משתמש:מושך בשבט/ניסיון
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ראשון - מאימתי
[עריכה][פרק א הלכה א]
דף א
[עריכה][דף א עמוד א] מתני’: מאימתי קורין את שמע בערבין? אמשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה, דברי ר"א. וחכמים אומרים בעד חצות. ר"ג אומר געד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה ואמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להן, אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. דהקטר חלבים ואיברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. הוכל הנאכלין ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה:
גמ’: אנן תנינן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ותני רבי חייא, משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פיתן בלילי שבת. ותני עלה, קרובים דבריהן להיות שוין.
עין משפט ונר מצוה:
1 א_א מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ט' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף א' , סמ"ג עשין י"ח:
2 א_ב מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ט' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף ג' , סמ"ג עשין י"ח:
3 א_ג מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ט' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף ג' , סמ"ג עשין י"ח:
4 א_ד מיי' פ"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ב' , סמ"ג עשין קפג:
5 א_ה מיי' פ"י מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח' ,
[דף א עמוד ב]
איתא חמי בא וראה, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, יממא הוא. ועם כוכביא הוא מיד בצאת הכוכבים, משעה שדרך בני אדם נכנסין לאכול פתן בלילי שבת, כבר שעה ותרתי ליליא הוא הרי כבר לילה לפחות שעה או שעתים. ואת אמרת קרובים דבריהן להיות שוין? אמר רבי יוסי, תיפתר באילין כופרניא דקיקייא כפרים קטנים, דאורחיהון מסתלקא שמסיימים מלאכתם עד דהוא יממא שעדין יום. ומתפללים ערבית מוקדם ונכנסים לאכל מקדם, דצדי לון מיקמי חיותא מפחד החיות. תני, והקורא קודם לכן, לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר רבי יוסי, אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה. דתפילות באמצע תקנום ששלושת התפילות מוקמו בין שני קריאות שמע- ק"ש ,שמונה עשרה של שחרית, מנחה ,ערבית, ק"ש. ועיקר ק"ש של ערב זה על המיטה. אמר ר' זעירא בשם רב ירמיה, זספק בירך על מזונו ספק לא בירך, צריך לברך. דכתיב פרשת עקב (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת. ספק התפלל ספק לא התפלל, אל יתפלל. ודלא כרבי יוחנן. דא"ר יוחנן, חולואי שיתפלל אדם כל היום כולו לפי שאין תפילה מפסדת. ספק קרא ק"ש ספק לא קרא מהו? נישמעינה מן הדא נלמד זה. דתני, הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. וקודם לכן, לאו ספק הוא? שהרי קודם לכן זה בין השמשות שהוא ספק מן הלילה ספק מן היום, ואת אמרת צריך לקרות. הדא אמרה, טספק קרא ספק לא קרא, צריך לקרות. סימן לדבר, משיצאו הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. דכתיב: (נחמיה ד טו) ואנחנו עושים במלאכה וחציים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. וכתיב: (נחמיה ד טז) והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה. כמה כוכבים יצאו ויהא לילה? אמר רבי פינחס בשם רבי אבא בר פפא, יכוכב אחד ודאי יום. שנים ספק לילה. שלשה ודאי לילה. שנים ספק? והכתיב עד צאת הכוכבים, והלא מיעוט כוכבים שנים? קדמיא הראשון לא מתחשב. בערב שבת. ראה כוכב אחד ועשה מלאכה פטור. שנים, מביא אשם תלוי. שלשה, מביא חטאת. במוצאי שבת. ראה כוכב אחד ועשה
עין משפט ונר מצוה:
6 א_ו טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף א' :
7 א_ז מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה י"ד , טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ד סעיף ד' , סמ"ג עשין כז:
8 א_ח מיי' פ"י מהל' תפילה הלכה ו' , טור ושו"ע או"ח סי' ק"ז סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
9 א_ט מיי' פ"ב מהל' קריאת שמע הלכה י"ג , טור ושו"ע או"ח סי' ס"ז , סמ"ג עשין יט:
10 א_י מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ד' , מיי' פ"ז מהל' תרומות הלכה ב' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף א':
דף ב
[עריכה][דף ב עמוד א] מלאכה, מביא חטאת. שנים, מביא אשם תלוי. שלשה, פטור. רבי יוסי בר' בון בעי. אין אם תימר שנים ספק. ראה שני כוכבים בערב שבת, והתרו בו ועשה מלאכה. ראה שני כוכבים במוצאי שבת, והתרו בו ועשה מלאכה. מה נפשך. אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן, ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה, ויהא חייב על הראשונים. ראה שני כוכבים בערב שבת, וקצר כחצי גרוגרת. בשחרית וקצר כחצי גרוגרת וראה שני כוכבים במוצאי שבת, וקצר כחצי גרוגרת. מה נפשך. אם הראשונים יום הן, אף האחרונים יום הן. ויצטרף של שחרית עם של מוצאי שבת, ויהא חייב על האחרונים. אם האחרונים לילה, אף הראשונים לילה. ויצטרף של שחרית עם של לילי שבת, ויהא חייב על הראשונים. הדא דתימר באילין דלית אורחתהון מתחמיא ביממא באלו הכוכבים שאין דרכם להראות ביום ברם באילין דאורחהון מתחמיא ביממא אבל באלו שדרכם להראות ביום, לא משערין בהון. א"ר יוסי בר' בון. ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבין בר מן הדא כוכבתא ובלבד שיראו שלושה כוכבי חוץ מכוכב נגה שנראה אף ביום. רבי יעקב דרומנה אמר בשם רבי יהודא בן פזי. כוכב אחד, ודאי יום. שנים, לילה. ולית ליה ספק? והרי לדעת כולם יש זמן שנקרא בין השמשות והוא ספק מן היום ספק מן הלילה. אית ליה ספק בזמן שבין הכוכב הראשון לכוכב השני. תני. כל זמן שפני מזרח מאדימים, זהו יום.
[דף ב עמוד ב] אהכסיפו, זהו בין השמשות. השחירו נעשה העליון שוה לתחתון, זהו לילה. רבי אומר. הלבנה בתקופתה שזה באמצע החדש. שהלבנה שלמה ומתחילה במזרח ומסימת במערב. התחיל גלגל חמה לשקע, ותחילת גלגל לבנה לעלות, זהו בין השמשות. אמר
עין משפט ונר מצוה:
11 א_יא מיי' פ"ה מהל' שבת הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' רס"א סעיף ב' , סמ"ג עשין לב:
דף ג
[עריכה][דף ג עמוד א] רבי חנינא. סוף גלגל חמה לשקע, ותחילת גלגל לבנה לעלות. ותני שמואל כרבי חנינא. אין הלבנה זורחת, בשעה שהחמה שוקעת. ולא שוקעת, בשעה שהחמה זורחת. אמר רבי שמואל בר חייא בר יהודה בשם רבי חנינא, התחיל גלגל חמה לשקע. אדם עומד בראש הר הכרמל, ויורד וטובל בים הגדול, ועולה ואוכל בתרומתו, חזקה ביום טבל. הדא דתימר, בההוא דאזיל ליה בקפונדרא דרך קיצור ברם ההוא דאזל ליה באיסרטא דרך ראשית, לא בדה לא בזה מדובר. איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא. משל לטיפה של דם, שהיא נתונה על גבי חודה של סייף הזמן שנחלקת הטיפה לכאן ולכאן, זהו בין השמשות: איזהו בין השמשות? משתשקע החמה, כדי שיהלך אדם חצי מיל כתשע דקות, דברי רבי נחמיה. רבי יוסי אומר. בין השמשות כהרף עין, ולא יכלו לעמוד עליו חכמים. רבי יוסי ורבי אחא הוו יתבין. אמר רבי יוסי לרבי אחא. לא מסתברא דסוף חצי מיל דרבי נחמיה, זהו כהרף עין דרבי יוסי? אמר ליה. אוף אנא סבר כן. רבי חזקיה לא אמר כן. אלא כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דרבי נחמיה, ספק הוא לרבי יוסי. אמר רבי מנא. קשייתה קומי הקשתי לפני דרבי חזקיה, כד תנינן תמן הלכות זבים. תנן. אראה אחת ביום ואחת בין השמשות. אחת בין השמשות ואחת למחר. אם יודע שמקצת הראייה מהיום ומקצתה למחר, ודאי לטומאה ולקרבן
עין משפט ונר מצוה:
12 א_יב מיי' פ"ב מהל' מחוסרי כפרה הלכה י"ג:
[דף ג עמוד ב] ואם ספק אם מקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר, או כולה מן היום, או כולה מן הלילה, ודאי לטומאה וספק לקרבן. הזב נטמא בלובן וכך דינו. אם ראה ראיה אחת, הרי הוא כבעל קרי וטובל וטהור בצאת הכוכבים. אם ראה שתי ראיות אפילו ביום אחד, או ראיה אחת ארוכה כשנים, שיכול היה בין תחילת הראיה לסופה לטבול ולהסתפג. או שראה ראיה אחת שהתחלקה לשני ימים. או שני ראיות בשני ימים רצופים הרי הוא זב קטן וצריך לספור שבעה נקיים, וביום השביעי טובל במעיין ובערב הוא נטהר. ואם ראה שלוש ראיות ביום אחד, או ראיה אחת ארוכה כשלוש, או אחת ארוכה כשנים ואחת קצרה, או אחת קצרה שהתחלקה לשני ימים ואחת יום קדם או יום אחרי או שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים הרי הוא זב גדול וסופר שבעה נקים וטובל ובערב הוא טהור ולמחרת מביא קרבן. שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. להתיר לו כניסה למקדש ואכילת קדשים. ובעי הקשה רבי חייא בר יוסף קומי לפני רבי יוחנן. מאן תנא ראיה נחלקת לשנים? אמר ליה, רבי יוסי היא, דאמר בין השמשות כהרף עין. וקשיא. על דעתך דאת אמר לשיטתך שאתה אומר, כל הרף עין והרף עין שבחצי מיל דרבי נחמיה ספק הוא. אם כן, איך יתכן שיתחייב קרבן על ספק? ואם בשראה ראיה כל בין השמשות של רבי נחמיה, אז לא רק לרבי יוסי חייב קרבן, אלא לדעת כולם שהרי ראה ראיה ארוכה כשלוש ראייות, שנמצא מתחילתה ועד סופה כשתי טבילות ושני סיפוגין הרי זו נחשבת כשלוש ראייות, ומביא קרבן לדעת הכל. ולמה רבי יוחנן אמר שהבריתא רק כרבי יוסי? אמר ליה קשיתך לא קשיא. באמת בין השמשות הוא כהרף עין של רבי יוסי הוא רגע אחד בתוך בין השמשות של רבי נחמיה. אלא שאנו לא יודעים איזה הוא, לכשיבא אליהו ויאמר שזהו בין השמשות אז יהיה חייב קרבן. אי כשיבא אליהו, מאן פליג עליו מי יחלוק על אליהו הנביא? תני, שלושה כוכבים לילה. ר' חנינא חברהון דרבנן בעי. כמה דאת אמר. בערבית, נראו שלשה כוכבים, אף על פי שהחמה נתונה באמצע עובי הרקיע, לילה הוא. תאמר אף בשחרית כן שרק בזריחת החמה יהיה יום, ולמה קי"ל שהיום מתחיל בעלות השחר? אמר רבי אבא כתיב פרשת וירא (בראשית יט כג) השמש יצא על הארץ, ולוט בא צוערה. וכתיב פרשת אמור (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר. מקיש יציאתו לביאתו. מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע לבריות. והא קיימא לן דמעלות השחר יום הוא?
.
דף ד
[עריכה][דף ד עמוד א] אמר רבי אבא כתיב פרשת מקץ (בראשית מד ג) הבוקר אור. התורה קראה לאור בוקר. תני רבי ישמעאל. כתיב פרשת בשלח (שמות טז כא) בבקר בבקר. כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר וזה עלות השחר שאף הוא מן היום. אמר רבי יוסי בי ר' בון. אם אומר אתה ליתן עוביו של רקיע ללילה, בין בערבית בין בשחרית. נמצאת אומר, שאין היום והלילה שוין. ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין. אמר רבי הונא. נלפינה נלמד מדרך הארץ. שרי מלכא נפק התחיל המלך לצאת מהעיר. אף על גב דלא נפק שלא יצא, אמרין דנפק. כך בערב מיד שהשמש מתחילה לצאת מהעולם, אומרים שכבר לילה, אף שלא עברה את עובי הרקיעה. שרי מלכא עליל התחיל המלך להיכנס לעיר, אף גב דלא יעול אף שעדין לא נכנס אמרינן דעל. כך בבקר איך שהשמש מתחילה להיכנס לעולם, אומרים שכבר נכנסה ומתחיל היום, אף שעדיין לא עברה כביכול את עובי הרקיע לצאת לארץ. א זהו שעומד ומתפלל, צריך להשוות את רגליו. תרין שני אמורין. רבי לוי ורבי סימון. חד אמר, כמלאכים. וחד אמר, ככהנים עקב בצד גודל. מאן דאמר ככהנים פרשת יתרו (שמות כ כג) דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. שהיו מהלכים עקב בצד גודל, וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים (יחזקאל א ז) דכתיב ורגליהם רגל ישרה. אמר ר' חנינא בר אנדריי בשם רבי שמואל בר סוטר. המלאכים אין להן קפיצין מפרקים. מנין? (דניאל ז טז)דכתיב, קרבת על חד מן קמייא קיימיא קרב אלי אחד מן העומדים תמיד. אמר רבי הונא. זה שרואה את הכהנים בבית הכנסת. בברכה ראשונה, צריך לומר (תהילים קג כ) ברכו את ה' מלאכיו. בשנייה (תהילים קג כא) ברכו את ה' כל צבאיו. בשלישית (תהילים קג כב) ברכו ה' כל מעשיו. במוסף
עין משפט ונר מצוה:
13 א_יג מיי' פ ה' מהל' תפילה הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' צ"ה סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
[דף ד עמוד ב] בברכה הראשונה צריך לומר (תהילים קלד א) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה', העומדים בבית ה' בלילות. בשנייה (תהילים קלד ב) שאו ידיכם קדש. בשלישית (תהילים קלד ג) יברכך ה' מציון. אם היו ארבע כמו ביוה"כ ובתעניות. חוזר תליתיאתא בשלישית כקדמיתא כראשונה בתפילה מנחה כמו בשחרית ורביעתא ברביעיתכתיניוותא כמו בשניה בנעילה כמו שאמר במוסף. אמר רבי חנינא. מאיילת השחר עד שיאור המזרח, אדם מהלך ארבעת מילין משיאור המזרח עד שתנץ החמה, ארבעת מיל. ומניין שמשיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת מיל? דכתיב פרשת וירא (בראשית יט טו) וכמו השחר עלה וגומר, וכתיב פרשת וירא (בראשית יט כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. ומן סדום לצוער ארבעת מיל. והרי יותר הוון? אמר רבי זעירא. המלאך היה מקדר לפניהן הדרך. ומניין שמאיילת השחר עד שיאור המזרח ארבעת מיל? שהיה לו לכתוב כמו השחר עלה. ולמה כתב וכמו? מילה מדמיא לחבירתה. מלמד שיש עוד זמן דומה לזה. דכמו שלמדנו דמשהאיר המזרח עד הנץ החמה ד' מילין. הוא הדין מאילת השחר עד שיאיר המזרח ג"כ ד' מילין: . אמר רבי יוסי בי רבי בון. הדא איילתא דשחרא. מאן דאמר כוכבתא היא, טעיא. דהא זימנין דהיא מקדמא, וזימנין דהיא מאחרה. מאי כדון אם כן מה זה איילת השחר? כמין תרין דקורנין דנהור שני קרני אור, דסלקין מן מדינחא ומנהרין יוצאים מהמזרח ומאירים. דלמא מעשה שהיה ברבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא, דהוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה בהשכמה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא. בי רבי. כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קימאה קימאה. כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. מה המקור לכך? ([[מיכה ז ח] ]]) כדכתיב כי אשב בחושך, ה' אור לי. כך בתחילה (אסתר ב כא) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו יא) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס. ואחר כך (אסתר ו יב) וישב מרדכי אל שער המלך. ואחר כך (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות. ואח"כ (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה. ואתיא דר' חייא דאמר משיאור המזרח עד הזריחה מהלך אדם ארבע מיל, כר' יודה. דתני בשם ר' יודה. עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה. אדם בינוני מהלך ארבעים מיל ביום. עד שהחמה נוסרת ברקיע מהלך חמשים שנה, אדם מהלך ארבעת מיל. נמצאת אומר, שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה .ומה טעם (ישעיהו מ כב) דכתיב היושב על חוג הארץ. וכתיב (איוב כב יד) וחוג שמים יתהלך. וכתיב (משלי ח כז) בחוקו חוג על פני תהום. חוג חוג לגזירה שוה. תני. עץ החיים, מהלך חמש מאות שנה. אמר רבי יודה בי ר' אלעאי. לא סוף דבר נופו. אלא אפילו כורתו גזעו. וכל פילוג מי בראשית, מתפלגין מתחתיו. ומה טעם? (תהילים א ג) דכתיב. והיה כעץ שתול על פלגי מים. תני. עץ חיים, אחד מששים לגן. הגן אחד מששים לעדן. דכתיב פרשת בראשית (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. מתמצית כור, תרקב
דף ה
[עריכה][דף ה עמוד א] שותה. תמצית כוש, מצרים שותה. נמצאת אומר. מצרים שמקובל שארכה מהלך ארבעים יום . וכוש, מהלך שש שנים ועוד. ורבנן אמרין. עובי הרקיע כשני אבות הראשונים, חמש מאות שנה. [דאברהם משהכיר את בוראו 173 שנה , יצחק - 180 שנה, יעקב – 147 שנים] פרשת עקב (דברים יא כא) דכתיב. אשר נשבעתי לאבותכם לתת להם כימי השמים על הארץ. וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה. כך בין רקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה. ועוביו מהלך חמש מאות שנה. ומה חמית מימר, עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה? אמר רבי בון דכתיב פרשת בראשית (בראשית א ו). יהי רקיע בתוך המים. יהי רקיע בתווך. והרי השמים נבראו ביום הראשון, ולמה נאמר ביום השני יהי רקיעה? אמר רב. לחים היו שמים ביום הראשון, ובשני קרשו. דאמר רב. יהי רקיע, יחזק הרקיע. יקרש הרקיע. יגלד הרקיע. ימתח הרקיע. אמר רבי יודה בן פזי. יעשה כמין מטלית הרקיע. היך מה דאת אמר פרשת פקודי (שמות לט ג) וירקעו את פחי הזהב. תני בשם ר' יהושע. עוביו של רקיע כשתי אצבעיים. מילתיה דר' חנינא פליגא דברי ר"ח חולקים. דא"ר אחא בשם ר' חנינא כתיב(איוב לז יח) תרקיע עמו לשחקים, חזקים כראי מוצק. תרקיע, מלמד שהן עשויין כטס. יכול שאינן בריאין? ת"ל, חזקים. יכול שהן נתרפין? ת"ל, כראי מוצק. בכל שעה ושעה נראין מוצקים. רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמר. בנוהג שבעולם. אדם מותח אוהל. על ידי שהות עם הזמן, רפה. ברם הכא כתיב(ישעיהו מ כב) וימתחם כאהל לשבת, וכתיב חזקים. רבי שמעון בן לקיש אמר. בנוהג שבעולם. אדם נוסך כלים. על ידי שהות, הוא מעלה חלודה. ברם הכא. כתיב כראי מוצק. בכל שעה ושעה הן נראין כשעת יציקתן. רבי עזריה אמר על הא דרבי שמעון בן לקיש, כתיב פרשת בראשית (בראשית ב א) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי וכ"ו, ויברך אלקים את יום השביעי. מה כתיב בתריה [בראשית בראשית ב ד] אלה תולדות השמים. וכי מה ענין זה אצל זה? אלא יום נכנס ויום יוצא. שבת נכנס שבת יוצא. חודש נכנס חודש יוצא. שנה נכנס שנה יוצאה. וכתיב פרשת בראשית (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. כאילו היום נעשו. תנן, מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה, דברי ר"א. רבי אומר. ארבע אשמורות ביום, וארבע אשמורות בלילה. העונה, אחד מעשרים וארבעה לשעה. העת, אחד מעשרים וארבעה לעונה. הרגע, אחד מעשרים וארבעה לעת. כמה הוא הרגע? אמר רבי ברכיה בשם ר' חלבו. כדי לאומרו. ורבנן אמרין, הרגע כהרף עין. תני שמואל. הרגע, אחד מחמשת ריבוא וששת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמונה לשעה. ר' נתן אומר, אשלש משמרות הוי הלילה. מ"ט? דכתיב (שופטים ז יט) ויבא גדעון וכ"ו ראש האשמורת התיכונה. ואין תיכונה אלא שיש לפניה ולאחריה. ר' זריקן ור' אמי אמרו בשם ר' שמעון בן לקיש. טעמא דרבי דאמר ארבע משמרות הוי הלילה, דכתיב (תהילים קיט סב) חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וכתיב (תהילים קיט קמח) קדמו עיני אשמורות. אמר ר' חזקיה, רבי זריקן ורבי אבא, חד אמר טעמיה דרבי, וחרינה אמר טעמיה דר' נתן. מאן דאמר טעמא דרבי, דכתיב חצות לילה. ומאן דאמר טעמיה דרבי נתן, דכתיב ראש האשמורת התיכונה. מה מקיים רבי נתן טעמיה דרבי? חצות לילה אקום, וקדמו עיני אשמורות, פעמים חצות לילה אקום, ופעמים קדמו עיני אשמורות, הא באי זה צד? בשעה שהיה דוד סועד סעודת מלכים, חצות לילה. ובשעה שהיה סועד סעודת עצמו, קדמו עיני אשמורות. מכל מקום, בלא הוה שחרא אתיא ומשכח לדוד דמיך לא היה השחר בא ומוצא את דוד ישן. הוא שדוד אמר (תהילים נז ט) עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר.
עין משפט ונר מצוה:
14 א_יד טור ושו"ע או"ח סי' א' סעיף א' , טור ושו"ע או"ח סי' א' סעיף ב':
15 א_טו טור ושו"ע או"ח סי' א' סעיף א' , טור ושו"ע או"ח סי' א' סעיף ב':
[דף ה עמוד ב] איתעיר יקרי מן קומי איקריה דבוראי. איקרי לא חשיב כלום מן קדם איקריה דבוראי. יקום כבודי לפני כבוד בוראי שכבודי אינו חשוב כלום בפני כבוד בוראי אעירה שחר. אנא הוינא אני הייתי מעורר שחרה. שחרה לא הוה מעורר לי. והיה יצרו מקטרגו ואומר לו. דוד דרכן של מלכים להיות השחר מעוררן, ואת אמר אעירה שחר. דרכן של מלכים להיות ישינין עד שלש שעות, ואת אמר (תהילים קיט סב) חצות לילה אקום. והוא אומר (תהילים קיט סב) על משפטי צדקך. כדי שאספיק ללמוד משפטי ה’. ומה היה דוד עושה? אמר ר' פינחס בשם ר' אלעזר בר' מנחם. היה נוטל נבל וכינור, ונותנו מראשותיו. ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים. ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו עאכ"ו. א"ר לוי. כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד, והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאליו. הה"ד (מלכים ב ג טו) והיה כנגן המנגן. כנגן במנגן אין כתב כאן. אלא כנגן המנגן. הכינור היה מנגן מאיליו. מה מקיים רבי טעמא דרבי נתן? ראש האשמורת התיכונה. א"ר הונא. סופה של שנייה, וראשה של שלישית, הן מתכנות את הלילה. אמר ר' מנא. ויאות האם אפשר להסביר כך? מי כתיב האשמורות התיכונות? אלא תיכונה חוץ מקדמיתא חוץ מהאשמורת הראשונה {{{2}}}. דקדמיתא לא מתחשבא, דעד כדון, ברייתא ערים הראשונה לא נחשבת כיוון שעדיין אנשים ערים: פיסקא. וחכמים אומרים, עד חצות: אמר רבי יסא בשם ר' יוחנן. גהלכה כחכמים, רבי יסא מפקד לחברייא מצווה את התלמידים. אין בעיתון מתעסקא באוריתא אם אתם רוצים לעסוק בתורה בלילה ולהמשיך גם אחרי חצות, אתון קרייה שמע קודם חצות, ומתעסקין. מילתיה אמרה, שהלכה כחכמים. מילתיה אמרה, שאומר דברים שמותר ללמוד תורה אחר אמת ויציב גם בלילה נהגו לאמר אמת ויציב. תני, הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא ידי חובתו. בערב, לא יצא ידי חובתו. מה בין הקורא בשחרית ומה בין הקורא בערבית? אמר ר' הונא בשם רב יוסף. מה טעם לא תקנו לקרא בבית הכנסת בזמן? אמרו, אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב
עין משפט ונר מצוה:
16 א_טז מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ט' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף ג' , סמ"ג עשין יח:
דף ו
[עריכה][דף ו עמוד א] בשביל להבריח את המזיקין. מילתיה אמרה מתוך דבריו אפשר להבין, שאין אמר דברים אחר אמת ויציב אלא מיד ישן. ממילתיה דר' שמואל בר נחמני שמעינן כן. דר' שמואל בר נחמני, כד הוה נחית לעיבורה כשהיה יורד לבית הוועד לעבר את השנה. הוה מקבל מתארח גבי ר' יעקב גרוסה. והוה ר' זעירא מטמר ביני קופייא מסתתר בין העצים, משמענא היך הוה קרי שמע. והוה אקרי וחזר וקרי, עד דהוא שקע מיניה גו שינתיה עד שהיה נרדם. ומאי טעמא? ר' אחא ור' תחליפתא חמוי, אמרו בשם ר' שמואל בר נחמן. דכתיב (תהילים ד ה) רגזו ואל תחטאו, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. מילתיה דר' יהושע בן לוי פליגא. דר' יהושע בן לוי קרי מזמורים בתריה אחרי ק"ש. והא תני אין אומר דברים אחר אמת ויציב? פתר לה באמת ויציב של שחרית. דאמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה. שלש תכיפות הן. בתכף לסמיכה שחיטה. גתכף לנטילת ידים ברכה. תכף לגאולה תפילה. תכף לסמיכה שחיטה דכתיב פרשת ויקרא (ויקרא א ד ה) וסמך ושחט, תכף לנטילת ידים ברכה דכתיב (תהילים קלד ב) שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. דתכף לגאולה תפילה דכתיב [שם יט טו] יהיו לרצון אמרי פי והגיון לפניך ה’ צורי וגואלי. מה כתיב בתריה? (תהילים כ ב) יענך ה' ביום צרה. א"ר יוסי בי ר' בון. כל מי שהוא תוכף סמיכה לשחיטה, אין פסול נוגע באותו קרבן. וכל מי שהוא תוכף לנטילת ידים ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה. וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפילה, אין השטן מקטרג באותו היום. א"ר זעירא. אנא תכפית גאולה לתפילה ואיתצדית באנגריא מובליא הדס לפלטין נתפסתי לעבודת המלך ולהביא הדסים לארמון. אמרו ליה רבי, רבותא היא דבר גדול הוא. אית בני אינשי יהבין פריטין מחכים פלטין יש אנשים שמשלמים כדי לראות את הארמון. א"ר אמי. כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה, למה הוא דומה? לאוהבו של מלך שבא והרתיק דפק על פתחו של מלך. יצא המלך לידע מה הוא מבקש, ומצאו שהפליג הסתלק. עוד הוא הפליג: פיסקא. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר. אתיא דרבן גמליאל כרבי שמעון. דתני בשם ר' שמעון. אפעמים שאדם קורא את שמע. אחת לפני עמוד השחר, ואחת לאחר עמוד השחר. ונמצא יוצא ידי חובתו של יום ושל לילה. משמע שלרבי שמעון עד עלות השחר נחשב לילה ויוצא ידי חובת קריאת שמע של לילה. מהא דרבן גמליאל כרבי שמעון בערבית שזמנה עד עלות השחר, אף בשחרית כן? וגם לרבן גמליאל יכול לקרא קריאת שמע של שחרית מעלות השחר כמו ר"ש. או יהא בה כהא דאמר ר' זעירא. תנאי אחוי דרב חייא בר אשיא ודרב אבא בר חנה. אהקורא עם אנשי משמר לא
עין משפט ונר מצוה:
17 א_יז טור ושו"ע או"ח סי' ס"א סעיף י' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ט סעיף א':
18 א_יח מיי' פ"ג מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ב:
19 א_יט מיי' פ"ו מהל' ברכות הלכה כ' , טור ושו"ע או"ח סי' קע"ט סעיף א' , טור ושו"ע או"ח סי' קס"ו סעיף א', סמ"ג עשין כז:
20 א_כ מיי' פ"ז מהל' תפילה הלכה י"ז , טור ושו"ע או"ח סי' קי"א סעיף א':
21 א_כא מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ט' , מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה י"ב , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ח סעיף ג' , סמ"ג עשין יח:
22 א_כב מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה י"ב , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ח סעיף ג':
[דף ו עמוד ב] יצא. כי משכימין היו וקראים בעלות השחר: פיסקא. מעשה שבאו בניו וכו'. ורבן גמליאל פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה חולק על חכמים ולמעשה נוהג כשיטתו? והא רבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה הרי ר"מ חולק על חכמים אבל למעשה לא נהג כשיטתו אלא כחכמים. והא רבי עקיבא פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והא רבי שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה. והיכן אשכחנן מצאנו דרבי מאיר פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? דתני. סכין אלונתית לחולה בשבת. אימתי? בזמן שטרפו ביין ושמן מערב שבת. אבל אם לא טרפו מערב שבת, אסור. ותני, אמר ר' שמעון בן אלעזר. מתיר היה רבי מאיר לטרוף יין ושמן ולסוך לחולה בשבת. וכבר חלה ובקשנו לעשות לו כן, ולא הניח לנו. ואמרנו לו. רבי. דבריך אתה מבטל בחייך? ואמר לן. אף על פי שאני מיקל לאחרים, מחמיר אני על עצמי, דהא פליגי שהרי חלוקים עלי חברי. והיכן אשכחנן דרבי עקיבה פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? כהא דתנינן תמן. זהשדרה והגולגולת מב' מתים. חרביעית דם מב' מתים. ורובע עצמות מב' מתים. טאבר מן המת מב' מתים. אבר מן החי מב' אנשים. ר' עקיבה מטמא באהל דכתיב על כל נפשות מת לא יבא, וחכמים מטהרין שכתוב נפשת חסר וו. ותני. מעשה שהביאו קופה מליאה עצמות מכפר טבי, והניחוה באויר הכנסת בלוד. ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו. אמר תודרוס הרופא. אין כאן שדרה ממת אחד, ולא גולגולת ממת אחד. אמרו, הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין, נעמוד על המניין. התחילו מרבי עקיבה, וטיהר. אמרו לו. הואיל והייתה מטמא וטיהרתה, טהור. והיכן אשכחנן דר' שמעון פליג על רבנין ולא עבד עובדא כוותיה? כהא דתנינן תמן. רבי שמעון אומר. כל הספיחין מותרין, חוץ מספיחי כרוב. שאין כיוצא בהן בירקות שדה. שקשה להבחין בין החדש לישן. וחכמים אומרים, יכל הספחין אסורין. ר' שמעון בן יוחי עבד עובדא כחכמים בשמיטתא, חמא ראה חד מלקט ספיחי שביעית, אמר ליה. ולית אסור? ולאו ספיחין אינון? אמר ליה. ולא את הוא שאתה מתיר? אמר ליה. ואין חבירי חולקין עלי? וקרי עלוי (קהלת י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש. וכן הות ליה וכך היה לו. ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה? שנייא הכא כאן בק"ש זה שונה שהיא לשינון. שאף לרבנן הקורא לאחר הזמן לא הפסיד כקורא בתורה. מעתה אף משיעלה עמוד השחר, ולמה אמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרא משמע שאחר עמוד השחר אינם חייבים? ואית
עין משפט ונר מצוה:
23 א_כג מיי' פ"ד מהל' טומאת מת הלכה א' , מיי' פ"ד מהל' טומאת מת הלכה ב':
24 א_כד מיי' פ"ד מהל' טומאת מת הלכה א' , מיי' פ"ד מהל' טומאת מת הלכה ב':
25 א_כה מיי' פ"ד מהל' טומאת מת הלכה א' , מיי' פ"ד מהל' טומאת מת הלכה ב':
26 א_כו מיי' פ"ד מהל' שמיטה ויובל הלכה ב':
דף ז
[עריכה][דף ז עמוד א] דבעי מימר יש שרצו לתרץ, תמן שם במה שראינו שר"מ ור"ע ור"ש נהגו כחכמים. היתה להם אפשרות לנהוג כדברי חכמים. ברם הכא כבר עבר חצות, ולא היו יכולין לקיים דברי חכמים. אמר לון עבדון עובדא כוותי אמר להם תנהגו כשיטתי: פיסקא. ולא זו בלבד וכו'. הקטר חלבים ואיברים אואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. אנן תנינן אנחנו גרסנו אכילת פסחים. אית דלא תני יש שלא גרסו אכילת פסחים. מאן תנא אכילת פסחים? רבנן, ומאן דלא תנא אכילת פסחים ר' אליעזר. ומאי טעמא דרבי אליעזר? נאמר בקרבן פסח פרשת בא (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ונאמר להלן במכת בכורות פרשת בא (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור וגו'. מה לילה שנאמר כאן, חצות. אף כאן חצות. אמר רבי חונה. לית כאן אכילת פסחים אפילו לרבנן. דתנינן, הפסח אחר חצות מטמא את הידים. וכיוון שגזרו עליו חכמים טומאה כנותר, אפילו בדיעבד אסור לאכלו אחר חצות: פיסקא. כל הנאכלין ליום אחד וכו'. כל הנאכלין ליום אחד, זה בקדשים קלים כגון קרבן תודה ושלמי נזיר ולא קדשי קדשים כגון חטאת ואשם שעליהם לא גזרו כיוון שהכהנים זריזים. פיסקא. וא"כ למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. דאם אתה הוא אומר עד שיעלה עמוד השחר, הוא סבור שלא עלה עמוד השחר, נמצא אוכל ומתחייב. מתוך שאתה אומר לו עד חצות אפילו הוא אוכל אחר חצות, אינו מתחייב.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק א הלכה ב
מתני’: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. ר"א אמר בין תכלת לכרתי. עד הנץ החמה. ור' יהושע אומר, עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. גהקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה:
גמ’: כיני מתניתין כך כוונת המשנה בין חוליות תכלת שבה בציצית לחוליות לבן שבה
עין משפט ונר מצוה:
27 א_כז מיי' פ"ח מהל' קרבן פסח הלכה ט"ו:
28 א_כח מיי' פ"י מהל' מעשה הקרבנות הלכה ח':
29 א_כט מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה י"ג , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ח סעיף ו':
[דף ז עמוד ב] מה טעמון דרבנן? דכתיב פרשת שלח (במדבר טו לט) וראיתם אותו מן החוט הסמוך לו. ומ"ט דרבי אליעזר? וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועים. תני בשם ר"מ. וראיתם אותה אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו. מגיד שכל המקיים מצות ציצית, כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים, והים דומה לעשבים, ועשבים דומין לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, והכסא דומה לספיר. דכתיב (יחזקאל י א) ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר, כמראה דמות כסא. אחרים אומרים, וראיתם אותו. דכדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. רב חסדא אמר, כהדא דאחרים. מה אנן קיימין? אם ברגיל, אפילו רחוק כמה חכים ליה מזהה אותו. ואם בשאינו רגיל, אפילו קרוב ליה לא חכים לא מזהה אותו. ליה. אלא כי אנן קיימין, הברגיל ושאינו רגיל. כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתא לקיצין שבא לעיתים רחוקות. אית תניי תני, בין זאב לכלב, או בין חמור לערוד. ואית תניי תני, כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. הוו בעי מימר חשבו לומר, דמאן דאמר בין זאב לכלב, או בין חמור לערוד. כמן דאמר בין תכלת לכרתן. ומן דאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. כמן דאמר בין תכלת ללבן. אבל אמרו, לכתחילה ומצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זעירא. ואנא אמרית טעמא אני אסביר מה המקור דכתיב (תהילים עב ה) ייראוך עם שמש. אמר מר עוקבא. הוותיקין היו משכימים וקורין אותה, כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה. תני אמר רבי יודה. מעשה שהייתי מהלך בדרך אחרי רבי אלעזר בן עזריה ואחרי רבי עקיבה. והיו עסוקים במצוות והגיע עונת קרית שמע. והייתי סבור שמא נתייאשו מקרית שמע. וכיוון שהיו עסוקים במצווה נפטרו. וקריתי ושניתי ואחר כך התחילו הם. וכבר היתה החמה על ראשי ההרים: עד הנץ החמה: רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר זבדי אמר בשם רבי יונה. כדי שתהא החמה מטפטפת מנצנצת על ראשי ההרים: ר' יהושע אומר עד ג' שעות: רבי אידי ורב המנונא ורב אדא בר אחא אמרו בשם רב, הלכה כרבי יהושע בשוכח. רבי הונא אמר, תרין אמוראין, חד אמר בשוכח. אגיב ליה חבריה, וכי יש הלכה בשוכח? אלא כך הוא זהלכה. ולמה אמרו בשוכח? כדי שיהא אדם מזרז בעצמו לקרותה בעונתה:
עין משפט ונר מצוה:
דף ח
[עריכה][דף ח עמוד א] תמן תנינן, תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, וכן כותבי ספרים תפילין ומזוזות אמפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. מ"ט? אמר רבי אחא. קרית שמע דבר תורה, ותפילה אינה דבר תורה רבי אבא אמר, ק"ש זמנה קבוע ותפילה אין זמנה קבוע. רבי יוסי אמר, ק"ש אינה צריכה כוונה ותפילה צריכה כוונה. אמר רבי מנא, קשייתה קומי הקשתי לפני רבי יוסי. ואפילו תימר כל קרית שמע אינה צריכה כוונה, הרי שלשה פסוקים הראשונים צריכין כוונה? מן גו דאינון צבחר מתוך שהם מעט, מיכוון: אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי. כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה על עצמו. כגון אנו בשאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה זה כשיטתו וזה כשיטתו. רבי יוחנן כדעתיה כשיטתו, דאמר רבי יוחנן. גולואי שיתפלל אדם כל היום, למה שאין תפילה מפסדת. רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, דרשב"י אמר. אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל. אילו היתי עומד בהר סיני בשעת מתן תורה הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שני פיות. חד דהוי לעי באוריתא אחד שיעסוק בתורה, וחד דעבד ליה כל צורכיה ואחד לכל צרכיו האחרים. חזר ואמר. ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה ומה כשהוא אחד אין העולם מתקיים מפני הרכילות ולשון הרע שלו. אילו הוו תרין אילו היו שניים על אחת כמה וכמה. א"ר יוסי קומי לפני רבי ירמיה. אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא, דתני. כותבי ספרים תפילין ומזוזות, מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה, ר' חנינא בן עקביא אומר, כשם שמפסיקין לק"ש, כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות? שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וא"ר יוחנן. הלמד שלא לעשות, נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה דרשב"י
עין משפט ונר מצוה:
34 א_לד מיי' פ"ב מהל' קריאת שמע הלכה ה' , מיי' פ"ו מהל' תפילה הלכה ח' , טור ושו"ע או"ח סי' ק"ו סעיף ב' , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף ב' , סמ"ג עשין יט:
35 א_לה מיי' פ"ו מהל' תפילה הלכה ח' , טור ושו"ע או"ח סי' ק"ו סעיף ב':
36 א_לו מיי' פ"י מהל' תפילה הלכה ו' , טור ושו"ע או"ח סי' ק"ז סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
[דף ח עמוד ב] תורה זה שינון וק"ש זה שינון. ואין מבטל שינון מפני שינון. והא תנינן הקורא מכאן ואילך דלא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה חביבה מד"ת? לרבי שמעון, היא היא שניהם חשובים במידה שווה. א"ר יודן. רשב"י ע"י שהיה תדיר בד"ת, לפיכך אינה חביבה יותר מד"ת. רבי אבא מרי אמר, לא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה. הא בעונתה, כמשנה היא. ור"ש שעסק במשנה לא צריך להפסיק. רשב"י כדעתיה, דרשב"י אמר. העוסק במקרא, מידה ואינה מידה. ורבנן עבדי מקרא כמשנה שניהם שוים
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק א הלכה ג
מתני’: בש"א בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמדו. שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ו ז) בשכבך ובקומך וב"ה אומרים הכל אדם קורין כדרכן שנאמר ואתחנן (דברים ו ז) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך? אלא בשעה שבני אדם שוכבין, ובשעה שבני אדם עומדים:
גמ’: הא ב"ה מקיימים מסבירים תרין קריין. את שני הפסוקים גם את שלהם וגם את של ב"ש. מה מקיימין דב"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך? בשבתך בביתך, פרט לעוסקים במצות. ובלכתך בדרך, ופרט לחתן. ותני, מעשה בראב"ע ור' ישמעאל שהיו שרויין במקום אחד. והוה ראב"ע מוטה ור' ישמעאל זקוף. הגיע זמן ק"ש. נזקף ראב"ע, והטה רבי ישמעאל. אמר ראב"ע לר' ישמעאל. משל למה הדבר דומה? אומר לאחד מן השוק מה נאה לך זקנך המגודל. והוא אומר, יהיה כנגד המשחיתים אלך ואגלחנו אני שהייתי מוטה, נזקפתי. ואתה שהייתה זקוף הטיתה. א"ל. אתה נזקפתה כדברי ב"ש. ואני הטיתי כדברי ב"ה. דבר אחר. שלא יראוני התלמידים ויקבעו הלכה כדברי ב"ש
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק א הלכה ד
מתני' א"ר טרפון. אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו, כדאי הייתה לחוב בעצמך שעברתה על דברי ב"ה:
גמ’: חברייא אמרו בשם ר' יוחנן. דודים דברי סופרים לד"ת, וחביבים כד"ת דכתיב (שיר השירים ז י) חכך כיין הטוב. שמעון בר ווה אמר בשם ר' יוחנן. דודים דברי סופרים לד"ת, וחביבים יותר מד"ת דכתיב (שיר השירים א ב) כי טובים דודיך מיין. אמר ר' אבא בר כהן בשם ר' יהודה בן פזי. תדע לך שחביבים דברי סופרים מד"ת. שהרי ר"ט, אלו לא קרא ק"ש, לא היה עובר אלא בעשה. וע"י שעבר על דברי ב"ה, נתחייב מיתה. כדכתיב(קהלת י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש. תני רבי ישמעאל. ד"ת יש בהן איסור, ויש בהן היתר, יש בהן קולין, ויש בהן חומרים. אבל דברי סופרים, כולן חמורין הן. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן גבי זקן ממרא. האומר אין תפילין לעבור על ד"ת, פטור. חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים, חייב. אמר רבי חנניה בריה דרב אדא בשם רבי תנחום בי ר' חייא. חמורים דברי זקנים מדברי נביאים
עין משפט ונר מצוה:
37 א_לז מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה י"ג , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ח סעיף ו':
38 א_לח מיי' פ"ב מהל' קריאת שמע הלכה ב' , טור ושו"ע או"ח סי' ס"ג סעיף א' , סמ"ג עשין יח:
39 א_לט מיי' פ"ד מהל' קריאת שמע הלכה א' , טור ושו"ע או"ח סי' ע' סעיף ג' , סמ"ג עשין יח:
40 א_מ מיי' פ"ד מהל' ממרים הלכה ג' , סמ"ג עשין קיא , סמ"ג לאוין ריז:
דף ט
[עריכה][דף ט עמוד א] דכתיב (מיכה ב ו) אל תטיפו יטיפון, לא יטיפו לאלה, לא יסג כלימות. שהקב"ה אמר לנביאים לא להטיף לישראל, כי אינם רוצים לשמוע. וכתיב (מיכה ב יא) אטיף לך ליין ולשכר. שהקב"ה מצווה לחכמים שיטיפו לישראל. נביא וזקן למי הן דומין? למלך ששולח ב' פלמטרין שליחים שלו למדינה. על אחד מהן כתב, אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין כתב הרשאה שלי אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב, אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי, האמינוהו בלא חותם ובלא סמנטירין .כך בנביא כתיב פרשת ראה (דברים יג ב) ונתן אליך אות או מופת. ברם הכא פרשת שופטים (דברים יז יא) על פי התורה אשר יורוך. הדא דתימא מה שנאמר שהלכה כבית הלל משיצאתה בת קול, אבל עד שלא יצאתה בת קול, כל הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כחומרי בית שמאי וכחומרי ב"ה, על זה נאמר (קהלת ב יד) הכסיל בחושך הולך. כקולי אילו ואילו, נקרא רשע. אלא או כקולי דדין וכחומרי דדין, אי כקולי דדין וכחומרי דדין. הדא דתימא, עד שלא יצאתה בת קול. אבל משיצאתה בת קול, לעולם הלכה כדברי בית הלל. וכל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה. תני, יצאתה בת קול ואמרה. אלו ואלו דברי אלהים חיים, אבל הלכה כדברי בית הלל. איכן יצאה בת קול? אמר רבי ביבי בשם רבי יוחנן, ביבנה יצאה בת קול.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק א הלכה ה
מתני': אבשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. אחת ארוכה ואחת קצרה. מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר. לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום, אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום אינו רשאי לחתום:
גמ’: אמר ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן. ע"ש מה שנאמר(יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. שתהא הגיות היום והלילה שוין. וכיוון שבלילה לא אומרים פרשת ציצית, הוסיפו ברכה אחרי ק"ש, רבי יוסי בר אבין אמר בשם רבי יהושע בן לוי ע"ש מה שנאמר (תהילים קיט קסד) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך שלוש ברכות בבקר וארבע בערב. אמר ר' נחמן בשם רבי מנא. כל המקיים שבע ביום הללתיך, כאלו קיים והגית בו יומם ולילה שהשווה הגיות יום ללילה: מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר, מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אמר, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן. פרשת יתרו (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך פרשת ואתחנן (דברים ו ד) שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואהבת את ה' אלהיך. מאן דרחים מלכא מי שאוהב את המלך, לא משתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת לקדשו, למען תזכרו. רבי אומר זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. דכתיב (נחמיה ט יד) ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית וגו'. להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך ואת אמך, למען ירבו ימיכם וימי בניכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה דמאן דקטיל מתקטיל מי שרוצח סופו שירצח. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. א"ר לוי. ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה לב ועניים שני וברסורים לעבירה. דכתיב (משלי כג כו) תנה
עין משפט ונר מצוה:
41 א_מא מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ה' , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ט , טור ושו"ע או"ח סי' רל"ו סעיף א' , סמ"ג עשין יח:
[דף ט עמוד ב] בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה. אמר הקדוש ברוך הוא. אי יהבת לי אם תתן לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי. פרשת יתרו (שמות כ יג) לא תגנוב [דברים עקב יא יד] ואספת דגנך. ולא דגנו של חבירך. פרשת יתרו (שמות כ יג) לא תענה ברעך עד שקר פרשת שלח (במדבר טו מא) אני ה' אלהיכם. וכתיב (ירמיהו י י) וה' אלהים אמת. מהו אמת? אמר רבי אבון, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי. אמר הקדוש ברוך הוא. אם העדת לחבירך עדות שקר. מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. פרשת יתרו (שמות כ יד) לא תחמוד בית רעך פרשת ואתחנן (דברים ו ט) וכתבתם על מזוזות ביתך. ביתך ולא בית חבירך: תמן(מסכת תמיד פרק ה) תנינן. אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והן בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנא בשם שמואל, אהבה רבה. וקראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. רבי אמי אמר בשם ר"ל. מזה שקראו עשרת הדיברות והפסיקו בין הברכה לק"ש, זאת אומרת שאין הברכות מעכבות. אמר ר' אבא אין מן הדא אם מזה אתה רוצה להוכיח, לית את ש"מ כלום אין מכאן ראיה. כיוון שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע ואין זה נחשב הפסקה. דרב מתנא ור' שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי. בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין. שלא יהו אומרים, אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני. אמר ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא. בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן? שלא להטריח את הצבור. מ"ט למה היו צריכים לקרא פרשת בלק? אמר רבי חונה. מפני שכתיב בה שכיבה וקימה, כמו בשמע ישראל. ר' יוסי בי רבי בון אמר, מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות. יציאת מצרים דכתיב אל מוציאם ממצרים. מלכות דכתיב וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו. אמר ר"א. מפני שכתובה בתורה ובנביאים במיכה כתוב עמי זכור מה יעץ וכ"ו ובכתובים בנחמיה כתוב וישכור את בלעם וכ"ו:
אאמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו. מה בירכו? אמר רב מתנה בשם שמואל, באהבה רבה. והלא לא בירכו יוצר המאורות? אמר ליה רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה. עדיין לא יצאו המאורות ותימר יוצר המאורות? ובשבת מוסיפין גברכה אחת למשמר היוצא. מהיא הברכה? אמר ר' חלבו, זו היא. השוכן בבית הזה יטע ביניכם אחוה ואהבה ושלום וריעות: שמואל אמר. דהשכים לשנות קודם ק"ש, צריך לברך ברכות התורה. לאחר ק"ש, א"צ לברך א"ר אבא, הוהוא ששנה על אתר שלמד תורה מיד: אמר ר' חונה. נראים הדברים שעל מדרש צריך לברך, שהם על פסוקי התורה. אבל על הלכות א"צ לברך. רבי סימון אמר בשם רבי יהושע בן לוי. בין למדרש בין להלכות צריך לברך. א"ר חייא בר אשי. נהגין הוינן יתבין קומי רב רגילים היינו לשבת לפני רב, וובין למדרש בין להלכות זקיקינן למיברכה הצריך אותנו לברך. תני, הקורא עם אנשי מעמד לא יצא
עין משפט ונר מצוה:
42 א_מב מיי' פ"ו מהל' תמידין ומוספין הלכה ד':
43 א_מג מיי' פ"ו מהל' תמידין ומוספין הלכה ד':
44 א_מד מיי' פ"ו מהל' תמידין ומוספין הלכה ד':
45 א_מה מיי' פ"ז מהל' תפילה הלכה י' , טור ושו"ע או"ח סי' מ"ז סעיף ז':
46 א_מו מיי' פ"ז מהל' תפילה הלכה י' , טור ושו"ע או"ח סי' מ"ז סעיף ז':
47 א_מז מיי' פ"ז מהל' תפילה הלכה י' , טור ושו"ע או"ח סי' מ"ז סעיף ב':
דף י
[עריכה][דף י עמוד א] כי מאחרים היו. אמר רבי זעירא בשם רבי אמי. ביומי דרבי יוחנן הוינן נפקין היינו יוצאים לתעניתא והיו מאריכין בבקשות וקרינן שמע בתר תלת שעין אחר שלוש שעות, ולא הוה ממחי בידן. רבי יוסי ורבי אחא נפקו לתעניתא. אתו ציבורא וקרו שמע בתר תלת שעין. בעא רצה רב אחא מחויי בידן למחות בהם. א"ל ר' יוסי והלא כבר קראו אותה בעונתה, כלום קורין אותה עכשיו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת. א"ל, מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה. אלו ברכות שמאריכין בהן. ברכות ר"ה, ויה"כ, וברכות תענית ציבור. מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם בור הוא. אלו ברכות שמקצרין בהם. המברך על המצוות, ועל הפירות, וברכת הזימון, וברכה אחרונה של ברכת המזון אחר המזון. הא כל שאר ברכות אדם מאריך. אמר חזקיה מן מה דתני, המאריך במקום שאמרו שלא להאריך הרי זה מגונה. והמקצר במקום שקבעו לקצר הרי זה משובח, משמע שיש עוד ברכות כאלה שצריך להאריך בהם, וכאלה שצריך לקצר בהם מלבד אלו שנאמרו כאן. הדא אמרה, שמה שאמר אלו ברכות אין זה כלל אלא יש עוד. תני, צריך להאריך בגואל ישראל בתענית, לפי שמוסיפים בה תחינות. הא בשש שהוא מוסיף בתעניות, אינו מאריך? א"ר יוסה. שלא תאמר הואיל וברכת גואל ישראל היא מי"ח הברכות שאומר בכל יום, לא יאריך בה. שלא ישנה בה ממה שאומר בכל יום, לפום כן לפיכך צריך מימר אצריך להאריך בגואל ישראל בתענית, אבל שאר השש שמוסיף ודאי שמאריך בהם: באלו ברכות ששוחין בהן. בראשונה תחילה וסוף, ובמודים תחילה וסוף. השוחה על כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. רבי יצחק בר נחמן אמר בשם ר' יהושע בן לוי. כהן גדול, שוחה על סוף כל ברכה וברכה. המלך, ראש כל ברכה וברכה, וסוף כל ברכה וברכה. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר. המלך, משהוא כורע אינו נזקף, עד שהוא משלים כל תפילתו. מ"ט? דכתיב(מלכים א ח נד) ויהי ככלות שלמה להתפלל אל ה' את כל התפילה, ואת כל התחינה הזאת, קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו. אי זו כריעה ואי זו בריכה? ר' חייא רבא הראה בריכה לפני רבי, ונפסח ונתרפא. רבי לוי בר סיסי הראה כריעה לפני רבי, ונפסח ולא נתרפא. כתיב(מלכים א ח נד) וכפיו פרושות השמים. א"ר אייבו, כגון הדין נקדים כמו ציור שלא זז וי"א רועה צאן=נוקד שנותן דו"ח על העדר היה עומד. מ"ט? א"ר אלעזר בר אבינא להראות שכפיו ריקות שלא חטפו מבנין בהמ"ק כלום. תנא רבי חלפתא בן שאול, גהכל שוחין עם ש"צ בהודאה. אמר ר' זעירא, ובלבד כשאומר מודים.
עין משפט ונר מצוה:
48 א_מח מיי' פ"ד מהל' תעניות הלכה ו' , טור סי' תקעט:
49 א_מט מיי' פ"ה מהל' תפילה הלכה י' , טור ושו"ע או"ח סי' קי"ג סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
50 א_נ מיי' פ"ט מהל' תפילה הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ז סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
[דף י עמוד ב] רבי זעירא נסמך לקרובה נצמד לחזן כדי לשוח עמו דתחלה וסוף: ר' יסא כד סליק להכא כשעלה לארץ ישראל, חמתון גחנין ומלחשין ראה שהם כורעים ולוחשים. אמר לון, מהו דין לחישה? ולא שמע הא דאמרי רבי חלבו ור"ש בשם ר' יוחנן שאמר בשם ר' ירמיה, ורבי חנינא אמר בשם ר' מיישא ור' חייא אמר בשם ר' סימאי, ואית דאמרין ליה חברייא בשם ר' סימאי, שצריך לאמר מודים אנחנו לך אדון כל הבריות, אלוה התושבחות, צור עולמים, חי העולם, יוצר בראשית, מחיה מתים, שהחייתנו וקיימתנו וזכיתנו וסייעתנו וקרבתנו להודות לשמך, הבא"י אל ההודאות. רבי אבא בר זבדא אמר בשם רב. שצריך לאמר מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לשמך, תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדיתה, בא"י אל ההודאות. רבי שמואל בר מינא אמר בשם רבי אחא. הודייה ושבח לשמך. לך גדולה, לך גבורה, לך תפארת, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתסמכנו מנפילתינו, ותזקפנו מכפיפתינו כי אתה סומך נופלים וזוקף כפופים ומלא רחמים ואין עוד מלבדך, בא"י אל ההודאות. בר קפרא אמר. לך כריעה, לך כפיפה, לך השתחויה, לך בריכה, כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש, והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל, ובידך כח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל, ועתה אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך, בכל לב ובכל נפש משתחוים. כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו, בא"י אל ההודאות. אמר ר' יודן. ונהגין רבנן אמרין כולהון נהגו חכמים לאמר ככל השיטות. ואית דאמרי, או הדא או הדא וי"א אחד מהם או זה או זה. תני, ובלבד זשלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה. ובלחוד דלא יעביד כהדין חרדונא ובלבד שלא יעשה כחרדון שגופו כורע והראש לא זז, אלא כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. חנן בר אבא אמר לחברייא. נימר לכון מילתא טבא דחמית לרב דעביד אומר לכם דבר טוב ששראיתי שרב נהג לעשות, ואמריתה קמיה דשמואל וקם ונשק על פומי שכשאמרתי אותו לשמאל הוא ונישק אותי. חברוך אתה, שוחה. בא להזכיר את השם, זוקף. שמואל אמר אנא אמרית טעמא. דכתיב, ה' זוקף כפופים. אמר רבי אמי. לא מסתברא אלא מפני שמי ניחת הוא, מכאן שצריך שיהיה כפוף בשם, ולמה רב זקף? א"ר אבין. אלו הוה כתיב בשמי ניחת הוא, יאות. לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא. קודם עד שלא הזכיר את השם, כבר ניחת הוא. אמר רבי שמואל בר נתן בשם ר' חמא בר חנינא. מעשה באחד ששחה יותר מדאי, והעבירו רבי. ר' אמי אמר, אף ר' יוחנן הוה מעביר. א"ל ר' חייא בר אבא, לא היה מעבירו אלא היה גוער ביה: אלו ברכות שפותחין בהן בברוך. טכל הברכות פותחין בהן בברוך. ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון ק"ש ותפילה, אין פותחין בהן בברוך. התיב הקשה רבי ירמיה. הרי גאולה שאומרים בהגדה לפני ששותים כוס שניה. הרי היא סמוכה לברכת ההלל ולמה היא פותחת בברוך? שנייא היא דאמר רבי יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא. וכיוון שלא בהכרח שיאמרו הלל קדם, נמצא שפעמים שברכת גאלנו אינה סמוכה, לכן תקנו שתפתח בברוך. התיב רבי אליעזר בי רבי יוסה קומי ר' יוסה. והא יהללוך שאומרים בהגדה בסופו של החלק השני של ההלל. הרי גאלנו היא הברכה החותמת את החלק הראשון של ההלל ומפסיקים בסעודה ואחר כך קראים חלק שני של ההלל וחותמים ביהללוך. נמצא שהיא ברכה עצמאית על השירה, אם כך מדוע אינה פותחת בברוך? א"ל ברכת גאלנו, שני חלקים לה. אחת להבא ואחת
עין משפט ונר מצוה:
51 א_נא מיי' פ"ט מהל' תפילה הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ז סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
52 א_נב מיי' פ"ט מהל' תפילה הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ז סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
53 א_נג מיי' פ"ט מהל' תפילה הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ז סעיף א' , סמ"ג עשין יט:
54 א_נד מיי' פ"ט מהל' תפילה הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' קכ"ז סעיף א':
55 א_נה מיי' פ"ה מהל' תפילה הלכה י' , טור ושו"ע או"ח סי' קי"ג סעיף ז' , סמ"ג עשין יט:
56 א_נו מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ה' , מיי' פי"א מהל' ברכות הלכה א' , סמ"ג עשין כז:
דף יא
[עריכה][דף יא עמוד א] לשעבר. את ההלל חלקו לשנים. עד למעיינו מים שמדבר על גאולת מצרים. אומרים לפני הסעודה, ועליה החלק הראשון של הברכה. את שאר ההלל שמדבר על הגאולה העתידית, אומרים אחרי הסעודה ועליה תקנו את החלק השני של ברכת גאלנו, ובסוף ההלל כולו ברכת יהללוך. התיבון הרי ברכת ההבדלה שאומר המבדיל בין קדש לחול פותחת בברוך, אף שהיא סמוכה לבורא מאורי האש? שנייא היא. דאמר רבי אבא בר זבדא. רבי היה מפזרן, וחוזר וכוללן על הכוס. רבי חייא רבה היה מכנסן. נמצא שלא תמיד מברך בורא מאורי האש לפניה, ולכן תקנו שתפתח בברוך. התיבון, הרי כשמזמנים אומרים נברך וחוזרים ואומרים ברוך שאכלנו. ומיד אחר כך ברכת הזן. נמצא שברכת הזן סמוכה לברכת הזימון. ולמה פותחת בברוך? שנייא היא. שאם היו שנים יושבים ואוכלים, שאינן אומרים נברך נמצא שפעמים שברכת הזן אינה סמוכה. למ"ד ברכת הזימון עד הזן. משמע שמי שהפסיק לזימון וחזר לאכול, כשמסים אכילתו מתחיל בברכת הארץ. ולמה אינה פותחת בברוך? קשיא. הרי הטוב והמטיב שהיא סמוכה ולמה פותחת בברוך? שנייא היא. דאמר רב הונא, משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב. הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה. ובתחילה הייתה ברכה עצמאית, ומאוחר יותר קבועה בברכת המזון. והרי קידוש היום שנאמר אחרי ברכת היין למה פותח בברוך? שנייא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום, אשאינו אומר בורא פרי הגפן. והא סופה, שהרי ברכת היום נחלקת לשני חלקים שאומר ברוך אתה ה’ אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו ואח"כ אומר ברוך אתה ה’ מקדש השבת. נמצא שהחלק השני סמוך לראשון ולמה פותח בברוך? א"ר מנא אין זה שתי ברכות אלא ברכה אחת וטופס ברכות כך הוא. א"ר יודן. במטבע קצר פותח בהן בברוך, ואינו חותם בהן בברוך. מטבע ארוך פותח בהן בברוך, וחותם בברוך. כל הברכות אחר חיתומיהן גואין אומרים ברכה פסוק. התיב הקשה ר' יצחק בר' אלעזר קומוי לפני ר' יוסה. מכיון דתימר כל הברכות אחר חיתומיהן, כך שאפילו אם טעה ואמר ברכה לא מתאימה אם חתם נכון יצא. אז למה אין אומרין ברכה פסוק? במה פסוק יותר גרוע מברכה לא נכונה? אמרין חכים הדין טלייא אמרו חכם אותו נער אלא שטעה, דהוא סבר מהו אחר חיתומיהן? כגון שאם היה עומד בשחרית והיה צריך לומר יוצר אור, ושכח והזכיר את של ערבית שאמר מעריב ערבים, וחזר וחתם בשל שחרית שאמר ברוך אתה ה’ יוצר המאורות, יצא. ולכן שאל במה גרוע פסוק מברכה לא נכונה. ולא זו הכוונה אלא כדאמר רבי אחא. שצריך להזכיר בכל הברכות כעין חותמותיהן. ושם לא יזכיר פסוק כיוון שקשה למצא פסוק שמדבר בדיוק באותו עניין ויכול לטעות. ואילין דאמרין ואלו שאומרים אחר ברכות ההפטרה (ישעיהו יב ו) צהלי ורוני יושבת ציון וגו' אין בו משום ברכה פסוק שכך נהגו
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק א הלכה ו
מתני’: דמזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר להן ר' אלעזר בן עזריה. הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר פרשת ראה (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. וחכמים אומרים, ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך, העולם הבא. להביא את ימות המשיח
גמ’: תנן, אמר להן ר' אלעזר בן עזריה. הרי אני כבן שבעים שנה. שאף על פי שנכנסתי לגדולה הארכתי ימים. שבגיל שש עשרה נתמנה לנשיא והגיעה לגיל שבעים. ממה שאמר אע"פ שנכנסתי לגדולה הארכתי ימים, הדא אמרה שהגדולה מקצרת ימים.
עין משפט ונר מצוה:
57 א_נז טור ושו"ע או"ח סי' רע"א סעיף ד':
58 א_נח מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ז' , מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ח' , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ט סעיף ב' , סמ"ג עשין י"ח:
59 א_נט מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ז' , מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ח' , טור ושו"ע או"ח סי' נ"ט סעיף ב' , סמ"ג עשין י"ח:
60 א_ס מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ג':
[דף יא עמוד ב] תמן בבל אמרין, בלילה לא יתחיל פרשת ויאמר. ואם התחיל, גומר. ורבנן דהכא של ארץ ישראל אמרין, מתחיל ואינו גומר. מתניתין פליגא על רבנן דהכא דתניא. מזכירין יציאת מצרים בלילות ולפי רבנן דהכא רק מתחיל, נמצא שלא מזכיר יציאת מצרים בלילות. ר' אבא ורב יהודה אמרו בשם רב. אף שלא אמרו פרשת ציצית, היו אומרים דברים שיש בהם הזכרת יציאת מצרים. כגון מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמך. מתניתא פליגא על רבנן דתמן, דתנן. דויאמר אינו נוהג אלא ביום. משמע שכל הפרשה אינה נוהגת אלא ביום. ר' אבא בר אחא נחית לתמן. חמיתון ראה אותם מתחילין וגומרין לכתחילה. ולא שמיע להו והם לא שמעו על המחלוקת דתמן אמרין לא יתחיל ויאמר, ואם התחיל גומר, ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר. בעון קומוי שאלו את ר' אחייא בר' זעירה. היך הוה אבוך נהוג עביד איך אביך נהג, כרבנן דהכא, או כרבנן דהתם? שרבי זעירה עלה מבבל לארץ ר' זקיה אמר, כרבנן דהכא. ר' יוסה אמר, כרבנן דהתם. א"ר חנינא. מסתברא כר' יוסה. דר' זעירא מחמיר ואינון מחמרין, והוא עבד נהיג דכוותהון. תני, הקורא את שמע בבוקר, צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב אף שהזכיר בפרשת ציצית. רבי אומר, צריך להזכיר בה מלכות כמו שאנו אומרים מלכותו ואמונתו לעד קיימת. אחרים אומרים, צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים ואת בכוריהם הרגתה ובכורך ישראל גאלתה וים סוף להם בקעתה. ר' יהושע בן לוי אומר, הצריך להזכיר את כולן. וצריך לומר צור ישראל וגואלו. אמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי. ולא הזכיר תורה בברכת הארץ שבברכת המזון, מחזירין אותו. מה טעם? דכתיב(תהילים קה מד) ויתן להם ארצות גוים. מפני מה? בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו. ר' אבא בר' אחא אמר בשם רבי. אם לא הזכיר ברית בארץ, או זשלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו. א"ר אילא. אם חאמר מנחם ירושלם יצא. אמר בר קפרא. הקורא לאברהם אברם, עובר בעשה. רבי לוי אמר, בעשה ולא תעשה דכתיב פרשת לך לך (בראשית יז ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם, הרי בלא תעשה. והיה שמך אברהם, הרי בעשה. התיבון. הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם. דכתיב [(נחמיה ט ז) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם. שנייא היא, התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא. שעד שהוא אברם בחרת בו. ודכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה? רק אברהם הוא שנצטווה עליה. ודכוותה הקורא לישראל יעקב עובר בעשה? שני ניתוסף לו, הראשון לא נעקר ממנו. ולמה נשתנה שמם של אברהם ושל יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? אלו אבותן קראו אותן בשמן. אבל יצחק, הקדוש ברוך הוא קראו יצחק. שנאמר פרשת לך לך (בראשית יז יט) וקראת את שמו יצחק. ארבעה נקראו עד שלא נולדו ואלו הן. יצחק וישמעאל יאשיהו ושלמה. יצחק דכתיב, וקראת את שמו יצחק. ישמעאל דכתיב פרשת לך לך (בראשית טז יא) וקראת את שמו ישמעאל. יאשיהו דכתיב (מלכים א יג ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. שלמה דכתיב(דברי הימים א כב ט) כי שלמה יהיה שמו. עד כדון בצדיקים, אבל ברשעים כתיב(תהילים נח ד) זורו רשעים מרחם. שלא נקראו עד שנולדו. בן זומא אומר, עתידין הן ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. ומה טעם? דכתיב (ירמיהו כג ז) לכן הנה ימים באים נאם ה', לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון. אמרו לו. לא שיעקר יציאת מצרים, אלא מצרים מוסף על המלכיות. מלכיות עיקר, ומצרים טפילה. וכן הוא אומר פרש וישלח (בראשית לה י) לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך. אמרו. לא שיעקר שם יעקב, אלא יעקב מוסף על ישראל. ישראל עיקר, ויעקב טפל. וכן הוא אומר (ישעיהו מג יח) אל תזכרו ראשונותאילו המצרים. וקדמוניות אל תתבוננו אילו המלכיות (ישעיהו מג יט) הנני עושה חדשה עתה תצמח, זו של גוג. משלו משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו. התחיל מספר מעשה הזאב. ואח"כ פגע בו הארי וניצל מידו. שכח מעשה הזאב התחיל מספר מעשה הארי. ואח"כ פגע בו נחש וניצל מידו. שכח מעשה שניהם והתחיל לספר מעשה הנחש. כך היו ישראל. הצרות האחרונות משכחות את הראשונות:
עין משפט ונר מצוה:
61 א_סא מיי' פ"ג מהל' ציצית הלכה ז' , טור ושו"ע או"ח סי' י"ח סעיף א' , סמ"ג עשין כו:
62 א_סב מיי' פ"א מהל' קריאת שמע הלכה ז' , טור ושו"ע או"ח סי' ס"ו סעיף י':
63 א_סג מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ג' , טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ז סעיף ג' , סמ"ג עשין כז:
64 א_סד טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ז סעיף ד':
65 א_סה מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ד' , טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ח סעיף ד':
הדרן עלך פרק מאימתי
הדרן עלך פרק מאימתי
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק שני - היה קורא
[עריכה]פרק ב הלכה א
דף יב
[עריכה]
[דף יב עמוד א] מתני’: (1)היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. אם כיון לבו יצא. ואם לאו לא יצא. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי ר' מאיר. ור' יהודה אומר, (2)באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם:
גמ’: תנן, היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא. אם כיון לבו יצא. א"ר אבא זאת אומרת, שאין הברכות מעכבות, שהרי לא נאמר שברך. התיבון. והתנן מפסיקים לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה אנשים שהיו עוסקים בתורה והגיע זמן קרית שמע מפסיקין למודם, ואם הגיע זמן התפלה אין מפסיקין הלמוד בשבילה, וכי יעלה על הדעת שאינו מפסיק גם לברכות? ולא תנינתה התם מפסיקין לקריאת שמע ולברכות. אף הכא אף על גב דלא תנינתה, צריך לברך. א"ר יוסה כאן חייבים לאמר שלא ברך. שאם אומר אתה שברך, מאי אם כיון לבו יצא? אם ברך, ק"ו שכוין את לבו לצאת. אף אם נאמר שברך וודאי התכוון לצאת, אפשר שלא די שיכוון ליבו לצאת, אלא צריך שיכוין את לבו לפירוש המילים. האם צריך כוונה בכולן? נישמעינה מן הדא. ר' אחי אמר משום ר' יהודה, אם כיון לבו בפרק ראשון, אף על פי שלא כיון לבו בפרק שני יצא. מה בין פרק ראשון ומה בין פרק שני, ולמה די אם כיון בפרק ראשון? א"ר חנינא. כל
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה א[ הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ס סעיף ה] הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, יצא, והוא שכוון לבו בפסוק ראשון.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה טו] היה קורא ופגע באחרים או פגעו בו אחרים, אם היה בין פרק לפרק פוסק ומתחיל ושואל שלום מי שהוא חייב בכבודו כגון שפגע באביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ומשיב שלום לכל אדם שנתן לו שלום.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה טז] היה קורא באמצע הפרשה אינו פוסק ומתחיל לשאול אלא בשלום מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס וכיוצא בהן, אבל מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו אם נתן לו שלום תחלה פוסק ומשיב לו שלום.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סו סעיף א] בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכל שכן מלך או אנס ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו:
[דף יב עמוד ב] מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד? א"ר עילא הראשון ליחיד והשני לציבור הראשון לתלמוד והשני למעשה. בר קפרא אמר אין לך צריך כוונה, אלא ג' פסוקים הראשונים בלבד. ותני כן. ושננתם, עד כאן לכוונה. מיכן ואילך לשינון. ר' חונה ר' אורי רב יוסף ורב יהודא אמרו בשם שמואל, (1)צריך לקבל עליו מלכות שמים מעומד. מה, אם היה יושב עומד? לא. אם היה מהלך עומד. תני, (2)צריך להאריך באחד. רב נחמן בר' יעקב אמר, (2)ובלבד בד'. סומכוס בר יוסף אומר. כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה. ר' ירמיה הוה מאריך סגין הרבה. א"ל ר' זעירא, לית את צריך כל הכין. אלא (2)כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם. רב שאיל לר' חייא רבא. למה לית אנא חמי למה אנני רואה לרבי מקבל עליו עול מלכות שמים? א"ל. (3)כד תחמיניה יהיב ידיה על אפוהי כשתראה שרבי מניח ידו על פניו, הוא מקבל עליו עול מלכות שמים. וא"ל. ואינו צריך להזכיר יציאת מצרים? א"ל. לית איפשר דלא יטי אין אפשרות שרבי לא יזכיר בכל השיעור מילה מיציאת מצרים. ר' טביומי שאל לר' חזקיה. לית הדא אמרה (4)שאין לך צריך כוונה אלא פסוק הראשון בלבד? א"ל. אדא אותו זמן ששם רבי ידו על עיניו, היה בו די זמן בכדי שיאמר עד ושננתם. אמר ר' מני משום ר' יודה, שאמר משום ר' יוסי הגלילי. אם הפסיק בה כדי לקרות את כולה, לא יצא ידי חובתו. ר' אבא ור' ירמיה אמרו בשם רב. הלכה כר' מינא, שאמר משום רבי יהודה, שאמר משום ר' יוסי הגלילי. רבי יוחנן אמר בשם ר"ש בן יהוצדק, אף בהלל ובקריאת המגילה כן. אבא בר רב הונא ורב חסדא הוו יתבין אמרין ישבו ואמרו, אף בתקיעות כן. כד סלקון כשהלכו לבית רב, שמעון לרב חונה דאמר בשם רב הונא. (5)אפילו שמען עד תשע שעות יצא. אמר ר' זעירא. עד דאנא תמן בבבל, צריכה לי הסתפקתי אם הפסיק בין התקיעות יצא. וכד סלקית להכא כשעליתי לארץ ישראל. שמעית ר' יסא דאמר בשם ר' יוחנן, (5)אפילו שמען כל היום יצא. (5)והוא ששמען על הסדר. ר' יוסי בעי. (5)היה זה צריך פשוטה הראשונה וזה צריך פשוטה האחרונה כגון של תקיעה שברים תקיעה. תקיעה אחת מוציאה ידי שתיהן? ר' אבון בר חייא בעי. הא דאמרן מה שאמרנו אם הפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש. האם כולה, הכוונה לק"ש וברכותיה. או היא ולא ברכותיה, הפסיק בברכות. היא וברכותיה או ברכותיה ולא היא. הפסיק שלישה וחזר והפסיק שלישה מי מצטרפי? בקורא משערין, או בכל אדם משערין? אמר ר' מתניא מסתברא (6)בקורא. ר' אבהו שאל לרבי יוחנן. בגין דאנא אם אניקרי שמע ועבר במבואות המטונפות ומפסק, נפיק אנא ידי חובתי? א"ל, אבהו בני. (6)אם מפסיק אתה כדי לקרות את כולה, לא יצאתה ידי חובתך. ר' אלעזר סליק מבקרא לר"ש בר אבא. א"ל, בגין דאנא תשיש בגלל שאני חלש ואנא קרי שמע ומתנמנם, נפיק אנא ידי חובתי? (7)א"ל אין. ר' ירמיה בעא קומוי ר' זעירא האם אע"פ דרבי אליעזר ידע דר"ש בר אבא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ג] מי שהיה מהלך על רגליו עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך, היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון ומכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סג סעיף ג] היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ט] כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל לבבך קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך, וכן ואבדתם מהרה, הכנף כ פתיל, וצריך לבאר זיי"ן של תזכרו, וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות, וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אי חד. /השגת הראב"ד/ כיצד ידקדק יזהר כו' עד ולא יניד הנח ולא יניח הנד, לפיכך צריך ליתן ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא"ו וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע'. /השגת הראב"ד/ וצריך להאריך בדל"ת כו' עד וצריך שלא יחטוף בחי"ת כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ויש מוסיפין שלא יאריך באל"ף שלא יראה כאומר אי חד.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף ו] צריך להאריך בחי"ת של אחד כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ שלזה רומז החטוטרות שבאמצע גג החי"ת ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם ולא יאריך יותר מכשיעור זה ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף ז] ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף ח] לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף ה] נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה א] הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ס סעיף ה] הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, יצא, והוא שכוון לבו בפסוק ראשון.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סג סעיף ד] עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו וחוזר וקורא ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה מודה הכא:
5)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ג הלכה ה] שמע תקיעה אחת בשעה זו ושניה בשעה שניה אפילו שהה כל היום כולו הרי אלו מצטרפין ויצא ידי חובתו, והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות או שתי תקיעות ואחריהן תרועה וכיוצא בזה.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפח סעיף ב] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום, יצא. ואפילו הם מתשעה בני אדם, תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה. ויש אומרים, דדווקא כשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפח סעיף ד] היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סה סעיף א] קראה סירוגין דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס.
הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס והפסיק כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכי נהוג.
ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם (רשב"א סוף פרק היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד:
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עח] היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר לקרות אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח כיון שהם מכוסים בבגדו. ואם נפלו מי רגלים בארץ מרחיק מהם ד' אמות.
הגה: או כשיעור שיתבאר לקמן סימן פ"ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע (הר"י פרק ב' דברכות).
ואפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק.
הגה: ויש אומרים דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן עיקר וכמו שכתבתי לעיל סימן ס"ה, ומשערין לפי הקורא:
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קד סעיף ו] הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה בקורא משערינן אם שח בתפלה דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה:
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יב] קראה סירוגין יצא, אפילו שהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כולה יצא, והוא שיקרא על הסדר, קראה מתנמנם והוא מי שאינו ער ולא נרדם בשינה יצא, ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סג סעיף ה] אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא (מתנמנם, יצא. הגה: ודין שתוי ושכור עיין לקמן סי' צ"ט סעיף א'.
דף יג
[עריכה][דף יג עמוד א] מדקדק במצוותא סגין הורי ליה כן כי כך ההלכה. או בגין דהוא תשיש הורי ליה ואין ללמוד מכאן? א"ל בפירוש פליגין. ר' אלעזר אמר יצא, ור' יוחנן אמר לא יצא. ולכן הורה לו ר"א שיצא כשיטתו. במה פליגין? בק"ש. מפני שהיא עשויה פרקים פרקים שרחוקים זה מזה בתורה. אבל בהלל וקריאת המגילה, אוף ר"א מודי שלא יצא. תני. (1)השואל בשלום רבו או במי שהוא גדול ממנו בתורה באמצע ק"ש, הרשות בידו. הדא אמרה זה אומר, שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה. ועוד ראיה שצריך לשאול בשלום רבו מן הדא דתני. (2)קרע וחזרה בו נשמה. ומת אחר כך אם על אתר מיד אחר כך, אינו צריך לקרוע. אם לאחר זמן, צריך לקרוע. וכמה הוא על אתר? כדי דיבור. (3)וכמה הוא כדי דיבור? אמר ר' סימון בשם ר' יהושע ב"ל, כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. שאומר שלום עליך. אבא בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן, כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד, ויאמר לו שלום עליך רבי. ר' יוחנן הוה מיסתמיך על ר' יעקב בר אידי. והיה ר' אלעזר חמי ליה ומיטמר מן קדמוי רואה אותו ותחבה מפניו. אמר, הא תרתיי מילין הדין בבלייא עביד בי שני דברים נוהג בי אותו בבלי שלא כהוגן. חדא דלא שאל בשלומי, וחדא דלא אמר שמועתא משמי. א"ל. כך אינון נהגין גביהן בבל (4)זעירא לא שאל בשלמיה דרבה מיניה קטן לא שואל בשלום מי שגדול ממנו . דאינון מקיימין את הפסוק (איוב כט ח) ראוני נערים ונחבאו. תוך שהיו מהלכין, חמי ליה הראה לו חד בית המדרש. א"ל הכא כאן הוה ר"מ יתיב דריש. ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל, ולא אמר שמועתא מן שמיה דר' עקיבה. א"ל, כל עלמא ידעין דר"מ תלמידו דר' עקיבא. אמר לו, כ"ע ידעין דר' אלעזר תלמידיה דר' יוחנן. ותו בעי ועוד שאל מיניה. מהו מיעבור קומי אהדורי צילמיה האם מותר ללכת בדרך שמוצב שם פסל בשם אהדורי? א"ל מה איתפליג ליה איקר מה אתה חולק לו כבוד בזה שאתה שומר ממנו מרחק? אלא עבור קומוי וסמי עיניה. א"ל, יאות עבד טוב עשה ר' אלעזר דלא עבר קומיך. אמר ליה רבי יוחנן . יעקב בר אידי, יודע אתה לפייס. ור' יוחנן אמאי בעי למה רצה דיימרון שמועתא מן שמיה? אף דוד ביקש עליה רחמים דכתיב (תהילים סא ה) אגורה באהלך עולמים. ר' פינחס ורבי ירמיה אמרו בשם ר' יוחנן וכי עלתה על לב דוד שהוא חי לעולם? אלא אמר דוד. אזכה שיהו דברי נאמרין על שמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מאי מהניא ליה במה זה מועיל לו? אמר לוי בר נזירא. כל האומר שמועה משם אומרה, שפתותיו רוחשות עמו בקבר. מה טעם? דכתיב (שיר השירים ז י) דובב שפתי ישינים. ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו, ר' חנינא בר פפאי ור' סימון. חד אמר כהדין דשתי קונדיטון כמו השותה יין קונדיטון. וחרנה אמר, כהדין דשתי חמר עתיק כמו השותה יין ישן. אף על גב דהוא שתי ליה, טעמיה בפומיה. אין דור שאין בו ליצנים מה היו פריצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו. דוד. אימת יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך? והוא אומר. אף על פי שמתכונין להכעיסני, יבא עלי שאני שמח בלבי דכתיב(תהילים קכב א) שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. כתיב(שמואל ב ז יב) והיה כי ימלאו ימיך. א"ר שמואל בר נחמני. אמר הקדוש ברוך הוא לדוד. דוד, ימים מלאים אני מונה לך ואיני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש, לא להקריב בו קרבנות? חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה, יותר מן הקרבנות. ומה טעם? דכתיב (משלי כא ג) עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח: פיסקא. ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר. בפרקים מפני מה הוא משיב? מפני היראה או
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה טו] היה קורא ופגע באחרים או פגעו בו אחרים, אם היה בין פרק לפרק פוסק ומתחיל ושואל שלום מי שהוא חייב בכבודו כגון שפגע באביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ומשיב שלום לכל אדם שנתן לו שלום.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סו סעיף א] בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכל שכן מלך או אנס ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו:
2)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ח הלכה ח] מי שהיה לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וסבור שמת וקרע ואחר כך מת, אם בתוך כדי דבור אינו חוזר וקורע, ואם לאחר כדי דבור מת חוזר וקורע קרע אחר, וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא שמת בנו, אמרו לו מת לו מת וכסבור שאביו וקרע ואחר כך נמצא בנו, אם תוך כדי דבור נודע לו אמיתת הדבר יצא ידי קריעה ואם לאחר כדי דבור לא יצא וחייב לקרוע קרע אחר.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ סעיף כה] היה לו חולה, ונתעלף, וקרע עליו, ואח"כ מת; אם מת תוך כדי דיבור של קריעה, אין צריך קריעה אחרת. ואם לאו, צריך קריעה אחרת.
