ביאור:בבלי פסחים דף סה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת פסחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ועולה גופה מנלן [1]?
אמר קרא [2]: (ויקרא ד כה) [וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ] אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה [3] - אלמא עולה טעונה יסוד [4].
יצתה כת ראשונה [ונכנסה כת שניה יצתה שניה נכנסה שלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אף על פי שלא שלשו מימיהם רבי יהודה אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיע לאהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין]:
תנא: היא נקראת 'כת עצלנית [5]'
והא לא סגי דלאו הכי [6], מאי הוי להו למיעבד?
אפילו הכי איבעי להו לזרוזי נפשייהו [7], כדתניא: רבי אומר: אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי; אשרי מי שאומנתו בסם, אוי לו מי שאומנתו בורסי; ואי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות.
כמעשהו בחול [כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים]:
שלא ברצון מאן?
אמר רב חסדא: שלא ברצון רבי אליעזר [8], דאי רבנן - הא אמרי שבות הוא ואין שבות במקדש!
מאי היא?
דתניא: 'אחד החולב [9] והמחבץ [10] והמגבן - כגרוגרות; המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש [11] בשוגג בשבת חייב חטאת, הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים - דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה [12] אינו אלא משום שבות [13]';
רב אשי אמר: אפילו תימא שלא ברצון חכמים [14], ורבי נתן היא [15], דתניא: רבי נתן אומר: שבות צריכה התירו [16], שבות שאינה צריכה לא התירו.
רבי יהודה אומר כוס היה ממלא [מדם התערובות, זרקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים]:
תניא: 'רבי יהודה אומר: כוס היה ממלא מדם התערובות, שאם ישפך דמו של אחד מהן [17] - נמצא זה מכשירו [18].
אמרו לו לרבי יהודה: והלא לא נתקבל בכלי!'
מנא ידעי?
אלא הכי קאמרי ליה: 'שמא לא נתקבל בכלי [19]'
אמר להן: אף אני לא אמרתי [20] אלא בנתקבל בכלי.'
מנא ידע [21]?
אי זריזין - אמאי משתפיך [24]?
אגב זריזותייהו דעבדי [25] משתפיך [26].
והלא דם התמצית [27] מעורב בו [28]?
רבי יהודה לטעמיה, דאמר דם התמצית [29] - דם מעליא הוא, דתניא: 'דם התמצית באזהרה [30]; רבי יהודה אומר: בהיכרת.'
והאמר רבי אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה שאינו מכפר [31], שנאמר (ויקרא יז יא) [כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם] כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:
דם שהנפש יוצאה בו [32] - מכפר, דם שאין הנפש יוצאה בו - אינו מכפר'!
אלא רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אין דם מבטל דם [33]. [34]
תניא: 'אמר להן רבי יהודה לחכמים: לדבריכם למה פוקקין את העזרה [35]?
אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם.
והא קא חייץ [36]?
לח הוא, ואינו חוצץ, כדתניא: הדם והדיו והחלב והדבש: יבשים – חוצצין, לחין - אין חוצצין!
והא קמתווסי מאנייהו [37], ותניא: 'היו בגדיו מטושטשין ועבד - עבודתו פסולה', וכי תימא דמדלו להו למאנייהו - והתניא [ספרא צו פרשתא א פרק ב הלכה ב, בשם רבי שמעון]: (ויקרא ו ג)
[וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ] מִדּוֹ בַד – 'מדו' – כמדתו [38]: שלא יחסר ולא יותיר'!
בהולכת איברין לכבש [39]: דלאו עבודה היא. [40]
ולא? והא מדבעי כהונה - עבודה היא, דתניא: ' (ויקרא א יג) [וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם] וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל [וְהִקְטִיר] הַמִּזְבֵּחָה [עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’] - זו הולכת אברים לכבש' [41]!?
אלא בהולכת עצים למערכה, דלאו עבודה היא;
בהולכת אברים לכבש ובהולכת דם מיהא היכי אזלי?
דמסגי אאיצטבי [42].
כיצד תולין ומפשיטין וכו' - קרעו והוציאו את אמוריו נתנם במגיס להקטירם:
אטו הוא גופיה הוה מקטר להו? [43].
אימא: '[44] להקטירן על גבי המזבח [45]'.
