ביאור:רות ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רות ג ב: "וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:רות ג ב.


הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה[עריכה]

וְעַתָּה[עריכה]

חודשים נעמי חיכתה לרגע הזה כדי להפגיש את רות ובועז בלילה.
הפגישה בשדה נגמרה בריב. בועז פקד עליה דברים. רות כעסה ואמרה לבועז: "וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (ביאור:רות ב יג), ובועז עזב את השדה בלי להגיד לה שלום. כל תקופת הקציר רות לא נפגשה עם בועז.

עכשו נעמי החליטה שהיא חייבת להפגיש אותם יחד, אחרת תעבור עוד שנה עד שתהיה הזדמנות לישון למרגלותיו של בועז, ועד אז היא תשכח מראשו.

נעמי חיפשה דרך שתבטיח סיכויי הצלחה. היה בחרה את המקום והזמן. בועז יהיה עיף, שיכור במידה, ישן. רות לא תצטרך לדבר, רק לשכב למרגלותיו ולחמם אותו. הם יהיו לבד ללא קהל שיבחון את תגובותיהם או ירוץ ויפרסם בעיר. הם יהיו בחושך ולא יראו הבעות פנים, אלא רק ירגישו מגע וישמעו אחד את השני. היתה סכנה שבועז יתפוצץ ויכעס.

הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו[עריכה]

נעמי מזכירה לרות את בועז, שהוא "קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ, מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא" (ביאור:רות ב כ), שלבטח רות זוכרת.
רות הקשיבה. ערכה בעיניה כבר ירד מאוד. היא באה יפה, מוכנה למצוא גואל, להתחתן איתו, לגאול את נחלת אלימלך ולהפך לגבירה. והנה היא עובדת כאחת הנערות של בועז, כשפחה, מלקטת בשיבולים מהבוקר עד הערב בכל תקופת הקציר. מכל משפחת אלימלך, דודים ובני דודים, אף אחד לא בא לגאול אותה. לבטח היא היתה מיואשת.

הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה[עריכה]

אחר הקציר, אוספים את השיבולים לאלומות. מחכים עד שהתבואה תתיבש, מפרידים את הקש מהשיבולים, ואז דשים את השיבולים כך שהמוץ יפרד מהגרעינים.
לפנות ערב, כאשר יש רוח מכיוון הים במעלה ההר, זורים את הגרעינים באוויר, המוץ עף ברוח והגרעינים הכבדים נופלים לרצפה. אז אוספים את הגרעינים לשקים.

לא ברור למה בועז צריך להיות בזמן זריית הגרעינים. ייתכן שהוא רוצה לראות את היבול ולהנות מברכת אלוהים. בהמשך נאמר: "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ" (ביאור:רות ג ז). ניתן להבין שרות ידעה: שבועז ילך לשדה בזמן הזרייה, יאכל, ישתה יין, ישתכר, וישן ליד הערמה (ביאור:רות ג ז). ייתכן שכל בעלי השדות עשו זאת תמיד, ייתכן שבועז היה נוהג לעשות כך, ייתכן שבועז רצה לפגוש את רות, ואמר לנעמי שהוא עומד לזרות שעורה, ולעשות משתה לנעריו ונערותיו. ייתכן שנערותיו של בועז, שדבקו בה וריגלו עליה למען בועז, סיפרו לרות שהקציר נגמר ובועז יעשה משתה לאחר הזריה בגורן השעורים, ורות סיפרה לנעמי.

לא ידוע מקרה דומה בסיפורי התנ"ך, למרות שסביר שהרבה אוהבים נפגשו בגורן, בכרם ובשדות. אולם אם הרבה נערות ידעו שכך נוהג בועז לעשות, מעניין שנערות נוספות לא רצו לשכב למרגלותיו, ולטעון שבשכרותו הוא בא עליהן, והבטיח הבטחות.

משתה[עריכה]

לכבוד הצלחת הקציר, בועז ערך משתה. סביר שהיה בשר קלוי, עוגות, פירות ויין. בטוח שאנשי העיר ידעו על ההכנות, כשם שיוסף ידע שעוד שלושה ימים, "יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה" (ביאור:בראשית מ כ). סביר שנערות רבות מהסביבה באו לחגוג, בדומה לחגיגה בעיר נמל, כשאוניה מגיעה והמלחים יורדים לחוף עם משכורתם. סביר שהנערות תכסנה את פניהן בצעיף. סביר שקהל ישב סביב ויהנה לראות את העובדים החרוצים מסיימים את הזריה, ואחר כך הקהל יצטרף למשתה שנערך להם. העובדים והנערות יחגגו. יהיה קל לרות להסתתר בצעיף יחד עם הנערות האחרות.

בועז היה שליט העיר. הוא פקד על בן דודו, הגואל, לבוא ולשבת פה, והגואל ציית. בועז פקד על עשר זקני העיר להתיצב לפניו בשער העיר, והם באו. הוא פקד עליהם לשבת והם ישבו ולא פצו פה. בועז אומר לרות: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל שַׁעַר עַמִּי" (ביאור:רות ג יא), ומציג את עצמו כשליט על העיר והעם, במיוחד שהוא בכורו של יהודה מאז פרץ, חצרון ונחשון.

משתה - לחם ושעשועים - סביר שבועז עשה משתה גדול במיוחד, והזמין את אנשיו ואנשי העיר לשמוח איתו. (אין הוכחה שכך הוא עשה, אבל היה טוב אם הוא היה עושה כך.)
בצורה זאת הוא היה משיג:

  • אהדה בציבור - קנית קולות - כהכנה למשפט שיערך בבוקר, והוא יזדקק לעזרת העם כדי להפר את החוק שמשה כתב: 'שאסר על מואבי לבוא בקהל אדוני לעשר דורות.'
  • הרשים את אנשי העיר בכוחו, עושרו, ונדיבות ליבו.
  • הפחיד את העוינים לו, והזהיר אותם לא להתנגד לו ולא לעמוד בדרכו, כי העם אוהב אותו, והוא לא יהסס להפעיל כוח.

ואכן לאחר שבועז העלה טענות מדוע הוא זכאי לשאת את רות המואביה, נאמר: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים עֵדִים" (ביאור:רות ד יא). העם כולו קדם לזקנים, שייתכן שרק היו עדים ושתקו.

הַלָּיְלָה[עריכה]

כמו שנעמי התחילה "וְעַתָּה", עכשו היא מודיעה לרות, שאת כל זה חייבים לעשות הלילה. לא יהיה זמן אחר. אין זמן לחשוב, להסס. הלילה רות חייבת ללכת ולעשות כדברי נעמי.

סמליות[עריכה]

רות באה בתחלית קציר השעורים (ביאור:רות ב ב). היא הלכה לשדה וזרעה את נבטי האהבה בינה לבין בועז. שניהם רצו אחד את השני: הוא רצה אישה, והיא רצתה גואל. שניהם היו מתוסכלים איך הם הסתבכו, ובמקום אהבה צמחה להם מריבה.

עכשו בסוף הקציר, בזמן הזריה, היא הולכת לקצור את פרותיה, שהיא עמלה בכל תקופת ספירת העומר הדחוסה בעבודת פרך. היא הראתה מסירות ונאמנות. היא היתה ממושמעת, ומגיע לה לבקש ממנו ישירות: ' אני שלך, בבקשה גאל אותי!'