3)[רמב”ם \הפלאה\ הלכות שבועות פרק ב הלכה יז] מי שנשבע והיה פיו ולבו שוין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר אין זו שבועה או נחמתי או חזרתי בי וכיוצא בדברים אלו שענינם שהתיר מה שאסר הרי זה מותר ונעקרה השבועה שזה דומה לטועה.
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות עדות פרק כ הלכה ג] היו העדים שלשה אפילו מאה אם העידו בבית דין זה אחר זה והעיד כל אחד מהן אחר חבירו בתוך כדי דבור והוזמו מקצתן אין נענשין עד שיוזמו כולן, אבל אם היה הפסק בין זה לזה יתר מכדי דבור שהוא כדי שאלת שלום תלמיד לרב, הרי נחלקה העדות והשנים שהוזמו נענשין והשנים האחרים שהיה בין דבריהן ודברי הראשונים הפסק אין נענשין, ואף על פי שבטלה העדות כולה מפני שהן כת אחת הואיל ונפסלה מקצתה נפסלה כולה. /השגת הראב"ד/ אבל אם היה הפסק וכו' עד נפסלה כולה. א"א איני יודע מהו כי מאחר שלא באו תוך כדי דבור ונחשבו שתי כתות לענין הזמה למה תבטל עדות הכת האחרונה ויהרג הרוצח ועוד מה זה שאמר והשנים האחרים וכו' אין נענשין ומה עונש ראוי להם.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב סעיף טז] לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום כדרך שאר העם אלא שוחה לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד [שלום עליך רבי ואם נתן לו רבו שלום אומר לו] שלום עליך מורי ורבי. (וכן נוהגין וי"א דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנאמר ראוני נערים ונחבאו) (ירושלמי הביאו הגהת מיימוני פ"ה וכ"כ תא"ו נתיב ב' וב"י בשם רבינו יונה) ולא יחלוץ תפיליו לפני רבו ולא יסב לפניו אלא יושב כיושב לפני המלך. (היה רבו יושב בסעודה עם אחרים נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים) (רוקח סי' של"ה) ולא יתפלל לפניו ולא לאחריו ולא בצדו ואין צריך לומר שאסור להלוך בצדו אלא יתרחק לאחר רבו ולא יהא מכוון כנגד אחוריו אלא יצדד עצמו לצד אחר בין כשמתפלל עמו בין כשהולך עמו וחוץ לד' אמות הכל מותר (ועיין בא"ח סי' צ"ד) ולא יכנס עמו למרחץ אא"כ הוא צריך לו:
הגה: ואם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו ובא רבו לשם א"צ לצאת (מהרי"ו בדינין) וכל זה לא מיירי אלא במקום שהולכים ערומי ערוה במרחץ אבל במקום שהולכים במכנסים מותר (אגודה פ' מקום שנהגו) וכן המנהג פשוט ליכנס עם רבו ואביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו למרחץ אע"פ שבגמ' אסרו כולם והכל הוא מטעם דעכשיו הולכים במכנסים
ולא ישב לפניו עד שיאמר לו שב ולא יעמוד עד שיאמר לו עמוד או עד שיטול רשות לעמוד וכשיפטר מלפניו לא יחזיר לו אחוריו אלא נרתע לאחוריו ופניו כנגד פני רבו:
הגה: והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול ממנו רשות (ש"ס פ"ק דמ"ק ור' ירוחם) ודוקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות א"צ לחזור וליטול ממנו רשות (הר"ן שם):
ולא ישב במקומו ולא יכריע דבריו בפניו ולא יסתור דבריו וחייב לעמוד מפניו משיראנו מרחוק מלא עיניו עד שיתכסה ממנו שלא יראה קומתו ואחר כך ישב ואפילו היה רכוב צריך לעמוד מפניו דחשיב כמהלך:
הגה: י"א דאין אדם חייב לעמוד לפני רבו רק שחרית וערבית (טור בשם הרמב"ם) ודוקא בבית הרב אבל בפני אחרים שאין יודעים שעמד לפניו חייב לעמוד (ב"י בשם התוס' ומרדכי בשם ר"י וע"פ):
[דף יג עמוד ב] מפני הכבוד? נשמעינא מן הדא דתנן, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר"מ. וכאן על כרחך משיב מפני היראה כמו שהגמרא תוכיח בהמשך. רואים שלרבי מאיר אין הבדל בין לשאול לבין להשיב רק למי שמותר לשאול בשלומו מותר גם להשיב לו: הא בקדמיתא שואל מפני הכבוד ומשיב מפני הכבוד: תנן, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי ר"מ. מפני מה הוא משיב? מפני היראה או מפני הכבוד. על כרחך שמשיב מפני היראה, ומנין שבאמצע משיב מפני היראה? נשמעינה מן הדא דתנן, ר' יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד הא לר"מ שחולק עליו, שואל מפני היראה ומשיב מפני היראה. עד כדון, באמצע הפרשה. (1)ואפילו באמצע הפסוק? ר' ירמיה מדמי רומז ר' יונה משתעי מדבר. ר' חונה ורב יוסף אמרו כתיב פרשת ואתחנן (דברים ו ז) ודברת בם. מיכן שיש לך רשות לדבר בם
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ב
מתני’: (2)ואלו הן בין הפרקים. בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין ויאמר לאמת ויציב. ר' יהודה אומר. בין ויאמר לאמת ויציב (2)לא יפסיק:
גמ’: א"ר לוי. טעמיה דר' יודה דכתיב, אני ה' אלהיכם וכתיב (ירמיהו י י) וה' אלהים אמת:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ג
מתני’: א"ר יהושע בן קרחה. למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות. והיה אם שמוע לויאמר. שוהיה אם שמוע, נוהג ביום ובלילה. (3)ויאמר אינו נוהג אלא ביום:
גמ’: אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן. מה טעם אמרו אדם לובש תפילין, וקורא את שמע, ומתפלל? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה משלם, רב אמר. קורא את שמע, ולובש את תפיליו ומתפלל, מתניתא פליגא עילוי דרב דתניא. (4)הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיע עונת ק"ש. הרי זה פורש למקום טהרה, ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל ,מתניתא מסייעא לרב דתנן. למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? שאדם יקבל עליו מלכות שמים תחילה, ואח"כ יקבל עליו עול מצות. א"ר ינאי, (5)תפילין צריכין גוף נקי. ורק חסידים ששומרים את גופם רשאים להניח תפילין כל היום. ומפני מה לא החזיקו אדם שמניח תפילין כחסיד? מפני הרמאים. עובדא הוה מעשה היה בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה, וכפר ביה. א"ל. לא לך הימנית אלא
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סו סעיף א] בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון אביו או רבו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכל שכן מלך או אנס ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יז] ואלו הן בין הפרקים, בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע, בין שמע לוהיה אם שמוע, בין והיה אם שמוע לויאמר, בין הפרקים האלו שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, אבל בין ויאמר לאמת ויציב הרי זה כאמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סו סעיף ה] ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ציצית פרק ג הלכה ז] כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ז ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יח סעיף א] לילה לאו זמן ציצית הוא דאמעיט מוראיתם אותו להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה ולהרא"ש כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום וכסות המיוחד ליום ולילה חייב אפילו לובשו בלילה.
הגה: וספק ברכות להקל על כן אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד גם כן ליום (בית יוסף). ואחר תפלת ערבית אף על פי שעדיין יום הוא אין לברך עליו (פסקי מהרא"י סימן קכ"א). ובליל יום כפורים יתעטף בעוד יום ויברך עליו (תשב"ץ):
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ג] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות, ואם היה משמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע, ואם היו השומרים שנים האחד משמר והשני נשמט למקום אחר וקורא וחוזר ומשמר ונשמט האחר וקורא, וכן החופר קבר למת פטור מקריאת שמע.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסה סעיף א] החופר כוך למת, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם הם שנים, והגיע זמן ק"ש, אחד עולה וקורא ק"ש ומתפלל, וחוזר זה וחופר, ועולה חבירו וקורא ק"ש ומתפלל. ודוקא כוך, דלא חפיר ליה אלא חד, אבל אם היה מקום ששנים יכולים להתעסק בו כאחד, פטורים.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה טו] תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי, וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לז סעיף ב] מצותן להיות עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה
:
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לז סעיף ג] קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם.
הגה: ושלא ליכנס בהן לבית הכסא (רש"י פרק לולב הגזול)
חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו.
הגה: ויש אומרים דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד (בעל העיטור). וכן נהגו ואין לשנות (דברי עצמו):
דף יד
[עריכה][דף יד עמוד א] לאילין דברישך הימנית. ר' ינאי היה לובשן אחר חולייו, כל היום ג' ימים. לומר שהחולי ממרק. מה טעם? דכתיב (תהילים קג ג) הסולח לכל עוניכי, הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים המשביע בטוב עדייך. ועדייך אלו התפילין. רבן יוחנן בן זכאי. לא הוון תפילוי זעין מיניה, לא בקייטא ולא בסיתוא לא היו תפילין זזים ממנו לא בקיץ ולא בחורף. וכך נהג ר' אליעזר תלמידו אחריו. ר' יוחנן. בסיתוא בחורף דהוה חזיק רישיה, הוה לביש תרויהון היה לובש שתיהן של ראש ושל יד. ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה, לא הוה לביש אלא דאדרעיה אבל בקיץ שראשו לא היה חזק היה לובש רק של יד. וכד הוה אזיל מסחי וכשהיה הולך למרחץ. כיון שהיה מגיע אצל האוליירין בלנים שהיו בבית הפנימי, היה חולצן. ואינו אסור משום ערוה? שהרי הוא עומד ערום אצל האויילרין. א"ר חייא בר אבא, אפיקרסין חלוק היה לובש מבפנים.א"ר יצחק. רק עד יעקב תרמוסרה החלפן היה לובשן. וכד הוה נפיק מסחי וכשהיה יוצא מהמרחץ, אם הוו מאחרין יהבין לה. עד דהוה מייתן עד שהיו מביאים לו את התפילין ליה הוה אמר דא מילתא היה אומר דבר זה. שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר. ארונו של חי העולמים, וארונו של יוסף. והיו אומות העולם שואלים מה טיבן של שני ארונות הללו? והיו ישראל אומרין להן. זה ארונו של יוסף עם ארונו של חי העולמים. והיו אומות העולם מגנין את ישראל ואומרים. וכי איפשר לארון המת להיות מהלך עם ארונו של חי העולמים? והיו ישראל אומרים. על ידי ששימר זה מה שכתב בזה. ולמה הוא אמר דא מילתא דבר זה? א"ר חנינא בגין מימר מילא דאוריא שכל זמן שהיה במרחץ היה אסור בדברי תורה. א"ל ר' מנא, וכי לא ה"ל מילא דאוריא חורי למימר אלא דא וכי לא היה לו דבר תורה אחר אלא זה? אלא קינתורין הוון שהיו מתעכבים עד שמביאים לו תפיליו. לומר, יוסף לא זכה למלכות, אלא על ידי ששימר מצותיו של הקדוש ברוך הוא. ואף אנו לא זכינו לכל הכבוד הזה, אלא ע"י ששמרנו מצותיו של הקדוש ברוך הוא. ואתון בעיי מבטלה מצוותא מינן? (1) באי זה צד כיצד הוא מברך עליהן? אמר ר' זריקן בשם ר' יעקב בר אידי. כשהוא נותן על יד אומר ברוך אקב"ו על מצות תפילין. כשהוא נותן על הראש אומר, ברוך אקב"ו על מצות הנחת תפילין. כשהוא חולצן אומר, ברוך אקב"ו לשמור חוקיו.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה ד] תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה, וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כה סעיף ה] יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם.
הגה: ויש אומרים לברך על של ראש על מצות תפילין אפילו לא הפסיק בינתיים (הרא"ש הלכות תפילין) (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) (מהר"י בן חביב אגור סימן ל"ח):
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כה סעיף ט] אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך על של ראש על מצות תפילין.
הגה: ולדידן, דנוהגין לברך שתי ברכות אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש להניח גם על מצות (דברי עצמו):
[דף יד עמוד ב] ואתיא וזה כשיטת כמאן דאמר, ושמרתה את החוקה הזאת מימים ימימה, בחוקת תפילין הכתוב מדבר. מכאן שצריכים לחלוץ תפילין בלילה לכן מברך על החליצה. ברם למאן דאמר בחוקת הפסח הכתוב מדבר, (1)לא בדא, דאף הלילה זמן תפילין ואין צריך לברך כשחולץ. אמר ר' אבהו בשם רבי אלעזר. הנותן תפילין בלילה, עובר בעשה. ומה טעם? דכתיב פרשת בא (שמות יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. (2)ימים ולא לילות. ימימה, (2.1, 3)פרט לשבתות וימים טובים, והא ר' אבהו יתיב מתני ברמשא בלילה ותפילוי עילוי? מצודדין הוו לא במקומם, וכמין פיקדון היו בידו. אית דבעי מימר, לא אמר אלא הנותן. (2.2, 4)אבל אם היו עליו מבעוד יום, מותר. אית דבעי מימר, מנין שאין מניחים תפילין בשבתות וימים טובים? נשמעיניה מן הדא דכתיב פרשת בא (שמות יג ט) והיה לך לאות. את שרק הוא לך לאות. פרט לימים טובים ושבתות, שכולן אות. ולא כן כבר למדנו דין זה מדכתיב מימים ימימה? לית לך אלא כיי דאמר ר' יוחנן. כל מילא דלא מחוורא שלא ברור שהוא מהתורה מסמכין לה מן אתרין סגין מביאים לו סימוכין מהרבה מקומות. תמן תנינן. נשים ועבדים פטורים (5)מק"ש (6)ומן התפילין. נשים מניין? דכתיב פרשת עקב (דברים יא יט) ולמדתם אותם את בניכם. בניכם ולא את בנותיכם. אחר שהתמעטו נשים מלימוד תורה התמעטו מתפילין. דאת שהוא חייב בת"ת, חייב בתפילין. נשים (7)שאינן חייבות בת"ת, אינן חייבין בתפילין. התיבון הקשו. הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין, ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים, (6.2)ולא מיחו בידיה חכמים? אמר ר' חזקיה בשם ר' אבהו. אשתו של יונה הושבה החזירו אותה שלא תעלה, מיכל בת כושי, מיחו בידיה חכמים. תני, נכנס למרחץ. (8)מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם מקרא ותפילין, ואין צ"ל שאילת שלום. נותן תפילין ואינו צ"ל שלא יחלוץ. מקום שרוב בני אדם רגילין להיות עומדין ערומין, אין שם שאילת שלום ואין צ"ל מקרא ותפילה. וחולץ תפילין, ואין צ"ל שלא יתן. מקצתן ערומין ומקצתן לבושין. יש שם שאילת שלום, ואין שם לא מקרא ולא תפילה. ואינו חולץ תפיליו ואינו נותן, אבל אינו לובשן עד שיצא מאותה רשות של כל אותה מרחץ.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כט] אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין אפילו כשחולצם ערב שבת בין השמשות:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה י] זמן הנחת התפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה, חוקה זו היא מצות תפילין, וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות ושבתות וימים טובים הן עצמן אות, ומאימתי זמן הנחתן משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו עד שתשקע החמה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן ל סעיף ב] אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם ויישן בהם. אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הם עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן.
אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן מותר ומורין כן:
3)[בםשולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לא סעיף א] בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יא] מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר, ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה אלא יחלצו אותן משתשקע החמה, וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות, מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אף על פי שלא בעל.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף א] נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים.
הגה: ויקראו לפחות פסוק ראשון (בית יוסף בשם אוהל מועד):
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף ב] קטנים פטורים לרבינו תם כשלא הגיעו לחינוך ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב וישן הוא בבוקר וראוי לנהוג כרבינו תם
:
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יג] כל הפטור מקריאת שמע פטור מתפילין, קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות, חולי מעים וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער פטור מן התפילין, וכל הטמאים כולן חייבין בתפילין כטהורים, מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן, כהנים בשעת העבודה והלוים בשעה שאומרים השיר של הדוכן וישראל בשעה שעומדים במקדש פטורין מן התפלה ומן התפילין.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לח סעיף ג] נשים ועבדים פטורים מתפילין מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא.
הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן מוחין בידן (כל בו):
7)[רמב”ם \מדע\ הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
7)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף ו] אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל לא כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה ואע"פ שיש לה שכר צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה) בד"א תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמד' תיפלות (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור):
הגה: ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה (אגור בשם סמ"ג) ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה חולקת שכר בהדייהו (הגהות מיי' פ"א דת"ת וסמ"ג):
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ג] בית הכסא החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות קריאת שמע לנגדו אבל לא בתוכו, מרחץ החדש מותר לקרות בתוכו, היו שני בתים זימן אחד מהם לבית הכסא ואמר על השני וזה, הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא, לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא יצא, אמר גם זה הרי שניהם מזומנין ואין קוראין בהן, חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין בו לבושין מותר לקרות בו קריאת שמע. /השגת הראב"ד/ בית הכסא חדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש כנגדו אבל לא בתוכו. כתב הראב"ד ז"ל א"א הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגויה בעיא ולא אפשיטא ולא כתב לחומרא כדכתב לענין צואה דבוקה בסנדלו ואיכא למימר בהא דלקולא דהא קיימ"ל דהזמנה לאו מילתא היא ומשום גזירה או משום בזיון הוא דאיבעיא לן הילכך ספיקא לקולא עכ"ל.
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כב] הנכנס לבית המרחץ מקום שבני אדם עומדין לבושין מותר להניח תפילין, ומקום שבני אדם עומדין שם מקצתן ערומים ומקצתן לבושין אינו חולץ תפיליו ואינו מניח שם תפילין לכתחלה, ומקום שבני אדם עומדים ערומים חולץ תפיליו ואין צריך לומר שאינו מניח.
8)[שולחן ערוך ארח חיים דין תפילין בבית הקברות ובבית המרחץ סימן מה סעיף ב] בבית המרחץ בית החיצון שכל העומדים בו הם לבושים יכולין להניח שם תפילין לכתחלה ובבית האמצעי שמקצת בני אדם עומדים שם לבושים ומקצתן ערומים אינו יכול להניחם לכתחלה ואם היו בראשו אינו צריך לחלצן ובבית הפנימי שכל העומדים שם ערומים אפילו היו בראשו צריך לחלצן:
8)[שולחן ערוך ארח חיים אם מותר לקרות במרחץסימן מה סעיף ב] מרחץ חדש שלא רחצו בו מותר לקרות בו ובישן בבית החיצון שכל העומדין שם לבושים מותר ובאמצעי שקצת העומדין שם לבושים וקצת ערומים יש שם שאילת שלום אבל לא קריאת שמע ותפלה.
הגה: ומותר להרהר שם בדברי תורה (ר"ן בפרק קמא דשבת ופרק כל הצלמים). ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים אפילו שאלת שלום אסור. (ואסור לענות אמן בבית המרחץ) (ר"ן פרק כירה):
דף טו
[עריכה]
[דף טו עמוד א] ודא מסייעא להא וזה מסייעה למה דאמר ר' יצחק בגין על ר' יוחנן, שכאשר יצא מהמרחץ, לא היה לובשם עד ביתו של יעקב תורמוסרה החלפן שהיה מחוץ למרחץ. ר' ירמיה בעא קומוי ר' זעירא. היתה מרחץ מרחצת בימות החמה, ואינה מרחצת בימות הגשמים האם מותר בתפילין בימות הגשמים כשאינה פעילה? א"ל, (1)מרחץ ואף על פי שאינה מרחצת. ובית הכסא אף על פי שאין בו צואה. מר עוקבא אמר. (2)אהן חזירא החזיר, בית כסא מטולטל הוה. ר' יונה בעי. אהן צררה דעל גיף ימא גושים שעל חוף הים שהם ספק צואה מהו? א"ר אמי אסיא. הורי רבי ירמיה מעבר ליה בפיליוס יכסהו בכלי ולא סמכינן עילוי. אמר ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה. (3)אוכל בהן עם תפילין אכילת עראי, ואינו אוכל בהן אכילת קבע. ישן בהן שינת עראי, ואינו ישן בהן שינת קבע. אית תניי תני, מברך עליהם רק פעם אחת ביום. אית תניי תני, כמה פעמין. מאן דאמר מברך כמה פעמים, ניחא , מאן דאמר פעם אחת. הא ודאי אכל במשך היום והרי אסור לאכול ואינון עילוי. ואיך יתכן שדי בברכה אחת? א"ר זעירא. קיימא אבא בר ירמיה באוכל בהן אכילת עראי. אמר ר' זעירא בשם ר' אבא. (4)לא יכנס אדם לבית המים וספריו ותפיליו בידיו, רבי יוחנן. כד הוה סיפרא בידיה, הוה יהיב ליה לחורן כשהיה ספר בידו ונכנס לשרותים נתנו לאחר. כד הויין תפילוי עילוי, הוה קאים בון כשהיו תפילין עליו היה משתין כשהם עליו. מתניתא פליגא על אבא בר ירמיה דתנן. (4)נכנס אדם לבית המים, וספריו ותפיליו בידו. א"ר זעירא. קיימא אבא בר ירמיה, (4) כאן שישאר שהות ביום אחר שיצא מבית הכסא ויכול ללובשן אחר שיצא. כאן בשאינו יכול ללובשן. דאי לא כן אם אין זמן להניחם אחר שיצא מבית הכסא מצוה לא עביד בון, למה הוא מבזי לון? בראשונה היו נותנין אותן לחביריהן, והיו נוטלין אותן ובורחין. התקינו שיהו מניחין בחורין שמחוץ לבית הכסא. וכשאירע אותו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ב] אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אף על פי שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. /השגת הראב"ד/ וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. כתב הראב"ד ז"ל א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פג סעיף א] אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן אפילו פינו ממנו הצואה ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות אבל אם יש לו מחיצות אף על פי שיש בו צואה קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש אם אין מגיע לו ריח רע:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יג] צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות כנגדו עד שיעברו ממנו ארבע אמות.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עו סעיף ג] העבירו צואה לפניו אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו דהוי כגרף של רעי:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה טז] היו תפיליו כרוכין בידו מותר לישן בהם אפילו שינת קבע, ואינו אוכל בהם אלא אכילת עראי, אבל אם נכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על שלחנו עד שיטול ידיו ואחר כך יניחם ויברך על מזונו והוא לבוש בהן.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מ סעיף ח] הנכנס לסעודת קבע חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה וחוזר ומניחן אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יז] היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכסא לא יניח התפילין בחורין הסמוכין לרשות הרבים ויכנס שמא יטלום עוברי דרכים, כיצד יעשה אפילו הוצרך להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות וגוללן בבגדו כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר כדי שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, ונכנס ועושה צרכיו וכשיצא מרחיק ארבע אמות מבית הכסא ולובשן.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יט] היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב ולא נשאר מן היום כדי ללבשן אחר שיצא לא יכנס בהם גלולים בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע, אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס, וכן אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מג סעיף א] אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו גזירה שמא יעשה בהם צרכיו ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע.
הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות אבל משתין מעומד פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי והוא הדין אם משתין מיושב או בעפר תחוח דליכא נצוצות בבית הכסא עראי נמי שרי ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב ובית הכסא עראי מסתמא עושה מעומד הואיל ואינו נפנה לגדולים (בית יוסף בשם נימוקי יוסף ומגדל עוז).
ובבית הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנם לחבירו ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי ויש לחוש לדבריו:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מג סעיף ו] היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא לא יכנס בהם גלולין בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס:
[דף טו עמוד ב] מעשה שזונה נטלתן ובאה לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי תלמיד שלכם. שמע אותו תלמיד הלך ותלה עצמו. התקינו שיהא אדם נכנס והן בידו. אמר רבי יעקב בר אחא בשם ר' זעירא והוא שיהא ביום כדי ללובשן אבל אם אין ביום כדי ללובשן אסור. דאי לא כן, מצוה לא עביד בון, למה הוא מבזי לון? מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי אמר. מאן דעבד טבאות מי שרוצה לנהוג הדרך טובה, (1)עושה להן כיס של טפח ונותנן על לבו, מה טעם? דכתיב (תהילים טז ח) שויתי ה' לנגדי תמיד. תמן אמרין. (2)כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין. אמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה. (3)לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם. ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר (משלי יז ה) לועג לרש חרף עושהו. דלמא מעשה שהיה. ר' חייא רובא ור' יונתן היו מהלכין קומי ערסיה הלכו בלויה לפני מיטתו דר"ש בר יוסי בר לקוניא, והוה ר' יונתן מפסע על קברים. אמר ליה רבי חייא רובא. כדון אינון מימר עכשיו המתים יומרו, למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן. א"ל, וחכמין אינון כלום? לא כן כתב (קהלת ט ה) והמתים אינם יודעים מאומה. א"ל, לקרות את יודע. לדרוש אין את יודע (קהלת ט ה) כי החיים יודעים שימותו, אילו הצדיקים. שאפילו במיתתן קרויין חיים. והמתים אינם יודעים מאומה, אילו הרשעים. שאפילו בחייהן קרויים מתים. מניין שהרשעים אפילו בחייהן קרויים מתים? שנאמר (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ במות המת. וכי המת מת? אלא אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויין מתים. ומניין שהצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים? דכתיב פרשת וזאת הברכה (דברים לד ד) ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר. מה ת"ל לאמר? אמר לו. לך ואמור לאבות, כל מה שהתניתי לכם עשיתי לבניכם אחריכם. תפילין שעירב את האותיות שאות התחברה לאות סמוכה. אית תניי תני, כשר. ואית תניי תני, (4)פסול. רבי אידי אמר בשם ר"ש, שאמר בשם רבי יוחנן. מן דאמר כשר, בשהתחברו מלמטן. מן דאמר פסול מלמעלן. כגון ארצינו תפארתינו שהאות נ’ התחברה לאות ו’ מלמעלה או מלמטה אך אם החיבור היה באמצע אות, כגון ארצך שהאות צ’ התחברה לאמצע האות ך’ צריכה יש מקום לספק {{{2}}}. תפארתך צריכה. אמר רבי אידי בר"ש בשם רבי ייסה. (5)לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל. מה טעם? א"ר אבא בריה דרב פפי. דכתיב (תהילים קל א) ממעמקים קראתיך ה'. א"ר אידי בר"ש בשם ר' יוחנן. (6)לא יעמוד אדם ויתפלל וצריך לנקביו. מה טעם? דכתיב [עמוס ד יב] הכון לקראת אלהיך ישראל. א"ר אלכסנדרי. מאי דכתיב (קהלת ד יז) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים שמור עצמך מן הטיפים היוצאות מבין רגליך. הדא דתימר, בדקים. אבל בגסים, (6)אם יכול לסבול יסבול. ר' יעקב בר אביי אמר בשם ר' אחא. שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. שמור עצמך כשתהא נקרא אל בית האלהים ביום המות, שתהא טהור ונקי. א"ר אבא כתיב(משלי ה יח) יהי מקורך ברוך. יהי מקראך לקבר ברוך. שתהיה בלא חטא. א"ר ברכיה כתיב(קהלת ג ב) עת ללדת ועת למות. אשרי אדם ששעת מיתתו כשעת לידתו. מה שעת לידתו נקי, כך בשעת מיתתו יהא נקי.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ד
מתני’: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו (7)יצא. רבי יוסי אומר לא יצא. קרא ולא דיקדק באותיותיה. ר' יוסי אומר (7)יצא. ר' יהודה אומר לא יצא. (8)הקורא למפרע
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יז] היה לבוש תפילין והוצרך לבית הכסא לא יניח התפילין בחורין הסמוכין לרשות הרבים ויכנס שמא יטלום עוברי דרכים, כיצד יעשה אפילו הוצרך להשתין מים חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות וגוללן בבגדו כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר כדי שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, ונכנס ועושה צרכיו וכשיצא מרחיק ארבע אמות מבית הכסא ולובשן.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יט] היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא לעת ערב ולא נשאר מן היום כדי ללבשן אחר שיצא לא יכנס בהם גלולים בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע, אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכליין אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס, וכן אם הוצרך בלילה מניחן בכלי ואוחז הכלי בידו ונכנס.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מג סעיף א] אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין בתפילין שבראשו גזירה שמא יעשה בהם צרכיו ואם אוחזן בידו מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע.
הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות אבל משתין מעומד פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי והוא הדין אם משתין מיושב או בעפר תחוח דליכא נצוצות בבית הכסא עראי נמי שרי ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה אלא דבית הכסא קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב ובית הכסא עראי מסתמא עושה מעומד הואיל ואינו נפנה לגדולים (בית יוסף בשם נימוקי יוסף ומגדל עוז).
ובבית הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנם לחבירו ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי ויש לחוש לדבריו:
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מג סעיף ו] היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה או סמוך לחשיכה שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא לא יכנס בהם גלולין בבגדו ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע אלא כיצד יעשה חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח או בכלי שאינו כליין אף על פי שאין בו טפח ואוחז הכלי בידו ונכנס:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה טו] תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי, וכיצד הוא עושה מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לז סעיף ב] מצותן להיות עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה:
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק יד הלכה יג] בתי הקברות אסורין בהנאה, כיצד אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן ולא שונין בהן, כללו של דבר אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש, לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו, ולא יתפלל שם, וברחוק ארבע אמות מותר.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שסח סעיף א] בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש (כגון לפנות שם (כל בו) או לאכול ולשתות שם. ואין קורין ואין שונין שם (סמ"ג) ואין מחשבין שם חשבונות) (ב"י בשם רבינו ירוחם) ואין מרעין בהם בהמות ואין מוליכין בהם אמת המים ולא יטייל בהם לקפנדריא (פי' למעבר מצד זה לצד זה). ולא ילקט מהם עשבים. ואם ליקט שצריך ללקטן לצורך בית הקברות שורפן במקומן.
הגה: וכן אין ליקח מקרקע עולם של קבר אף על גב דמותר בהנאה (כן משמע מהרא"ש והמרדכי).
וכל זה אינו אלא משום כבוד המתים. ולכן אם צריך אותו לרפואה שרי (ג"ז במרדכי). וכן מותר ליהנות מהעשבים שעל הקברות או פירות אילנות שעליהם לצורך הקברות כגון שהמושל עובד כוכבים מרעה בהמות על הקברים ואי אפשר למחות בידו כי אם בהוצאה מרובה ואין יד הקהל משגת מוכרים דברים אלו כדי להציל הקברות מיד עובד כוכבים שזהו כבוד המתים (ת"ה סימן רפ"ד ומהרי"ו סימן נ'). ואם אין דברים על הקברות למכור לצורך ההוצאה אם יד הקהל משגת ושבידם למחות בהוצאה מועטת צריכין למחות אם אין חשש בדבר שהמושל יתגרה בהם ע"י זה. אבל בלאו הכי אין צריכין למחות (ג"ז שם)
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף יח] מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה משום דהוי כחק תוכות ומה תקנתה שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואחר כך יכתוב מה שגרר ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול הילכך צריך לגרור שניהם ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול ואם גרר והפרידה כשר ולא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקונה. אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו ואין צריך לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב. אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול ויחזור ויכתבנו.
הגה: וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם (בית יוסף):
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ז] לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים או יותר ויתפלל, ולא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, היה בנין גבוה אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו, וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות מותר להתפלל בו מפני שאין גבהו ניכר שהרי חלק רשות לעצמו. /השגת הראב"ד/ לא יעמוד במקום גבוה כו' עד שהרי חלק רשות לעצמו. כתב הראב"ד ז"ל, א"א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף א] המתפלל לא יעמוד על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל (ואפילו אינן גבוהין ג') (בית יוסף בשם מהרי"א), ולא על גבי מקום גבוה אלא אם כן היה זקן או חולה או שהיה כוונתו להשמיע לצבור:
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה י] דברים החופזים אותו כיצד אם היה צריך לנקביו לא יתפלל, וכל הצריך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו, ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה תפלתו תפלה, ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל הדבר הטורדו ואחר כך יתפלל.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צב סעיף א] היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, והני מילי שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה.
הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפילו בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (הגהות מיימוני פרק ד' מהלכות תפלה):
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ח] הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אף על פי שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סב סעיף א] אף על פי שמצוה לדקדק באותיותיה קראה ולא דקדק בהן יצא:
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סב סעיף ג] צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו ואם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו:
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יא] הקורא למפרע לא יצא, במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אף ע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה, קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנייה הרי זה מגונה, קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סד סעיף א] קראה למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לחברתה אף על פי שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה:
דף טז
[עריכה][דף טז עמוד א] לא יצא. (1)קרא וטעה יחזור למקום שטעה:
גמ’: רב אמר הלכה כדברי שניהן להקל. פשיטא. דאי לא כן מה אנן אמרין? הרי סתמה ור' יוסי הלכה כסתמא, ר' יוסי ור' יודה הלכה כר' יוסי. ומה צריכה רב למימר הלכה כדברי שניהן להקל ? אלא בגין דהוא שמע דתני לה ר' חייא את מה ששנינו בסתם בשם ר"מ. דתניא הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר לא יצא. יכולנו לחשוב שזו מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי והלכה כרבי יוסי. לפום כן צריך למימרא, הלכה כדברי שניהן להקל. תני. נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא. למי נצרכה? לר' יוסי, היידין איזה רבי יוסי? הדא דתנינן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. ור' יוסי אומר לא יצא. קמ"ל שרק בק"ש לא יצא אבל בתפילה יצא. תמן תנינן הכל כשרים לקרא מגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. אמר רב מתנה, דר' יוסי היא. א"ר יוסי. הוינן סברין מימר חשבנו לומר במה פליגין רבנן ורבי יוסי? בקרית שמע, דכתיב בה שמע. (2)הא שאר כל המצות לא. מן מה דתנינן הכל כשרים לקרא מגילה, חוץ מחרש שוטה וקטן. ואמר
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יג] ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך, קרא וטעה יחזור למקום שטעה, נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהוא ואהבת את ה' אלהיך וגו'.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סד סעיף ב] קרא פרשה וטעה בה אם יודע היכן טעה כגון שקרא כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע חוזר לראש אותו הפסוק וגומר הפרשה ואם אינו יודע היכן טעה חוזר לראש הפרשה:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ז] כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפה סעיף ב] צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו; ואם לא השמיע לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף ג] כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה.
הגה: יותר מכדי דיבור (בית יוסף בשם שיבולי לקט).
וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ונאמרים בכל לשון ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו במה דברים אמורים באיש אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סימן ע"ד סעיף ד'). ואפילו אם אינו ערום אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה אסור לברך:
[דף טז עמוד ב] רב מתנה דר' יוסי היא. שמע מינא, הוא הדין בשאר כל המצות. מ"ט דר' יוסי? דכתיב פרשת בשלח (שמות טו כו) והאזנת למצותיו. ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. אמר רב חסדא. אין הכרח לאמר שהמשנה כדעת רבי יוסי. אפשר להעמיד את המשנה כרבנן שחולקים על רבי יוסי. ולאמר שמודים רבנן שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו. אי נמי להעמיד שמדובר בחרש שאינו מדבר ואינו שומע. ואף שפשיטא שאינו מוציא, שהרי אינו מדבר. לית כאן חרש. שלא היה צריך להיכתב, ורק השגרת לשון כיוון שהוזכרו שוטה וקטן הוזכר אף חרש. א"ר יוסי. מסתברא דיודה רב חסדא דהא דתנן בתרומה, דרבי יוסי היא. דתנן, חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום. ואם תרם, תרומתו תרומה. ואכן א"ר חנינא בשם רב חסדא, דר' יוסי היא. ובדיעבד תרומתו תרומה, שברכות אינן מעכבות. א"ר יוסי בי ר' בון. על כרחיך איתמר דהיא דר' יוסי. דלרבנן אפילו לכתחילה יצא. דתנינן חמשייתא קדמייתא דתנן, חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה. החרש שאינו שומע ואינו מדבר, והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו, ועובד כוכבים שתרם את של ישראל, ולא תניתא לא נשנה עמהן חרש המדבר ואנו שומע. וכ"ת משום שכל אלו אף בדיעבד אין תרומתן תרומה. ולכן חרש המדבר ואינו שומע לא נימנה עימהן לפי שבדיעבד תרומתו תרומה. והא תנינן חמשה אחרנייתא, דתנן חמשה לא יתרומו, ואם תרמו תרומתן תרומה. האילם, והשיכור, והערום, והסומא, ובעל קרי. ולא תניתה ולא נשנה אף עמהן. מכאן שלרבנן אפילו לכתחילה תורם. הוי סופך מימר, הא דתנן, חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה, דרבי יוסי היא. ומודה רבי יוסי שבדיעבד יצא. תנן, קרא ולא דיקדק באותיותיה. ר' יוסי אומר יצא. ר' יהודה אומר לא יצא. (1)אלו צריך דיקדוק. על לבבך, על לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. אמר ר' חנינא בשם ר' אחא. (2)אשר נשבע ה' וצריך להדגיש את האות ע’. אמר רבי שמואל בר חנינא בשם ר' הושעיא. צריך שיאמר יוצר אור ובורא חושך כדי שיזכיר מידת לילה ביום, ולא יאמר יוצר אור ובורא נוגה. אמר ר' חגיי בשם ר' אבא בר זבדא. צריך שיאמר באמת ויציב שם שרו, ולא יאמר שם הללו לך. ר' לוי ור' אבדימא דחיפה אמרו בשם ר' לוי בר סיסי, (1.1, 3)צריך להתיז להדגיש את האות ז’ בלמען תזכרו. אמר ר' יונה בשם רב חסדא, צריך להתיז להדגיש את האות ס’ בכי לעולם חסדו. תני, (4)אין מעבירין לפני התיבה, לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין אנשי חיפה טבריה וטבעון, מפני שהן עושין היהין חיתין, ועיינין אלפין. אם היה לשונו ערוך שיודע לבטא נכון מותר: פיסקא. הקורא למפרע לא יצא. מ"ט? ר' יונה אמר. תנא רב נחמן בר אדא. ור' יוסי אומר, תנא נחמן סבא. והיו, כדרך הוייתן יהיו. תני, (5)אף בהלל ובקריאת המגילה כן. ניחא בקריאת המגילה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ט] כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל לבבך קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך, וכן ואבדתם מהרה, הכנף כ פתיל, וצריך לבאר זיי"ן של תזכרו, וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות, וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אי חד. /השגת הראב"ד/ כיצד ידקדק יזהר כו' עד ולא יניד הנח ולא יניח הנד, לפיכך צריך ליתן ריוח כו' עד הכנף פתיל. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא"ו וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע'. /השגת הראב"ד/ וצריך להאריך בדל"ת כו' עד וצריך שלא יחטוף בחי"ת כו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ויש מוסיפין שלא יאריך באל"ף שלא יראה כאומר אי חד.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף כ] צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: בכל לבבך; על לבבכם; בכל לבבכם; עשב בשדך; ואבדתם מהרה; הכנף פתיל; אתכם מארץ.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף טז] צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סא סעיף יז] צריך להתיז זיי"ן של תזכרו, דלא לשתמע תשקרו או תשכרו, והוי כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן צריך להתיז זיי"ן של וזכרתם.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה יב] וכן העלג כגון מי שקורא לאל"ף עי"ן או לעי"ן אל"ף וכל מי שאינו יכול להוציא את האותיות כתיקונן אין ממנין אותו שליח ציבור, והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור, הסומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור, אבל מי שכתפיו מגולות אף על פי שהוא פורס על שמע אינו נעשה שליח ציבור לתפלה עד שיהיה עטוף.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג סעיף יב] אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן:
5)[רמב”ם \זמנים\ הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ט] כל היום כשר לקריאת ההלל, והקורא את ההלל למפרע לא יצא, קרא ושהה וחזר וקרא אף על פי ששהה כדי לגמור את כולו יצא, ימים שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק, וימים שקוראין בהן בדילוג אפילו באמצע הפרק פוסק.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכב סעיף ו] הקורא הלל למפרע לא יצא. (טעה יחזור למקום שטעה בו) (רבינו ירוחם)
דף יז
[עריכה][דף יז עמוד א] דכתיב בה (אסתר ט כז) ככתבם. ברם בהלילא מנלן? בגין דכתיב (תהילים קיג ג) ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. שהגאולה היא זריחת שמש לישראל. איך את שמע מינה שצריך לקרא את ההלל לפי הסדר? א"ר אבון. עוד היא הגאולה אמורה על הסדר בפרשיות (תהילים קיד א) בצאת ישראל ממצרים, לשעבר. [שם קטו א] לא לנו ה' לא לנו, לדורות הללו. (תהילים קטז א) אהבתי כי ישמע ה' את קולי, לימות המשיח (תהילים קיח כז) אסרו חג בעבותים, לימות גוג ומגוג. (תהילים קיח כח) אלי אתה ואודך, לעתיד לבוא. אמר ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי. אף מי שהתקין את התפילה, על הסדר התקינה. והקורא למפרע לא יצא. שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות, שבחו של מקום. והאמצעיות צרכן של בריות. וכל בקשה תלויה בקדמתה. חננו דיעה. אחר שחננתנו דעה, רצה תשובתינו. רצית תשובתינו, סלח לנו. סלחת לנו, גאלינו. גאלתנו, רפא חליינו. ריפית חליינו, ברך שנותינו. בירכת שנותינו, קבצינו. קיבצתנו, שופטינו בצדק. שפטתנו בצדק, הכנע קמינו. הכנעת קמינו, צדקינו במשפט. צידקתנו, בנה ביתך. ואת צמח דוד עבדך היו כוללים עימה כדי שיהיו שמונה עשרה ברכות אחר שהוסיפו את בירכת למלשינים, ושמע עתירתינו, ורצינו בתוכו. וכי לא היה צריך לאמר בסדר שונה. בנה ביתך ורצינו בתוכו ושמע עתירתינו? אלא כמה דאישתעי קרייא כמו הסדר שמופיע בפסוק, כן אשתעייא מתניתא דכתיב (ישעיהו נו ז) והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי, עולתיהם וזבכיהם לרצון על מזבחי. א"ר ירמיה (1)מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים, התקינו את התפילה הזאת. ומה ראו לסמוך האל הקדוש לחונן הדעת? על שם (ישעיהו כט כג) והקדישו את קדוש יעקב. מה כתיב בתריה? (ישעיהו כט כד) וידעו תועי רוח בינה. דיעה לתשובה דכתיב(ישעיהו ו י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו' עד ולבבו יבין ושב. תשובה לסליחה דכתיב(ישעיהו נה ז) וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. סליחה לגאולה דכתיב(תהילים קג ג) הסולח לכל עווניכי הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי. ויאמר רופא חולים קדם לגאולה כמו בפסוק? אמר רבי אחא. מפני מה התקינו גואל ישראל ברכה שביעית? ללמדך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. מניין? אמר רבי יונה בשם ר' אחא דכתיב(תהילים קכו א) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון, שירה שביעית היא. להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. אמר רבי חייא בר אבא מפני מה התקינו רופא חולים ברכה שמינית? כנגד המילה שהיא לשמונה. על שם (מלאכי ב ה ) בריתי היתה אתו החיים והשלום. א"ר אלכסנדרי מפני מה התקינו מברך השנים ברכה תשיעית? כנגד הקול התשיעי שנאמר (תהילים כט ה) קול ה' שובר ארזים. שהוא עתיד לשבר כל בעלי שערים שהגשם מוזיל את התבואה. אמר ר' לוי בשם ר' אחא בר חנינא. מה ראו לסמוך מברך השנים למקבץ נדחי ישראל? על שם מה שנאמר(יחזקאל לו ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תשאו, לעמי ישראל, למה? כי קרבו לבוא. נתקבצו הגליות ,והדין נעשה, הזידים נכנעין והצדיקים שמחים. ותני עלה. כולל של מינים ושל רשעים במכניע זידים. ושל גרים ושל זקנים במבטח לצדיקים. ושל דוד בבונה ירושלים דכתיב (הושע ג ה) אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. רבנן אמרי. אהן מלכא משיחא אם מין חייא הוא מלך המשיח אם מהחיים הוא, דוד שמיה. אם מן דמכייא הוא אם מהמתים הוא שיקום לתחיה, דוד הוא. א"ר תנחומא. אנא אמרית טעמא דכתיב (תהילים יח נא) מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם. רבי יהושע בן לוי אמר, צמח שמו. ר' יודן בריה דר' אייבו אמר, מנחם שמו. אמר חנינה בריה דר' אבהו. ולא פליגי. חושבניה דהדין בגמטריא, כחושבניה דהדין. הוא צמח הוא מנחם. ודא מסייעא להו. דאמר ר' יודן בריה דר' אייבו. עובדא הוה בחד יהודאי ביהודי דהוה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ד] כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.
1)[טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קיב] גרסינן בפ"ב דמגלה תניא ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו י"ח ברכות על הסדר ואמר רב יהודה אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות דאמר רבי חנינא ג' ראשונות למה הן דומין לעבד שמסדר שבח לפני רבו אמצעיות למה הם דומים לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות למה הם דומים לעבד שקיבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו ופי' בעל הלכות גדולות וכן ר"ת ור"י דווקא צרכי יחיד אין לשאול בהם אבל צרכי ציבור שרי דהא כולהו אחרונות צרכי רבים נינהו ועם מה שהעבד מסדר שבחו של רבו יכול לשאול צרכי צבור שזה שבח וכבוד לרב שרבים צריכין לו ועל כן נהגו לומר קרוב"ץפיוטים {{{2}}} בשלש ראשונות ועוד שאומר יעלה ויבא בעבודה אלמא צרכי רבים שרי:
1)[טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קיג] ברכה ראשונה והיא אבות תניא מנין שאומרים אבות שנ' הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנא' הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו ופותחים באלהי אברהם דאמר ריש לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן והיא פותחת וחותמת בברוך מפני שהיא ברכה ראשונה והאחרות כולן הוו ברכה הסמוכה לחברתה הילכך אין פותחות בברוך ואף על פי שאין מלכות בפתיחה י"א אלהי אברהם הוי כמו מלכות שאברהם המליך אותו על כל העולם שהודיע מלכותו ואלהותו לכל באי העולם וי"א האל הגדול הגבור והנורא הוי כמו מלכות דלאו דוקא לשון מלכות בעינן כדאמרינן בפ"ב דר"ה (לב ב) שמע ישראל הוי מלכות. וכשאומר ברוך אתה ישחה דתניא אלו ברכות ששוחין בהן באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה שלא יבואו לעקור תקנת חכמים שלא יאמר כל אחד אשחה בכל מקום שארצה ונמצא שאין כאן תקנת חכמים ודוקא בתחילת הברכות וסופן אבל באמצעיתן יכול לשחות הילכך אותם שנוהגין לשחות בראש השנה וביה"כ כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכין לזקוף כשיגיעו לסוף הברכה א"ר תנחום אמר ריב"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה פי' שיהיו בולטין הקשרים שבפרקי חוליותיו עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו פירש"י שיכרע עד שיראה ב' קמטים אחד למעלה מן הלב ואחד למטה וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האי פירש שיכוף ראשו כאגמון שאז רואה איסר שמונח כנגד לבו ולא שישחה גופו וראשו זקוף רבי חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה פירוש שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו ואינו יכול כגון שהוא חולה או זקן וכשיזכיר ה' יזקוף דאמר רבא בר חיננא סבא משמיה דרב כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם מ"ט אמר שמואל דכתיב ה' זוקף כפופים רב ששת כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא פירש"י כחיזרא כשבט שביד האדם שהאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת כך יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט ורבינו האי ז"ל פי' חיזרא הוא אחד ממיני הקוצים וראשו כפוף וכן יכרע שלא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף וזהו שפירש בפירושו שיראה איסר כנגד לבו. האל הגדול הגבור והנורא אין להוסיף עליו כדאיתא בפרק אין עומדין ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר העזוז היראוי האמיץ החזק א"ל סיימתיה שבחא דמרך השתא הנך תלתא אי לאו דאמרן משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו לא הוה אמרי להו ואת אמרת כולי האי פי' כשמפליג לומר מראה דבריו שהגיע לתכלית השבח הילכך אין לומר אלא כמו שאמרו הראשונים ופירש ר' יצחק ז"ל דוקא בתפלה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות אבל בינו לבין עצמו לית לן בה אבל מדברי הרמב"ם יראה שאסור בכל ענין שכתב מי שאומר בתחנוניו מי שריחם על קן ציפור וכו' וכתב אחר כן וכן לא ירבה בכינויין של שם כגון שיאמר האל הגדול הגבור והנורא החזק והאמיץ העזוז שאין כח באדם להגיע עד סוף שבחו משמע שמפרש אותו בתחנונים דומיא דההיא דקן ציפור והכי מסתבר לפי הטעם שאין לחלק בין תפלה לתחנונים. וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאולה לומר שאף אם תמה זכות אבות גאולתו לעולם קיימת שהרי הבטיח בה בשמו הגדול וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים כך גאולתנו לעולם קיימת וה"פ זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות אבות מביא גואל לבני בניהם למען שמו שהוא קיים לעולם ומראש השנה עד יוה"כ מוסיפין באבות זכרנו ובגבורות מי כמוך ודין חזרתם אם טעה בהם יתבאר במקומה בעז"ה. לשון אחי ה"ר יחיאל ז"ל דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו אמרו שבג' ברכות הראשונות יש ק"ז תיבות לפי שיסודן ממזמור הבו לה' בני אלים ובו צ"א תיבות ומן הפסוק כי בראותו ילדיו כדאיתא בפ"ב דמגילה (יז ב) מה ראו לומר בינה אחר קדושת השם דכתיב כי בראותו ילדיו וגו' עד והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו וסמיך ליה וידעו תועי רוח בינה ובו ט"ז תיבות הרי ק"ז וברכה ראשונה יש בה מ"ב תיבות ולא נתגלה לי טעמם ואקח מן הבא לידי עד שיודע ויכולני לומר כנגד ואעשך לגוי גדול (בראשית יב) שיסודו ממנו ובו ח' תיבות וכנגד ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (שם יד) שמשם בא זה המטבע ובו תשעה תיבות וכנגד כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (שם יח) וזה הוא וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם וגו' ויש בו כ"ה תיבות הרי מ"ב ועוד יכולני לומר כנגד פסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו' (שם טו) שמשם הוסד מגן אברהם ויש בו י"ט תיבות וכנגד ואברהם היה יהיה לגוי גדול וגו' ויש בו י"א תיבות וכנגד הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו' (ישעיה נא) שיש בו י"ב תיבות הרי מ"ב וכנגד שם מ"ב שפירשתי אותו על האבות ולכן אות הראשונה של ברכה ב' והאחרונה מ' הרי מ"ב:
[דף יז עמוד ב] קאים רדי שהיה חורש. געת תורתיה קומוי. עבר חד ערביי ושמע קלה. א"ל, בר יודאי בר יודאי. שרי תורך ושרי קנקנך התר את השור והמחרשה, דהא חריב בית מוקדשא. געת זמן תניינות געתה פעם שניה. א"ל, בר יודאי בר יודאי, קטור תוריך וקטור קנקניך קשור חזור ורתום את הפרה למחרשה, דהא יליד מלכא משיחא. א"ל, מה שמיה? א"ל מנחם. ומה שמיה דאבוי? א"ל חזקיה. מהיכן הוא? א"ל מן בירת מלכא דבית לחם יהודה. אזל זבין תורוי וזבין קנקנוי מכר את הפרה ואת המחרשה ואיתעביד זבין נעשה מוכר לבדין למיינוקא. והוה עייל קרייה נכנס לכפר, ונפקא קרייה ויוצא מכפר. עד דעל לההוא קרתא עד שהגיע לאותו כפר. והויין כל נשייא זבנן והיו כל הנשים קונות, ואימה דמנחם לא זבנה. שמע קלן דנשייא אמרין. אימיה דמנחם אימיה דמנחם איתיי זובנין לברך בואי קני לבנך. אמרה, בעייא אנא מיחנקוניה סנאיהון דישראל אני רוצה לחנוק את שונאי ישראל {{{2}}}. דביומא דאיתיליד, איחרוב בית מוקדשא. א"ל רחיציא מאמינים אנן, דברגליה חריב וברגליה מתבניי. אמרה ליה, לית לי פריטין אין לי כסף. א"ל לא איכפת לי, איתיי זובנין ליה בואי קני לו. אין לית קומך יומא דין, בתר יומין אנא אתי ונסיב אם אין לך כעת, פעם הבא תשלמי לי. בתר יומין עאל לההיא קרתא. אמר לה, מהו מיינוקא עביד? אמרה ליה, מן שעתא דחמיתני משעה שראיתה אותי, אתון רוחין ועלעולי וחטפיניה מן ידיי באה רוח סערה וחטפה אותו מידי א"ר בון. מה לנו ללמוד מן הערבי הזה שביום החורבן נולד המשיח? ולא מקרא מלא הוא דכתיב(ישעיהו י לד) והלבנון באדיר יפול. מה כתיב בתריה? (ישעיהו יא א) ויצא חוטר מגזע ישי. אמר ר' תנחומא. מפני מה התקינו שומע תפילה ברכה חמש עשרה? כנגד האזכרה החמש עשרה (תהילים כט י) ה' למבול ישב. שהתפילה מונעת את הפורענות מלבוא לעולם. מפני מה קדמה עבודה להודייה? דכתיב (תהילים נ כג) זובח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלהים. קדם זובח תודה, ואחר כך יכבדני. וחותם בשלום, שכל הברכות חותמיהן שלום. א"ר שמעון בן חלפותא. אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מן השלום. ומה טעם? דכתיב (תהילים כט יא) ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום. (1)קרא וטעה, יחזור למקום שטעה. טעה בין וכתבתם של פרשה הראשונה לשנייה, חוזר לוכתבתם הראשונה. טעה ואינו יודע היכן טעה? יחזור למקום הברור לו. דלמא מעשה שהיה. ר' חייא ר' יסא ור' אמי סלקון מיעבד גנוניה הלכו להכין את החופה דר' אלעזר. שמעון קליה דר' יוחנן שיושב ודורש. אמרין, אי מחדית מילה אם יחדש דבר, מן נחית מי ילך שמע לה מיניה? אמרין וייחות ר' אלעזר דהוא זריז סגין. נחית וסליק אמר לון, כן א"ר יוחנן. קרא ומצא עצמו בלמען, חזקה כוין. ר' אילא ור' יסא אמרו בשם ר' אחא רובא, נתפלל ומצא עצמו בשומע תפילה, חזקה כוין. ר' ירמיה אמר בשם ר' אלעזר. נתפלל ולא כוין לבו. אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. א"ר חייא רובא. אנא מן יומי לא כוונית. אלא חד זמן בעי מכוונה פעם אחת רציתי לכוון, והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ,ארקבסה אי ריש גלותא ובמקום לחשוב על התפילה הרהרתי בליבי מי נכנס ראשון למלך השר או ראש הגולה. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ספרתי אפרוחים. רבי אבון בר חייא אמר, אנא מנית דימוסיא ספרתי שורות לבנים. א"ר מתניה, אנא מחזק טיבו אני מחזיק טובה לראשי. דכד הוה מטי מודים, הוא כרע מגרמיה כשמגיע זמן מודים הוא כורע מעצמו.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יג] ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, אבל אם ידע שקרא ונסתפק לו אם בירך לפניה ולאחריה או לא בירך אינו חוזר ומברך, קרא וטעה יחזור למקום שטעה, נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל חוזר לפרשה ראשונה שהוא ואהבת את ה' אלהיך וגו'.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה יד] טעה באמצע הפרק ואינו יודע להיכן פסק חוזר לראש הפרק, היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם שבוהיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע, ואם נסתפק לו אחר שקרא למען ירבו ימיכם אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סד סעיף ב] קרא פרשה וטעה בה אם יודע היכן טעה כגון שקרא כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע חוזר לראש אותו הפסוק וגומר הפרשה ואם אינו יודע היכן טעה חוזר לראש הפרשה:
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סד סעיף ג] טעה בין פרשה לפרשה, שהוא יודע שסיים פרשה ואינו יודע אם ראשונה אם שנייה, חוזר לפרשה ראשונה ויתחיל: והיה אם שמוע.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סד סעיף ד] היה עומד בוכתבתם ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה אם בוכתבתם שבפרשה שנייה חוזר לוכתבתם שבראשונה והני מילי שלא התחיל למען ירבו ימיכם אבל אם התחיל למען ירבו ימיכם אין צריך לחזור דסירכיה נקט ואתא:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ה
דף יח
[עריכה]
[דף יח עמוד א] מתני’: (1)האומנים קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה:
גמ’: .כיני היא מתניתה. כך כוונת המשנה הפועלים קורין בראש האילן, והאומנין בראש הנדבך. ותני כן. (2) הפועלים קורין בראש האילן, ומתפללים בראש הזית ובראש התאנה. הא בשאר כל האילנות, יורד ומתפלל למטן. ובעל הבית לעולם יורד ומתפלל למטן. ולמה בראש הזית ובראש התאינה התירו? ר' אבא ור' סימון תרויהון שניהם אמרין, מפני שטרחותן לעלות ולרדת מרובה. תני. (3)הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו, הרי זה קורא את שמע. אבל לא יתחיל, לא בשעה שהוא פורק, ולא בשעה שהוא טוען, מפני שאין לבו מיושב. בין כך ובין כך, אל יתפלל עד שעה שיפרוק. ואם היה עליו משאוי של עד ארבעת קבין מותר. א"ר יונתן, והוא ששיקל. מהו ששיקל? תרין חלקין מהמשא לחורויי וחד לקומויי. תני (4)לא יהא מרמז בעיניו וקורא. תני. (5)הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית. הרי אילו מברכין ברכה ראשונה, וכוללין של ירושלים ושל ארץ וחותמין בשל ארץ. אבל אם היו עושין עמו בסעודתן, או שהיה בעל הבית אוכל עמהן, הרי אילו מברכין ד' ברכות. א"ר מנא. זאת אומרת, (6)שאסור לעשות מלאכה בשעה שמברך. דאי לא כן, אנן אמרין יעשה מלאכה ויברך שלוש ברכות. אמר רבי שמואל בר רב יצחק בשם רב חונה. לא יעמוד אדם ויתפלל (7)ומטבע בידו. ואם היה המטבע מונח, לפניו אסור לאחריו מותר. ר' יסא היה צוררן ותופשן בידו, דאז דעתו מיושבת שלא חושש שיפלו. וכן למידת הדין. שהמפקיד כסף אצל חברו צריך לשמרם צרורים בידו. א"ר יצחק. מדכתיב וצרת הכסף בידך. (8)ובלבד בידך. ר' יוסי בר אבון הורי לר' הלל חתניה כן. ר' חזקיה ור' יעקב בר אחא הוו יתבין בחד אתר ישבו במקום אחד, והוה גבי ר' יעקב בר אחא פריטין מטבעות. אתת ענתא דצלותא הגיעה זמן התפילה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ד] מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה , וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו, אפילו היה עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סג סעיף ח] האומנין, וכן בעל הבית שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומם, ואינם צריכים לירד.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ח] האומנין שהיו עושין מלאכה בראש האילן או בראש הנדבך או בראש הכותל והגיע זמן תפלה יורדין למטה ומתפללין וחוזרין למלאכתן, ואם היו בראש הזית או בראש התאנה מתפללין במקומן מפני שטרחן מרובה, ומה הן מתפללין אם היו עושין בסעודתן בלבד מתפללין שלש תפלות של תשעה עשר ברכות, היו עושין בשכרן מתפללין הביננו ובין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהן.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ג] האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית יכולין להתפלל בראש הזית ובראש התאנה, ואין בזה משום לא יעמוד ע"ג מקום גבוה ויתפלל, דכיון שעלו לעשות מלאכתם הוי כמו שעלה לעלייה; ובשאר אילנות, צריכים לירד. והטעם שנשתנה הזית משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם, ויתבטלו ממלאכתם ולפיכך אמרו שיתפללו שם, אבל שאר אילנות דליכא ביטול, ירדו. ובעל הבית, אפילו מראש הזית והתאנה צריך לירד להתפלל, דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו ואם הקילו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סג סעיף ט] הכתף, אף על פי שמשאו על כתיפו, קורא קריאת שמע. אבל לא יתחיל בשעה שטוען, ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ח] הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו כדי שלא תהיה קריאתו עראי, ואם עשה כן אף על פי שיצא ידי חובתו הרי זה מגונה, וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא, וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ו] ולא בחורבה, מפני חשד ומפני המפולת ומפני המזיקים.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה ב] הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה, ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד כדי שלא יבטלו מלאכת בעל הבית, ברכה ראשונה כתיקונה שנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין ד' ברכות כתיקונן כשאר כל אדם.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצא סעיף א] פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרין בבהמ"ז, כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית; כיצד, ברכה ראשונה כתקנה, ושנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל. בד"א, כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה, אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד, מברכין כל ד' ברכות כתקנן; וכן אם בעה"ב מיסב עמהם, אף על פי שנוטלים שכר מלבד הסעודה, מברכין כל ד' ברכות.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפג סעיף יב] אסור לברך והוא עוסק במלאכתו.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצא סעיף ג] אסור לעשות מלאכה בעודו מברך. (וכן הוא לעיל סוף סימן קפ"ג):
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ה] תקון המלבושים כיצד מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים, ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהן, ולא יאחוז כלים ומעות בידו, אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום, היה משוי על ראשו והגיע זמן תפלה אם היה פחות מארבעה קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל בו, היה ארבעה קבין מניחו על גבי קרקע ואחר כך יתפלל, דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צו סעיף א] כשהוא מתפלל לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו. ולולב בזמנו מותר לאחוז בידו כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו:
8)[רמב”ם \משפטים\ הלכות שאלה ופקדון פרק ד הלכה ו] הפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרן בדרך הזאת אפילו נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה, מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים והיו טמונים בעובי המחיצה ונגנבו משם ואמרו חכמים אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה אינה שמירה כראוי לענין האש ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בניין פושע הוא וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכן כל כיוצא בזה.
8)[שולחן ערוך חושן משפט הלכות פקדון סימן רצא סעיף כ] המפקיד כספים אצל חבירו בדרך להוליכם לביתו או ששלח עמו מעות ממקום למקום צריכים שיהיו צרורים ומונחים בידו או קשורים כראוי על בטנו מכנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך הזאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה:
[דף יח עמוד ב] ושרתון ויהבון לשמעיה התיר את הארנק ונתן לשמש דר' חזקיה. שהחמיר על עצמו שלא להחזיקן בידו בזמן התפילה. קטר פורתיה קשר את בגדו לפורתיה דשמעיה דרבי חזקיה כדי שלא יברח לו. ושרתון וערק השמש התיר את הקשר וברח עם הכסף. א"ל ומה בידך? כיוון שהתירו חכמים לא היה לך להחמיר. אמר ר' חנינא אף מי שהיו מי חטאת על כתיפו, הרי זה קורא את שמע ומתפלל. אמר רב חונא הדא אמרה, קרית שמע ותפילה אינן צריכות כוונה. שאם היה צריך כוונה היו המים נפסלים בהסח הדעת. א"ר מנא. קשייתה קומי ר' פינחס. ואפילו תימר קרית שמע אינה צריכה כוונה. הרי תפילה צריכה כוונה. ואיך לא נפסלו המים בהסח הדעת? א"ר יוסי. קיימתיה כיי דאמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן. הגיעוך סוף מלאכת המים שאינם מחוורין דבר תורה. שמדאוריתא עשית מלאכה פוסלת רק בשאיבה, שהיא תחילת עבודת המים. אבל סוף המלאכה הנשיאה זה רק חומרה דרבנן, והם הקלו שיכול להתפלל ולקרא קריאת שמע.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ו
מתני’: (1)חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. מעשה בר"ג שנשא וקרא לילה הראשון. אמרו לו תלמידיו. לימדתנו רבינו שחתן פטור? אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת:
גמ’: תנן, חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אליעזר בי ר' ינאי. זאת אומרת (2)שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת. א"ר חגיי קומי ר' יוסה. אפילו תימא אסור. תיפתר באלמנה שאינו עושה חבורה. א"ל, והא תנינן נותנין לה (3)ארבעה לילות. אית לך למימר ארבעה לילות באלמנה? הרי אלמנה מותרת לו כל זמן שהיא טהורה. א"ר יעקב בר זבדי. קשייתה קומי
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות, מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אף על פי שלא בעל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף ג] הכונס את הבתולה פטור מקריאת שמע ג' ימים אם לא עשה מעשה מפני שהוא טרוד טרדת מצוה והני מילי בזמן הראשונים אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי גם הכונס את הבתולה קורא.
הגה: ועיין לקמן סימן צ"ט אם שכור יקרא קריאת שמע:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק ל הלכה יד] תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים מלילי שבת ללילי שבת, ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפ סעיף ב] מותר לבעול לכתחלה בתולה בשבת ואין בו משום חובל ולא משום צער לה.
2)[שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן סג סעיף א] מותר לבעול בתולה בשבת. הבועל את הבתולה, כיון שבעל בעילת מצוה פורש מיד, אפלו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה. ומיהו, אותה בעילה גומר כדרכו באבר חי. ואפילו בדקה ולא מצאה דם, טמאה, שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע. וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה. ולא תתחיל לבדוק עד יום חמישי לשימושה, כשאר אשה ששימשה ואחר כך ראתה. ונוהג עימה כשאר נידה, לעניין הרחקה, אלא שנידה גמורה אסור לו לישן על מיטתה אפילו כשאינה במיטה, והכלה מותר לו לישן באותו מיטה לאחר שעמדה מאצלו, אפילו בסדין שהדם עליו.
ועיין ביורה דעה סימן קצ"ג:
3)[רמב”ם \קדושה\ הלכות איסורי ביאה פרק ה הלכה יט] נשאת כשהיא נערה אם לא ראתה מימיה דם הרי זו מותרת לבעלה ארבעה ימים ביום ובלילה אף על פי שהדם שותת והוא שלא חיתה המכה, ואם ראתה דם בבית אביה ואח"כ נשאת אין לו לבא עליה אלא בעילה ראשונה ופורש ויהיה דם בתולים זה כאילו היא תחלת נדה, ובוגרת שלא ראתה מימיה נותנין לה כל לילה הראשון. /השגת הראב"ד/ ואם ראתה דם בבית אביה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל כב"ש היא עכ"ל.
דף יט
[עריכה][דף יט עמוד א] ר' יוסי. למה הסתפקתה האם מותר לבעול בתולה בשבת ולכן רציתה להעמיד את המשנה באלמנה? וכי מה בינה לבין (1)שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות? א"ל, אתה מקשה מהרישא, אמור דבתרה הסוף, (1)ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. וכאן שמתכוין לעשותה בעולה, כמי שמתכוין לעשותה כלי. רב יצחק בר רב משרשיא בעי. מה בינה (2)למפיס מורסא בשבת? א"ל, ואמור דבתרה. (2)ובלבד שלא יתכוין לעשותה פה אף כאן כיוון שמתכוין לעשותה בעולה. כמי שהוא מתכוין לעשותה פה. תני, לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת, מפני שהוא עושה חבורה. ואחרים מתירין. א"ר יוסי בי ר' אבון. טעמון דאחרים דלמלאכתו הוא מתכוין ומאיליה נעשה חבורה. אסי אמר אסור. בנימן גנזכייה נפק ואמר משמיה דרב, מותר. שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית. וקרי עלה, ברוך שנגפו. ועל רב קרא (משלי יב כא) לא יאונה לצדיק כל און. שמואל אמר. כל ההיא הילכתא דרישיה דפירקא אחרייא דנידה כל ההלכות שנאמרו בתחילת הפרק האחרון במסכת נידה בדין תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות שנותנים לה עד שתחיה המכה. ובהגיעה זמנה לראות נותנים לה ארבע לילות. להלכה, אבל (3)לא למעשה. שלמעשה בועל בעילת מצווה ופורש. ר' ינאי ערק (3)אפילו מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. שבעל בעילת מצוה ופרש בעון קומוי רבי יוחנן, מהו לבעול בעילה שנייה? אמרין, לתלות בדם המכה בבעילה ראשונה לא הורו. שהרי אמרו בועל בעילת מצווה ופורש, שחששו שמא דם נידה מעורב בדם בתולים. ולבעול בעילה שנייה הוא מורייא? מה צריכה לה במה הוא הסתפק, בשבאו לה ימי הפסק ימי טהרה בנתים. שמדאוריתא אשה שראתה פעם ראשונה הרי היא נידה ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה קדם בין השמשות של יום השביעי עושה הפסק טהרה וטובלת בלילה והיא טהורה לבעלה מיד ולמחרת אחר צאת הכוכבים היא טהורה גם לטהרות. ראתה בתוך אחד עשר ימים שאחר שבעת ימי הנידה, הם הנקראים ימי זיבה והם לא עת נידתה לפי שלא אמורה לראות בהם. ומטמא בימים ולא בראיות ואפילו ראתה כל היום אינו נחשב אלא כראיה אחת. וכך דינה. ראתה יום אחד הרי היא שומרת יום כנגד יום. שאותו יום שראתה היא טמאה למחרת אחר הזריחה היא טובלת ואסורה לשמש שמא תראה ותסתור. ראתה שתי ימים הרי היא שומרת יום כנגד יום ויום ולמחרת אחר הנץ החמה טובלת ואסורה לשמש שמא תראה ותסתור. ראתה שלושה ימים הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים. וטובלת ביום השבעי ובערב היא טהורה. ומביאה קרבן ביום השמיני. שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. להתיר לה כניסה למקדש אכילת קדשים. ואינה צריכה לטבול במעיין. והספק שלו היה למ"ד שאסור לבעול בתחילה בשבת. האם מותר לבעול בעילה שנייה בשבת, או שחוששים שמא הפתח עדין סגור? א"ר אבהו שושביניה דר' שמעון בר אבא. הוינא שאלית לר' אלעזר. מהו לבעול בעילה שנייה? ושרא ליה. דהוא סבר כהדא דשמואל. דשמואל אמר. פירצה דחוקה, נכנסין בה בשבת אפילו משרת צרורות. א"ר חגי שושביניה דר' שמואל קפודקיה הוינא. שאילית לר' יאשיה ושרע מיניה נמנע ולא רצה לענות. שאילית לר' שמואל בר יצחק, א"ל. מעתה אי זה דם נידה ואי זה דם בתולים? שאם תאסור ביאה שניה בשבת. סימן שאתה סובר שהפתח סגור, והדם הוא דם בתולים. אם כך ביאה שניה תעשה כביאה ראשונה. וגם בביאה שלישית תחשוש, ואין לדבר סוף. תני. כלה משנבעלה, מחזיקין אותה כנדה, ואסורה לביתה כל שבעה. ואסור ליטול ממנה כוס של ברכה, דברי ר' אליעזר. מ"ט דרבי אליעזר? אי איפשר שלא יצא דם נידה עם דם בתולים
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ז
מתני’: רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו. לימדתנו רבינו, (4)שאבל אסור לרחוץ? אמר להן, איני כשאר כל אדם איסטניס אני:
גמ’: מאן תנא (4)אבל אסור ברחיצה כל שבעה? ר' נתן. ר' אמי הוה ליה עובדא אבלות, ושאל לר' חייא בר אבא והורי ליה כל שבעה כר' נתן. ר' יוסי הוה ליה עובדא אבלות. ושלח לר' אבא בר כהן. על גבי ר' אחא. א"ל, לא כן אלפך לא לימד אותך רבי, דר' אמי הוה ליה
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כג הלכה ב] נוקבין מגופה של חבית להוציא ממנה יין ובלבד שיקבנה מלמעלה אבל מצדה אסור מפני שהוא כמתקן כלי, שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי, ומביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף לפני האורחין ואינו חושש, שאין כוונתו אלא להראות נדיבות לבו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיד סעיף א] אין בנין וסתירה בכלים והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית:
הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (תרומת הדשן סימן ס"ה):
שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דאם כן הוה ליה מתקן מנא אבל אם היא שלמה אסור לשברה אפילו בענין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפילו יש בה נקב חדש אם להרחיבו אסור:
הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית):
ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף:
הגה: ודוקא שהוציאו גם כן פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תרומת הדשן סימן ס"ד) כלי שנתרועע אם מותר ליטול ממנו חרס עיין לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ד:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק י הלכה יז] המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר. /השגת הראב"ד/ וזו היא מלאכת [וכו']. /א"א/ נסחא אחרינא מלאכת בונה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף כח] המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר:
3)[רמב”ם \קדושה\ הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה ח] וכן דין דם בתולים בזמן הזה שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה בועל בעילת מצוה ופורש, וכל זמן שתראה הדם מחמת המכה הרי היא טמאה, ואחר שיפסוק הדם סופרת ז' ימים נקיים.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קצג] הכונס את הבתולה, בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו ופורש מיד. אפילו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, ואפילו בדקה ולא מצאה דם, טמאה שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע.
הגה: ויש מקילין אם לא ראתה דם (הגהות מיימוני), ונהגו להקל אם לא גמר ביאה רק הערה בה ולא ראתה דם, אבל אם בא עליה ביאה ממש, צריך לפרוש ממנה אף על פי שלא ראתה דם (טור ובית יוסף בשם רוב הפוסקים). ובעל נפש יחוש לעצמו שלא לשחוק בתינוקות.
וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה, ולא תתחיל למנות עד יום ה' לשימושה. ונוהג עמה בכל דיני נדה לענין הרחקה, אלא שנדה גמורה אסור לו לישן על מטתה אפילו כשאינה במטה, וזו מותר לו לישן באותה מטה, לאחר שעמדה מאצלו, ואפילו בסדין שהדם עליו:
4)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ה הלכה א] אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם: אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום, הכל אחד עשר דבר.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפא סעיף א] רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש:
הגה: וכל זה מדינא אינו אסור רק שבעה אבל אח"כ מותר ברחיצה אלא שנהגו האידנא לאסור כל רחיצה כל ל' יום (מהר"מ הלכות שמחות ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אבל) ואפי' לחוף הראש אסור (לקמן סי' ש"צ ובא"ז) ואין לשנות המנהג כי מנהג קדום הוא ונתייסד על פי ותיקין (א"ז בשם רשב"א):
[דף יט עמוד ב] עובדא אבלות. ושאל לריש לקיש, והורי ליה כר' נתן שאסור ברחיצה כל שבעה? א"ל דילמא תרין עובדין אינון האם היו שני מקרים? אנן אמרין ליה על דר' חייא בר אבא ואתון אמרין ליה על דריש לקיש. ועוד ראיה שאסור מן הדא. ר' חמא אבוי דר' אושעיא הוה ליה עובדא אבלות, שאל לרבנן ואסרון. ר' יוסי בעי איילן רבנן? רבנן דהכא שבגליל או רבני הדרום. אין תימר רבנן דהכא ניחא. אין תימר רבנן דרומיא, רברבייא קומוי גדולים לפניו והוא שאל לזעירייא לקטנים? ועוד אין תימר רבנן דרומייא. הרי אינון שריין, ואינון אסרין הם פוסקים שמותר והם אסרו לו? דתני. (1)מקום שנהגו האבלים שעסקו בקבורה להרחיץ אחר המיטה, מרחיצין. ובדרום מרחיצין. א"ר יוסי בי ר' אבון. מ"ט דמי שהוא מתיר את הרחיצה כל שבעה? מפני שהוא עושה אותה כאכילה ושתייה שאי אפשר בלעדיה לרגיל בה. ואף למי שאוסר, הדא דתימר ברחיצה של תענוג. (1)אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר. כהדא, דשמואל בר אבא עלו בו חטטין. אתון באו שיילון לר' יסא מהו דיסחי שירחץ? אמר לון יסחי ירחץ. במה אנן קימין? אי בשיש בו סכנה. פשיטא, אין בעי (2)אפילו בתשעה באב, אין בעי (2)אפילו ביום הכפורים. אלא בשאין בו סכנה. הדא אמרה שרחיצה שאין בה תענוג מותר. רבי יוסי ברבי חנינא, ראו אותו טובל בימי אבלו. ולא ידעינן אם לקירוי ואם להקר גופו, וסבר שאין רחיצת צונן רחיצה. הורי ר' אבא כהך תניא, שבמקום שנהגו מותר. הורי ר' אחא. בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, (2)שמותר להרחיצן במים. תני. (3)אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך, מותרין בנעילת הסנדל. לכשיבואו אל העיר יחלוצו. וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור. תני. במקום שנהגו לשאול אבילים בשבת, שואלין. ובדרום שואלין. ר' הושעיא רובא אזל לחד אתר הלך למקום אחד וחזא אביליא בשובתא ושאיל בון ראה אבלים בשבת ושאל בשלומם. אמר לון, אני איני יודע מנהג מקומכם. אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו. ר' יוסי בי ר' חלפתא משבח בדר' מאיר קומי ציפוראי לפני אנשי ציפורי. אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע. חד זמן חמא אבילייא בשובתא, ושאל בון. אמרו לו, זה דאת מתני שבחיה? אמר לון, מה עיסקיה? אמרו לו, חמא ראה אבילייא בשובתא ושאל בון. אמר לון, בעי אתון מידע מהו חיליה רוצים לדעת מה כוחו? בא להודיעכם שאין אבלות בשבת. כהדא דכתיב (משלי י כב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת ה' היא תעשיר, זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה. עצב זו אבילות. כמה דתימא (שמואל ב יט ג) נעצב המלך על בנו:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ח
מתני’: וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין. אמרו לו, לא לימדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים? אמר להם, אין טבי עבדי כשאר העבדים. כשר היה
1)[טור יורה דעה הלכות אבילות סימן שפא] רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפי' כל שהו אסור ודוקא שמכוין לתענוג אבל אם הוא מלוכלך בטיט וצואה ורוצה להעבירו רוחץ להעבירו או שסך להעביר הזוהמא או לרפואה כגון שיש לו חטטין בראשו מותר לפיכך יולדת אבלה שצריכה לרחוץ מותר לרחוץ מאן דאית ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו גרסינן בפרק היה קורא (טז ב) רבן גמליאל היה רוחץ בלילה הראשון שמתה אשתו משום דאמר אסטניס אני קסבר אנינות לילה דרבנן ובמקום אסטניס לא גזרו כתב רב האי דלא קי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן ורב אלפס פסק כמותו וכתב עוד רב האי לאו כל דאמר אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה האי מילתא ואם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ דדמי לסכנה ורפואה משום דאסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיות אסטניס הוא אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ ע"כ כתב הרמב"ן מה שכתב שלא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו יפה כיון אבל מה שכתב שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה לאו סכנה ממש אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך ירושלמי מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין א"ר יוסי בר בון מי שמתירין ברחיצה עשה אותו כאכילה ושתייה וכתב הרמב"ן יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצים אותו קודם הבראה לפי שעשו אותו כאכילה ושתייה שצריכה להם הרבה מפני שצריכין להעביר מהם הזוהמא והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה ואח"כ היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי ברחיצה זו אין ממחין בידם מי שתכפוהו אבליו שארעו שני אבלות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו בצונן נדה שנזדמנה זמן טבילתה בימי אבלה לדעת הגאונים שפוסקים טבילה בזמנה מצוה טובלת אבל שלא בזמן טבילתה אינה טובלת ור"ת כתב דלא קי"ל טבילה בזמנה מצוה ולפי זה אינה טובלת אפי' אם זמנה בימי אבלה וי"א דאפי' אם אין טבילה בזמנה מצוה טובלת אשה לא תכחול ולא תפרכס בימי אבלה שכל אלו אסורים כרחיצה ואשת איש אינה אסורה אלא תוך ז' אבל אחר ז' מותרת בכל כדי שלא תתגנה על בעלה וכלה שאירעה אבל תוך ל' יום לחופתה מותרת להתקשט אפי' תוך ז' בוגרת כיון שעומדת לינשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה ונערה אסורה אפילו בכיחול ופירכוס:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה ג] מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים, אם לח הוא מקנח במפה ודיו, ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל, ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר, ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין וכבר בארנו שבטלה תקנה זו.
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה ט] אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג, ואם היה חולה אף על פי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף סיכה אינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריג סעיף א] אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים אסור ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה או שנטף דם מחוטמו מותר לרחצם שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג:
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ה הלכה ו] מנין שהאבל אסור בנעילת הסנדל, שהרי נאמר ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך, מכלל שכל העם אסורין, היה בא בדרך נועל והולך וכשיכנס במדינה חולץ מנעליו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף יז] אבל ומנודה שמהלכים בדרך מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב.
הגה: וכן במקום שדרים בין הנוכרים, לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו (טור והגהות מיימוני והגהות מרדכי ריש פרק קמא):
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפב סעיף ד] אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך, מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר, חולצין. ויש מי שאומר שאם היא עיר שרובה עובדי כוכבים, אין חולצין עד שיכנסו לרחוב היהודים.