יצתה כת ראשונה [ונכנסה כת שניה יצתה שניה נכנסה שלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית]:
תנא: '[46] כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו [47] ומפשיל לאחוריו'.
אמר רב עיליש [48]: טייעות [49].
הדרן עלך תמיד נשחט
פסחים פרק ששי אלו דברים
משנה:
אלו דברים בפסח דוחין את השבת [50]: שחיטתו, וזריקת דמו [51], ומיחוי קרביו [52], והקטרת חלביו;
אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת [53];
הרכבתו [54] ו[55]הבאתו מחוץ לתחום, וחתיכת יבלתו [56] - אין דוחין את השבת;
רבי אליעזר אומר: דוחין!
אמר רבי אליעזר: והלא דין הוא: מה אם שחיטה שהיא [57] משום מלאכה [58] דוחה את השבת [59], אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת [60]?
אמר לו רבי יהושע: יום טוב יוכיח: שהתירו בו [61] משום מלאכה [62] ואסור בו משום שבות [63]!
אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע! מה ראיה רשות למצוה [64]?
השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח, שהיא משום מצוה והיא משום שבות [65], ואינה דוחה את השבת [66] - אף אתה אל תתמה על אלו שאף על פי שהן משום מצוה והן משום שבות לא ידחו את השבת!
אמר לו רבי אליעזר: ועליה אני דן [67]: ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת – הזאה, שהיא משום שבות - אינו דין שדוחה את השבת!
הערות
[עריכה]- ^ שמתן דמה במקום שיש תחתיו יסוד, למעוטי מזרח ודרום - חוץ מאמה למזרח אצל צפון ואמה לדרום אצל מערב, דהכי תנן (מדות פ"ג מ"א) אוכל במזרח אמה אחת ובדרום אמה אחת
- ^ גבי חטאת [נשיא] כתיב
- ^ והוה ליה למיכתב 'אל יסוד המזבח'; למה לי דכתיב מִזְבַּח הָעֹלָה
- ^ אלא הכי קאמר: אל יסוד מזבח - תעשה העולה
- ^ מפני שנתעצלה להיות אחרונה
- ^ דמצוה לשלש כתות
- ^ להיות מן הראשונים
- ^ דאמר בעלמא גבי מכבד - דהיינו דומיא דהדחה - איכא חיוב חטאת, הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה - אסור
- ^ מושך החלב מן הבהמה
- ^ מעמיד החלב ועושה ממנו חביצין שקורין מטונ"ש [גושים]
- ^ 'ורודה' - מדכתיב (שופטים יד ט) מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ
- ^ מכבד ומרבץ ורודה
- ^ אבל מאידך לא קאמרי דתולדות אב מלאכה נינהו, כדאמרינן בפרק 'המצניע'; רבי אליעזר משום הכי מחייב חולב: משום מפרק, מגבן - משום בונה; מחבץ - משום בורר, ב'המצניע'; ומרבץ ומכבד מפרש התם משום אשוויי גומות
- ^ דאמרי בעלמא נמי שבות הוא
- ^ ומתניתין
- ^ במקדש
- ^ לארץ, ולא נִזְרַק ממנו למזבח
- ^ שהרי מעורב בו מן הנשפך
- ^ אותו שאתה רוצה להכשיר - שמא לא נתקבל בכלי, ותו לא מהניא ליה זריקה, דתנן נשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו – פסול [בזבחים בפרק שני משנה א, דף טו,א]
- ^ שיועיל
- ^ רבי יהודה אם נתקבל בכלי? והא חששא בעלמא הוא דקאמר 'שאם ישפך דמו', וכיון דלתקוני ספיקי אתא, היכי מיתקני בהכי, שמא לא נתקבל
- ^ וליכא למיחש לשמא לא קיבלוהו
- ^ לישנא אחרינא: שמא לא נתקבל בכלי כל זה שאתה שואב מארץ, ונמצאת זורק דם פסול - אף אני לא אמרתי למלאות אלא ממקום שיודעין שנשפכו שם דמים שנתקבלו בכלי, ואי משום דמיערב בהו מהאי דלא נתקבל - כגון דם התמצית - הא קא פריך ליה בסיפא; וראשון עיקר.
