ביאור:בבלי נדרים דף לח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'זאת' ד'המצוה' (דברים ו א: וזאת [יש מפרשים שהאות וו בתחילת "וזאת" בראש הפסוק אינה נקראת] המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה) [הגר"א מוחק דוגמא זו, ובמקומה: (ירמיהו לח טז: וישבע המלך צדקיהו אל ירמיהו בסתר לאמר: חי ה' את [המלה את אינה נקראת] אשר עשה לנו את הנפש הזאת אם אמיתך ואם אתנך ביד האנשים האלה אשר מבקשים את נפשך);
'ידרוך' ד'הדורך' [1] (ירמיהו נא ג: אל ידרך ידרך [מילה כפולה זו נקראת רק פעם אחת] הדרך קשתו, ואל יתעל בסרינו ואל תחמלו אל בחריה, החרימו כל צבאה);
'חמש' דפאת נגב (יחזקאל מח טז: ואלה מדותיה פאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת נגב חמש חמש [מילה כפולה זו נקראת רק פעם אחת] מאות וארבעת אלפים, ומפאת קדים חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת ימה חמש מאות וארבעת אלפים) [2];
'אם' ד'כי גואל' (רות ג יב: ועתה כי אמנם כי אם [’אם' כתיב ולא קרי] גאל אנכי, וגם יש גאל קרוב ממני). - הלין כתבן ולא קריין.
אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין (שמות יט ט) ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן [בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ויגד משה את דברי העם אל ה’].
אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר (שמות לד א: ויאמר ה' אל משה:) פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים [וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת] - פסולתן שלך יהא.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר: 'כתב לך' (שמות לד כז: ויאמר ה' אל משה: כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל) 'פסל לך' [שם פסוק א]: מה פסולתן שלך אף כתבן שלך; משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב ט) טוב עין הוא יבורך [כי נתן מלחמו לדל].
מתיב רב חסדא: (דברים ד יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם [חקים ומשפטים, לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה] [3]?!
'ואותי צוה' - ואני לכם.
(דברים ד ה) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי [לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה]?!
אותי צוה - ואני לכם.
(דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה [הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל] [4]!?
'הזאת' - השירה לחודה.
'למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל' [5]?!
אלא פילפולא בעלמא [6].
אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה:
'גבור' - דכתיב (שמות מ יט) ויפרוש את האהל על המשכן [וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צוה ה' את משה], ואמר מר: משה רבינו פרסו [7], וכתיב (שמות כו טז) עשר אמות ארך הקרש [ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד].
אימא דאריך וקטין [8]?
אלא מן הדין קרא, דכתיב (דברים ט יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם [לעיניכם], ותניא: 'הלוחות - ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה' [9].
'עשיר' - 'פסל לך' - פסולתן שלך יהא;
'חכם' - רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלהים [וכבוד והדר תעטרהו] [10].
'עניו' דכתיב (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד [מכל האדם אשר על פני האדמה].
אמר רבי יוחנן: כל הנביאים - עשירים היו. מנלן? ממשה ומשמואל, מעמוס ומיונה:
'משה' – דכתיב: (במדבר טז טו) [ויחר למשה מאד ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם] לא חמור אחד מהם נשאתי [ולא הרעתי את אחד מהם]; אי בלא אגרא [11] - לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא [12]? אלא דאפילו באגרא, דילמא [13] משום דעני הוה [14]? אלא [15] מן 'פסל לך - פסולתן יהא שלך'.
'שמואל' - דכתיב (שמואל א יב ג) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי [ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו ואשיב לכם]; אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם? אלא דאפילו בשכר.
דלמא דעני הוה?
אלא מהכא: (שמואל א ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו [ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לי], ואמר רבא: כל מקום שהלך - ביתו עמו [16].
אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה, דאילו במשה רבינו כתיב: (במדבר טז טו: ויחר למשה מאד ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם) לא חמור אחד מהם נשאתי [17] [ולא הרעתי את אחד מהם] - דאפילו בשכר [18]; ואילו גבי שמואל אפילו ברצון לא שכרו, דכתיב (שמואל א יב ד) ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו [ולא לקחת מיד איש מאומה] [19].
'עמוס' - דכתיב (עמוס ז יד) ויען עמוס ויאמר אל אמציה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים - כדמתרגם רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא, ושקמין לי בשפלתא;
'יונה' - דכתיב (יונה א ג: ויקם יונה לברח תרשישה, מלפני ה', וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה) ויתן שכרה וירד בה [לבוא עמהם תרשישה מלפני ה’], ואמר רבי יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה.
אמר רבי רומנוס: שכרה של ספינה הויא ארבעה אלפים דינרי דהבא.