דף כ
[עריכה][דף כ עמוד א] גמ’: תנן, שאין מקבלין תנחומין על העבדים? הא בני חורים אחרים אף שאינם קרוביו מקבלין תנחומין עליהן? כיני מתנייתה. אין עבד מקבל תנחומין על העבדים הקרובים שלו. תני, מעשה שמתה שפחתו של ר' אליעזר, ונכנסו תלמידיו לנחמו ולא קיבל. נכנס מפניהם לחצר, ונכנסו אחריו. לבית, ונכנסו אחריו. אמר להן. כמדומה הייתי שאתם נכוין בפושרין ורואה אני שאי אתם נכוין אפילו ברותחין. והלא אמרו, (1)אין מקבלין תנחומין על העבדים מפני שהעבדים כבהמה. ועוד ק"ו. אם על בני חורין אחרים שאינם קרוביו אין מקבלין תנחומין, כל שכן על העבדים. אלא מי שמת עבדו או בהמתו אומר לו, (1)המקום ימלא חסרונך. כד דמך כשמת ר' חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא, קביל ר"ל תנחומים עילוי, דהוה רביה. דתלמידיה דבר נשא, חביב עליה כבריה. עאל ואיפטר עילוי דרש מאי דכתיב (שיר השירים ו ב) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים? לא צורכה, אלא דודי ירד לגנו לרעות בגנים. דודי, זה הקדוש ברוך הוא. ירד לגנו, זה העולם. לערוגת הבושם, אילו ישראל. לרעות בגנים, אילו אומות העולם. וללקוט שושנים, אילו הצדיקים שמסלקן מביניהן. משלו משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו בן והיה חביב עליו ביותר. מה עשה המלך? נטע לו פרדס. בשעה שהיה הבן עושה רצונו של אביו. היה מחזר בכל העולם כולו, ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם ונוטעה בתוך פרדיסו. ובשעה שהיה מכעיסו, היה מקצץ כל נטיעותיו. כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא. הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם, ומביאו ומדבקו לישראל. כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו, היה מסלק הצדיקים שביניהן. דלמא מעשה שהיה. ר' חייא בר אבא וחבורתיה. ואית דאמרין ויש אומרים ר' יוסי בי ר' חלפתא וחבורתיה. ואית דאמרין ר' עקיבה וחבורתיה. הוו יתבין לעיי באוריתא ישבו ועסקו בתורה תחות הדא תאינה, והוה מרא דתאינתא קריץ והיה בעל התאנה משכים ולקיט לה בכל יום. אמרין שמא הוא חושדינו, נחליף את מקומינו. למחר אתיא מרה דתאינתא גבון, אמר לון מריי למחרת בא בעל התאנה אלהם ואמר להם אדונים. אף חדא מצוה דהויתן נהיגין ועבדין עמי מנעתונה מיני. אמרון ליה, אמרין, דלמא דאחשד לן. אמר, בצפרא דאתי בבקר שיבא אנא מודעא יתהון למה נהגתי כך, למחרת בבקר לא לקט, זרחה עליו החמה והתליעו תאינותיו. באותה שעה אמרו בעל התאנה יודע אימתי עונתה של תאינה ללקוט והוא לוקטה. כך הקדוש ברוך הוא יודע אימתי עונתן של צדיקים לסלק מן העולם, והוא מסלקן. כד דמך כשמת ר' בון בר ר' חייא, על ר' זעירא ואפטר דרש עילוי. מאי דכתיב (קהלת ה יא) מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל. ישן אין כתיב כאן, אלא אם מעט אם הרבה יאכל. למה היה רבי בון בר' חייא דומה? למלך ששכר פועלים הרבה. והיה שם פועל אחד שהיה חרוץ, והיה משתכר המלך במלאכתו יותר מדאי. מה עשה המלך? נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב, באו אותם פועלים ליטול שכרן, ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרים. אנו יגענו כל היום. וזה לא יגע אלא שתי שעות, ונתן לו שכרו עמנו משלם? אמר להן המלך. יגע זה לשתי שעות, יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. כך, יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה, מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה. כד דמך כשמת ר' סימון בר זביד. עאל ר' ליא ואפטר דרש עילוי ואמר. ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין. דכתיב (איוב כח א ב) כי יש לכסף מוצא, ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יוקח, ואבן יצוק נחושה. אלו אם אבדו, יש להן חליפין. אבל ת"ח שמת מי מביא לנו חליפתו? מי מביא לנו תמורתו? דכתיב (איוב יב כא) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה ונעלמה מעיני כל חי. א"ר לוי. מה אם אחי יוסף על שמצאו מציאה יצא לבם. דכתיב פרשת מקץ (בראשית מב כח) ויצא לבם. אנו שאבדנו את ר' סימון בר זביד
1)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק יב הלכה יב] העבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין עומדין עליהן בשורה, ואין אומרים עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים, אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו המקום ימלא חסרונך.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעז סעיף א] העבדים והשפחות, אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם תנחומי אבלים, אלא אומרים לו: המקום ימלא חסרונך, כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו.
[דף כ עמוד ב] על אחת כמה וכמה. כד דמך כשמת ר' לוי בר סיסי, על אבוי דשמואל ואפטר דרש עילוי. כתיב (קהלת יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא. למה היה לוי בן סיסי דומה? למלך שהיה לו כרם, והיה בו מאה גפנים. והיו עושות כל שנה ושנה מאה חביות של יין. יבשו חלקם ועמד על חמשים, עמד על ארבעים, עמד על שלשים, עמד על עשרים, עמד על עשר עמד על אחד, והיה עושה מאה חביות של יין. והיה אותו הגפן חביב עליו ככל הכרם כולו. כך היה רבי לוי בר סיסי חביב לפני הקדוש ברוך הוא, ככל בני האדם יחד. הדא הוא דכתיב (קהלת יב יג) כי זה כל האדם. כהנא הוה עלם צעיר סגין כד סליק להכא כשעלה לארץ. חמתיה חד בר פחין פרחח. א"ל בלגלוג, מה קלא בשמיא? שרבי יוחנן המית אותו כשחשב שהוא לועג לו וכאשר הסבירו לו שכך מבנה פניו החיה אותו. כפי שמסופר (בתלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיז עמוד א) מעשה: ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה היה אדם שרצה למסור לאנסים את התבן של חברו, אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב: לא תחוי ולא תחוי אל תמסור ואל תמסור, אמר ליה לרב: מחוינא ומחוינא אמסור ואמסור.יתיב רב כהנא קמיה דרב באותה שעה, שמטיה לקועיה מיניה, שבר את מפרקתו והרגו. קרי רב עילויה: (ישעיהו נא כ) "בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר כשור הבר הנלכד ברשת שהוא שם במקום שנלכד ואי אפשר לו לזוז ממקומו מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. אמר ליה רב לרב כהנא שהרג את המוסר: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים עד עכשיו היו כאן פרסיים שאינם מקפידים על שפיכות דמים ואינם עונשים את ההורג, אבל השתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין שאומרים רוצח ירצח.לכן קום סק לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי קבל על עצמך שלא להקשות לרבי יוחנן שבע שנין. אזיל אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן שהיה חוזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום, אמר להו רב כהנא לרבנן: ריש לקיש היכא?אמרו ליה: אמאי?אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא, אלו הקושיות שיש לי להקשות ואלו התירוצים שיש לי לתרץ על השיעור. אמרו ליה לריש לקיש את דברי רב כהנא. אזל ריש לקיש אמר ליה לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר שיכין הרב טוב את השיעור של מחר. למחר אותבוה בדרא קמא הושיבו א ת רב כהנא בשורה הראשונה של היושבים קמיה דרבי יוחנן, אמר רבי יוחנן שמעתתא אחת ולא אקשי ליה רב כהנא, אמר רבי יוחנן שמעתתא נוספת ולא אקשי. וכל פעם שאמר רבי יוחנן אימרה ורב כהנא לא הקשה על זה, אנחתיה אחורי העבירו אותו שורה אחת אחורה, עד שהעבירו אותו שבע דרי שורות עד דאותביה בדרא בתרא עד שישב בשורה האחרונה. אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל!. אמר רב כהנא: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין, יהי רצון שאלו שבע השורות שהעבירוני לאחור, יחשבו כתחליף לשבע השנים דאמר לי רב שרב גזר עלי שלא להקשות לרבי יוחנן. קם אכרעיה, אמר ליה רב כהנא לרבי יוחנן: נהדר מר ברישא יחזור הרב על תחילת דבריו. אמר רבי יוחנן שמעתתא ואקשי רב כהנא, וכך הקשה לו על כל אימרה שאמר, עד שאוקמיה בדרא קמא, ששוב הושיבוהו בשורה הראשונה לפני רבי יוחנן. המשיך רבי יוחנן ואמר שמעתתא ורב כהנא המשיך ואקשי. רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי היה יושב על שבעה כרים. מחמת הקושיא שהקשה עליו רב כהנא שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה הוציאו כר אחד מתחתיו {{{2}}}. שוב אמר רבי יוחנן שמעתתא ואקשי ליה רב כהנא, והוציאו כר נוסף מתחתיו, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על| ארעא. רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה, רבי יוחנן היה אדם זקן, וגבות עיניו היו גדולים ומכסים את עיניו. אמר להו לשמשיו: דלו לי עיני ואחזייה, דלו ליה במכחלתא דכספא, הרימו לו את הגבות עם מלקחים של כסף. חזא דפרטיה שפוותיה ששפתיו של רב כהנא שסועות סבר רבי יוחנן כי אחוך קמחייך ביה, שרב כהנא צוחק עליו. חלש דעתיה של רבי יוחנן ונח נפשיה של רב כהנא,למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי, ולא היה זה צחוק. על רבי יוחנן לגבי מערתא. חזא דהוה הדרא ליה עכנא,. אמר ליה רבי יוחנן לנחש: עכנא, עכנא, פתח פומיך, ולא פתח. יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה. בעא רחמי ואוקמיה, אמר ליה רבי יוחנן: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן, עכשיו יבוא הרב איתנו. אמר ליה רב כהנא: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא לא אזילנא, ויש מפרשים שרב כהנא אמר: הואיל וחליף שעתא וכבר קבלתי צער מיתה, לא אקבל שוב צער מיתה ולא אלך מכא. תייריה, הקיצו רבי יוחנן משנתו, אוקמיה, העמידו, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה הקשה לו רבי יוחנן את כל הספיקות שהיו לו, ותירץ לו רב כהנא את כולם. היינו דאמר רבי יוחנן: דילכון אמרי, שלכם הייתי אומר תורה של בני ארץ ישראל, דילהון של בני בבל היא, ששמע כן מרב כהנא שעלה מבבל.
א"ל, אמרו בשמים שגזר דיניה דההוא גברא מיחתם למיתה. וכן הוות ליה. ומדפגע ביה, חמתיה חד חרן. א"ל מה קלא בשמיא? א"ל גזר דיניה דההוא גברא מיחתם. וכן הוות ליה. אמר, מה סליקית למה עליתי לא"י? מזכי ללמוד תורה, ואנא איחטי. מה סליקית למיקטלה האם עליתי כדי להרוג בני ארעא דישראל? ניזול וניחות אלך וארד לי חזרה לבבל מן הן דסליקית. אתא לגבי ר' יוחנן, א"ל. בר נש דאימיה מבסרא מבזה ליה. ואיתתיה דאבוהי אשת אביו מוקרא ליה מכבדת אותו. להן ייזול ליה? א"ל ייזול להן דמוקרין ליה ילך להיכן שמכבדים אותו. נחת ליה כהנא מן הן דסלק ירד כהנא למקום שממנו עלה. אתון אמרין ליה לר' יוחנן, הא נחית ירד כהנא לבבל. אמר, מה הוה מיזל ליה בלא מיסב רשותא איך הלך בלא ליטול רשות? אמרין ליה. ההוא מילתא דאמר לך, הוא הוה נטילת רשות דידיה. ר' זעירא כד סלק להכא, אזל אקיז דם. אזל בעי מיזבון רצה לקנות חדא ליטרא דקופד בשר מן טבחא. א"ל, בכמה הדין ליטרתא? א"ל, בחמשין מניי וחד קורסם ומכה אחת. א"ל, סב לך שיתין. ולא קביל עילוי. סב לך ע', ולא קביל עילוי. סב לך פ', סב לך צ', עד דמטא מאה ולא קביל עילוי. א"ל, עביד כמנהגך. ברומשא נחית לבית וועדא. בלילה ירד לישיבה אמר לון רבנן, מה ביש מנהגא דהכא מה המנהג הרע הזה שנהוג כאן, דלא אכיל בר נש ליטרא דקופד, עד דמחו ליה חד קורסם. אמרין ליה, ומה הוא דין דעביד הכי מי עשה לך כך? אמר לון פלן טבחא. שלחון בעיי מייתיתיה לדינה רצו להביאו לדין, ואשכחון ארוניה נפקא שמת. אמרו לו ר' כל הכין הקפדתה עליו? א"ל, ייתי עליי דלא כעסית עילוי, כי סברתי דמנהגא כן. ר' יסא כד סליק להכא, אזל ספר הלך להסתפר. בעי מסחי באהן דימוסן דטיבריא |רצה להתרחץ במרחצאות טבריה}}. פגע ביה חד ליצן ויהב ליה חד פורקדל נתן לו מכה על צוארו. א"ל הליצן. עד כדון עונקתיה דההוא גברא רפיא עדיין צוארך רפוי וצריך לחזקו עם מכות. והוה ארכונא היה שם שופט קאים דאין ליסטים אחד. וההוא ליצן אזל קם גחיך כל קבליה הלך וצחק לידו על מה שעשה לרבי יסא. א"ל ארכונא ללסטים. מאן הוה עמך? תלה עינוי וחמא ראה דהוא גחיך, וחשב שצחק עליו. א"ל, אהן דגחיך הוא הוה עמי. נסביה ודניה ואודי ליה על חד קטיל הודה על רצח שביצע. כד הוו נפקין תרויהון כשהוציאו את שניהם טעינין תרתי כשורין קורות להיתלות עליהם. נפק יצא ר' יסא מן מסחא מהמרחץ {{{2}}}. א"ל הליצן, ההוא עונקתא הצוואר דהות רפיא שהיתה רפויה, כבר שנצת התחזקה. עכשיו תוכל ללכת בצואר זקוף שנענשתי על שהכתי אותך. אמר רבי יסא, ביש גדא דההוא גברא. ולא כתיב (ישעיהו כח כב) ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. רבי פינחס ורבי ירמיה אמרו בשם רבי שמואל בר רב יצחק. קשה היא הליצנות. שתחילתה ייסורין וסופן כלייה. תחילתה ייסורין דכתיב, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. וסופן כלייה דכתיב (ישעיהו כח כב) כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' צבאות על כל הארץ:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ב הלכה ט
דף כא
[עריכה]
[דף כא עמוד א] מתני’: (1)חתן אם רוצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא. רשב"ג אומר, לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול:
גמ’: תני, (2)כל דבר שהוא של צער. כגון הא דתנן, (משנה תענית א ד) הגיעה י"ז בחשוון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים להתענות. כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה. וכן כגון הא דתנן, (משנה פסחים ד א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בי"ד עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושים. ובכל מקום תלמדי חכמים אינם עושים. כל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם עושה, ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה. אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור. תני. מעשרה תנאים שהתנה יהושע, שיהיו (3)מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים שהבוץ מתקשה ונעשה כיתדות ובשעה שהדרך בוצית והוא משתקע, אפילו בשדה שהיא מליאה כורכמין. א"ר אבהו מעשה בר"ג ור' יהושע שהיו בדרך, והיו מסתלקין לצדדין מפני יתידות דרכים. וראו את ר' יהודה בן פפוס שהחמיר על עצמו והיה משתקע ובא כנגדן. אמר ר"ג לר' יהושע, מי הוא זה שמראה עצמו באצבע כאילו שהוא חסיד? אמר לו יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשום שמים. א"ל ולא כן תני, כל דבר שהוא של שבח, לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה. אלא א"כ מינו אותו פרנס על הצבור? אמר ליה, והתני. כל דבר של צער כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה ת"ח עושה, ותבוא עליו ברכה. א"ר זעירא. ובלחוד ובלבד דלא יבזה חורנין שהוא נוהג בחסידות והם לו. דלמא מעשה שהיה. ר' יסא ור' שמואל בר רב יצחק הוו יתבין אכלין ישבו לאכול בחדא מן אילין כנישתא באחד מבתי הכנסת שבעלייתה. אתת עונתה דצלותא הגיעה זמן התפילה, וקם ר' שמואל בר רב יצחק מצלויא. א"ל ר' מיישא. לא כן אלפן רבי לא כך למדנו רבי (4)אם התחילו אין מפסיקין? ותני חזקיה. (5)כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט? א"ל. והא תנינן (1.2, 6)חתן פטור מקרית שמע. ואעפ"כ תנינן חתן אם רוצה לקרא קרית שמע קורא? א"ל, יכיל אנא פתר כר"ג. דר"ג אמר, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים:
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ז] כל מי שהוא פטור מלקרות קריאת שמע אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו, אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו עליו. /השגת הראב"ד/ עד שתתיישב דעתו עליו. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/, ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה ולא יהיה כפורק שם שמים מעליו ואין זה דומה לתפלה ואין חוששין עתה ליוהרא שהדבר ידוע לרוב הקוראים והמתפללים שאינה אלא מצות אנשים מלומדה גם בחכמי הגמרא היו אומרין כן מחזיקנא טיבותא לרישאי כי מטינא למודים כרע מנפשיה ואידך אמר דהוה מני דיומסין בגו צלותא ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף ג] הכונס את הבתולה פטור מקריאת שמע ג' ימים אם לא עשה מעשה מפני שהוא טרוד טרדת מצוה והני מילי בזמן הראשונים אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי גם הכונס את הבתולה קורא.
הגה: ועיין לקמן סימן צ"ט אם שכור יקרא קריאת שמע:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות תעניות פרק ג הלכה א] הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחלת ימות הגשמים, אם הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני, וכל התלמידים ראויין לכך.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעה סעיף א] סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך הוא הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות ג' תעניות ב' וה' וב' וכל התלמידים ראויים לכך ודין תעניות אלו כדין תענית יחיד:
3)[רמב”ם \נזקים\ הלכות נזקי ממון פרק ה הלכה ג] עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ, ואלו הן: א, התנה שמרעין בהמה דקה ביערים שאילניהן גסין, אבל אין מרעין שם בהמה גסה, ויער שאילניו דקים אין מרעין בו לא גסה ולא דקה אלא מדעת בעליו. ב, וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עצים משדה חבירו והוא שיהיו עצים פחותים וקרובים להיות קוצים כגון היזמי והיגי והוא שיהיו לחים ומחוברין, ובלבד שלא ישרש, אבל שאר עצים אסור. ג, וכן התנה שיהיה כל אדם מותר ללקט עשבים העולין מאיליהן בכל מקום חוץ משדה תלתן שזרעה לבהמה. ד, וכן התנה שיהיה אדם קוטם נטיעה בכל מקום חוץ מגרופיות של זית ואינו קוטם מן האילנות אלא בזית כביצה ובקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה ובשאר האילן מחובו של אילן לא מחודו, וכשהתיר לקטום לא התיר אלא מחדש שאינו עושה פירות אבל לא מישן שעושה פירות, ואינו קוטם אלא ממקום שאינו רואה פני חמה. ה, וכן התנה שהמעיין היוצא בתחילה בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו אף על פי שאין עיקרו בחלקם, ואין לאחרים להסתפק עמהם ממנו. ו, וכן התנה שיהיה כל אדם מותר לצוד דגים מים טבריה והוא שיצוד בחכה בלבד, אבל לא יפרוש קלע ויעמיד ספינה שם אלא בני השבט שהגיע אותו הים בחלקם. ז, וכן התנה שכל אדם שצריך לנקביו מסתלק מן הדרך ונכנס אחורי הגדר שפגע בו ונפנה שם ואפילו בשדה מליאה כרכום ונוטל משם צרור ומקנח. ח, וכן התנה שכל התועה בין הכרמים וכיוצא בהו מפסג ועולה מפסג ויורד עד שיצא לדרכו. ט, וכן התנה שבזמן שירבה הטיט בדרכי הרבים או נקיעי מים יש לעוברי דרכים להסתלק לצדדי הדרכים ומהלכין שם אף על פי שהן מהלכין בדרך שיש לה בעלים. י, וכן התנה שמת מצוה קונה מקומו ונקבר במקום שימצא בו והוא שלא יהיה מוטל על המצר ולא בתוך תחום המדינה, אבל אם נמצא על המצר או שהיה בתוך התחום מביאו לבית הקברות.
3)[שולחן ערוך חושן משפט הלכות הפקר ונכסי הגר סימן רעד] עובד כוכבים שמכר שדה לישראל וקבל הדמים ולא כתב לו השטר הרי הוא כהפקר וכל הקודם בהם זכה ונתבאר בסימן קצ"ד:
הגה: עשרה תנאים התנה יהושע בארץ וכולן נוהגות אף בחוץ לארץ וכתבן הרמב"ם פ"ה דהלכות נזקי ממון והטור סי' רע"ד א' ולא ידעתי למה השמיטן המחבר הזה ואולי משום שאינן שכיחין שרובם אינן רק במקום שיש לישראל שדות וכרמים וזה אינו שכיח בגלות והרוצה לעמוד על דיניהן יעיין בפנים מי שהיה לו נחיל של דבורים ויצאו וישבו על אילן של חבירו י"א דיכול לקוץ ענף כדי להציל נחילו ונותן דמי ענף לבעל האילן (טור בשם אביו הרא"ש) ויש חולקין (שם בשם הרי"ף והרמ"ה):
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ה] כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפלה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדון אפילו בגמר דין שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה, וכן לא ישב לפני הספר לספור אפילו תספורת הדיוט עד שיתפלל שמא ישבר הזוג, ולא ליכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפלה, ואם התחיל באחת מאלו לא יפסיק אלא גומר ואח"כ מתפלל תפלת מנחה.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלת המנחה סימן רלב סעיף ב] לא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לבורסקי (מקום שמעבדין שם את העורות) ולא לדין ולא לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק אף על פי שהתחיל באיסור והוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך צריך להפסיק מיד ומאימתי התחלת תספורת משיניח סודר של ספרים על ברכיו והתחלת מרחץ משיפשוט לבושו העליון והתחלת בורסקי משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים והתחלת דין אם היו עסוקים בו משיתחילו בעלי דינים לטעון ואם לא היו עסוקים בו משיתעטפו הדיינים ולדידן משישבו אדעתא לדון והתחלת אכילה משיטול ידיו.
הגה: ויש חולקים וסבירא להו דסעודה קטנה מותר ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה (טור בשם רבינו תם). ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי (בעל המאור והגהות מיימוני פרק קמא דשבת). ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי (טור בשם ר"י). ונהגו להקל כשתי הסברות דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה ואפשר הטעם משום דעכשיו קוראין לבית הכנסת לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (אגודה פרק קמא דשבת) (ועיין לעיל סימן פ"ט). מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה ואפילו אם התחיל קודם לכן כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל (טור ובית יוסף בשם הפוסקים):
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט סעיף ז] היה אוכל בסוכה וירדו גשמים והלך לביתו ופסקו הגשמים אין מחייבין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו:
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות, מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת ב שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אף על פי שלא בעל.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף ג] הכונס את הבתולה פטור מקריאת שמע ג' ימים אם לא עשה מעשה מפני שהוא טרוד טרדת מצוה והני מילי בזמן הראשונים אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי גם הכונס את הבתולה קורא.
הגה: ועיין לקמן סימן צ"ט אם שכור יקרא קריאת שמע:
הדרן עלך פרק היה קורא
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק שלישי - מי שמתו
[עריכה]פרק ג הלכה א
מתני’: מי שמתו מוטל לפניו, (1)פטור מקרית שמע, ומן התפילין. (2)נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן. את שלפני
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ג] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו מפני שאין דעתו פנויה לקרות, ואם היה משמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע, ואם היו השומרים שנים האחד משמר והשני נשמט למקום אחר וקורא וחוזר ומשמר ונשמט האחר וקורא, וכן החופר קבר למת פטור מקריאת שמע.
1)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ד הלכה ו] מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה, בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה, נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמיעיו אבל לא לרוות.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עא סעיף א] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל עליו לקברו פטור מקריאת שמע ומתפלה ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו (עיין ביורה דעה סימן שמ"א):
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ד] אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן קריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול, ואם התחילו והוציאו והגיע זמן הקריאה והן מלוין את המת, כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחילופיהן בין שהיו לפני המטה בין שהיו לאחר המטה פטורין, ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עב סעיף א] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים:
[דף כא עמוד ב] המיטה ואת של אחר המיטה. את שהמיטה צורך בהן, פטורין. ואת שאין המיטה צורך בהן, חייבין. (1)אילו ואילו פטורין מן התפילה. קברו את המת וחזרו. אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו. העומדין בשורה. הפנימיין פטורין והחיצונין חייבין. נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע ומן התפילין וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ר' יהודה אומר מברך לפניהן ולאחריהן. היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר. ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו יתכסה במים ויקרא לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות. זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ור' יהודה פוטר:
גמ’: תנן, מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקרית שמע ומן התפילין. תני, אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין. מיום השני הוא נותן תפילין, ואם באו פנים חדשות הוא חולצן כל שבעה, דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר. בראשון ובשני אינו נותן תפילין. ביום השלישי הוא נותן תפילין, ואם באו פנים חדשות אינו חולצן. אם אפילו ביום השני לאבלות אינו נותן תפילין, מי שמתו מוטל לפניו צריכה למימר שאינו מניח? אלא בגין דתנא שפטור מק"ש, תנא שפטור מתפילין. ר' זעירה ורב ירמיה אמרו בשם רב. (2)הלכה כר' אליעזר בנתינה, שביום שני מניח. וכר' יהושע בחליצה, שאם באו פנים חדשות לא חולץ. ר' זעירא בעי. נתן ביום השני כרבי אליעזר. מהו שיעשה כרבי יהושע שלא לחלוץ? האם מה שאמר רבי יהושוע שאינו חולץ, זה דווקא ביום השלישי. או שלרבי יהושוע, מיום ראשון שמניח אינו חולץ ואפילו ביום השני? אמר רבי יוסי ב"ר בון. וכיני. נותן ביום השני כר' אליעזר. ואינו חולץ כר' יהושע. אם כך, נימא הלכה כרבי אליעזר בהנחה, ואני אבין שאין הלכה כמותו בחליצה. ולמה צריך לאמר הלכה כרבי יהושוע בחליצה? מכאן שביום שני מניח כרבי אליעזר. ואם באו פנים חדשות חולץ כרבי יהושוע.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה י] נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה, וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפלה, וכל המלוין את המת אף על פי שאין למטה צורך בהן פטורין מן התפלה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קו סעיף א] כל הפטורים מקריאת שמע פטורים מתפלה וכל שחייב בקריאת שמע חייב בתפלה חוץ מהמלוין את המת שאין למטה צורך בהם שאף על פי שהם חייבים בקריאת שמע פטורים מתפלה:
2)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ד הלכה ט] האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין, ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין, שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורין, ונאמר לו ולחם אנשים לא תאכל מכלל שכל העם אוכלין משל אחרים ביום ראשון ואסורין לאכול משל עצמן. /השגת הראב"ד/ וחייב לישב על מטה כפויה. א"א לא ראיתי שורש לזה.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפח סעיף א] אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון; ואחר שהנץ החמה ביום שני, מותר להניחם.
דף כב
[עריכה]
[דף כב עמוד א] תנן, מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקרית שמע ומן התפילין. מ"ט? א"ר בון. כתיב פרשת ראה (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימים שאתה עוסק בהן בחיים, ולא ימים שאתה עוסק בהן במתים. תני, (1)אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. למה? מפני כבודו של מת, או משום שאין לו מי שישא משאו ויתעסק בקבורה? מה נפיק מביניהן? היה לו מי שישא משאו. אין תימר מפני כבודו של מת, אסור. ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משאו, הרי יש לו מי שישא משאו, ומותר. והרי ביו"ט אין עוסקים בקבורה. והתני פטור מנטילת לולב. מכאן שהאיסור משום כבוד המת. תיפתר בחול המועד. והתני פטור מתקיעת שופר. אית לך מימר בחול ולא ביום טוב? א"ר חנינא. אע"פ שביו"ט אינו עוסק בקבורה, מכיון שהוא טרוד מפני שהוא זקוק להביא לו ארון ותכריכין. כיי דתנינן תמן, (2)מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי הכלה, ועל עיסקי המת, להביא לו ארון ותכריכין חלילים ומקוננות. כמי שהוא נושא משאו. מאימתי כופין את המיטות? משיצא המת מפתח החצר, דברי רבי אליעזר. ר' יהושע אומר, (3)משיסתם הגולל. וכשמת ר"ג. כיון שיצא מפתח החצר, א"ר אליעזר לתלמידיו כפו את המיטות. וכשנסתם הגולל, א"ר יהושע כפו את המיטות. אמרו לו, כבר כפינום על פי הזקן. (4)בערב שבת הוא זוקף את מיטתו, ובמוצאי שבת הוא כופן. תני, דרגש נזקפת ואינה נכפית. ר' שמעון בן אלעזר אומר, (5)שומט
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עא סעיף א] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל עליו לקברו פטור מקריאת שמע ומתפלה ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו (עיין ביורה דעה סימן שמ"א):
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף א] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו -- קודם קבורה אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר -- אוכל בבית חבירו. אין בית לחבירו -- עושה לו מחיצה ואוכל, ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל.
ובין כך ובין כך -- ואפילו הוא בעיר אחרת -- אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון. ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו. אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים -- לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה. ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו.
וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין -- אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א).
ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו), ומברך וחייב בכל המצות; חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו.
(ומותר לילך לבית הכנסת בשבת. ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו)
ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום. ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכל שכן בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות.
(י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ)
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כד הלכה ה] מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת, ומשדכין על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ומבקרין חולין ומנחמים אבלים, והנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים, ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שו סעיף ג] מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין ויכול לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במנה קח במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו וכן אם לקח ממנו בשמונה לא יאמר תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך עשרה:
הגה: ואם אי אפשר לו אלא אם כן יזכיר לו סכום מקח מותר בכל ענין דהא צרכי מצוה הוא (הגהות מרדכי פרק ה') ויש אוסרים בכל ענין וכן עיקר (בית יוסף בשם הר"ן ומרדכי פרק כירה והגהות מיימוני פרק א' ופרק כ"ו):
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק א הלכה ב] מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעה סעיף א] מאימתי חל האבילות, משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות ומעטף ראשו, אבל אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו (רמב"ן). ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד, כדאיתא בסימן שע"ו.
הגה: (וע"ל סימן שע"ב). היה סבור שנסתם הקבר והתחיל להתאבל, ואחר כך נודע לו שטעה, חוזר ומתחיל האבילות מחדש (תשובת הרא"ש כלל כ"ז).
4)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק י הלכה ב] מאימתי זוקפים את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה, ואעפ"כ לא ישב עליה עד שתחשך, ואף על פי שלא נשתייר לו אלא יום אחד חוזר וכופה אותן במוצאי שבת.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן ת סעיף א] שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו דהיינו דברים שבצינעא שהם תשמיש המטה ורחיצה אבל דברים שבפרהסיא (לא) דהיינו להסיר עטיפתו (ודוקא כשהוא מעוטף עטיפות ישמעאלים כמו שנתבאר לעיל סימן שפ"ו אבל קצת עטיפה שנוהגים בקצת מקומות כל ל' אין צריך להסיר בשבת הואיל ויש לו מנעלים ברגליו) (מהרי"ו סימן ה') וללבוש מנעליו ולזקוף המטה מכפייתה ושלא ללבוש בגד קרוע אלא מחליפו ואם אין לו להחליף מחזיר קרעו לאחריו ות"ת הוי דבר שבצינעא אבל לחזור הפרשה כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור הוי כקורא את שמע ומותר ואם קראו את האבל לעלות לתורה צריך לעלות שאם היה נמנע היה דבר של פרהסי' ורבינו תם היו קורים אותו בכל פעם שלישי ואירע בו אבלות ולא קראו החזן ועלה הוא מעצמו ואמר כיון שהורגל לקרותו שלישי בכל שבת הרואה שאינו עולה אומר שבשביל אבלות הוא נמנע והוי דברים של פרהסיא.
(וכן אם הכהן אבל ואין כהן אחר בב"ה מותר לקרותו אבל בענין אחר אסור) (הגהות מיימוני פ"ג מה"א):
5)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ה הלכה יח] וחייב לכפות המטה כל שבעה, ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה אפילו עשר מטות בעשרה בתים ובעשר עיירות חייב לכפות את כולן, ואפילו חמשה אחים ומת אחד מהן כולן כופין את מטותיהן, המטה המיוחדת לכלים או למעות אינו צריך לכפותה, דרגש אינו צריך לכפותו אלא מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו, מטה שנקליטיה יוצאין ממנה שהרי אי אפשר להפכה זוקפה ודיו, הפך כל מטותיו והיה הוא ישן על גבי מטות אחרים או על גבי כסא או על גבי ארון או על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו אלא ישן על גבי המטה הכפויה.
5)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפז]
סעיף א: אבל חייב בכפיית המטה ובשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע וכן המנחמים אינם רשאים לישב אלא ע"ג קרקע:
סעיף ב: עכשיו לא נהגו בכפיית המטה, מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה.
[דף כב עמוד ב] קלבינטרין רצועות שלה ודיו. אמר ר' יוסה בשם ריב"ל הלכה כר"ש בן אלעזר. אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי. מיטה שניקליטיה מוטות ארוכים לכילה עולין ויורדין בה שניתן להסירם שומטן וכופה. ואם הם קבועים, מטה על צידה ודיו. אי זו היא מיטה ואי זה הוא דרגש? א"ר ירמיה. כל שמסרגין על גופה שהעור מתוח מעל הקרשים של המלבן של המיטה, זו היא מיטה. וכל שאין מסרגין על גופה שבקרשי המלבן באמצעם יש חורים. ובכל חור לולאה. ואף בעור יש לולאות. והקלבינטרין שהוא חבל ארוך, נכנס בלולאה של הקרש ושל העור ומותחו באמצצע עובי המלבן. ואין לה רגלים כך שלא יועיל להפוך אותו כיוון ששני הצדדים שוים זהו דרגש. והא תנינן (1)המיטה והערסה מקבלים טומאה משישופם בעור הדג שאז נגמרה מלאכתם. אם מסרג הוא על גופה, לאי זה דבר הוא שפה? הרי כל הקרש מכוסה. א"ר אלעזר. תיפתר באילין ערסתא קיסרייתא מטות שבקסריה דאית להן נקבין ואין העור מכסה את כל הקרש. מניין לכפיית המיטה? אמר ר' קריספא בשם רבי יוחנן, דכתיב (איוב ב יג) וישבו אתו לארץ. על הארץ אין כתיב כאן, אלא וישבו אתו לארץ. דבר שהוא סמוך לארץ. מיכן שהיו ישנין על גבי מיטות כפופות. בר קפרא אמר. משום, איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך וגרמתני לכופפה, אף את כפה מיטתך. ואית דמפקין לישנא, כיוון דניכפה איקונין מת האדם, כפה הסרסור, שהיא המיטה שעליה נוצרו החיים. ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרי בשם ר' שמעון בן לקיש. חד אמר, מפני מה הוא ישן במיטה כפויה? שאם יהא נעור בלילה, יהיה נזכר שהוא אבל. וחרנה אמר, מתוך שהוא ישן על מיטה כפויה הוא נעור בלילה ונזכר שהוא אבל. (2)אבל אונן, כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו. ואם אין לו חבר, אוכל בבית אחר. ואם אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל. ואם אינו יכול לעשות מחיצה, הופך את פניו לכותל ואוכל. ולא מיסב, ולא אוכל כל צורכו, ולא שותה כל צורכו, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואין מזמנין עליו, ואם בירך אין עונין אחריו אמן, ואחרים שבירכו אין עונה אחריהם אמן. הדא דתימא, בחול. אבל בשבת. מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין, ואוכל כל צרכו, ושותה כל צרכו, ומזמנים עליו, ואם בירך, עונין אחריו אמן. ואחרים שבירכו, עונה אחריהם אמן. אמר רשב"ג. הואיל והתרתי לו את כל אלו, חייביהו בשאר כל המצות של תורה. אם חיי שעה התרתי לו, כ"ש חיי עולם. אמר ר' יודה בן פזי בשם רבי יהושע בן לוי. הלכה כרשב"ג. (3)נמסר לרבים, אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים, כמי שנמסר לרבים. כד דמך כשמת ר' יסא, קביל רבי חייא בר ווא אביליו. ואייכלון בסעודת הבראה בשר ואשקיון חמר יין. כד דמך רבי חייא בר אבא. קביל רבי שמואל בר רב יצחק אביליו, ואייכלון בסעודת הבראה בשר ואשקיון חמר. כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק. קביל רבי זעירא אביליו, ואייכלון טלופחין עדשים ולא האכילם בשר. מימר דהוא מנהגא מכאן שזה רק מנהג. מקום שנהגו לאכול בשר יאכלו. מקום שנהגו שלא לאכול בשר אין אוכלים. רבי זעירא מידמך לפני שמת פקיד ואמר, לא תקבלון עלי יומא דין ביום הקבורה אבילא ורק למחר תעשו מזרחייא סעודת הבראה. לפי שהיו רגילים להשתכר בלילה הראשון. שכתוב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש
1)[רמב”ם \טהרה\ הלכות כלים פרק ה הלכה א] כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן, וכלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג, גמר שלא לשוף מקבלין טומאה, הסלים של עץ משיחסום שפתותיהן ויכרות עוקצי השריגים והעצים הקטנים היוצאים ע"ג הסל, היו הסלים של תמרה אף על פי שלא כרת ההוצין מבפנים מקבלין טומאה שכך מקיימין אותן, הכלכלה משיחסום פיה ויכרות ההוצים ויגמור את התלויות, בית הכוסות והלגינין אף ע"פ שלא כרת מבפנים מקבלין טומאה שכך מקיימין אותם, הקנונים הקטנים והקלתות משיחסום שפתותיהן ויכרות ההוצין היוצאים, הקנונים הגדולים והסיוגים הגדולים משיעשה שני דורים לרוחב שלהן, הנפה והכברה וכף מאזנים משיעשה דור אחד לרוחב שלהן, הקופה משיעשה שתי צפירות לרוחב שלה, והערק משיעשה בו צפירה אחת אף על פי שלא גמר גביהן מקבלין טומאה שהרי נראו למה שנעשו וצורת הכלי עליהן הא למה זה דומה לבגד שנארג מקצתו, המחצלת משיכרות ההוצין וזהו גמר מלאכה, וכל כלי הנסרים אינן מקבלין טומאה עד שיתחסמו שפתותיהן, גולמי כלי עץ מקבלין טומאה משנעשה הכלי בצורתו, אף על פי שעתיד לתארו בשרד או להשוותו במחוגה או לייפותו במעצד וכיוצא במעשים אלו ועדיין הוא גולם הואיל ואינו מחוסר חקיקה והרי השלים חפירתו הרי זה מקבל טומאה, וכל גולמי כלי עץ מקבלין טומאה חוץ משל אשכרוע שאין הכלי ממנו חשוב כלי עד שיתייפה, וקרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מקבלין טומאה, כלי עץ שאין עליו צורת כלי אף על פי שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה. ארובות של נחתומין שסודרים עליהן החלות כשהן בצק מתטמאות שהרי צורת הכלי עליהן ושל בעלי בתים אינן מקבלין טומאה, ואם צבען בסקרא או בכרכום וכיוצא בהן מתטמאות שהרי נעשית להן צורת כלי, סרוד של נחתומין שנותנין בו המים שמקטפין בו טמא ושל בעלי בתים טהור, ואם גפפו מארבע רוחותיו מתטמא נפרץ מרוח אחת טהור, והלוח שעורכין עליו מתטמא כלי עץ שהסלתים מרקדין עליו את הסלת מתטמא ושל בעלי בתים טהור, רחת הגרוסות מתטמאות של אוצרות טהורה של גתות מתטמאה ושל גרנות טהורה, זה הכלל העשוי לקבלה מקבל טומאה והעשוי ליכנס בו טהור. /השגת הראב"ד/ והערק משיעשה בו צפירה. א"א פי' בערוך נפה והטעם מפני שאדם משתמש באלו במה שהן משא"כ בשאר כלים שהזכיר למעלה עכ"ל. /השגת הראב"ד/ ואין גולמיהן מקבלין טומאה. א"א זאת הקורבה לא ידעתי מאין באה לו שהרי פירשו בו טעם מפני שמחוסרין שליקה וממרים את מה שבהם פירוש עושין מה שבהם מר ואין זה הענין בכלי עצם ואי ס"ל כר"נ דאמר במסכת חולין גולמי כלי עצם כגולמי כלי מתכות דמי לימא הכי ולמה ליה לדמויינהו לאשכרוע שהוא כלי עץ ומוציא מדין כלי עץ שאפילו שליקתו מעכבתו מפני שפוגם מה שנותנין בו. /השגת הראב"ד/ ארובות של נחתומין וכו'. א"א דבר זה בהיפך ארובות כמו ערוכות והוא הקטוף סרוד הוא שמוליך עליו המקרצות לתנור והטעם של נחתומין טמא מפני שהוא מייחד כלי לזה התשמיש אבל של בעל הבית אין תשמישו תדיר ואין מייחדו לכלי ואם ייחדו טמא והכי איתא בתוספתא. /השגת הראב"ד/ והלוח שעורכין עליו וכו'. א"א זה שיבוש. /השגת הראב"ד/ כלי עץ כו'. א"א בערוך פירש נפה של שיער וכן משמעותו בכ"מ אלא שזה הפרק כולו אינו מדבר באורג אבל נראה כי הוא של עור כמו אותן של רופאים ובו דברה המשנה תחלה וממה שאמר רבי יהודה בסמוך אף של גדלת טמא מושב שהבנות יושבות בתוכו וגודלות למדנו שלא דבר ע"כ בשל שיער אלא בשל עור כאשר כתבתיה.
2)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ד הלכה ו] מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה, בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המטה, נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמיעיו אבל לא לרוות.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף א] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו -- קודם קבורה אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר -- אוכל בבית חבירו. אין בית לחבירו -- עושה לו מחיצה ואוכל, ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל.
ובין כך ובין כך -- ואפילו הוא בעיר אחרת -- אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון. ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו. אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים -- לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה. ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו.
וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין -- אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א).
ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו), ומברך וחייב בכל המצות; חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו.
(ומותר לילך לבית הכנסת בשבת. ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו)
ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום. ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכל שכן בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות.
(י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ)
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצט סעיף ה] אונן בחול, שהוא פטור מלברך, אין מזמנין עליו.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף ג] מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם, מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם.
הגה: מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו. אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך שני ימים, מותר עד שיבואו לעיר קבורתו (רבינו יונה פ' מי שמתו).
דף כג
[עריכה]
[דף כג עמוד א]. ר' יצחק בריה דרב כתובה מטתיה אונס שמת אחד ממשפחתו . ועלין לגביה רבי מנא ורבי יודן לנחמו. והוה חמר טב, ואישתון סגין וגחכין שתו הרבה וצחקו. למחר אתון בעיין למיעל גביה רצו להיכנס אליו לנחמו שוב. אמר להם, רבנן, הכין בר נש עביד לחבריה? לא הוינן חסרין אתמול, אלא מיקום ומירקוד: תני, (1)עשרה כוסות שותין בבית האבל. שנים לפני המזון, וחמשה בתוך המזון, וג' לאחר המזון. אילו שלשה של אחר המזון. אחד לברכת המזון, ואחד לכבוד המנחמים שבאו לגמול חסדים, ואחד לתנחומי האבלים. וכשמת ר"ג, הוסיפו עליהן עוד שלשה. א' לחזן הכנסת, וא' לראש הכנסת, וא' לר"ג. וכיון שראו ב"ד שהיו משתכרים והולכים, גזרו עליהן והחזירום למקומן. כהן מהו שיטמא לכבוד רבו י"א בטומאה דרבנן? רבי ינאי זעירא דמך חמוי, והוא הוה חמוי והוא הוה רביה, אתא שאל לר"י ואסר ליה. שמע ר' אחא ואמר, יטמאו לו תלמידיו. ר' יוסי כד דמך, נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין. אמר לון ר' מנא. חדא מן תרתי לא פליט לכון מאחד משני עבירות לא תנצלו. (2)אם אבילים אתם, למה אכלתם בשר ולמה שתיתם יין? ואם אין אתם מתאבלים, למה נטמאתם? מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה? רבי יוסי הוה יתיב מתני, ועאל מיתא לבית המדרש לחדר פנימי אחד והם למדו בחדר פנימי אחר, שהטומאה רק דרבנן משום סוף טומאה לצאת. וכיוון שהסתפק בדבר, מן דנפק מי שיצא, לא א"ל כלום. ומן דיתיב מי שנשאר לשבת, לא א"ל כלום. רבי נחמיה בריה דרבי חייא בר אבא אמר. אבא לא הוה עבר תחות כפיתיה שער דקיסרין כשהיה מת בעיר משום דסוף טומאה לצאת שהיו עתידים להוציא את המת לקבורה דרך שם, ויש אומרים שהיה ספק טומאה שם. רבי אמי ר' חזקיה ר' כהן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין באילין פלטיותא רחבה דצפורי. הגיעו לכיפה שהיה שם ספק טומאה, ופירש ר' כהן. הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במאי עסקין? אמר רבי חזקיה לר' יעקב בר אחא, לא תימר ליה כלום. ולא ידעינן אי משום דבאש ליה דפריש כעס עליו על שפרש, דהוא סבר שמטמאין לתלמוד תורה. ואי משום דהוה סייסן וכחן. תני. (3)מטמא כהן ויוצא חוצה לארץ לדיני ממונות, ולדיני נפשות, ולקידוש החודש, ולעיבור שנה, ולהציל השדה מיד גוי. ואפילו
1)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק יג הלכה ח] אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד, שלשה קודם אכילה, ושלשה בתוך אכילה, וארבעה לאחר אכילה ולא יוסיף שמא ישתכר.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב סעיף כז] מי שרבו מת מוטל לפניו, אינו אוכל בשר ואינו שותה יין, כדין מי שמתו מוטל לפניו.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמא סעיף א] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו -- קודם קבורה אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר -- אוכל בבית חבירו. אין בית לחבירו -- עושה לו מחיצה ואוכל, ואפילו מחיצה של סדין סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל.
ובין כך ובין כך -- ואפילו הוא בעיר אחרת -- אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון. ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו. אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים -- לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה. ואפי' אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו.
וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין -- אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א).
ובשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין (אם ירצה) (רבינו יונה פ' מי שמתו), ומברך וחייב בכל המצות; חוץ מבתשמיש המטה שאסור בו.
(ומותר לילך לבית הכנסת בשבת. ואף בחול אין בו איסור רק מאחר שאסור להתפלל מה יעשה שם) (כל בו)
ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת כדי להחשיך על התחום. ואם רוצה לקברו ביו"ט ראשון ע"י עממין אסור בכולן וכל שכן בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו שחלו עליו כל דיני אנינות.
(י"א דתלמיד על רבו מובהק אסור לאכול בשר ויין כל זמן שמוטל לפניהם) (הגהות אשירי פ' א"מ)
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעד סעיף י] על רבו שלמדו חכמה נוהג דיני אנינות, אלא שמברך ומזמן ומתאבל עליו בחליצת סנדל וכל דיני אבילות, יום אחד. (וכתב הב"י בשם רבי שמחה שצריך לשנות מקומו בב"ה, מיהו במקצת היום סגי).
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ג הלכה יד] מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעב סעיף א] אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס, (פירוש: שדה שנאבד בה קבר, ושנחרש בה קבר, (ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים, אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה, ואין לו דרך אחרת, יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם, יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם, לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
הגה: כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת, שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים, שהוא טומאה דרבנן, ילביש עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות (ת"ה סימן רפ"ה), כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן, ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא (תשובת מהרי"ל סימן ס"ט /ס"ה/).
[דף כג עמוד ב] ליטור לתבוע אף שלא ברור שיזכה, יוצא ועורר עליה, וללמוד תורה ולישא אשה. רבי יהודה אומר אם יש לו מאיכן ללמוד, אל יטמא. רבי יוסי אומר. (1)אפילו יש לו מאיכן ללמוד תורה, יטמא. שלא מכל אדם זוכה ללמוד. אמרו עליו על יוסף הכהן שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לצידן. אבל חכמים אמרו, אל יצא כהן לחו"ל אלא א"כ הבטיחו לו אשה, אבל לא יצא כדי לחפש אשה. מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים? מגבילה אחוי דר' אבא בר כהן אמר קומי רבי יוסי בשם ר' אחא. מיטמא כהן לנשיאת כפים. שמע ר' אחא ואמר. אנא לא אמרית ליה כלום. חזר ואמר, דילמא אולי לא שמע מיני, אלא כהא. דאמר ר' יודא בן פזי בשם רבי אלעזר. כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו, (2)עובר בעשה. וסבר מימר, שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה. אבל אנא לא אמרית ליה כלום. דבאמת אין כאן עשה דוחה לא תעשה שאינם כאחד. שלא התירו אלא כגון כלאים בציצית שבזמן שלובש כלאים גם מקיים מצוות לבישת ציצית או מילה בצרעת שכשחותך את הצרעת גם מקיים מצוות מילה. אבל כאן קדם נטמא ורק אחר כך נושא כפיו. אייתוניה ואנא אלקוניה על שאמר בשמי: רבי אבהו הוה יתיב מתני בכנישתא בבית כנסת מדרתה בקיסרין. והוה תמן מיתא והיה שם מת בחדר אחר, שסוף טומאה לצאת דרך בית הכנסת. אתת ענתא הגיע זמן דנשיאת כפים, ולא שאלון ליה. אתת ענתא דמיכלא הגיע זמן האוכל ושאלון ליה האם מותר לעבור דרך בית הכנסת לביתם כדי לאכול. אמר לון .על נשיאת כפים לא שאלתון לי, ולמיכלא שאלתון לי? כיון דשמעו כן, הוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק מבושה. אמר רבי ינאי, (3)מטמא כהן לראות את המלך. כד סליק כשהגיע דוקליטיינוס מלכא להכא, חמון ראו לר' חייא בר אבא מיפסע על קברים דצור בגין מחמוניה כדי לראותו. ר' חזקיה ור' ירמיה אמרו בשם ר' יוחנן, (4)מצוה לראות גדולי המלכות. לכשתבוא מלכות בית דוד, יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות. מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא? כד דמך כשמת רבי יודן נשיאה. אכריז רבי ינאי ואמר (5)אין כהונה היום. כד דמך רבי יודא נשיאה, בר בריה דרבי יודה נשיאה. דחף רבי חייא בר אבא לרבי זעירא שהיה כהן בכנישתא בביה"כ דגופנא דציפורין וסאביה וטימא אותו. כד דמכת נהוראי אחתיה דר' יהודא נשיאה. שלח רבי חנינא בתר רבי מנא שהיה כהן שיבא ויטמא לכבוד הנשיא, דאחות מלך כמלך. ולא סליק לא בא. א"ל, מלך מטמאים לו בחיו כדי לכבדו. אחות מלך אין מטמאים לה בחייה כדי לכבדה. אם בחייהון אין מטמאין להון כדי לכבדן, כ"ש במיתתן. אמר רבי נסא. אף על פי כן צריך להטמא להן במותן במיתתן עשו אותן כמת מצוה. מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו בחייהם? רבי יסא שמע דאתת שבאה אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן מהו לצאת? א"ל אם אתה חושש לאמך מפני סכנת דרכים, צא. אי משום כיבוד אב ואם, איני יודע. אטרח עליו שאל פעם אחר פעם. אמר לו, אם גמרת לצאת, תבוא בשלום. אמר רבי שמואל ב"ר יצחק. עוד
1)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ג הלכה יד] מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעב סעיף א] אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס, (פירוש: שדה שנאבד בה קבר, ושנחרש בה קבר, (ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים, אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה, ואין לו דרך אחרת, יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם, יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם, לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
הגה: כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת, שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים, שהוא טומאה דרבנן, ילביש עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות (ת"ה סימן רפ"ה), כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן, ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא (תשובת מהרי"ל סימן ס"ט /ס"ה/).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה יב] כל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה מברכיך. סליקו הלכות תפלה בסיעתא דשמיא.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף ב] כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים אם אינו עולה לדוכן אף על פי שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבית הכנסת כשקראו כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו:
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ג הלכה יד] מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף ט] מצוה להשתדל לראות מלכים, אפילו מלכי אומות העולם.
5)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ג הלכה י] נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו.
5)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעד סעיף יא] נשיא, אף על פי שהכל מיטמאין לו, אין מתאבלים עליו.
הגה: י"א דאין מתאבלין על בן הראשון או בן הבכור שמת לאדם (כל בו וריב"ש וב"י הביאו מי שנהגו כן, והם כתבו שהוא טעות); והמנהג הוא מנהג טעות, אלא חייבים להתאבל עליהם. ומ"מ נשתרבב המנהג בעירנו שאין אב ואם הולכים אחר בניהם הראשון לבית הקברות. יש אומרים בשעת הדבר אין מתאבלים, משום ביעתותא (תשובת מהרי"ל סימן ג' /מ"א/), ושמעתי קצת נהגו כן.
דף כד
[עריכה]
[דף כד עמוד א] היא צריכה בירור האם מותר לצאת משום כבוד הורים. שלא התיר רבי יוחנן אלא בגלל שהפציר בו הרבה. שמע רבי אלעזר ואמר, אין רשות גדולה מזו. מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים? תני. היו שם שתי דרכים מתאימות. אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה. אם היו הרבים הולכין ברחוקה, הולך ברחוקה. אם לאו, הולך בקרובה מפני כבוד הרבים, עד כדון (1)בטומאה של דבריהם כטומאת ארץ העמים ובית הפרס. האם אפילו בטומאה שהיא מדברי תורה יכול להטמא? מן מה דאמר ר' זעירא. גדול כבוד הרבים, שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת. הדא אמרה, אפילו בטומאה שהיא מדבר תורה. ר' יונה ור' יוסי גליליא אמרו בשם רבי יסא בר חנינא. (2)אין שואלין הלכה לפני מיטתו של מת. והא רבי יוחנן שאל לר' ינאי קומי ערסיה לפני מטתו דר' שמואל בן יוצדק. מה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית. האם יש התפסה לבדק הבית בדבר שכבר קדוש למזבח? והוא מגיב ליה ענה לו. נימר אולי כד הוה רחיק ארבע אמות, או כד הוון מסקין ליה לסדרה שענה רק אחר שהסתימה הלויה ויצאו מבית העלמין. והא ר' ירמיה שאל לר' זעירה קומי ערסיה דר' שמואל בר רב יצחק? נימר אולי כד הוה רחיק הוה מגיב ליה, כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה. תני, הכתפים אסורין בנעילת הסנדל. שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה. רבי זעירא שרע בדיבורא נשתתק בהספדים, אתון בעיין מיזקפניה רצו להעמיד אותו, ואשכחוניה איעני מצאו שהוא חלש ולא מסוגל לעמוד. אמרו ליה מהו כן? אמר לון. כיוון שעסקנו במספד הרהרתי בדברים ונחלשתי, לכן קרה לי מה שקרה, על שם (קהלת ז ב) והחי יתן אל לבו
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ג הלכה ב
מתני’: (3)קברו את המת וחזרו. אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו. (4)העומדים בשורה. הפנימים פטורין, החיצונים חייבין:
גמ’: תני. (5)אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע אלא א"כ הקדימו שעה אחת, או אם איחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפללו. והא תנינן, קברו את המת וחזרו אם יכולים לקרותה וכ"ו. משמע שהוציאו את המת סמוך לזמן קריאת שמע? תיפתר באילין דהוון סברין דאית ביה עונה שחשבו שיש זמן ויספיקו לקבור קדם שיעבור זמנה ולית ביה עונה והתברר שאין זמן.
1)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ג הלכה יד] מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אשה או ללמוד תורה, אף על פי שיש שם מי שילמדנו בארץ ישראל לא מן הכל אדם זוכה ללמוד, וכן מיטמא בטומאה מדבריהם לכבוד הבריות, כיצד אבל שהלך בבית הפרס הכל הולכין אחריו שם לנחמו, וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ואפילו מלכי עכו"ם כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן, וכן כל כיוצא בזה, וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם ולערער עמהן, מפני שהוא מציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעב סעיף א] אף על פי שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס, (פירוש: שדה שנאבד בה קבר, ושנחרש בה קבר, (ושיעורה מאה אמה) או לארץ העמים, אם היה צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה, ואין לו דרך אחרת, יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אבל העובר דרך שם, יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם, לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם, מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיוצא בזה.
הגה: כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת, שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים, שהוא טומאה דרבנן, ילביש עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות (ת"ה סימן רפ"ה), כמו שנתבאר לעיל סימן ש"ג לענין כלאים. כהן שהוא ישן, ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא (תשובת מהרי"ל סימן ס"ט /ס"ה/).
2)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק יג הלכה ט] אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין דוין, וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי תורה בפניו או בבית הקברות אסור
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמד סעיף טז] אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד; אבל שאר כל דבר, אסור. והני מילי בדברי תורה, אבל במילי דעלמא לית לן בה.
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק ד הלכה ג] ונושאי המטה אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצוה.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שנח סעיף ג] במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה, אסורים בנעילת הסנדל, שמא יפסיק סנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מהמצוה.
הגה: יש מקומות שנהגו שהאבלים יוצאים ראשון מן הבית, והקרובים והמטה אחריהם, והרחוקים נותנין המת על המטה, ולוקחים האבלים והקרובים המטה על כתפיהם, ואחר כך שאר העם (כל בו). יש אומרים כשמגיעים עם המת לקברות, מעמידים אותו כל ד' אמות קודם שנקבר (שם וב"ז); וכן נהגו האידנא להעמידו ב' ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין, ובימים שאין אומרים צדוק הדין אין צריך להעמיד אותו (מ"כ בשם מהרי"ל).
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ו] קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהן יתחילו לקרות, בני אדם העומדין בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים הואיל ואינן רואין את האבלים חייבין בקריאת שמע במקומן. /השגת הראב"ד/ קברו את המת וחזרו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ודוקא באותן הצריכים לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ"ל.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עב סעיף ד] קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין וכל העם הולכין אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין אם יכולים העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו.
הגה: אם יש שהות ביום לקרות אחר כך (בית יוסף בשם הרמב"ם):
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עב סעיף ב] אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות:
5)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שנח סעיף ב] אין מוציאין את המת סמוך לק"ש, כל שאין שהות להוציאו לקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע; ואם התחילו להוציאו, אין מפסיקין כדי לקרות.
הגה: ויש להמתין מלקברו עד שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל; ואין חילוק בזה בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית. ויש מקילין בשל ערבית, הואיל וזמנה כל הלילה (מבואר בא"ח סימן ע"ב).
[דף כד עמוד ב] תני, (1)המספיד וכל העוסקין בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה. והא תנינן, אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה שבה מספידים יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו? משמע שבהספד פטורים מקריאת שמע אז למה מפסיקין? מתניתא שאמרה שפטורים מק"ש ביום הראשון, ומה דתני שמפסיקים, ביום השני. א"ר שמואל בר אבדומא. (2)זה שהוא נכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין ומתפללין, אם יודע שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור כדי לענות אחריו אמן יתפלל. ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן אמרו? תרין אמוראין. חד אמר באמן של האל הקדוש. וחד אמר באמן של שומע תפילה. א"ר פינחס, לא פליגי. מאן דאמר באמן של האל הקדוש, בשבת. ומאן דאמר בשומע תפילה, בחול. תנן, העומדים בשורה. הפנימים פטורין, החיצונים חייבין. תני ר' יודה אומר. היו כולם שורה אחת. העומדין משום כבוד עצמן, שאינם ממכירי המת אלא ראו לויה והצטרפו כדי ללוות את המת, חייבים. משום האבל פטורין. ירדו לספד. הרואין פנים פטורין. ושאינן רואין פנים חייבין. הוי הדא דתנינן העומדין בשורה, הפנימים פטורין והחיצונים חייבים. הכמשנה ראשונה שהמנחמים היו עומדים והאבלים עוברים. וגם הדא דתני, העומדים משום כבוד חייבין משום אבל פטורין כמשנה ראשונה והא דתנינן תמן גבי כהן גדול, (3)וכשהוא מנחם את אחרים דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. כמשנה אחרונה שהתקינו שהאבל עומד והמנחמים עוברים.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמד סעיף יב] העם העוסקים בהספד, כל זמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין. אין המת מוטל לפניהם, הם יושבים וקורים, והאונן יושב ודומם; הם עומדים ומתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שמד סעיף יג] לאחר קבורה מפסיקין ההספד, בין בקריאת שמע בין בתפלה. (ועיין באורח חיים סימן ע"ב).
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קט סעיף א] הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש יתפלל (והוא הדין אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה דינן כקדיש וקדושה) (תוספות והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סימן י"א). ואם לאו אל יתפלל אם אין השעה עוברת ואם נכנס אחר קדושה אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל והוא הדין אם יכול להגיע למודים או לאחת מהברכות ששוחים בהם כשיגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה ונזדמן לו שמגיע שליח ציבור למודים כשהוא באחת מהברכות (באמצעה) ישחה עמו אבל אם הוא בתחלתה או בסופה לא ישחה שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה אלא באבות ובהודאה:
3)[רמב”ם \עבודה\ הלכות כלי המקדש פרק ה הלכה ד] לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו הם של מצוה, אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל, וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים, אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד, והסגן ממצעו בינו לבין העם, והסגן ומשוח שעבר מימינו, וראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו, ואומר לאבלים תנוחמו, והן מכבדין אותו כפי כחן.
דף כה
[עריכה]
[דף כה עמוד א] דא"ר חנינא. בראשונה היו משפחות עומדות ואבלים עוברין. משרבה תחרות בציפורין. התקין ר"י בן חלפתא, שיהו המשפחות עוברות והאבלים עומדים. א"ר שמעון דתוספתא, חזרו הדברים ליושנן פרק ג הלכה ה
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ג הלכה ג
מתני’: (1)נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש (2)ומן התפילין. וחייבין (3)בתפלה (4)ובמזוזה (5)ובבה"מ:
גמ’: נשים מניין? פרשת עקב (דברים יא יט)דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. את בניכם ולא את בנותיכם. עבדים מניין? שנאמר [דברים ואתחנן ו ד] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא. יצא העבד שיש לו אדון אחר. קטנים מניין? דכתיב פרשת בא(שמות יג ט) למען תהיה תורת ה' בפיך. בשעה שהוא תדיר בה וקטן אינו תדיר, שאינו יודע לשמר את גופו. וחייבין בתפילה. כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. ובמזוזה. דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ו ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וברכת המזון דכתיב פרשת עקב (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. תמן תנינן. (6)כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים והנשים פטורות. וכל מ"ע שלא הזמן גרמא, אחד אנשים ואחד נשים חייבין. אי זהו מצות עשה שהזמן גרמא? כגון סוכה, לולב, שופר, ותפילין. ואי זו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא? כגון אבידה, ושילוח הקן, מעקה, וציצית. ר' שמעון (7)פוטר את הנשים ממצות ציצית, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות, מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה אף על פי שלא בעל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף א] נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים.
הגה: ויקראו לפחות פסוק ראשון (בית יוסף בשם אוהל מועד):
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ע סעיף ב] קטנים פטורים לרבינו תם כשלא הגיעו לחינוך ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב וישן הוא בבוקר וראוי לנהוג כרבינו תם:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יג] כל הפטור מקריאת שמע פטור מתפילין, קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות, חולי מעים וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער פטור מן התפילין, וכל הטמאים כולן חייבין בתפילין כטהורים, מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן, כהנים בשעת העבודה והלוים בשעה שאומרים השיר של הדוכן וישראל בשעה שעומדים במקדש פטורין מן התפלה ומן התפילין.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לח סעיף ג] נשים ועבדים פטורים מתפילין מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא.
הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן מוחין בידן (כל בו):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קו סעיף א] כל הפטורים מקריאת שמע פטורים מתפלה וכל שחייב בקריאת שמע חייב בתפלה חוץ מהמלוין את המת שאין למטה צורך בהם שאף על פי שהם חייבים בקריאת שמע פטורים מתפלה
:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה י] הכל חייבין במזוזה אפילו נשים ועבדים, ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם, השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור מן המזוזה ל' יום, אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רצא סעיף ג] הכל חייבים במזוזה, אפילו נשים ועבדים, ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה א] נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה, לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן, אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי סופרים כדי לחנכן במצות.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפו סעיף א] נשים חייבות בברכת המזון וספק הוא אם הן חייבות מדאורייתא ומוציאות את האנשים או אם אינן חייבות אלא מדרבנן ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן. (ועיין לקמן סימן קצ"ט בענין זימון שלהם):
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפו סעיף ב] קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו וההיא דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן:
6)[רמב”ם \מדע\ הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה ג] כל מצות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות.
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ציצית פרק ג הלכה ט] ומותר להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ, נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקו באשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה, ואסור למכור טלית מצוייצת לכותי עד שיתיר ציציותיה, לא מפני שיש בגופה קדושה אלא שמא יתעטף בה ויתלוה עמו ישראל וידמה שהוא ישראל ויהרגנו, נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה, ומדברי סופרים שכל קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות, ונשים ועבדי' שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן, טומטום ואנדרוגינוס חייבין בכולן מספק לפיכך אין מברכין אלא עושין בלא ברכה. /השגת הראב"ד/ נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דוקא בציצית שאין בה כלאים ויש שחולק ואומר אף בברכה ואומר שגם הברכה רשות ומביא סעד לדבריו מפ"ק דקידושין מדרב יוסף דאמר מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא ואם איתא דמאן דלא מיחייב לא חזי לברוכי א"כ איסורא קא עביד דאיהו בברכה קא עביד להו דאי בלא ברכה מאי יומא טבא איכא עכ"ל.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יז סעיף ב] נשים ועבדים פטורים מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.
הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידו כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא (תוספות והרא"ש והר"ן פרק ב' דראש השנה ופרק קמא דקדושין) אך מחזי כיוהרא ולכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא (אגור סימן כ"ז) פירוש אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית ולקמן בסימן י"ט אמר כשיש לו טלית מארבע כנפות (ולבשו).
טומטום ואדרוגינוס חייבין מספק ויתעטפו בלא ברכה. (פירוש טומטום לא נודע אם הוא זכר או נקבה ואדרוגינוס יש לו זכרות ונקבות).
הגה: (ולפי מה שנהגו נשים לברך במצות עשה שהזמן גרמא גם הם יברכו) (דברי עצמו):
[דף כה עמוד ב] שהרי כסות לילה פטור מן הציצית. א"ר לייא. טעמון דרבנן שמחייבים נשים בציצית, (1)שכן אם היתה כסות אחת מיוחדת לו ליום וללילה, שהיא חייבת בציצית אפילו בלילה. משמע שלא הלילה הוא הסיבה לפטור אלא סוג הבגד. תני. (2)כל מצות שאדם כבר יצא ונפטר, מוציא את הרבים ידי חובתן. חוץ מברכת המזון. והא תנינן (3)כל שאינו מחוייב בדבר, אין מוציא את הרבים ידי חובתן. הא אם היה מחוייב, אפילו אם יצא מוציא אפילו ברכת המזון?. א"ר לייא. שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה פרשת עקב (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. מי שאכל הוא יברך. ר' יוסי ור' יודא בן פזי הוו מתיבין. אמרו, לא מסתברא שבק"ש אם יצא לא יוציא אחרים? שכתוב ושיננתם, שצריך שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו. לא מסתברא שבתפילה, אם יצא לא יוציא אחרים? כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה אינה טעונה ברכה אלא לילי י"ט הראשון בלבד. לולב טעון ברכה כל שבעה. ר' יוסי ור' אחא הוו יתבין אמרין. מה בין סוכה ומה בין לולב? סוכה נוהגת בלילות ובימים, ולכן די בברכה אחת. לולב אינו נוהג אלא ביום. וכיוון שהלילות מפסיקים, מברך כל יום. התיב רבי יעקב דרומיא. הרי תלמוד תורה נוהג בלילות כבימים ומברכין בכל יום? מיי כדון למה יש הבדל? סוכה אי איפשר לה ליבטל, שאף לישון חייב בסוכה. ת"ת אי אפשר לו שלא ליבטל. שהרי חייב לישון ובטל מהתורה. תני. אבל אמרו (4)אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו. לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסי בי ר' נהוראי. כל שאמרו בקטן כדי לחנכו. ואיך מוציא את אביו? תיפתר בעונה אחריהן. כיי דתנינן תמן. מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ציצית פרק ג הלכה ז] כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ציצית פרק ג הלכה ח] מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואף על פי שאינו זמנה ובלבד שלא יברך, ומאימתי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכיצד מברך עליה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה קודם שיתעטף, ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יח סעיף א] לילה לאו זמן ציצית הוא דאמעיט מוראיתם אותו להרמב"ם כל מה שלובש בלילה פטור אפילו הוא מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה ולהרא"ש כסות המיוחד ללילה פטור אפילו לובשו ביום וכסות המיוחד ליום ולילה חייב אפילו לובשו בלילה.
הגה: וספק ברכות להקל על כן אין לברך עליו אלא כשלובש ביום והוא מיוחד גם כן ליום (בית יוסף). ואחר תפלת ערבית אף על פי שעדיין יום הוא אין לברך עליו (פסקי מהרא"י סימן קכ"א). ובליל יום כפורים יתעטף בעוד יום ויברך עליו (תשב"ץ)
:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה י] כל הברכות כולן אף ע"פ שבירך ויצא ידי חובתו מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן, חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן, אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה כגון אכילת מצה בלילי הפסחים וקידוש היום הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים אף על פי שאינו אוכל עמהן.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפה סעיף ב] קודם שיתקע, יברך "לשמוע קול שופר" ויברך "שהחיינו".
הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (בית יוסף ותרומת הדשן).
ויתקע תשר"ת שלוש פעמים ותש"ת שלוש פעמים ותר"ת שלוש פעמים.
הגה: וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים). וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר: "עלה אלהים בתרועה" (רוקח ומהרי"ל).
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצב סעיף ג] אף על פי שיצא כבר, מברך להוציא את אחר ידי חובתו.
3)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה ב] כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו, לפיכך אשה או קטן שתקעו בשופר השומע מהן לא יצא, אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, שהטומטום שנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. /השגת הראב"ד/ אנדרוגינוס מוציא את מינו. א"א זהו לדעת מי שאומר אנדרוגינוס בריה הוא אבל למי שאומר חציו זכר הוא אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו כעין מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפט סעיף א] כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה טו] שנים שאכלו כאחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם היה אחד מהן יודע ואחד אינו יודע זה שיודע מברך בקול רם והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה ויוצא ידי חובתו, ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, אבל אמרו חכמים תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו. /השגת הראב"ד/ ובן מברך לאביו כו' עד אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי"ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי עכ"ל.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה טז] במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן, אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפו סעיף ב] קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו וההיא דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן:
דף כו
[עריכה]
[דף כו עמוד א] עונה אחריהן מה שהן אומרין. ותהא לו מאירה. אבל אמרו תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר. שהיה לו ללמוד ולא למד.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ג הלכה ד
מתני’: בעל קרי מהרהר בלבו. ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ועל המזון מברך לאחריה (1)ואינו מברך לפניה. ר' יהודה אומר מברך לפניה ולאחריה:
גמ’: תנן, בעל קרי מהרהר בלבו. ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. מהו מהרהר? ברכות. אבל קרית שמע מוציא בפיו שהיא מדאוריתא. מתניתא במקום שאין מים. אבל במקום שיש מים לא יקרא עד שיטבול. וכר' מאיר דתני. בעל קרי שאין לו מים לטבול, הרי זה קורא את שמע ואינו משמיע לאזנו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה אבל מהרהר בליבו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים. קורא את שמע ומשמיע לאזניו, ומברך לפניה ולאחריה. בעל קרי בריא צריך טבילה בארבעים סאה מתקנת עזרא. ולחולה די שיפלו עלין תשעה קבין. תני, בעל קרי חולה שנפלו עליו תשעת קבין מים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובים. אף שזה משמונה עשר דברים שגזרו עליהם טומאה. מכל מקום, טהר לעצמו ויכול להתפלל וללמוד לבדו. אבל אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה. ר' יהודה אומר ארבעים סאה מ"מ אפילו לחולה. ר' יעקב בר אחא ור' יסא אמרו בשם רבי יהושע בן לוי מה שעזרא תיקן טבילה לבעלי קרי, זה רק כשראה קרי מתשמיש המיטה. רב הונא אמר ואפילו ראה את עצמו ניאות בחלום. הוון בעיין מימר, ובלבד מאשה. ר' יונה ור' יוסי תרויהון אמרין, ואפילו מדבר אחר. תמן תנינן. (2)יום הכיפורים אסור באכילה ושתייה וברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. ותני עלה, (3)בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה ביום הכיפורים. ולית הדא פליגא האם זה לא חולק על ר' יהושע בן לוי? דר' יהושע בן לוי אמר, אין קרי אלא מתשמיש המיטה. והרי יוה"כ אסור בתשמיש המיטה. פתר לה בששימש מטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל. והתני, מעשה בר' יוסה בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעה ביום הכיפורים
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ד] כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללים אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעכבת, וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאין.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ה] לפיכך היו אומרין בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לקריאת שמע וכן לתפלה מפני הקרי אף על פי שהם טמאין, וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה אלא מפני הגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד, וכבר בטלה גם תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בציבור לעמוד בה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פח] כל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין חוץ מבעל קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפלה עד שיטבול כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ואחר כך בטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין וכן פשט המנהג.
הגה: יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר (הגהות מיימוני פרק ד'). ויש אומרים שמותרת בכל וכן עיקר (רש"י הלכות נדה). אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר ואפילו במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סימן קל"ב):
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ד] מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר (ויקרא ט"ז) תענו את נפשותיכם, מפי השמועה למדו ענוי שהוא לנפש זה הצום, וכל הצם בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (ויקרא כ"ג) כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ה] וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו, ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריא סעיף א] יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר. ומה הם הדברים האסורים בו; מלאכה, אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה; ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה.
3)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה ג] מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכפורים, אם לח הוא מקנח במפה ודיו, ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד ומתפלל, ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת ואין הרחיצה מקרי לתפלה בזמן הזה אלא מנהג ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר, ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכפורים טובל אלא כשתקנו טבילה לבעלי קריין וכבר בארנו שבטלה תקנה זו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריג סעיף יא] מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים אם לח הוא מקנחו במפה ודיו ואם יבש הוא או שנתלכלך רוחץ מקומות המלוכלכים בו לבד ומתפלל ואסור לרחוץ גופו או לטבול אע"פ שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפלה:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריג סעיף יב] בזמן הזה אסור לאשה לטבול ביה"כ, אפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום.
[דף כו עמוד ב] אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח? מה ראה עזרא לתקן טבילה זו? א"ר יעקב בר אבון. כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת מפני טומאה, שאין דברי תורה מקבלים טמאה. אלא (1)שלא יהו ישראל מצוין אצל נשותיהן כתרנגולין הללו. משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל. ר' חנינא הוה עבר על תרעי דימוסין שער בית מרחץ וראה אנשים שמחכים לפתיחת המרחץ בקריצתא בהשכמה ואמר מה טובלי שחרית עושין פה? ייזלון ויתנון ילכו ללמוד שכבר ביטלו את הצורך בטבילה. ולההן לאלו שאינם תלמידי חכמים שבאו בצפרא לטבול לקרית שמע הוה אמר, מאן דאית ליה עבידא ייזול ועבד, שכבר ביטלו את הצורך בטבילה. מהו להרהר בבית הכסא? חזקיה אמר מותר. ר' יסא אמר (2)אסור. א"ר זעירא. כל סברא חזקה דהוה לי, תמן סבירתיה. א"ר אלעזר בר שמעון. כל ההוא סברא קשיא בהלכות דטבול יום, תמן סבירתיה. אמר ר' אחא בשם תנחום ברבי חייא. ביומוי דר' יהושע בן לוי ביקשו לעקור את הטבילה הזאת מפני נשי הגליל, שהיו נעקרות מפני הצינה. שהבעלים פרשו מהם כדי שלא יצטרכו לטבול בקור. אמר להן רבי יהושע בן לוי. דבר שהוא גודר את ישראל מן העבירה, אתם מבקשים לעקור אותו? מהו גודר ישראל מן העבירה? מעשה בשומר כרמים אחד שבא להיזקק עם אשת איש. עד שהן מתקינין להן מקום איכן הן טובלין, עברו העוברין והשבין ובטלה העבירה. מעשה באחד שבא להיזקק עם שפחתו של רבי. אמרה לו. אם אין גבירתי טובלת לקרי, אף אני לא הייתי טובלת לקרי. אבל כיוון שגברתי טובלת לקרי, אף אני איני משמשת עד שאמצע מקום להיות טובלת בו אחר תשמיש. א"ל ולא כבהמה את? אמרה לו ולא שמעת בבא על הבהמה שהוא נסקל? שנאמר פרשת משפטים (שמות כב יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת. רבי חייא בר ווה אמר. כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני תלמוד. שאם אתה אומר לו שהוא מותר. אף הוא אומר אני אלך ואעשה צרכי אחר כך אשנה כל צורכי, ומתעיף ומתבטל מלימוד. ומתוך שאתה אומר אסור, הוא בא ושונה כל צורכו. תמן אמרין, אפילו לשמוע דברי תורה אסור. מאי טעמא? א"ר יודה בר טיטם אמר ר' אחא בשם ר' אלעזר. כבתחילה שנאמר פרשת יתרו (שמות יט יא) והיו נכונים ליום השלישי, אל תגשו אל אשה. ושם רק שמעו. תני. (3)זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות, ובעל קרי אסור בכולן. ר' אבא בר אחא אמר בשם רבי, שונה הלכות פסוקות ואינו שונה הגדות. תני בשם ר' יוסי, שונה הילכות רגיליות שלא יבא לעיון. ובלבד שלא יציע את המשנה. אית דבעי מימר, ובלבד שלא יזכיר אזכרות. ר' זעירא בעי קומוי ר' יסא. לית רבי פשט בי לא לימדתה אותי כשרבי בין פירקיא בליליא אחר תשמיש, אף שלא הספקתה לטבול? א"ל, אין אני מקפיד על טבילה זו. ר' חייא בר אבא פשט למד והסביר עם ר' נחמיה בריה פירקיה בליליא. בההוא צפרא היה מה שהזכרנו קדם דאמר לההן שבאו בבקר לטבול לקרית שמע, מה דאית ליה עבידא ייזיל ויעביד שביטלו את הטבילה הזו. מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין. כיון שהגיע להזכרה התחיל מגמגם בה. אמר לו ר' יהודה בן בתירה. פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה. א"ר יעקב בר אחא. נהגין תמן כר' אלעי בראשית הגז. וכר' יאשיה בכלאי הכרם. וכר' יהודה בן בתירא בבעלי קריין. כרבי אלעי בראשית הגז דתניא. ר' אלעי אומר, (4)אין ראשית הגז אלא בארץ. כר' יאשיה בכלאים דתני. ר' יאשיה אומר. (5)לעולם אינו חייב, עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד. כר' יהודה בן בתירה בבעלי קריין דתני. ר' יהודה אומר, אין דברי תורה מקבלין טומאה. ר' יוסי בר חלפתא הוה אתי בסימטא בליליא, והוה חמרא מנהיג חמורים מהלך בתריה עד חד בית שיח בור מים. א"ל ההוא גברא בעי מסחי אני רוצה לטבול. א"ל לא תסכן נפשך. א"ל מן נדה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי. א"ל אפילו כן לא תסכן בנפשך. כיון דלא שמע ליה א"ל. ייחות ההוא גברא ולא יסוק ירד ולא יעלה, וכן הוות ליה כך היה לו. ר' יוסי בן יוסי
1)[רמב”ם \מדע\ הלכות דעות פרק ה הלכה ד] אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח, וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא, ולא בסוף הלילה כשהוא רעב, אלא באמצע הלילה כשיתעכל המזון שבמעיו, ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין, ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם, יספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ד] כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללים אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעכבת, וכבר בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים, ומפני זה תקנו טבילה לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאין.
1)[שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כה סעיף ב] ולא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי אפילו בינו לבינה. הרי הכתוב אומר: "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד יג), אמרו חז"ל (חגיגה ה ב): אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. ולא יספר עמה בשעת תשמיש ולא קודם לכן, כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואם סיפר עמה ושימש מיד, עליו נאמר: "מגיד לאדם מה שיחו". אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה:
הגה: ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה או דרך איברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה (טור). ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך (גם זה טור בשם ר"י). ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו (דברי הרב).
ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצלה תמיד, שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא, אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. ואף כשישמש בשעת העונה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו בפריה ורביה, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות בישראל. ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה. ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש, ולא ישמש בפני שום מין אדם אפילו קטן, אלא אם כן הוא תינוק שאינו יודע לדבר:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ד] ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול, ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פה סעיף ב] אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ומקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים.
הגה: ואפילו הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פרק כירה ובית יוסף בשם אורחות חיים).
דברים של חול מותר לאמרם שם בלשון הקדש. וכן הכנויים כגון רחום נאמן וכיוצא בהם מותר לאמרם שם אבל השמות שאינם נמחקין אסור להזכירם שם ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור מפריש ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש.
הגה: ובמקום שמותר להרהר בו בדברי תורה מותר לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פרק קמא דשבת ובפרק כל הצלמים):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח] כל הטמאין חייבין בקריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום כגון הנוגעין בשרץ או בנדה וזבה ומשכבה וכיוצא בהן, ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה, וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם שנאמר הלא כה דברי כאש נאם יי' מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה. סליק הלכות קריאת שמע.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פח] כל הטמאים קורין בתורה וקורין קריאת שמע ומתפללין חוץ מבעל קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בדברי תורה בין בקריאת שמע ותפלה עד שיטבול כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ואחר כך בטלו אותה תקנה והעמידו הדבר על הדין שאף בעל קרי מותר בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין וכן פשט המנהג.
