני דקדושין (נד,ב) מעשר ממון גבוה הוא, פטורה מן החלה, כדמפרש דעֲרִסֹתֵיכֶם כתיב (במדבר טו כא), ולא של גבוה

[1] ואפי' הכי שרו בית הלל, אבל טפי מטפח לא

[2] שהוא אסור לבא חמץ, כדאמרינן במנחות (פ"ה מ"ב; דף נה,א) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ [לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ] (ויקרא ב יא) לרבות לחם הפנים לחימוץ לאזהרה שלא יחמיצו, ואפילו הכי עובי דפנותיו טפח, דהיינו לחם שהיו לו פנים ואין פנים פחותין מטפח

[3] והתירו עובי טפח

[4] כהנים שבקיאין בשימורו שלא יחמיץ

[5] יתירו לכל אדם

[6] שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה; 'עמילה' = ברייר"א [נילוש היטב], כדתנן (מנחות פ"ו מ"ה, דף עו,א) כל המנחות טעונין שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה

[7] שהיו מביאים אותן מימות החמה, כדאמרינן בתענית (לא,א) מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה

[8] בכל יום תמיד היו מסיקין תנור של מקדש לאפיית מנחות ולחמי תודה, ושל מתכת היה, כדאמר בזבחים בפרק 'דם חטאת' (צה,ב)

[9] 'ביחוד= בינו לביני רביה דרבי ירמיה – רב; רביה דרב - רבינו הקדוש; לישנא אחרינא 'בייחוד' = בברור, כמו 'וידעו ביחוד ששם ארון נגנז' (יומא נד א)

[10] הרבה חררין ביחד, ולאו משום חימוץ נקט לה, ובחררין דקים קאמר, ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא

[11] כשלשין אותה - עבה היא העיסה כשהיא כולה ביחד

[12] דלאו משום חמץ נקט, אלא משום טירחא, דהא הכא לא תנא פסח

[13] מצות המצויירות

[14] ואף על פי שאמרו לכתחלה אסור - דיעבד שפיר דמי

[15] לציירן ואין נותנין מהר לתנור

[16] הצורה

[17] בסריק

[18] כלומר: מהר, בדחיפה אחת

[19] שהרי רוב נחתומין אין להם אותו דפוס.

[20] לאסור, דבעל הבית העושה אותן לעצמו - אינו חושש לייפותן כל כך, ואינו שוהה עליהן

[21] העושין למכור ומקפידין על נויין ושוהין על ציורן

[22] לאסור שרגילין ובקיאין בדבר ויש להן דפוסין

[23] מצויירין

[24] ובלבד שיהו דקין וקלושין דאין ממהרין להחמיץ

[25] אבל לא מציירין את העבים כגלוסקאות, דמתוך עוביין - מחמיצין בשהייה מועטת

[26] עשויין כספוג

[27] מטוגנין בדבש

[28] עשויין כצפיחית (שמות טז לא) דמתרגמינן 'איסקריטון': שלשין עיסתן רכה מאד

[29] תרגום של מחבת

[30] וכולן מין לחם, ופטורין מן החלה, דכתיב (במדבר טו יט) [וְהָיָה] בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ [תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’] והני לאו 'לחם' נינהו; ולקמיה מפרש טעמא

[31] חולין שנפלה תרומה לתוכן – פטור, דתָּרִימוּ תְרוּמָה כתיב, ולא שכבר היה תרומה

[32] אינו נעשה כתקון לחם

[33] ריש לקיש - אכולהו קאי, ולאו לאפלוגי אדרבי יהושע בן לוי אתא

[34] לפיכך לאו 'לחם' הוא, דקא סבר אין לחם אלא האפוי בתנור, כדכתיב לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד (ויקרא כו כו)

[35] להכי פטורין: לפי

[36] ולא באוּר

[37] שהרתיח האילפס ואחר כך הדביק בה הלחם, דהוה ליה כעין מעשה תנור, הלכך חייבין

[38] הינא אינה אפויה כל צורכה לשון אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא (שמות יב ט)

[39] ואף על גב ד'לחם' בעינן, כדכתיב לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג)

[40] כלומר: כמה תאפה ויהא יוצא בה

[41] שמשברה, לשון 'פרוסה'

[42] אם שחט הזבח עליהן, מאחר שנאפת כענין הזה - קידש הלחם, והתודה כשירה: דהואיל וקרמו פניה, דתנן במנחות כי האי גוונא בָעִינָן

[43] ארבעת מינין היו בה, של עשר עשר חלות, ומכל מין ומין נותן אחד לכהן והשאר לבעלים

[44] וכתיב

[45] שלא יתן לו פרוסה

[46] מן החלה

[47] רותחין

[48] ברישא מהדר גמרא לפירושא דברייתא דלא תהוי משבשתא, והדר מסיים מילתיה ומותיב תיובתא [להלן] מינה לרבי יוחנן;

[49] כלומר: המחייב בזו מחייב בזו, והפוטר בזו פוטר בזו

[50] ורישא דמפיך פלוגתייהו - לאו חדא תנא אמרינהו, וקשיין אהדדי

[51] האי תנא אית ליה דמחומרי בית שמאי ומקולי בית הלל היא, ותנא חליטה והוא הדין למעיסה, והאי [התנא השני] אית ליה דמקולי בית שמאי וחומרי בית הלל היא, ותנא המעיסה - והוא הדין לחליטה.

[52] והכי קאמר: יכול תהא המעיסה והחליטה חייבין בחלה? תלמוד לומר: לחם, והני לאו לחם נינהו: דקודם לישתן מבושלין ברותחין הן, אבל מעשה אילפס שלא נאפו אלא על האור - קרובין הן למעשה תנור, ו'לחם' נינהו, וחייב, ואפילו הדביק ולבסוף הרתיח

[53] ואמר ליה רבי יהודה: מעשה אילפס נמי פטורין, דאין לחם אלא האפוי בתנור

[54] למעשה אילפס

[55] והכי קאמר תנא קמא: תלמוד לומר: לחם - והני לאו לחם נינהו: דמבושלים במים הן, והוא הדין למעשה אילפס נמי שהדביק ולבסוף הרתיח - נמי לאו 'לחם' נינהו, אבל חזר ואפאו בתנור – 'לחם' קרינא ביה

[56] ורבי יהודה סבר: אפוי בתנור אחד בָעִינָן, ולא בשני תנורים, כגון אילפס ותנור.

[57] הלחם באילפס

[58] שנתנה על האור כמו שאנו עושים

[59] מי הוי לחם

[60] אלו הן מעשה אילפס שנחלקו בו חכמים: רבי יוחנן וריש לקיש

[61] מלמעלה, וחום האש לוהט באילפס וממהר אפייתו

[62] מי הוי כעין תנור או לא

[63] כל מעשה אילפס

[64] שאין להם עצים, ובכך הוא ממהר לאפות

[65] דאמר בפרק שני דקדושין (נד,ב) מעשר ממון גבוה הוא, פטורה מן החלה, כדמפרש דעֲרִסֹתֵיכֶם כתיב (במדבר טו כא), ולא של גבוה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]