ואמר רבי יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה - עד שניתנה לו במתנה, שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו [בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים].
משנה:
וזן את אשתו ואת בניו [20] אף על פי שהוא [21] חייב במזונותן [22], ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה [23];
רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה.
אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?
אמר להו: שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו [24], וטמאה
[המשך המשנה] נפשה וגופה לשמים [25].
אמרו לו: אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו: שאם ירצה - הרי הוא מוכרה לעובדי כוכבים [26], או מאכילה לכלבים.
גמרא:
אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא: 'המודר הנאה מחבירו מותר להשיא לו בתו'.
הוי בה רבי זירא: במאי עסקינן?: אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן [27] - הרי מוסר לו שפחה לשמשו [28]!? אלא בנכסי חתן אסורין על אבי כלה [29]? [30] גדולה מזו אמרו [31]: זן את אשתו ואת בניו - ואף על פי שהוא חייב במזונותן, ואת אמרת 'מותר להשיא לו בתו?' [32]?!
לעולם בשנכסי אבי כלה אסורים על החתן, [33] - [34] ובבתו בוגרת [35], ומדעתה [36].
תניא נמי הכי [37]: המודר הנאה מחבירו אסור להשיא לו בתו אבל משיאו בתו בוגרת ומדעתה.
אמר רבי יעקב: המדיר בנו [38] לתלמוד תורה [39] - מותר [40] למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר [41].
רבי יצחק אמר: לצלות לו דג קטן.
אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: המודר הנאה מחבירו - מותר להשקותו כוס של שלום.
מאי ניהו?
הכא תרגימו: כוס של בית האבל.
במערבא אמרי: כוס של בית המרחץ [42].
ולא יזון את בהמתו בין [טמאה בין טהורה]:
תניא: יהושע איש עוזא אומר: זן עבדיו ושפחותיו הכנענים ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה.
מאי טעמא?
עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן [43] [44]; בהמה - לפטומא עבידא [45].
משנה:
המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו - עומד אבל לא יושב [46]; ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון.
הערות
[עריכה]- ^ כתיב בירמיה, וקראי לא גרס להו 'ידרוך' דכתבן ולא קריין
- ^ וטעמייהו לא מפרש ליה
- ^ אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל
- ^ 'כתבו לכם' - אלמא שניתנה נמי להן לישראל
- ^ שיִלְמדו כל התורה וִילַמְדו אותה - אלמא לישראל נמי ניתנה
- ^ להבין דבר מתוך דבר - הוא דניתן למשה, וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל
- ^ מכלל דגבור הוא וגוף גדול
- ^ שלא היה גופני ולא היה בעל כח
- ^ ואפילו הכי שיברן
- ^ וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב"ה יתירה עליו
- ^ מאי רבותיה
- ^ כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר? ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן? כולי עלמא נמי לא גוזלין נינהו
- ^ האי דלא שקיל אפילו באגרא - לאו משום עושר; דילמא
- ^ ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך
- ^ מהכא שמעינן דעשיר היה
- ^ כלֵי תשמישו, וזה היה מרוב עושר
- ^ בעל כרחו
- ^ הא ברצון בעלים היה שוכר
- ^ שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון
- ^ של מודר
- ^ שהמודר
- ^ כיון דלאו לפטומי עבידן, ודי להן במאי שהוא מפרנסן - לאו הנאה מרובה עביד ליה
- ^ הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה
- ^ לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה
- ^ שאינה ראויה לאכילה; לפיכך זן אותה - דאינו מהנהו הנאה מרובה
- ^ וניחא ליה בפיטומא
- ^ שהחתן הוי מודר
- ^ ואמאי מותר
- ^ ואף על פי שהחתן מהנהו, שזן את בתו - אפילו הכי משיא לו את בתו
- ^ ומשיב הש"ס: משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:
- ^ בשנכסיו אסורים על המודר; אמרנו
- ^ פשיטא דמותר, דהא לא מהני כלל
- ^ ודקאמרת 'הרי מוסר לו שפחה לשמשו'
- ^ תריץ:
- ^ עסקינן, שיכול להשיאו
- ^ ומדעת עצמה: דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה - לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת
- ^ דהנאה מועטת מותרת
- ^ מנכסיו
- ^ אם לא ילמוד תורה
- ^ האב
- ^ שהנאה מרובה נדר הימנו, ולא הנאה מועטת, וזו - הנאה מועטת היא
- ^ הנאה מועטת היא
- ^ לצורך עבודה עשויין, ולא להתפטם
- ^ למנתרותא: לעבודתו; והואיל וקיימא לן יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" - אינה הנאה למודר אם זה מפרנס עבדיו
- ^ דטהורה לשחיטה, וטמאה לעובד כוכבים
- ^ כדמפרש לקמן