הגה: יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר (הגהות מיימוני פרק ד'). ויש אומרים שמותרת בכל וכן עיקר (רש"י הלכות נדה). אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר ואפילו במקום שנהגו להחמיר בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סימן קל"ב):
4)[רמב”ם \זרעים\ הלכות ביכורים פרק י הלכה א] מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר וראשית גז צאנך תתן לו, ולוים בכלל ישראל במצוה זו, ואין לראשית הגז זו שיעור מן התורה, ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים, ואינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כראשית הדגן ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות עניים וראשית הגז סימן שלג סעיף א] ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. (וי"א דבר תורה ראשית הגז נוהג אפילו בח"ל, אלא שלא נהגו כן) (טור).
5)[רמב”ם \זרעים\ הלכות כלאים פרק ה הלכה ב] ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, וכן אם חפה אותם בעפר לוקה, וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה.
5)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי הכרם סימן רצו סעיף א] הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם, הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט) ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים (דברים כב, ט) ואינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים (דברים כב, ט) עד שיזרע בא"י חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וכן אם חפה אותם בעפר, לוקה. וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן, או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד, הרי זה לוקה. ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם, מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם, אבל שאר הזרעים אסור מדבריהם. וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ. ואין עודרין עם העובד כוכבים בכלאים, אבל עוקרין עמו כדי למעט התיפלה.
דף כז
[עריכה]
[דף כז עמוד א] הוה אתי באילפא בא בספינה חמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי ראה אחד שקשר חבל לספינה ולעצמו כדי לטבול בים. א"ל לא תסכן בנפשך. א"ל מיכל בעינא אני רוצה להטהר כדי לאכול. א"ל אכיל. א"ל ההוא גברא בעי מישתה. א"ל שתי. כיון דמטון כשהגיעו לנמל, א"ל. תמן לא שרית לך שם לא התרתי לך אלא בגין סכנתא דנפשא. ברם הכא, אסור לההוא גברא למיטעם כלום עד שעתא דיסחי. א"ר ינאי. שמעתי שיש שמקילין בה, ויש שמחמירין בה. (1)וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה. יש מקילין בה לרחוץ במים שאובין. ויש מחמירין בה לטבול במים חיים י"א שהכוונה למקווה ולא מעין.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ג הלכה ה
מתני’: (2)היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי. לא יפסיק אלא יקצר. (3)ירד לטבול. אם יכול לעלות להתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. אבל לא יתכסה לא במים הרעים, ולא במי המשרה. עד שיטיל לתוכן מים. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות:
גמ’: תנן, היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי. לא יפסיק אלא יקצר. מתניתא ברבים, אבל בינו לבין עצמו יפסיק. וכר"מ. ברם כר' יהודה, אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק. כשאין לו מים לטבול. אבל יש לו מים לטבול ויכול היה לטבול ולא טבל, אף ר' יהודה מודה שהוא מפסיק. חולה ששימש מיטתו. אמר רבי אמי. אם הוא גרם לעצמו, לא הקלו לו שיתפלל בלא שיטבול ואפילו אם יכול לחלות ולמות בגלל הטבילה. ואם באונס, אין מטריחים עליו ומתפלל. רבי חגי אמר בשם רבי אבא בר זבדי. בין כך ובין כך אין מטריחים עליו. חולה מרגיל שבא על אשה צריך תשעה קבין. בריא מרגיל צריך ארבעים סאה. (2)חולה מאונס אין מטריחים עליו. בריא מאונס צריך תשעה קבין. אמר רבי זבדי בריה דרבי יעקב בר זבדי בשם רבי יונה. עיר שמעיינה רחוק. הרי זה קורא את שמע, ויורד וטובל ועולה ומתפלל. אם הוא אדם מסוים שמתביש לטבול בבקר, עשו אותו כמעיין רחוק: פיסקא. ואם לאו יתכסה במים ויקרא: מתניתין (3, 4)בעכורים. אבל בצלולין אסור שרואה את הערווה. ואם הוא יכול לעכור ברגליו, יעכור. תני. (5)מרחיקים מצואת אדם ארבע אמות. ומצואת כלבים ארבע אמות בשעה שהוא נותן לעורות. אמר רבי ירמיה בשם ר"ז. (6)נבילה שנסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות. אמר רבי אבינא, ומתניתין אמרה כן דתנן. וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות. משמע שלא רק מצואת כלבים מרחיק אלא מכל דבר שריחו רע. אמר רבי אמי אמר רבי שמאי. אין זו ראיה. תפתר אפשר להסביר שמדובר במשרה של כובסין שחלק מהבגדים מלוכלכים בצואה. א"ל ר' מנא
1)[טור אורח חיים הלכות ק"ש ותפלה של ערבית סימן רמא] לא ישתין בפני מטתו ערום דד' דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואחד מהן המשתין מים לפני מטתו ערום וגרסינן בשבת בפרק במה אשה אמר רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא ג' דברים מביאין האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים לפני מטתו ערום וכו' ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייא אבל לא מהדר אפיה לפורייא לית לן בה וכי מהדר אפיה לפורייא נמי לא אמרן אלא בארעא אבל במנא לית לן בה:
וקודם שיאיר הבוקר ימהר לקום בזריזות לעבודת הבורא יתעלה ולא יהא הבוקר מעירו אלא יעירו הוא וכו' כדלעיל (סימן א') ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו מחמירין על עצמן וטובלין לקירוין להתפלל וחומרא יתירה היא זו שאף להרי"ף שכתב שיש מצריכין טבילה לתפלה לאו דוקא טבילה אלא רחיצה בתשעה קבין ואני כתבתי למעלה שא"צ לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תע"ב:
סליק סדר עבודת היום בעזרת צור נורא ואיום:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ו] מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך ישראל, במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג, וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהן מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן ומתפללין.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה ז] מי שירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא, ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא, ולא יתכסה לא במים הרעים שריחן רע ולא במי המשרה ולא במים צלולין מפני שערותו נראית בהן, אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא במקומו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עד סעיף ב] הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות יכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כשיברך ודוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי.
הגה: והוא הדין אם מכסה ראשו בידיו לא מיקרי כסוי הראש ועיין לקמן סעיף סימן צ"א (תרומת הדשן בשם אור זרוע). ואם היו המים עכורים שאין איבריו נראים בהן מותר לקרות והוא בתוכן והוא שלא יהא ריחן רע (ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים אף בצלולים שרי) (דברי עצמו):
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ו] צואת האדם וצואת כלבים וחזירין בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, וכן כנגד מי רגלים של אדם, אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן, קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיאכל הגדול כשלשה ביצי דגן אין מרחיקין לא מצואתו ולא ממי רגליו. /השגת הראב"ד/ צואת האדם וצואת כלבים כו' עד קורין כנגדן. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ"ל.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ח] כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא ארבע אמות, במה דברים אמורים בזמן שהם מלאחוריו או מצדיו אבל אם היו כנגד פניו מרחיק מהן עד שלא יראה אותן ואחר כך יקרא.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט סעיף א] היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סימן קס"ה ובית יוסף בשם הר"י) שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום ואם הוא מצדו דינו כמלאחריו.
הגה: שליח ציבור המתפלל וצואה בבית הכנסת או בבית שמתפלל שם אפילו הוא לאחריו בכל הבית צריך לשתוק עד שיוציאנה מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה (הגהות מרדכי החדשים פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סימן צ' (ועיין לקמן סימן פ"ז בדין צואה בבית):
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט סעיף ד] צואת כלב וחזיר אם נתן בהם עורות מרחיקים מהם כמו מצואת אדם ואם לאו דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם:
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט סעיף ה] צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם. וההולך בדרך, אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור. ובסמוך לעיר, יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורים.
[דף כז עמוד ב] אם במשרה של כובסין, הא תנינן לא במים הרעים ולא במי המשרה? משמע שמדובר בשני סוגי מים, מים רעים שבכללם מי משרת כובסים, וגם במי שריית פישתן: תני, (1)קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ד' אמות. ואם אינו יכול לאכול כזית דגן, אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו ד"א. בעון קומי רבי אבוה. מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות? אמר לון, מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה, ולא קטן הוא? אמר לון. ולא כתיב פרשת נח (בראשית ח כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו? א"ר יודן, מנעריו כתיב. משעה שהוא ננער ויוצא לעולם. ר' יוסי בר חנינא אמר, מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות. רבי שמואל בר רב יצחק אמר, ברכים, ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר, בבא מן הדרך. לוי אמר (1.1, 2)מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות, ותני כן. מרחיקין מצואת חזיר ארבע אמות. ומצואת הנמייה ארבע אמות. ומצואת התרנגולין ארבע אמות. אמר ר' יוסי בר אבון בשם ר' חונא, (1.1, 2)ובלבד באדומים. תני, מרחיקין מריח רע ארבע אמות. א"ר אמי, (3)מסוף ריח רע ארבע אמות. הדא דאמר, (3)לאחריו. אבל לפניו, עד מקום שעיניו רואות אותו. כהדא דר' לייא וחבריא הוו יתבין קומי פונדקיא ברמשא ישבו לפני פונדק בלילה. והיה המקום מטונף אך לא ראו בחשך. אמרין מהו מימר מיליא דאוריתא האם מותר לאמד דברי תורה? אמר לון, (3.3)מכיון דאילו הוה ביממא הוינן חמיין היינו רואים מה קומינן, אף כדון עכשיו אסור. תני, (3.2, 4)גרף, אחד של ריעי ואחד של מים ואפילו ריק, צריך להרחיק ממנו ארבע אמות. ושלפני המטה ששימושו ארעי. נתן לתוכו מים כל שהוא, יקרא. ואם לאו, אל יקרא. ר' זכאי אמר. (5)נתן לתוכו רביעית מים יקרא, ואם לאו אל יקרא. ומהו כדי רביעית? האם הכוונה שיתן (5)רביעית לתוך כל רביעית של מי רגלים, או שאחד כלי קטן ואחד כלי גדול די ברביעית אחת? רשב"ג אומר. (6)גרף של אחר המיטה יקרא שהמיטה מפסיקה. ושלפני המיטה לא יקרא. ר"ש בן אלעזר אומר. אפילו טריקלין עשר על עשר לא יקרא (7)עד שיכסנו, או עד שיניחנו תחת המיטה. ר' יעקב בר אחא אמר בשם ר' חייא בר ווא. הורי ר' חנינה מהעיר תרתיה כהדא דרבי שמעון בן אלעזר. רבי בנימין בר יפת אמר בשם ר' יוחנן. (8)צואה כל שהוא, מבטלה ברוק. ר' זעירא ור' יעקב בר זבדי הוו יתבין. חמון צואתה. קם ר' יעקב בר זבדי רקק עלה. א"ל ר' זעירא. יריקה מועילה רק עד שיבלע הרוק, וזה מועיל לזמן קצר כמו (8)מן ימא לטיגנא. תיבה שהיא מליאה ספרי תורה. נותנה מתחת המיטה למראשות המיטה, ואינו נותנה מרגלות המיטה. אמר ר' אבון בשם רבי חונא, והוא שתהא המיטה גבוה עשרה טפחים. ובלבד שלא יהו חבלי המיטה נוגעין בתיבה. הורי ר' יסא במקומיה דרבי שמואל בר רב יצחק, כהדא דר' חונא. (9)לא ישמש אדם מיטתו וספר תורה עמו בבית. אמר ר' ירמיה בשם ר' אבהו. אם היה כרוך במפה, או שהיה נתון בחלון שהוא גבוה עשרה טפחים, מותר. אמר רבי יהושע בן לוי. עושה לו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ו] צואת האדם וצואת כלבים וחזירין בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, וכן כנגד מי רגלים של אדם, אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן, קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיאכל הגדול כשלשה ביצי דגן אין מרחיקין לא מצואתו ולא ממי רגליו. /השגת הראב"ד/ צואת האדם וצואת כלבים כו' עד קורין כנגדן. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ זה הרב דרכו להיות סומך על הירושלמי וכאן לא סמך כי שם אמר מי רגלים של חמור שבא מן הדרך אסור לקרות כנגדן וכן צואת התרנגולים האדומה עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פא סעיף א] קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט סעיף ה] צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם. וההולך בדרך, אף על פי שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור. ובסמוך לעיר, יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורים.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט סעיף ו] בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך וכנגד צואת תרנגולים אדומה:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יב] ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח, ושאין לו עיקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה מרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא, גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן ואף על פי שאין בהן כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא. /השגת הראב"ד/ ריח רע שיש לו עיקר וכו', עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס"ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז"ל בעיקר עכ"ל.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ח] כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא ארבע אמות, במה דברים אמורים בזמן שהם מלאחוריו או מצדיו אבל אם היו כנגד פניו מרחיק מהן עד שלא יראה אותן ואחר כך יקרא.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עט סעיף א] היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סימן קס"ה ובית יוסף בשם הר"י) שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום ואם הוא מצדו דינו כמלאחריו.
הגה: שליח ציבור המתפלל וצואה בבית הכנסת או בבית שמתפלל שם אפילו הוא לאחריו בכל הבית צריך לשתוק עד שיוציאנה מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה (הגהות מרדכי החדשים פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סימן צ' (ועיין לקמן סימן פ"ז בדין צואה בבית):
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פז סעיף א] גרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ צריך להרחיק מהם כמו מצואה אפילו הטיל בהם מים אבל אם הן של מתכת או של זכוכית או של חרס מצופה מותר אם הם רחוצים יפה:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה י] היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אף על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית מותר לקרות בצדה, נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת מותר לקרות עמהן בתוך ד' אמות.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עז סעיף א] אסור לקרות כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן רביעית מים ואז מותר ולא שנא על גבי קרקע לא שנא בכלי ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם (ודין עביט עיין לקמן סימן פ"ז). לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים לא שנא היו המים בכלי תחלה:
6)[טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פז] גרף של רעי ועביט של מי רגלים הן כצואה לפניו מלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח אפילו אם אין בהם כלום ואפילו אם הטיל בהן מים לא מהני ודוקא אם הן של חרס או של עץ שנבלע בתוכו ומלאין זוהמא אבל אם הן של זכוכית או של חרס מצופין באבר או כלי מתכת מותר כתב אבי העזרי שאם כפאו על פיו מותר הואיל ומכוסה דלא גרע מצואה בעששית ונ"ל כיון שהוא בלוע בתוכו שהוא אסור דברו כתוכו ואם הגרף והעביט בבית בהא פליגי ביה תנאי רשב"א אמר אפי' בית של מאה אמה חשיב כולו כד"א ולא יקרא עד שיוציאנו או יניחנו תחת המטה דאז חשיב כאילו הוא ברשות אחרת ורשב"ג לא מחשב כל הבית כד"א וסבר דאם הן אחר המטה קורא מיד דמטה חוצצת וחשיב כאילו הוא ברשות אחרת לפני המטה מרחיק ממנו ד"א ורבנן סברי אין חלוק בין לפני המטה ולאחריה אלא בכל ענין מרחיק ממנו ד"א ולית הלכתא כרשב"א דחשיב כל הבית כד"א דרבא פסק דלא כוותיה ולענין מטה אם תחוץ פסק גאון כרשב"ג שחוצצת מהא דבעי רב יוסף מרב הונא מטה פחותה מג' כלבוד דמי גדה"ו זח"ט מאי א"ל לא ידענא עשרה לא מיבעיא לי דכרשותא אחריתא דמיא אמר רבינא הלכתא פחות מג' כלבוד דמי י' רשות אחריתי היא גדה"ו זח"ט בעי מיניה רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה ולחומרא והגאון מפרש להך בעיא אליבא דרשב"ג דפחות מג' אינה חוצצת ודאי ובי' חוצצת מג' עד י' מיבעיא ליה וכיון דמיבעיא ליה אליביה פסק כוותיה דעד י' אינה חוצצת ומיהו לפירש"י אין ראיה משם לפסוק כרשב"ג שהוא פי' הבעיא אליבא דרשב"א ואתחת המטה קאי דפחות מג' כלבוד דמי וחשיב כמכוסה למעלה מי' כאילו הוא ברשות אחרת ולא חשיב כמכוסה תחתיה מג' עד י' מיבעיא ליה ולפי זה תחת המטה עד ג' שרי דחשיב כמכוסה וכן כתב הראב"ד דאפילו רשב"א דמחמיר מודה בהא:
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ט] במה דברים אמורים כשהיה עמהן בבית במקום שוה אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהם עשרה טפחים יושב בצד המקום וקורא שהרי נפסק ביניהם, והוא שלא יגיע לו ריח רע, וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פז סעיף ג] מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע"ט, וכן אם כפה עליהם כלי אף על פי שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא] היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא, היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. /השגת הראב"ד/ היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. /השגת הראב"ד/ היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עו סעיף ו] היה לפניו מעט צואה יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה והוא שיהא הרוק עבה ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה אבל אם לא יקרא מיד והרוק נימוח ונבלע בה לא בטלה:
9)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ז] בית שיש בו ספר תורה אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאנו או עד שיניחנו בכלי ויתן הכלי בכלי אחר שאינו מזומן לו, אבל אם היה מזומן לו אפילו עשרה כלים זה בתוך זה ככלי אחד הם, או עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים אם לא היה לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר אסור לשמש עד שיוציאנו.
9)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ק"ש ותפלה של ערבית סימן רמ סעיף ו] אסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפילו ע"י הפסק מחיצה עשרה ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר. בית שיש ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה (ולענין לעשותה בשבת עיין לקמן ריש סימן שט"ו) ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנה ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם (ועיין לעיל סימן מ' סעיף ב') אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית ע"ג ארגז חשוב ככלי בתוך כלי:
9)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רפב סעיף ח] בית שיש בו ס"ת לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו, יעשה לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים. אבל ע"י הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי הקדש וחומשים, אבל לא בס"ת, והרמב"ם מתיר אף בס"ת. ואם פירש טליתו על הארגז שמונח בו, חשוב ככלי בתוך כלי.
דף כח
[עריכה]
[דף כח עמוד א] כיליון כילה כאהל למחיצה (1)לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו. מעשה בר' אלעזר שהיה יושב על גבי ספסל שספר תורה נתון עליו, והרתיע מלפניו כמרתיע מלפני הנחש. אם היה נתון ע"ג דבר אחר מותר. עד היכן צריך הס"ת להיות מוגבה ממקום הישיבה? אמר ר' אבא בשם ר' חונא טפח. ר' ירמיה אמר בשם ר' זעירא, אפילו כל שהוא. (2)דייסקי שק שהיא מליאה ספרים, או שהיו בתוכה (3)עצמות המת. הרי זה מפשילן מאחוריו ורוכב. (4)תפילין. תולה אותן מראשות המיטה, ואינו תולה אותם מרגלות המיטה. ר' שמואל ר' אבהו ור' אלעזר אמרו בשם ר' חנינא. רבי היה תולה את התפילין במראשות המיטה. ר' חזקיה אמר בשם ר' אבהו, ובלבד דלא יעביד כהדין דייקלרא סל שלא יתלה ברצועות. אלא תפילין מלמעלן ורצועות מלמטן. תנא ר' חלפתא בן שאול. העוטש בתפילתו סימן רע לו. (5)הדא דאת אמר מלמטה. אבל מלמעלה לא. אתיא כדאמר ר' חנינא. דאמר ר' חנינא. אני ראיתי את רבי מפהק ומעטש (6)ונותן ידיו על פיו, (7)אבל לא רוקק. ר' יוחנן אמר, אפילו רוקק כדי שיהא כוסו פיו נקי ויהיה פנוי לתפילה. לפניו אסור, לאחריו מותר. לימינו אסור, לשמאלו מותר. הדא הוא דכתיב (תהילים צא ז) יפול מצדך אלף. כל עמא מודיי בההין דרקק (7)איצטלין לתוך איצטלה דהוא מותר. ר' יהושע בן לוי אמר. הרוקק בבית הכנסת, כרוקק בבבת עינו. שנאמר, והיו עני וליבי שם כל הימים. (8)ר' יונה רקק ושייף. ר' ירמיה ור' שמואל בר חלפתא אמרו בשם ר' אדא בר אחוה. (9)המתפלל אל ירוק, עד שיהלך ארבע אמות. א"ר יוסי בי רבי אבון. וכן (9)הרוקק, אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות, תני (9)המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות. וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות. א"ר יעקב בר אחא. לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו (9)שהא כדי הילוך ארבע אמות. א"ר אמי. אם אומר אתה שאסור להתפלל עד שיהלך ארבע אמות ממקום שהטילו בו מי רגלים, אז כל מקום יהא אסור. שאני אומר אחר בא והטיל שם. אמר רבי אבא בשם רב, אסור להתפלל כנגד (10)צואה עד שתיבש כעצם. כנגד מים כל זמן שהן מטפיחין. גניבא אמר. מים, כל זמן שרישומן ניכר. שמואל אמר, צואה עד שיקרמו פניה. וכן אמר שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן, עד שיקרמו פניה. ר' ירמיה ור' זעירא אמרו בשם רב. צואה אפילו קשה כעצם אסורה. אמר חזקיה, ר' אבא מחמיר במים יותר מן הצואה. א"ל ר' מנא. האם התכוונתה שמה שאמר רב שצואה עד שתיבש כעצם, קל מן הדא דגניבא דאמר מים כל זמן שרישומן ניכר? א"ל לא מגניבה, אלא מדרב. דאמר צואה אפילו קשה כעצם אסורה. הא יבשה כעצם אף שממשה קיים מותר לקרא כנגדה. ואילו במים אף שאין ממשם קיים שהרי נבלעו סובר רב אסור:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ג הלכה ו
מתני’: זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע
1)
[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ו] לא יאחז אדם ספר תורה בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות אף על פי שהוא כרוך במטפחות ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ארבע אמות מן המת (או מבית המרחץ) או מבית הכסא, ולא יאחז את ספר תורה כשהוא ערום, ואסור לישב על מטה שספר תורה עליה. /השגת הראב"ד/ ולא יאחוז כו' עד עליה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ואם היה מקום גבוה טפח וס"ת מונח עליו מותר והכי איתא בירושלמי עכ"ל.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רפב סעיף ז] קרא הפרשה בתפלת שחרית בשבת ודילג פסוק אחד חוזר וקורא הוא ושנים עמו ואפילו הפטיר והתפלל מוסף חוזר וקורא:
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רפב סעיף ג] היה הולך ממקום למקום וס"ת עמו, לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור. ואם היה מפחד מפני הגנבים, מותר.
3)[רמב”ם \שופטים\ הלכות אבל פרק יד הלכה יד] המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם, מפני שנוהג בהן מנהג בזיון, ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תג סעיף י] המוליך עצמות ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בשק או בדסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון; אבל אם מפשילו לאחוריו על החמור, שפיר דמי. ואם היה מתירא מפני הגנבים והלסטים, מותר.
הגה: והחי יתן אל לבו דברים של מיתה; דיספד, יספדוניה; דיקבר, יקברוניה; דיטעון, יטעיניה; דידל, ידלוניה; וגדול השלום שניתן לצדיק, שבשעה שהצדיק נפטר ג' כתות של מלאכים נותנים לו שלום. (הכל בטור והרא"ש וכל בו) ואומרים: יבא שלום (כל הכתוב לחיים קדוש יאמר לו). בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. (ישעיה כה, ח').
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כד] בית שיש בו תפילין או ספר תורה אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין, אבל אם היה הכלי השני מזומן להם אפי' עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין, ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן ואפי' אשתו עמו במטה.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מ סעיף ג] אפילו להניח בכלי תוך כלי אסור להניחם תחת מרגלותיו וכן אסור להניחם תחת מראשותיו כנגד ראשו אפילו בכלי תוך כלי ואפילו אין אשתו עמו אבל שלא כנגד ראשו אם אין אשתו עמו מותר ואם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן מ סעיף ה] להניחם במטה כנגד צדו, דינן כתחת מרגלותיו.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קג סעיף ג] המתעטש בתפלתו מלמטה, סימן רע לו; מלמעלה, סימן יפה לו.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צז סעיף א] לא יגהק (מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו רייטי"ר בלע"ז), ולא יפהק (פותח פיו להוציא רוח הפה); ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח), (טור והרי"ף).
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יא] מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום, נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו או בבגדו, ואם היה מצטער בכך זורקו בידו לאחוריו כדי שלא יצטער בתפלה ונמצא טרוד, יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפלה שלא לדעתו שוהה עד שתכלה הרוח וחוזר לתפלתו.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צז סעיף ב] אסור לו לרוק ואם אי אפשר לו שלא לרוק מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה ואם הוא אסטניס (פירוש, שאינו יכול לראות דבר מאוס) ואינו יכול להבליעו בכסותו זורקו לאחוריו. ואם אי אפשר לזורקו לאחוריו זורקו לשמאלו אבל לא לימינו וכל שכן לפניו דאסור (הר"י פרק מי שמתו). והא דלקמן בריש סימן קכ"ג שהופך פניו לצד שמאל תחלה שהוא ימין של הקב"ה יש לומר דהטעם כיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה מי' אם כן אין השכינה כנגד המתפלל ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת תפלה אבל כשפוסע שלשה פסיעות האדם מרחיק עצמו ממקום תפלתו והוא כנגד השכינה ולפיכך נותן שלום לשמאלו שאז הוא כנגד ימינו של הקב"ה (בית יוסף בשם אביו):
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה י] מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך, ומותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ואם היה צריך לרוק ירוק בבית הכנסת.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף יג] מותר לרוק בבהכ"נ, ודורסו ברגליו או מכסהו בגמי.
9)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צב סעיף ח] המשתין, לא יתפלל עד שישהא כדי הלוך ד"א, משום ניצוצות; והמתפלל לא ישתין עד שישהא כדי הילוך ד"א, שכל ד"א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
9)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צב סעיף ט] הרוקק לא יתפלל עד שישהא ד"א; המתפלל לא ירוק עד שישהא ד"א. ודוקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר (וע"ל סי' צ"ז).
10)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה ז] היתה צואה יבשה כחרש אסור לקרות כנגדה, ואם היתה יבשה יותר מחרש עד שאם זרקה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר.
10)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פב סעיף א] צואה יבשה כל כך שאם יזרקנה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה והוא שלא יהיה בה ריח רע.
הגה: ויש אומרים דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר (רש"י והרא"ש פרק מי שמתו) (טור):
10)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פב סעיף ב] מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם,
הגה: ויש אומרים דאינו אסור רק בטופח על מנת להטפיח ויש לסמוך על זה:
[דף כח עמוד ב] והמשמשת שראתה נדה, צריכים טבילה, ור' יהודה פוטר:
גמ’: עד כדון לא פטר רבי יהודה אלא זב שראה קרי שמתחילה היה טמא בטומאה חמורה. אבל האם פוטר רבי יהודה, אפילו בעל קרי שראה זוב? מ"ט דר"י שפטר זב שראה קרי? האם משום מה מועיל הוא שהוא טובל, שהרי בכל מקרה הוא נשאר טמא. או משום שאין שם לטומאה קלה אצל מי שנטמא טומאה חמורה. מה נפיק מביניהון? ראה קרי ונעשה זב. אין תימר משום מה מועיל שהוא טובל. אף כאן פטור שהרי לא מועיל הוא. ואם
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק ד הלכה ח] כל הטמאין חייבין בקריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום כגון הנוגעין בשרץ או בנדה וזבה ומשכבה וכיוצא בהן, ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה, וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם שנאמר הלא כה דברי כאש נאם יי' מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה. סליק הלכות קריאת שמע.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ו] מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך ישראל, במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג, וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהן מנהג אלא מקנחין עצמן ורוחצין ידיהן ומתפללין.
1)[טור אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן פח] כל הטמאין קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין חוץ מבעל קרי שבא מקלות ראש לכך אסור בד"ת ובק"ש ובתפלה והאידנא שרי דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כר"י בן בתירא בד"ת דאמר ד"ת אין מקבלין טומאה וא"צ טבילה וכן כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר"י ב"ב ולאו דוקא לטבילותא אלא הוא הדין נמי רחיצה בט' קבין לא בעי דהא ר"י לא מצריך אפילו רחיצה וקאמר דנהוג עלמא כוותיה לגמרי כתב רב אלפס איכא מ"ד הא דאמר בטלו לטבילותא בין לד"ת בין לק"ש ותפלה ואיכא למ"ד דוקא לד"ת אבל לתפלה בעי טבילה ולאו דוקא טבילה אלא רחיצה בט' קבין ורבינו האי ז"ל כתב כיון דבגמרא ליכא האי מילתא בהדיא נקוט מנהג כל ישראל בידך שבעלי קריין אף על פי שאין להם מים אינן מתפללין עד שירחצו וה"ר ישעיה כתב שאין חילוק בין ק"ש לתפלה וכ"כ בה"ג והשתא נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק"ש ותפלה ויורד לפני התיבה קמי טבילה ונראה כיון דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא דנהיגי ביה והאידנא לא נהוג בטבילה ולא ברחיצה לא לד"ת וק"ש ולא לתפלה וכ"כ הראב"ד לא נהוג עלמא כר"י אלא בטבילה אבל ברחיצה לא נהוג כותיה וזעירי מצריך ט' קבין ומיהו בכל מקומותינו לא נהוג (ס"א נהוג) כותיה אף בט' קבין וסמכו על הירושלמי דגרסינן התם גבי יוה"כ אסור בתשמיש המטה השתא ברחיצה אסור בתשמיש לכ"ש כלומר אסור לו להתפלל בעודו בעל קרי עד שיטבול וכיון שאסור ברחיצה כ"ש בתשמיש המטה ומשני במקום שאין טובלין ואם איתא שצריך ט' קבין מאי משני אכתי ברחיצה אסור כ"ש בתה"מ:
דף כט
[עריכה]
[דף כט עמוד א] משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורהה. עד כדון כשבאת לו טומאה קלה לבסוף, אבל כאן באת לו טומאה חמורה לבסוף, וחייב לטבול אף שנשאר טמא. שכן לא נתקנה טבילה זו לעניין טהרה, אלא בכדי שלא יהיו מצויים אצל נשותיהן כתרנגולין. מאי כדון? נשמענא מן הדא דתנן, המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה, ור"י פוטר. הדא אמרה, היא הדא היא הדא זה כמו זה מכאן שהסיבה שרבי יהודה פוטר זה מפני שהטבילה לא מועילה.
הדרן עלך פרק מי שמתו
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק רביעי - תפלת השחר
[עריכה]פרק ד הלכה א
מתני’: תפילת השחר עד חצות. ר' יהודה אומר עד ד' שעות. תפילת המנחה עד הערב. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה. תפילת הערב אין לה קבע. ושל מוספים כל היום:
גמ’: כתיב [דברים עקב יא יג] לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה א] תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהיא שלישית היום, ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה, שכשם שתפלה מצוה מן התורה כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה כמו שתקנו לנו חכמים ונביאים.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן פט סעיף א] זמן תפלת השחר מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום ואם טעה או עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא.
הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (בית יוסף בשם הרשב"א פרק תפלת השחר). ועיין לקמן ריש סימן ק"ח:
[דף כט עמוד ב] עבודה בלב? ואיזו (1)זו תפילה. וכן הוא אומר (דניאל ו יז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך אלוקים שאתה עובד אותו תמיד הוא יצילך. וכי יש פולחן בבבל? הווה אומר זו תפילה. (2)יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת? פירש בדניאל (דניאל ו יא) וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו' פעמים שלושה ביום הוא כורע על ברכיו להתפלל. יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה? ת"ל (דניאל ו יא) וכוין פתיחין ליה בעליתה נגד ירושלם חלון פתוח לו לכיוון ירושלים. יכול משבאו לגולה כן? ת"ל (דניאל ו יא) כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא כמו שהיה עושה זמן רב קדם. יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה? כבר פירש דוד (תהילים נה יח) ערב ובוקר וצהרים וגו'. (3)יכול יהא מגביה קולו ומתפלל? כבר פירש בחנה (שמואל א א יג) וחנה היא מדברת על לבה. יכול יהא מהרהר בלב? ת"ל (שמואל א א יג) רק שפתיה נעות. הא כיצד? מרחיש בשפתותיו. אמר רבי יוסי בר חנינא. מן הפסוק הזה אתה למד ד' דברים. וחנה היא מדברת על לבה. מכאן (4)שהתפילה צריכה כוונה. רק שפתיה נעות. מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו. וקולה לא ישמע. מכאן שלא יגביה אדם את קולו ויתפלל. ויחשבה עלי לשיכורה. מכאן (5)שהשיכור אסור להתפלל: מילתיה דחנן בר אבא פליגא. דחנן בר אבא אמר לחבריא. נימר לכון מילתא טבתא דחמית לרב עביד אומר לכם דבר טוב שראיתי שרב עושה. ואמריתה קומי דשמואל, וקם ונשקי על פומי. כשהיה אומר (6)ברוך אתה, היה שוחה. בא להזכיר את השם, היה זוקף. מזה שידע באיזה מילה רב שח או זקף, סימן שרב התפלל בקול. אמר שמואל ואנא אמרית טעמא. דכתיב ה' זוקף כפופים. א"ר אמי לא מסתברא דא שצריך לזקוף בשם, דאמר קרא מפני שמי ניחת הוא. משמע שצריך להיות כפוף בשם. א"ר אבין. אלו הוה כתיב בשמי ניחת הוא, הוה יאות. לית כתיב אלא מפני שמי ניחת הוא. קודם עד שלא הזכיר את השם, כבר ניחת הוא. ר' אבא בר זבדי מצלי בקלא היה מתפלל בקול. רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא כשהיה מתפלל בבית הכנסת, הוה מצלי בלחישה. וכד הוה מצלי גו בייתיה, הוה (7)מצלי בקלא על מנת דילפון שילמדו בני בייתיה צלותיה תפילתו מיניה. אמר ר' מנא באמת בני בייתיה דאבא ילפי צלותא מיניה. ומאיכן למדו ג' תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות. בשחר צריך לאדם לומר, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שכשם שזכיתני לראות החמה במזרח, כך זכיתי לראות במערב. בערב צריך לומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שכשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה, כך תוציאני מאפילה לאורה. ריב"ל אמר, תפילות מאבות למדום. תפילת השחר מאברהם אבינו. דכתיב פרשת וירא (בראשית יט כז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'. ואין עמידה אלא תפילה. כמה דתימר (תהילים קו ל) ויעמוד פינחס ויפלל. תפילת המנחה מיצחק אבינו דכתיב פרשת חיי שרה (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ואין שיחה אלא תפילה. כמה דאת אמר (תהילים קב א) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. תפילת הערב מיעקב אבינו דכתיב פרשת ויצא (בראשית כח יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמשה. ואין פגיעה אלא תפילה. כמה דאת אמר (ירמיהו כז יח) יפגעו נא בה' צבאות. ואומר (ירמיהו ז טז) אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי. ורבנן אמרי, (8)תפילות מתמידין גמרו. תפלת השחר מתמיד של שחר דכתיב פרשת פינחס (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבוקר. תפילת המנחה מתמיד של בין הערבים דכתיב פרשת פינחס (במדבר כח ד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. תפילת הערב לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם. הדא היא דתנינן, תפילת הערב אין לה קבע. הכוונה שאין כנגד מה לקבוע אותה. ושל מוספין כל היום. אמר רבי תנחומא. תפילת ערבית עוד היא כנגד הקרבנות, שקבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. תנן, תפילת השחר וכ"ו. ר"י אומר עד ארבע שעות. מ"ט דרבי יהודה? מדברי תורה למד רבי יהודה. דתני רבי ישמעאל כתיב פרשת בשלח (שמות טז כא) וחם השמש ונמס. בארבע שעות. אתה אומר
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א] מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ג] נכח המקדש כיצד היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל, היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדש הקדשים, סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צד סעיף א] בקומו להתפלל אם היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קדשי הקדשים היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש ויכוין גם כן לבית קדשי הקדשים היה עומד אחורי הכפורת מחזיר פניו לכפורת:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ט] השוויית הקול כיצד לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא סעיף ב] לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא.
הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר (טור):
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טו] כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צח סעיף א] המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.
הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין):
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יז] שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה ואם התפלל תפלתו תועבה לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, אי זה שכור זה שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי יכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש, אף על פי כן הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסיר יינו מעליו.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צט סעיף א] שתה יין כדי רביעית אל יתפלל עד שיסיר יינו ואם שתה יותר אם הוא יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפלתו תפלה ואם אינו יכול לדבר לפני המלך אם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו. ואפילו אם עבר זמן התפלה משלים אותה בתפלה שאחריה כדין שוגג.
הגה: ודין קריאת שמע כדין תפלה אבל שאר ברכות יכול לברך אף על פי שהוא שכור (מרדכי ריש פרק הדר, הגהות מיימוני פרק ד' מהלכות תפלה):
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה י] כריעה כיצד המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו, וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואח"כ מגביה ראשו מן הכריעה, וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, במה דברים אמורים בהדיוט אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיג סעיף ז] כשכורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קא סעיף ב] לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא.
הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר (טור):
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ה] וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צח סעיף ד] התפלה היא במקום הקרבן ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים ומעומד דומיא דעבודה וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמו. ושלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות:
דף ל
[עריכה]
[דף ל עמוד א] בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר פרשת וירא (בראשית יח א) כחום היום, הרי שש אמור. הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס? בד' שעות. ואת דריש גזרה שווה, במן נאמר פרשת בשלח (שמות טז כא) וילקטו אותו בבוקר בבוקר. ובקרבן תמיד של שחר נאמר פרשת פינחס (במדבר כח ד) את הכבש אחד תעשה בבוקר. מה בבוקר שנאמר להלן במן בארבע שעות. אף בבוקר שנאמר כאן בתמיד של שחר בד' שעות. והמן מנין שבארבע שעות ולא בשש שעות? דכתיב וחם השמש. בארבע שעין שמשא בשמש חמין, וטולא בצל קריר. בשית שעין שמשא חמין וטולא חמין. א"ר תנחומא, כתיב פרשת וירא (בראשית יח א והוא יושב פתח האהל כחום היום. מהו כחום היום? בשעה שאין צל לכל ברייה. ר' יסא מצלי בתלת שעין. ר' חייא בר ווא מצלי בתלת שעין. ר' ברכיה חמוניה קרי קרית שמע ומצלי בתר תלת שעין. והא תנינן עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, (1)הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה? נימר כבר קיבל מלכות שמים בעונתה. אי נמי מעדות למד ר' יודה שקרבן תמיד קרב עד שעה רביעית. דאמר ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי. בימי מלכות יון, היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להן שני טלאים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופות של זהב, והעלו להן שני גדיים. וגדי פסול לתמיד שנאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כבש ולא גדי. והתעכבו לחפש עד שעה רביעית. באותה שעה האיר הקדוש ברוך הוא עיניהם, ומצאו שני טלאים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יודה בר בבא, על תמיד של שחר (2)שקרב בארבע שעות. א"ר לוי. אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב, והיו מעלין להם שני כבשים. ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב, והעלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע לחצי חומה, עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה. וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל. באותה שעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית. מ"ט דרבנן שאמרו עד שעה שישית? דכתיב שנים ליום. חלוק את היום שהוא שתים עשרה שעות. עד שעה שישית לתמיד של שחר, מכאן ואילך לתמיד של בן הערבים. ור"י אמר, שנים ליום, הכוונה שנים חובה ליום. שנים ליום, שני פרקליטין ליום. שנים ליום, שתהא שחיטתן לשם היום. שנים ליום, שתהא שחיטתן כנגד היום. הדא היא דתנינן תמן. (3)תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית, על טבעת שניה כנגד היום. ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, על טבעת שניה כנגד היום. שהיו עשרים וארבע טבעות מסודרים בשש שורות של ארבע כל אחד ממערב למזרח שבהם היו מחזיקים את הבהמה לשחיטה והוא היה סימן שיהא יודע איזה מהן נשחט שחרית ואיזה מהן נשחט ערבית. אמר ר' חייא בשם רבי יוחנן. תפלת המנחה ותפילת המוספין, (4)תפלת המנחה קודמת. הוון בעון מימר, כשאין ביום כדי להתפלל שניהם. אבל אם יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפלת מוסף קודמת. אמר ר"ז בשם ר' יוחנן. אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפלת המנחה קודמת. דתדיר ושאינו תדיר, תדיר קדם. וכן אמר רבי נתן בר טוביה בשם רבי יוחנן, אפילו יש ביום כדי להתפלל שניהם, תפילת המנחה קודמת.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות קריאת שמע פרק א הלכה יג] הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה, ומברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף א] זמן קריאת שמע של שחרית משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות שהוא רביע היום ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פירוש תלמידים. ורש"י פירש אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה (פירוש יציאת החמה כמו הנצו הרמונים) כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד.
הגה: שיעור הנץ החמה הוא כמו שיעורעישור {{{2}}} שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ (מיימוני פרק א'):
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן נח סעיף ו] אף על פי שזמנה נמשך עד סוף השעה הג' אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום ואין לו שכר כקורא בזמנה ואם עברה שעה ד' ולא קראה קוראה בלא ברכותיה כל היום:
2)[רמב”ם \עבודה\ הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ב] ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.
3)[רמב”ם \עבודה\ הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה יא] תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שנייה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית ממנה על טבעת שנייה כדי שיהיה כנגד השמש, דברי קבלה הן שיהיו נשחטין כנגד השמש.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה יא] היו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין, ויש מי שמורה שאין עושין בציבור כן כדי שלא יטעו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפו סעיף ד] היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין כגון שאיחר מלהתפלל תפלת מוסף עד ו' שעות (ומחצה, טור) שהוא זמן תפלת מנחה צריך להתפלל של מנחה תחלה ואחר כך של מוסף:
הגה: ומיהו אם הקדים של מוסף יצא (בית יוסף בשם הרשב"א):
ויש אומרים דהיינו דוקא שצריך עתה להתפלל שתיהן כגון שרוצה לאכול ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה אבל אם אינו צריך עתה להתפלל מנחה יכול להקדים של מוסף:
הגה: ומיהו אם הגיע מנחה קטנה יתפלל מנחה תחלה (הר"י והרא"ש בשם ירושלמי):
ויש מי שהורה שאין עושים כן בצבור להקדים תפלת מנחה לתפלת מוסף כדי שלא יטעו:
[דף ל עמוד ב] והתני, הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספים יצא. דווקא לשעבר, הא בתחילה לא בדא? פתר לה בשלא הגיע זמן תפילת מנחה קטנה שהיא עיקר. כהדא דריב"ל מפקד לתלמידיו. אין הוה לכון אריסטון סעודה גדולה ומטא יומא לשית שעין שהוא זמן מנחה גדולה, עד דלא תסקון לאריסטון, תיהוין מצלון דמנחתא עד דלא תסקון. משמע דווקא אם היה להם סעודה גדולה התפללו מנחה גדולה. אבל עיקר זמנה הוא מנחה קטנה. תנן, תפילת המנחה עד הערב. ר' יהודה אומר עד פלג המנחה. וכמה הוא פלג המנחה? אחת עשרה שעין חסר רביע. תמן תנינן. (1)תמיד נשחט בשמנה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה. ערבי פסחים. נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמנה ומחצה. בין בחול בין בשבת. ר' ירמיה בעי. הכא את עביד זמן מנחה קטנה בתשע ומחצה, שתי שעות ומחצה לפני השקיעה. והכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה? שהרי תמיד של בין הערבים קרב בשמונה ומחצה, שלוש שעות ומחצה קדם השקיעה? אמר רבי יוסי. לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים, אלא לקטרת. מה טעם? דכתיב (תהילים קמא ב) תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. צא שעה אחת לעיסוקו. ואת עביד מנחה שתי שעות ומחצה. רבי יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה. כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום. אמר רבי יוסי בן חנינא. יהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה. מה טעם? דכתיב (תהילים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מהו לעת מצוא? לעת זמן מצויין של יום. שהשמש יוצאת או נכנסת. אחוי דאימיה דרב אדא, הוה מצייר שומר גולתיה גלימה דרב בצומא רבא יום כיפור. א"ל. כד תיחמי שמשא בריש דיקלי, תיהב ליה גולתי דנצלי דמנחתא. ושמשא בריש דיקלי תמן, יממא הוא ולא דמדומי חמה? סבר כר"י שזמן מנחה רק עד פלג המנחה. אמר רבי יוחנן כתיב(ישעיהו מד כז) האומר לצולה חרבי. זו בבל שהיא זוטו של עולם. אמר רבי יוחנן. למה נקרא שמה צולה? ששם צללו מיתי דור המבול כדכתיב (ירמיהו נא מט) גם בבבל לנפול חללי ישראל, גם בבבל נפלו חללי כל הארץ. כתיב פרשת נח (בראשית יא ב) וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. אמר ריש לקיש. למה נקרא שמה שנער? ששם ננערו מיתי דור המבול. ד"א שנער, שהם מתים בתשנוק בצער בלא נר, ובלא מרחץ. ד"א שנער, שהם מנוערים מן המצות, בלא תרומה ובלא מעשר. ד"א שנער, ששריה מתים נערים. ד"א שנער, שהעמידו שונא וער להקב"ה. ואי זה זה? זה נבוכדנצר הרשע:
1)[רמב”ם \עבודה\ הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ג] תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות.
1)[רמב”ם \עבודה\ הלכות תמידין ומוספין פרק א הלכה ה] ערבי פסחים בין בחול בין בשבת היה התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, כדי שיהיה להם פנאי לשחוט פסחיהם, ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה כדי שיהיה להם ריוח לצלות קודם שיכנס שבת.
דף לא
[עריכה]
[דף לא עמוד א] והרי הלכה כחכמים ולמה נהג רב כר' יהודה? דאמר, אין עבדינא כרבנן, לית ר"י מודי. אין עבדינא כר"י, אוף רבנן מודו. מוטב לנהוג כר"י ולצאת ידי הכל: מניין רמז לתפילת נעילה? אמר ר' לוי (ישעיהו א טו)דכתיב גם כי תרבו תפלה. מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. מחלפא שיטתיה דרבי לוי? תמן אמר ר' אבא בריה דרב פפי אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, מאי דכתיב (משלי יד כג) בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור? חנה ע"י שריבתה בתפלה, קצרה בימיו של שמואל. שאמרה (שמואל א א כב) וישב שם עד עולם. והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב פרשת בהעלותך (במדבר ח כה) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. והא הוויין ליה חמשין ותרתין ששמאל חי חמישים ושתים שנים ולא חמישים? אמר רבי יוסי בר רבי בון, שתים שגמלתו. והכא אמר הכין שטוב להרבות בתפילה? מה דאמר שלא ירבה תפילה, ליחיד. הכא לציבור. כדאמר ר' חייא בשם ר' יוחנן, ור' שמעון בן חלפתא אמר בשם ר"מ, כתיב (שמואל א א יב) והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'. מכאן שכל המרבה בתפלה נענה: אימתי הוא נעילה? רבנן דקיסרין אמרין, איתפלגון רב ור' יוחנן. רב אמר (1)בנעילת שערי שמים עם שקיעת החמה. ור"י אמר, (2)בנעילת שערי היכל אחר הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים שזה מבעוד יום. אמר ר' יודן אנתורדיא, מתניתין מסייע לר"י. דתנן, בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום. בשחרית ובמוסף במנחה ובנעילת שערים. בתעניות, ובמעמדות, וביה"כ. משמע שתפילת נעילה נאמרת ביום. אית לך מימר נעילת שערי שמים ביום? אלא על כרחך נעילת שערי היכל. אחוי דאימא דרב אדא הוה צייר שומר גולתיה גלימה דרב בצומא רבא. א"ל כד תיחמי כשתראה שמשא בריש דיקלי, תיהב לי גולתי דנצלי נעילת שערים. מחלפא שיטתיה דרב? תמן הוא אמר בנעילת שערי שמים שזה בסוף היום. והכא אמר בנעילת שערי היכל? שהרי התפלל נעילה כשהשמש בריש דקלי, שהוא מבעוד יום. אמר רב מתנה. על ידי דרב מאריך בצלותא סגין, הוה מגיע לנעילת שערי שמים. תפילת נעילה מהו שתפטור את של ערבית? ר' אבא ורב הונא אמרו בשם רב, נעילה פוטרת את של ערב. א"ל ר' אבא לרב הונא. היאך הוא מזכיר של הבדלה? אמר ר' יונה לרבי אבא. היאך יהא שבע פוטרת שמונה עשרה? א"ל, ולא כבר איתותבת הרי כבר הקשתי על דבריו? א"ל, בגין דאיתותבת בקושיה קלה תיבטל? שיכול רב לתרץ, שכוללים את ההבדלה בברכה האמצעית.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ז] וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכג סעיף ב] זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה וצריך שליח ציבור לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות כדי שיגמור קודם שקיעת החמה
(ואומר במקום כתבנו חתמנו) (טור):
[דף לא עמוד ב] אמר ר' יוסי אדרבא מה דאקשי ר' אבא קשי יאות. שהרי בכל השנה אומרה בחונן הדעת. ולא מתקבל על הדעת שישנו מהמקובל. ודווקא מה דאקשי ר' יונה לא קשי יאות. שאפשר לתרץ שקל הקילו עליו משום תעניתו שיהו שבע פוטרות שמונה עשרה. רבי אבא בר ממל אמר לחברייא. מריי, מן כולכון שמעית (1)שאין נעילה פוטרת של ערב. וכן אמר ר' סימון בשם ריב"ל, אין נעילה פוטרת של ערב. א"ר יוסי ב"ר בון, ותני רבי חייא. בכל יום חול אדם מתפלל שמונה עשרה. וכן במ"ש ובמוצאי יה"כ ובמוצאי תענית ציבור. אמר ר' יצחק בר נחמן בשם ריב"ל. יה"כ שחל להיות בשבת, אף על פי שאין נעילה בשבת, (2)מזכיר של שבת בנעילה. אוספין עליה ר"ח שחל להיות בתענית ציבור, אף על פי שאין נעילה בר"ח, מזכיר הוא של ר"ח בנעילה. אמר רבי סימון בשם ריב"ל. שבת שחל להיות בחנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה, (3)מזכיר של חנוכה במוסף. הוסיפו עליה, ר"ח שחל להיות בתוכה. אף על פי שאין מוסף בחנוכה, (3.2)מזכיר הוא של חנוכה במוסף. ראש חודש שחל להיות בתענית היאך הוא מזכיר של תענית במוסף? ר' זעירא אומר בהודייה כמו על הניסים. ר' אבא בר ממל אמר בעבודה כמו יעלה ויבא. ר' אבינא אמר, אומרה בברכה רביעית. אמר ר' אבא. מה מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן אומרה בברכה רביעית. וכן נפק עובדא כהדא דר' אבא. במה קורין בתענית ציבור שחל בר"ח? ר' יוסי אומר, קורין ברכות וקללות כמו כל תענית ציבור. אמר ליה ר' מנא. למה בטלתה קריאת ר"ח? בגין מודעתין כי הוא תענית? רביעין על מעיהון שוכבים על בטנם מרעב {{{2}}}, ולא ידעין דהוא תעניתא?
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ח] נמצאו התפלות בכל יום שלש, ערבית ושחרית ומנחה, ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע, שלש של כל יום ותפלת המוספין, וביום הכיפורים חמש, ארבע אלו ותפלת נעילה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכד סעיף א] מתפללים תפלת ערבית, ואומר הבדלה בחונן הדעת.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה ז] ביום הכפורים מתפלל בכל תפלה מחמש תפלות שבע ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעיות מעין היום, וחותם בכל אחת מהן מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים, ואם חל להיות בשבת חותם בכל תפלה מהן מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכפורים.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכג סעיף ג] אם חל בשבת, מזכיר בה של שבת; אבל בוידוי שלאחר התפלה אין מזכירים בו של שבת; והני מילי יחיד, אבל שליח צבור, כיון שאמרו בתוך תפלתו, מזכיר בו של שבת; ואם לא הזכיר, בזה אין מחזירין אותו.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה יג] בחנוכה ובפורים מוסיפין בהודאה על הניסים, שבת שחלה להיות בחנוכה מזכיר על הניסים במוסף כמו שמזכיר בשאר תפלות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפב סעיף ב] גם במוסף של שבת ושל ר"ח צריך להזכיר של חנוכה, אף על פי שאין מוסף בחנוכה.
דף לב
[עריכה]
[דף לב עמוד א] א"ל. להודיעך שקריאת ברכות וקללות דוחה קרית ר"ח שכך ההלכה ולא כדי להזכיר שתענית. ר' יודן קפודקיא אמר קומי ר' יוסי בשם ר' יודה בן פזי, קורין בר"ח. קם ר' יוסי עם ר' יודה בן פזי. א"ל, את שמעת מאבוך הדא מילתא? א"ל, אבא לא הוה אמר כן, אלא בעין טב, ששם היו מקדשים את החדש. ושם נהגו שקורין בר"ח לפרסם על ידי זה דאינון ידעין שהתקדש החדש והוא ריש ירחא. הא שאר כל המקומות קוראין ברכות וקללות. ירמיה ספרא שאל לר' ירמיה. (1)ר"ח שחל להיות בשבת במה קורין למפטיר? א"ל, קורין בר"ח. א"ר חלבו קומי ר' אמי, מתניתא אמרה כן דתנן. (1)לכל מפסיקים מסדר ההפטרות לראשי חדשים (2)ולחנוכה ולפורים. יצחק סחורא שאל לר' יצחק. ר"ח שחל להיות בחנוכה במה קורין? א"ל, (2)קורין שלשה בר"ח, ואחד בחנוכה. ר' פנחס ר' סימון ור' אבא בר זמינא, מטו בה בשם רבי אבדומי דמן חיפא. קורין שלשה בחנוכה ואחד בר"ח. להודיעך שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח. בר שלמיא ספרא שאל לר' מנא. הגע עצמך שחל ר"ח של חנוכה להיות בשבת. ולא שבעה אינון קורין? שישה בשל שבת, ושביעי בשל ראש חודש. אית לך למימר שלא בא הרביעי אלא מחמת ר"ח? ואיזה סימן יש שר"ח. א"ל הדא שאילתא דספרא זו שאלה של חכמים. ודאי בשבת באמת אין סימן, שאי אפשר. אבל בחול שאפשר עושים סימן. רבי מפקד לאבדן אמוריה. אכריז קומי ציבורא, מאן דמצלי, יכול ליצלי דרמשא עד יומא קאים, מי שרוצה יכול להתפלל ערבית ביום מפלג המינחה כרבי יהודה. וכן רבי חייא בר ווה מפקד לאמוריה. אכריז קומי צבורא, מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. א"ר חנינא. משכני ר' ישמעאל בי ר' יוסי אצל פונדק אחד ואמר לי, כאן נתפלל אבא (3)של ליל שבת בע"ש. א"ר אמי, ר' יוחנן פליג. ולא הוה צריך מפלגא על הדא, דאף רבי יוחנן מודה בערב שבת, שכן מוסיפין מחול על הקודש. ועוד דסלקון חומרייא שירת חמורים מן ערב לציפורין ואמרו, כבר שבת ר' חנינא בן דוסא בעירו. ועל מה אמר רבי אמי דא שרבי יוחנן חולק, על דאמר רבי חנינה, משכני ר' ישמעאל ב"ר יוסי אצל פונדק אחד ואמר לי. כאן נתפלל אבא (3.1, 4)של מוצאי שבת בשבת. ואפילו אף עליה לא הוה צריך מפלגא, דרבי מפקד לאבדן אמוריה. אכריז קומי ציבורא מאן דמצלי, יצלי דרמשא עד יומא קאים. וכן ר' חייא בר ווא מפקד לאמוריה. אכריז קומי ציבורא, מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים. דבית רבי ינאי אמרין
קריאה לראש חדש
במדבר פרשת צו כח, א–טו:
(עלייה ראשונה:) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לֹאשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:
עלייה שנייה:) וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: (עד כאן עלייה ראשונה)
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין: (עלייה שלישית:) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה': וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ: (עלייה רביעית:) וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם: וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַפָּר הָאֶחָד וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לֹאיִל הָאֶחָד: וְעִשָּׂרֹן עִשָּׂרוֹן סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד עֹלָה רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר וּשְׁלִישִׁת הַהִין לֹאיִל וּרְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ יָיִן זֹאת עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ:
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה ד[ ובראשי חדשים, הראשון קורא שלשה פסוקים מפרשת צו, והשני חוזר וקורא פסוק ג' שקרא הראשון ושני פסוקים שאחריו כדי שישייר בפרשה שלשה פסוקים, והשלישי קורא שלשה פסוקים ששייר השני עם וביום השבת, והרביעי קורא ובראשי חדשיכם, ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית, באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם, והמפטיר קורא ענין ראש חדש, ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו, וראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין ב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ור"ח שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ויאמר לו יהונתן מחר חדש.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכה סעיף א] ראש חודש שחל להיות בשבת -- ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר יעלה ויבא בעבודה ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא. ומוציאים שני ספרים וקורין בראשון שבעה בסדר היום ובשני קורא מפטיר "וביום השבת...ובראשי חדשיכם" עד סוף הפרשה.
ומפטירין "השמים כסאי". (ואם מזכיר של ראש חודש עיין לעיל סימן רפ"ד סעיף ב'). חוץ מראש חודש אלול שחל להיות בשבת שמפטירין "עניה סוערה" .
הגה: ויש אומרים השמים כסאי (טור ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים) וכן נוהגים במדינות אלו אבל ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין שמעו (אבודרהם ומרדכי פרק בני העיר ומנהגים) ויש אומרים השמים כסאי וכן עיקר במקום שאין מנהג (תרומת הדשן סימן י"ט ומנהגי מהרא"ק). ואם אירע ראש חודש בד' פרשיות מפטירין בשל פרשה (מנהגים). ועיין לקמן סימן תרפ"ה.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יג הלכה כד] ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, הראשון קורא בו סדר היום, והשני קורא בו ענין ראש חדש, והשלישי קורא בו ענין חנוכה, חל להיות באמצע השבת שלשה קורין בענין ראש חדש והרביעי קורא בענין חנוכה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפד סעיף ב] בשבת שבחנוכה מוציאין ב' ספרים באחד קורא פרשה השבוע ובשני קורא בשל חנוכה ומפטיר רני ושמחי ואם חלו בו ב' שבתות מפטיר בב' במלכים בנרות דשלמה:
הגה: ואם חל חתונה בשבת זו מפטירין בשל חנוכה (מנהגים):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ז] המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. /השגת הראב"ד/ ויש לו להתפלל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסז סעיף ב] מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול. ומפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד
(ועיין לעיל סימן רל"ג כיצד משערין שיעור פלג המנחה):
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצג סעיף ג] מי שהוא אנוס כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה יכול להתפלל של מוצאי שבת מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד אבל לא יברך על הנר וכן אסור בעשיית מלאכה עד צאת הכוכבים:
הגה: ונוהגים לומר והוא רחום וברכו באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש (אור זרוע).
[דף לב עמוד ב] התפלל מבעוד יום ועלה אדם על מטתו אין מטריחין אותו לירד. אמר ר"ז. כל מאן דהוינא עביד כן, הוינא מפחד בליליא. אעפ"כ להלכה לית לך אלא כהדא, דרבי מפקד לאבדן אמוריה. אכריז קומי ציבורא, מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים. וכן רבי חייא בר ווא מפקד לאמוריה. מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים: אמר רבי יעקב בר אחא. תניא תמן, תפילת הערב מהו? ר"ג אומר חובה. רבי יהושע אומר רשות. אמר ר"ח. אתיין אילין פלגוותא כאינון פלגוותא. מ"ד חובה, אין נעילה פוטרת של ערב. ומ"ד רשות, נעילה פוטרת של ערב. ומעשה בתלמיד אחד שבא ושאל את רבי יהושע. תפלת הערב מהו? א"ל (1)רשות. בא ושאל את ר"ג. תפלת הערב מהו? א"ל חובה. א"ל והא רבי יהושע אמר לי רשות? א"ל, למחר כשאכנס לבית הוועד עמוד ושאל את ההלכה הזאת. למחר עמד אותו תלמיד ושאל את ר"ג תפלת הערב מהו? א"ל חובה. א"ל, והא ר' יהושע אמר לי רשות? אמר ר"ג לר' יהושע. אתה אומר רשות? א"ל לאו. א"ל, עמוד על רגליך ויעידו בך. והיה ר"ג יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו. עד שריננו כל העם ואמרו לרבי חוצפית המתורגמן, הפטר את העם. אמרו לרבי זינון החזן. אמור על ר"ג את הפסוק (נחום ג יט) כי על מי לא עברה רעתך תמיד. עמד ואמר, התחילו כל העם ועמדו על רגליהם. הלכו ומינו את ראב"ע בישיבה. בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות מרוב שהיה טורח בלימוד. והיה ר"ע יושב ומצטער ואמר. לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו. אשרי אדם שיש לו יתד במי להיתלות בה. וכי מה היתה יתידתו של ראב"ע? שהיה דור עשירי לעזרא. אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. וכמה ספסלין היו שם? רבי יעקב בר סיסי אמר שמונים ספסלין היו שם של תלמידי חכמים, חוץ מן העומדים לאחורי הגדר. רבי יוסי ב"ר אבון אמר, שלש מאות היו שם חוץ מן העומדים לאחורי הגדר. כיי
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ו] וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ו] תפלת הערב אף ע"פ שאינה חובה המתפלל אותה זמנה מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר, ותפלת נעילה זמנה כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ז] המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר יצא, ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים. /השגת הראב"ד/ ויש לו להתפלל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ט] בערב כל העם יושבין והוא עומד ואומר והוא רחום כו' ברכו את יי' המבורך וכו' והם עונין ברוך יי' המבורך לעולם ועד, ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש ואחר כך הכל עומדים ומתפללין בלחש, וכשמשלימין אומר קדיש והם נפטרין, ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.
1)[טור אורח חיים הלכות ק"ש ותפלה של ערבית סימן רלה] הלכות תפלת ערבית:
וכשיגיע הלילה יתפלל תפלת ערבית ואינה חובה שלא נתקנה אלא כנגד איברים ופדרים של תמיד של בין הערבים שלא נתעכלו ביום שקרבין והולכין כל הלילה ומ"מ מצוה איכא ואין לבטלה ורב אלפס כתב דהאידנא קבעוה חובה ואין לבטלה כלל וזמנה אחר ק"ש של ערבית דלא כריב"ל דאמר תפלות באמצע תקנום פי' בבקר ק"ש ואח"כ תפלה ובערב תפלה ואח"כ ק"ש אלא כרבי יוחנן דאמר ר"י איזה בן העוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה ואפילו של ערבית הלכך זמנה אחר ק"ש וברכותיה ומאימתי זמן ק"ש של ערבית כדתנן בשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן והיינו צאת הכוכבים כ"כ רב אלפס וכ"כ רב פלטוי הקורא ק"ש קודם שראה שלשה כוכבים אם נתכוין לכך לא יצא י"ח ויחזור ויקרא ויתפלל ואם לא נתכוון לכך וטעה והתפלל אל יחזור ויתפלל וכ"כ רב עמרם ואפילו קראה תוך בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה איתא בירושלמי שחוזר וקורא אותה וכן פירש"י שזמנה מיציאת הכוכבים וכתב מה שאנו קורין אות' בבהכ"נ אין אנו יוצאין בה אלא במה שאנו קורין אותה לפני מטתינו ואותה של בהכ"נ אינה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וכ"כ ר"ע שעיקר הקריאה שאדם יוצא בה במה שקורא לפני מטתו ומחמת זה כתב שצריך לברך עליה בא"י אמ"ה אקב"ו על ק"ש ור"ת כתב ודאי אותה של בהכ"נ היא עיקר שקורין אותה בברכותיה ומה שאנו קורין אותה קודם צאת הכוכבים משום דקיימא לן כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה שהוא שעה ורביע קודם הלילה ומשם ואילך חשיב לילה לענין תפלת המנחה ה"ה נמי לענין ק"ש משם ואילך הוא זמנה וכ"כ אבי העזרי מדלא יהבי רבנן זמן להתחלת תפלת הערב ש"מ שבגמר זמן תפלת המנחה מתחיל זמן תפלת הערב והקשה א"א ז"ל על דברי ר"ת נהי נמי שאין זמן תפלת המנחה כי אם עד פלג המנחה היינו משום שהיא כנגד התמיד וזמנה לא היה כי אם עד פלג המנחה אבל לק"ש שתלוי בזמן שכיבה אין ראוי לקרות אז שעדיין אינו זמן שכיבה ור"י פי' כדי לקיים המנהג שאנו סוברים כשאר התנאים של הברייתא שמקדימין זמן ק"ש לצאת הכוכבים אף על פי שאין הלכה כר"א שאומר משעה שקידש היום בערבי שבתות כנגד ר' יהושע שאומר משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא הלכה כר"מ כנגד ר' יהודה מ"מ לענין תפלה הקלו וגם מתוך הדוחק נהגו כן לפי שהציבור מתקבצין לתפלת המנחה ואילו לא היו קורין שמע ומתפללין תפלת ערב עד צאת הכוכבים היה כל אחד הולך לביתו והיה טורח עליהם להתקבץ אח"כ ולא היו מתפללין בציבור ולפיכך נהגו כן וסמכו על הני תנאי דברייתא אף על גב דלכתחלה אין לקרותה קודם צאת הכוכבים כסתמא דמתני' ומ"מ גם לפר"י אין למהר לקרותה כ"כ מבעוד יום קודם צאת הכוכבים כי דבר מועט הוא בין תנאי דמתני' ובין תנאי דברייתא. שאלו לרבינו האי ציבור שמקדימין לקרות ולהתפלל קודם צאת הכוכבים איזה עדיף לצלויי בהדייהו ולהניח ק"ש עד צאת הכוכבים או להמתין עד צאת הכוכבים ולהתפלל ביחיד כדי שיסמוך גאולה לתפלה והשיב מוטב שיתפלל עמהם כדי שיתפלל בציבור אם היא מפלג המנחה ולמעלה וימתין לקרות שמע עד זמנה (עם ברכותיה ואי צלי ראשונה בהדי ציבור רשות ושנייה חובה שפיר דמי) ולענין סוף זמנה תנן עד סוף האשמורה הראשונה שהוא שליש הלילה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות ר"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר והלכה כר"ג דאיפסיקא הלכתא כוותיה ואפילו לכתחלה יכול להמתין לקרות עד שיעלה ע"ה ומ"מ אין לו לאכול ולישן עד שיקרא דתניא לא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא ואישן קימעא ואקרא אח"כ ק"ש ואתפלל ונמצא חוטפתו שינה וישן כל הלילה אלא אדם בא מן השדה ונכנס לב"ה או לבה"מ אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואח"כ אוכל פתו וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אלמא כשהגיע זמן ק"ש אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל ואם נאנס ולא קראה עד שיעלה ע"ה יכול לקרותה עד הנץ החמה ומיהו אם קורא אותה אחר שיעלה ע"ה לא יאמר השכיבנו שאין עתה זמן שכיבה ופי' רי"ץ גיאות ודאי צ"ל שתים לפניה ושתים לאחריה אלא לא יאמר נוסח הברכה כמו שהיא אלא יתחיל ותקננו בעצה טובה מלפניך וא"א ז"ל כתב שלא יאמר ברכת השכיבנו כל עיקר:
1)[טור אורח חיים הלכות ק"ש ותפלה של ערבית סימן רלו] בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ירושלמי רבי יוסי בר בון בשם ריב"ל על שם שבע ביום הללתיך ר"נ בשם רבי מנא אומר כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה הראשונה אשר בדברו מעריב ערבים וכו' וחותמת ומבדיל בין יום ובין לילה בא"י המעריב ערבים זו היא נוסח ספרד ונוסח אשכנז ומבדיל בין יום ובין לילה ה' צבאות שמו אל חי וקים תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד בא"י המעריב ערבים וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ויותר נכון נוסח ספרד כי אין זה מעין חתימה סמוך לחתימה וליישב המנהג היה אומר א"א ז"ל שאנו מתפללין ה' ימלוך לעולם ועד ויקויים הפסוק והיה לעת ערב יהיה אור ויאיר לנו והוי קצת מעין חתימה סמוך לחתימה. שנייה אהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחבירתה וקורין ק"ש ושתים לאחריה ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בבריך דהויא סמוכה לחבירתה דק"ש לא הוי הפסק וחותם בא"י גאל ישראל ולא גואל ישראל שנתקנה על הגאולה שעברה. שניה השכיבנו וחותם שומר את עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכה שימור מן המזיקין ואף על גב דקי"ל כרבי יוחנן דאמר שצריך לסמוך אף גאולה של ערבית לתפלת ערבית השכיבנו לא הוי הפסק דכיון דתקינו ליה רבנן כגאולה אריכתא דמיא כמו בשחרית שתיקנו להפסיק בה' שפתי תפתח ואפילו הכי לא חשיב הפסק כיון דתיקנו למימריה ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים ראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ"מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם כתב רב נטרונאי מדברי חכמים אין אומרים בערב אלא שתים לפניה ושתים לאחריה וכיון שהלכה כרב דאמר תפלת ערבית רשות תיקנו האחרונים שאחר שאמר שומר את עמו ישראל לעד שאומר פסוקים שיש בהם זמירות ושבח ולומר אחריהם ברכה ומפסיק בקדיש כלומר אסתיים תפלה הרוצה לצאת יצא טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים הראשונה של שחרית והשנייה לתשלום של ערבית:
1)[טור אורח חיים הלכות ק"ש ותפלה של ערבית סימן רלז] סדר תפלת ערבית אומר והוא רחום ותיקנו לאומרו לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום יש אומרים לפי שנהגו ללקות ערבית לאחר שחטאו כל היום ובמלקות מתכפר להם לכך נהגו לומר אחר המלקות והוא רחום וגם מפני שאומרים אותו ג"פ בשעת המלקות כי יש בו י"ג תיבות הרי לג' פעמים ט"ל תיבות כמנין המלקות ואומר ש"צ ברכו ועונין ברוך ה' המבורך וקורין ק"ש וברכותיה ויראו עינינו וקדיש ומתפללין הציבור בלחש ואין הש"ץ מחזיר התפלה וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם לפי שאינה חובה ואומר קדיש ונפטרין לבתיהן לשלום:
כתב רב עמרם שש"צ יכול להפסיק אחר שחתם בא"י המלך בכבודו ולומר ברכו בשביל ב"א שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו ונותן טעם לדבריו כיון שבלא"ה מפסיקין בפסוקים אין חוששין להפסיקו ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתיקנו הראשונים וכתב עוד שבערב אחר שגומרין תפלת ערבית נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש וקטורת היה גם בערב אבל השיר שהיו אומרים במקדש אין לומר בערב שלא היו אומרים אותו במקדש בערב וכתב עוד על שם רב שר שלום גאון שמותר ליפול על אפים לבקש רחמים אחר תפלת ערבית אפילו בציבור וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם בערבית חוץ מערב שבת:
דף לג
[עריכה]
[דף לג עמוד א] דתנינן תמן. ביום שהושיבו את ראב"ע בישיבה, תמן תנינן. זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה. וכי כרם היה שם? אלא אלו תלמידי חכמים שהיו עשוין שורות שורות ככרם. מיד הלך לו ר"ג אצל כל אחד ואחד לפייסו בביתו. אזל גבי רבי יהושע, אשכחיה יתיב עביד מחטין. א"ל מאילין את חיי? א"ל, ועד כדון את בעי מודעי רק עכשיו אתה יודע? אוי לו לדור שאתה פרנסו. א"ל נעניתי לך. ושלחון גבי ראב"ע חד קצר כובס ואית דאמרין ר"ע הוה. א"ל, מי שהוא מזה בן מזה, יזה. מי שאינו לא מזה ולא בן מזה, יימר למזה בן מזה, מימך מי מערה ואפרך אפר מקלה? א"ל נתרציתם? אף אני מסכים, אני ואתם נשכים לפתחו של ר"ג. אעפ"כ לא הורידוהו מגדולתו, אלא מינו אותו אב בית דין.
פרק ד הלכה ב
מתני’: ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל (1)בכניסתו לבית המדרש (1)וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו מה טיבה של תפלה זו? אמר להן. בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי. וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי:
גמ’: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי, ולא חבירי יקפידו כנגדי. שלא נטמא את הטהור, ולא נטהר את הטמא. שלא נאסור את המותר, ולא נתיר את האסור. ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא. וביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כנסיות, ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות. שאני עמל והן עמלים. אני שוקד והן שוקדים. אני עמל לירש גן עדן, והן עמלים לבאר שחת. שנאמר (תהילים טז י) כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת. רבי פדת אמר בשם רבי יעקב בר אידי. ר"א היה מתפלל שלש תפילות. לאחר תפילתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שלא תעלה שנאתינו על לב אדם, ולא שנאת אדם תעלה על לבינו. ולא תעלה קנאתינו על לב אדם, ולא קנאת אדם תעלה על לבינו. ותהא תורתך מלאכתנו כל ימי חיינו. ויהיו דברינו תחנונים לפניך. ר' חייא בר אבא מוסיף. ותייחד לבבינו ליראה את שמך. ותרחקנו מכל מה ששנאתה, ותקרבנו לכל מה שאהבתה. ותעשה עמנו צדקה למען שמך. דבית ר' ינאי אמרין, הנעור משנתו צריך לומר. ברוך אתה ה' מחיה המתים. רבוני חטאתי לך. יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שתתן לי לב טוב, חלק טוב, יצר טוב, חבר טוב, שם טוב, עין טובה, ונפש טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה. ואל יתחלל שמך בנו, ואל תעשינו שיחה בפי כל הבריות. ואל תהי אחריתינו להכרית, ולא תקוותנו למפח נפש. ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם, ואל תמסור מזונותינו בידי בשר ודם. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ותן חלקנו בתורתך עם עושי רצונך. בנה ביתך, היכלך, עירך, ומקדשך במהרה בימינו. רבי חייא בר ווא מצלי. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן בלבינו לעשות תשובה שלימה לפניך, שלא נבוש מאבותינו לעולם הבא. רבי יודן בי רבי ישמעאל קבע ליה לאמוריה דיימר בתר פרשתיה הדרשה כן. ר' תנחום בר איסבלוסטיקא מצלי. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשבור ותשבית עולו של יצר הרע מלבינו. שכך בראתנו לעשות רצונך, ואנו חייבים לעשות רצונך. אתה חפץ ואנו חפצים, ומי מעכב? שאור שבעיסה. גלוי וידוע לפניך, שאין בנו כח לעמוד בו. אלא יר"מ ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשביתהו מעלינו. ותכניעהו ונעשה רצונך כרצוננו בלבב שלם. ר' יוחנן הוה מצלי. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתשכן בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות. ותצליח סופינו אחרית ותקוה. ותרבה גבולנו בתלמידים. ונשיש בחלקינו בג"ע ותקנינו לב טוב, וחבר טוב, ונשכים ונמצא ייחול לבבינו, ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה. תנן, וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי: אמר רבי אבון, לאל שחלק לי דיעה ומעשה טוב
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ד הלכה ג
מתני’: ר"ג אומר, בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה. ורבי יהושע אומר, מעין שמונה עשרה. ר"ע אומר. (2)אם שגורה תפלתו בפיו, יתפלל שמונה עשרה. ואם לאו, מעין שמונה עשרה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה כג] הנכנס לבית המדרש אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שלא אכשל בדבר הלכה שלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ואל יכשלו חבירי ואשמח בהם.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה כד] וביציאתו מבית המדרש אומר מודה אני לפניך יי' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלין אני עמל לדברי תורה ומקבל שכר והם עמלין ואין מקבלין שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קי סעיף ח] הנכנס לבית המדרש יתפלל יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו' וביציאתו יאמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה ב] בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשע עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים כשמצא דעתו מכוונת ולשונו תמהר לקרות אבל אם היה טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות ויצא ידי חובתו.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה ג] וזוהי הברכה שתקנו מעין כל האמצעיות: הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבנו ליראתך לסלוח היה לנו להיות גאולים רחקנו ממכאוב ודשננו ושכננו בנאות ארצך ונפוצים מארבע תקבץ והתועים בדעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא אתה תענה כדבר שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע כי אתה הוא עונה בכל עת פודה ומציל מכל צוקה ברוך אתה יי' שומע תפלה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קי סעיף א] בשעת הדחק כגון שהוא בדרך או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה מתפלל אחר ג' ראשונות הביננו ואומר אחריה ג' אחרונות וצריך לאמרה מעומד וכשיגיע לביתו אין צריך לחזור ולהתפלל ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ולא במוצאי שבת ויום טוב:
[דף לג עמוד ב] גמ’: ולמה שמונה עשרה? אמר ריב"ל. כנגד שמונה עשרה מזמורים שכתוב מראשו של תילים עד (תהילים כ ב) יענך ה' ביום צרה. אם יאמר לך אדם והא תשע עשרה פרקים הן? אמור לו (תהילים ב א) למה רגשו גוים, לית הוא מינהון. כי אשרי ולמה רגשו גוים זה פרק אחד. ויענך נאמר אחרי שמונה עשרה פרקים. מכאן אמרו, המתפלל ולא נענה צריך תענית. א"ר מנא. כתיב יענך ה’. מכאן לת"ח שצריך לומר לרבו, תשמע תפילתך. רבי סימון אמר, כנגד י"ח חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם עומד ומתפלל, (1)צריך לשוח בכולן. מה טעם? דכתיב (תהילים לה י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. רבי לוי אמר, כנגד י"ח אזכרות שכתוב (תהילים כט א) בהבו לה' בני אלים. אמר רבי הונה. אם יאמר לך אדם והא תשעה עשרה ברכות אינון ? אמור לו, של מינים קבעוה חכמים ביבנה. התיב ר"א ב"ר יוסי קומי ר' יוסי. והא כתיב (תהילים כט ג) אל הכבוד הרעים ואף הוא שם קדוש. ולמה לא תקנו ברכה כנגדו? א"ל. והתני, כולל של מינים ושל פושעים במכניע זדים. ושל זקנים ושל גרים במבטח לצדיקים. ושל דוד בבונה ירושלים. נמצא שבתחילה היו רק שבעה עשר, ולכן צרפו את ברכת למינים. ואחר כך חלקו את של דוד ובונה ירושלים. אית לך מספקא לכל חדא וחדא מנהון אדכרה שאינה נהגת. וכנגד אל הכבוד שהוא אדכרה שנהגת תקנו ברכת למינים. רבי חנינא אמר בשם רבי פנחס. כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים יחד בתורה. אברהם יצחק יעקב. אם יאמר לך אדם הא י"ט הם? אמור לו פרשת ויצא (בראשית כח יג) והנה ה' נצב עליו, לית הוא מינהון. שהרי לא מוזכר שם יעקב בפירוש. אם יאמר לך אדם אם כך הא י"ז הם? אמור לו פרשת ויחי (בראשית מח טז) ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק מינהון. שאף ששמו של יעקב לא מוזכר. כיוון שיעקב אומר ויקרא בהם שמי, כאילו כתוב יעקב. רבי שמואל בר נחמני אמר בשם ר' יוחנן. כנגד י"ח ציוויין שכתוב בפרשה שניה של משכן שהיא פרשת פקודי. אמר רבי חייא בר ווא. ובלבד מן פרשת פקודי (שמות לח כג) ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, עד סופיה דסיפרא. שבע של שבת מניין? אמר רבי יצחק. כנגד שבעה קולות שכתוב בהבו לה' בני אלים. ר' יודן אנתוריא אמר, כנגד שבעה אזכרות שכתוב במזמור שיר ליום השבת. תשע של ראש השנה מניין? אמר רבי אבא קרטוגנא כנגד תשע אזכרות שכתוב בפרשת חנה. וכתיב בסופה (שמואל א ב י) ה' ידין אפסי ארץ. כ"ד של תעניות מניין? רבי חלבו ור"ש בר רב נחמן תרוויהון אמרין. כנגד כ"ד פעמים שכתוב בפרשה של שלמה רינה ותפילה ותחינה. רבי זעירא אמר בשם רבי ירמיה. יחיד בתענית ציבור צריך להזכיר מעין המאורע. היכן הוא אומרה? בין גואל ישראל לרופא חולים. ומה הוא אומר? ענינו ה' ענינו בעת ובעונה הזאת, כי בצרה גדולה אנחנו. אל תסתיר פניך ממנו, ואל תתעלם מתחינתינו. כי אתה ה' עונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה. שנאמר (תהילים קז כ) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם. בא"י העונה בעת צרה. ר' ינאי אמר בשם ר' ישמעאל שאמר בשם בית ר' ינאי, בשומע תפלה: אמר ר' יונה בשם רב. אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית, צריך להזכיר מעין המאורע. איכן הוא אומרה? אמר ר' זעירא בשם רב הונא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה יב] כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיג סעיף ד] המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון.