- ^ היכן נשפכין הא זריזין הן וידעי [לדעתי הרש"י הזה משובש, והכי גרסינן: היכי נשפכין, הא זריזין הן כלומר: כיצד נשפכין, הרי הכהנים זריזין? והמלה האחרונה: 'וידעי' – נמחקת, או פירושה: ויודעים לפכול שלא יישפך דם]
- ^ שממהרים לרוץ ולקרב ולזרוק
- ^ מיתשיד [נזרק, מלשון 'שדי' בארמית = זרוק] מידייהו
- ^ של פסחים הרבה
- ^ ואי נשפך דם של אחד - כולו בטל במיעוטו, ומה תועיל זריקה, שהרי בטל
- ^ של חולין ושל קדשים
- ^ בלאו, ולא כרת, דכתיב (ויקרא יז יד): כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת - יצא דם התמצית שאינו דם הנפש; ובמסכת כריתות מפרש טעמא: חמשה לאוין כתיבי בדם, ומייתיר חד לדם התמצית
- ^ שאינו ראוי לזריקה
- ^ דם קילוח; שחמשה דמים הם, בפרק 'דם שחיטה'
- ^ הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך, ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח - זריקה היא, ומיתכשר
- '^ ומילתיה דרבי יהודה - בזבחים בפרק 'כל הזבחים שנתערבו [פ"ח מ"ו]’, דקתני גבי דם זבחים: דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם – כשר; נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה - רואין את הפסול כאילו היה מים, ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם – כשר, ואם לאו – פסול; רבי יהודה אומר: אין דם מבטל דם'.
- ^ למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ, והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים? בשלמא לדידי - כדי שלא יצא כל דם הנשפך, וכשמילא כוס התערובות - נמצא מכולם בתוכו, ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה - נמצא זורק ממנו
- ^ והא קא הוי חציצה בין רגליהן לרצפה, דתנן בזבחים (פ"ב מ"א, דף טו,ב) עומד על הכלי ... או על גבי רגל חבירו - פסול, דבעינן לַעֲמֹד לְשָׁרֵת (דברים יח ה), ואין זה עמידה
- ^ מתלכלכין בדם
- ^ שוה לארץ
- ^ היו מצו מדלן להו
- ^ ולקמיה פריך: ושאר עבודות היכי עביד?
- ^ דגבייהו כתיב האי קרא והקרב והכרעים
- ^ איצטבאות של בנין היו שם, והרי הן כרצפה
- ^ גירסת רש"י: והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו. בתמיה: והא זר הוא, דבזר קיימינן, כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט, וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים, דמה לי ולהן? ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר, כדאמרינן בשילהי פרק שני דיומא (כו,ב)! ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו - ולאו מילתא היא: דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת
- ^ נותנן במגס עד שיבוא הראוי
- ^ ויקטירם
- ^ כשהיו הולכין לבתיהם
- ^ היה נותן פסחו בעורו
- ^ שם חכם
- ^ דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה
- ^ לקמיה בגמרא מפרש מנא לן
- ^ אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז,לע) בְּיוֹם צַוֹּתוֹ [אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל] לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם - ביום ולא בלילה
- ^ מפרש בגמרא; וטעמא - שלא יסריחו
- ^ דאפשר משתחשך
- ^ על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים - אף על פי שאינו אלא איסור שבות דרבנן, דקיימא לן חי נושא את עצמו - אין דוחה דהוה ליה למיעבד מאתמול
- ^ וכן
- ^ ורוא"ה בלע"ז; וחותכה בצפרניו או בשיניו - אינה אלא שבות, דמלאכה כלאחר יד היא
- ^ אסורה בחולין בשבת
- ^ איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה, ואף על פי כן
- ^ בפסח
- ^ בתמיה
- ^ שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה
- ^ ומותרין להדיוט
- ^ ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והוה אפשר לן מאתמול, ואף על גב דתחומין דרבנן
- ^ אכילת הדיוט - רשות היא, וצורך גבוה - מצוה היא; ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה - בתמיה
- ^ מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח: שאם לא יזה - לא יעשה פסחו
- ^ ואפילו הכי אינו דוחה: דהכי שמעינן ליה לרבי עקיבא דלא דחיא, והזאה - שבות הוא: דמאי מלאכה היא? - אלא מתחזי כמתקן גברא
- ^ וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה, ולא תעכבהו מפסח, ומקל וחומר זה עצמו