קטגוריה:רות ג יב

רות ג יב: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי [אם] גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי"
(רות ג יג): "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְהוָה שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר"

רות ביקשה מבועז שיישא אותה, ובועז הסכים, אבל טען שיש "גואל קרוב ממנו" (יש אומרים ששמו 'טוב'), ורק אם הגואל יוותר ולא ירצה בה, יוכל בועז לשאת אותה.

טענתו של בועז מוזרה: מדוע בועז לא יכול לשאת את רות מייד? אילו הקרוב היה רוצה לשאת את רות - היה יכול כבר לשאת אותה מזמן, כשחזרה ממואב; ואם הוא לא רצה, מדוע בועז צריך לפנות אליו?

נראה שהרקע לדברים הוא מצוות הייבום, (דברים כה ה): "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר; יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וְיִבְּמָהּ".

כשאדם נפטר ללא בנים, ואלמנתו רוצה להתחתן - אסור לה להתחתן עם איש זר, יש לה עדיין מחוייבות כלפי בעלה שנפטר, היא חייבת להתחתן עם אחיו ולהוליד ממנו בן שיקום על שם המת, (דברים כה ו): "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל"( פירוט ).

התורה לא מחייבת את האלמנה להתחתן (שהרי נישואין חייבים להיות מרצונה החופשי של האשה), אולם, אם היא מחליטה להתחתן, היא צריכה לפני כן לקיים את חובתה לבעלה המנוח.

מעיקר דין תורה, המצוה מתייחסת רק אל היבם , שהוא האח הישיר של הנפטר. אם אין יבם (כלומר אין אחים לנפטר), אז החובה כלפי הנפטר בטֵלה. אולם, חכמי הדורות הקודמים הרחיבו את הדין לכל הקרובים, כך שאם אין יבם, החובה עוברת לפי הסדר אל הקרובים הבאים בדרגה - הדוד, בן הדוד וכן הלאה (ראו רמב"ן על בראשית לח ח ) .

זה היה מצבה של רות: היא היתה יכולה להישאר אלמנה, אולם ברגע שהביעה את רצונה להינשא לבועז, חלה עליה חובה כלפי מחלון - בעלה המנוח. אחיו של מחלון נפטר גם הוא, והקרוב הבא בדרגה היה 'טוב': " "אמר רבי יהושוע בן לוי: שלמון (אביו של בועז) , ואלימלך (אביו של מחלון) וטוב (הקרוב שמזכיר בועז בדבריו) אחים היו... כך היה בועז לאלימלך בן אחיו... אבל טוב היה קרוב יותר: קרוב ממני - שהוא אח, ואני בן אח" " ( רש"י ) .

'טוב' היה אחי-אביו של מחלון. בועז היה רחוק יותר - הוא היה בן-אחי-אביו, ולכן נחשב "זר" ביחס אליו; לכן חל על רות האיסור "לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר".

אמנם, בועז לא השתמש בפועל ייבום , שהרי 'טוב' לא היה היבם של רות (יָבָם = גיס, אחיו של הבעל); הוא השתמש בפועל אחר - גאולה , שמשמעותו כנראה דומה - גאולת שמו של המנוח מן האבדון (ראו ולא יימחה שמו מישראל ).

לאחר שהקרוב 'טוב' הכריז שאיננו מעוניין לגאול את רות, הם ביצעו טקס דומה לטקס החליצה המתואר בתורה, עם כמה הבדלים:

• בתורה נאמר, (דברים כה ט): "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו".
• ובמגילה, (רות ד ח): "וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז: קְנֵה לָךְ! וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ".

בשני המקרים, הקרוב שאינו מעוניין לשאת את האלמנה צריך לחלוץ את נעלו, כאות לכך שהוא מוותר עליה; אולם במקרה המתואר בתורה, כאשר הקרוב הוא האח הישיר, חלה עליו חובה גמורה לשאת את האלמנה, ואם הוא מסרב, הוא זוכה לביזיון ויריקה; אולם במגילת רות, 'טוב' אינו האח הישיר, ואין עליו חובה גמורה לשאת את רות, ולכן הוא רק שולף את נעלו אך ללא היריקה והביזיון.

לעיון נוסף:

• ייבום וגאולה במגילת רות / יהודה איזנברג
• מגילת רות לאור ההלכה / ע"צ מלמד

ספר ויקרא פרק כה כתוב:

(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:

(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:

1. אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ

2. אוֹ דֹדוֹ

3. אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ

4. אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ

ובכן יש חשיבות רבה לסדר הגואלים כי קרוב המשפחה מדרגה ראשונה עליו המצווה כדי שתהיה אחוות אחים ולא יבזו את זה שאמור לגאול ראשון

-- daian moshe, 2012-12-25 10:02:28

יפה, זה בדיוק הסדר אצלנו -

1. אח - כליון - כלה ומת;

2. דוד - 'טוב' - לא רצה לגאול;

3. בן-דוד - בועז - גאל.

-- Erel Segal Halevi, 2012-12-25 20:19:15