דף לד
[עריכה]
[דף לד עמוד א] בכל התפילות כלילי שבת וכיומו שמזכירים שבת בכל התפילות ומתחילים מבערב. אמר רבי מנא. לא הוה בדיק לי לא היה ברור לי אין כהדא דר' ירמיה שאומרה בין גואל לרופא. אין כהדא דרבי ינאי בשם רבי ישמעאל שאומרה בשומע תפילה. סלקית לסידרה נכנסתי לשיעור בישיבה, ושמעית דאמר רב חונה בשם רב. אפילו יחיד שגזר על עצמו תענית, צריך להזכיר מעין המאורע. והתיב רבי יוסי. והא מתניתא פליגא. דתניא, בכל יום אדם מתפלל י"ח במוצ"ש ובמוצאי יה"כ ובמוצאי תענית ציבור. מן מה דאמר רבי יוסי מתניתא פליגא. משמע שבתענית ציבור אומר י"ט ברכות, הוי כן שאומרה ברכה לעצמה בין גואל ישראל לרופא חולים. א"ר אחא בר יצחק בשם רבי חייא דציפורין. (1)יחיד בט"ב צריך להזכיר מעין המאורע. מה הוא אומר? רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים, הרמוסה ביד עריצים, ויירשוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים. ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה. כי באש היצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה. כאמור (זכריה ב ט) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה. רבי אבדימא דציפורין בעי קומי רבי מנא, איכן אומרה? א"ל, ועדיין אין אתה יודע לזו? כל דבר שהוא להבא, אומרה בעבודה. וכל דבר שהוא לשעבר, אומרה בהודאה. ומתניתא אמרה כן דתנן. ונותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבא: תנן, רבי יהושוע אמר מעין שמונה עשרה. איזהו מעין שמונה עשרה? רב אמר שמקצר ואומר רק סוף כל ברכה וברכה. ושמואל אמר. ברכה אמצעית אומר בה ראש כל ברכה וברכה וחותם שומע תפלה. אית תניי תני, שבע מעין י"ח. ואית תניי תני, י"ח מעין י"ח. מאן דאמר שבע מעין י"ח, מסייע לשמואל. ומאן דאמר י"ח מעין י"ח, מסייע לרב. רבי זעירא שלח לר' נחום כד הוה גבי רבי ינאי בי ר' ישמעאל. א"ל, איזהו שבע מעין י"ח דשמואל? א"ל. הביננו, רצה תשובתנו, סלח לנו, גואלנו, רפא חליינו, ברך שנותינו. אמר ר' חגי. אם היו בחורף שצריכים לבקש על הגשמים, אומרים גשמי ברכה. אם היה קיץ שצריכים לבקש על הטללים, אומרים בטללי ברכה, כי מפוזרים אתה מקבץ, ותועין עליך לשפוט, ועל הרשעים תשית ידך, וישמחו כל חוסי בך בבנין עירך, ובחידוש בית מקדשך, ובצמח דוד עבדך. כי טרם נקרא אתה תענה. כאמור (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע, ברוך אתה ה' שומע תפילה. ואומר ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות. ואומר אחר התפילה (תהילים כח ו) ברוך ה' כי שמע קול תחנוני.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ד הלכה ד
מתני’: ר"א אומר. העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. רבי יהושע אומר. המהלך במקום סכנה, (2)מתפלל תפלה קצרה מעין י"ח ואומר (תהילים כח ט) הושיעה ה' את עמך את ישראל. בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך. בא"י שומע תפלה ותחנונים:
גמ’: תנן, ר"א אומר. העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. אמר ר' אבהו בשם ר"א. ובלבד שלא יהא כקורא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה יד] בימי התענית אפילו יחיד שהתענה מוסיף בשומע תפלה עננו וכו', ושליח ציבור אומרה ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא וחותם בה העונה בעת צרה (ומושיע), ונמצא מתפלל עשרים ברכות, בתשעה באב מוסיפין בבונה ירושלים רחם יי' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל העיר האבילה כו'.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנז] בתשעה באב אומר בבונה ירושלים: "נחם ה' אלהינו את אבילי ציון" וכו', ו"עננו" בשומע תפילה. ואם לא אמר לא זה ולא זה, אין מחזירין אותו.
הגה: והמנהג פשוט, שאין אומרים "נחם", רק בתפילת מנחה של תשעה באב, לפי שאז הציתו במקדש אש, ולכן מתפללים אז על הנחמה (רוקח ואבודרהם). מי שאכל בתשעה באב, יאמר "נחם" בברכת המזון (מהרי"ל).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יט] תפלות הפרקים כגון תפלת מוסף ראש חדש ותפלת מועדות צריך להסדיר תפלתו ואחר כך עומד ומתפלל כדי שלא יכשל בה, היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה יי' שומע תפלה, ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קי סעיף ג] ההולך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל צרכי עמך מרובים וכו' ואינו צריך לא לג' ראשונות ולא לג' אחרונות ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשיגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלת שמונה עשרה ברכות.
(ואם לא חזר להתפלל הוי כאלו שכח להתפלל לגמרי ונתבאר לעיל סימן ק"ח) (כן משמע בבית יוסף):
[דף לד עמוד ב] באיגרת. אמר ר' אחא בשם ר' יוסי. צריך לחדש בה דבר בכל יום. אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום. אמר ר"ז. כל זמן דהוינא עביד כן, הוינא טעי. לית לך אלא כיי דאמר רבי אבהו בשם ר"א. (1)ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת. רבי אליעזר היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום. רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום. אמר רבי יוסי ציידניא בשם רבי יוחנן. (2)לפני תפלתו הוא אומר (תהילים נא יז) ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. (2.1, 3)ולאחר תפלתו הוא אומר (תהילים יט טו) יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. רבי יודן אמר תרוויהון קומי צלותיה היה אומר את שתיהן לפני התפילה. היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל. רב אמר (4)חותך ומפסיק אפילו באמצע ברכה. ושמואל אמר, אינו חותך. שמעון בר ווא אומר בשם רבי יוחנן. ולוואי (4)שיתפלל אדם כל היום, שאין תפילה מפסדת. ר"ז בעי קומי רבי יוסי. לית מילתיה דרבי יוחנן אמר ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל? ולא אגיביה. דהוא סבר כרבי חנינה. דכד אתא רבי אבוה אמר בשם רבי יוחנן. ספק נתפלל ספק לא נתפלל אל יתפלל. רבי חנינא לא אמר כן אלא, בעיין קומי רבי יוחנן. ספק נתפלל ספק לא נתפלל מהו? (4)ואמר לון. ולואי שמתפללין כל היום, לפי שאין תפלה מפסדת. היה עומד ומתפלל בשבת. ושכח של שבת והזכיר של חול מהו? אמר ר' חונה, איתפלגון רב נחמן בר יעקב, ורב ששת. חד אמר חותך את הברכה. וחרנא אמר (5)גומר את הברכה. שמעיקר הדין אף בשבת היה צריך להתפלל שמונה עשרה. הכל מודים בחונן הדעת, שהוא גומרה. ואתיא כרבי. דרבי אמר, תמה אני היאך בטלו חונן הדעת בשבת דאם אין דיעה, תפלה מניין? אמר רבי יצחק. גדולה היא הדיעה, שהיא ממוצע בין שתי אזכרות. שנאמר (שמואל א ב ג) כי אל דיעות ה'. אית דבעי משמעינה מן הדא דכתיב (משלי ב ה) אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא: רבי שמעון בר אבא אמר בשם ר"ח. כל הדרכים בחזקת סכנה. רבי יונה כד הוה נפיק לדרך, הוה מפקד גו ביתיה אומר צוואה. רבי מנא. כד הוה אזיל מסחי כשהיה הולך לרחוץ במרחץ שהיא ניסוקת, הוה מפקד גו ביתיה אומר צוואה. רבי חנינא בריה דרבי אבוה ור"ש בר אבא אמרו בשם ריב"ל. כל החולי בחזקת הסכנה. תנן, רבי יהושע אומר. המהלך במקום סכנה, מתפלל תפלה קצרה מעין י"ח ואומר (תהילים כח ט) הושיעה ה' את עמך את ישראל. בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך. מאי בכל פרשת העיבור? אמר ר' אחא בשם ר' אסא. כל מה שש"ץ העובר לפני התיבה תובע צרכי עמך לפניך. רבי פינחס ר' לוי ור' יוחנן אמרו בשם מנחם דגלייא. זה שעובר לפני התיבה, אין אומרים לו בוא והתפלל. אלא בוא וקרב. שיש בלשון זו כמה משמעויות. עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו, פייס בעדינו. תנן, מאי תפילה קצרה וכ"ו? אחרים אמרי. צורכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה. אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתתן לכל בריה ובריה צרכיה, ולכל גויה וגויה די מחסורה. ברוך ה' כי שמעת קול תחנוני, בא"י שומע תפלה. אמר רב חסדא, (6)הלכה כאחרים. אמר רב חסדא, ואומר שלש ברכות הראשונות ושלש האחרונות. אית תניי תני, (7)מתפלל שמונה עשרה ואח"כ תובע צרכיו. ואית תניי תני, תובע צרכיו ואחר כך מתפלל. מאן דאמר מתפלל ואח"כ תובע צרכיו דכתיב (תהילים קב א) תפילה לעני כי יעטוף, ואח"כ ולפני ה' ישפוך שיחו. ומאן דאמר תובע צרכיו ואח"כ מתפלל דכתיב (מלכים א ח כח) לשמוע אל הרינה, ואח"כ אל התפילה. אבל לדברי חכמים כדאמר
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טז] כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צח סעיף ג] יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה ט] בכל תפלה מהתפלות פותח קודם לברכה ראשונה יי' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, וכשהוא חותם בסוף התפלה אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו' ואח"כ צועד לאחוריו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיא סעיף א] צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק חוץ מה' שפתי תפתח.
הגה: ויש אומרים שמותר לענות אמן על גאל ישראל וכן נוהגין (טור). ויש אומרים הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה היינו דוקא בחול או ביום טוב אבל בשבת אין צריך (פירוש דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה דכתיב יענך ה' ביום צרה וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי וגו' וגואלי ושבת לאו זמן צרה ולעניות דעתי נראה דמה שאין כן ביום טוב הוא משום שהם ימי הדין כדתנן במשנה ב' פרק קמא דראש השנה בפסח על התבואה וכו') (הגהות אשירי פרק קמא דברכות וכל בו הלכות שבת ומהרי"ל הלכות יום טוב). וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך (טור):
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכב סעיף ב] אין נכון לומר תחנונים קודם יהיו לרצון, אלא אחר סיום י"ח מיד, יאמר: יהיו לרצון; ואם בא לחזור ולאומרו פעם אחרת אחר התחנונים, הרשות בידו.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ו] מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל, מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה. /השגת הראב"ד/ מי שהיה עומד בתפלה וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין כאן נחת רוח עכ"ל.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קז סעיף א] אם הוא מסופק אם התפלל חוזר ומתפלל ואינו צריך לחדש שום דבר אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש ועל ידי חידוש חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללים אותה בנדבה ובשבת ויום טוב אינו מתפלל תפלת נדבה כלל ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה אפילו יכול לחדש בה דבר:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ז] מי שטעה והתפלל של חול בשבת לא יצא, ואם נזכר והוא בתוך התפלה גומר ברכה שהתחיל בה וחוזר ומתפלל של שבת, במה דברים אמורים בערבית או בשחרית או במנחה, אבל במוסף פוסק אפילו באמצע הברכה, וכן אם השלים תפלה של חול על דעת שהוא מוסף חוזר ומתפלל מוסף, אחד שבת ואחד יום טוב ואחד ראש חדש.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסח סעיף ב] אם טעה והתחיל תפילת החול, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה, ומתחיל של שבת. לא שנא נזכר בברכת "אתה חונן", לא שנא נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית מוסף ומנחה. ויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה:
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יט] תפלות הפרקים כגון תפלת מוסף ראש חדש ותפלת מועדות צריך להסדיר תפלתו ואחר כך עומד ומתפלל כדי שלא יכשל בה, היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת, וזו היא: צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה יי' שומע תפלה, ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קי סעיף ג] ההולך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל צרכי עמך מרובים וכו' ואינו צריך לא לג' ראשונות ולא לג' אחרונות ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשיגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלת שמונה עשרה ברכות.
(ואם לא חזר להתפלל הוי כאלו שכח להתפלל לגמרי ונתבאר לעיל סימן ק"ח) (כן משמע בבית יוסף):
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ב] ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ג] כיצד היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל, אבל לא ישאול לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיב סעיף א] אל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, ולא בג' אחרונות; ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי.
דף לה
[עריכה]
[דף לה עמוד א] ר' זעירא בשם רב הונה. (1)יחיד תובע צרכיו בשומע תפילה. ר' אבא ורבי חייא אמרו בשם רבי יוחנן. (2)צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה. ומה טעם? דכתיב פרשת יתרו (שמות כ כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אשר תזכיר את שמי אין כתב כאן, אלא בכל המקום אשר אזכיר ביהכ"נ. א"ר תנחום בר חנינא. (2)צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל. ומה טעם? דכתיב (שמואל ב טו לב) ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחוה שם לאלהים. אין כתיב כאן אשר השתחוה לאלהים. אלא אשר ישתחוה שם לאלהים. שכבר נהג כן קדם. ר' יסא ר' חלבו ור' ברכיה. רבי חלבו מטי בה בשם ר' אבדומה דמן חיפא. (2.1, 3)צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל. מה טעם? דכתיב (ישעיהו לח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. באיזה קיר נשא עיניו? ריב"ל אמר, בקיר של רחב נשא עיניו דכתיב (יהושע ב טו) כי ביתה בקיר החומה. אמר לפניו. רבש"ע, רחב הזונה שתי נפשות הצילה לך. ראה כמה נפשות הצלת לה. הדא היא דכתיב (יהושע ו כג) ויבאו הנערים וגו'. ותני ר"ש בן יוחי אומר, אפילו היתה במשפחתה מאתים אנשים והלכו ודבקו במאתים משפחות, כולהם ניצולו בזכותה. אבותי שקירבו לך כל הגרים האילו, כדכתיב ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל, וימצאו מאה וחמשים אלף. ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל, ושמונים אלף חוצב בהר. על אחת כמה וכמה. רבי חיננא בר פפא אמר. בקירות בהמ"ק נשא עיניו דכתיב (יחזקאל מג ח) בתתם ספם את סיפי, ומזוזותם אצל מזוזותי, והקיר ביני וביניהם. ואיתמר עליה, בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה, והיו מתפללין בתוך בתיהם. והקב"ה מעלה עליהם, כאילו מתפללין בבית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה. ר' שמואל בר נחמן אמר. בקירה של שונמית נשא עיניו שנאמר (מלכים ב ד י) נעשה נא עליית קיר קטנה. אמר לפניו. רבש"ע, השונמית קיר אחת עשתה לאלישע, והחייתה את בנה. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי נפשי. ורבנן אמרי לקירות לבו נשא עיניו דכתיב(ירמיהו ד יט) מעיי מעיי אוחילה, קירות לבי הומה לי. אמר לפניו. רבש"ע, חיזרתי על רמ"ח איברים שנתתה בי, ולא מצאתי שהכעסתיך באחת מהן. על אחת כמה וכמה תינתן לי נפשי.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ד הלכה ה
מתני’: היה רוכב על החמור, ירד. אם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו. ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה יושב בספינה או באסדא, (4)יכוין את לבו כנגד קדשי הקדשים
גמ’: תני, היה רוכב על החמור. אם יש לו מי לאחוז בחמורו, יורד ומתפלל למטן. ואם לאו, (4.2, 5)מתפלל במקומו. רבי אומר. בין כך ובין כך מתפלל במקומו, שכך לבו מיושב. אמר ר' יודה בן פזי בשם ר' יהושע בן לוי, הלכה כרבי. א"ר יעקב בר אחא תניי תמן. לכל הרוחות מחזירין פונים בתפילה, חוץ מרוח מזרחית. כדאמר רבי יוסי בר אבון. בתחילה עובדי ע"ז היו אבותנו וכתיב(יחזקאל ח טז) אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחויתם קדמה לשמש. תני. (6)סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות, הרי אילו מתפללין כלפי למעלן. שנאמר (מלכים א ח מד) והתפללו אל ה'. (6.1)העומדים ומתפללין בחוצה לארץ, הופכין את פניהן כלפי ארץ ישראל. ומה טעם? דכתיב (מלכים א ח מח) והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם. העומדין ומתפללין בארץ ישראל, הופכין את פניהן כלפי ירושלים. ומה טעם? דכתיב (מלכים א ח מד) והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה. העומדים ומתפללין בירושלים, הופכין פניהן כלפי הר הבית. שנאמר (מלכים א ח מד) והבית אשר בניתי לשמך. העומדים ומתפללין בהר הבית, הופכין פניהן כלפי בית קדשי הקדשים. ומה טעם? דכתיב (מלכים א ח ל) והתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מכון שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. נמצאו העומדין בצפון, פניהן לדרום. העומדין לדרום, פניהם לצפון. העומדים במזרח, פניהן למערב. למערב, פניהן למזרח. נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד. הה"ד זה שכתוב (ישעיהו נו ז) כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ריב"ל אמר מדכתיב (מלכים א ו יז) הוא ההיכל לפני לפנים. היכל שכל הפנים פונין לו. עד כדון בביניינו. בחורבנו מניין שצריך לפנות אליו בתפילה? א"ר אבון דכתיב (שיר השירים ד ד) בנוי לתלפיות. תל חורבה שכל הפיות מתפללין עליו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ג] כיצד היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל, אבל לא ישאול לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיט סעיף א] אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף כיצד היה לו חולה מבקש עליו בברכת רפאינו. היה צריך פרנסה מבקש עליה בברכת השנים
הגה: וכשהוא מוסיף יתחיל בברכה ואחר כך מוסיף אבל לא יוסיף ואחר כך יתחיל הברכה (טור סימן תקס"ו).
ובשומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו שהיא כוללת כל הבקשות ולהרב רבינו יונה כשמוסיף בברכה מעין אותה ברכה אם מוסיף אותה בשביל כל ישראל אומר אותה בלשון רבים ולא בלשון יחיד ולא יוסיף אלא בסוף הברכה ולא באמצע ואם שואל צרכיו ממש כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שהוא צריך לפרנסה יכול לשאול אפילו באמצע הברכה והוא שישאל בלשון יחיד ולא בלשון רבים ובברכת שומע תפלה וכן בסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחריו יכול לשאול בין בלשון יחיד בין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי רבים:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ו] תקון המקום כיצד יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו', וקובע מקום לתפלתו תמיד, ואין מתפלל בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת, ואסור לישב בצד העומד בתפלה או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ט] ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים (והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין מכל מקום יתפללו שחרית וערבית בזמן שהצבור מתפללים. סמ"ג).
וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הצבור והוא מתפלל ביחיד אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף יט] יקבע מקום לתפלתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו ב"ה להתפלל, אלא גם בב"ה שקבוע בה צריך שיהיה לו מקום קבוע.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף כא] צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר ודבר קבוע כגון ארון ותיבה אינם חוצצים (ולא חשיב מחיצה רק בדבר גדול שגבהו י' ורחבו ד' אבל דבר קטן לא חשיב הפסק) (אבודרהם ואורחות חיים בשם הראב"ד). וכן בעלי חיים אינם חוצצים אפילו אדם אינו חוצץ.
הגה: ולי נראה דבעלי חיים חוצצים ואדם אינו חוצץ וכן נראה סברת הפוסקים ואפשר דנפל טעות בספרים:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ב[ עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד, היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו, וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה, היה רוכב על הבהמה אף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צד סעיף ד] היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו וכן אם היה בספינה או על גבי קרון אם יוכל לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפילו שלא במקום סכנה כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה]
הלכה א
שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין, ואלו הן: עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה, והשתחויה.
הלכה ב
עמידה כיצד אין מתפלל אלא מעומד, היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו והוא שיכול לכוין את דעתו, וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה, היה רוכב על הבהמה אף על פי שיש לו מי שיאחז ג בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.
הלכה ג
נכח המקדש כיצד היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל, היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדש הקדשים, סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל.
הלכה ד
תקון הגוף כיצד כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו ד בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט ה לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ו ביראה ופחד ולא יניח ידיו ז על חלציו.
הלכה ה
תקון המלבושים כיצד מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש, ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים, ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהן, ולא יאחוז כלים ומעות בידו, אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום, היה משוי על ראשו והגיע זמן תפלה אם היה פחות מארבעה קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל בו, היה ארבעה קבין מניחו על גבי קרקע ואחר כך יתפלל, דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.
הלכה ו
תקון המקום כיצד יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו', וקובע מקום לתפלתו תמיד, ואין מתפלל בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת, ואסור לישב בצד העומד בתפלה או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות.
הלכה ז
לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים או יותר ויתפלל, ולא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, היה בנין גבוה אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו, וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות מותר להתפלל בו מפני שאין גבהו ניכר שהרי חלק רשות לעצמו. /השגת הראב"ד/ לא יעמוד במקום גבוה כו' עד שהרי חלק רשות לעצמו. כתב הראב"ד ז"ל, א"א ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל.
הלכה ח
האומנין שהיו עושין מלאכה בראש האילן או בראש הנדבך או בראש הכותל והגיע זמן תפלה יורדין למטה ומתפללין וחוזרין למלאכתן, ואם היו בראש הזית או בראש התאנה מתפללין במקומן מפני שטרחן מרובה, ומה הן מתפללין אם היו עושין בסעודתן בלבד מתפללין שלש תפלות של תשעה עשר ברכות, היו עושין בשכרן מתפללין הביננו ובין כך ובין כך אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהן.
הלכה ט
השוויית הקול כיצד לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו.
הלכה י
כריעה כיצד המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו, וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואח"כ מגביה ראשו מן הכריעה, וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, במה דברים אמורים בהדיוט אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.
הלכה יא
ולמה נותן שלום לשמאלו תחלה מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך וקבעו שיפטר מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך.
הלכה יב
כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו צ ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש.
הלכה יג
השתחויה כיצד אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל התחנונים שירצה, כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה.
הלכה יד
כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר. /השגת הראב"ד/ ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע. א"א בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור עכ"ל.
הלכה טו
מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים ולא בערבית שבכל יום, ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית, וביוה"כ בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית.
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ג] נכח המקדש כיצד היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל, היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד בית קדש הקדשים, סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צד סעיף ג] מי שאינו יכול לכוין הרוחות, יכוין לבו לאביו שבשמים.
[דף לה עמוד ב] בברכת המזון בקרית שמע ובתפלה, מתפללים על בנין ירושלים. בברכת המזון שאומר בונה ירושלים. בתפילה, שאומר אלהי דוד ובונה ירושלים. בקרית שמע, שאומר פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם. כתוב אחד אומר (הושע ה טו) אלך ואשובה אל מקומי משמע שהשכינה בשמים. וכתוב אחד אומר (מלכים א ט ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים. הא כיצד יעשה? פניו למעלה, (1)ועיניו ולבו למטה. תנן, ואם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים. לאי זה בית קדש הקדשים? אמר ר' חייא רבא, כנגד קדשי הקדשים של מעלן. ר"ש בן חלפתא אמר, כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. א"ר פינחס, לא פליגין. בית קדשי הקדשים שלמטן, מכוון כנגד בית קדשי הקדשים של מעלן דכתיב פרשת בשלח (שמות טו יז) מכון לשבתך. מכוון כנגד שבתך. (דברי הימים ב ג א) הר המוריה. ר' חייא רובא ורבי ינאי. חד אמר, שמשם הוריה יוצאה לעולם. וחרנה אמר, שמשם יראה יוצאה לעולם. ארון. ר' חייא רובא ור' ינאי. חד אמר, שמשם אורה יוצאה לעולם. וחרנה אמר, שמשם ארירה קללה לגוים יוצאה לעולם. דביר. ר' חייא ור' ינאי. חד אמר, שמשם מגפת דבר יוצא לעולם. וחרנה אמר, שמשם דיברות יוצאין לעולם: תנן, היה יושב בספינה או באסדא, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היא אסדא היא אסכריא היא רפסודות, כדכתיב (דברי הימים ב ב טו) ונביאם לך רפסודות אל ים יפו.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ד הלכה ו
מתני’: רבי אלעזר בן עזריה אומר. אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר. וחכמים אומרים, בחבר עיר (2)ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו. כל מקום שיש שם חבר עיר, היחיד פטור מתפילת המוספין:
גמ’: אמר ר' ביבי בשם ר' חנה. הלכה כר' יודא שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה. מילתיה דשמואל אמר כן. דשמואל אמר. אנא מן יומיי לא צלית דמוספא, שסמכתי על תפילת הציבור. אלא חד זמן דמית בריה דריש גלותא. ולא צלו ציבורא, וצלייתי. מיליהון דרבנן פליגן. דאמר ר' יעקב בר אידי בשם ר"ש חסידא. לא נאמר שש"צ מוציא בתפילת מוסף אלא ברועים ובקייצים שאינם יכולים להגיעה לבהכ"נ, וגם אינם יודעים להתפלל היא מתניתין. הא שאר כל אדם, חייבין להתפלל בעצמם אף שיש חבר עיר שהתפללו. מילתיה דר' יוחנן אמר כן. דאמר ר' יוחנן. אני ראיתי את רבי ינאי עומד ומתפלל בשוק של ציפורין, ומהלך ד' אמות ומתפלל של מוסף. וכי אין חבר עיר בציפורין? את שמע מינה תלת. את ש"מ, שוק של ציפורין כציפורין. שכל דבר השייך לעיר, נחשב כעיר. שאף שהשוק היה מחוץ לציפורי, נחשב כציפורי. שאם לא כן, מה ראיה ממה שהיה רבי ינאי מתפלל בשוק של ציפורין? ואת שמע מינה, חלוקין
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ד[ תקון הגוף כיצד כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד ולא יניח ידיו על חלציו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צה סעיף ב] צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש ובלבו יכוין למעלה לשמים:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפו סעיף ב] כל יחיד חייב להתפלל תפלת המוספין בין אם יש צבור בעיר או לא.
הגה: ואח"כ חוזר הש"צ התפלה כמו בשאר תפלות (ב"י בשם שבולי לקט).
דף לו
[עריכה]
[דף לו עמוד א] על ר' יהודה שאמר משום ראב"ע שיחיד במקום חבר עיר פטור, אלא שאף יחיד במקום חבר עיר חייב להתפלל מוסף. ואת שמע מינה. שאדם מתפלל, ומהלך ד' אמות ומתפלל של מוסף. א"ר אבא. ולא סוף דבר עד שיהלך ד' אמות, אלא (1)אפילו שהא כדי הילוך ד' אמות. רב אמר צריך לחדש במוסף דבר מענין היום. שמואל אמר, א"צ לחדש בה דבר שאפילו חזר ואמר תפילת שחרית פעמים יצא. ר' זעירא בעי קומי רבי יוסי. מהו לחדש בה דבר? א"ל, אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף, יצא. אמר רבי שילא בשם רב. נתפלל ביחיד ומצא עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן. ר' זעירא ורב נחמן בר יעקב הוו יתבין. מן דמצלון אחר שהתפללו ביחיד, אתת צלותא באה תפילה. קם רב נחמן בר יעקב מצליא להתפלל. א"ל ר' זעירא, ולא כבר צלינן? א"ל, מצלי אנא, וחזר ומצלי, דאמר ר' שילא בשם רב נתפלל ומצא עשרה בני אדם מתפללין, מתפלל עמהן. דיחיד כלפי ציבורה כמאן דלא צלי דמי. ר' אחא ור' יונה אמרו בשם רבי זעירא. נתפלל של שחרית. ובא ומצאן מתפללין של מוסף, מתפלל עמהן. לא נתפלל של שחרית ובא ומצאן מתפללין של מוסף. (2)אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל ש"ץ כדי לענות אחריו אמן, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. באי זה אמן אמרו? תרין אמוראין. חד אמר באמן של האל הקדוש. וחרנא אמר, באמן של שומע תפילה רואים שהם התפללו במוסף תפילה רגילה רק הוסיפו מעניין היום. א"ר פינחס, ולא פליגון. מאן דאמר באמן של האל הקדוש, בשבת. ומאן דאמר באמן של שומע תפילה, בחול. תמן תנינן, רבן גמליאל אומר, ש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן. ר' הונא רובא דציפורין אמר בשם רבי יוחנן. (3)הלכה כר"ג שהחזן מוציא גם את הבקיאים באילין תקיעתא מוסף דראש השנה, כיוון שהיא תפילה ארוכה ואין העם רגילים בהם. ר' זעירא ורב חסדא הוו יתבין תמן באילין תקיעתא כשהש"ץ התפלל. מן דצלון אחר שהתפללו, אתת צלותא אחרת. קם רב חסדא מצליא. א"ל ר' זעירא, ולא כבר צלינן? א"ל, מצלי אנא וחזר ומצלי. דאף על גב דנחתין מערבאי לתמן ואמרין בשם
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה טו] שכח ולא התפלל מנחה בערב שבת יתפלל ערבית שתים של שבת, וכן ביום טוב, שכח ולא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב מתפלל במוצאיהן ערבית שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשנייה, ואם הבדיל בשתיהן או לא הבדיל באחת מהן יצא, אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה חוזר ומתפלל תפלה שלישית מפני שהראשונה לא עלתה לו מפני שהקדימה לתפלת ערבית, וכל המתפלל שתי תפלות אפילו שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו אלא ישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחונן דעתו עליו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קה] המתפלל שתי תפלות זו אחר זו צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך ד' אמות כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחינה:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קט סעיף א] הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או לקדיש יתפלל (והוא הדין אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה דינן כקדיש וקדושה) (תוספות והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סימן י"א). ואם לאו אל יתפלל אם אין השעה עוברת ואם נכנס אחר קדושה אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל והוא הדין אם יכול להגיע למודים או לאחת מהברכות ששוחים בהם כשיגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה ונזדמן לו שמגיע שליח ציבור למודים כשהוא באחת מהברכות (באמצעה) ישחה עמו אבל אם הוא בתחלתה או בסופה לא ישחה שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה אלא באבות ובהודאה:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה י] במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ מראש השנה ויוה"כ של שנת היובל, אבל בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא מי שאינו יודע מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור, לפיכך אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציאו ידי חובתו הרשות בידו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד סעיף א] לאחר שסיימו הצבור תפלתן יחזור שליח ציבור התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו וצריך אותו שיוצא בתפלת שליח ציבור לכוין לכל מה שאומר שליח ציבור מראש ועד סוף ואינו מפסיק ואינו משיח ופוסע ג' פסיעות לאחריו כאדם שמתפלל לעצמו:
3)[טור אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקצא] ואחר שיגמור התקיעות מיושב יתחיל ש"צ אשרי העם יודעי תרועה וגומר עד תרום קרננו ויאמר אשרי יושבי ביתך וגומר ומחזיר ס"ת למקומו ואומר קדיש ומתפללין הצבור בלחש תפלת מוסף אף על גב דקי"ל כר"ג דאמר ש"צ פוטרן דתנן כשם שש"צ חייב כך כל אחד ואחד חייב רבן גמליאל אומר ש"צ פוטר את הרבים ואסיקנא הלכה כרבן גמליאל דאמר בר"ה וי"ה ש"צ מוציא לכל מי שהוא בב"ה ושמעו ממנו התפלה מראש ועד סוף אפי' אם הוא בקי ויודע להתפלל ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבא לבית הכנסת כגון עם שבשדות וזקן וחולה הוא פוטרו אפילו לא בא לב"ה מ"מ מוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת בתפלת ש"צ צריך שיכוין לכל מה שאומר ש"צ ואם חסר אפלו מלה אחת שלא כיון לה לא יצא ואין כל אדם יכול לעמוד בזה וכ"ש לבעל העיטור שכתב שאין ש"צ פוטר אלא מי שאינו בקי אבל בקי אפילו אם הוא בב"ה אינו פוטרו הלכך טוב הוא שיתפלל כל יחיד ויחיד וכן נוהגין. ובענין תפלת המוסף של צבור כתב הרי"ץ גיאת שנהגו בב' ישיבות בבבל שאין הצבור מתפללין אלא שבע וש"צ יורד ומתפלל תשע והביא תשובות הרבה לגאונים לרב נטרונאי ולרב עמרם שמעולם לא התפללו צבור בר"ה אלא שבע ורב האי ורב שרירא כך אמרו והוא כתב קבלנו מחכמים גדולים ובעלי הוראה ואנשי מעשה שקבלו גם הם מחכמים גדולים שלפניהם כגון רב שמואל הלוי שקבל מרב חנוך גדול שבדור הלכה למעשה שמתפללין תשע והרמב"ן ז"ל דחק להעמיד דברי הגאונים כי אמר שכך היה המנהג ברוב ישראל עד שבא הרי"ץ גיאת והחזיר מקצת המערב למנהג שלנו על כן דחק ליישב מנהג הראשון ולא נהירא לא"א ז"ל וכתב אדרבה מי שמתפלל שבע הוי ברכה לבטלה כיון שמחסר מהברכות ומנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות ואומר אבות וגבורות וקדושת ה' מלכיות וכולל עמהם קדושת היום זכרונות ושופרות עבודה והודאה וברכת כהנים המלכיות מתחיל אתה בחרתנו ומפני חטאינו וכו' כתב ר"ת שצריך להזכיר קרבנות המוספין בכל תפלות של מוסף שהן במקו' הקרבת המוספין ואין יוצאין במה שאומר ככתוב בתורתך ע"י משה עבדך אבל של ר"ח אין צריך להזכיר בר"ה שדי לו במה שאומר מלבד עולת החדש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר"ח העולות וכדי להזכיר גם השעיר שהוא חטאת יאמר ושני שעירין לכפר ושני תמידין כהלכתן ושאר המפרשים לא פירשו כן אלא שיוצא ידי המוספין במה שאומר ככתוב בתורתך וכו' כי היכי שיוצא בו ידי מלכיות זכרונות ושופרות וכן נוהגין בספרד שא"א פסוקי הקרבנות אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למטעי אבל בשאר מועדים דלא רגילי בהו אתו למטעי לכך אין מזכיר אותם:
ובעל העיטור כתב כיון שאומר יום הזכרון הזה אצ"ל ראש חדש הזה שבכלל יום הזכרון הוא ואם בא לומר מוספי החודש והזכרון כולל אותם בכלל הזכרון ואומר את מוסף יום הזכרון הזה נעשה ונקריב לפניך כאמור ובחודש השביעי וגו' ובראשי חדשיכם ואצ"ל יום ראש חדש הזה ור"ע כתב שא"א רק מלבד עולת החודש ומנחתה ושני תמידין כהלכתן וגדולי מגנצא הנהיגו שאין להזכיר ר"ח כלל ואפילו מלבד עולת החודש ומנחתו אין לומר וכן פי' בערוך איזה חג שהחודש מתכסה בו שא"א ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתו פירוש לא במוסף ולא בבוקר כשקורין פרשת הקרבנות שיש מקומות שקורין בר"ח בבקר לאחר שקראו פרשת התמיד ובראשי חדשיכם כמו שאומרים בשבת וביום השבת וכ"כ קצת מהגאונים שאין לומר ובראשי חדשיכם שחרית בר"ה כי היכי דלא לזלזלו במועדות שאם יאמרו אותו בשני יאמרו שני עיקר כמו בשאר ראשי חדשים של כל השנה ואתו לממני מועדים משני אבל ה"ר יצחק בר"א כתב שיש לאומרו בשני כמו בראשון כמו שאומרים בשני ובחדש השביעי באחד לחדש ה"נ אמרי' ובראשי חדשיכם דהיינו ר"ח היינו אחד לחדש ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה נוהג לומר במוסף פסוקי הקרבנות כמו ר"ח ואומר עלינו לשבח ורב עמרם כתב שאין ליחיד לאומרו במקום שיש ש"צ וכבר נוהגין לאומרו וכ"כ רב משה גאון יחיד דמצלי בר"ה בלחישה אי גמר עלינו לשבח לימא ואי לא לימא מלוך ואוחילה נראה מתוכו שאין ליחיד לאומרו שהוא רשות לש"צ אין פוחתין מי' פסוקים שמלכות בכל אחד מהם ומי' זכרונות ומי' שופרות ורבי יוחנן בן נורי אמר אפי' לא אמר אלא ג' מלכיות וג' זכרונות וג' שופרות כגון שאמר אחד של תורה ואחד של נביאים ואחד של כתובים יצא והלכתא כוותיה ואפי' לא אמר מהם כלום אלא ובתורתך כתוב לאמר יצא ודאי אם התחיל פסוק א' של תורה צ"ל עוד א' של כתובים וא' של נביאים אבל אם אינו רוצה לומר כלום יכול לפטור עצמו במה שאומר ככתוב בתורתך שאז כולל אותם כולם ביחד שגם נביאים וכתובים מקרו תורה:
ומ"מ נוהגין כת"ק לומר עשרה ומתחיל ואומר בשל תורה ככתוב בתורתך ואומר ג' של תורה ואח"כ ובדברי קדשך כתוב לאמר ואומר ג' של כתובים ואח"כ וע"י עבדיך הנביאים כתוב לאמר ואומר ג' של נביאים וחוזר ואומר ובתורתך כתוב לאמר ומסיים בשל תורה ואם סיים בשל נביא יצא:
ואם בא להוסיף על עשרה כתב אבי"ה שיכול להוסיף וכ"כ הרמב"ם ז"ל בשם הגאונים שלא אמרו אלא אין פוחתין אבל אם בא להוסיף מוסיף כ' רב האי ונהגו לומר מלכיו' כסדר שהם כתובים בתורה ה' ימלוך לעולם ועד לא הביט און ויהי בישורון ואף על גב דבגמרא אינו מזכיר כזה הסדר ואומר מלוך וחותם מלך על כל הארץ וכו' ואין היחידים נוהגין לומר באשכנז היום הרת עולם אלא בחזרת ש"ץ התפלה על התקיעות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד הוי מלכות ויוצא בו ידי מלכות וכן וידעת היום והשבות אל לבבך וכן אתה הראת לדעת שאו שערים ראשיכם קדמאה עולה במקום ב' שיש בו ב"פ מלך ובתראה עולה במקום ג' שיש בו ג"פ מלך זכרונות אתה זוכר וכו' ונהגו להפסיק בין ב' פסוקים שבירמי' לומר באמצע פסוק אחד של יחזקאל לפי שדומין זה לזה ובטוליטולא נוהגין לומר יעלה ויבא בזכרונות ומנהג טוב הוא ובאשכנז אין נוהגין וחותמין בא"י זוכר הברית פקדונות וה' פקד את שרה עולה במקום זכרונות וכן פקד פקדתי אתכם דברי רבי יוסי ר"י אומר אינו כזכרונות והלכה כרבי יוסי ומ"מ נהגו כרבי יהודה:
שופרות אתה נגלית וכו' וחותם בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים ונוהגין להרבות בפסוקי דשופרות ואין לחוש תרועה הרי היא כשופרות כגון יום תרועה יהיה לכם הלכך זכרון שיש בו תרועה כגון שבתון זכרון תרועה יכול לאומרו עם הזכרונות ועם השופרות ומלכיות שיש עמהם תרועה כגון ותרועת מלך בו יכול לאומרו עם המלכיות ועם השופרות כ' אבי"ה יש שאין משלימין למנין י' פסוקים של זכרונות וזכרתי להם ברית ראשונים וכן וביום שמחתכם לפי שאינן סמוכים לשאר המקראות כמו מלכיות שאומר מיד ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל ועוד שאין בו שופר אלא חצוצרות ולא יתכן דבריהם שהרי שנינו ומשלים בתורה ולדבריהם לא השלימו בתורה ומה שהרחיקום לפי שהפסוק נופל על לשון של תפלה ומיהו תימא למה תקנו לומר פסוק שיש בו חצוצרות ולא שופר הלכך ע"כ צ"ל שאינו משלים ומה שאומר ומסיים בתורה היינו היכא שלא אמר אלא י' אבל אם הוסיף לא חיישינן ומסיים כדבעי ואנו מוסיפין פסוקים בזכרונות ושופרות ומכל מקום סודרי התפלה חזרו אחר פסוק של תורה והרמב"ן היה מסיים בשופרות לא הביט און ביעקב אף על פי שכבר אמרו עם המלכיות הא אמרינן אם רצה אומרו עם המלכיות ועם השופרות והרי"ץ גיאת היה אומר יום תרועה יהיה לכם וא"א ז"ל כ' ואני אומר שאין לשנות ממטבע שנהגו בו אבותינו וכי היכי דתרועה בלא שופר מקרי שופר ה"ה נמי תקיעה ומשום דכתיב בי' חצוצרות לא גרע והכי מוכח בירושלמי שהיו משלימין בו בשופרות:
א"א מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות מלכיות כגון חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם זכרונות כגון ויזכור כי בשר המה שופרות כגון תקעו שופר בגבעה אבל אם בא לומר מלכיות זכרונות ושופרות מפורעניות של עו"ג אומר מלכיות ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו זכרונות זכור ה' לבני אדום שופרות וה' אלהים בשופר יתקע והלך וגו' וא"א זכרונות של יחיד אפי' הן לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה זכרני ה' ברצון עמך אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי דריש שתא בתלת שעי קמייתא ביחיד זימנין דמיפקד דינא עליה ומדחי:
[דף לו עמוד ב] רבי יוחנן. הלכה כרבן גמליאל באילין תקיעתא שהחזן מוציא גם את הבקיאים. זה דווקא למי שכיוון. ואנא דלא כוונית לצאת בתפילת הש"ץ, לכן אני עצמי מתפלל. הא אילו כוונית, הוינא נפיק ידי חובתי בחזרת הש"ץ. אמר רבי זעירא, ויאות אמר שהלכה כר"ג. דכל תניא דתני שנשנתה בשם ר"ג, רבי הושעיא תני לה בשם חכמים בסתם להראות שהסכימו לדבריו. ר' אדא דקיסרין אמר בשם ר' יוחנן, והוא שיהיה שם מראש התפילה. א"ר תנחום בר ירמיה. ומתניתין אמרה כן דתנן, סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם.
הדרן עלך פרק תפלת השחר
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק חמישי - אין עומדין
[עריכה]פרק ה הלכה א
מתני’: אין עומדין להתפלל אלא (1)מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו את לבם. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק:
גמ’: אמר ר' ירמיה בשם ר' אבא. (2)הבא מן הדרך אסור להתפלל. ומה טעם? דכתיב (ישעיהו נא כא) לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין. מכאן שהליכה לגלות כשיכרות שהדעת לא מיושבת. רבי זריקן ור' יוחנן אמרו בשם ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי. (2)המיצר אסור להתפלל. לא מיסברא אמר כן, אלא מן הדין קריין דכתיב. לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין. תני (3)לא יעמוד אדם ויתפלל. לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלין, אלא מתוך דבר של תורה. וכן אל יפטר אדם מתוך חבירו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר של תורה. שכן מצינו בנביאים הראשונים, שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות. אמר ר' אלעזר, חוץ מירמיהו, שחתם בדברי תוכחות. אמר לו רבי יוחנן, אף הוא בדברי נחמות חתם. דאמר (ירמיהו נא סד) ואמרתה ככה תשקע בבל ולא תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ויעפו, עד הנה דברי ירמיהו. ולמה אמר עד הנה דברי ירמיהו לפני סוף הספר? לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש, יכול בחורבן בית המקדש חתם? ת"ל עד הנה דברי ירמיהו. במפולת של מחריביו חתם. ושאר הפסוקים אינם דברי נבואה אלא סיפור דברים מה שכבר התנבא. והכתיב (ישעיהו סו כד) והיו דראון לכל בשר? בעכו"ם היא עסיקינן.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טז] כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צח סעיף א] המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.
הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סימן קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין):
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צח סעיף ב] לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו (טור בשם ר"מ מרוטנברג והגהות מיימוני פרק ד' מהלכות תפלה). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טו] כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח"כ יתפלל.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יח] וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה, ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צג סעיף ב] לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה כגון: דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו: רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו (תהילים קמה יט - כ).
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צג סעיף ג] אין עומדים להתפלל מתוך דין, ולא מתוך הלכה שלא יהא לבו טרוד בה, אלא מתוך הלכה פסוקה. הגה: והיינו נמי כמו מתוך שמחה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) (טור).
דף לז
[עריכה]
[דף לז עמוד א]והכתיב [איכה ה כב] מאוס מאסתנו? כתיב קדם [איכה ה כא] השיבנו ה’ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. והכי קאמר, השיבנו תחת כי מאוס מאסתנו. אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה (מלכים ב ב יא) דכתיב ויהי המה הולכים הלוך ודבר. במה היו עוסקין? ר' אחווא בר' זעירא אמר, בקרית שמע היו עוסקין. היך מה דאמר פרשת ואתחנן (דברים ו ז) ודברת בם. ר' יודה בן פזי אמר, בבריאת עולם היו עוסקין. היך מה דאמר (תהילים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו. ר' יודן בריה דר' אייבו אמר, בנחמות ירושלים היו עוסקין. כמה דאמר (ישעיהו מ ב) דברו על לב ירושלם. ורבנן אמרין, במרכבה היו עוסקין. היך מה דאת אמר (מלכים ב ב יא) והנה רכב אש וסוסי אש וגו'. אמר רב ירמיה. (1)לא יעמוד אדם ויתפלל, אלא מתוך דין של הלכה. ואמר רבי ירמיה (2)העוסק בצורכי ציבור, כעוסק בדברי תורה ויכול להתפלל מיד. כהא דרב חונה אמר, (3)הרואה טיפה כעין החרדל, יושבת ומשמרת עליו ז' נקיים. וקאים ומצלי וקם והתפלל. זעירא בר חיננא אמר, (4)המקיז דם בקדשים מעל. עוד הוא מהלכות קצובות שאין עליהם מחלוקת ואחריהם יכול להתפלל מיד. תני, בר קפרא אמר, (3.2, 5)י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. תני ר' הושעיא (6)מרבה אדם דגן בתבן, מכניסה עם המוץ. ומערים עליו לפוטרו מן המעשרות. אבדן שאל לרבי, כמה מעלות בקודש? והוא א"ל ארבע. וכמה מעלות בתרומה? והוא א"ל שלש. וקאים ומצלי. ר' חזקיה רבי יעקב בר אחא ור' יסא אמרו בשם רבי יוחנן. לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך (תהילים מו יב) ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה. ר' יוסי בי ר' אבון ור' אבהו אמרו בשם ר' יוחנן. ואף חברו הפסוק הדומה לו. (תהילים פד יג) ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. ר' חזקיהו אמר בשם ר' אבהו. יהי רצון לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו. שתצילנו משעות החצופות, הקשות, הרעות, היוצאות המתרגשות לבוא לעולם. תנן, אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. מ"ט? ריב"ל אמר כדכתיב (תהילים כט ב) השתחוו לה' בהדרת קדש. בחרדת קדש. רבי יוסי בן חנינא אמר מהכא דכתיב (תהילים ב יא) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. א"ר אחא. לכשיבא יום רעדה תגילו. אריב"ל. זה שהוא עומד ומתפלל. (7)צריך לישב לשהות שתי ישיבות אחת עד שלא יתפלל, ואחת משיתפלל. עד שלא יתפלל דכתיב (תהילים פד ה) אשרי יושבי ביתך, ואחת משיתפלל דכתיב (תהילים קמ יד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. תנן, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה, ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן. אימתי עוסקין בתורה? אימתי עוסקין במלאכתן? אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר. על ידי שהיו חסידים. היתה ברכה ניתנת בתורתן, וברכה נתנת במלאכתן. אמר חונה. (8)המתפלל אחורי בית הכנסת, נקרא רשע. שנאמר (תהילים יב ט) סביב רשעים יתהלכון. אמר רב חונה. כל מי שאינו נכנס בבית הכנסת בעולם הזה, אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבא. מה טעם? דכתיב סביב רשעים יתהלכון. א"ר יוחנן. המתפלל בתוך ביתו, כאילו מקיפו חומה של ברזל. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן? תמן א"ר אבא אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן. (9)צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה ביה"כ. והכא אמר אכן?
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה יח] וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה, ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צג סעיף ב] לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה כגון: דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו: רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו (תהילים קמה יט - כ).
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צג סעיף ג] אין עומדים להתפלל מתוך דין, ולא מתוך הלכה שלא יהא לבו טרוד בה, אלא מתוך הלכה פסוקה. הגה: והיינו נמי כמו מתוך שמחה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) (טור).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ח] מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל, ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה, וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צב סעיף ד] צריך לרחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם עד פרסה והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר ואם מתירא שיעבור זמן התפלה ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי (ועיין לקמן סימן רל"ג):
3)[רמב”ם \קדושה\ הלכות איסורי ביאה פרק ה הלכה א] האשה מתטמאת באונס בין לנדה בין לזיבות, כיצד כגון שקפצה ממקום למקום, או ראתה בהמה או חיה או עוף מתעסקין זה עם זה וחמדה וראתה דם, וכן כל כיוצא בזה הואיל וראתה דם מכל מקום נטמאת ומטמאה בכל שהוא אפילו ראתה דם טיפה כחרדל הרי זו כמי שזב ממנה דמים הרבה.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קפג] "אשה שיצאה דם ממקורה בין באונס בין ברצון טמאה, והוא שתרגיש ביציאתו ומיהו משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ ואפילו לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים:
4)[רמב”ם \עבודה\ הלכות מעילה פרק ב הלכה יא] כל דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בו בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עד שיצא לנחל קדרון יצא לנחל קדרון מועלין בו מפני שהיה נמכר לגנות ודמיו הקדש, אבל המקיז דם לבהמת קדשים הרי הוא אסור בהנייה ומועלין בו הואיל ואינה יכולה לחיות בלא דם הרי הוא כגופה. /השגת הראב"ד/ יצא לנחל קדרון. א"א אותה מעילה אינה אלא מדרבנן והכי איתא ביומא.
5)[רמב”ם \קדושה\ הלכות איסורי ביאה פרק ו הלכה ג] וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נדה לוסת נדה הרי הוא דם זיבה, והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד.
6)[רמב”ם \זרעים\ הלכות מעשר פרק ג הלכה ו] מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, וזורה מעט מעט אחר שהכניס לביתו ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות שהרי אינו מתחיל לגמור הכל.
6)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף פד] מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ, כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות, שהרי אינו מתחיל לגמור הכל.
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טז] כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צג סעיף א] ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוין לבו למקום; ושעה אחת אחר התפלה, שלא תהא נראית עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה.
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ו] תקון המקום כיצד יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן שנאמר וכוין פתיחן ליה בעיליתיה וגו', וקובע מקום לתפלתו תמיד, ואין מתפלל בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת, ואסור לישב בצד העומד בתפלה או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ז] ולא אחורי בית הכנסת אם אינו מחזיר פניו לבית הכנסת ואחורי בית הכנסת הוא הצד שהפתח פתוח בו והוא הפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים. ויש מפרשים בהפך. וראוי לחוש לדברי שניהם וגם כשמתפלל בשאר צדדים חוץ לבית הכנסת יש להחמיר שיחזיר פניו לבית הכנסת. וכל זה כשניכר שמחזיר אחוריו לבית הכנסת אבל אם הוא מתפלל בבית הסמוך לבית הכנסת פניו כנגד ארץ ישראל כראוי ואחוריו לכותל ביתו שהוא כותל בית הכנסת מותר שאינו ניכר שמחזיר פניו מבית הכנסת:
9)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף ט] ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הצבור ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת יכוין להתפלל בשעה שהצבור מתפללים (והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין מכל מקום יתפללו שחרית וערבית בזמן שהצבור מתפללים. סמ"ג).
וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הצבור והוא מתפלל ביחיד אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת:
[דף לז עמוד ב] ל"ק כאן ביחיד, וכאן בציבור. אמר ר' פנחס בשם ר' הושעיא. המתפלל בבהכ"נ, כאילו מקריב מנחה טהורה. מה טעם? כדכתיב (ישעיהו סו כ) כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. אמר רבי אבהו כתיב(ישעיהו נה ו) דרשו את ה' בהמצאו. איכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וכתיב(ישעיהו נה ו) קראוהו בהיותו קרוב. היכן שהוא קרוב. אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר. ולא עוד אלא שאלהיהן עומד על גבן. מאי טעמא? דכתיב (תהילים פב א) אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. אמר רב חסדא. (1)זה שנכנס לבית הכנסת, צריך להכנס לפנים משני דלתות. מה טעם? כדכתיב (משלי ח לד) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום. דלתותי ולא דלתי. מזוזות ולא מזוזת. אם עשה כן מה כתיב תמן? (משלי ח לה) כי מוצאי מצא חיים. אמר רב חונא. (1)זה שהוא הולך לבית הכנסת, צריך להקל את רגליו ולהזדרז , מה טעם? דכתיב (הושע ו ג) נדעה נרדפה לדעת את ה'. וכשהוא יוצא, צריך להלך קימעא קימעא. מה טעם? דכתיב (איוב יד טז) כי אתה צעדי תספור. אמר רבי יוחנן. ברית כרותה היא. היגע תלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח. אמר רבי יוחנן ענתנייתא מענתות. (2)ברית כרותה היא. היגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא משכח. מה טעם? דכתיב (משלי יא ב) ואת צנועים חכמה. אמר רבי יוחנן. (2)ברית כרותה היא. הלמד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח. א"ר תנחום. הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח. מה טעם? דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ד ט) פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. אמר ר' יונה בשם ר' תנחום בי ר' חייא. זה שהוא רואה חלום קשה, צריך לומר. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי. שיהו כל חלומותי שחלמתי בין בלילה הזה, בין בשאר הלילות, בין שחלמתי אני, ובין שחלמו לי אחרים, אם טובים הם, יתקיימו עלי לששון ולשמחה לברכה ולחיים. ואם לדבר אחר, כשם שהפכת את מי המרה למתיקה, ומי יריחו ע"י אלישע למתיקה, ואת קללת בן בעור לברכה, כן תהפוך את כל חלומות הקשין, ומה שחלמו לי אחרים, לטובה לברכה. ולרפואה ולחיים. לשמחה ולששון ולשלום. ויוסיף פסוקים שנאמר בהם הפוכות (תהילים ל יב) הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה, למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלהי לעולם אודך. פרשת כי תצא (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. (ירמיהו לא יב) אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון וניחמתים ושימחתים מיגונם: תנן, (3)אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. אמר רבי אחא. הדא דאמר במלכי ישראל, (3)אבל במלכי אומות העולם, משיב שאילת שלום שלא יהרגנו. תני, (4)היה כותב את השם. אפילו מלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. היה כותב שנים או שלשה שמות, כגון אל אלהים ה'. הרי זה גומר את אחד מהן, ומשיב שאילת שלום. רבי יוחנן הוה יתיב קרי קומי כנישתא דבבלאי בציפורין ישב וקרא לפני בית הכנסת של הבבלים בציפורי. עבר ארכונא שופט, ולא קם ליה מקומוי. אתון בעיין מימחוניה רצו להכותו. אמר לון, ארפוניה עזבו אותו. בנימוסיא דבוראו הוא עסיק. ר' חנינא ורבי יהושע בן לוי עלון קומי אנטיפותא |נכנסו לפני מושל {{{2}}} דקיסרין ,חמתון וקם מן קומיהון ראה אותם וקם מפניהם . אמרין ליה, מן קומוי אילין יהודאי את קאים |לפני יהודים אלו אתה עומד? אמר לון. אפיהון דמלאכין חמית ראיתי פני מלאכים. ר' יונה ור' יוסי עלון קומוי נכנסו לפני ארסקינס המלך באנטוכיא. חמתון ראה אותם וקם מן קומיהון. אמרין ליה, מן קומי אילין יהודאי את קאים? אמר לון, אפיהון דהני אנא חזי בקרבא ונצח את פניהם אני רואה במלחמות בהם אני מנצח . רבי אבון על קומי מלכותא. כי נפיק כשיצא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ב] ומצוה לרוץ לבית הכנסת שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את יי', וכשיצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט, וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל לקיים מה שנאמר לשמור מזוזות פתחי.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף כ] יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל. יש מפרשים שיעור שני פתחים דהיינו ח' טפחים יכנס לפנים שלא ישב אצל הפתח שנראה כמשאוי ישיבת בית הכנסת ולפי זה אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח אין בכך כלום ויש מפרשים שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין ולפי זה אם אינו פתוח לרשות הרבים אין בכך כלום ויש מפרשים שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס אלא ישהה שיעור שני פתחים ונכון לחוש לכל הפירושים:
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן צ סעיף יב] מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה אבל כשיצא מבית הכנסת אסור לרוץ:
2)[רמב”ם \מדע\ הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יב] אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים, וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה, ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי, אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף כב] ברית כרותה שכל הלומד בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר: ואת צנועים חכמה (משלי יא, ב). וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, מתקיים בידו. אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ט] אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, אבל פוסק הוא למלך עובד כוכבים שמא יהרגנו, היה עומד בתפלה וראה מלך עובדי כוכבים או אנס בא כנגדו יקצר ואם אינו יכול יפסיק, וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קד סעיף א] לא יפסיק בתפלתו ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו אבל מלך עובד גילולים אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו יקצר או אם אפשר לו שיטה מן הדרך יטה ולא יפסיק בדיבור ואם אי אפשר לו יפסיק:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א הלכה טו] הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, היה כותב שנים או שלשה שמות הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב.
4)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעו סעיף ג] כשכותב השם, אפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו. ואם היה כותב שני שמות זה אחר זה, מותר להפסיק ביניהם, וכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור לומר שהוא כותבו לשם קדושת השם.
דף לח
[עריכה]
[דף לח עמוד א] הפך קדל ערפו ולא הלך אחורנית. אתון בעיון מיקטלוניה, וחמין תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה ושבקוה ראו שני ניצוצות של אש יוצאים מעורפו ועזבו אותו. לקיים מה שנאמר פרשת כי תבא (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. תני ר"ש בן יוחי. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. כל, אפילו רוחות אפילו שדים. רבי ינאי ורבי יונתן הוו מטיילין באסרטין בדרך, חמתון ראה אותם חד ושאל בהון, אמר להון שלמכון רבייא. אמרין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. דאפילו תואר לשון הבריות אין עלינו לרעה. ריש לקיש מנהגו להתעמק באוריתא סגין הרבה. פעם אחת הוה נפיק ליה לבר מתחומא דשבתא, והוא לא ידע. לקיים מה שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד. רבי יודן בי רבי ישמעאל מנהגיה להתעמק באוריתא סגין. הוות גולתיה שרעה מיניה נפלה ממנו הגלימה, וחכינה מזדהרא לה נחש נכרך עליה. אמרין ליה תלמידוי. רבי הא גולתך שריעה הרי הגלימה שלך נפלה. אמר לון, ולית ההיא רשיעתא זהירא לה {{{2}}}ר עליה ? תנן, (1)אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. אמר רבי חונה בשם רבי יוסי. לא שנו אלא נחש, (1)אבל עקרב מפסיק. למה דעקרב מחייא מכה וחזרה ומחייא וחוזר ומכה. אמר ר' אילא. (1)לא אמרו אלא כרוך. אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו. הרי זה מסתיר מלפניו, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. תני. (2)היה עומד ומתפלל באסרטיא דרך או בפלטיא רחבה שבה השוק. הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון, ובלבד שלא יפסיק את תפלתו. אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה עומד ומתפלל. ובא חברבר ערוד והכישו ולא הפסיק את תפילתו. והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו. אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא. מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא כשהיה נושך לאדם. אין בר נשא קדים למיא אם האדם הקדים ונגע במים, חברברא מיית. ואין חברברא קדים למיא, בר נשא מיית. אמרו לו תלמידיו. רבי לא הרגשתה? אמר להן, יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי. א"ר יצחק בר אלעזר. ברא לו הקדוש ברוך הוא מעיין תחת כפות רגליו כדי שיקדים למים. לקיים מה שנאמר (תהילים קמה יט) רצון יריאיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ה הלכה ב
מתני’: (3)מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, (4)ושואלין גשמים בברכת השנים. (5)והבדלה בחונן הדעת. ר' עקיבה אומר, אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. ר"א אומר בהודאה:
גמ’: תנן, מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. למה קבועה בתחית המתים? כשם שתחיית המתים חיים לעולם. כך ירידת גשמים חיים לעולם. ר' חייא בר אבא שמע לה מן הדא דכתיב (הושע ו ב) יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו (הושע ו ג) נדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו, יבא כגשם לנו. כתיב (מלכים א יז א) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב, חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אמר רבי ברכיה רבי יסה ורבנן. חד אמר, בין על הטל ובין על המטר נשמע לו. וחרנא אמר, על המטר נשמע לו. ועל הטל לא נשמע לו. מאן דאמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו. מן הדא דכתיב (מלכים א יח א) לך הראה אל אחאב ואתנה מטר וגו'. ולא נאמר ואתנה טל. ולמאן דאמר בין על הטל בין על המטר נשמע לו, איכן הותר נדרו של טל? אמר רבי תנחומא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ט] אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, אבל פוסק הוא למלך עובד כוכבים שמא יהרגנו, היה עומד בתפלה וראה מלך עובדי כוכבים או אנס בא כנגדו יקצר ואם אינו יכול יפסיק, וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קד סעיף ג] ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק, (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קד סעיף ב] היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק אבל בענין אחר אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו אלא אם כן הוא בתחנונים שלאחר התפלה:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה טו] כל ימות הגשמים אומר בברכה שניה מוריד הגשם ובימות החמה מוריד הטל, מאימתי אומר מוריד הגשם מתפלת המוספין של יום טוב האחרון של חג עד תפלת שחרית של יום טוב הראשון של פסח, ומתפלת המוספין של יום טוב הראשון של פסח אומר מוריד הטל.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיד סעיף א] מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של יום טוב האחרון של חג ואין פוסקין עד תפלת מוסף של יום טוב הראשון של פסח:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה טז] משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת שנים כל זמן שמזכיר הגשם, במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בשנער ובסוריא ובמצרים ובמקומות הסמוכות לאלו והדומין להן שואלין את הגשמים ביום ששים אחר תקופת תשרי.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיז סעיף א] ברכת השנים צריך לומר בה בימות הגשמים ותן טל ומטר ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ס' אחרי תקופת תשרי (ויום התקופה הוא בכלל הס'. הגהות מיימוני פרק ב'). ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז' במרחשון ושואלין עד תפלת המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח ומשם ואילך פוסקין מלשאול:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה יב] ויום טוב שחל להיות באחד בשבת מתפלל בברכה רביעית בלילה ותודיענו משפטי צדקך ותלמדנו לעשות חוקי רצונך ותתן לנו יי' אלהינו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הקדשת (והבדלת והקדשת את עמך ישראל בקדושתך) ותתן לנו ה' אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון וכו', ובמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב של כל השנה מבדיל באתה חונן אף על פי שהוא מבדיל על הכוס.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצד סעיף א] אומרים הבדלה בחונן הדעת ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו ואינו חוזר מפני שצריך להבדיל על הכוס ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס צריך לחזור ולהבדיל בתפלה:
[דף לח עמוד ב] דאדרעיה. סברין מימר, (1)נדר שהותר מכללו הותר כולו. אית דבעי מימר הותר בבנה של צרפתית דכתיב (מלכים א יז כא) ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי וגו'. אמר רבי יודה בן פזי. משל לאחד שגנב נרתיקו של רופא. עם כשהוא יוצא, נפצע בנו. חזר אצלו ואמר לו, אדוני הרופא רפא את בני. אמר לו. לך והחזר את הנרתק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו. לך והתר נדרו של טל,שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של צרפתית. ומניין שאין המתים חיים אלא בטללים דכתיב (ישעיהו כו יט) יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. מאי וארץ רפאים תפיל? א"ר תנחום דאדרעיה שם מקומו, כתרגומו. וארעא תפקידיה תפליט שהארץ תפלוט את המתים המופקדים אצלה. אמר ר' יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש. כך אמר הקב"ה לאליהו. בשעה שעשה אברהם זקינך רצוני. נשבעתי לו שאיני זז טל מבניו לעולם. מה טעם? דכתיב (תהילים קי ג) לך טל ילדותך. וכתיב בתריה אחריו, נשבע ה' ולא ינחם. א"ר יודא בן פזי. בדייתיקי נתתיו לאברהם. במתנה גמורה נתתיו לו, אף להוריש לבניו. דכתיב, ויתן לך האלהים מטל השמים. אמר רבי שמואל בר נחמני. בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים והגשמים נעצרים. הן מביאין להן זקן אחד, כגון ר' יוסי הגלילי. והוא מפגיע בעדם, והגשמים יורדים. אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה. מה טעם? דכתיב (מיכה ה ו) כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. אמר ר' זעירא בשם ר' חנינא. (2)היה עומד בגשם והזכיר של טל, אין מחזירים אותו. בטל והזכיר של גשם, מחזירים אותו. והתני, (2)בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם רצה להזכיר מזכיר. אם זה לא חובה למה אם הזכיר גשם בזמן טל חוזר? לא דמי ההוא דמיקל, לההוא דלא מצלי ולא מיקל. איתמר. בגשם והזכיר של טל אין מחזירים אותו. והתני, (3)אם לא שאל בברכת השנים. (2.1, 4)או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחית המתים מחזירים אותו? בההוא דלא אידכר שלא הזכיר כלל לא טל ולא מטר. אבל אם הזכיר שבח של טל, אין מחזירים אותו. אמר ר' זעירא בשם רבי חנינה. (3.1, 5)אם לא שאל בברכת השנים, אומרה בשומע תפלה. ודכוותה כמותו, אם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, אומרה בשומע תפילה. ומה אם שאלה שהיא מדוחק, אומרה בש"ת. אזכרה שהיא מריוח, לא כ"ש?
1)[רמב”ם \הפלאה\ הלכות נדרים פרק ח הלכה ו] כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה, כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן, וכשהגיע אליהם והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולן מותרין, ואפילו אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי כולן מותרין, אבל אם אומר כשהגיע אליהן אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולן אסורין חוץ מאביו, שהרי גלה דעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו.
1)[רמב”ם \הפלאה\ הלכות נדרים פרק ח הלכה ז] וכן האומר היין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעיים, ואמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעיים, אם אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר, ואפילו אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר, מותר בישן ובחדש, אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורין עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכט סעיף א] נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיצד נדר להתענות או שלא לאכול בשר זמן ידוע ואירעו בו שבתות וי"ט אומרים לו אלו נתת ללבך שיארעו בו שבתות וי"ט לא היית נודר והותר הכל (רא"ש ורמב"ם) וכן אם אמר לחבורת אנשים קונם שאני נהנה לכולכם או שאמר שאני נהנה לך לך לך הוי כלל ואם הותר א' מהם הותרו כולם אבל אם אמר קונם שאני נהנה לך קונם שאני נהנה לך כל אחד נדר בפני עצמו ואם הותר אחד לא הותרו כולם ולהרמב"ם אם אמר שאני נהנה לזה ולזה ולזה הותר הראשון הותרו כולם הותר האחרון האחרון מותר וכולם אסורים שאיני נהנה לזה לזה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד וי"א דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בשניתר על ידי פתח אבל על ידי חרטה לא וי"א דאפילו ניתר בחרטה נמי ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותרו לו השאר והוא הדין אם היו שנים והותר האחד:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ח] מי שטעה בימות הגשמים ולא אמר מוריד הגשם ולא מוריד הטל חוזר לראש ואם הזכיר הטל אינו חוזר, ואם טעה בימות החמה ואמר מוריד הגשם חוזר לראש, ואם לא הזכיר טל אין מחזירין אותו שאין הטל נעצר ואין צריך בקשה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיד סעיף ג] אם אמר משיב הרוח (בימות החמה) או לא אמרו בימות הגשמים אין מחזירין אותו וכן בטל אם הזכירו בימות הגשמים או לא הזכירו בימות החמה אין מחזירין אותו.
הגה: ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים רק אומרים בימות החמה ורב להושיע מכלכל חיים וכו' (טור). יש אומרים ששליח ציבור פוסק להזכיר בתפלת מוסף יום טוב הראשון של פסח אבל הקהל מזכירין ואינן פוסקין עד מנחה ששמעו כבר משליח ציבור שפסק בתפלת המוסף וכן נוהגין:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיד סעיף ד] אם אמר מוריד הגשם בימות החמה מחזירין אותו וחוזר לראש הברכה ואם סיים הברכה חוזר לראש התפלה ואפילו במקום שצריכים גשם בימות החמה אם הזכיר גשם במקום טל מחזירין אותו.
(וכן אם הזכיר גשם וטל, נמי מחזירין אותו) (בית יוסף בשם הרמב"ם והרא"ש והטור):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ט] מי ששכח שאלה בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה שואל את הגשמים בשומע תפלה, ואם אחר שבירך שומע תפלה חוזר לברכת השנים, ואם לא נזכר עד שהשלים כל תפלתו חוזר לראש ומתפלל שנייה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיז סעיף ד] אם לא שאל מטר בימות הגשמים, מחזירין אותו, אף על פי ששאל טל; אבל אם שאל מטר ולא טל, אין מחזירין אותו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיד סעיף ה] בימות הגשמים אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו והני מילי שלא הזכיר טל אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו:
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיז סעיף ה] אם לא שאל מטר ונזכר קודם שומע תפלה אין מחזירין אותו ושואל בשומע תפלה. (ואם היה לו תענית וצריך לומר עננו יאמר השאלה קודם עננו) (אבודרהם). ואם לא נזכר עד אחר שומע תפלה אם לא עקר רגליו חוזר לברכת השנים ואם עקר רגליו חוזר לראש התפלה ואם השלים תפלתו ואינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אף על פי שעדיין לא עקר רגליו כעקורים דמי ואם נזכר אחר שחתם שומע תפלה קודם שהתחיל רצה נראה שאומר ותן טל ומטר ואחר כך אומר רצה:
דף לט
[עריכה]
[דף לט עמוד א] והתני, אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים, מחזירים אותו. אם יכול לאמר בשומע תפילה למה מחזירים אותו? אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסי. בשכח ולא אמר גם בשומע תפילה. לאיכן הוא חוזר? כדאמר ר"ש בר ווא בשם ר' יוחנן. אם שכח לאמר יעלה ויבא בראש חודש. אם עקר את רגליו, (1)חוזר לתחילה. ואם לאו, חוזר לעבודה. אוף הכא. אם עקר את רגליו, חוזר לתחילה. ואם לאו, חוזר לשומע תפילה. בנינוה צרכון מיעבד תענית בתר פיסחא היו צריכים לעשות תענית אחר פסח שהיו זקוקים לגשם. אתון שיילון לרבי אם יכולים לקבוע תענית. אמר לון רבי. לכו ועשו, ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפילה, ולא תבקשו גשם בברכת השנים. היכן הוא אומרה? רבי ירמיה סבר מימר, (2)אומרה בשומע תפילה. אמר ליה רבי יוסי. לא כן אמר רבי זעירא בשם רב חונה. אם לא שאל בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, מחזירין אותו לשומע תפילה. דווקא בדיעבד אומרה בשומע תפילה, הא בתחילה לא אומרה בשומע תפילה. והרי אמר לון רבי, לכו ועשו ובלבד שלא תשנו מטביעה של תפילה. על דעתיה דרבי יוסי, איכן הוא אומרה? שהרי גם בברכת השנים לא יכלו לאומרה. אלא אומרה בשש ברכות שהוא מוסיף. עד כדון ציבור שיש לו שש. יחיד שאין לו שש איכן הוא אומרה? אמר רבי חנינא. לא כן אמר רבי זעירא בשם רב חונה. (3)יחיד שואל צרכיו בשומע תפילה? ואילו צרכיו הן. תנן, והבדלה בחונן הדעת. שמעון בר ווא בעא קומי רבי יוחנן. דבר שהוא נוהג ובא, חכמים חולקין עליו? נחזי איך נהוג עלמא. אמר לו. על ידי שעיקרה בכוס, שכחו היכן מקומה בתפלה. מילתיה אמרה, שעיקרה בכוס. ר' יעקב בר אידי אמר בשם ר' יצחק רובא. (4)לא אמר בתפילה ואמרה בכוס, חוזר ואומרה בתפילה. שלא תקנו כוס אלא בשביל לזכות את התינוקות. מילתיה אמרה, שעיקרה בתפילה. רבי זעירא ורב יהודה אמרו בשם שמואל. אמרה בכוס, אומרה בתפילה. אמרה בתפילה, אומרה בכוס. מילתיה אמרה, שעיקרה כאן וכאן. תנן, ר"א אומר בהודייה. אמר רבי יוחנן בשם רבי. מטין כר"א בי"ט שחל להיות במוצאי שבת אם הבדיל מיד, כיוון שאין אומרים אתה חונן. אבל אם הבדיל אח"כ ביום חול, אומרה באתה חונן. רבי יצחק רבה אמר בשם רבי. מורים הלכה כר"א בי"ט שחל להיות במ"ש. ר' יצחק בר נחמן אמר בשם רבי חנינא בן גמליאל, הלכה כר"א לעולם. וכן אמר רבי אבהו בשם ר"א, הלכה כר"א לעולם.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה י] טעה ולא הזכיר יעלה ויבא אם נזכר קודם שישלים תפלתו חוזר לעבודה ומזכיר, ואם נזכר אחר שהשלים תפלתו חוזר לראש, ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכב סעיף א] ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו (ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר עיין לעיל סימן רצ"ד סעיף ד' וה'), בין שראש חודש יום אחד בין שהם שני ימים מפני שאין מקדשין את החדש בלילה אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו ואם נזכר קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו חוזר לראש ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לרצה:
הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה). ושליח ציבור ששכח מלהזכיר בשחרית עיין לעיל סימן קכ"ו
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה יז] מקומות שהן צריכין לגשמים בימות החמה כגון איי הים הרחוקים שואלין את הגשמים בעת שהן צריכין להן בשומע תפלה, ומקומות שהן עושין יום טוב שני ימים אומר מוריד הגשם בתפלת מוסף של יום ראשון של שמיני עצרת ומתפלל והולך כל ימות הגשמים.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיז סעיף ב] יחידים הצריכים למטר בימות החמה אין שואלין אותו בברכת השנים אלא בשומע תפלה ואפילו עיר גדולה כננוה או ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה או אשכנז בכללה כיחידים דמו בשומע תפלה ומיהו אם בארץ אחת כולה הצריכים מטר בימות החמה טעה בה יחיד ושאל מטר בברכת השנים (אם רוצה) חוזר ומתפלל בתורת נדבה בלא שאלה בברכת השנים (אבל אינו מחויב לחזור כלל) (בית יוסף בשם מהרי"א והרמב"ן והר"ן סבירי להו כהרא"ש):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ו הלכה ג] כיצד היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן, ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל, אבל לא ישאול לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיט סעיף א] אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף כיצד היה לו חולה מבקש עליו בברכת רפאינו. היה צריך פרנסה מבקש עליה בברכת השנים
הגה: וכשהוא מוסיף יתחיל בברכה ואחר כך מוסיף אבל לא יוסיף ואחר כך יתחיל הברכה (טור סימן תקס"ו).
ובשומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו שהיא כוללת כל הבקשות ולהרב רבינו יונה כשמוסיף בברכה מעין אותה ברכה אם מוסיף אותה בשביל כל ישראל אומר אותה בלשון רבים ולא בלשון יחיד ולא יוסיף אלא בסוף הברכה ולא באמצע ואם שואל צרכיו ממש כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שהוא צריך לפרנסה יכול לשאול אפילו באמצע הברכה והוא שישאל בלשון יחיד ולא בלשון רבים ובברכת שומע תפלה וכן בסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחריו יכול לשאול בין בלשון יחיד בין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי רבים:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצד סעיף א] אומרים הבדלה בחונן הדעת ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו ואינו חוזר מפני שצריך להבדיל על הכוס ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס צריך לחזור ולהבדיל בתפלה:
[דף לט עמוד ב] אמר רבי יעקב בר אחא לרבי אבהו. הלכה כר"א. אבל לאו בגין דאתון לא בגללכם דאתון תרתיי שמועין שאתם שני אמוראים ר' יצחק בר נחמן ורבי אבהו. אלא בגין דרבי יצחק בר נחמן ור"א תרויהון אמרו בשם ר' חנינא בן גמליאל, הלכה כר"א לעולם והוא תנא. תנן, והבדלה בחונן הדעת. ר"ע אומר, אומרה ברכה רביעית בעצמה. לדברי חכמים הלכה כמאן? אמר רבי יעקב בר אחא בשם שמואל, אומרה ברכה רביעית. רבי יודן אמר, אומר אתה חונן כמטבע ברכה רגיל, ומסיימה בברכת הבדלה כרבי כמנהגנו היום. דרבי אומר, תמהני היאך ביטלו חונן הדעת בשבת. אם אין דיעה תפילה מניין? אף הכא, אם אין דיעה הבדלה מניין? רבי יצחק בר' אלעזר אמר, פותח במבדיל, ואח"כ אומר מטבע ברכה. אמר ר"א ב"ר הושעיה. ובלבד (1)שלא יפחות משלש הבדלות. בין קדש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. אמר ר' יוחנן. אמרו, הפוחת לא יפחות משלש. והמוסיף לא יוסיף יותר משבעה הבדלות. לוי אמר, (1)ובלבד מהבדלות האמורות בתורה. נחום בירבי סימאי, נפק ואמר בשם אבוי, אפילו הבדלה אחת. וא"ר אבהו, וצריך לחתום בהבדלה. רבי מנא בעי. לדעת נחום בירבי סימאי שסובר שדי בהבדלה אחת. מעתה, (1)אפילו פתח במבדיל בין קודש לחול, וחוזר וחותם במבדיל בין קודש לחול יצא? והרי זו ברכה קצרה ולמה יחזור ויברך? אמר ר' יוסי בי רבי בון. והלא ברכת הבדלה היא מהברכות שתקנו חז"ל שפותחין בהן בברוך וחותמין בברוך הן. וכיוון שביסודה היא ברכה ארוכה, שהרי יכול לאמר באמצע עד שבע הבדלות. כיוון שכך, אף אם לא אמר כלום באמצע, פותח בברוך וחותם בברוך. איתמר. רבי יצחק בר' אלעזר אמר, פותח במבדיל, ואח"כ אומר מטבע ברכה. ר"א בן אנטיגנוס אמר בשם ר"א בי ר' ינאי. זאת אומרת, (2)שאסור לעשות מלאכה עד שיבדיל. כמה דאמר אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל, כוותיה אסור לו לאדם לתבוע צרכיו עד שיבדיל, לכן אומרה בחונן הדעת. ר' זעירא ור' אלעזר בר אנטיגנוס ברבי אמרו בשם ר' ינאי דאמר בשם ר' יודה ברבי. אם לא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל אפילו בחמישי בשבת. הדא דאת אמר, במבדיל בין קודש לחול. (3)אבל בורא מאורי האש, אומרה מיד. ואם לאו אינו אומרה, דבמוצ"ש נברא האור. ר' זעירא אמר בשם רבי יהודה, ור' אבא אמר בשם אבא בר ירמיה. אפילו יום טוב שחל להיות באמצע שבת. (4)אומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה. א"ר זעירא לרבי יהודה. וכי ששת ימי המעשה לפניו? א"ל, וכי יש טומאה וטהרה לפניו שאומר בין טמא לטהור הבדלתה? ר' ירמיה ור' זעירא אמרו בשם רבי חייא בר אשי. (1.2)צריך לומר החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום. ר' אבא מוסיף, והשמיענו בהן ששון ושמחה. אמר ר' חזקיה בשם ר' ירמיה. אומר הביננו ולמדינו. ואמר ר' חזקיה בשם ר' ירמיה. (1.2, 5)העונין אמן אחר הבדלה, צריכין ליתן עיניהן בכוס. והעונים אמר אחר מאורי האש, צריכים ליתן עיניהן בנר. ואמר ר' חזקיה בשם ר' ירמיה. (6)ארבעת מינין שבלולב, ניטלין דרך גידוליהן,
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ה הלכה ג
מתני’: (7)האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, (8)מודים מודים, משתקין אותו. (9)העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו. (9.1, 10)ולא יהא סרבן באותה שעה. ומאין הוא מתחיל? (9.2, 11)מתחילת ברכה שטעה זה
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ג] וזה הוא נוסח ההבדלה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול.
1)[טור אורח חיים הלכות שבת סימן רצט] נוסח הבדלה בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בא"י המבדיל בין קודש לחול ירוש' צ"ל אחר ההבדלה החל עלינו את הימים הבאי' לקראתנו לשלום ותשמיענו בהם ששון ושמחה והביננו ולמדנו והעונין אמן צריך שיתנו עיניהם בכוס ובנר. סדר ר"ע מביאין לו כוס ואבוקה של אור ומברך בפה"ג ובורא מאורי האש ומבדיל בין קודש לחול ואומר השבעות ונח מצא חן בעיני ה' ויהי דויד בכל דרכיו משכיל וה' עמו ואומר שיר למעלות אשא עיני אל ההרים עד מעתה ועד עולם בראשית ברא אלהים וגו' ה' צבאות עמנו וגו' אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום חשוכים מכל חטא ופשע ומנוקים מכל אשמה ועון ורשע ומדובקים בתלמוד תורתך וחננו דעה ובינה והשכל מאתך ותשמיענו בהם ששון ושמחה ולא תעלה קנאתינו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבנו וכל היועץ עלינו ועל עמך ישראל עצה רעה בטלו ובטל עצתו כדכתיב ה' הפיר עצת גוים עוצו עצה ותופר וגו' רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כי ה' צבאות יעץ ומי יפר וכל היועץ עלינו עצה טובה קיימו וקיים עצתו כאמור וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם ברוך המפר עצות רעות מעלינו ומעל כל עמו ישראל ומקיים עלינו עצתו ועצתם של צדיקים לטובה ברוך שלא עזבנו כן ה' אלהינו אל יעזבנו ואל יטשנו ואל יכלימנו ואל יחפירנו לא בעה"ז ולא בעה"ב ועם הצדיקים נפטר בשלום הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה ושותה מלא לוגמיו ומטעים בני ביתו ורב סעדיה כתב אין צריכין בני ביתו לטעום מכוס של ברכה וכתב עוד רב עמרם אנו נוהגין להטיל מים בכוס של ברכה לאחר ששותין אותו ושוטפין אותו ושותהו ושמענו מרבותינו שמצוה לעשות כן לפי ששירי מצות מעכבין הפורענות ומה שישתייר מן המים מטילין על ידינו ומעבירים אותו על עינינו לחבב המצות אסור לאכול שום דבר או אפי' לשתות יין או שאר משקין משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו ומים מותר לשתות אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו אין צריך להפסיק ואם היה יושב ושותה וחשכה לו צריך להפסיק טעה ואכל קודם שהבדיל יכול להבדיל אחר כך שכח ולא הבדיל במוצ"ש כתבו הגאונים שאינו יכול להבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר וכן כתב הר"י גיאות והתוס' כתבו שמבדיל עד סוף יום הג' וכ"כ רב עמרם ודוקא בפה"ג ומבדיל בין קודש לחול אבל על הבשמים והאש אינו מברך אלא במוצ"ש כתב בה"ג ה"מ דמבדיל ביום ראשון דלא טעם מידי אבל טעם מידי לא ואף על גב דקי"ל טעם מבדיל ה"מ היכא דאבדיל לאורתא אבל אי מבדיל למחר אי טעים מידי אינו מבדיל ואיני יודע מה יש בין לילה ליום לענין אי טעם מבדיל:
המבדיל על היין על שלחנו פוטר היין שבתוך המזון שאין צריך לברך עליו וגם אין צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של הבדלה ואם אין לו אלא כוס אחד וסבור שיביאו לו יין יותר והבדיל על אותו כוס ואח"כ לא הביאו לו יותר ובירך ברהמ"ז בלא כוס צריך לברך ברכה אחרונה על הכוס של הבדלה ואפילו לסברת א"א ז"ל שכתבתי למעלה (סי' רע"א) גבי קידוש שא"צ לברך אחר כוס של קידוש הבדלה שאני שאינה צורך סעודה וכתב הר"מ מרוטנבורק שצריך ליזהר שלא יביא הלחם לשלחן עד אחר הבדלה ואם הביא פורס עליו מפה ומכסנו לפי שהוא מוקדם בפסוק וצריך להקדימו אם לא יכסנו:
אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל ומיהו אפילו לא אמר אלא בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול שרי וכתב רב עמרם דוקא אם רוצה לעשות מלאכה קודם תפלה אבל אחר תפלה א"צ לברך אף על פי שלא הבדיל על כוס וכן פירש"י ופירש עוד אפי' אמר המבדיל בין קודש לחול בלא ברכה שרי אבל מלשון א"א ז"ל משמע אף על פי שמבדיל בתפלה אסור במלאכה עד שיבדיל אפילו בלא כוס ויאמר בא"י אמ"ה המבדיל בין קודש לחול שצריך לומר הזכרת השם ומלכות וכן כתב בה"ג שצריך בה הזכרת שם ומלכות גרסינן בפרק מקום שנהגו העושה מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה סי' ברכה ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא באפוקי שבתא לא מנהגא עד דתתפני סדרא פי' עד שישלימו סדר התפלה מנהגא יש נוהגין לומר בכל מוצאי שבת כל הפסוקים שמוזכר בהם אליהו ואומרים שהוא טוב לשכחה ויהיו דרכיו מצליחין בכל השבוע:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ה] אסור לאדם לאכול או לשתות יין משקדש היום עד שיקדש, וכן משיצא היום אסור לו להתחיל לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל, ולשתות המים מותר, שכח או עבר ואכל ושתה קודם שיקדש או קודם שיבדיל הרי זה מקדש ומבדיל אחר שאכל.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצט סעיף י] אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל ואם הבדיל בתפלה מותר אף על פי שעדיין לא הבדיל על הכוס ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר 'המבדיל בין הקדש ובין החול' בלא ברכה ועושה מלאכה.
הגה: וכן נשים שאינן מבדילין בתפלה יש ללמדן שיאמרו המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה (כל בו). וי"א דכל זה במלאכה גמורה כגון כותב ואורג, אבל הדלקת הנר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות א"צ לזה (ר"י ני"ב חי"ט), ומזה נתפשט המנהג להקל שמדליקים נרות מיד שאמרו הקהל ברכו, אבל העיקר כסברא ראשונה. וי"א לדלות מים בכל מו"ש, כי בארה של מרים סובב כל מו"ש כל הבארות ומי שפוגע בו וישתה ממנו יתרפא מכל תחלואיו (כל בו). ולא ראיתי למנהג זה. וע"ל סימן רס"ג מי שמוסיף מחול על הקודש אם מותר לומר לאחר שהבדיל לעשות לו מלאכה.
3)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ד] עיקר הקידוש בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצט סעיף ו] שכח ולא הבדיל במוצאי שבת מבדיל עד סוף יום שלישי ויש אומרים שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר ודוקא 'בורא פרי הגפן' ו'המבדיל בין קודש לחול' אבל על נר ובשמים אינו מברך אלא במוצאי שבת ויש מי שאומר דהא דקימא לן טעם מבדיל הני מילי היכא דאבדיל בליל מוצאי שבת אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם שוב אינו מבדיל:
הגה: והעיקר כסברא הראשונה ומי שמתענה ג' ימים וג' לילות ישמע הבדלה מאחרים ואם אין אחרים אצלו יכול להבדיל בשבת מבעוד יום ולשתות ולקבל אחר כך התענית עליו (תרומת הדשן סימן קנ"ט):
4)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כח] יום טוב שחל להיות באמצע שבת אומר בהבדלה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחושך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה כדרך שאומר במוצאי שבת שסדר ההבדלות הוא מונה, ואינו צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר, וכן אינו צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצא סעיף א] במוצאי יום טוב, בין במוצאי יום טוב לחול בין במוצאי יום טוב לחולו של מועד, מבדיל בתפילה כמו במוצאי שבת, אלא שאינו מברך לא על הנר ולא על הבשמים:
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף א] סדר הבדלה: יין, בשמים, נר, הבדלה וסימנך יבנ"ה. וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום.
הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית: הנה אל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגו' ליהודים היתה אורה וגו', לסימן טוב. ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר. ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ, קודם שסיים בפה"ג, כדי שלא יהיה הכוס פגום. וטעם השפיכה, דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע. גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו, משום חיבוב המצוה.
6)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה ו] מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנא סעיף ב] יטול האגודה בידו הימנית, ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה, והאתרוג בשמאלית:
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז] מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ד] ואומר קדושה בברכה שלישית, וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה יש רשות לכל אחד ואחד לחזור במקום שעמד בו בתפלה, וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע כל העם שוחין מעט ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים מודים אנחנו לך יי' אלהינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעבדך באמת ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך , וכל האומר מודים מודים משתקין אותו.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכא סעיף ב] האומר מודים מודים, משתקים אותו.
9)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ג] שליח ציבור שטעה ונבהל ולא ידע מהיכן יתחיל ושהה שעה יעמוד אחר תחתיו, ואם טעה בברכת האפיקורסין אין ממתינין לו אלא מיד יעמוד אחר תחתיו שמא אפיקורסות נזרקה בו, והוא שלא התחיל בה אבל אם התחיל בה ממתינין לו שעה, ולא יהא השני סרבן באותה שעה.
9)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכו סעיף ב] שליח ציבור שטעה ואינו יודע לחזור למקומו יעמוד אחר תחתיו (כדרך שנתבאר לעיל סימן נ"ג) ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיות ואם היה בג' ראשונות מתחיל בראש ואם בג' אחרונות מתחיל רצה:
10)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג סעיף יז] אם טעה ש"צ וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב.
11)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ד] ומהיכן הוא מתחיל מתחילת ברכה שטעה בה ראשון, אם טעה באחת מן האמצעיות, אבל אם טעה באחת מן השלש ראשונות מתחיל השני מן הראש, ואם טעה באחת מן האחרונות יתחיל השני מן העבודה.
10)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיט סעיף ג] אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות אינו צריך לחזור אלא לראש הברכה שטעה או שדילג ומשם ואילך יחזור על הסדר:
דף מ
[עריכה]
[דף מ עמוד א] גמ’: תנן, האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו. אמר ר' פינחס בשם ר' סימון. משתקין אותו, לפי שהוא כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. שהוא כאומר, על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך. ר' יוסי אמר בשם רבי סימון. משום שהוא כנותן קיצבה למדותיו של הקדוש ברוך הוא. עד קן ציפור הגיעו רחמיך ותו לא. אית תניי תני, על קן ציפור. ואית תניי תני עד קן ציפור. מאן דאמר על קן ציפור, מסייע לר' פינחס. ומן דאמר עד קן ציפור, מסייע לרבי יוסי. א"ר יוסי בי ר' בון. משתקין אותו דלא עבדין טבות שלא עושים טוב. שעושין למדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינם אלא גזרת מלך. ואילין דמתרגמין. עמי בני ישראל כמה דאנא רחמן בשמים, כך תהוון רחמנין בארעא. תורתא או רחילה, יתה וית ברה לא תיכסון תרויהון ביומא חד שור או כבש אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. אף אינון הדורשים כך לא עבדין טבאות. שהן עושין מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים. ואינם אלא גזרת מלך. תנן, מודים מודים משתקין אותו. מ"ט? א"ר שמואל בר רב יצחק דכתיב (תהילים סג יב) כי יסכר פי דוברי שקר. והוא כמעיד שקר כאילו יש שני רשויות. הדא דאמר בציבורא. אבל ביחיד, תחנונים הן. תנן, העובר לפני התיבה וטעה. אמר ר' יוסי בן חנינה בשם ר' חנניה בן גמליאל. (1)טעה בשלש ברכות הראשונות, חוזר לתחילה. אדא בר בר חנה וגניבה אמרו בשם רב. (1)טעה בשלש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה. ר' חלבו ורב חונה אמרו בשם רב. טעה בשלש ברכות הראשונות, חוזר לתחילה. בשלש ברכות האחרונות, חוזר לעבודה. טעה ואינו יודע איכן טעה, חוזר למקום הברור לו שאמר כתיקונה. ר' אחא ור' יודה בן פזי יתבון בחד כנישתא ישבו בבית כנסת אחד. אתי עבר חד קומי תיבותא ואשגר עבר אחד לפני התיבה ודילג חד ברכה. אתון ושיילון באו ושאלו לר' סימון אמר להם ר' סימון בשם ריב"ל. ש"צ שהשגיר דילג שתים שלש ברכות, אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור, אלא משלים במקומו. אשכח תניי דפליג וסובר שגם ש"צ חוזר. דתניא, (2)לכל אין מחזירין אותו חוץ ממי שלא אמר מחיה המתים, או מכניע זדים, או בונה ירושלים. שאני אומר, אולי מין הוא. שמואל הקטן עבר קומי תיבותא עבר לפני התיבה, ואשגר דילג מכניע זדים בסופה שרי בסוף התפילה התחיל משקיף עליהון לראות אם חושדים בו שהוא מין. אמרין ליה, לא שיערו חכמים בך. ר' יעקב בר אחא ור"ש בר אבא אמרו בשם רבי אלעזר. ספק הזכיר של ראש חודש ספק לא הזכיר, מחזירין אותו לאיכן הוא חוזר? אמר שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן. (3)אם עקר את רגליו, חוזר לתחילה. ואם לאו, חוזר לעבודה. אמר ר' יודה בן פזי. הסיע דעתו ולא התכוון להוסיף תחנונים אחר תפילתו, כמי שעקר את רגליו. ואילין תחנוניא שאחר עושה שלום קדם שעקר רגליו, אם נזכר באמצע התחנונים צריכה יש מקום להסתפק. ר' אבא בריה דר' חייא בר אבא ור' חייא אמרו בשם רבי יוחנן. (4)היה קורא בתורה ונשתתק. זה שהוא עומד תחתיו, יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. כי אם אמר אתה ממקום שפסק. נמצא שפסוקים הראשונים שהזכיר הראשון נתברכו לפניהן, ולא נתברכו לאחריהן. והאחרונים שמזכיר השני נתברכו לאחריהן, ולא נתברכו לפניהן. שהראשון שעלה אמר ברכה ראשונה ולא אחרונה והשני אומר ברכה אחרונה ולא אמר ברכה ראשונה וכתיב (תהילים יט ח) תורת ה'
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה ד] ומהיכן הוא מתחיל מתחילת ברכה שטעה בה ראשון, אם טעה באחת מן האמצעיות, אבל אם טעה באחת מן השלש ראשונות מתחיל השני מן הראש, ואם טעה באחת מן האחרונות יתחיל השני מן העבודה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכו סעיף ב] שליח ציבור שטעה ואינו יודע לחזור למקומו יעמוד אחר תחתיו (כדרך שנתבאר לעיל סימן נ"ג) ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה אם היה הטעות באמצעיות ואם היה בג' ראשונות מתחיל בראש ואם בג' אחרונות מתחיל רצה:
2)[טור אורח חיים הלכות תפלה סימן קכו] קכו שליח ציבור שטעה באחת מכל הברכות שדלג אותה וכשמזכירים אותו יודע לחזור למקומו אין מסלקין אותו אבל אם דלג קללת ולמלשינים מסלקין אותו מיד שמא אפיקורס הוא אבל אם התחיל אותה וטעה בה אין מסלקין אותו ירושלמי ש"צ שדלג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים שמא כופר הוא בתחיית המתים ומכניע זדים שמא אפיקורס הוא בונה ירושלים שמא אינו מאמין בביאת המשיח ואני אומר אפיקורס הוא וכשמסלקים אותו העומד במקומו לא יסרב כלל אף על פי שהעובר לפני התיבה צריך לסרב כדפי' לעיל הכא שהוא באמצע תפלה אין לו לסרב והיכא שטעה ואינו יודע לחזור שאחר עומד במקומו מתחיל השני מתחלת ברכה שטעה זה ואם היה הטעות בג' ראשונות מתחיל בראש ובג' אחרונות מתחיל ברצה ובכ"מ שיחיד חוזר ש"צ חוזר אם טעה כשמחזיר התפלה חוץ מבר"ח שחרית שאם לא הזכיר יעלה ויבא אינו חוזר שלא להטריח על הציבור כתב בס"ה על שם ה"ג שגם בתפלת המוסף אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור ודוקא בר"ח אבל בשבת וי"ט מחזירין ובסמ"ק כתב דאפילו בשבת וי"ט נמי אין מחזירין והכי מסתבר דמאי שנא שבת וי"ט מר"ח וכן מה שכתב שגם במוסף אין מחזירין לא נהירא דלא קאמר בגמרא אלא בשחרית מפני שתפלת המוספין לפניו אבל לא סמכינן ממוסף על מנחה שלאחר זמן כתב הרמב"ם ז"ל שאם טעה ש"צ כשמתפלל בלחש שאינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח ציבור אלא סומך על התפלה שמתפלל בקול רם ואם טעה באותה שמתפלל בקול רם חוזר לעולם כמו היחיד עד כאן:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה י] טעה ולא הזכיר יעלה ויבא אם נזכר קודם שישלים תפלתו חוזר לעבודה ומזכיר, ואם נזכר אחר שהשלים תפלתו חוזר לראש, ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לעבודה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכב סעיף א] ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו (ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר עיין לעיל סימן רצ"ד סעיף ד' וה'), בין שראש חודש יום אחד בין שהם שני ימים מפני שאין מקדשין את החדש בלילה אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו ואם נזכר קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו חוזר לראש ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לרצה:
הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה). ושליח ציבור ששכח מלהזכיר בשחרית עיין לעיל סימן קכ"ו
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ו] אין הקורא בתורה רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הציבור, קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק, ולא יקראו שנים בתורה אלא האחד לבדו, קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק ומברך בסוף.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמ סעיף א] הקורא בתורה ונשתתק העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך בתחלה ובסוף ולהרמב"ם לא יברך בתחלה.
הגה: ואפילו בזמן הזה ששליח ציבור קורא דינא הכי (הר"י פרק אין עומדין):
[דף מ עמוד ב] תמימה משיבת נפש. שתהא כולה תמימה בברכותיה לכן יתחיל מתחילה ויברך לפניה ולאחריה. תני, (1)לא יהו שנים קורין בתורה ואחד מתרגם. א"ר זעירא. מפני הברכה. שלא יכולים לברך שניהם, דברכת השני הוי ברכה לבטלה. והתני. (2)לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא. אית לך מימר מפני הברכה? הרי אין המתרגם מברך. אלא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת. תני. שנים קורין בתורה, ואין שנים מפטירין בנביא. א"ר עולא. צריך שיהיו כמה קרויות עולים בתורה, ואין צריך שיהיו כמה קרויות בנביא. אלא אחד יכול לקרא כולה. תנן. ולא יהא סרבן באותה שעה. א"ר יהושע דרומיא. שלשה דברים רובן ומיעוטן רע, ובינוניתן יפה. השאור והמלח והסרוב. (3)בתחילה מסרב, שנייה מעמעם, ובשלישית רץ ובא. ר' חונא הוה יתיב בחד כנישתא ישב בבית כנסת אחד. עאל חזנא נכנס הגבאי ואטרח על חד דייעול, ולא קבל עילוי הפציר באחד שיעלה חזן ולא הסכים. בסופא של התפילה, אתא אותו שסרב לגבי ר' אלעזר. א"ל, לא יכעוס מרי עלי. בגין דלא הוינא מיתער כיוון שלא הייתי עירני לא עליתי. א"ל, לא עלך כעסית, אלא על הדין דאטרח יותר מדי. החזן בטיטיי אישתתק באופנים וחיות הקדש. אתון ושיילון לר' אבון. אמר לון רבי אבון בשם ריב"ל. (4) זה שעובר תחתיו, יתחיל מוהאופנים וחיות הקדש ממקום שפסק הקודם. אמרין ליה, והא תנינן מתחילת הברכה שטעה זה? אמר לון. מכיון דעניתון קדושתא קדוש קדוש קדוש, כמי שהוא תחילת ברכה.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ה הלכה ד
מתני’: (4)העובר לפני התיבה, לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף. (5)אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי:
גמ’: תני. הפורס את שמע, והעובר לפני התיבה, והנושא את כפיו, והקורא בתורה, והמפטיר בנביא, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה, לא יענה אחר עצמו אמן. ואם ענה, הרי זה בור. אית תניי תני, העונה אמן אחר ברכתו הרי זה בור. ואית תניי תני, הרי זה חכם. אמר רב חסדא. מאן דאמר הרי זה חכם, (6)בעונה בסוף. ומאן דאמר הרי זה בור, בעונה על כל ברכה וברכה. א"ר חנינא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ו] אין הקורא בתורה רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הציבור, קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק, ולא יקראו שנים בתורה אלא האחד לבדו, קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון שנשתתק ומברך בסוף.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קמא סעיף ב] לא יקראו שנים אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק או שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקול רם ומכל מקום צריך הוא לקרות עם השליח ציבור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו.
(ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש דלא עדיף מתפלה כדלעיל סימן ק"א) (דעת עצמו)
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יא] אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, והמתרגם לא יגביה קולו יותר מן הקורא, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי התורגמן, ואין התורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה אלא עומד באימה וביראה, ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה, ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, והקטן מתרגם על ידי גדול ואין כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן, ולא יהיו המתרגמין שנים כאחד אלא אחד קורא ואחד מתרגם.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג סעיף טז] מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן נט סעיף ה] אם טעה בברכות יוצר בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו, אם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא ממקום שפסק.
הגה: דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך, ואם טעה קודם קדושה צריך להתחיל בראש (הר"י והרא"ש פרק אין עומדין והגהות מיימוני פ"י מהלכות תפלה וטור).
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ה] אין המקרא רשאי (להקרות לכהנים) עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי המקרא, ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים, ואין הכהנים מתחילין בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור, ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם שמא תטרף דעתו ולא ידע איזו ברכה מקרא אותן, אם פסוק שני או פסוק שלישי.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף יט] אין ש"צ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף כ] אם שליח ציבור כהן אם יש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו. (ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו אבל אם אמרו לו צריך לעלות דהוא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פרק הקורא עומד והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה ואגור). ואפילו אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו אלא אם כן מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים וכיצד יעשה יעקור רגליו מעט בעבודה ויאמר עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר ומסיים החזן שים שלום ואם המקרא כוון לתפלת שליח ציבור מתחלה ועד סוף עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום:
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה טז] כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה, והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח, כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית, וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטו סעיף א] אין עונה אמן אחר ברכותיו, אלא אחר שתי ברכות או יותר שהם סוף הברכות. ונהגו לענות אמן אחר 'יהללוך' ואחר 'ישתבח':
הגה: ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת 'בונה ירושלים' בברכת המזון, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות (תוספות ומרדכי ריש פרק שלשה שאכלו ומהרי"ק שורש ע"ב). ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר 'יהללוך' ו'ישתבח' יענו גם-כן אחר 'שומר עמו ישראל לעד' (בית יוסף סימן נ"א):
דף מא
[עריכה]
[דף מא עמוד א] שנים ישראל ואחד כהן שהיו הולכים בדרך, ממצעין את הכהן שיהיה באמצע. אימתי? בזמן שכולם שוין. אבל אם היה אחד מהן תלמיד חכם, ממצעין את החכם. א"ר יהושע ב"ל. מימי לא ברכתי לפני כהן, ולא הנחתי ישראל לברך לפני שהיה לוי. אמר ר' יודה בן פזי בשם ר' אלעזר. (1)כל כהן שהוא עומד בבהכ"נ ואינו נושא את כפיו, עובר בעשה. ר' יודה בן פזי כד הוה תשיש ולא יכל לשאת כפיו. הוה מתעטף וחזיק רישיה וקאי ליה אחורי עמודא. שידעו שרק בגלל שהוא תשוש אינו עולה לדוכן. ר' אלעזר נפיק ליה לברא יצא לחוץ. ר' אחא ור' תנחומא בר' חייא אמרו בשם רבי שמלאי. (2)עיר שכולה כהנים, נושאין את כפיהם. למי הם מברכין? לאחיהם שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב. (2)ומי עונה אחריהם אמן? הנשים והטף. תני אביי בי רבי בנימין. (3)העומדים לאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה. העומדים לפני הכהנים, אמר רבי חייא בר ווא. אפילו חומה של ברזל (3)אין מפסקתן מהברכה. העומדים מן הצדדין מהו? נשמעינה מן הדא דתנן, (4)נתכווין להזות מלפניו והזה לאחריו. לאחריו והזה לפניו. הזייתו פסולה. לפניו והזה על הצדדים, הזייתו כשירה. הדא אמרה, (3)אף העומדים מן הצדדין בכלל ברכה הן. אמר רב חסדא. (5)וצריך שיהא החזן המקריא ישראל. רב נחמן בר יעקב אמר. אם היה רק כהן אחד, אומר כהן. (6)ואם היו שנים, אומר כהנים. אמר רב חסדא. אפילו אם היה רק כהן אחד אומר כהנים, שאינו קורא אלא לשבט
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ה הלכה ה
מתני’: המתפלל וטעה, סימן רע לו. ואם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו. ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר. זה חי, וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם. אם שגורה תפילתי בפי, יודע אני שאני מקובל. ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף:
גמ’: תנן, המתפלל וטעה, סימן רע לו. רבי אחא בר יעקב אמר, ובלבד אם טעה באבות. מעשה ברבן גמליאל שחלה בנו ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לעירו. אמר לון, המתינו לי עד שאעלה לעלייה. ועלה לעלייה וירד. אמר להם, בטוח אני שנינוח בנו של ר"ג מחליו. וסיימו את השעה, וכשחזרו מצאו שבאותה שעה תבע מהן מזון. אמר רבי שמואל בר נחמני. אם כוונת את לבך בתפילה, תהא מבושר שנשמעה תפילתך. ומה טעם? כדכתיב (תהילים י יז) תכין לבם תקשיב אזניך. אמר ריב"ל. אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, היינו שתפילתו קולחת. יהא מבושר שנשמע תפילתו. מה טעם? כדכתיב (ישעיהו נז יט) בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו:
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה יב] כל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה שנאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם ושמו את שמי, וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך וכל כהן המברך מתברך שנא' ואברכה מברכיך. סליקו הלכות תפלה בסיעתא דשמיא.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף ב] כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים אם אינו עולה לדוכן אף על פי שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבית הכנסת כשקראו כהנים או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה ט] נשיאת כפים בעשרה וכהנים מן המנין, בית הכנסת שכולן כהנים כולם נושאים את כפיהם, ולמי הם מברכים לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום, ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף, ואם נשארו שם עשרה כהנים יותר על אלו שעלו לדוכן העשרה עונין אמן והשאר מברכין.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף כה] בית הכנסת שכולה כהנים אם אין שם אלא י' כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות ומי עונה אחריהם אמן הנשים והטף ואם יש שם יותר מעשרה היתרים מעשרה יעלו ויברכו והעשרה עונים אחריהם אמן:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו הלכה ח] עם שהם אחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, והעומדים מצדיהן הרי הם בכלל הברכה, ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכים אפילו היא חומה של ברזל הואיל ופניהם מול פני הכהנים הרי הם בכלל הברכה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף כד] עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת ולאחריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבוא הם בכלל הברכה:
4)[רמב”ם \טהרה\ הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ז] המזה צריך לכוין ולהזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה, אבל זה שמזין עליו אינו צריך כוונה אלא מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו, המתכוין להזות לפניו והזה לאחוריו לאחוריו והזה לפניו הזייתו פסולה, נתכוון להזות לפניו והזה לצדדין של פניו הזייתו כשירה. /השגת הראב"ד/ ולהזות על הטמא לטהרו. א"א זה אינו שאינו צריך כוונה לטהרה דחולין לא בעי כוונה אבל בעינן שיתכוין לו.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה יד] במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום אחר תמיד של שחר, באין ועומדין על מעלות האולם ומברכין כדרך שאמרנו, אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפלה חוץ ממנחה כמו שאמרנו, בכל מקום משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף כב] משתדלין שיהא המקרא ישראל וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם והחזן עומד ושותק:
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ח] אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו, ושליח ציבור מקרא אותו מלה מלה כמו שאמרנו, היו שנים או יותר אינן מתחילין לברך עד שיקרא להם שליח ציבור ואומר להם כהנים והם עונין ואומרים יברכך, והוא מקרא אותן מלה מלה על הסדר שאמרנו.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף י] עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם עד ששליח ציבור מסיים מודים ואז אם הם שנים קורא להם (השליח ציבור) כהנים.
הגה: ולא יאמר אלהינו ואלהי וכו' ויש אומרים שאומרים אותו בלחש עד מלת כהנים ואז יאמרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) וחוזר ואומר עם קדושך כאמור בלחש (וכן נוהגין במדינות אלו). ומחזירים פניהם כלפי העם ואם הוא אחד אינו קורא לו אלא הוא מעצמו מחזיר פניו:
הדרן עלך פרק אין עומדין
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ששי - כיצד מברכין
[עריכה]פרק ו הלכה א
מתני’: כיצד מברכין על הפירות? (1)על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין. שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. (2)ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת. (3)שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. (1.1, 4)ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה. רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה א] כל פירות האילן מברכין עליהן בתחלה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והם ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל פירות הארץ והירקות מברכין עליהן בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רב סעיף א] על כל פירות האילן מברך בתחלה בורא פרי העץ חוץ מהיין שמברך עליו בורא פרי הגפן בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין.
הגה: ואם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב אם הרוב יין מברך בורא פרי הגפן ואם הרוב שכר מברך שהכל (בית יוסף בשם התשב"ץ):
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה ב] הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רג סעיף א] על פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ב] האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות, אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות, אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף ב] יברך המוציא לחם מן הארץ.
(ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים) (אור זרוע).
ויתן ריוח בין לחם ובין מן.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רה סעיף א] על הירקות מברך בורא פרי האדמה ואפילו בשלם וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שבישל אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל ולאחר בישולם בורא פרי האדמה ותומי (פירוש שומים) וכרתי (פירוש פור"ט בלע"ז) כשהם חיים בורא פרי האדמה לאחר שבישלם שהכל.
הגה: דמחשבי נשתנו לגריעותא ואפילו בשלם עם בשר ונשתבחו אין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם (הר"י פרק כיצד מברכין):
[דף מא עמוד ב] גמ’: כתיב (תהילים כד א) לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. מכאן אמרו חכמים, (1) הנהנה כלום מן העולם, מעל, עד שיתירו לו המצות. רבי אבוה אמר כתיב פרשת כי תצא (דברים כב ט) לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. העולם כולו ומלואו עשוי ככרם רבעי. ומהו פדיונו? ברכה. ר' יחזקיה רבי ירמיה ורבי אבון אמרו בשם ר"ש בן לקיש. מאי דכתיב (תהילים טז ב) אמרת לה' ה' אתה, טובתי בל עליך? אם אכלתה וברכתה. כביכול כאלו משלך אכלתה. ד"א, טובתי בל עליך, מבלה אני טובתי בגופך, שיבואו עליך טובה אחר טובה. ד"א, טובתי בל עליך, יבללו כל הטובות ויבואו עליך. אמר רבי אחא, מהו בל עליך? שאיני מביא טובה על העולם מבלעדיך. כמה דאת אמר פרשת מקץ (בראשית מא מד) ובלעדיך לא ירים איש את ידו. תני רבי חייא כתיב פרשת קדושים (ויקרא יט כד) קדש הלולים, מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. מיכן היה רבי עקיבא אומר. לא יטעום אדם כלום עד שיברך. רבי חגי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא נכנסו לחנות שהיו ממונים לתקן המידות. קפץ רבי חגי ובירך עליהן. אמר ליה רבי ירמיה יאות עבדת. שכל המצות טעונות ברכה. ומניין שכל המצות טעונות ברכה? רבי תנחומא ורבי אבא בר כהנא אמרו בשם רבי אלעזר דכתיב פרשת משפטים (שמות כד יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. הקיש תורה למצות. מה תורה טעונה ברכה. אף מצות טעונות ברכה. רבי יוחנן נסב זיתא לקח זית ובירך לפניו ולאחריו. והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה. אמר ליה רבי יוחנן. בבלייא, למה את מסתכל בי? לית לך (2)כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו? ומה צריכה ליה למה רבי חייא הסתפק? מפני שגלעינתו ממעטתו מכזית. ולית ליה לר"י שגלעינתו ממעטתו? מה עביד ליה ר' יוחנן? (2)משום ברייה.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ב] ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.
1)[טור אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו] הלכות ברכות השחר:
ואחר שיניח תפילין יסדר הברכות שתקנו על סדור העולם והנהגתו ואף על גב דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה דהכי גרסינן בברכות פרק הרואה כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו' עד לפגרים מתים כי שמע קול תרנגול לימא ברוך אתה ה' אמ"ה נותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה פי' הלב נקרא שכוי בל' המקרא דכתיב או מי נתן לשכוי בינה והלב הוא המבין ועל ידי הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול מבין וגם בערביא קורין לתרנגול שכוי תקנו ברכה זו לאמרה בשמיעת קול התרנגול. וכי לביש לימא ברוך מלביש ערומים וכי מנח ידו אעיניה לימא פוקח עורים וכי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים וכי זקיף לימא זוקף כפופים וכי נחית לארעא לימא רוקע הארץ על המים וכי מסגי לימא המכין מצעדי גבר וכי סיים מסאני' לימא שעשה לי כל צרכי וכי אסר המייניה לימא אוזר ישראל בגבורה וכי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה כי משי ידיה לימא ענט"י כי משי אפיה לימא המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך וכו' וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל וכן צ"ל ויהי רצון בוי"ו שברכה אחת היא עם המעביר שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף ברכה ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן תקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן דתניא היה ר"מ אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים והשיב רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא דהע"ה תקן מאה ברכות דכתיב (שמואל ב כג) הוקם על ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותקן להם לישראל ק' ברכות וע"כ תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים ברכות (מ א) ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ואמרינן בפרק כיצד מברכין (לה א) אר"י אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל וצריך כל אדם ליזהר שלא יבא לידי מעילה ויש עוד ג' ברכות שצריך לברך בא"י אמ"ה שלא עשאני עו"ג שצריך ליתן שבח והודאה למקום שבחר בנו מכל העו"ג וקרבנו לעבודתו בא"י אמ"ה שלא עשאני עבד אף על פי שמברך שלא עשאני אשה שגם היא אינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא צריך לברך שלא עשאני עבד שהוא גרוע טפי בא"י אמ"ה שלא עשאני אשה שאינה חייבת במצות עשה שהזמן גרמא ונהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה ובסדורי אשכנז כתובים אלו ג' ברכות מיד אחר נותן לשכוי בינה ובספרי ספרדים כתובים בסוף קודם המעביר שינה ואין חשש וראיתי בסדורי רב עמרם כיון שבירך זוקף כפופים אין לברך מתיר אסורים ואיני יודע למה דהא בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה. עוד ברכה אחת יש בסדורי אשכנז בא"י אמ"ה הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו בערב ביד הקדוש ברוך הוא עייפה מעבודה קשה כל היום ומחזירה לו בבוקר שקטה ושלוה וע"פ המדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא והיא עייפה ומחזירה לו חדשה ורגועה ואומר יה"ר עד בין שאינו בן ברית ואם ירצה להוסיף בקשות עוד הרשות בידו ואין בו משום שינוי מטבע וכל הברכות שהן על סדור העולם והנהגתו כגון אלהי נשמה והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר אין לחסר מהם אפילו לא שמע קול תרנגול או לא הלך על הארץ אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אם לא נהנה כגון ששוכב על מטתו ואינו לא לובש ולא אוזר ולא עוטף אין לו לברך ובסדורי אשכנז כתוב אחר י"ר רבון כל העולמים לא על צדקותינו אנחנו מפילין תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים מה אנו מה חיינו מה חסדנו ומה צדקנו מה כחנו ומה גבורתנו מה נאמר לפניך ה' או"א הלא כל הגבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל כי כל מעשיהם תוהו וימי חייהם הבל לפניך ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל:
אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישרון. לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך ולפארך ולרוממך ולברך את שמך וליתן שבח והודיה לשמך אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו אשרינו שאנו משכימין ומעריבין ערב ובוקר בכל יום פעמים ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והיה מכוין לצאת בו י"ח ק"ש משום שפעמים כשעושין קרובץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה כדאיתא בברכות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם אתה הוא בעה"ז ואתה הוא בעולם הבא קדש את שמך על מקדישי שמך קדש את שמך בעולמך ובישועתך תרום ותגביה קרננו בא"י מקדש שמך ברבים ונתקנה ע"פ הירושל' ואינה פותחת בברוך שאינה אלא ברכת הודאה אתה הוא ה' האלהים בשמים ממעל ובשמי השמים העליונים אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלהים קבץ קויך מארבע כנפות הארץ יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה אלהים לבדך על כל ממלכות הארץ אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם ומי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה אבינו שבשמים עשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו וקיים לנו מה שהבטחתנו ע"י צפניה חוזך כאמור בעת ההיא אביא וגו' ואח"כ ברכת התורה ופרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן והוקשה לי על זה הסדר לומר פסוקים קודם ברכת התורה ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת אלהי נשמה לברך ברכת התורה ולומר אחריה פרשת ברכת כהנים ולסדר הברכות וי"ר ורבון העולמים וכו' עד לעיניכם אמר ה'. וראיתי בסדורי רב עמרם אחר שכתב משנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל סידר אותו וכן כתב לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומורה על האמת ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר רבון העולמים וכו' עד לעיניכם אמר ה':
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה יא] כל שמברכין עליו בתחלה המוציא מברכין לאחריו בסוף ברכת המזון כסדרה ארבע ברכות, וכל שמברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות מברכין בסוף לאחריו ברכה אחת מעין שלש חוץ מן האורז.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה יב] במה דברים אמורים שאכל מכזית ולמעלה אבל אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין, מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה א] כל פירות האילן מברכין עליהן בתחלה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והם ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל פירות הארץ והירקות מברכין עליהן בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף א] על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה, מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רי סעיף א] האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רמון שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית.
הגה: ולא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי בריה (הר"י פרק כיצד מברכין ובית יוסף בשם רשב"א).
ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית לכן טוב ליזהר שלא לשתות (אלא) פחות מכזית או רביעית:
דף מב
[עריכה]
[דף מב עמוד א] מילתיה דרבי יוחנן אמרה, אפילו (1)אכל פרידה אחת של ענב, או פרידה אחת של רימון, שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה. יין בזמן שהוא כמות שהוא לא מזוג. אומר עליו בורא פרי העץ, ואין (2)נוטלין ממנו לידים. בזמן שהוא מזוג. אומר עליו בורא פרי הגפן, ונוטלין ממנו לידים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים, בין חי בין מזוג אומרים עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים. א"ר אבא. יין לר"א אין בו משום איבוד אוכלין, שהרי נוטלין ממנו ידים. אמר רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רי סעיף א] האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו כגון גרגיר של ענב או של רמון שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית.
הגה: ולא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי בריה (הר"י פרק כיצד מברכין ובית יוסף בשם רשב"א).
ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית לכן טוב ליזהר שלא לשתות (אלא) פחות מכזית או רביעית:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קס סעיף יב] השלג והברד והכפור והגליד (פירוש המים הנקפים מרוב הקור) והמלח אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין בהם אם יש בהם כשיעור. (עיין ביורה דעה סימן ר"א סעיף ל').
יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד ויש אומרים שהיין כשר לנטילת ידים בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסור לעשות כן לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי (פירוש לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו. (ויש אומרים דוקא יין לבן אבל אדום לא) (מרדכי פרק אלו דברים).
ויש מי שאומר שכל מי פירות ראויים לנטילת ידים בשעת הדחק. (וכל שכן דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין דעיקרן מים) (הגהות אשירי)
[דף מב עמוד ב] (1)שמן זית, אומר עליו בורא פרי העץ. אמר רבי חייא בר פפא קומי רבי זעירא. מתניתא אמרה כן דתנן. חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. ויין הלא שחוק הוא ולא אמר אלא חוץ מן היין. הא שאר כל הדברים אף על פי ששחוקין הן, בעינן הן. אמר רבי אבא. רב ושמואל תרויהון אמרין, ירק שדרכו להיאכל חי שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו. אמר רבי זעירא בשם שמואל, ראשי לפתות ששלקן. אם בעינן הן, אומר עליהם בורא פרי האדמה. שחקן, אומר עליהן שהכל נהיה בדברו. א"ר יוסי, ומתניתא לא אמרה כן. דתנן חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ. ופת הלא שחוק הוא, ולא אמר אלא חוץ מן הפת שמברכים עליו המוציא. הא שאר כל הדברים אף על פי ששחוקים הן, בעינן הן. אמר רבי חייא בר ווא בשם ר' יוחנן. זית כבוש, אומר עליו בורא פרי העץ.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה ב] הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רב סעיף ד] שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל משום דאזוקי מזיק ליה ואם אכלו עם פת אינו מברך עליה דפת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה ואם שתאו מעורב עם מי סלק"א (הנקרא אניגרון) שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בורא פרי העץ ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון (שהכל):
דף מג
[עריכה][דף מג עמוד א] רבי בנימין בר יפת אמר בשם רבי יוחנן. ירק שלוק, אומר עליו שהכל נהיה בדברו. א"ר שמואל בר רב יצחק. מתניתא מסייע לרבי בנימין בר יפת, דגבי מרור תנן. יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, אבל (1)לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. ואם בעינן הן, אמאי אין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח? אמר ר' זעירא. מאן ידע משמועתה דר' יוחנן יאות? ר' חייא בר ווא, או ר' בנימין בר יפת? לא רבי חייא בר ווא? ועוד מן הדא, דאנן חמיין רבנן רברביא עלון לאברייתא שאנו רואים רבנים שנכנסים להברות אבלים ונסבין ולוקחים תורמסין ומברכין עליהון בורא פרי האדמה. ותורמסים לאו שלוקים הן? אין תימר והא מתניתין אמרה שאין המבושל כמו החי שהרי לא יוצאים במרור מבושל? שניא היא, שאמרה התורה מרורין, וכיון ששלקן כבר בטלה מרירתן. אמר רבי יוסי ב"ר בון, ולא פליגין רבי חייא ורבי בנימין בר יפת. זית ע"י שאין דרכו לאכול חי, אף על פי שכבש בעינו הוא. ירק שדרכו לאכול חי, כיון ששלקו נשתנה וברכתו שהכל. רבי יעקב בר אחא אמר, איתפלגין רב נחמן ורבנן. רב נחמן אמר, (2)המוציא לחם מן הארץ.
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יג] מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור, כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור, ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית יצא והוא שיהיו לחין, ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש, ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעג סעיף ה] אלו ירקות שיוצא בהם ידי חובתו חזרת עולשין תמכא חרחבינא (פירוש מיני עשבים מרים) מרור ויוצאים בעלין שלהן ובקלחן אבל לא בשורש אלא שבעלין אין יוצאים אלא אם כן הם לחים ובקלחים יוצאים בין לחים בין יבשים אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים וכולם מצטרפים לכזית שהוא השיעור שלהם ועיקר המצוה בחזרת ואם אין לו חזרת יחזור אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים
הגה: ואם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר (אגור) וחרוסת יעשה עב זכר לטיט ואחר כך נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם (טור) ועושין החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוספות פרק ערבי פסחים) כגון תפוחים תאנים אגוזים רימונים שקדים ונותנין עליו תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומים לתבן שהיו מגבלין בו הטיט (טור):
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ב] האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות, אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות, אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף ב] יברך המוציא לחם מן הארץ.
(ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים) (אור זרוע).
ויתן ריוח בין לחם ובין מן.
[דף מג עמוד ב] ורבנן אמרי מוציא לחם מן הארץ. אתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא מחלוקת זו כמחלוקת אחרת. דאיתמר, ר' חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי. חד אמר, לפת. נקראת כך לרמוז לא כך הייתה הפת גדלה? שקודם החטא, היה הלחם יוצא מהאדמה כמותה. וזה כדעת האומר שמברך מוציא לחם מן הארץ, בלשון עבר, שבעבר כך היה. וחרנא אמר לפת, לא פת היא עתידה להיות? שבעתיד הלחם יצא מהאדמה כמותה. דכתיב (תהילים עב טז) יהי פסת בר בארץ בראש הרים. וזה כדעת האומר שמברך המוציא לחם מן הארץ, בלשון עתיד. רבי ירמיה בריך קומי ר"ז המוציא לחם מן הארץ, וקלסיה שיבח אותו. מה האם הוא פסק כרבי נחמן? לעולם בין אם אמר מוציא ובין אם אמר המוציא, יצא. ולמה אמר המוציא? כרבי נחמיה שאמר שצריך לדקדק שלא לערב ראשי אותיות. לכן יאמר המוציא כדי לא לערב מם של העולם עם מם של מוציא כשאומר מלך העולם מוציא. מעתה, אם סובר כדעתיה דר' נחמן, שיאמר המוציא לחם המן הארץ, שלא לערב ראשי אותיות? האם כשם שאומר המוציא לחם, כך אומר הבורא פרי הגפן. ועל דעתייהו דרבנן כשם שאומר מוציא לחם, כך אומר בורא פרי הגפן. אמר ר' זריקן, ר"ז בעי. אהן דנסב זה שלקח תורמוסא לברך עילוי, ונפל מיניה ולקח אחר. מהו מברכה עילוי זמן תניינות האם צריך לברך פעם שניה? וכי מה בינו לבין אמת המים? אמרין, תמן באמת המים (1)לכך כיוון דעתו מתחילה. ברם הכא, לא לכך כיוון דעתו מתחלה. תני ר' חייא. (2)אין מברכין על הפת, אלא בשעה שהוא פורס. דנמצא שברך על כל הלחם, ואף אם יפול מידו, יכול ליטול פרוסה אחרת. א"ר חייא בר ווא. הדא אמרה, אהן דנסב פוגלא צנון ומברך עילוי, והוא לא אתי לידיה כגון שנפל ולקח אחר, (1, 3)צריך למברכה עילוי זמן תניינות צריך לברך פעם שניה. אמר רבי תנחום בר יודן. (1, 4)וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה: עד כמה יפרוס מן הפת ויברך עליו המוציא? פלגי ביה ר' חננא ור' מנא, חד אמר עד כזית. אבל פחות מכזית, אין חשיבות לחם עליו ויברך בורא פרי האדמה. וחרנא אמר
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה י] אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מן כל המשקין עד שיבא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך, נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה, עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה אינם המים ששתה מפני שלכך נתכוון תחלה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף ו] נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אף על פי שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך על הראשון.
הגה: רק שלא היה דעתו עליו לאכלו (הגהות מיימוני פרק ד' וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי"ל סימן צ"ב).
וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה ואם אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוין תחילה.
הגה: ועיין לקמן סימן ר"ט סעיף א' אם בירך בטעות מה דינו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה ב] בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה ואח"כ בוצע, והאורח מברך ברכת המזון כדי שיברך לבעל הבית, ואם היו כולן בעלי הבית הגדול שבהן בוצע והוא מברך ברכת המזון.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף א] בוצע בפת במקום שנאפה היטב.
(ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון). (הגהות מיימוני פרק ז' מהלכות ברכות).
ויחתוך פרוסת הבציעה וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו שאם לא כן חשוב כפרוסה ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם ולא יבצע פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין ולא פרוסה יותר מכביצה מפני שנראה כרעבתן.
הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות (תוספות ומרדכי פרק כיצד מברכין). ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול אינו מזיק (מרדכי). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה היינו דוקא בחול ואוכל לבדו אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ועיין לקמן סימן רע"ד.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף ה] על הירקות מברך בורא פרי האדמה ואפילו בשלם וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שבישל אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל ולאחר בישולם בורא פרי האדמה ותומי (פירוש שומים) וכרתי (פירוש פור"ט בלע"ז) כשהם חיים בורא פרי האדמה לאחר שבישלם שהכל.
הגה: דמחשבי נשתנו לגריעותא ואפילו בשלם עם בשר ונשתבחו אין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם (הר"י פרק כיצד מברכין):
4)[רמב”ם \הפלאה\ הלכות שבועות פרק יב הלכה יא] ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה , לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה.
דף מד
[עריכה]
[דף מד עמוד א] אפילו (1)עד פחות מכזית. מאן דאמר כזית, כיי דתנינן תמן גבי מנחות. (2)וכולן פותתן כזית ואעפ"כ מברך עליהם המוציא. מאן דאמר אפילו פחות מכזית מדתני ר' ישמעאל, אפילו מחזירה לסולתה. תני, כל שאומר אחריו ג' ברכות, אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ. וכל שאין אחריו ג' ברכות, אין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ. התיבון, הרי (1, 3)האוכל פחות מכזית, אין אומר אחריו ג' ברכות. מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ? אמר רבי יעקב בר אחא, לשאר מיני מזונות נצרכה. אבל לחם גם על פחות מכזית מברך המוציא. אמר רבי אבא בשם רב. (4)המסובין אסורים לטעום כלום, עד שיטעום המברך. ריב"ל אמר, שותין אף על פי שלא שתה. מה פליג האם הוא חולק? לא. מה דאמר רב, (4.2)כשהיו כולן זקוקין לככר אחד. מה דאמר ריב"ל, כשהיה כל א' וא' כוסו בידו. תני, (4.1, 5)המברך פושט ידו תחילה לאכול מהקערה. אלא אם רצה לחלוק לו כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בתורה, הרשות בידו. רב כד הוה קצי כשהיה בוצע ומברך הוה טעים בשמאליה, ומפליג מחלק בימיניה, שלא יתעכבו המסובים. רב הונא אמר. (6)אהן דאמר סב בריך, סב בריך, זה שאמר קח ברך אין בו משום הפסק ברכה. הב אחוונא לתורייא תנו ענפי ערבה לשוורים, יש בו משום הפסק ברכה. רב הונא אמר (7)הדא שתיתא שעשויה קמח קליות במים. והדא מורתא שחיקתא תמרים מיובשים טחונים, אומר עליו שהכל נהיה בדברו. אמר רב הונא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה יב] במה דברים אמורים שאכל מכזית ולמעלה אבל אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין, מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ט] פת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא, אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.
2)[רמב”ם \עבודה\ הלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכה י] כל ארבע מנחות אלו האפויות, כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות, ואם רבה בחלות או חסר כשירה, וכיצד פותתין אותן כופל החלה לשנים והשנים לארבעה ומבדיל, ואם היתה המנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל ופותת, וכולן פתיתין כזיתים, ואם הגדיל הפתיתין או הקטין אותן כשרים.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה יב] במה דברים אמורים שאכל מכזית ולמעלה אבל אכל פחות מכזית בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית בין מן היין בין משאר משקין, מברך בתחלה ברכה הראויה לאותו המין ולבסוף אינו מברך כלל.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף ו] שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון, בכזית.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה ה] הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחר נוטל בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל, והבוצע הוא פושט ידיו תחלה ואוכל, ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך, ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין, ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו או למי שהוא גדול ממנו בחכמה ויניחנו לפשוט ידו קודם לו הרשות בידו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף טו] אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע.
(אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שיאכל הוא והם ימתינו עד שיאכל הוא) (תוספות ומרדכי פרק שלשה שאכלו).
ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כלם זקוקים לככר שביד הבוצע רשאים לטעום קודם ואם הוא שבת צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף יז] הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול, ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו, רשאי.
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ח] כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה, ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה, כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך שנית, וכן כל כיוצא בזה.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף ו] יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך.
הגה: ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו). והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק אף על פי שעדיין לא אכלו אחרים המסובים כבר יצאו כולם באכילת הבוצע כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע).
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף ג] כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה.
הגה: יותר מכדי דיבור (בית יוסף בשם שיבולי לקט).
וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ונאמרים בכל לשון ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו במה דברים אמורים באיש אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סימן ע"ד סעיף ד'). ואפילו אם אינו ערום אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה אסור לברך:
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ג] קמח של אחד מחמשת המינין שקלהו וערבו במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ו] קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו (פי' בשלו הרבה) ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו (פי' לטחון אותו בפה), מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה; ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות.
[דף מד עמוד ב] הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך. אם היו משקין, פולטן. אם היו אוכלין, מסלקן לצדדין. רבי יצחק בר מרי אמר קומי רבי יוסי ב"ר אבון בשם רבי יוחנן. אפילו אוכלין פולטן. דכתיב (תהילים עא ח) ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך. הכוסס את החיטין, מברך עליו בורא מיני זרעונים. (1)אפיין ובשלן. בזמן שהפרוסות קיימות, אומר עליהן המוציא לחם מן הארץ, ומברך לאחריו ג' ברכות. אם אין הפרוסות קיימות, אומר עליהן בורא מיני מזונות ומברך אחריו ברכה אחת מעין שלש. עד כמה יהו הפרוסות ויהיה צריך לברך עליהן המוציא? ר' יוסי ב"ר אבון וכהנא בר מלכיה אמרו בשם רב, (1)עד כזיתים. הכוסס את האורז, אומר עליו בורא מיני זרעונין. (2)אפיו ובישלו. אף על פי שהפרוסות קיימות, אומר עליו בורא מיני מזונות, ואין צריך לברך אחריו. רבי ירמיה אמר מברך עליו בורא פרי האדמה. בר מרינא בריך קומי ר"ז וקומי רבי חייא בר ווא שהכל נהיה בדברו. ר"ש חסידא אומר, בורא מיני מעדנים. אמר רבי יוסי ב"ר אבון ולא פליגי. מאן דאמר בורא מיני מזונות, בההוא דעביד בול גוש. מאן דאמר בורא פרי האדמה, בההוא דבריר מפורד
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ח] הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק, אם יש בפתיתין כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחלה המוציא, ואם אין בהן כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף י] חביצ"א דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק: אם נתבשל - אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם מברך המוציא וברכת המזון, ואם אין בהם כזית אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק - אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם, ואם אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק - אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וברכת המזון. (ועיין לקמן סימן קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה י] אורז שבישלו או שעשה ממנו פת בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ז] הכוסס (פירוש, האוכל) את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות ואם בשלו הגה: עד שנתמעך (בית יוסף בשם הרא"ש והר"י)
או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל:
דף מה
[עריכה]
[דף מה עמוד א] מאן דאמר שהכל נהיה בדברו, בההיא דשלוק עד שאיבד צורתו. ומאן דאמר בורא מיני מעדנים, בההוא דטרוף עם בצים וכדומה. עד כדון בתחילה קדם האכילה. לבסוף מה מברך? אמר רבי יונה בשם ר"ש חסידא. אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהן נפש כל חי, בא"י על הארץ ועל מעדניה. רבי אבא בר יעקב אמר בשם רבי יצחק רובא. רבי כשהיה (1)אוכל בשר או ביצה, היה אומר, אשר ברא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי בא"י חי העולמים. עד כדון בסוף. בתחילה מאי? אמר רבי חגי כיוון שבא מן הנפש, היה מברך עליו בורא מיני נפשות. התיב רבי יוסי. והא מתניתא פליגא. דתניא. (2)על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות הוא אומר שהכל נהיה בדברו. והדין גובאי, לא מין נפש הוא ומברך שהכל? אתיא דר"ש חסידא שברך על אורז גם בסוף, כרבי שברך על בשר וביצה בסוף. ודברי שניהם כר"ג. דתני, זה הכלל שהיה רבי יהודה אומר משום ר"ג. כל שהוא ממין שבעה ואינו מין דגן. או מין דגן, ולא אפאו פת. ר"ג אומר, מברך לאחריו שלש ברכות. וחכמים אומרים, ברכה אחת מעין שלוש. וכל שאינו ממין שבעה ואינו ממין דגן. ר"ג אומר מברך לפניו ולאחריו. וחכמים אומרים, מברך לפניו ולא לאחריו. אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא. כל שהוא כעין סולת או (3)כעין חליטה והוא מחמשת המינין, אומר עליו בורא מיני מזונות. ומברך לאחריה ברכה אחת מעין שלש. וכל שהוא כעין סולת או כעין חליטה ואינו מחמשת המינין, מהו מברך? א"ר יונה. שלח רב זעירא גבי אילין דבית ר' ינאי, ואמרון ליה מה צריך לברך. ולית אנא ידע מה אמרון ליה. מאי כדון? א"ר יוסי. מסתברא שהכל נהיה בדברו. ר' ירמיה בעי. הדין דאכל סולת שנעשה מקליות שאוכלים אותו כמות שהוא, מהו למיברכה בסופה? א"ר יוסי, כיון שהיה מסופק, לכן לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי אלא בתוך סעודה. לית צורכה דא אין מקום לספק שמברכים מעין שלוש. שהרי הסולת עשויה מחיטה. לא הסתפק רבי ירמיה אלא במה חותמים כשאומרים על הארץ. שהרי כיוון שבתחילה מברך בורא פרי האדמה. היה צריך לחתום על הארץ ועל האדמה. אלא שלא מצאנו שתקנו כזו ברכה. ולמה שלא יחתום על הארץ בלי תוספת. ונאמר שנעשית כברכת פועלים. דתני, (4)הפועלים שהיו עושין מלאכה עם בעל הבית. הרי
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה א] כל פירות האילן מברכין עליהן בתחלה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והם ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל פירות הארץ והירקות מברכין עליהן בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רז] פירות האילן חוץ מחמשת המינים וכל פירות אדמה וירקות וכל דבר שאין גידולו מן הארץ ברכה אחרונה שלהם בורא נפשות רבות ואם אכל מכל מינים אלו מברך לאחר כולם ברכה אחת וברכה זו חותם בה בלא שם שיחתום כך ברוך חי העולמים:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה ח] הפת שעיפשה והיין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו והנובלות שהן פגין והשכר והחומץ והגובאי והמלח והכמהין והפטריות על כולן מברך תחלה שהכל, וכל המברכין לפניו שהכל לאחרונה מברך בורא נפשות, וכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף א] על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה ופת שעפשה. ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמהין ופטריות ועל קורא,
הגה: שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיט"ו (טור).
ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא שחת ועל קרא חיה ועל קימחא דשערי ועל שכר תמרים ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (רוצה לומר אני"ס) ועל כמון וכסבור (דלטעמא עבידי ולא לאכילה) ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך שהכל:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף ב] על החומץ לבדו אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ד] קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו בקדרה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה, וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף ט] עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ברכת המזון אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה ואם בשלו בקדירה מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה ב] הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ואכלו פתן אין מברכין לפניה, ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד כדי שלא יבטלו מלאכת בעל הבית, ברכה ראשונה כתיקונה שנייה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ, ואם היו עושין בסעודתן בלבד או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין ד' ברכות כתיקונן כשאר כל אדם.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצא סעיף א] פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית מקצרין בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית כיצד ברכה ראשונה כתקנה ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב כלל במה דברים אמורים כשנוטלים שכר על מלאכתן מלבד הסעודה אבל אם אין נוטלים שכר אלא הסעודה שאוכלים לבד מברכין כל ד' ברכות כתקנן וכן אם בעל הבית מיסב עמהם אף על פי שנוטלים שכר מלבד הסעודה מברכין כל ד' ברכות:
[דף מה עמוד ב] אלו מברכין ברכה ראשונה. וכוללין של ירושלים בשל ארץ, וחותמין בשל ארץ. אבל אם היו עושין עמו בסעודתן, או שהיה בעל הבית אוכל עמהן, הרי אלו מברכין ארבע. דבית ר' ינאי עבדן לה כמטבע ברכה, שסיימו ברוך אתה ה’ על הארץ. מהו להזכיר מעין המאורע במעין שלוש? א"ר אבא בר זימנא. ר' זעירא (1)היה מזכיר בה מעין המאורע. א"ר ירמיה. הואיל וחש לה ר' זעירא, צריכין אנו מיחוש. תני מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר. קלוסקין פת נקיה של אופה ושלימה של בעל הבית, אומר (2)על הקלוסקין. פרוסה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית. (2)אומר על השלימה של בעל הבית. פת חיטין ופת שעורין. אומר על של חיטין. פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, אומר על הפרוסה של חטין. פת שעורין ופת כוסמין, אומר על של שעורין. לא ששל שעורין יפה ממנה, אלא שזו ממין שבעה וזו אין ממין שבעה. אמר ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא. דר' יודה היא. דר' יודה אמר. אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. פת טמאה ופת טהורה. ר' חייא בר ווא אמר, אומר על הטהורה. (2)פת נקייה טמאה, ופת קיבר טהורה. אמר ר' חייא בר אדא בשם ר' אחא. על איזה מהן שירצה יברך. כיצד מברך על הקורא לבבות דקל? אמר ר' יעקב בר אחא בשם שמואל. אומר עליו בורא פרי העץ. תנא ר' חלפתא בן שאול, (3)שהכל נהיה בדברו. תני ר' יהושע, בורא מיני דשאים. מתניתא דר' אושעיא פליגא עילויי. דתני. ואילו הן מיני דשאים. הקינרס, והחלימה, והדמוע, והאטד. ולא מנה קורא עימם:
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה יג] וזו היא ברכה אחת מעין שלש: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת את אבותינו רחם יי' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ברוך אתה יי' על הארץ ועל המחיה, ובשבתות וימים טובים אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רח סעיף יב] מזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש אבל לא בחנוכה ופורים אם אכל פירות מז' מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין יכלול הכל בברכה אחת ויקדים המחיה ואחר כך הגפן ואחר כך העץ ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה ד] מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה, אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן כדי שיבצע מחטים ומשלימה, בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי ככרות נוטל שתיהן בידו ובוצע אחת מהן.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף א] היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר (פירוש לחם שאינו נקי) וקטן והחתיכות פת נקיה וגדולה אבל אם השלם משעורים והחתיכות מחטים אפילו היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד.
הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד יבצע עליו ואין לחוש לשני אף על פי שחשוב או חביב עליו (תרומת הדשן סימן ל"ב)
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ד] פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורים כיון שהוא ממין שבעה אף על פי שהכוסמין יפים פת נקיה ופת קיבר מברך על הנקיה ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו מברך על הלבנה יותר:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ה] פת עובד כוכבים נקיה ופת קיבר של ישראל אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא ואם בעל הבית אינו נזהר מפת עובד כוכבים ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל ושתי הלחם מונחים על השלחן צריך לבצוע על פת נקיה של עובד כוכבים הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים וישראל שאינו נזהר בכך מסב עמו על השלחן כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית יבצע מן היפה של עובד כוכבים וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה.
הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת אבל אם אינו חביב עליו בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו (תרומת הדשן סימן ל"ב):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה ו] הקור והוא ראש הדקל שהוא כמו עץ לבן מברך עליו בתחלה שהכל, קפרס של צלף מברך עליו בורא פרי האדמה מפני שאינו פרי, והאביונות של צלף הן הפרי שהן כצורות תמרים דקים קטנים מברך עליהן בורא פרי העץ.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף א] על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה ופת שעפשה. ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמהין ופטריות ועל קורא,
הגה: שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיט"ו (טור).
ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא שחת ועל קרא חיה ועל קימחא דשערי ועל שכר תמרים ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (רוצה לומר אני"ס) ועל כמון וכסבור (דלטעמא עבידי ולא לאכילה) ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך שהכל:
דף מו
[עריכה]
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ב
[דף מו עמוד א] מתני’: (1)בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא. על פירות האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. ועל כולם אם אמר שהכל, יצא:
גמ’: תנן התם, יבש המעיין ונקצץ האילן, מביא ביכורים ואינו קורא. רבי יהודה אומר מביא וקורא. מ"ט דרבי יהודה? דרבי יהודה עבד את האילן כקשין שיבולים. דכשם שאע"פ שקוצר את הקשים, מביא מהם בכורים. כך אף שנקצץ האילן מביא בכורים. תנן, בירך על פירות האילן בורי פרי האדמה, יצא. אמר רבי חזקיה בשם רבי יעקב בר אחא דרבי יודה היא, דרבי יודה עבד את האילן כקשין. אמר רבי יוסי, דברי הכל היא. פירות האילן בכלל פירות האדמה. ואין פירות האדמה בכלל פירות האילן. תנן, ועל כולם אם אמר שהכל, יצא. אמר רב הונא, חוץ מן היין ומן הפת. מתניתא אמרה כן דתנן, על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין, (2)שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. ולא נאמר שאם אמר בורא פרי העץ יצא, אף שהוא שיך בו. וק"ו שאם אמר שהכל לא יצא. ועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת, (3)שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ,. ולא נאמר שאם אמר בורא פרי האדמה יצא אף שהוא שיך בו. וק"ו שאם אמר שהכל לא יצא. תנן, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא. על פירות האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. ועל כולם אם אמר שהכל, יצא. תני, ר' יוסי אומר, (4)כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא ידי חובתו. ואפילו בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, לא יצא. ר' יודה אומר. כל שנשתנה מברייתו לעילוי וקבעו לו חכמים ברכה מיוחדת, כמו לחם ויין. ושינה ברכתו, לא יצא. ר' מאיר אומר, אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה, מה נאה הוא זה, יצא. אמר ר' יעקב בר אחא בשם שמואל, (5)הלכה כר' מאיר. מילתיה דרב אמרה כן. דחד פרסוי אתא לגבי רב ובעי פרסי אחד בא לפני רב ושאל. בגין דאנא אכל פיסתי פת, ולא אנא חכים מברכא עליה איני יודע כיצד לברך. ואנא אמר, ברוך דברא הדין פסא ואני אומר ברוך שברא את הלחם הזה. נפיק אנא יוצא אני ידי חובתי? (5)א"ל אין. אמר רב יהודה בשם אבא בר בר חנה. בר קפרא ותרין תלמידוי נתארחו אצל בעל הבית בהדין פונדיקא פונדק דברכתא שם מקום.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה י] בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות האדמה בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם בירך שהכל יצא, ואפי' על הפת ועל היין.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף א] בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ לא יצא הילכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על פת ויין:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה ב] הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, חוץ מן הענבים והזיתים שעל היין הוא מברך בורא פרי הגפן ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ, במה דברים אמורים שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכיוצא בהן שהרי נהנה בשתייתו, אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רב סעיף א] על כל פירות האילן מברך בתחלה בורא פרי העץ חוץ מהיין שמברך עליו בורא פרי הגפן בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין.
הגה: ואם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב אם הרוב יין מברך בורא פרי הגפן ואם הרוב שכר מברך שהכל (בית יוסף בשם התשב"ץ):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ב] האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות, אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות, אכל קמח מברך לפניו שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף ב] יברך המוציא לחם מן הארץ.
(ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן והמברך יכוין לאמן שאומרים) (אור זרוע).
ויתן ריוח בין לחם ובין מן.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ה] ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף י] אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפז סעיף א] יש אומרים ברוך משביע לרעבים ואין לאומרו והמוסיף גורע ואם אמר במקום ברכת הזן בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא ויש אומרים שצריך שיחתום בריך רחמנא דזן כולא:
[דף מו עמוד ב] אפיק קומיהון הוציא לפניהם פרגיות שברכתן שהכל, ואחוניא מן שזיף שברכתו העץ וקפלוטין מן כרוב שברכתו אדמה. אמרו היכי נברך? האם עדיף למעט או להרבות בברכות? אם (1) נברך על קפלוטה בורא פרי האדמה. הוא פטר אחונייתא שברכתו העץ, ולא פטר פרגיתא שברכתה שהכל. נברך על אחונייתא בורא פרי העץ. לא פטר לא דין ולא דין. קפץ חד ובירך על פרגיתא שהכל נהיה בדברו. גחיך עליה חבריה. א"ל בר קפרא. לא לזה אני כועס שהוא גרגרן שתאב לאכל בשר. אלא לך שאתה לגלגן. זה עשה בגרגרנותו, אתה למה לגלגתה? ולזה שברך אמר. אם חכם אין כאן שאינך בקיא בברכות. זקן אין כאן? והיה לך לשאול. אמרו, שניהם לא יצאה שנתן עד שמתו. א"ר יוסי. הא אזלין תרין שנים הלכו לעולמם. ולא שמעינן מינה מה ההלכה. מיי כדון? מסתברא דמברך על הקפלוטה בורא פרי האדמה ומוציא את הדורמסקין, ואחר כך מברך על הפרגית. שברכת שהכל נהיה בדברו טפילה לכל שאר הברכות. שאף שצריך למעט בברכות ואם היה מברך שהכל היה פוטר את כולם. מכל מקום ברכת האדמה חשובה ממנה שהיא ברכה מבוררת.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ג
מתני’: (2)על דבר שאין גידוליו מן הארץ, אומר שהכל נהיה בדברו. (2, 3)על החומץ ועל הגובאי חגבים ועל הנובלות תמרים שנשרו מהעץ אומר שהכל נהיה בדברו. רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו:
גמ’: החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת. בא לאוכלו, אומר שהכל נהיה בדברו. ראה גוביי, אומר ברוך דיין האמת. בא לאכלן, אומר שהכל נהיה בדברו. ראה נובלות שנשרו, אומר ברוך דיין האמת. בא לאוכלן, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ד
מתני’: היו לפניו מינין הרבה רבי יהודה אומר. אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. וחכמים אומרים. על אי זה מהן שירצה
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריא סעיף ג] הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא דבר אחד. וכן בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי האדמה קודמת. ואם הביאו לפניו פרי העץ ופרי האדמה, איזה מהם שירצה יקדים. ויש אומרים שבורא פרי העץ קודם:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה א] כל פירות האילן מברכין עליהן בתחלה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והם ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל פירות הארץ והירקות מברכין עליהן בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף א] על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה ופת שעפשה. ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמהין ופטריות ועל קורא,
הגה: שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיט"ו (טור).
ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא שחת ועל קרא חיה ועל קימחא דשערי ועל שכר תמרים ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (רוצה לומר אני"ס) ועל כמון וכסבור (דלטעמא עבידי ולא לאכילה) ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך שהכל:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף ב] על החומץ לבדו אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו.
דף מז
[עריכה]
[דף מז עמוד א]גמ’: אמר רבי יהושע בן לוי. במה פליגן ר' יודה ורבנן? כשהיה בדעתו לאכול פת מיד אחר כך. שברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה. לכן לחכמים לא משנה מה יאכל קדם. אבל אם אין בדעתו לאכול פת, שאז צריך לברך ברכה אחרונה. כל עמא מודיי, שאם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. שכיוון שצריך לברך עליהם בסוף ברכה מעין שלוש, צריך לברך עליהם בתחילה. אמר רבי אבא. האוכל פירות לפני סעודה אין ברכת המזון פוטרת אותם, וצריך לברך עליהם בסוף קודם הסעודה. א"ר יוסי. הדא דר' אבא, פליגא על דרבי יהושע בן לוי. דר' יהושע בן לוי אמר במה פליגין ר' יודה ורבנן? בשהיה בדעתו לאכול פת. שכיוון שברכת המזון פוטרת ברכה אחרונה, לכן לחכמים לא משנה מה יאכל קדם. אבל אם אין בדעתו לאכול פת, כל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך. ואילו ר' אבא אמר, שאין ברכת המזון פוטרת וצריך לברך בסוף קדם שיתחיל סעודתו. שכח ולא ברך ברכה אחרונה קדם שיתחיל סעודתו ואכל פת, נעשה הפירות טפילה לו. ותנינן תמן. (1)כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. כהדא גריזמתה תורמוסין מעורבים בהרבה סוגי פירות, דאמר ר' ירמיה בשם ר' אמי. מברך על תורמוסה שהוא העיקר, ופותר את השאר אף אם יש שם ממין שבעה. א"ר לוי על שם (משלי כב כב) אל תגזול דל כי דל הוא. עד כדון בשיש בדעתו לאכול פת. שאז נפטר מברכה אחרונה בברכת המזון. אבל אם לא היה בדעתו לאכול פת, לא בדה. וצריך לברך על מין שבעה. רבן גמליאל זוגה, סלק גבי אילין דבית ר' ינאי חמתון ראה אותם נטלין זיתא, ומברכין לפניו ולאחריו קדם סעודה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ה] במה דברים אמורים כשהיה המין הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף יב] כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה; וכל דבר שמערבין אותו לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל, ה"ז טפילה; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות, הרי הוא עיקר; לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה, אינו מברך במ"מ, מפני שהדבש הוא העיקר.
הגה: ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובות שהוא עיקר היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב, אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אף על פי שהם לנתינת טעם, אין מברכין עליהם דבטלין במיעוטן אף על פי שנותנין טעם; לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריב סעיף א] כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל.
הגה: ויש אומרים אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר (אגור בשם אור זרוע). הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתיה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר (תרומת הדשן סימן ל"ה)
[דף מז עמוד ב] אמר לון ועבדין כדין? ר' זעירא שלח שאל לר' שמואל בר נחמן. הרי ר' כהנא אמר בשם ר' אבינא, דכל עמא מודיי שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך, וכל המחלוקת הייתה רק כשרוצה לאכל פת מיד אחר כך. האם יאות שכך ההלכה? א"ל, מן מה דאנן חמיין רבנן סלקון בריש ירחא, ואכלין ענבין קודם סעודה ולא מברכין בסופה. משמע שכך הלכה. היו לפניו מינין ממין שבעה. על איזה מהן הוא מברך? תמן אמרין (1)כל הקודם למקרא, "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. ארץ זית שמן ודבש" . קודם לברכה. וכל הסמוך לארץ, קודם לכל. נמצא שזית קודם לשעורה:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ה
מתני’: (2)בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון. (3)בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון. (4)בירך על הפת, פטר את הפרפרת. (4)בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים, אף לא מעשה קדירה
:
גמ’: אמר רב חסדא. לא תנינן אלא בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון ששניהם לשתיה. אבל אם בירך על היין שבתוך המזון, (2)לא פטר את היין שלאחר המזון. שזה לשתות וזה לשרות. תמן אמרין. אפילו בירך על היין שלפני המזון, לא פטר את היין שלאחר המזון. והא תנינן בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון? רב הונא ורבי יהושע בן לוי אמרו. אימתי פוטר היין שלפני המזון את היין שלאחר המזון? בזמן שיש רגילות לשתות אחר המזון ודעתו לכך. (2.1)כהדין דשתי קונדיטון אחר הקזה. שהיו רגילים לשתות אחר הקזה. וחרנה אמר, (2.1)כהדין דשתי חמר בתר בילני שותה יין אחר המרחץ. שהיו רגילים לשתות אחר המרחץ. רבי חלבו רב הונא ורב אמרו בשם ר' חייא רובא. פת הבאה בכיסנין. בין אכל קדם סעודה, בין אכל באמצע סעודה, בין אכל אחרי הסעודה. טעונה ברכה לפניה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה יג[ היו לפניו מינין הרבה אם היו ברכותיהן שוות מברך על אחת מהם ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהם שוות מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מהם שירצה להקדים מקדים, ואם אינו רוצה בזה יותר מזה אם יש ביניהם אחד משבעת המינים עליו הוא מברך תחלה, וכל הקודם בפסוק קודם בברכה, והשבעה הן האמורים בפסוק זה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ודבש זה הוא דבש תמרים, והתמרים קודמין לענבים, שהתמרים שני לארץ והענבים שלישי לארץ.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריא סעיף ד[כל הקודם בפסוק ארץ חטה ושעורה קודם לברכה וארץ בתרא הפסיק הענין וכל הסמוך לו חשוב מהמאוחר ממנו לארץ קמא הלכך תמרים קודמים לענבים שזה שני לארץ בתרא וזה ג' לארץ קמא.
הגה: ודוקא שאוכל ענבים כמות שהן אבל אם עשה מהם יין שקובע ברכה לעצמו בורא פרי הגפן חשובה והיא קודמת לברך עליו תחלה אבל מעשה קדירה מחמשת מיני דגן היא חשובה יותר מברכת היין. כל הנאמר סמוך לארץ קמא קודם למה שנאמר סמוך לארץ בתרא לאחר ששוה לו בסמיכה לארץ (טור):
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה יב] בשבתות ובימים טובים ובסעודת הקזת הדם ובשעה שיצא מן המרחץ וכיוצא בהן שאדם קובע סעודתו על היין, אם בירך על היין שלפני המזון פטר את היין ששתה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון, אבל בשאר הימים צריך לחזור ולברך בתחלה על היין של אחר המזון, בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי שיענו אמן ואינו פוטר את היין שלאחר המזון.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעד סעיף ד] אם קבע לשתות לפני המזון אין צריך לברך על יין שבתוך המזון דיין שלפני המזון פוטרו וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון וכן המבדיל על השלחן פוטר היין שבתוך המזון ויש אומרים שאין ברכת יין הבדלה פוטר אלא אם כן נטל ידיו קודם הבדלה הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין. (ועיין לקמן סימן רצ"ט סעיף ז') שבתוך הסעודה ובדיעבד שלא כוון כך פוטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל.
3)[טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעו] בירך על הפרפרת שלפני המזון פוטר את הפרפרת שלאחר המזון פירוש אחר גמר סעודה קודם ברהמ"ז ופרפרת הוא פת צנומה בקערה ואין בו תואר לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות והיה דרכם לאכלו לפני הסעודה ולאחריה לאחר שמשכו ידיהם מן הפת קודם ברהמ"ז בירך על הפת פטר הפרפרת ודוקא פרפרת שאוכלים בתוך הסעודה אבל פרפרת שלאחר הסעודה ברכת המזון אינו פוטר דהוה כדברים הבאים לאחר הסעודה כדלקמן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה ו] בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן אבל אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, בירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדירה.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעו] ברך על הפת פוטר את הפרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש ברך על הפרפרת לא פטר את הפת.
הגה: בירך על הפרפרת פוטר מעשה קדרה שהוא דייסא וכיוצא בו וכן אם בירך על מעשה קדרה פוטר את הפרפרת (גמרא פרק כיצד מברכין ורמב"ם בפירוש המשנה).
דף מח
[עריכה]
[דף מח עמוד א] ולאחריה. לפי שאינה באה מחמת הסעודה. א"ר אמי. ר' יוחנן פליג וסובר שלא מברך לאחריה ונפטרת בבהמ"ז. אמר ר' מנא לר' חזקיה. במה הוא פליג? האם רק כשאכל מאותו המין באמצע המזון? דכיון שהפת פוטרת את הפרפרת שבתוך המזון. פוטרת אף את הפרפרת שאחר המזון. א"ל, אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון, דלעולם הפת פוטרת את הפרפרת. וכן כי אתא ר' חגי אמר בשם ר' זעירא. אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון. רבי חנינא בר סיסיי, הוון אילין דנשיאה משלחין ליה נקלווסין תמרים והוה שבק לון בתר מזוניה, ומברך עליהון תחילה וסוף. רב חונה אכל תמרין עם פיסתיה לחם ולא ברך על התמרים. א"ל רב חייא בר אשי. פליג את על רבי חנינא בר סיסיי רבך? שובקין בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף. א"ל אינון (1)עיקר נגיסתי סעודתי. רבי יונה ורבי יוסי סלקון למישתיתיה הלכו לסעודה דרבי חנינא ענתנייה. אפיק קומיהון הוציא לפניהם פת הבאה בכיסנין לאחר המזון. אמרין, נישבוק אולפנה נעזוב את מחלוקות האמוראים, וניתי לן ממתניתא ונלמד הלכה מהמשנה. הא דתני, אמר רבי מנא משום ר' יודה שאמר משום רבי יוסי הגלילי. פת הבא בכיסנין לאחר המזון, טעונה ברכה לפניה ולאחריה. אמרי, מכיון דהן יחידיי כיוון שהם יחידים ורבנן פליגין עלוי, נעביד כרבנן. אמר מרינוס בי ר' יהושע. אהן דאכל גריזמי תורמוסים ומיני פירות וסלית מאכל מסולת אף ע"ג דהוא מברך על גריזמתה בסופה, כגון שהיו שם גם פירות ממין שבעה. לא פטר סולתא. מה כבית שמאי? דתנן, בירך על הפת, פטר את הפרפרת. בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. בית שמאי אומרים, אף לא מעשה קדירה. דהוא סבר על הסיפא פליגי. דבית הלל אמרי בירך על הפרפרת, לא פטר את הפת. פת הוא דלא פטר, הא מעשה קדירא פטר. ואתו ב"ש ואמרו בירך על הפרפרת, אף מעשה קדרה לא פטר. א"ר יוסי דברי הכל היא. דבית שמאי על הרישא פליגי. דב"ה אומרים, (2)בירך על הפת פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה. בית שמאי אומרים, בירך על הפת לא פטר אף מעשה קדירה. (2)אבל אם בירך
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעז סעיף א] דברים הבאים בתוך הסעודה אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים אפילו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא פוטרתן ולא לאחריהם דברכת המזון פוטרתן ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות. (ועיין לעיל סימן קס"ח סעיף ח') אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן דלאו מעיקר סעודה הם ואינם טעונים ברכה לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתם ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת אפילו אם בינתים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה ו] בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן אבל אם בירך על הפרפרת לא פטר את הפת, בירך על מעשה קדירה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדירה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעו] ברך על הפת פוטר את הפרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש ברך על הפרפרת לא פטר את הפת.
הגה: בירך על הפרפרת פוטר מעשה קדרה שהוא דייסא וכיוצא בו וכן אם בירך על מעשה קדרה פוטר את הפרפרת (גמרא פרק כיצד מברכין ורמב"ם בפירוש המשנה).
[דף מח עמוד ב] על הפרפרת. כל עמא מודיי דלא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה. רבי אבא בריה דרב פפא בעי. אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא. מהו מברכה על סולתא בסופא? רבנן דקיסרין פשטין לה צריך לברך בסוף.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ו
מתני’: (1)היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. היסיבו, אחד מברך לכולן. בא להן יין בתוך המזון, כל אחד מברך לעצמו. לאחר המזון, אחד מברך לכולן. והוא (2)אומר על המוגמר, אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה:
גמ’: תנן, היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. היסיבו, אחד מברך לכולן. אמר רבי יהושע בן לוי. מה שאמרה המשנה שרק אם הסבו אחד מברך לכולם, אבל אם לא הסבו לא. בשבוע הבן היא מתניתא. שאורחים באים והולכים ובעל הבית משרת לפניהם, לכן יברך כל אחד לעצמו, אלא אם כן הסבו. הא בשאר סעודות כשבעל הבית בתוך ביתו. אפילו לא הסבו, אחד מברך לכולם. תני רבי חייא. (1.2)אפילו בעל הבית בתוך ביתו. הסבו אין, לא הסבו לא. תני, סדר סעודה. אורחין נכנסין ויושבין בחדר החיצון על הספסלין ועל הקתדריות עד שכולן מתכנסין. הביאו להן יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו להן לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה יב] רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אף על פי שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד. /השגת הראב"ד/ רבים שנתוועדו כו' עד להסב כאחד. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף יא] אם היו שנים או רבים אחד מברך לכולם ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) (טור), אבל אם היו יושבים בלא הסיבה כיון שאינם נקבעים יחד כל אחד מברך לעצמו ואם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפילו בלא הסיבה והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת הוי קביעות ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי ולדידן אפילו קבעו מקום לאכילתן או בעל הבית עם בני ביתו לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן אחד או במפה אחת.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריג סעיף א] על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה ומיהו ישיבה מיהא בעי דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת הני מילי בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות.
הגה: ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה והוא הדין ישיבה לדידן (בית יוסף סימן קע"ד בשם הראב"ד) ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה יג] גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו ברכת המזון והביאו את המוגמר, מי שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונין אמן. /השגת הראב"ד/ גמרו ליטול ידיהן כו' עד וכולן עונין אמן. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אף על פי שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואף על פי שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא אומר על המוגמר אף על גב דאיכא דעדיף מיניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי עכ"ל.
2)[טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעד] יין שבתוך הסעודה מברכין עליו בורא פרי הגפן ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו ברכת המזון וה"מ שצריך לברך בתוך הסעודה שלא קבע לשתות לפני המזון אבל קבע לשתות לפני המזון א"צ לברך בתוך המזון דיין שלפני המזון פוטרו וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון וכן המבדיל על השלחן פוטר היין שבתוך המזון:
יין שלפני המזון פוטר ג"כ היין שלאחר המזון פי' מי שרגיל לקבוע לשתות יין אחר גמר סעודתו לפני ברכת המזון יין שלפני המזון פוטרו אמר רב ל"ש דיין שלפני המזון פוטרו אלא בשבתות וי"ט שאדם קובע עצמו על היין הילכך כשבירך לפני המזון היה דעתו גם על שלאחר המזון אבל כל ימות השנה בירך על היין שלפני המזון לא פטר שלאחר המזון וכתב הראב"ד דווקא במקום שאין היין מצוי אבל במקומות הללו שהיין מצוי אין חילוק בין שבת וי"ט לחול לעולם פוטר ודוקא יין ששותין קודם בה"מ אחר גמר סעודה אותו הוא פוטר אבל אחר בה"מ היין שמברכין עליו בה"מ צריך לברך עליו ואינו נפטר ביין שלפני המזון ל"ש חול ול"ש שבת וי"ט ואם לא היה לו יין לפני המזון ובירך על היין שבתוך המזון אינו פוטר אפי' יין שלפני בה"מ אחר גמר סעודה וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת וה"מ בסתם אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתות אחר אפי' בתוך הסעודה צריך לברך עליו ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה אבל לאחריו א"צ לברך שנפטר בבה"מ ועל כל שאר משקין שבסעודה א"צ לברך דחשיבי כבאין מחמת הסעודה לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו אלא משום שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו ולכן צריך ברכה לפניו ובה"ג כתב שיש לברך על המים שבסעודה וא"א הרא"ש ז"ל כתב י"א שיש לברך על המים שבתוך הסעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי ידוע שא"א לו לאכול בלא שתייה ואינו מסיח דעתו משתייה כל זמן שהוא אוכל והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך סעודתו ע"כ:
ואם המסובין רבים אפילו הסיבו ביחד כל אחד ואחד מברך לעצמו על היין שבתוך המזון הואיל ואין בית הבליעה פנוי ופירש"י ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע ובעינן דעת שומע ומשמיע וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומטעם זה י"א אם אמר המברך סברי מרנן והם מפנין בית הבליעה כדי לשמוע שפיר דמי ומיהו לא נראה האי טעמא שאע"פ שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי שאינם יכולים לענות אמן שאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ואפילו אם שומע כעונה ויוצא בלא עניית אמן חיישינן שמא יענה אמן הילכך בכל ענין כל אחד מברך לעצמו ועל היין שלאחר המזון אם הסיבו אחד מברך לכולם ולדידן אפילו בלא הסיבה ובספר המצות כתוב שאין אנו רגילים לקבוע אלא בפת אבל ביין או כל שאר דברים אין אחד פוטר חבירו ול"נ דמאי שנא האידנא מבימיהם אלא ודאי אין חילוק בין פת ליין דאין אחד פוטר את חבירו אלא בהסיבה ולדידן אפילו בישיבה ושאר כל הדברים אפילו לדידהו אחד פוטר חבירו בישיבה לחוד ואם הביאו להם גם שאר משקין אחר הסעודה עם היין אין צריכין לברך עליהן דיין פוטר כל מיני משקה ואותו שמברך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר פירוש מיני עשבים שהיו רגילין להביא אחר הסעודה ולעשנן על גחלים ומברכין משתעלה תמרתן בורא עשבי בשמים ואם הוא עצי בשמים מברך בורא עצי בשמים חוץ ממושק שהוא ממין חיה ומברכין עליו בורא מיני בשמים:
דף מט
[עריכה]
[דף מט עמוד א] הביאו להן פרפרת, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והיסבו. הביאו להן יין. אף על פי שבירך על הראשון, צריך לברך על השני. ואחד מברך ע"י כולם. הביאו להן לידים. אף על פי שנטל ידו אחת, צריך ליטול שתי ידיו. הביאו להם פרפרת, אחד מברך ע"י כולן. ואין רשות לאורח להיכנס אחר ג' פרפראות שזה היה סימן. תמן תנינן. סוכה שבעה כיצד? (1)גמר מלאכול. לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה בשביל כבוד י"ט האחרון. (1)רבי אבא בר כהנא ורב חייא בר אשי אמרו בשם רב, צריך אדם לפסול סוכתו מבעוד יום אם רוצה לאכל בסוכה בליל יו"ט אחרון, שלא יעבור על בל תוסיף. רבי יהושע בן לוי אמר אינו פוסלה אלא צריך לקדש בתוך ביתו ויוצא ואוכל בסוכה. אמר רבי יעקב בר אחא בשם שמואל. (2)קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך לחזור ולקדש. שאין קידוש אלא במקום סעודה. רבי הושעיה אמר בשם רב,.מי שסוכתו עריבה עליו, מקדש לילי י"ט האחרון בתוך ביתו, ועולה ואוכל בתוך סוכתו. אמר רבי אבון ולא פליגין. מה דאמר שמואל שצריך לחזור ולקדש, כשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר. ומה דאמר רב שמקדש בביתו ואינו צריך לחזור לקדש בסוכה, כשהיה בדעתו לאכול בסוכה. רבי מנא אמר, לעולם פליגי. ואתיא
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסו] אף על פי שגמר מלאכול ביום השביעי שחרית, לא יסתור סוכתו. אבל מוציא הוא את הכלים ממנה מן המנחה ולמעלה ומתקן את הבית לכבוד יום טוב האחרון. ואם אין לו לפנות כליו ורוצה לאכול בה בשמיני -- צריך לפחות בה מקום ארבעה על ארבעה לעשות היכר שהוא יושב בה שלא לשם מצות סוכה שלא יהא נראה כמוסיף:
הגה: ואם רוצה לאכול בסוכה אחר החג אין צריך לפחות בה דלא נראה כמוסיף רק ביום שמיני (מנהגים):
ואם הוצרך לסעוד בשאר היום צריך לאכול בסוכה שמצותה כל שבעה בחוצה לארץ שצריך לישב בה בשמיני גמר מלאכול ביום השמיני מוריד כליו ומפנה אותם ממנה ואם אין לו מקום להוריד את כליו ורוצה לאכול בה בתשיעי אינו יכול לפחות בה מפני שהוא יום טוב ומה יעשה להיכרא אם היתה קטנה שאסור להניח בה הנר בשאר הימים יניחנו בה ואם היא גדולה שמותר להניח בה הנר מכניס בה קדרות וקערות וכיוצא בהם כדי להכיר שהיא פסולה ושכבר נגמרה מצותה:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעג סעיף א] אין קידוש אלא במקום סעודה ובבית אחד מפנה לפנה חשוב מקום אחד שאם קידש לאכול בפנה זו ונמלך לאכול בפנה אחרת אפילו הוא טרקלין גדול אינו צריך לחזור ולקדש:
הגה: ומבית לסוכה חשוב כמפנה לפנה (מרדכי פרק ערבי פסחים):
ויש אומרים שכל שרואה מקומו אפילו מבית לחצר אינו צריך לחזור ולקדש ויש אומרים שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר שפיר דמי (ועיין לעיל ריש סימן קע"ח). והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד כגון מחדר לחדר או מאיגרא לארעא. (וכן עיקר):
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעג סעיף ב] אם קידש בבית אחד ע"מ לאכול שם, ואח"כ נמלך לאכול במקום אחר, צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם.
[דף מט עמוד ב] דשמואל כרבי חייא. שכיוון שלא יועיל אם יקדש בבית לכן חייב לפסול את הסוכה. ודרבי הושעיא בשם רב, כרבי יהושע בן לוי. תנן, הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו. אמר ר' אמי. זאת אומרת (1)שנחלקין בפירות וכל אחד מברך לעצמו. שאלו את בן זומא. מפני מה אם (2)בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו? אמר להן, מפני שאין בית הבליעה פנוי. א"ר מנא. הדא אמרה, (3)אהן דעטיש גו מיכלא. אסור למימר ייס המתעטש בתוך הסעודה אסור לאמר לו לבריאות, בגין סכנתא דנפשא. תנן, והוא אומר על המוגמר. מה בין מוגמר ובין יין? למה במוגמר אחד מוציא את כולם אפילו בלא שהסבו? מוגמר כולן מריחין. יין, כל אחד הוא טועם לעצמו. אמר ר' זעירא בשם רב ירמיה. (4)מוגמר, כיון שהעלה עשן צריך לברך. רבי ירמיה בעא מיבדוק רצה לבחון לרבי זעירא. א"ל. כיצד הוא אומר על שמן ערב? א"ל, אשר נתן ריח טוב בשמן ערב. א"ל לא כך אלא, אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים. יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתבין. חד אמר, ברוך שנתן ריח טוב בעצי בשמים. וחרנה אמר, ברוך שנתן ריח טוב בעשב הארץ. מתיב מן דאמר בעשב הארץ, למן דאמר בעצי בשמים. וכי עצים הן? א"ל. והכתיב (יהושע ב ו) ותטמנם בפשתי העץ. וכי עצים הן? סלקון הלכו לבית רב. ושמעון דאמר בר חונה בשם רב. (5)אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים. אמר גניבא
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריג סעיף א] על כל פירות ושאר דברים חוץ מפת ויין אם היו האוכלים שנים או יותר אחד פוטר את חבירו אפילו בלא הסיבה ומיהו ישיבה מיהא בעי דדוקא פת ויין בעי הסיבה ולדידן הוי ישיבה כמו הסיבה לדידהו ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים חוץ מן הפת הני מילי בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה צריכין ליחלק וכל אחד מברך לעצמו דאין זימון לפירות.
הגה: ויש אומרים דבכל הדברים חוץ מפת ויין לא מהני הסיבה והוא הדין ישיבה לדידן (בית יוסף סימן קע"ד בשם הראב"ד) ולכן נהגו עכשיו בפירות שכל אחד מברך לעצמו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה יב] בשבתות ובימים טובים ובסעודת הקזת הדם ובשעה שיצא מן המרחץ וכיוצא בהן שאדם קובע סעודתו על היין, אם בירך על היין שלפני המזון פטר את היין ששתה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון, אבל בשאר הימים צריך לחזור ולברך בתחלה על היין של אחר המזון, בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו שאין בית הבליעה פנוי שיענו אמן ואינו פוטר את היין שלאחר המזון.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעד סעיף ח] על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו אפילו הסיבו יחד.
הגה: דלא יכולין לענות אמן (טור),
משום דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט.
הגה: ויש אומרים דאם אמר להם סברי רבותי וישמעו ויכוונו לברכה ולא יאכלו אז ויענו אמן אחד מברך לכולם וכן נוהגין (הגהות מיימוני פרק ז' מהלכות ברכות ומרדכי סוף פרק כיצד מברכין וטור בשם רש"י). ויאמר סברי רבותי רוצה לומר סוברים אתם לצאת בברכה זו ולא יאמר ברשות רבותי וכן כל מקום שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה אין אומרים ברשות אלא סברי מטעם שנתבאר (בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט).
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קע סעיף א] אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש (פירוש שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור לומר לו אסותא היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים נוטל ידו אחת ששפשף בה ואינו נוטל אלא בפני כולם שלא יחשדוהו שלא נטל.
הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל אם לא נגע במקום טנופת אבל אם עשה צרכיו ודאי צריך נטילה (הגהות אשירי פרק ב' דברכות).
והני מילי לשתות אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ דמידע ידעי דאנינא דעתיה (פירוש, שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) ולא אכל בלא נטילה ואם דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו.
הגה: והא דבעינן נטילה לשתיה היינו בתוך הסעודה דחיישינן שמא יאכל אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתיה (הר"י סוף פרק אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה).
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ב] אין מברכין על המוגמר עד שתעלה תמרתו, וכיצד מברכין עליו, אם היה זה הנשרף שנתן ריח מעץ מברכין בורא עצי בשמים, ואם היה עשב עשבי בשמים, ואם היה ממין חיה וכיוצא בה מברך עליו בורא מיני בשמים.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטז סעיף יב] מברכין על המוגמר (פירוש בשמים שמשימים על הגחלים להריח בהם) משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ג] שמן של אפרסמון וכיוצא בו מברך עליו בורא שמן ערב, אבל שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים, שמן שבשמו כעין שמן המשחה מברך עליו בורא מיני בשמים, הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן מפני שברכה אחת לשתיהן והוא עצי בשמים.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטז סעיף ד] על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב.
דף נ
[עריכה]
[דף נ עמוד א]נתן (1)שמן להעביר זוהמה, אינו צריך לברך. אמר ר' יודן. ואפילו קווי בתוך ידו. רבי חלבו ורב הונא אמרו בשם רב. המרבץ אלונתית בתוך ביתו אינו צריך לברך, אף דיש בו אפרסמון. שאינו אלא להעביר את הזוהמה. אמר רב חסדא. (2)על כולן הוא אומר, אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים, בר מן (2)אהן מוסכין חוץ ממוסק שהוא יוצא מהחי. שעליו הוא אומר, אשר נתן ריח טוב במיני בשמים:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ז
מתני’: (3)הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו. מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל. כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה:
גמ’: תנן, הביאו לו מליח בתחילה ופת עמו. מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. אמר רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן. מתנייתא עד שלא למדו התרגלו בסעודת מלכים, ורוב סעודתן הייתה בדברים מלוחים. ובמקום שעושין את המליח עיקר, והפת בא רק כדי למתק האכילה. אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר, לא בדא. אמר ר' ירמיה בשם רב. פיתא ופרור מאכל מתוק אומר על הפירור במקום שעושין את הפירור עיקר. אבל במקום שאין עושין את הפירור עיקר לא בדא. אמר רבי סימון בשם ר"ש בן לקיש, שקיזמי מאכל משקדים ופיתא. אומר על השקיזמי במקום שעושין את השקיזמי עיקר. אבל במקום שאין עושין את השקיזמי עיקר, לא בדא:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ו הלכה ח
מתני’: אכל תאנים וענבים ורימונים. מברך עליהן שלש ברכות, דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים, ברכה אחת. ר' עקיבה אומר. אפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך עליו שלש ברכות. (4)השותה מים לצמאו, אומר שהכל נהיה בדברו. ר' טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן:
גמ’: ר' סימון ור' תדאי אמרו בשם ר' יהושע. (5)אכל במזרחה של תאינה ובא לאכול במערבה, צריך לברך. דשינוי מקום צריך לברך. אמר אבא בר רב הונא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ח] כיצד בשמים של עכו"ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן, בשמים של מתים ובשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליהן לפי שנעשו להעביר ריח רע, מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליהן לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריז סעיף ב] אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה שאינם אלא להעביר סרחונו של מת אבל נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשוים וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ב] אין מברכין על המוגמר עד שתעלה תמרתו, וכיצד מברכין עליו, אם היה זה הנשרף שנתן ריח מעץ מברכין בורא עצי בשמים, ואם היה עשב עשבי בשמים, ואם היה ממין חיה וכיוצא בה מברך עליו בורא מיני בשמים.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטז סעיף ב] אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס"ק מברך בורא מיני בשמים. ואם היה פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם נטלו לאכלו ולא נתכוין להריח בו אף על פי שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הילכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים על אגוז מוסקאט"ה ועל קניל"ה וקלאו"ו וכל מיני בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ג הלכה ז] כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת, הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו הרי זה מברך על המליח ופוטר את הפת מפני שהפת טפלה לו וכן כל כיוצא בזה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריב סעיף א] כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פירוש דבר בלתי נחשב) מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת כיון שהוא טפל.
הגה: ויש אומרים אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואחר כך מברך על העיקר (אגור בשם אור זרוע). הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפילה היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתיה מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתיה ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והוא טפל לדבר אחר (תרומת הדשן סימן ל"ה)
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ח הלכה א] כל פירות האילן מברכין עליהן בתחלה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות חוץ מחמשת המינין הכתובין בתורה, והם ענבים ורמונים ותאנים וזיתים ותמרים שהוא מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש, ועל פירות הארץ והירקות מברכין עליהן בתחלה בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רד סעיף ז] השותה מים לצמאו מברך שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות אבל אם חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה ה] וכן אם היו מסובין בשתיה או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנייה לכתחלה על מה שהוא צריך לאכול, והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך, אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. /השגת הראב"ד/ במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך עכ"ל.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח סעיף ב] חברים שהיו יושבין לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומם וגומרין סעודתן ואינם צריכין לברך שניה ואם לא הניחו שם אדם כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה צריך לברך.
הגה: ויש חולקים בכל מה שכתוב בסימן זה, רק סוברים ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן אם שינה מקומו למקום אחר אין צריך לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול אבל לא על מה שכבר אכל (תוספות ורשב"ם והרא"ש ומרדכי פרק ערבי פסחים וטור). ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים שאינן צריכים ברכה במקומם; אבל אם הניח מקצת חברים, או אפילו לא הניח ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם, אפילו מה שרוצה לאכול אחר כך אין צריך לברך (סמ"ק ואור זרוע). ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפילו לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה אין צריך לברך כלל, דהא פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא. מיהו אם הסיח דעתו, כשחוזר ודאי צריך לברך על מה שרוצה לאכול אחר כך (בית יוסף ורשב"א). ואין חילוק בין חזר למקום שאכל כבר ובין סיים סעודתו במקום אחר (רמב"ם פרק ד' ור"ן). וכן נוהגין במדינות אלו. מכל מקום לכתחילה לא יעקור ממקומו בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול (הר"ר מנוח ור"ן). מיהו לצורך מצוה עוברת, כגון שהגיע זמן תפילה, מותר (כל בו הלכות פסח). ועיין סימן קפ"ד:
[דף נ עמוד ב] שתה יין ישן, והביאו לו יין חדש צריך לברך. אבל אם היו שניהם ישן, או שניהם חדש, אין צריך לברך. דשינוי יין אין צריך לברך. (1)שינוי מקום צריך לברך. הסיע דעתו, כמי שהוא שינוי מקום. רבי, (2)על כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה. ומה היה אומר? אמר ר' יצחק רובה בשם רבי, (2)ברוך הטוב והמטיב. מעשה בר' עקיבה שעשה משתה לשמעון בנו. ועל כל חבית וחבית שהיה פותח, היה מברך עליה הטוב והמטיב ואומר. חמרא טבא לחיי רבנן ולתלמידיהון. תנן, השותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. א"ר יונה, חוץ ממי דקרים ששותים לרפואה. א"ר יוסי. ולכל מים שהוא צמא להן, אבל אם אינו צמא, אינו מברך. שלא כשאר משקים שאם נהנה מברךאף אם אינו צמא. א"ר אבון. השותה מי דקרים מהו אומר? ברוך שברא מי רפואות. אית תניי תני, מי דקרים. ואית תניי תני, מי דקלים. מאן דאמר מי דקרים, שהן דוקרין את המרה. ומן דאמר מי דקלים, שהן יוצאין מבין שני דקלים.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה ה] וכן אם היו מסובין בשתיה או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנייה לכתחלה על מה שהוא צריך לאכול, והמשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך, אכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. /השגת הראב"ד/ במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה צריך לחזור ולברך. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח סעיף א] היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואחר כך יגמור סעודתו אבל אם דבר עמו בתוך הבית אף על פי ששינה מקומו מפנה לפנה אינו צריך לברך.
הגה: (ועיין לקמן סימן רע"ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שנוי מקום והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד ועיין לקמן סימן קפ"ד).
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעח סעיף ב] חברים שהיו יושבין לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומם וגומרין סעודתן ואינם צריכין לברך שניה ואם לא הניחו שם אדם כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך. אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה צריך לברך.
הגה: ויש חולקים בכל מה שכתוב בסימן זה, רק סוברים ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן אם שינה מקומו למקום אחר אין צריך לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול אבל לא על מה שכבר אכל (תוספות ורשב"ם והרא"ש ומרדכי פרק ערבי פסחים וטור). ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים שאינן צריכים ברכה במקומם; אבל אם הניח מקצת חברים, או אפילו לא הניח ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם, אפילו מה שרוצה לאכול אחר כך אין צריך לברך ((סמ"ק ואור זרוע). ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפילו לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה אין צריך לברך כלל, דהא פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא. מיהו אם הסיח דעתו, כשחוזר ודאי צריך לברך על מה שרוצה לאכול אחר כך (בית יוסף ורשב"א). ואין חילוק בין חזר למקום שאכל כבר ובין סיים סעודתו במקום אחר (רמב"ם פרק ד' ור"ן). וכן נוהגין במדינות אלו. מכל מקום לכתחילה לא יעקור ממקומו בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול (הר"ר מנוח ור"ן). מיהו לצורך מצוה עוברת, כגון שהגיע זמן תפילה, מותר (כל בו הלכות פסח). ועיין סימן קפ"ד:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה ט] היו מסובין לשתות יין ובא להן מין יין אחר כגון שהיו שותין אדום והביאו שחור או ישן והביאו חדש אינן צריכין לברך ברכת היין פעם שנייה אבל מברכין ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעה סעיף ב] מברכין הטוב והמטיב על כל שינוי יין מן הסתם אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון כל שאינו יודע שהוא גרוע ממנו.
הגה: ואין חילוק בין שניהם חדשים או אחד חדש ואחד ישן (בית יוסף בשם תוספות פרק הרואה וטור ותרומת הדשן סימן ל"ד), ואפילו שתה ממנו תוך שלשים יום. יש אומרים דאם שתה תחלה יין אדום והביאו לו יין לבן אף על פי שהוא יותר גרוע מברך הטוב והמטיב לפי שהוא בריא לגוף יותר מן האדום (מרדכי פרק ערבי פסחים).
הדרן עלך פרק כיצד מברכין
פרק שביעי - שלשה שאכלו
[עריכה]תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ז הלכה א
מתני’: (1)שלשה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. (2)אכל דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, (3)והשמש שאכל כזית, (4)והכותי
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ב] שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון, ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצב סעיף א] היו המסובין ג' חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו' ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יותר טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל. ואם הם עשרה צריך להזכיר את ה' שאומר נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו'.
ואין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו או שאומר למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקום חיינו אומר חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה כ] אבל אם אכל דמאי אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים או מעשר ראשון שנטלה תרומתו אף על פי שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשבלין או מעשר שני והקדש שנפדו אף על פי שלא נתן את החומש, הרי זה מברך תחלה וסוף וכן כל כיוצא בהן.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצט סעיף א] השמש שאכל כזית מזמנין עליו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצט סעיף ב] כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו.
דף נא
[עריכה]
[דף נא עמוד א] מזמנין עליהן. אבל (1)אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, (2)והנכרי, אין מזמנין עליהן:
גמ’: הכא את אמר (3)שלושה שאכלו כאחת אין רשאין ליחלק. משמע שרק אם סיימו סעודתם יחד אין רשאים לחלק, אבל אם הקדים אחד וסיים לאכול רשאי לברך. והכא את אמר שלשה שאכלו כאחת, חייבין לזמן. משמע דכיוון שישבו לאכול יחד, אף שלא סיימו יחד חייבין לזמן? אמר שמואל כאן בתחלה כאן בסוף. (4)אי זהו בתחילה ואי זהו בסוף? תרין אמורין. חד אמר נתנו דעת לאכול יחד אף שלא סיימו יחד, חייבין לזמן וזהו בתחילה. לא תכננו לאכול יחד אלא שאכלו כזית יחד, זהו בסוף. ואז רק אם סיימו יחד חייבין לזמן. וחרנה אמר אפילו אכלו כזית יחד, זהו בתחילה ולא יכולים לחלק. לא אכלו כזית יחד אלא שגמרו סעודתן יחד, זהו בסוף. אמר ר' אבא בשם רב הונא. ור' זעירא אמר בשם אבא בר ירמיה. שלושה חיבים לזמן. שנים, רשות. אמרה רבי זעירא קומי רבי יסא. א"ל. (3.2)אני אין לי אלא משנה דתנן, שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. הא שנים, אינם רשאים לזמן. אמרי, רבנן דהכא רבי יסא בדעתון דחכמי א"י ר"י ור"ל. ורבנן דהתם רבי אבא בדעתון דחכמי בבל שמאל. דאיתמר. אמר שמואל, (5)שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף, משמע שאף בשנים יש קביעות. רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תרויהון אמרי, אפילו שנים שדנו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה יט] כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו. /השגת הראב"ד/ כל האוכל דבר האסור כו' עד לא בתחלה ולא בסוף עד סוף הפרק. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצו סעיף א] אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ז] נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן כלל, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו, והעכו"ם אין מזמנין עליו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצט סעיף ד] עובד כוכבים אין מזמנים עליו ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך ברכת המזון ולומר על שהנחלת לאבותינו:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה י] שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה, וששה יש להם ליחלק עד עשרה, מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים, שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף א] שנים שאכלו אף על פי שבברכת המוציא פוטר אחד את חבירו מצוה ליחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו במה דברים אמורים כשהיו שניהם יודעין לברך ברכת המזון אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני. אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר.
הגה: וצריך המברך שיכוין להוציאו (מרדכי ריש פרק שלשה שאכלו ובית יוסף בשם סמ"ג).
אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה אבל ג' שאכלו אינם רשאים ליחלק ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון וכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק שכלם נתחייבו בזימון ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים כיון שנתחייבו בהזכרת השם
(הגה: דאז יכולים ליחלק אם ירצו ונראה לי דהוא הדין בששה אינן מחויבים ליחלק רק אם ירצו נחלקים)
ומצוה לחזור אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף ד] שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו לא אכל עדיין כזית פת אינם רשאים ליחלק:
5)[רמב”ם \שופטים\ הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י] אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין.
5)[שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ג סעיף ב] פחות משלשה אין דיניהם דין אפי' לא טעו אא"כ קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים:
(ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בע"כ של אדם) (מהרי"ו סי' קמ"ז)
כל שאינם שלשה (ולא קיבלום עליהם ואינם מומחים לרבים) (טור) אפי' הם סמוכים בא"י הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לבית דין ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן אבל השלשה אע"פ שאינם סמוכים ההודאה בפניהם כהודאה בבית דין וכן בכופר ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון:
[דף נא עמוד ב] אין דינן דין. אמר רב הונא. (1)שלושה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו, מזמנין. רב חסדא אמר, (1)והן שבאו משלש חבורות שכבר נתחיבו בזימון. על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה, והן שאכלו שלושתם כאחת. אמר רבי יונה. על דעתיה דרב הונא, הטביל במי חטאת שלוש איזובות. זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו, מזה בהן. על דעתיה דרב חסדא. והן שבאו משלוש חבילות. על דעתיה דר' זעירא וחבורתיה. והוא שהטביל שלשתן כאחת. אין תימר אין למידין אזוב מברכה? והא אנן חזינן רבנן קיימין בסוכה, וילפין ולומדים מטיט הנרוק? כיי דתנינן תמן. (2)הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים, פסולה. הא פחות מיכן, כשירה. מהו לישן תחתיו? השיב רבי יצחק בן אלישיב. (3)הרי טיט הנרוק, משלים במקוה לארבעים סאה ואין מטבילין בו. אף הכא. משלים בסוכה ואין ישינין תחתיו. (4)שלושה שאכלו כאחת וביקש אחד מהן לילך לו. דבית רב אמרי, יברך ברכה ראשונה וילך לו. אי זו היא ברכה ראשונה? דבית רב אמרו, זו ברכת הזימון. רב זעירא אמר בשם רב ירמיה, זו הזן את הכל. ר' חלבו בר חנן אמר בשם רב, זו הזן את הכל. התיב רב ששת. והא מתניתא פליגא? דתניא. (5)שנים שלשה יודעים כל אחד חלק מהברכות חייבין בברכת הזימון
(1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף ה] ג' שבאו מג' חבורות של שלשה שלשה בני אדם ונתחברו אלו השלשה אם זימנו עליהם במקומם כגון שהפסיקו כל אחד לשנים עד שאמרו הזן שוב אינם יכולים לזמן אפילו אכלו אחר כך יחד וגמרו סעודתן ואם לא זימנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפילו לא אכלו אלו הג' ביחד משנתחברו:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה ד] דפנות שהיו דבוקות בגג הסוכה ולא היו מגיעות לארץ אם היו גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה פחות מיכן כשרה, היו הדפנות דבוקות לארץ ולא היו מגיעות לסכך אם גבוהות עשרה טפחים אף על פי שהן רחוקין מן הגג כמה אמות כשרה ובלבד שיהיו הדפנות מכוונות תחת שפת הגג, הרחיק את הגג מן הדופן שלשה טפחים פסולה פחות מיכן כשרה, תלה מחיצה שגבוהה ארבעה ומשהו באמצע בפחות משלשה סמוך לארץ ובפחות משלשה סמוך לגג הרי זו כשרה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרל סעיף ט] היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו והעמידם בפחות משלשה סמוך לארץ כשרה אפילו הגג גבוה הרבה ובלבד שיהא מכוון כנגדן ואפילו אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך שלשה כנגדו כשרה ואם אינו גבוה אלא עשרה טפחים אפילו אין בדופן אלא ארבע ושני משהויין כשרה שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום היו הדפנות גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה:
3)[רמב”ם \טהרה\ הלכות מקוואות פרק ז הלכה ג] ואלו מעלין ולא פוסלין: השלג, והברד, והכפור, והגליד, והמלח, וטיט הנרוק, כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ונפל לתוכו סאה מא' מאלו ה"ז עולה למדתו והרי המקוה כשר ושלם, נמצאו מעלין ולא פוסלין, אפילו הביא מ' סאה שלג בתחילה והניחן בעוקה וריסקו שם ה"ז מקוה שלם וכשר.
3)[רמב”ם \טהרה\ הלכות מקוואות פרק ח הלכה י] מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט מטבילין בטיט ובמים, באי זה טיט מטבילין בטיט הרך שהמים צפין על גביו, היו המים מצד אחד והטיט הרך מצד אחר מטבילין במים ולא בטיט.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות מקואות סימן רא סעיף ל] אין שאיבה פוסלת אלא במים אבל השלג והברד והכפור והמלח והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות שיכולין להריקו מכלי אל כלי אין שאיבה פוסלת בהן שאם שאב מאלו למקוה החסר לא פסלוהו ולא עוד אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר:
הגה: וכשמשער שיעור המקוה בשלג ימעך חללו תחילה (ב"י בשם הראב"'ד והרא"ש וכ"כ הרמב"ם) ואז מותר לטבול בו כמות שהוא (מרדכי ס"פ במה טומנין בשם ר' שמריה) ויש מחמירין לטבול בכל אלה עד שנימוחו ונעשו מים (שם במרדכי בשם הר"ר שמחה והר"א מביהם) וטוב להחמיר לכתחלה (ב"י ועיין בא"ח סימן ק"ס):
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות מקואות סימן רא סעיף לב] מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט רך שהפרה שוחה ושותה ממנו, אם המים צפים ע"ג הטיט יכולין לטבול אפילו בטיט; אין המים צפים על גבי הטיט, אין טובלין במקום הטיט. אבל במים, טובלין אפילו אין בו מ' סאה אלא ע"י הטיט.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן ר סעיף א] שלשה שאכלו כאחד אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון ואפילו לא רצה להפסיק מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה כלום ואם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון:
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצד סעיף ג] ג' שאכלו כאחד ואין אחד מהם יודע כל ברכת המזון אלא אחד יודע ברכה ראשונה ואחד השניה ואחד השלישית חייבים בזימון וכל אחד יברך הברכה שיודע ואף על פי שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית אין בכך כלום אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה שאין ברכה אחת מתחלקת לשתים:
דף נב
[עריכה]
[דף נב עמוד א] הא ארבעה לא. כי צריך שכל אחד ידע ברכה שלמה. אין תימר דברכה ראשונה זו ברכת הזימון, ניתני ארבעה? באמת אשכחן תני דתני ארבעה. אין תימר זו הזן את הכל. קשיא שהרי לדעתו יש רק שלוש ברכות. אין תימר שגם לשיטתו יש ארבע. והרביעית זו הטוב והמטיב. לית את יכול. דשנייא היא שהיא רק דרבנן. דאמר רב הונא, משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב. הטוב שלא נסרחו, והמטיב שניתנו לקבורה. אמר רב חונה. תיפתר כר' ישמעאל. דרבי ישמעאל אמר, הטוב והמטיב דבר תורה. דכתיב פרשת עקב (דברים ח י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ואכלת ושבעת וברכת. זו ברכת הזימון. את ה' אלהיך, זו הזן את הכל. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו ברכת בונה ירושלים. וכן הוא אומר פרשת דברים (דברים ג כה) ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך, זה הטוב והמטיב. על התורה, כתוב ברכה לפניה. ואין כתוב ברכה לאחריה. מה כתיב בה לפניה? פרשת האזינו (דברים לב ג) כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו. כתיב במזון ברכה לאחריו, ואין כתיב לפניו. מה כתיב לאחריו? ואכלת ושבעת וברכת. ומניין ליתן את האמור בזה בזה, ואת האמור בזה בזה? אמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן. כתיב בתורה, כי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלוהנו. וכתיב במזון, וברכתה את ה’ אלוקיך. אתיא שם השם שם השם לגזירה שוה. מה שם השם שנאמר בתורה ברכה לפניו. אף שם שנאמר במזון ברכה לפניו. ומה
[דף נב עמוד ב] שם השם שנאמר במזון ברכה לאחריו. אף שם השם שנאמר בתורה לאחריה. עד כדון כרבי עקיבא שלומד בגזרה שוה. לר' ישמעאל שלומד מק"ו מניין? דאמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל, קל וחומר. מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו, טעון ברכה לאחריו. תורה שהיא טעונה ברכה לפניה, אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה? עד כדון תורה. מזון מנין? אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה, טעונה ברכה לפניה. מזון שטעון ברכה לאחריו, אינו דין שטעון ברכה לפניו? ר' יצחק ור' נתן למדו מהפסוקים. ר' יצחק אמר מדכתיב (שמואל א ט יג) כי הוא יברך הזבח, ואח"כ יאכלו הקרואים. ר' נתן אומר מדכתיב פרשת משפטים (שמות כג כה) ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך. אימתי הוא קרוי לחמך ומימך? עד שלא אכלת. רבי אומר. מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך. בשעה שהוא תאב לאכול, לא כל שכן? עד כדון מזון. תורה מה? אם מזון שאינו אלא חיי שעה, טעון ברכה לפניו ולאחריו. תורה שהיא חיי עד, לא כל שכן? רבי זעירא בעי. אילין ג' קרויות של העולים לתורה בשני וחמישי. מה את עביד לון? כשלשה שאכלו כאחת, או כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו. אין תעבדינון כשלשה שאכלו כאחת, הראשון מברך ברכה ראשונה. והאחרון ברכה אחרונה. והאמצעי אינו מברך כל עיקר כמו במזון שאחד פוטר השאר. אין תעבדינון כשלשה שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אפילו האמצעי מברך לפניו ולאחריו. א"ר שמואל בר אבדימא. לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון, אלא לרבים. שהרי קריאת התורה בציבור. אם כן כנראה שנלמד מברכת המזון של רבים. מדין שלושה שאכלו שאחד מברך לכולם.
דף נג
[עריכה]
[דף נג עמוד א] אם כל מה שלמדנו לברכת התורה מברכת המזון, זה רק בקריאה לרבים אם כן בינו לבין עצמו לא יברך. ואיך מברכים בבקר את ברכות התורה ביחיד? א"ר אבא מרי אחוי דר' יוסי. עשאוה כשאר כל מצותיה של תורה. מה שאר כל המצות טעונות ברכה, אף זו טעונה ברכה. תנן, אכל דמאי וכ"ו מזמנים עליו. הדא אמרה. אכל פירות שספק ניתקנו ספק לא ניתקנו, מזמנין עליו. אמר ר' שמעון אחוי דר' ברכיה. שניא היא. שבשעה שגזרו על הדמאי, רוב עמי הארץ היו מכניסין לבתיהן כדי לחייבן, והיו מעשרין. ולא דמי לשאר ספק מעושר. ויי דא אמרה דא, שמברכים על הספק? מדתניא כותי מזמנין עליו. ואהן כותי, לאו ספק הוא? א"ר אבא. תיפתר כמן דאמר כותי כישראל. דאתפלגון. כותי הרי הוא כגוי דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כותי כישראל לכל דבר.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ז הלכה ב
מתני’: (1)נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. עד כמה מזמנין? (2)עד כזית. רבי יהודה אומר, עד כביצה:
גמ’: תנן, נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. אמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, ור' יוסי בן שאול אמר בשם רבי. קטן, עושין אותו סניף לעשרה. והתני, אין מדקדקין בקטן? א"ר יוסי, קיימוה ר' חנינא ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, בשני קטנים נצרכה. שאם היה קטן ממש, עושין אותו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ז] נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן כלל, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו, והעכו"ם אין מזמנין עליו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצט סעיף ו] נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים אלא נשים לעצמם ועבדים לעצמם ובלבד שלא יזמנו בשם:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף ו] שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון, בכזית.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצו סעיף ד] אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.
[דף נג עמוד ב] סניף לעשרה. אם היה ספק, כגון שהביא שתי שערות אך אין בהם כדי לכוף, או בן שלוש עשרה ולא הביא שתי שערות, לא מדקדקים בו. ועושין אותו כודאי, ועולה אף למנין התשעה וניתן לצרף עוד קטן כעשירי. אמר ר' יהודה בר פזי בשם ר' יוסי. תשעה נראין כעשרה מזמנים עליהם. איך מדובר? האם בתשעה מסוימין גדולים שנראין כעשרה. כשהם מפוזרים או כשהם מכונסים. או שהכוונה לתשעה גדולים ואחד קטן ביניהן, שנראים כעשרה? אמר ר' ברכיה רבי יעקב בר זבדי בעא קומי ר' יוסי. כמה דאת אמר תמן, קטן עושין אותו סניפין לעשרה. אף הכא עושין אותו סניף לשלשה? הרי זה ק"ו. ומה תמן בעשרה שמזכירין את השם, עושין אותו סניף. כאן שאין מזכירין את השם, לא כל שכן? א"ל הא אינו כל שכן. תמן על ידי שהן אומרים את השם, עושין אותו סניף, כדי שיוכלו להזכיר את השם. וכאן שאין קורין את השם, אין עושין אותו סניף. תני קטן וספר תורה עושין אותו סניף .א"ר יודן כיני מתניתא. קטן לקריאת ספר תורה, עושין אותו סניף לעשרה. מאימתי עושין אותו סניף? רבי אבינא אמר, איתפלגון רב הונא ורב יהודה ותרויהון בשם שמואל. חד אמר, כדי שיהא יודע טיב ברכה. וחרנה אמר, (1)שיהא יודע למי הוא מברך. א"ר נסא. כמה זימנין אכלית עם ר' תחליפא אבא, ועם אנינייא בר סיסי חביבי. ולא זמנין עלי, (1.2)עד שהבאתי שתי שערות. שמואל בר שילת בעא קומי רב. ואית דאמרין דבעו קומי ויש אומרים ששאלו לפני ר' שמואל בר שילת. תשעה אכלו פת, ואחד ירק מהו? אמר לון (2)מזמנין. שמונה אכלו פת ושנים ירק? אמר לון מזמנין. שבעה פת ושלשה ירק? אמר לון (2)מזמנין. רבי אבינא בעי. מחצה למחצה מהו? א"ר זעירא. עד דאנא תמן בבל אצרכת לי עוד כשהייתי שם בבבל הסתפקתי. ומיצר לי דלא שאלתיה ואני מצטער שלא שאלתי. רבי ירמיה בעי. תשעה אכלו פת ואחד ירק. אותו שאכל ירק, מהו שיברך? מחלפה שיטתיה דר' ירמיה? שהרי כאן הוא מסתפק, ואילו במעשה דר"ש בן שטח פשוט לו שלא יכול לזמן. דתני, שלש מאות נזירין עלו בימי ר"ש בן שטח. מאה וחמשים
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ז] נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן כלל, קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה, ומצטרף בין למנין שלשה בין למנין עשרה לזמן עליו, והעכו"ם אין מזמנין עליו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצט סעיף י] קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה.
הגה: ויש אומרים דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פרק שלשה שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזמון אף על פי שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל):
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ח] אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ולמעלה, שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן מצטרפין לזמן בשם, והוא שיהיה המברך מאוכלי הפת, אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת רוב הניכר, במה דברים אמורים בעשרה, אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת ואח"כ מזמנין.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצז סעיף ב] תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת ואפילו שבעה אכלו דגן וג' ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן:
דף נד
[עריכה]
[דף נד עמוד א] מצא להן פתח, ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. אתא גבי ינאי מלכא א"ל. אית הכא תלת מאה נזירין, בעיין תשע מאה קרבנין יש כאן שלוש מאות נזירים שזקוקים לתשע מאות קרבנות. אלא יהב את פלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשין. אזל לישנא בישא ואמר ליה, לא יהב מן דידיה שלא נתן משלו כלום. שמע ינאי מלכא וכעס. דחל פחד שמעון בן שטח וערק ברח. בתר יומין אחר זמן. סלקון בני נש רברבין באו אנשים חשובים מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא. מן דיתבין תוך שהם יושבים אכלין, אמרין ליה. נהירין אנן זוכרים אנו, דהוה אית הכא חד גבר סב שהיה כאן זקן אחד. והוה אמר קומין מילין דחכמה שהיה אומר לפנינו דברי חכמה. תני לון עובדא סיפר להם את המעשה. אמרין ליה, שלח ואייתיתיה תביא אותו. שלח ויהב ליה מילא הבטיח שלא יפגע בו. אתא ויתיב ליה בא וישב לו בין מלכא למלכתא. א"ל, למה אפלית שיטיתה בי? א"ל. לא אפליית בך. אלא את מממונך, ואנא מן אורייתי. דכתיב (קהלת ז יב) כי בצל החכמה בצל הכסף. אמר ליה, ולמה ערקת ברחתה? א"ל. שמעית דמרי שאדוני כעס עלי. ובעית מקיימה הדין קרייא והחלטתי לקיים את הפסוק (ישעיהו כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. וקרא עלוי ינאי את הפסוק (קהלת ז יב) ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. שנאי ידע שבאמת התכוון להרוג אותו. א"ל, ולמה יתבתה בין מלכא למלכתא? א"ל בסיפרי דבן סירא כתיב. סלסליה ותרוממך, ובין נגידים תושיבך. אמר, הבו ליה כסא דליבריך. נסב כסא ואמר. נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. א"ל, עד כדון עדיין את בקשיותך? הרי אין זה נוסח הברכה. א"ל, ומה נאמר על המזון שלא אכלנו? אמר, הבו ליה דליכול. יהבו ליה ואכל ואמר, נברך על המזון שאכלנו. א"ר יוחנן. חולקין על ר"ש בן שטח. ר' אבא אמר על הראשונה שלא רצה לזמן אלא אם כן יאכל. דלחכמים אף אם לא אכל מוציא את האחרים ידי חובה. רבי ירמיה אמר, (1)על השנייה. שאין אדם מוציא אחרים אלא אם כן אכל לחם. והוא לא אכל אלא ירק, שהרי לא נטל ידיו. מחלפה שיטתיה דר' ירמיה? התם צריכה ליה הסתפק האם יכול לזמן, והכא פשיטא ליה שלא יכול לזמן. הן דפשיטא ליה שלא יכול לברך, כרבנן. הן דצריכה ליה מה שהוא הסתפק, כרבן שמעון בן גמליאל. כדתנן, רשב"ג אומר, עלה (1, 2)היסב ואכל עמהן. אף על פי שלא אכל כזית דגן, מזמנין עליו. אבל לדברי חכמים. אמר רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן. לעולם אין מזמנין עליו, עד שיאכל כזית דגן. ובזה הסתפק רבי ירמיה. לדעת ר"ג, האם כשם שמצטרף לזימון כך יכול לזמן או לא. והתני (3)שנים פת ואחד ירק מזמנין? מתניתה כרשב"ג:
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצז סעיף ב] תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת ואפילו שבעה אכלו דגן וג' ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצז סעיף ב] תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק מצטרפין להזכיר השם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים מצטרף עמהם והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת ואפילו שבעה אכלו דגן וג' ירק מצטרפין אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצז סעיף ג] המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בברכת המזון של אלו במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל להצטרף לעשרה אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת ויש אומרים דבכזית דגן מהני אפילו אינו פת ויש אומרים דבירק ובכל מאכל מהני הלכך שנים שאכלו ובא שלישי אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ז הלכה ג
[דף נד עמוד ב] מתני’: כיצד מזמנין? (1)בשלושה אומר נברך. בשלושה והוא אומר, ברכו. בעשרה אומר, נברך לאלהינו. בעשרה והוא אומר, ברכו. אחד עשרה ואחד עשר רבוא. במאה אומר, נברך לה' אלהינו. במאה והוא אומר ברכו. באלף אומר, נברך לה' אלהינו אלהי ישראל. באלף והוא אומר ברכו. בריבוא אומר, נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רוב הקהל מברכים שנאמר(תהילים סח כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. א"ר עקיבא. מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. ר' ישמעאל אומר, (2)ברכו את ה' המבורך:
גמ’: דלמא מספרים את זה. ר' זעירא ר' יעקב בר אחא ר' חייא בר אבא ורבי חנינא חברון דרבנן, הוו יתבין אכלין. נסב ר' יעקב בר אחא כסא ובירך ואמר נברך. א"ל ר' חייא בר אבא, ולמה לא אמרת ברכו? א"ל, ולא כן תני אין מדקדקין בדבר. בין שאמר נברך בין שאמר ברכו, אין תופסין אותו על כך, והנקדנין המקפידים שלא לצורך תופסין אותו על כך. ובאיש כאב לר' זעירא בגין דצווח קרא ר' יעקב בר אחא לר' חייא בר אבא נקדנא. שמואל אמר. איני מוציא את עצמי מן הכלל ואנני אומר ברכו אלא נברך. התיבון. הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו? א"ר אבין. מכיון דהוא אמר המבורך, אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי זעירא. מזג ליה כסא. א"ל זעירא. סב בריך ותתכוון להוציא אותי, ויהב דעתך דאת מישתי חורנה ותן דעתך שתשתה עוד שלא תצטרך לברך על כל כוס. דתני, השמש מברך על כל כוס וכוס, ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. אמר ליה. כמא דאנא יהב דעתי מפקא יתיך ידי חובתך בברכתה כמו שאני נותן דעתי להוציא אותך בברכה. כן הב דעתך מפקא ידי חובתך כך גם אתה תן דעתך לצאת בברכתי {{{2}}}ותענה אמן.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ב] שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון, ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ד] היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם, כיצד המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצב סעיף א] היו המסובין ג' חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו' ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יותר טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל. ואם הם עשרה צריך להזכיר את ה' שאומר נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו'.
ואין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו או שאומר למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקום חיינו אומר חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה א] סדר תפלות הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש, ואחר כך אומר ברכו את יי' המבורך והם עונים ברוך יי' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ה] כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו, ואח"כ אומר ברכו את יי' המבורך וכל העם עונין ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וחוזר ומברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה יי' נותן התורה, וכל העם עונין אמן, ואחר כך קורא עד שישלים לקרות וגולל הספר ומברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר נתן לנו תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו ברוך אתה יי' נותן התורה.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נז סעיף א] אומר שליח צבור ברכו את ה' המבורך ועונים אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד וחוזר שליח ציבור ואומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ונהגו שהשליח ציבור מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח וכו' בעוד שהוא מאריך בברכו (טור):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה ז] השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו, ואם נתנו לו יין מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו אלא ברצונם.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסט סעיף ג] השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו לפי שהוא כנמלך וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת ואם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כמו על היין.
הגה: שנים שהיו אוכלין ביחד השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות כדי שיצטרפו לזימון. ועיין לקמן סימן ק"ע סעיף כ"א:
דף נה
[עריכה]
[דף נה עמוד א] אמר רב תנחום בר ירמיה. מתניתא אמרה כן דתנן, (1)המתעסק לא יצא. (1)והשומע מן המתעסק, לא יצא. שצריך דעת תוקע להוציא ודעת שומע לצאת: תנן, במאה אומר וכ"ו. א"ר יוחנן. זו דברי ר' יוסי הגלילי דאמר, לפי רוב הקהל מברכים. אבל לדברי חכמים, אחד עשר ואחד עשר ריבוא. רבא אמר (2)הלכה כמי שאומר אחד עשר ואחד עשר ריבוא. מניין לעדה שהיא עשרה? ר' אבא ור' יסא אמרו בשם רבי יוחנן. כתיב הכא אלהים ניצב בעדת א-ל. ונאמר במרגלים, עד מתי לעדה הרעה הזאת. מה עדה שנאמר במרגלים עשרה, אף עדה שנאמר כאן עשרה. רבי סימון אמר. נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל. ונאמר להלן פרשת מקץ (בראשית מב ה) ויבאו בני ישראל לשבור בר בתוך הבאים. מה תוך האמור להלן עשרה. אף כאן עשרה. א"ל ר' יוסי בי ר' בון. אם מתוך את יליף לה, סגין אינון רבים הם שהרי נאמר בתוך הבאים והם היו הרבה. אלא נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים. מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה. אף כאן עשרה. תנן, רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רוב הקהל מברכים. שנאמר(תהילים סח כז) במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל. מה מקיימין רבנן טעמא דר' יוסי הגלילי שלמד מדכתיב במקהלות. בכל קהלה וקהלה, דעל פי רוב הקהל הן עונים? א"ר חנינא בריה דר' אבהו. במקהלת כתיב בלשון יחיד דברכה אחת לכולם: פיסקא. תנן, א"ר עקיבא. מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. ר' ישמעאל אומר שבבית הכנסת אומרים, ברכו את ה' המבורך. ר' חייא בר אשי קם מיקרי באורייתא. אמר ברכו ולא אמר המבורך. בעון מישתקוניה רצו להשתיק אותו. אמר להון רב, (3)ארפוניה עזבו אותו, דנהיג כר' עקיבה. רבי זעירא עלה כהן וקם מקרי כהן במקום לוי. ובירך לפניה ולאחריה אף שבירך כשעלה כהן. ובעון מישתקוניה. שהם נהגו שהראשון פותח בברכה והאחרון חותם בברכה. אמר לון ר' חייא בר אשי. ארפוניה. דכן אינון נהיגון גבייהו שכל עולה מברך לפניה ולאחריה. כתיב (נחמיה ח, ו) ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול. במה הוא גידלו? גדלו שברך בשם המפורש. רב מתנה אמר. גדלו בברכה שאמר הא-ל הגדול הגיבור והנורא. כדדריש ר' סימון בשם ר"י בן לוי. למה נקראו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו הגדולה ליושנה דאמר ר' פנחס. משה התקין מטבעה של תפילה פרשת עקב (דברים י יז) האל הגדול הגבור והנורא. ירמיה אמר (ירמיהו לב יח) האל הגדול הגבור ולא אמר הנורא. למה אמר הגבור? דאמר לזה נאה לקרות גבור. שהוא רואה חורבן ביתו ושותק וזו גבורה. ולמה לא אמר נורא? שאין נורא אלא בית המקדש,שנאמר (תהילים סח לו) נורא אלהים ממקדשך. דניאל אמר (דניאל ט ד) האל הגדול והנורא, ולא אמר הגבור. דאמר, בניו מסורין בקולרין, היכן היא גבורתו? ולמה אמר הנורא? לזה נאה לקרות נורא, שעשה לנו נוראות בכבשן האש. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה, שאמרו עכשיו שחזרנו לארץ ישראל אפשר לחזור ולאמר. האל הגדול הגבור והנורא. ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה לדברים הללו? ואיך העזו למעט בשבחו של הקב"ה מדעתם? אמר ר' יצחק בן אלעזר. יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי, ואינן מחניפין לו
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ז הלכה ד
מתני’: (4)שלושה שאכלו כאחת, אינן רשאין ליחלק. וכן ארבעה וכן חמשה, ששה נחלקין עד עשרה. ועשרה אינן נחלקין עד שיהו עשרים:
גמ’: תני, היה יושב ואוכל בשבת ושכח ולא הזכיר של שבת. רב אמר (5)חוזר, ושמואל אמר אינו חוזר. אמר שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן. (5.2, 6)ספק הזכיר של ר"ח ספק לא הזכיר, אין מחזירין אותו. שאין חובה לאכול בר"ח.
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ב הלכה ד] המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו וכן השומע מן המתעסק לא יצא, נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפט סעיף ח] המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא; וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוון התוקע להוציאו; או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה ד] היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם, כיצד המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצב סעיף א] היו המסובין ג' חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם וכו' ואם הם ד' יכול לומר ברכו שאכלנו משלו אבל יותר טוב לומר נברך שלא להוציא עצמו מן הכלל. ואם הם עשרה צריך להזכיר את ה' שאומר נברך אלהינו וכו' והם עונים ואומרים ברוך אלהינו וכו'.
ואין לומר נברך לאלהינו בלמ"ד ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא כך הם מברכים וכל המשנה מזה הנוסח כגון שאומר נברך על המזון שאכלנו או שאומר למי שאכלנו משלו או שאומר במקום ובטובו מטובו או במקום חיינו אומר חיים הרי זה בור וכשהם עשרה כיון שמזכירים את השם יכול לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת ספר תורה סימן קלה סעיף ח] אם אין לוי בבית הכנסת כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי אבל לא כהן אחר כדי שלא יאמרו שהראשון פגום:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה י] שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה, וששה יש להם ליחלק עד עשרה, מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד עשרים, שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצג סעיף א] שנים שאכלו אף על פי שבברכת המוציא פוטר אחד את חבירו מצוה ליחלק שיברך כל אחד ברכת המזון לעצמו במה דברים אמורים כשהיו שניהם יודעין לברך ברכת המזון אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני. אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר.
הגה: וצריך המברך שיכוין להוציאו (מרדכי ריש פרק שלשה שאכלו ובית יוסף בשם סמ"ג).
אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה אבל ג' שאכלו אינם רשאים ליחלק ושנים שאכלו מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון וכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק שכלם נתחייבו בזימון ששה נחלקים כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים כיון שנתחייבו בהזכרת השם
(הגה: דאז יכולים ליחלק אם ירצו ונראה לי דהוא הדין בששה אינן מחויבים ליחלק רק אם ירצו נחלקים)
ומצוה לחזור אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה יב] שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת אומר ברוך יי' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש ברוך אתה יי' מקדש השבת, ביום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים, ומתחיל בברכת רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. /השגת הראב"ד/ שכח ולא הזכיר בשבת או בי"ט כו' עד אינו חוזר. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ טעה בזה דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה אף על פי שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ"ל.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפח סעיף ו] טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת אומר שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. וכל ברכות הללו בשם ומלכות. והא דסגי בהך ברכה, דוקא כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב, צריך לחזור לראש ברכת המזון:
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה יג] בראשי חדשים שכח ולא אמר יעלה ויבא אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם בה ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית גומר אותה ואינו חוזר, וכן בחולו של מועד ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר.
[דף נה עמוד ב] אשכח תני דפליג דתניא. (1)כל יום שיש בו קרבן מוסף. כגון ראש חודש וחולו של מועד, צריך להזכיר מעין המאורע. אם לא הזכיר, מחזירין אותו. (1)וכל שאין בו קרבן מוסף, כגון חנוכה ופורים. צריך להזכיר מעין המאורע. אם לא הזכיר, אין מחזירין אותו. חנן בר אבא וחברייא, הוו יתבין אכלין בשבתא. מן דאכלין וברכין אחרי שאכלו וברכו, קם חנן בר אבא אזל ליה הלך לו. כד חזר לגביהון, אשכחנון ברכין. אמר להם, ולא כבר בירכנו? אמרין ליה מברכין וחוזרין ומברכין. דשכחנו מדכרא דשבתא להזכיר שבת. אמר להם. והא אמר ר' אבא בשם רבי חונא, ור' ירמיה אמר דמטו בה בשם רב. (2)שכח ולא הזכיר של שבת, אומר אשר נתן מנוחה לעמו ישראל? אמרי ליה. כאן (2)בשהסיע דעתו והתחיל הטוב והמטיב, חוזר ומברך. וכאן בשלא הסיע דעתו ונזכר קדם שאמר הטוב והמטיב, אינו חוזר אלא אומר אשר נתן מנוחה לעמו ישראל. תני. עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך. אף על פי שכולם אוכלין מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. (3)ישבו ואכלו. אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככר לעצמו, אחד מברך על ידי כולם. ר' ירמיה (3)זמין לחבריה בפונדקא.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ז הלכה ה
מתני’: (4)שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד. בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו, הרי אלו מצטרפין לזימון. ואם לאו, אילו מזמנין לעצמן ואילו מזמנין לעצמן. ואין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, דברי ר"א. וחכמים אומרים, מברכין:
גמ’: תנן, שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד. רבי יונה ור' אבא בר זימנא אמרו בשם ר' זעירא. (4.2, 5)לשני בתים נצרכה. שאפילו בשני בתים אם רואים אלו את אלו מזמנים. ונקט בית אחד משום הסיפא, דאם לא רואים אלו את אלו, אפילו בבית אחד לא מצטרפים. א"ר יוחנן. והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן להצטרף לזימון. אילין (4.2, 5)בית נשיאה שבזמן האוכל לפעמים פתוחים ורואים אלו את אלו ולפעמים סגורים, מה את עבד לון? כבית אחד או בשני בתים? נאמר להם שכך הדין. אם היה דרכן לעבור אילו על אילו, ואפילו מקצתם ואפילו השמש, מזמנין. ואם לאו, אין מזמנין. ר' ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעיא דבי מדרשא העמיד את השמש שלו בין שני החדרים לצרפם. (4.2, 5)והוא מזמן על אילין ועל אילין: תנן, אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים, מברכין. אמר רבי זריקא בשם ר' יוסי בן חנינא. מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה, שהוא נותן לתוכו מים כל שהוא כדי שיהיה מן המובחר. נהיגין רבנן בההן כסא דקידושא כוותיא דר"א. מילתא דר' יוסה שאמר שנותנים מים בכוס, פליגא אדר' יונה. דר' יונה טעם כסא של ברכה, ולמחרת היה מוסיף מים (6)ומתקן לה כדי לקדש עליה ביום .
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה י] בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים ואומר בעבודה אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא, במוסף בחולו של מועד מתפלל תפלת המוסף כמו שמתפלל ביום טוב, ובראשי חדשים מתפלל שבע ברכות שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעית מעין קרבן ראש חדש וחותם בה מקדש ישראל וראשי חדשים.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכב סעיף א] ערבית שחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה ואם לא אמרו בערבית אין מחזירין אותו (ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר עיין לעיל סימן רצ"ד סעיף ד' וה'), בין שראש חודש יום אחד בין שהם שני ימים מפני שאין מקדשין את החדש בלילה אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה מחזירין אותו ואם נזכר קודם שהתחיל מודים אומר במקום שנזכר ואם לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לרצה ואם לא נזכר עד שהשלים תפלתו חוזר לראש ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר לרצה:
הגה: ואם הוא ספק אם הזכיר או לאו אין צריך לחזור (כל בו הלכות תפלה). ושליח ציבור ששכח מלהזכיר בשחרית עיין לעיל סימן קכ"ו
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצ סעיף ב] יום ג' שהוא חולו של מועד, ערבית ושחרית ומנחה מתפלל כדרכו, ואומר "יעלה ויבא" בעבודה. ואם לא אמרו, מחזירין אותו. וכן מזכירו בברכת המזון, ואם לא אמרו אין מחזירין אותו. ובמוסף מתפלל כדרך שמתפלל במוסף של יום טוב:
הגה: אלא כשמגיע ל"על ידי משה עבדך מפי כבודך כאמור", אומר "והקרבתם עולה" וגו' עד "ושני תמידין כהלכתן" (טור):
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרפב סעיף א] כל שמונת ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ ובתפלה בברכת מודים ואם לא אמר אין מחזירין אותו (וע"ל סימן רצ"ד סעיף ד' וה') ומיהו אם נזכר באותה ברכה כל זמן שלא הזכיר את השם אפילו נזכר בין אתה להשם חוזר:
הגה: י"א כששכח על הניסים בברכות המזון כשמגיע להרחמן יאמר הרחמן יעשה לנו נסים ונפלאות כשם שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו כו' (כל בו וכבר נתבאר סי' קפ"ז ס"ד):
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצג סעיף ב] אומר: על הנסים, בלילה וביום.
הגה: ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו (טור). ואין אומרים על הנסים רק ביום י"ד, אבל לא בט"ו (ב"י בשם א"ח ומנהגים); ובליל י"ד, אף על פי שלא קראו המגילה עדיין, אומר: על הנסים, בתפלת ערבית. (הגהות מיימוני פ"ב).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה יב] שכח ולא הזכיר בשבת או ביום טוב קדושת היום, אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית בשבת אומר ברוך יי' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קדש ברוך אתה יי' מקדש השבת, ביום טוב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים, ומתחיל בברכת רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית פוסק וחוזר לראש שהוא ברכת הזן. /השגת הראב"ד/ שכח ולא הזכיר בשבת או בי"ט כו' עד אינו חוזר. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ טעה בזה דלא גריעא ברכה רביעית ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה אף על פי שסיים שים שלום חוזר לעבודה ואינו חוזר לראש הלכך הכא נמי פוסק וחוזר לתחלת בונה ירושלים עכ"ל.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפח סעיף ו] טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. ואם חל יום טוב בשבת אומר שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. וכל ברכות הללו בשם ומלכות. והא דסגי בהך ברכה, דוקא כשנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב, צריך לחזור לראש ברכת המזון:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה יב] רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אף על פי שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד. /השגת הראב"ד/ רבים שנתוועדו כו' עד להסב כאחד. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף יא] אם היו שנים או רבים אחד מברך לכולם ודוקא הסיבו שהוא דרך קבע (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) (טור), אבל אם היו יושבים בלא הסיבה כיון שאינם נקבעים יחד כל אחד מברך לעצמו ואם אמרו נאכל כאן או במקום פלוני כיון שהכינו מקום לאכילתן הוי קבע ואפילו בלא הסיבה והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת הוי קביעות ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי ולדידן אפילו קבעו מקום לאכילתן או בעל הבית עם בני ביתו לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן אחד או במפה אחת.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה יב] שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אחד, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן, ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין את אלו, והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצה סעיף א] שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון ואם לאו אינם מצטרפות ואם יש שמש אחד לשתיהן הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים אינם מצטרפין בשום ענין:
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצה סעיף ב] אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית, הוא מצרפן.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפב סעיף ג] צריך שלא יהא פגום שאם שתה ממנו פגמו אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי אין בכך כלום ואפילו שתה מהכד או מחבית קטנה הוי פגום אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה אין להקפיד יש מי שאומר שאפילו מים פגומים פסולים למזוג בהם כוס של ברכה:
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפב סעיף ו] יכולין לתקן כוס פגום על ידי שיוסיפו מעט יין ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים מיתקן:
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף יא] אם אין לו אלא כוס אחד מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו שלא יפגימנו אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה מוזגו למחר להשלימו לרביעית והיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה שאם לא כן מוטב שיניחנה להבדלה שאי אפשר בפת משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר מזיגה יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני ולא יקדש ביום דקידוש הלילה עדיף:
דף נו
[עריכה]
[דף נו עמוד א] אין תימר שהוא כבר היה מזוג. והתני השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה דמו בראשו? כדא"ר יוחנן, אין אסור אלא בכלי מתכות. ושל רבי יונה לא היה בכלי מתכת. אמר ר' ירמיה בשם ר' יוחנן. ראשונים היו שואלין, שמאל מהו שתסייע לימין בכוס של ברכה? את (1)שמע מינה תלת. את שמע, שהוא צריך לתופסו בימין. וצריך שתהא ידו גבוהה מן השולחן טפח. אחרת יכל להישען על השולחן ולא היה מתעיף. וצריך שיהיה נותן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו. שאם היה מותר להסיח דעתו ממנו, היה יכול להניח על השולחן לנוח מעט ולחזור ולטלו. אמר ר' אחא. שלשה דברים נאמרו בכוס של ברכה. (2)מלא, עיטור, ומודח. ושלשתן נרמזו בפסוק אחד. דכתיב פרשת וזאת הברכה (דברים לג כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'. שבע, עיטור. כשמסביבו כוסות מלאים נראה כשבע. רצון, מודח. דכשכוס נקיה יש שביעות רצון לשותה ממנו. מלא כמשמעו. א"ר חנינא אם עשיתה כן מה כתיב תמן? ים ודרום ירשה. אתה זוכה לירש העולם הזה והעולם הבא. א"ר אלעזר. כוס פגום אין מברכין עליו. וטעמו פגמו. תניא, הנכנס לתוך ביתו במוצאי שבת. מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואומר הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. את שמע מינה תלת. שמע מינה, (3)כוס פגום אין מברכין עליו. שאם היה יכול לברך על כוס פגום, יכל להבדיל ולטעום, ולחזור ולברך עליו ברכת המזון. וצריך שיהא בו כשיעור. וטעמו פגמו. א"ר תנחום בר יודן. (4)כבוד היום קודם לכבוד לילה. קדושת הלילה קודמת לקדושת היום. אי זהו נוסח קידוש היום? אמר ר' יוסי בשם רבי יעקב בר אחא, ור' אלעזר בר יוסף אמר בשם רב. בורא פרי הגפן. ר' זריקן, בר חמוי דר' זריקן (5)הזכיר על הניסים בחנוכה בנודה לך ה’ על הארץ ועל המזון וקילסו אותו. ר' אבא בריה דרבי חייא בר אבא הזכיר דיין האמת בבית אבל בהטוב ומטיב, וקילסו אותו. שרומז שצריך לברך על הרעה כעין שמברך על הטובה. אמר רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא. אכל מהלך, עומד ומברך. אכל עומד, יושב ומברך. אכל יושב, מיסב ומברך. אכל מיסב, מתעטף ומברך. אם עשה כן, הרי הוא כמלאכי השרת.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה יד] אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, ומביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון, ואחר כך מברך על היין, ואח"כ מברך על הבשמים, אם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו טחו בראש השמש, ואם היה השמש תלמיד חכם טחו בכותל כדי שלא יצא מבושם לשוק. /השגת הראב"ד/ אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה, ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם של רשות מ"מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפג סעיף ד] מקבלו בשתי ידיו וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו ולא יסייע בשמאל.
הגה: והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה מותר (בית יוסף בשם שבולי הלקט).
ומגביהו מהקרקע טפח אם הוא יושב על גבי קרקע ואם הוא מיסב בשלחן מגביהו מעל השלחן טפח ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו.
הגה: ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר שקורין גלוק גלא"ז לברך עליו. ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה טו] אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ, וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה, ואין משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפג סעיף א] כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ; ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות, א"צ.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפג סעיף ב] יתן היין לתוכו חי עד שמגיע לברכת הארץ ואז מוזגו להודיע שבח הארץ.
הגה: ויש אומרים דאם היין אינו חזק אין צריך למוזגו (טור), וכן נוהגין באלו הארצות. ויוציאנו מן החבית לשם ברכה (טור בשם רש"י). ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין, אין צריך רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא וכן נוהגין במדינות אלו. וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפב סעיף ג] צריך שלא יהא פגום שאם שתה ממנו פגמו אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי אין בכך כלום ואפילו שתה מהכד או מחבית קטנה הוי פגום אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה אין להקפיד יש מי שאומר שאפילו מים פגומים פסולים למזוג בהם כוס של ברכה:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף יא] אם אין לו אלא כוס אחד מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו שלא יפגימנו אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה מוזגו למחר להשלימו לרביעית והיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה שאם לא כן מוטב שיניחנה להבדלה שאי אפשר בפת משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר מזיגה יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני ולא יקדש ביום דקידוש הלילה עדיף:
4)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ד] עיקר הקידוש בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף ג] אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לצורך היום והא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד יום:
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה ו] בחנוכה ובפורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הנסים כדרך שמוסיף בתפלה, ויום טוב או ראש חדש שחל להיות בשבת מזכיר רצה והחליצנו תחילה ואח"כ יעלה ויבא, וכן ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ורצה והחליצנו ויעלה ויבא בנחמה.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפז סעיף ד] אם לא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד, מחזירין אותו. הגה: ואומרים על הנסים בחנוכה ובפורים, קודם ועל הכל וכו'; ואם לא אמרו, אין מחזירין אותו (טור). וע"ל סימן תרפ"ב. ומ"מ יוכל לאומרו בתוך שאר הרחמן, ויאמר: הרחמן הוא יעשה לנו נסים כמו שעשה בימים ההם וכו', והכי נהוג (כל בו).
[דף נו עמוד ב] מה טעמא? דכתיב (ישעיהו ו ב) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו. שצריך שיהיה היכר שמכין עצמו לברכה כמו שהמלאכים מכינים עצמם
הדרן עלך פרק שלשה שאכלו
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק שמיני - אלו דברים
[עריכה]פרק ח הלכה א
מתני’: אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה. בית שמאי אומרים, מברך על היום ואח"כ מברך על היין. וב"ה אומרים, (1)מברך על היין ואח"כ מברך על היום:
גמ’: מה טעמהון דבית שמאי? שקדושת היום גרמה ליין שיבוא. וכבר נתחייב בקידוש היום עד שלא בא היין. מה טעמהון דבית הלל? שהיין גורם לקדושת היום שתאמר. ד"א. היין תדיר וקדושת היום אינה תדירה. ותדיר ושאינו תדיר תדיר קדם. א"ר יוסי. מדברי שניהן, יין והבדלה, (2)היין קודם. שהרי כלום טעמהון דבית שמאי, אלא שקדוש היום גרמה ליין שיבוא. וכאן, הואיל ולא הבדלה גרמה ליין שיבוא, דעיקר הבדלה בתפילה ואם אין יין יבדיל על שיכר, היין קודם. כלום טעמהון דבית הלל, אלא שהיין תדיר וקידוש אינה תדירה אף כאן הואיל והיין תדיר והבדלה אינה תדירה, היין קודם. ר' מנא אמר. מדברי שניהן יין והבדלה, הבדלה קודמת. כלום טעמהון דבית שמאי, אלא שכבר נתחייב בקידוש היום עד שלא בא היין, אף כאן הואיל ונתחייב בהבדלה עד שלא בא היין, הבדלה קודמת. כלום טעמהון דבית הלל, אלא שהיין גורם לקדושת היום שתאמר. וכאן הואיל ואין היין גורם להבדלה שתאמר, הבדלה קודמת. א"ר זעירא. מדברי שניהן, (3)מבדילין בלא יין ואין מקדשין אלא ביין. והיא דעתיה דר' זעירא. דר' זעירא אמר, (3)מבדילין על השכר. אבל לקידוש צריך לחזר אחר יין ואזלין מן אתר לאתר משום קידושה. א"ר יוסי ברבי. נהיגין תמן, במקום שאין יין. שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע, וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת, ויוצאים ידי קידוש מהתורה. דקידוש על היין זה רק דרבנן. אם נדקדק נמצא דקשיא על דבית שמאי בלילי שבת.
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ו] מדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס, ומאחר שיבדיל ויאמר בין קדש לחול מותר לו לעשות מלאכה אף על פי שלא הבדיל על הכוס, ומברך על היין תחלה ואחר כך מקדש, ואינו נוטל את ידיו עד שיקדש.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף י] מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון ואומר ויכלו מעומד ואחר כך אומר בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש:
הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב (כל בו) ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בראשי תיבות. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב) ובשעת הקידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי עיין לעיל סימן קפ"ג סעיף ד':
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כד] סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואח"כ על הבשמים ואחר כך על הנר, וכיצד מברך על הנר בורא מאורי האש, ואחר כך מבדיל.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף א] סדר הבדלה יין בשמים נר הבדלה וסימנך יבנ"ה וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום:
הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית הנה אל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגו' ליהודים היתה אורה וגו' לסימן טוב ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ קודם שסיים בורא פרי הגפן כדי שלא יהיה הכוס פגום וטעם השפיכה דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו משום חיבוב המצוה:
3)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ט] היה מתאוה לפת יתר מן היין או שלא היה לו יין הרי זה נוטל ידיו תחלה ומברך המוציא ומקדש ואחר כך בוצע ואוכל ואין מבדילין על הפת אלא על הכוס.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף ב] ואין מבדילין על הפת אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה והוא הדין לשאר משקין חוץ מן המים:
הגה: וטוב יותר להבדיל על כוס פגום של יין מעל שכר (אבודרהם) ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין משום דחביב עליו:
וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת שיש בו קידוש שהוא נאמר על הפת יש אומרים שאגב הקידוש מבדילין גם כן עליו ויש אומרים שיותר טוב לומר הקידוש והבדלה שניהם על השכר:
(הגה: והסברא ראשונה עיקר):
דף נז
[עריכה]
[דף נז עמוד א] היאך עבידה באיזה מקרה יהיה קשה? היה יושב ואוכל בערב שבת, וחשכה לילי שבת. ואין שם אלא אותו הכוס. אתה אומר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולם עליו. לב"ש איך ינהג? דמה נפשך. יברך על היום, המזון קודם. שהרי לשיטתם מה שמברך על היום זה מפני שהתחייב בקדושת היום קודם. וכאן התחייב בברכת המזון קודם. יברך על המזון ואחר כך יקדש, אי אפשר. שהרי אמרו בית שמאי, שאם בא להם יין אחר המזון ואין להם אלא אותו כוס,. מברך על היין ואחר כך על המזון. נמצא שהיין קודם. יברך על היין, היום קודם. אם כך לבית שמאי כיצד יעשה? נשמעינה מן הדא, דתנן. בא להן יין אחר המזון, ואין שם אלא אותו הכוס. ב"ש אומרים, מברך על היין ואחר כך על המזון. א"ר אבא הטעם שאמרו ב"ש להקדים את ברכת היין לברכת המזון, זה רק מפני שאם תגיד לו להשאיר את היין אחר המזון, על ידי שהוא ברכה קטנה, שמא ישכח וישתה בלי ברכה. ברם הכא שצריך גם לקדש. מכיון שהוא משלשם כולם על הכוס, אינו שכח. ולכן כיצד יעשו לדברי בית שמאי? יברך על המזון תחילה ואח"כ מברך על היום ואחר כך על היין. ואם נדקדק נמצא דקשיא על דברי בית הלל במוצאי שבת. היאך עבידה באיזה מקרה יהיה קשה? היה יושב ואוכל בשבת, וחשכה מוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס. אתה אומר מניחו לאחר המזון ומשלשל כולן עליו. מה נפשך, יברך על היין, המזון קודם. שהרי אמרו ב"ה שאם בא להם יין אחר המזון ואין להם אלא אותו כוס, מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. יברך על המזון, הנר קודם. דלדעת ב"ה אליבא דר"מ הסדר הוא, נר בשמים מזון והבדלה. יברך על הנר, היין קודם שהוא תדיר. יברך על היין המזון קודם. אם כך כיצד יעשה? נשמעינה מן הדא, דתנן. אמר רבי יהודה. לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ברכת המזון שהוא בתחילה ולא על הבדלה שהיא בסוף. על מה נחלקו? על הנר ועל הבשמים. שבית שמאי אומרים (1)בשמים ואחר כך נר. ובית הלל אומרים מאור ואחר כך בשמים. רבא ורב יהודה אמרו.,הלכה כמי שהוא אומר בשמים ואחר כך נר. אם כך כיצד יעשה לדברי בית הלל? יברך על
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כד] סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואח"כ על הבשמים ואחר כך על הנר, וכיצד מברך על הנר בורא מאורי האש, ואחר כך מבדיל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף א] סדר הבדלה יין בשמים נר הבדלה וסימנך יבנ"ה וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום:
הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית הנה אל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגו' ליהודים היתה אורה וגו' לסימן טוב ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ קודם שסיים בורא פרי הגפן כדי שלא יהיה הכוס פגום וטעם השפיכה דאמרינן כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו משום חיבוב המצוה:
[דף נז עמוד ב] המזון תחילה ואחר כך יברך על היין ואחר כך על הנר. יום טוב שחל להיות במוצאי שבת. ר' יוחנן אמר יקנ"ה, יין קידוש נר הבדלה. חנין בר אבא אמר בשם רב. יין קידוש נר הבדלה. ואם זה בחג סוכות, מוסיף (1)סוכה וזמן. רבי חנינא אמר, ינה"ק. שמואל אמר כהדא דרבי חנינא שהבדלה קדמת לקידוש. דאמר רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי. מלך יוצא ושלטון נכנס. מלוין את המלך ואחר כך מכניסין את השלטון. אף כך קדם מוציאים את השבת בהבדלה, אחר כך מכניסים את יו"ט בקידוש. לוי אמר נהי"ק נר הבדלה יין קידוש שהיין בין שניהם להראות שהוא בא עבור שניהם. מסתברא דלוי אמר מעין שניהם. הבדלה ראשונה, כרבי חנינה שמלוים את המלך קדם. וכרב שהיין סמוך לקידוש. רבי זעירא בעא קומי רבי יוסי. היאך עבדין (1)עובדא? אמר ליה, כרב וכרבי יוחנן, יקנ"ה יין קידוש נר הבדלה. וכן נפק עובדא כרב וכר' יוחנן. ר' אבהו כד הוה אזיל לדרומה, הוה עביד כר' חנינא ינה"ק יין נר הבדלה קידוש. וכד הוה נחית לטבריא, הוה עביד כרבי יוחנן יקנ"ה יין קידוש נר הבדלה. דלא מפלג על בר נש באתריה. על דעתיה דרבי חנינא, ניחא. שמברך על היין שהיין לעולם קודם, ומיד על האש כיוון שרואהו ראשון, דמצווה הבאה לידך על תחמיצנה. וקשיא על דרבי יוחנן. הרי מוצאי שבת בשאר ימות השנה, הרי מברך על הנר לפני ההבדלה מפני העניים, שמא לא יספיק השמן ויכבה הנר ויפסיד הברכה. והכא אמאי אינו מברך על הנר לפני הקידוש שלא יכבה? ולמה אומר יין קידוש נר הבדלה? מה עבד ליה רבי יוחנן? מכיון שיש לו יין, ודאי יש לו שמן ואין נרו כובה, שהרי אמרו, נר ביתו וקידוש היום, נר קודם. אם כך שיברך על הנר בסוף? שלא לעקור ולשנות משאר מוצ"ש.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ב
מתני’: בית שמאי אומרים. נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס. ובית הלל אומרים. מוזגין הכוס תחילה ואח"כ נוטלין לידים
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כב] כיצד מברכין בלילי יום טוב שחל להיות באחד בשבת, בתחלה מברך על הגפן, ואח"כ מקדש קידוש יום טוב, ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך מבדיל וחותם בהבדלה המבדיל בין קדש לקדש, ואחר כך מברך שהחיינו.
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה יב] כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס, נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו. /השגת הראב"ד/ מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. א"א לא דייק. /השגת הראב"ד/ וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד. א"א מנהג מקומנו לא היה מעולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר למצוה היא באמת.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעג סעיף א] מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך שהחיינו ואם חל בשבת אומר ויכלו ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל
הגה: ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש (רבינו ירוחם והרא"ש בתשובה ומרדכי פרק ערבי פסחים) ואם אין ידיו נקיות יטול מעט אבל אין לברך על הנטילה ובעל הבית לא ימזוג בעצמו רק אחר ימזוג לו דרך חירות (מהרי"ב)
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמג סעיף א] סדר הקידוש: יין, קידוש וסוכה ואח"כ זמן, לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה.
דף נח
[עריכה]
[דף נח עמוד א] גמ’: תנן, בית שמאי אומרים. נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס. מה טעמהון דבית שמאי? סברי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. לכן יטול תחילה. שלא יטמאו משקין שאחורי הכוס שינתזו במזיגה מידיו, ויחזרו ויטמאו את הכוס. תנן, ובית הלל אומרים. מוזגין הכוס תחילה ואח"כ נוטלין לידים מה טעמהון דב"ה? סברי, מותר להשמש בכלי שאחוריו טמאין. אם יטול ידיו תחילה. שמא ישארו בהן כמה טיפות, ויטמאו ידיו מחמת אחורי הכלי. דבר אחר. (1)אין נטילת ידים אלא סמוך לברכה. אמר רבי ביבן בשם ר' יוחנן. אתיא דבית שמאי, כרבי יוסי. ודבית הלל, כרבי מאיר. דתנינן תמן. כל הכלים יש להם אחורים השקע בתחתית הכלי ותוך ובית הצביטה מקום האחיזה. שאם נטמא אחוריו, לא נטמא בית הצביטה. רבי טרפון אומר, רק לעריבה יש בית צביטה. דכוון שהכלי גדול. לא חוששים שמא כשמחזיק בבית הצביטה נגע באחורי הכלי ונטמא. אבל בכלים קטנים גזרו. ר"ע אומר, אף לכוסות. רבי מאיר אומר. לידים טמאות וטהורות. שאם היו ידיו טהורות ואחז בבית הצביטה, לא חוששים שמא נגע באחורי הכלי ונטמא. וזה דומה לדברי ב"ה כאן שסוברים שאם היו ידיו טמאות ואחז בבית הצביטה, לא חוששים שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס, ויחזרו ויטמאו את הכוס. אמר רבי יוסי. לא אמרן אלא לידים טהורות בלבד. אבל בידיו טמאות, חיישינן שמא יגע במשקין שבאחורי הכוס, ויחזרו ויטמאו את הכוס וזה כבית שמאי. אמר רבי יוסי בשם רבי שבתאי, ורבי חייא אמר בשם ר"ש בן לקיש, (2)לחלה (3)ולנטילת ידים, מהלך ארבעת מילין. לחלה, שחייבו עם הארץ לילך אחר חבר שיגבל לו חלתו בטהרה עד ארבע מיל. ולנטילת ידים, שחייב כל אדם ללכת עד מהלך ארבעת מילין למצא מים לנטילת ידים. אמר ר' אבהו בשם רבי יוסי בי ר' חנינא הדא דאת אמר, לפניו. אבל לאחריו, אין מטריחין עליו. שומרי גנות ופרדיסים שהם קבועים במקומם. מה את עבד להון כלפניהן כלאחריהן? נישמעינה מן הדא
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסו] יש אומרים שאין צריך ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הילוך כ"ב אמה מקרי הפסק (תוספות פרק אלו נאמרים):
2)[רמב”ם \זרעים\ הלכות ביכורים פרק ח הלכה יא] לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחלה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה, היה בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסג סעיף א] אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה (או אוכל על ידי כף).
[דף נח עמוד ב] דתנן. האשה שהיא טבולת יום. לשה את העיסה (1)וקוצה חלתה בגמרא כתוב ערומה {{{2}}} ואחר כך קורה לה שם. והדא אשה, לא בתוך ביתה יושבת? ואת אמר אין מטריחין עליה לחפש אשה טהורה שתקוץ לה חלתה. אף הכא אין מטריחין עליו. תני, המים שלפני המזון רשות, ושל (2)אחר המזון חובה. אלא שבראשונים נוטל ומפסיק. ובשניים, נוטל ואינו מפסיק. מהו מפסיק? ר' יעקב בר אחא אמר, נוטל ושונה. שבנטילה הראשונה טיהר את הידים אבל המים טמאים. לכן יטול פעם נוספת לטהר את המים. ר' יעקב בר רב יצחק בעי. נוטל ושונה, ואת אמרת רשות? אית דבעי מימר. ארבעת מילין, ואת אמרת רשות? אמר רבי יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר. שהיה חנווני ישראל מוכר בשר כשר ליהודים ובשר נבילה לנכרים. כשראה שנכנס אדם ונטל ידיו, נתן לו בשר כשר, וכשראה שאינו נוטל ידיו נתן לו נבילה. ופעם אחת נכנס יהודי ולא נטל ידיו, ונתן לו בשר נבילה. ועל השניים יצאת אשה מביתה. (בבלי יומא דף פג עמוד ב) רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא. רבי מאיר הוה דייק מדייק בשמא. רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא.כי מטו לההוא דוכתא כשבאו למקום אחד, בעו אושפיזא, חיפשו אכסניה, יהבו להו. ונתנו להם. אמרו לו לבעל הבית: מה שמך? - אמר להו: כידור. אמר רבי מאיר: שמע מינה רשע הוא. לפי שנאמר פרשת האזינו(דברים לב כ) "כי דור תהפכת המה". ואותו יום ערב שבת היה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו הפקידו אצלו את כיסי המעות שלהם. ואילו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל, הלך רבי מאיר,אותביה והניח את כיס מעותיו {{{2}}} בי קיבריה בבית הקברות דאבוה של אביו של בעל הבית {{{2}}}. אתחזי ליה, נראה לו אבי בעל הבית, המת, לבנו בחלמיה ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא בא וקח כיס של מעות שמונח ליד הראש של אותו אדם. למחר אמר להו בעל הבית: הכי כך אתחזי לי בחלמאי. אמר ליה רבי מאיר: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. החלומות שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו אין בהם ממש אזל רבי מאיר, ונטריה ושמר את כיסו כולי יומא ובמוצאי שבת אייתיה הביאו עמו. למחר אמרו לו לבעל הבית הב לן כיסן שהפקדנו אצלך. אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו כמוני בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר שיש לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אבל אחזוקי כרשע ולהזהירכם אודותיו מי אמרי? משכוהו לבעל הבית בדבריהם, ועיילוהו והביאוהו לחנותא בית מרזח כדי לשכרו ולהוציא ממנו איה כספם. חזו טלפחי אשפמיה, ראו עדשים על שפמו. הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו את כיסיהם בשמו, ונתנו לה סימנא לדביתהו לאשתו שהוא אכן שלחם לבקש את הכיסים, שסיפר להם שהיא בישלה לו עדשים. ושקלוהו ונטלו לכיסייהו, שנתנה להם אשתו, ואייתו והלכו להם. כשבא לביתו ושחה לו המעשה, הוציאה מביתו. ואם היה נוטל מים אחרונים היה רוחץ בהם את שפמו ולא היה מגרש את אשתו. ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות. שכידור הרג את אשתו ואת בנו והתאבד. שמואל סלק לגבי רב. חמא יתיה (3)אוכל בהתם עם כפפות וחשב שעושה כן במקום ליטול ידים. אמר ליה מהו כן? אמר ליה נטלתי. אלא שאינני רוצה שיתלכלכו ידי דאיסתניס אני. רבי זעירא כד סליק להכא. חמא כהניא אכלין בהתם ראה כהנים אוכלים עם כפפות. אמר להון. וכי אזלא ההיא דרב ושמואל שאמרו שלתרומה חיב בנטילה? אתא רבי יוסי בר בר כהנא אמר בשם שמואל. נטילת ידים לחולין חובה. שאסרו לאכול חולין עם מפה אם יש לו מים. ואין נטילת ידים לתרומה חובה, שכהנים זריזים ויכולים לאכול במפה. רבי יוסי אומר, לתרומה ולחולין חובה ליטול ידים. רבי יוסה אמר בשם רבי חייא בר אשי. ורבי יונה ורבי חייא בר אשי אמרו בשם רב. נטילת ידים (4)לתרומה, עד הפרק. (4)ולחולין, עד קשרי אצבעותיו. מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר. מאן דהוה אכל עם סבי ר"י בן לוי ולא משטף ידוי (4)עד הפרק, לא הוה אכל עימיה. רב הונא אמר. אין נטילת ידים, (5)אלא לפת בלבד. תני רבי הושעיה. גם (5.1, 6)כל דבר שיש בו לחלוחית משקה. רבי זעירא, אפילו כשהיה מקצץ תורמוסין הוה נטל ידיה. אמר רב. (7)נטל ידיו בשחרית, אין מטריחין עליו בין הערבים אם התנה. רבי אבינא מפקיד לחמריה ההולכים בשירה.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ט] כל הברכות כולם מותר לטמא לברך אותן, בין שהיה טמא טומאה שהוא יכול לעלות ממנה בו ביום, בין טומאה שאינו יכול לעלות ממנה בו ביום, ואסור למברך לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו, במה דברים אמורים באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן עד סעיף ד] יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אף על פי שאינן מפסיקות למטה מהלב.
הגה: ואם הן ערומות צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע או שיושבות על שאר דבר דאז אין לבן רואה ערוה שלהן מה שאין כן באיש (בית יוסף בשם אורחות חיים ועיין לקמן סימן ר"ו סעיף ג')
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רו סעיף ג] כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה.
הגה: יותר מכדי דיבור (בית יוסף בשם שיבולי לקט).
וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ונאמרים בכל לשון ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו במה דברים אמורים באיש אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה ערותה (ועיין לעיל סימן ע"ד סעיף ד'). ואפילו אם אינו ערום אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה אסור לברך:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ו הלכה ג] נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. /השגת הראב"ד/ כל פת עד מפני הסכנה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ עשה זה כנגד מה שאמר בגמרא כייל מיכל מאי ואמר ליה לא כ"ש וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון עכ"ל.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא סעיף א] מים אחרונים, חובה.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ו הלכה יח] לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אף על פי שלא נטל ידיו, המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים, והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל, והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים. /השגת הראב"ד/ לט אדם את ידיו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ והלא אמרו לא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד עכ"ל.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסג סעיף א] אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין ולאחריו מיל יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה (או אוכל על ידי כף).
4)[רמב”ם \זרעים\ הלכות תרומות פרק יא הלכה ז] כל האוכל תרומה אפילו פירות צריך נט"י אף על פי שהיו ידיו טהורות כמו שיתבאר במקומו, ואינה נאכלת עם הזר על השלחן גזירה שמא יאכל ממנה, ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן ואינה צריכה נט"י כחולין, ואין סכין תרומה בידים מסואבות, נפל על בשרו משפשפו בידים מסואבות, אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ו הלכה ד] עד היכן היא נטילת ידים עד הפרק, וכמה שיעור המים רביעית לכל שתי ידים, וכל שחוצצים בטבילה חוצץ בנטילת ידים, וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסא סעיף ד] שיעור נטילת ידים כל היד עד הקנה של זרוע ויש אומרים עד מקום חיבור האצבעות לכף היד וראוי לנהוג כדעת הראשון
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ו הלכה א] כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו, וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף א] כשיבא לאכול פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה ויברך על נטילת ידים אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא כגון לחמניות (פירוש סטורט"י בלע"ז) דקות או פת הבאה בכסנין (פירוש פת עשויה עם צוקארו ושקדים ואגוזים) ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנח סעיף ד] אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו יין דבש שמן חלב טל דם מים) ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה.
הגה: ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי אפילו הכי יטול בלא ברכה (בית יוסף)
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ו הלכה יז] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסד סעיף א] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום אפילו שלא בשעת הדחק ובלבד שלא יסיח דעתו מהם (ולא יטנפם) (טור). ואם מים מצויים לו טוב שיחזור ויטול ידיו אבל לא יברך.
הגה: והא דמהני תנאי דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה דומיא דנטילת שחרית אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (בית יוסף בשם הר"י)
דף נט
[עריכה]
[דף נט עמוד א] הן דאתון משכחין מיסתחון מיא נסבין ידיכון, (1)ומתני על כל יומא היכן שתמצאו מים תטלו ידיכם ותתנו על כל היום. רבי זעירא סליק גביה רבי אבהו לקיסרין. אשכחיה אמר נזיל למיכול. יהב ליה עגולה דקיצי לחם שיבצע אמר ליה סב בריך על הלחם . אמר ליה, בעל הבית בוצע, (2)דבעל הבית יודע כחו של ככרו. מן דאכלון. אמר ליה, סב בריך ברכת המזון. אמר ליה חכים מכיר רבי לרב הונא, דאנשא רבה הוא שאדם גדול הוא. והוא הוה אמר. הפותח הוא חותם. מתניתא פליגא על רב הונא, דתני. סדר נטילת מים אחרונים לידים. (3)עד חמשא, מתחילין מן הגדול. יותר מיכן, מתחילין מן הקטון, עד שנשארו החמישה החשובים. ובחמישה אחרונים, מתחילים מן הגדול. באמצע המזון שנוטלים ידים בן תבשיל לתבשיל, מתחילין מן הגדול שאינו צריך להמתין. לאחר המזון, מתחילין מן המברך. אמאי? האם לא כדי שידע שהוא המברך ויתקין עצמו לברכה? ואין תימר הפותח הוא חותם. כבר מתוקן הוא שהוא יודע שהוא מברך. אמר רבי יצחק תיפתר באילין דהוה עלין קיטעין קיטעין לא ביחד אלא מעט מעט , ולא ידעין מי מברך, שלא כלם היו בשעת הבציעה.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ג
מתני’: בית שמאי אומרים. מקנח ידיו במפה ומניחה על השלחן. ובית הלל אומרים על הכסת:
גמ’: מתניתא בשלחן של שיש או של פרקים שאינו מקבל טומאה. והכסת ספק טומאה. מה טעמון דבית שמאי? שלא יטמאו משקין שבמפה מן הכסת, ויחזרו ויטמאו את ידיו. ומה טעמון דבית הלל? כל טומאת משקים זה רק מדרבנן. ולעולם ספק טמאת משקין לידים (4)טהור. ואף כאן כיוון שספק אם הכסת טמאה, ואף אם היתה הכסת טמאה, ספק אם נגע במים שבמפה. מספק אין המפה נטמאת
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ו הלכה יז] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסד סעיף א] נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום אפילו שלא בשעת הדחק ובלבד שלא יסיח דעתו מהם (ולא יטנפם) (טור). ואם מים מצויים לו טוב שיחזור ויטול ידיו אבל לא יברך.
הגה: והא דמהני תנאי דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה דומיא דנטילת שחרית אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (בית יוסף בשם הר"י)
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה ב] בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה ואח"כ בוצע, והאורח מברך ברכת המזון כדי שיברך לבעל הבית, ואם היו כולן בעלי הבית הגדול שבהן בוצע והוא מברך ברכת המזון.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז סעיף יד] אם המסובים רבים גדול שבכלם בוצע.
הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן מצוה להקדימו ואם הכהן עם הארץ תלמיד חכם קודם לו ואם הכהן גם כן תלמיד חכם אלא שהוא פחות מן השני טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. ועיין לקמן סימן ר"א (מרדכי פרק בני העיר בית יוסף סימן קל"ה בשם רשב"א).
ואם יש עמהם בעל הבית הוא בוצע, ואפילו אם האורח גדול.
(והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי) (אור זרוע ובית יוסף בשם שבולי לקט).
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה יב] הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול אחר, ושאר הסועדין נוטלין ידן בסוף זה אחר זה, ואין מכבדין בדבר זה שאין מכבדין בידים מזוהמות ולא בגשרים ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. /השגת הראב"ד/ הביאו להם מים לנטילה כו' עד בסוף זה אחר זה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ איני יודע מהו זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך והטעם כדי שיעיין בברכת המזון בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנטילת ידים ברכה ונטילת ידים שבינתים אינה הפסק בין תבין עכ"ל.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפא סעיף ו[ אם המסובין רבים עד חמשה מתחילין מן המברך ואם הם יותר מתחילין מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו מתחילין מן המברך:
4)[רמב”ם \טהרה\ הלכות שאר אבות הטומאה פרק יד הלכה יא] ספק ידים בין להתטמא בין לטמא אחרים בין לטהרתן טהור כיצד, היו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים טמאין ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו טמאות ולפניו שני ככרים טהורים ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו אחת טהורה ואחת טמאה ולפניו שני ככרים טהורים ונגע באחד מהן וספק בטמאה נגע ספק בטהורה, או שהיו ידיו טהורות ולפניו שני ככרים אחד טהור ואחד טמא ונגע באחד מהם ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע, או שהיו ידיו אחת טהורה ואחת טמאה ולפניו ככר טמא וככר טהור ונגע בשניהן ספק טמאה בטמא והטהורה בטהור או טמאה בטהור והטהורה בטמא, הידים כמו שהיו והככרים כמות שהיו, וכן אם היו ידיו טמאות והטבילן או נטלן ספק שהמים שטהרו בהן כשרים לידים ספק שהן פסולין, ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן, ספק שהיה דבר חוצץ על ידו ספק שלא היה, הרי ידיו טהורות.
[דף נט עמוד ב] דבר אחר. אין ידים לחולין. דאפילו אם נאמר שספק טומאת ידים טמא. הרי גזרו על הידים להיות שני לטומאה. ושני מטמא רק תרומה, וכאן מדובר בחולין. ולבית שמאי יש ידים לחולין? הרי נטילת ידים לחולין זה רק משום סרך טומאה. ולא יתכן שגם בספק יטמאו. תיפתר או כרבי שמעון בן אלעזר. או כרבי אלעזר בי ר' צדוק. כרבי שמעון בן אלעזר דתני. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר. פעמים שהידים תחילה לחולין, (1)ושניות לתרומה. כגון שהכניס ידיו לבית המנוגע. וכיוון שיש מקרה שבו הידים טמאות מהתורה גזרו כאן. או כרבי אלעזר בי ר' צדוק דתנינן תמן. חולין שנעשו על גבי הקודש, הרי אילו כחולין. רבי אלעזר בי ר' צדוק אומר. (2)הרי אילו כתרומה לטמא שנים ולפסול אחד. ולשיטתם כיוון שיש מציאות של טמאת ידים גם לחולין, מעיקר הדין צריך ליטול לחולין. ולכן גם בספק יהיה טמא. תמן תנינן. הסך שמן טהור ונטמא וירד וטבל. בית שמאי אומרים. אף על פי שהשמן מנטף, טהור. שהשמן בטל לגוף. ובית הלל אומרים (3)טמא. ואם היה שמן טמא מתחילתו קדם שסך. בית שמאי אומרים. אם יש בו כדי סיכת אבר קטן, נישאר טמא. ובית הלל אומרים, אם הוא (3)משקה טופח. רבי יהודה אומר משום בית הלל. אם הוא טופח ומטפיח. מחלפת שיטתהון דבית הלל? תמן גבי אדם שסך שמן טהור על גופו ונטמא וירד וטבל, אמרין טמא, משמע שהשמן לא בטל בגוף ולא הועילה לו טבילה. והכא אמרין גבי מים שבמפה, הם אומרים שכיוון שהמים בלועים במפה, לא חוששים שיטמאו המים מהכסת? תמן השמן בעינו הוא. והכא בלוע במפה הוא:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ד
מתני’: בש"א מכבדין (4)את הבית
1)[רמב”ם \טהרה\ הלכות שאר אבות הטומאה פרק ח הלכה ח] שלמה המלך ובית דינו גזרו על כל הידים שיהיו שניות, ואף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו מפני שהידים עסקניות, ולא גזר שלמה על הידים טומאה אלא לקדש ואחר כך גזרו חכמים שאחריו אף לתרומה, ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידיו פסולה ונשרפת על טומאה זו. /השגת הראב"ד/ לתרומה. א"א ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נטילת ידים.
2)[רמב”ם \טהרה\ הלכות שאר אבות הטומאה פרק יא הלכה ט] חולין שנעשו על טהרת תרומה השלישי שבהן פסול כתרומה, ואם נגע בקדש אינו עושהו רביעי ואפילו משקה קדש אינו פוסל, וחולין שנעשו על טהרת הקדש השלישי שבהן טהור כחולין. /השגת הראב"ד/ השלישי שבהן טהור כחולין. א"א זה האיש תפס הדרך המסוכסכת בסירים והניח הדרך הסלולה כי רוב הסוגיא של חולין והסוגיא של מסכת נדה וסתם משנה של מסכת חגיגה כולן חולין שנעשו על טהרת הקודש כקדש דמו והוא תפס דברי יחיד הוא ר"נ דס"ל כחולין דמו והוא אמר לה הכא ואמר לה נמי התם בחומר בקדש.
2)[רמב”ם \טהרה\ הלכות שאר אבות הטומאה פרק יב הלכה טז] שש מעלות הראשונות עשאום בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, וחמש אחרונות שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה עשאום בקדש בלבד אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקדש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקדש הראשון טמא בהן והשני פסול, והשלישי טהור בחולין כמו שביארנו. /השגת הראב"ד/ והשלישי טהור בחולין וכו'. א"א אף אני ביארתי שאלו דברי יחיד הם ואין הלכה כמותו ואילו כל הסוגיות הולכות על דרך שהן כקדש.
3)[רמב”ם \טהרה\ הלכות טומאת אוכלין פרק ב הלכה כח] הסך שמן טהור ונטמא זה האדם וטבל והרי השמן על בשרו אם היה כדי סיכת אבר קטן הרי הוא טהור כשהיה מקודם, סך שמן טמא וטבל לא טהר השמן שעליו אלא אם נשאר ממנו משקה טופח הרי השמן בטומאתו ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח ממנו בטל במיעוטו.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה יא] גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפ סעיף ג] קודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית שמא יהא השמש עם הארץ שמותר להשתמש בשמש עם הארץ ויניח גם פירורין שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד לכך יכבד תחלה. ועכשיו אין אנו נוהגים כך מפני שאין אנו מסלקין השלחן ואנו נוטלים הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פירורים וליכא למיחש למידי:
דף ס
[עריכה]
[דף ס עמוד א] ואחר כך נוטלין לידים. ובית הלל אומרים, נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית:
גמ’: מה טעמהון דבית שמאי? מפני אובדן אוכלין שאם יטלו ידים יש חשש שהאוכלין ירטבו. ומה טעמהון דבית הלל? אם השמש פיקח, הרי זה מעביר פרורין פחות מכזית. ואין חשש של איבוד אוכלין, לכן נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ה
מתני’: בית שמאי אומרים, נר מזון בשמים והבדלה. ובית הלל אומרים, נר ובשמים ומזון והבדלה. בית שמאי אומרים, שברא מאור האש. ובית הלל אומרים (1)בורא מאורי האש:
גמ’: תני אמר ר' יהודא. לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה. ועל הבדלה שהיא בסוף. ועל מה נחלקו? על המאור ועל הבשמים. שבית שמאי אומרים, בשמים ומאור. ובית הלל אומרים, מאור ובשמים. רבי אבא ורב יהודא אמרו בשם רב. הלכה כדברי מי שאומר (1.1, 2)בשמים ואחר כך מאור. בית שמאי אומרים, (3)כוס בימינו ושמן ערב בשמאלו. אומר על הכוס, ואחר כך אומר על שמן ערב. בית הלל אומרים, שמן ערב בימינו וכוס בשמאלו. ואומר על שמן ערב, (3)וטחו בראש השמש. אם היה שמש תלמיד חכם, טחו בכותל. שאין שבחו של תלמיד חכם להיות יוצא מבושם. אבא בר בר חנא ורב חונא הוון יתבין אכלין. והוה רבי זעירא קאים ומשמש קומיהון. עלה וטעין תרויהון הביא את שניהם יין ושמן ערב בחדא ידיה. אמר ליה אבא בר בר חנא. מה ידיך חוריתא קטעין? וכעס עילוי אבוי. אמר ליה. לא מיסתך דאת רביע והוא קאים משמש לא דייך שאתה שוכב והוא עומד ומשמש. ועוד דהוא כהן. ואמר שמואל, (4)המשתמש בכהונה מעל. ואת מיקל ליה מבזה אותו. גזירה אני גוזר, דהוא רבע ואת קאים ומשמש תחתוי. מניין למשתמש בכהונה שהוא מעל? אמר רבי אחא בשם שמואל דכתיב [עזרא ח כח] ואמרה להן אתם קודש לה' והכלים קודש. (5)מה כלים המשתמש בהן מעל. אף המשתמש בכהנים מעל: פיסקא. ב"ש אומרים שברא וכו'. האם על דעתהון דבית שמאי, אומר אשר ברא פרי הגפן? ועל דעתיהון דבית הלל בורא פרי הגפן? לא. יש הבדל. יין מתחדש בכל שנה ושנה, האש אינו מתחדש בכל שעה. האש והכלאים. אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית. הכלאים דכתיב פרשת וישלח (בראשית לו כד) ובני צבעון איה וענה, הוא ענה אשר מצא את היימים במדבר. מהו יימים? רבי יהודה בן סימון אומר המיונס אנשים משונים בצורתם, ורבנן אמרין, היימים. חציו סוס וחציו חמור.
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כד] סדר הבדלה במוצאי שבת מברך על היין ואח"כ על הבשמים ואחר כך על הנר, וכיצד מברך על הנר בורא מאורי האש, ואחר כך מבדיל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף א] מברך על הנר בורא מאורי האש אם יש לו ואינו צריך לחזור אחריו והני מילי במוצאי שבת אבל במוצאי יום הכיפורים יש אומרים שמחזר אחריו:
הגה: מי שאין לו כוס להבדיל כשרואה האש מברך עליו וכן הבשמים (טור):
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף א] סדר הבדלה: יין, בשמים, נר, הבדלה וסימנך יבנ"ה. וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום.
הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית: הנה אל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגו' ליהודים היתה אורה וגו', לסימן טוב. ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר. ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ, קודם שסיים בפה"ג, כדי שלא יהיה הכוס פגום. וטעם השפיכה, דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע. גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו, משום חיבוב המצוה.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ז הלכה יד] אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, ומביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון, ואחר כך מברך על היין, ואח"כ מברך על הבשמים, אם היו הבשמים שמן ערב וכיוצא בו טחו בראש השמש, ואם היה השמש תלמיד חכם טחו בכותל כדי שלא יצא מבושם לשוק. /השגת הראב"ד/ אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה, ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם של רשות מ"מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב עכ"ל.
3)[טור אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריב] כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר הפת כיון שהוא טפל הביאו לפניו יין ושמן טוב להריח בו אוחז היין בימינו ומברך תחלה עליו ואחר כך נוטל השמן בימינו ומברך:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות נשיאת כפים ונפילת אפים סימן קכח סעיף מה] אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון יברכך וישמרך אליך לך שלום.
הגה: ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות כי כל אחת מהן הוא סוף ברכה בפני עצמה ואומרים רבון כמו שמפורש בסימן ק"ל ובשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים דהיינו וישמרך ויחנך שלום והמקרא לא יאמר רבון וכו' (תשובת מהרי"ל סימן קמ"ח). אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך (מרדכי בהגהות דגיטין):
5)[רמב”ם \עבודה\ הלכות מעילה פרק ו הלכה א] יש דברים שהאדם נהנה בהן ולא יפגמו כגון המשתמש בכלי זהב טהור, ויש דברים שיפגמו כגון בגדים וכלי כסף ונחושת וברזל וכיוצא בהן, והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש שאינו מחובר בקרקע אם נהנה בדבר שאין בו פגם כגון שנשתמש בכלי זהב של הקדש מעל, נהנה בדבר שנפגם כגון שלבש בגדי הקדש או בקע בקורדום לא מעל עד שיפגום בהקדש בשוה פרוטה באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת, נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה או שנהנה בשוה פרוטה ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר ולא נהנה במה שפגם ולא פגם במה שנהנה הרי זה לא מעל עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום באותה הנייה בשוה פרוטה בדבר עצמו, כיצד הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה והפסיד בבגד שהתירה ממנה בשוה פרוטה ולא הפסיד במטלית כלום הרי זה לא מעל מפני שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר, וכבר ביארנו שהנהנה ומהנה חבירו מצטרף ואפילו לזמן מרובה.
[דף ס עמוד ב] ואילו הן הסימנין להבחיו בניהם. אמר רבי יהודה. (1)כל שאזניו קטנות, אמו סוס ואביו חמור. גדולות, אמו חמורה ואביו סוס. רבי מנא מפקד לאילין דנשיאה. אין בעיתון מיזבון מוליון אם תרצו לקנות פרדות. תהון זבנין אילין דאודניהון דקיקין, שאמו סוסה ואביו חמור שלא יהיה כלאים ואסורים למשוך עם אלו שכבר יש לכם. מה עשה צבעון וענה? זימן חמורה והעלה עליה סוס זכר, ויצא מהן פרדה. אמר הקדוש ברוך הוא להם. אתם הבאתם לעולם דבר שהוא מזיקן, אף אני מביא על אותו האיש דבר שהוא מזיקו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן חכינה, והעלה עליה חרדון ויצא ממנה חברבר. מימיו לא יאמר לך אדם שעקצו חברבר וחיה. נשכו כלב שוטה וחיה. שבעטתו פרדה וחיה. ובלבד פרדה לבנה. האש. דרש רבי לוי בשם רבי בזירה. שלשים ושש שעות שימשה אותה האורה שנבראת ביום הראשון. שתים עשרה בערב שבת. ושתים עשרה בליל שבת. ושתים עשרה בשבת. והיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שלא פסקה האורה, התחיל כל העולם כולו משורר. שנאמר (איוב לז ג) תחת כל השמים ישרהו ואורו כנפות הארץ. שרו למי שאורו על כנפות הארץ. כיון שיצאת שבת, התחיל ממשמש החושך ובא. נתירא אדם ואמר, אלו הוא שכתב בו פרשת בראשית (בראשית ג טו) הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב הנחש. שמא בא לנשכני בחושך כשאיני יכול לראותו. זהו שאמר(תהילים קלט יא) אך חשך ישופני. אמר רבי לוי. באותו שעה זימן לו הקדוש ברוך הוא שני רעפין. והקישן זה לזה, ויצא מהן האור. הדא הוא דכתיב (תהילים קלט יא) ולילה אור בעדני. ובירך עליה בורא מאורי האש. אמר שמואל. לפיכך מברכין על האש (2)במוצאי שבתות, שהיא תחילת ברייתה. אמר רב הונא בשם רבי אבהו דאמר בשם רבי יוחנן. אף (2)במוצאי יום הכיפורים מברך עליה, שכבר שבת האור כל אותו היום:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ו
מתני’: (3)אין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים. ועל הנר ועל הבשמים של מתים. ועל הנר ועל הבשמים שלפני ע"ז. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו:
גמ’: תנא ר' יעקב קומי ר' ירמיה. מברכין על הבשמים של גוים. מה פליג? לא. מה שנאסר זה מפני שסתם מסיבת גוי לע"ז. אך כאן קיומונה במעשיו מוכיחים שאינם לע"ז. כגון שהניחם לפני חנותו לריח טוב. (4)עששית אף על פי שלא כבתה מברכין עליה כיוון שלא נעשה בה איסור. נר בתוך חיקו, או (4)בתוך פנס, או בתוך אספקלריא. רואה את השלהבת, ואינו משתמש לאורה כגון שהיתה רחוקה. משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת כגון שהייתה בקרן זוית. לעולם אין מברכין עליה, עד שיהיה רואה את השלהבת ומשתמש לאורה. חמשה דברים נאמרו בגחלת, וחמשה בשלהבת. (5)גחלת של הקדש מועלין
1)[רמב”ם \זרעים\ הלכות כלאים פרק ט הלכה ו] הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחד מותר להרכיבן זה על זה, ואם היו שני מינין אסור להרכיבן זה על זה ואם הרכיב לוקה, וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה, כיצד פרד שאמו חמור מותר להרכיבו על פרדה שאמה חמור, ואסור להרכיבו אפילו על החמור, אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמו חמור וכן כל כיוצא בזה, לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך בשתי פרדות בודק בסימני אזנים וזנב וקול אם דומין זה לזה בידוע שאמן ממין אחד ומותרין.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי זרעים וכלאי בהמה סימן רצז סעיף ט] במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד. אבל בזמן שהדברים מראים שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהם עלו, אין מחייבים אותו למעט. כיצד, כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס (פירוש מין זרע שצובעין), ותלתן שזרעם למאכל אדם, שעלו בה מיני עשבים, שזה מפסיד הוא. וכן כל כיוצא בזה. ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם, כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב, וכן מקום הגרנות שעלו בה מינים הרבה, אין מחייבין אותן לעקור, שהרי הדבר ידוע שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות. ואם הסיר מקצתן, אומרים לו: עקור הכל חוץ ממין אחד, שהרי גילה דעתו שרוצה בקיום השאר.
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה ד] עיקר הקידוש בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכד סעיף ד] מברכים על האור. ואין מברכים במוצאי יום הכפורים על האור שהוציאוהו עתה מן האבנים. ויש אומרים שמברכים עליו מעמוד ראשון ואילך.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ח] כיצד בשמים של עכו"ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן, בשמים של מתים ובשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליהן לפי שנעשו להעביר ריח רע, מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליהן לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר.
3)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כה] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת, ואין מברכין על הנר של גוים שסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה ולא על הנר של מתים.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריז סעיף ב] אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה שאינם אלא להעביר סרחונו של מת אבל נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשוים וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריז סעיף ה] בשמים של עכו"ם אין מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריז סעיף ו] מסיבה של עכו"ם אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לעכו"ם.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצז סעיף ב] אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על של מתים (ודוקא) הנתונים למעלה ממטתו של מת, ולא על בשמים שבמסיבות עובדי כוכבים, דסתם מסיבתן לעבודת כוכבים
הגה: ואם בירך על בשמים אלו לא יצא וצריך לחזור ולברך על אחרים (ב"י בשם א"ח):
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף ד] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף יב] אין מברכין טז על נר של מתים, שאינו עשוי להאיר, הילכך מת שהיו מוליכין לפניו נר אילו הוציאוהו ביום והוציאוהו בלילה בנר, אין מברכין עליו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף ה] אין מברכין על הנר שלא שבת ממלאכת עבירה לאפוקי אור שהודלק לחיה ולחולה שכיון שלא הודלק לעבירה מברכין עליו אבל אם הדליקו אינו יהודי בשבת כיון שאם היה מדליקו ישראל היה עובר לא שבת ממלאכת עבירה מיקרי ואין מברכין על אור של עבודת גלולים (טור):
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף טו] נר בתוך חיקו או בתוך פנס (פירוש כלי שנותן בו הנר שלא תכבה) או בתוך אספקלריא רואה את השלהבת ואינו משתמש לאורה משתמש לאורה ואינו רואה את השלהבת אין מברכין עליה עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה:
5)[רמב”ם \עבודה\ הלכות מעילה פרק ב הלכה יג] גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות בין לאחר חצות לא נהנין ולא מועלין, אבל גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה, והשלהבת לא נהנין ולא מועלין.
דף סא
[עריכה]
[דף סא עמוד א] בה. והשלהבת, לא נהנין ולא מועלין. (1)גחלת של ע"ז אסורה. ושלהבת מותרת. (2)המודר הנאה מחבירו, אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. (3)המוציא את הגחלת לרשות הרבים חייב והשלהבת, פטור. מברכין על השלהבת, ואין מברכין על הגחלת. ר' חייא בר אשי אמר בשם רב. אם היו (4)גחלים לוחשות, מברכין. ר' יוחנן דקרציון אמר בשם רבי נחום בר סימאי, בלבד הנקטפת שאם יניח קיסם ידלק. תני, (4.1, 5)גוי שהדליק מישראל, וישראל שהדליק מגוי מברך עליו. ניחא גוי שהדליק מישראל. שהאש של ישראל שבתה. אלא ישראל מגוי אמאי? אלא ודאי שמברכים על התוספת. מעתה אפילו (4.1, 5)גוי מגוי? אשכח תני, גוי מגוי אין מברכין גזרה משום גוי ראשון ועמוד ראשון. אמר רבי אבהו בשם ר' יוחנן. מבוי שכולו גוים וישראל אחד דר בתוכו ויצא משם אור, מברכין עליה בשביל אותו ישראל ששם. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן. אין מברכין לא על הבשמים של לילי שבת בטבריא שנעשו לגמר את הכלים לכבוד שבת. ולא על הבשמים של מוצאי שבת בציפורין שנעשו לגמר את הכלים כדי להפיג את הצער של הסתלקות הנפש היתרה. ולא על הנר ולא על הבשמים של ערב שבת בציפורין, (6)שאינן עשויין אלא לדבר אחר לגמר את הכלים. תנן, (6, 7)ולא על הנר והבשמים של מתים. רבי חזקיה ור' יעקב בר אחא אמרו בשם רבי יוסי בי ר' חנינא, הדא דאת אמר, (6, 7)בנתונים למעלה ממיטתו של מת. אבל אם היו נתונים לפני מטתו של מת, מברכין. שאני אומר לכבוד החיים הן עשוין. תנן, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. ולא היא של גוים היא של עבודה זרה, אז למה הכפילות? תיפתר, בעבודה זרה של ישראל. תנן, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו מדכתיב פרשת בראשית (בראשית א ד) וירא אלהים את האור כי טוב. ואחר כך ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. אמר רבי ברכיה. כך דרשו שני גדולי עולם, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. ויבדל אלהים הבדלה ודאי ממש. רבי יהודה בי ר' סימון אמר, הבדילו הפרישו לו לשימושו. ורבנן אמרין, הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. משלו משל למה הדבר דומה. למלך שהיו לו שני איסטרטיגין ממונים, זה אומר אני משמש ביום, וזה אומר אני משמש ביום. קרא לראשון ואמר לו, פלוני היום יהא תחומך. קרא לשני ואמר לו, פלוני הלילה יהא תחומך. הדא הוא דכתיב פרשת בראשית (בראשית א ה) ויקרא אלהים לאור יום וגו' קרא לאור ואמר לו היום יהא תחומך וקרא לחשך ואמר לו הלילה יהא תחומך. אמר רבי יוחנן. הוא שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב (איוב לח יב) המימיך צוית בוקר ידעת השחר מקומו. כלום ידעת אי זה מקומו של אור ששת ימי בראשית איכן נגנז? אמר רבי תנחומא. אנא אמרית טעמא לדברי ר"י ור"ל שאמרו שהקב"ה הבדיל בין האור ובין החושך ממש ונתן לכל אחד תחומו מדכתיב (ישעיהו מה ז) יוצר אור ובורא חושך עושה שלום. משיצאו, עושה שלום ביניהן. תנן, אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. רב אמר יאותו. ושמואל אמר יעותו. מאן דאמר יאותו דכתיב פרשת וישלח (בראשית לד טו) אך בזאת נאותה לכם. מאן דאמר יעותו דכתיב (ישעיהו נ ד) לדעת לעות את יעף דבר. תמן תנינן. כיצד מעברין את הערים? רב אמר מאברין. ושמואל אמר מעברין, מאן דאמר מאברין, מוסיפין לה אבר. מאן דאמר מעברין, כאשה עוברה. תמן תנינן. לפני אידיהן של גוים. רב אמר עידיהן. ושמואל אמר אידיהן. מאן דאמר אידיהן, דכתיב פרשת האזינו (דברים לב לה) כי קרוב יום אידם. ומאן דאמר עידיהן דכתיב (ישעיהו מד ט) ועידיהם המה בל יראו ובל ידעו למען יבשו. איך מקיים שמואל טעמא דרב? ועידיהם המה. שהן עתידין להעיד ולבוש את עובדיהן ליום הדין. תנן, אין
1)[רמב”ם \מדע\ הלכות עבודה זרה פרק ז הלכה י] עבודת כוכבים או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה, וגחלת של עבודת כוכבים אסורה והשלהבת מותרת מפני שאין בה ממש, ספק עבודת כוכבים אסור ספק ספיקה מותר, כיצד כוס של עבודת כוכבים שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורים מפני שעבודת כוכבים וכל משמשיה אוסרין בכל שהן, פירש כוס אחד מן התערובת ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין, טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהן לים הגדול הותרו כולן שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים, נתערבה במאה ונתחלקו ארבעים למקום אחד וששים למקום אחר ונפלו הארבעים כולן לטבעות אחרות כלן מותרות שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא, נפלו הששים לטבעות אחרות כולן אסורות. /השגת הראב"ד/ טבעת של וכו'. א"א לפי הסוגיא השנויה בזבחים בעינן שנתערב עוד מאותן שלשה לשנים אחרים ואותן האחרונים מותרין שהם נקראים ספק ספיקא. /השגת הראב"ד/ שאני אומר אותה הטבעת האסורה ברוב היא. א"א כל זו הסוגיא אינה כהלכה דיחידאה היא דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עלה, והא דאמרינן איסורא ברובא איתא נמי ליתא דשמואל ורב יהודה פליגי אדרב דסבירא ליה הכי.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קמב סעיף א] קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו.
הגה: וכן דין החזן הקורא. ודוקא בשינוי שמשתנה על ידי זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו (בית יוסף ופסקי מהרא"י סימן קפ"א):
2)[רמב”ם \הפלאה\ הלכות נדרים פרק ו הלכה יא] ואסור ראובן בגחלתו של שמעון ומותר בשלהבת שלו.
2)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רכא סעיף יב] המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה:
הגה: המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב"י בשם אהל מועד):
3)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק יח הלכה ה] המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה, פלפל כל שהוא, עיטרן כל שהוא, ריח טוב כל שהוא, ריח רע כל שהוא, מיני בשמים כל שהן, ארגמן טוב כל שהוא, בתולת הורד אחת, מיני מתכות הקשים כגון נחשת וברזל כל שהן, מעפר המזבח ומאבני המזבח וממקק ספרים וממקק מטפחותיהן כל שהן, מפני שמצניעין אותם לגניזה, גחלת כל שהוא והמוציא שלהבת פטור.
4)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כו] ישראל שהדליק מגוי או גוי מישראל מברכין עליו, גוי מגוי אין מברכין עליו, היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב אנשי הכרך גוים אינו מברך ואם רוב ישראל מברך, אור של כבשן ושל תנור ושל כירים לכתחלה לא יברך עליו, הגחלים אם כשיכניס קיסם ביניהן דולק מאליו מברכין עליהן, אור של בית המדרש אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו מברכין עליו, של בית הכנסת אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו, ואבוקה להבדלה מצוה מן המובחר, ואין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על כל המצות אלא אם יש לו מברכין עליו.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף ט] גחלים הבוערות כ"כ שאילו מכניס קיסם ביניהם הוא נדלק, מברכין עליהם, והוא שעשוים להאיר.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף ו] אינו יהודי שהדליק במוצאי שבת מישראל או ישראל מאינו יהודי מברכין עליו אבל אינו יהודי שהדליק מאינו יהודי אין מברכין עליו ובמוצאי יום הכיפורים אין מברכין על נר שהדליק ישראל מאינו יהודי.
(ועיין לקמן סימן תרכ"ד סעיף ה'):
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ח] כיצד בשמים של עכו"ם ובשמים של ערוה מן העריות אין מברכין עליהן לפי שאסור להריח בהן, בשמים של מתים ובשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליהן לפי שנעשו להעביר ריח רע, מוגמר שמגמרין בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכין עליהן לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר, וכן המריח בבגדים שהן מוגמרים אינו מברך לפי שאין שם עיקר בושם אלא ריח בלא עיקר.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריז סעיף ב] אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח הילכך אין מברכין על בשמים של מתים הנתונים למעלה מהמטה שאינם אלא להעביר סרחונו של מת אבל נתונים למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הם עשוים וכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא:
7)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כה] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת, ואין מברכין על הנר של גוים שסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה ולא על הנר של מתים.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצז סעיף ב] אין מברכין על בשמים של בית הכסא ולא על של מתים (ודוקא) הנתונים למעלה ממטתו של מת, ולא על בשמים שבמסיבות עובדי כוכבים, דסתם מסיבתן לעבודת כוכבים
הגה: ואם בירך על בשמים אלו לא יצא וצריך לחזור ולברך על אחרים (ב"י בשם א"ח):
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף יב] אין מברכין טז על נר של מתים, שאינו עשוי להאיר, הילכך מת שהיו מוליכין לפניו נר אילו הוציאוהו ביום והוציאוהו בלילה בנר, אין מברכין עליו.
[דף סא עמוד ב] מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. רב יהודה אמר בשם שמואל. כדי שיהו נשים טוות לאורו. רבי יוחנן אמר. כדי שתהא עינו רואה מה בכוס ומה בקערה. רב חנינא אמר. (1)כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע. תני רבי אושעיא. אפילו טריקלין עשר על עשר מברכין. רבי זעירא מקרב קמיה בוצינא. אמרין ליה תלמידיו. רבי מה את מחמיר עלינו? הא תני רבי אושעיא אפילו טריקלין עשר על עשר מברכין.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ז
מתני’: (2)מי שאכל ושכח ולא בירך. בית שמאי אומרים, יחזור למקומו ויברך. ובית הלל אומרים, יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? (2.1, 3)עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו:
גמ’: אמר רבי יוסטא בר שונם. תרין אמורין. חד אמר טעמון דבית שמאי, וחד אמר טעמון דבית הלל. מאן דאמר טעמון דבית שמאי. אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו? אף הכא יחזור למקומו ויברך. מאן דאמר טעמהון דבית הלל. אילו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור, שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך? אלא מברך במקום שנזכר. אף הכא, מברך במקום שנזכר. עד מתי הוא מברך? אמר רבי חייא בשם שמואל. עד שיתעכל המזון במעיו. וחכמים אומרים, כל זמן שהוא צמא מחמת אותו סעודה. רבי יוחנן אמר (3.2)עד שירעב.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ח הלכה ח
מתני’: בא להן יין אחר המזון, ואין שם אלא אותו הכוס. בית שמאי אומרים. מברך על היין ולא שותה ואחר כך מברך על המזון ושותה. ובית הלל אומרים. (4)מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. (5)עונין אמן אחר ישראל המברך, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה:
גמ’: אמר רבי אבא, טעמם של ב"ש, שמא אם ימתין עד אחרי בהמ"ז, ע"י שברכת הגפן היא ברכה קטנה, שמא ישכח וישתה בלי ברכה. אבל אם אכל בערב שבת וקידש היום ויש לו רק כוס אחת. מברך ברכת המזון ואחר כך מקדש על היין ולא חוששים שישכח. דעל ידי שהוא משלשה אומר שלוש ברכות על הכוס, אינו שוכח. תנן, ואין עונין אמן אחר כותי המברך, עד שישמע כל הברכה. הא אחר ישראל, עונין אמן אף על פי שלא שמע. והא לא כן תני דתנן, (6)שמע ולא ענה יצא. ענה ולא שמע לא יצא. אמר חייא בריה דרב. בשלא צריך לצאת ידי חובה. כגון שלא אכל עמהן כזית היא מתניתא. תני. גבי הלל שמע ולא ענה יצא. ענה ולא שמע לא יצא. אמר רב בשם אבא בר חנה. ואית דאמרי לה אבא בר חנה אמרה בשם רב. מה שאמרנו לא ענה יצא, הכוונה שלא ענה על הכל. אבל והוא שענה ראשי פרקים. שהיו אומרים הללויה על כל דבר ודבר שהחזן מקריא רבי זעירא בעי. הי אינין ראשי פרקים? (תהילים קיג א) הללו יה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. בעון קומי ר' חייא בר אבא. מנין שאם שמע ולא ענה יצא? אמר. מן מה דאנן חמי רבנן רברביא עבדין כן כד אינון קיימין בציבורא שאנו רואים רבנים גדולים עושים כן כשהם מתפללים בציבור. דאילין אמרין ברוך הבא. ואילין אמרין בשם ה'. ואילין ואילין יוצאין ידי חובתן. תני רב אושעיא. (5, 7)עונה הוא אדם אמן, אפילו לא אכל. ואינו אומר נברך שאכלנו משלו אלא אם כן אכל. תני, (8)אין עונין אמן יתומה, ולא אמן קטופה. ולא אמן חטופה. בן עזאי אומר. העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, יתחטפו שנותיו. קטופה
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שבת פרק כט הלכה כה] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת, ואין מברכין על הנר של גוים שסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואין מברכין לא על הנר של עבודה זרה ולא על הנר של מתים.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצח סעיף ד] אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת.
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ד הלכה א] כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, אכל כשהוא מהלך יושב במקום שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד יושב במקומו ויברך, שכח לברך ברכת המזון ונזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף א] מי שאכל במקום אחד -- צריך לברך קודם שיעקור ממקומו. (הגה: ועיין לעיל סימן קע"ח).
ואם יצא ממקומו ולא בירך אם היה במזיד יחזור למקומו ויברך ואם בירך במקום שנזכר יצא.
הגה: ודוקא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש דסבירא ליה דאף בשוגג יחזור למקומו לכתחלה -- במזיד אף בדיעבד לא יצא (טור).
ואם היה בשוגג להרמב"ם יברך במקום שנזכר ולהרב רבינו יונה והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך:
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ב הלכה יד] מי שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המאכל שבמעיו חוזר ומברך ט נתעכל המזון שבמעיו אינו חוזר ומברך, וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך או לא בירך חוזר ומברך והוא שלא נתעכל המזון שבמעיו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קפד סעיף ה] עד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעורו כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה ומשעה שהתחיל להיות רעב אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות יברך אם אינו יודע לשער אם נתעכלו:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קעד סעיף ג] אם אין לו אלא כוס אחד, מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה יג] כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן, ואם היה המברך (עכו"ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטו סעיף ב] השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף-על-פי שלא שמע כולה מתחילתה ועד סופה, אף-על-פי שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אחריו אמן. אבל אם היה המברך אפיקורוס או כותי או תינוק, או היה גדול ושינה ממטבע הברכות, אין עונין אחריו אמן:
הגה: ועונין אמן אחר עובד-כוכבים אם שמע כל הברכה מפיו (הר"י פרק אלו דברים):
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה יא] כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואף על פי שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה, היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריג סעיף ב] אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונים אליו אפילו לא יענו אמן:
7)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ה הלכה יז] הנכנס אצל אחרים ומצאן מברכין בברכת הזימון, אם מצא המברך אומר נברך הוא עונה ברוך הוא ומבורך, ואם מצא האוכלים עונין ברוך שאכלנו משלו הוא עונה אחריהן אמן.
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצח] שלשה שאכלו והם מברכין ונכנס אחד שלא אכל אם נכנס כשאומר המברך נברך שאכלנו משלו עונה אחריו ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואם נכנס כשאחרים עונים ברוך שאכלנו משלו עונה אחריהם אמן.
הגה: וכן בכל הברכות שאדם שומע חייב לענות אמן (טור ובית יוסף בשם בה"ג וסמ"ג)
ואם הם עשרה אומר ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד והוא הדין אם היה שם כשגמרו מלאכול ולא אכל עמהם כך הוא עונה אחר המברך ואחר העונים:
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטו סעיף ג] והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואף-על-פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד, אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן, כיון דבני חינוך הם עונים אחריהם אמן, וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת:
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה יד] כל העונה אמן לא יענה לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן קצרה ולא ארוכה אלא אמן בינונית, ולא יגביה קולו יותר מן המברך, וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קכד סעיף ח] לא יענה אמן חטופה דהיינו כאילו האלף נקודה בחטף וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך וכן לא יענה אמן קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא נכרת (גם לא יפסיק באמצע המלה) (בית יוסף בשם הערוך). ולא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה אחת ושליח ציבור מברך אותה וזה אינו שומעה אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה.
הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי שליח ציבור דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם רב כהן צדק) ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם).
ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי:
דף סב
[עריכה]
[דף סב עמוד א] תקטף נשמתו. ארוכה, מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה. איזו היא אמן יתומה? אמר רב הונא. דין דחיב למיברכה, והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה שלא שמע הברכה. תנא, (1)גוי שבירך את השם, עונה אחריו אמן. אמר ר' תנחום. אם בירכך גוי, ענה אחריו אמן דכתיב פרשת עקב (דברים ז יד) ברוך תהיה מכל העמים. גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו. אמר ליה, כבר מילתך אמורה. פגע אחרינא וקיללו. אמר ליה, כבר מילתך אמורה. אמרו לו תלמידיו. רבי, כמה דאמרת להדין אמרת להדין? אמר לון. כן כתיב פרשת תולדות (בראשית כז כט) אורריך ארור ומברכיך ברוך
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רטו סעיף ב] השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף-על-פי שלא שמע כולה מתחילתה ועד סופה, אף-על-פי שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אחריו אמן. אבל אם היה המברך אפיקורוס או כותי או תינוק, או היה גדול ושינה ממטבע הברכות, אין עונין אחריו אמן:
הגה: ועונין אמן אחר עובד-כוכבים אם שמע כל הברכה מפיו (הר"י פרק אלו דברים):
הדרן עלך פרק אלו דברים
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק תשיעי - הרואה
[עריכה]פרק ט הלכה א
מתני’: (1)הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל. אומר, ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. (1.1, 2)מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה. אומר, ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו:
גמ’: מתניתין בנסי ישראל. (1.1, 3)אבל בנסי יחידי שנעשו לו, אין צריך לברך אלא הוא. ואם היה אדם מסויים. כגון יואב בן צרויה וחביריו. או אדם שנקדש בו שם שמים, כגון חנניה מישאל ועזריה, צריך. מהו (3.2, 4)שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו? ונסי שבטים מהו שיברך? מאן דאמר (5)כל שבט ושבט איקרי קהל, צריך לברך. מאן דאמר כל השבטים קרויין קהל, אין צריך לברך. הרואה בבל, צריך לברך חמש ברכות. ראה פרת, אומר ברוך עושה בראשית. ראה
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ט] הרואה מקום שנעשו נסים לישראל כגון ים סוף ומעברות הירדן אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, וכן כל מקום שנעשו בו נסים לרבים, אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה או שעשה נס לאבותי במקום הזה, הרואה גוב אריות וכבשן האש שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה, מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה, הרואה מקום שעובדין בו עכו"ם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, מקום שנעקרה ממנו עכו"ם אם בארץ ישראל הוא מברך שעקר עכו"ם מארצנו, ואם בחוץ לארץ הוא מברך שעקר עכו"ם ממקום הזה, ואומר בשתיהן כשם שעקרת ממקום זה כך תעקר מכל מקומות ותשיב לב עובדיהם לעבדך.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריח סעיף א] הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ובין ברכה זו ובין בשאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף ב] הרואה מקום שנעקרה עכו"ם, אם הוא בא"י, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם שעקר עכו"ם מארצנו; ואם הוא בח"ל, אומר: שעקר עכו"ם מהמקום הזה, ואומר בשתיהן: כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כן תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך.
הגה: ואם נעקרה עכו"ם ממקום אחד ונתנוה במקום אחר, מברך על מקום שנעקרה שעקר עכו"ם, ועל מקום שנתנוה לשם, שנתן ארך אפים (בית יוסף בשם תוס' וירושלמי).
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריח סעיף ב] על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן, ואפילו נעשה לקצת שבטים, אין מברכין עליו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריח סעיף ד] הרואה מקום שנעשה נס ליחיד, אינו מברך; אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה; וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריח סעיף ו] על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו.
הגה: י"א דה"ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו, כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס (אבודרהם):
5)[רמב”ם \קרבנות\ הלכות שגגות פרק יב הלכה א] כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם והם סומכין על הוראתן ואחר כך נודע לבית דין שטעו, הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואף על פי שלא עשו הן בעצמן מעשה שאין משגיחין על עשיית בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד, ושאר העם פטורין מן הקרבן ואף על פי שהם העושין מפני שתלו בבית דין, ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו, אם בע"ז שגגו והורו מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט וקרבן זה הוא האמור בפרשת שלח לך שנאמר והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה מפי השמועה למדו שבשגגת ע"ז הוא מדבר, ואם בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל שבט ושבט פר חטאת וזהו האמור בפרשת ויקרא שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. נמצאת למד שאם שגגו בית דין הגדול בהוראה בע"ז מביאין כל הקהל שנים עשר פרים עולות ושנים עשר שעירים חטאות והם נשרפות שהרי דמן נכנס לפנים והם הנקראין שעירי ע"ז, ואם בשאר המצות שגגו מביאין שנים עשר פרים חטאות והן נשרפות מפני שדמם נכנס לפנים, וכל פר מהן נקרא פר העלם דבר של צבור שנאמר והקריב הקהל כל קהל וקהל וכל שבט ושבט קרוי קהל שנאמר ויעמד יהושפט בקהל יהודה, בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי בית דין שהורו בין שעשו רוב ישראל אף על פי שהן מיעוט מנין השבטים, בין שעשו רוב השבטים אף על פי שהן מיעוט כל ישראל, מביאין כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט ובע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים, אפילו עשה שבט אחד בלבד והוא רוב הקהל הרי כל הצבור מביאין שנים עשר פרים ובע"ז שנים עשר פרים ושנים עשר שעירים.
[דף סב עמוד ב] מרקוליס. אומר ברוך ארך אפים. ראה ביתו של נבוכדנצר, אומר ברוך שהחריב ביתו של אותו רשע. ראה מקום כבשן האש וגוב אריות, אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ראה מקום שנוטלין ממנו עפר, אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים. ראה בבל, אומר (ישעיה יד כג) וטאטאתיה במטאטא השמד. רבי זעירא ורבי יהודא אמרו בשם רב, (1)כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה. אמר רבי תנחומא. אנא אמר טעמא דכתיב (תהילים קמה א) ארוממך אלהי המלך. אמר רב, צריך לומר ברוך אתה ה’ אמ"ה. ושמואל אמר, אינו צריך לומר אתה, אלא אומר ברוך ה’ אמ"ה. רבי יוחנן ורבי יונתן אזלין מיעבד שלמא באילין קורייתא דדרומה הלכו לעשות שלום בכפרים שבדרום. עלון לחד אתר נכנסו למקום אחד, ואשכחון לחזנא דאמר. האל הגדול, הגבור, והנורא, האביר, והאמיץ, (2)ושיתקו אותו. אמרו לו, (2)אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות. אמר רב הונא בשם רב. מהכא(איוב לז כג) דכתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח. לא מצינו לספר כחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא. רבי אבהו אמר בשם רבי יוחנן מהכא דכתיב (איוב לז כ) היסופר לו כי אדבר כי אמר איש כי יבולע. אם בא אדם לספר גבורותיו של הקדוש ברוך הוא, מתבלע מן העולם. רבי שמואל בר נחמן אמר כתיב (תהילים קו ב) מי ימלל גבורות ה'. רק מי שיכול להשמיע כל תהילתו כגון אני וחברי. אמר רבי אבון. מי יכול למלל גבורות ה'? מי יכול להשמיע כל תהילתו? תרגם יעקב כפר נבורייא בצור. מאי דכתיב (תהילים סה ב) לך דומיה תהלה אלהים בציון. סמא דכולא משתוקא תרופה לכל דבר שתיקה . משל למרגלית דלית לה טימי שישוה לה, כל שמשבח בה פגמה. תני הפותח ברכה ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א. היינו שפותח בברוך אתה ה’ וחותם בברוך אתה ה’, הרי זה חכם. באל"ף למ"ד וחותם באל"ף למ"ד, היינו שפותח בברוך אתה אלקים וחותם בברוך אתה אלקים, הרי זה בור שלא הזכיר את השם אלא בכינוי. באל"ף למ"ד וחותם ביו"ד ה"א הרי זה בינוני שהכל הולך אחר החיתום. ביו"ד ה"א וחותם באל"ף למ"ד הרי זו דרך אחרת. המינין שאלו את רבי שמלאי כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להן, ולי אתם שואלין? לכו ושאלו את אדם הראשון שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ד לב) כי שאל נא לימים הראשונים וגו'. אשר בראו אלהים אדם על הארץ, אין כתיב כאן. אלא למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. אמרו ליה, והכתיב פרשת בראשית (בראשית א א) בראשית ברא אלהים? אמר להן. וכי בראו כתיב? אין כתיב אלא ברא. אמר ר' שמלאי. כל מקום שפרקו המינין, תשובתן בצידן. חזרו ושאלו אותו. מה אהן דכתיב פרשת בראשית (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו? אמר להן. ויבראו אלהים את האדם בצלמם, אין כתיב כאן. אלא פרשת בראשית (בראשית א כז) ויברא אלהים את אדם בצלמו. אמרו לו תלמידיו. לאלו דחיתה בקנה. לנו מה אתה משיב? אמר להן. לשעבר, אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן אדם. מאדם ואילך, בצלמינו כדמותינו. אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש. ואי אפשר לשניהן בלא שכינה. חזרו ושאלו אותו. מה ההן דכתיב (יהושע כב כב) אל אלהים ה', אל אלהים ה' הוא יודע. אמר להן. הם יודעים אין כתיב כאן. אלא הוא יודע כתיב. אמרו לו תלמידיו. רבי, לאלו דחית בקנה. לנו מה אתה משיב? אמר להן. שלשתן שם אחד. כאינש דאמר בסילייוס קיסר אגוסטוס. חזרו ושאלו אותו. מה ההן דכתיב (תהילים נ א) אל אלהים ה' דיבר ויקרא ארץ. אמר להן. וכי דיברו ויקראו כתיב כאן? אין כתיב אלא דבר, ויקרא ארץ. אמרו לו תלמידיו. רבי, לאלו דחית בקנה. ולנו מה אתה משיב? אמר להן. שלשתן שם אחד. כאיניש דאמר, אמנון בניין אריכטיקנטן אמן בנאי וארכיטכט. חזרו ושאלו אותו. מהו דכתיב (יהושע כד יט) כי אלהים קדושים הוא. אמר להן. קדושים המה אין כתיב כאן. אלא הוא, אל קנא הוא. אמרו לו תלמידיו. רבי, לאלו דחית בקנה. ולנו מה אתה משיב? רבי יצחק אמר. קדוש בכל מיני קדושות. דאמר רבי יודן בשם רבי אחא. הקדוש ברוך הוא. דרכו בקדושה, דיבורו בקדושה, וישובו בקדושה, חשיפת זרועו בקדושה, נורא ואדיר בקדושה. דרכו בקדושה כדכתיב (תהילים עז יד) אלהים בקודש דרכך. הילוכו בקדושה דכתיב (תהילים סח כה) הליכות אלי מלכי בקודש. מושבו בקדושה דכתיב [שם מז ט] אלהים ישב על כסא קדשו. דיבורו בקדושה דכתיב (תהילים ס ח) אלהים דיבר בקדשו. חשיפת זרועו בקדושה דכתיב (ישעיהו נב י) חשף ה' את זרוע קדשו. נורא ואדיר בקדושה דכתיב פרשת בשלח (שמות טו יא) מי כמוכה נאדר בקודש. חזרו ושאלו אותו. מה אהן דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ד ז) מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. אמר להן. כה' אלהינו בכל קראינו אליהם אין כתיב כאן. אלא בכל קראינו אליו. אמרו לו תלמידיו. רבי, לאלו דחית בקנה. לנו מה אתה משיב? אמר להן. קרוב בכל מיני קריבות. דאמר ר' פנחס בשם רב יהודה בר סימון. עבודה זרה, נראית קרובה ואינה אלא רחוקה. מה טעמא דכתיב (ישעיהו מו ז) ישאוהו על כתף יסבלוהו וגו'. סוף דבר אלוהו עמו בבית, והוא צועק
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ה] ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריד] כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה ואם דילג שם או מלכות יחזור ויברך ואפילו לא דילג אלא תיבת העולם לבד צריך לחזור ולברך דמלך לבד אינה מלכות:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז] מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר, וכן לא ירבה בכנוים של שם ויאמר האל הגדול הגבור והנורא והחזק והאמיץ והעיזוז, שאין כח באדם להגיע בסוף שבחיו, אלא אומר מה שאמר משה רבינו עליו השלום.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפלה סימן קיג סעיף ט] אין להוסיף על תאריו של הקדוש ברוך הוא, יותר מהאל הגדול הגבור והנורא; ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה; ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים.
דף סג
[עריכה]
[דף סג עמוד א] עד שימות, ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקדוש ברוך הוא. נראה רחוק, ואין קרוב ממנו. דאמר לוי. מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה. ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה. ועביו של רקיע ת"ק שנה. וכן לכל רקיע ורקיע. ואמרו ר' ברכיה ורבי חלבו בשם ר' אבא סמוקה. אף טלפי החיות מהלך ה' מאות וחמש עשרה שנה, כמנין ישרה בגמטריה. ראה כמה הוא גבוה מעולמו. ואדם נכנס לבית הכנסת. ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה, והקב"ה מאזין את תפלתו. שנאמר (שמואל א א יג) וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. והאזין הקדוש ברוך הוא את תפילתה. וכן כל בריותיו שנאמר (תהילים קב א) תפילה לעני כי יעטף. כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן? אמר רבי יודן. רבי יצחק אמר בה, ארבע שיטין דרכים לדרוש. בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו נתפס בן ביתך. אמר להן אני מקיים עליו ואציל אותו. אמרו לו. הרי יוצא לידון. אמר להן, אני מקיים עליו. אמרו לו, הרי הוא יוצא ליתלות. היכן הוא ואיכן פטרונו? אבל הקדוש ברוך הוא, הציל את משה מחרב פרעה. הדא הוא דכתיב פרשת יתרו (שמות יח ד) ויצילני מחרב פרעה. אמר רבי ינאי. כתיב [שמות שמות ב טו] ויברח משה מפני פרעה. ואפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות? אלא בשעה שתפס פרעה את משה, חייבו להתיז את ראשו. וקהת החרב מעל צוארו של משה ונשברה. הדא הוא דכתיב (שיר השירים ז ה) צוארך כמגדל השן. זה צוארו של משה. אמר רבי אביתר. ולא עוד, אלא שניתז החרב מעל צוארו של משה על צוארו של קוסנתירו התליין והרגתו. הדא הוא דכתיב פרשת יתרו (שמות יח ד) ויצילני מחרב פרעה. לי הציל, וקוסנתר התליין נהרג. רבי ברכיה קרא עליו את הפסוק(משלי כא יח) כופר לצדיק רשע. רבי אבון קרא עליו את הפסוק (משלי יא ח) צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו. תני בר קפרא. מלאך ירד ונדמה להן בדמות משה. ותפסו את המלאך וברח משה. אמר רבי יהושע בן לוי. בשעה שברח משה מפני פרעה, נעשו כל אוכלוסין שלו מהן אילמין, ומהן חרשין, ומהן סומין. אמר לאילמין, היכן הוא משה? ולא היו מדברים. אמר לחרשין, ולא היו שומעין. אמר לסומין, ולא היו רואין. הוא שהקב"ה אמר לו למשה פרשת שמות (שמות ד יא) מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם וגו'. תמן קמת לך, והכא לית אנא קאים? הה"ד פרשת ואתחנן (דברים ד ז) מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו. רבי יודן אמר בשם ר' יצחק, שיטה אוחרי דרשה בצורה אחרת. בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו, הרי נתפס בן ביתך. אמר הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו, הרי יוצא לידון. אמר להן הרי אני מתקיים עליו. אמרו לו הרי הוא מושלך למים. היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקדוש ברוך הוא הציל את יונה ממעי הדגה. הרי הוא אומר [יונה ב יא] ויאמר ה' לדג, ויקא את יונה. ר' יודן אמר בשם ר' יצחק בשיטה אוחרי דרשה בצורה אחרת. הרי בשר ודם יש לו פטרון. אמרו לו נתפס בן ביתך. אמר להן הריני מתקיים תחתיו. אמרו לו, הרי הוא יוצא לידון. אמר להן הריני מתקיים עליו. אמרו לו הרי הוא מושלך לאש. היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. הציל לחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. הה"ד (דניאל ג כח) ענה נבוכדנצר ואמר, בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו וגומר. רבי יודן בשם ר' יצחק אמר בה שיטה אוחרי דרשה בצורה אחרת. הרי בשר ודם יש לו פטרון. וכו' עד הרי הוא מושלך לחיות. אבל הקדוש ברוך הוא, הציל את דניאל מגוב אריות. הה"ד (דניאל ו כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריוותא וגומר. רבי יודן אמר משמיה דידיה. בשר ודם יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה, אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו. וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך. שמא מכניסו, ושמא מניחו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אם בא על אדם צרה. לא יצווח לא למיכאל, ולא לגבריאל, אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד. הה"ד [יואל ג ה] כל אשר יקרא בשם ה' ימלט. אמר רבי פנחס. עובדא הוה מעשה היה ברב, דהוה עייל מחמתה דטיבריא. פגעון ביה רומאי. אמרון ליה מן דמאן את למי אתה שייך? אמר לון, מן דסופיינוס שהיה שר העיר. ופנו מינה עזבו אותו. ברמשא בלילה אתו לגביה. אמרין ליה עד אימתי את מקיים עם אילין יהודאי? אמר לון למה? אמרין ליה. פגעינן בחד יהודאי, ואמרינן ליה מן דמאן את? ואמר לן דסופיינוס. אמר לון. ומה עבדתון ליה? אמר ליה, דיו ליה פנינן יתיה שלחנו אותו לשלום. אמר לון, יאות עבדיתון טוב עשיתם. ומה מי שהוא נתלה בבשר ודם, ניצול. מי שהוא נתלה בהקב"ה, לא כל שכן? הה"ד. כל אשר יקרא בשם ה' ימלט. אמר רבי אלכסנדרי. עובדא הוה מעשה היה בחד ארכון שופט דהוה שמיה אלכסנדרוס. והוה שפט חד ליסטים. אמר ליה, מה שמך? ענה לו אלכסנדרוס. אמר ליה. ראוי שאלכסנדרוס יפנה מן הדין את אלכסנדרוס. ומה אם מי ששמו כשם של בשר ודם, הוא ניצול. מי ששמו כשמו של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה. הה"ד. כל אשר יקרא בשם ה' ימלט. רבי פנחס אמר בה תרתי. חדא בשם רבי זעירא וחדא בשם רבי תנחום בר חנילאי. רבי פנחס אמר בשם רבי זעירא. בשר ודם יש לו פטרון. אם הטריח עליו ביותר. הוא אומר, אשכח אעזוב פלן דקא מטרחא לי. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא כל מה שאת מטריח עליו, הוא מקבלך. הה"ד (תהילים נה כג) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. רבי פנחס אמר בשם רבי תנחום בר חנילאי. בשר ודם יש לו פטרון. ובאו שונאים ותפשו אותו על פתח חצירו של פטרונו. עד דצווח ליה, עד דהוא נפק, עברת חרבא על קדליה עברה החרב על צווארו וקטלית יתיה. אבל הקדוש ברוך, הוא הציל את יהושפט מחרב ארם. דכתיב (דברי הימים ב יח לא) ויזעק יהושפט וה' עזרו ויסיתם אלהים ממנו. מלמד שלא היה חסר אלא חיתוך הראש, ואז ויסיתם אלהים ממנו. רבי זעירא בריה דרבי אבהו ורבי אבהו אמרו בשם רבי אלעזר (תהילים קמו ה) אשרי שאל יעקב בעזרו וגומר. מה כתיב בתריה? עושה שמים וארץ וגומר. וכי מה ענין זה לזה? אלא מלך בשר ודם יש לו פטרון. שולט באיפרכיא מדינה אחת, ואינו שולט באיפרכיא אחרת. אפילו תימר קוזמוקלטור שולט בכל העולם. שולט ביבשה, שמא שולט בים? אבל הקדוש ברוך הוא, שולט בים ושולט ביבשה. מציל בים מן המים
[דף סג עמוד ב] וביבשה מן האש. הוא שהציל את משה מחרב פרעה. הציל את יונה ממעי הדגה. חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. לדניאל מבור אריות. הה"ד (תהילים קמו ו) עושה שמים וארץ, את הים ואת כל אשר בם וגומר. אמר רבי תנחומא. מעשה בספינה אחת של עכו"ם שהיתה פורשת בים הגדול, והיה בה תינוק אחד יהודי. עמד עליהם סער גדול בים. ועמד כל אחד ואחד מהם, והתחיל נוטל יראתו בידו וקורא, ולא הועיל כלום. כיון שראו שלא הועילו כלום, אמרו לאותו יהודי, בני, קום קרא אל אלהיך. ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים אליו והוא גבור. מיד עמד התינוק בכל לבו וצעק. וקיבל ממנו הקדוש ברוך הוא תפלתו ושתק הים. כיון שירדו ליבשה, ירדו כל אחד ואחד לקנות צרכיו. אמרו לו לאותו התינוק, לית את בעי מזבין לך כלום אינך רוצה לקנות כלום? אמר להון. מה אתון בעי מה אתם רוצים מן ההן אכסניא עלובה? אמרו לו את אכסניא עלובה? אינון אכסניא עלובה. אינון הכא, וטעוותהון בבבל. ואינון הכא, וטעוותהון ברומי. ואינון הכא, וטעוותהון עמהון ולא מהנון להן כלום. אבל את, כל אהן דאת אזיל, אלהך עמך. הה"ד, כה' אלהינו בכל קראינו אליו. רבי שמעון בן לקיש אמר, בשר ודם יש לו קרוב. אם היה עשיר, הוא מודה בו, ואם היה עני, כופר בו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא אפילו ישראל נתונין בירידה התחתונה, הוא קורא אותם אחי וריעי. דכתיב, למען אחי וריעי. רבי אבון ורבי אחא ורבי שמעון בן לקיש אמרו. בשר ודם יש לו קרוב. אם היה פילוסופוס, הוא אומר בגאווה ההן פלן מתקרב לן. אבל הקדוש ברוך הוא קורא לכל ישראל קרובים. הה"ד (תהילים קמח יד) וירם קרן לעמו תהילה לכל חסדיו לבני ישראל עם קרובו: פיסקא (1)מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה. אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו כו'. מתניתא כשנעקרה מכל מקומות ארץ ישראל. אבל (1)אם נעקרה ממקום אחד. אומר, ברוך שעקר עבודה זרה מן המקום הזה. נעקרה ממקום אחד ונקבעה במקום אחר. (1)מקום שניתנה בו אומר, ברוך ארך אפים. (1)ומקום שנעקרה ממנו אומר, ברוך שעקר עבודה זרה מן המקום הזה. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו. כשם שעקרתה אותה מן המקום הזה, כך תעקור אותה מן המקומות כולם. ותחזיר לב עובדיה לעובדך. ובחו"ל אין צריך לומר כן, שלא יהיה נמצא מתפלל על עובדי עבודה זרה. תני, רבי ישמעאל בן גמליאל אומר, (1, 2)אף בחוצה לארץ צריך לומר כן לפי שסופם להתגייר. אמר רבי יוחנן נאמר(קהלת ט ד) כי מי אשר יחובר. מי אשר יבחר כתיב. מכאן שכל הרוצה יכול להתחבר לישראל. וכתיב, אל כל החיים יש בטחון. שכל זמן שאדם חי, יש לו תקוה. מת, אבדה תקותו. מה טעמא? כדכתיב, במות אדם רשע תאבד תקוה. תני רבי יהודה אומר, (3)שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום. ברוך שלא עשאני גוי. ברוך שלא עשאני בור. ברוך שלא עשאני אשה. ברוך שלא עשאני גוי. שאין הגוים כלום. דכתיב, כל הגוים כאין נגדו. ברוך שלא עשאני בור, שאין בור ירא חטא. ברוך שלא עשאני אשה, שאין האשה מצווה על המצות. אמר רבי אחא (קהלת ט ד) מאי דכתיב כי מי יחובר וגומר. אפילו אותם שפשטו ידיהן בזבול, יש להם בטחון אם חזרו בתשובה. לקרבן אי אפשר, שכבר פשטו ידיהן בזבול. לרחקן אי אפשר, שעשו תשובה. עליהן הוא אומר (ירמיהו נא נז) וישנו שנת עולם ולא יקיצו. רבנן דקיסרין אמרי, קטני עכו"ם וחילותיו של נבוכדנצר שלא השתתפו בחורבן אין חיין ואין נידונין. עליהן הכתוב אומר, וישנו שנת עולם וגומר. (2, 4)העובר לפני בתי עבודה זרה אומר (משלי טו כה) בית גאים יסח ה'. רבי יוסי בי רבי בון אמר בשם רבי לוי. ראה אותם מזבלין לעבודה זרה. אומר, זבח לאלהים יחרם. תנן, (5)הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הכיפח ואת הננס אומר, ברוך משנה את הבריות. את הקטוע ואת הסומא את מוכי שחין אומר, ברוך דיין האמת. מתניתין, כשהיו שלמים ונשתנו. אבל אם היה כן ממעי אמו. אומר, ברוך משנה את הבריות. (6)הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר. ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה. לא כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא ורבי אבא ורבי חייא בשם רבי יוחנן מאי דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ז ב) לא תחנם? (7)לא תתן להם חן? מה אמר? אבסקטא האם ברך אותה שישמור אותה ה’? לא אמר, אלא שכך ברא בריות נאות בעולמו. שכן אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר, ברוך שברא בריות נאות בעולמו. וזו דרכו של רבן גמליאל להסתכל בנשים? אלא דרך עקמומיתה היתה. כגון ההן פופסדס קרן זוית והביט בה שלא בטובתו. קרא הגבר אומר ברוך חכם הרזים דכתיב (איוב לח לו) מי שת בטוחות חכמה וגומר. אמר רבי לוי. בערביא קורין לאימרא לאיל יובלא וזה עוזר להבין מה שנאמר (יהושע ו ה) והיה במשוך בקרן היובל. באפריקא קורין לנידה גלמודה וזה עוזר להבין מה שנאמר (ישעיהו מט כא) ואני שכולה וגלמודה. ברומי צווחין לתרנגולא שכוי. וזה עוזר להבין מה שנאמר או מי נתן לשכוי בינה. (8)הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים. שכשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה. בן זומא כשהיה רואה אוכלוסין בירושלים אמר, ברוך שברא כל אלו לשמשיני. כמה יגע אדם הראשון עד שלא אכל פרוסה. חרש זרע ניכש עידר קצר עימר דש זרה בירר טחן הרקיד לש וקיטף ואפה ואח"כ
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף ב] הרואה מקום שנעקרה עכו"ם, אם הוא בא"י, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם שעקר עכו"ם מארצנו; ואם הוא בח"ל, אומר: שעקר עכו"ם מהמקום הזה, ואומר בשתיהן: כשם שעקרת אותה מהמקום הזה כן תעקור אותה מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך.
הגה: ואם נעקרה עכו"ם ממקום אחד ונתנוה במקום אחר, מברך על מקום שנעקרה שעקר עכו"ם, ועל מקום שנתנוה לשם, שנתן ארך אפים (בית יוסף בשם תוס' וירושלמי).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ט] הרואה מקום שנעשו נסים לישראל כגון ים סוף ומעברות הירדן אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, וכן כל מקום שנעשו בו נסים לרבים, אבל מקום שנעשה בו נס ליחיד אותו היחיד ובנו ובן בנו מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה או שעשה נס לאבותי במקום הזה, הרואה גוב אריות וכבשן האש שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה, מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה, הרואה מקום שעובדין בו עכו"ם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, מקום שנעקרה ממנו עכו"ם אם בארץ ישראל הוא מברך שעקר עכו"ם מארצנו, ואם בחוץ לארץ הוא מברך שעקר עכו"ם ממקום הזה, ואומר בשתיהן כשם שעקרת ממקום זה כך תעקר מכל מקומות ותשיב לב עובדיהם לעבדך.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ו] כשחוגר חגורו מברך אוזר ישראל בגבורה, כשלובש נעליו מברך שעשית לי כל צרכי, כשמהלך לצאת לדרך מברך המכין מצעדי גבר, ומברך אדם בכל יום ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני אשה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא עשני עבד.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו סעיף ד] צריך לברך בכל יום שלא עשני עובד כוכבים שלא עשני עבד שלא עשני אשה.
הגה: ואפילו גר (כותים) היה יכול לברך כך (דברי עצמו) אבל לא יאמר שלא עשני גוי, שהרי היה גוי מתחלה (אבודרהם).
והנשים מברכות שעשני כרצונו:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף יא] הרואה בתי עכו"ם בישובן, אומר: בית גאים יסח ה' (משלי טו, כה) בחורבנן אומר: אל נקמות ה' (תהילים צד, א).
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה יב] הרואה את הכושי ואת המשונין בצורת פניהן או באיבריהם מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם משנה את הבריות, הרואה סומא או קיטע ומוכה שחין ובוהקנין וכיוצא בהן מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם דיין האמת, ואם נולדו כן ממעי אמן מברך משנה את הבריות, הרואה את הפיל ואת הקוף ואת הקיפוף אומר ברוך משנה את הבריות.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכה סעיף ח] הרואה כושי; וגיחור, דהיינו שהוא אדום הרבה; והלווקן, דהיינו שהוא לבן הרבה; והקפח, דהיינו שבטנו גדול ומתוך עוביו נראית קומתו מקופחת; והננס והדרקונה, דהיינו מי שהוא מלא יבלת; ופתויי הראש, שכל שערותיו דבוקות זה בזה; ואת הפיל; ואת הקוף, מברך: בא"י אמ"ה משנה הבריות.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכה סעיף ט] הרואה את החיגר ואת הקטע ואת הסומא ומוכה שחין והבהקנין והוא מי שמנומר בנקודות דקות אם הם ממעי אמם מברך משנה הבריות ואם נשתנה אחר כך מברך דיין האמת ויש מי שאומר דדוקא על מי שמצטער עליו אבל על עובד כוכבים אינו מברך ואינו מברך אלא פעם ראשונה שהשינוי עליו גדול מאד.
הגה: ויש אומרים משלשים יום לשלשים יום (טור):
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה יג] הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו, היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכה סעיף י] הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו עכו"ם או בהמה, אומר: בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו; ואינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אא"כ היו נאים מהם.
7)[רמב”ם \מדע\ הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ד] אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך , אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ, ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה. /השגת הראב"ד/ אבל משכיר להם בתים לעשותן אוצר. א"א ובלבד שלא יהיה אוצר של יין ואם עשה שכרו אסור.
7)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא סעיף יד] אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר.
8)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה יא] הרואה ת"ר אלף אדם כאחד, אם עכו"ם הם אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, ואם ישראל הם ובארץ ישראל אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם חכם הרזים, הרואה מחכמי אומות העולם אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם, חכמי ישראל מברך שנתן מחכמתו ליראיו, מלכי ישראל אומר שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו, מלכי אומות העולם מברך שנתן מכבודו לבשר ודם.
8)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף ה] הרואה ששים רבוא מישראל ביחד, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם חכם הרזים; ואם הם עובדי כוכבים וגלולים, אומר: בושה אמכם חפרה יולדתכם הנה אחרית גויים מדבר ציה וערבה (ירמיה נ, יב).
דף סד
[עריכה]
[דף סד עמוד א] אכל פרוסה. ואני עומד בשחרית, ומוצא כל אלו לפני. ראה כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא חלוק ללבוש. גזז וליבן וניפס וצבע וטווה וארג כבס ותפר ואח"כ מצא חלוק ללבוש. ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו מתוקן לפני. כמה בעלי אומניות משכימים ומעריבים, ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפני. וכן היה בן זומא אומר. אורח רע מהו אומר? וכי מה אכלתי משל בעל הבית? וכי מה שתיתי משל בעל הבית? חתיכה אחת אכלתי לו. כוס יין שתיתי לו. וכל טורח שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו. אבל אורח טוב אומר. ברוך בעל הבית, זכור בעל הבית לטובה, כמה יין הביא לפני. כמה חתיכות הביא לפני. כמה טורח טרח לפני. כל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי. וכן הוא אומר (איוב לו כד) זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ט הלכה ב
מתני’: (1)על הזיקים כוכב שביט ועל הזועות רעידת אדמה ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות הוא אומר, ברוך שכחו מלא עולם. (2)על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות הוא אומר, ברוך עושה בראשית. רבי יהודה אומר. הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול. בזמן שהוא רואה לפרקים. (3)על הגשמים ועל בשורות טובות הוא אומר, ברוך הטוב והמטיב. ועל שמועות הרעות הוא אומר, ברוך דיין אמת:
גמ’: תני בר קפרא, (4)מתריעין על הזועות רעידת אדמה. אמר שמואל. אין עבר ההן זיקא כוכב שביט בכסיל, מחריב העולם. מתיבון לשמואל. והא אנן חמין ליה דעבר והרי רואים שהוא עובר? אמר להון. לית איפשר שעבר. אלא או לעיל מינה מעליו, או לרע מינה מתחתיו ורק נראה כעבר. אמר שמואל. חכים אנא אני מכיר בשוקי שמיא כשוקי נהרדעי קרתי העיר שלי. בר מן ההן זיקא חוץ מכוכב שביט, דלית אנא ידע מה הוא. וכי שמואל עלה לשמים? אלא על שם (איוב לח לז) מי יספר שחקים בחכמה. אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי. מפני מה באין זועות רעידות אדמה לעולם? אמר ליה, בעון תרומה ומעשרות. שכתוב אחד אומר פרשת עקב (דברים יא יב) תמיד עיני ה' אלהיך בה. וכתוב אחד אומר (תהילים קד לב) המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו. הא כיצד יתקיימו שני כתובין הללו? בשעה שישראל עושין רצונו של מקום ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן. תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ואינה ניזוקת כלום. בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום ואינן מוציאין מעשרותיהן כתיקונן. המביט לארץ ותרעד. אמר ליה בני. חייך כך היא סברא דמילתא. אבל כך עיקרו של דבר. בשעה שהקב"ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה, ובית מקדשו חרב, הוא מתמלא אף על עולמו להחריבו. הה"ד (ירמיהו כה ל) שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו. אמר ר' אחא, בעון משכב זכר. אמר הקדוש ברוך הוא. אתה זיעזעתה איברך על דבר שאינו שלך. חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש. ורבנן אמרו, מפני המחלוקת. כדכתיב (זכריה יד ה) ונסתם גיא הרי, כי יגיע גיא הרים אל אצל. נסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו. ושם הייתה מחלוקת שעוזיהו ערער על הכהונה ורצה להיכנס לקדש הקדשים להקטיר קטורת. רבי שמואל אמר, אין רעש אלא הפסק מלכות. כמה דאת אמר (ירמיהו נא כט) ותרעש הארץ ותחל. מפני מה? (ירמיהו נא כט) כי קמה על בבל מחשבות ה'. אליהו ז"ל שאל לר' נהוריי. מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא שקצים ורמשים בעולמו? אמר לו לצורך נבראו. בשעה שהבריות חוטאין, הוא מביט בהן ואמר. מה אלו שאין בהן צורך, הרי אני מקיימן. אלו שיש בהן צורך לכ"ש? אמר ליה, עוד הן יש בהן צורך. זבוב לצירעה. פשפש לעלוקתה. נחש לחפפית שחין שבלול לחזיות, סממית לעקרב: פיסקא, על הברקים וכו'. רבי ירמיה ורבי זעירא אמרו בשם רב חסדאי, דיו פעם אחת בכל היום. אמר רבי יוסי. מה אנן קיימין? (5)אם בטורדין, דיו
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה יד] על הרוחות שנשבו בזעף ועל הברקים ועל הרעמים ועל קול ההברה שתשמע בארץ כמו ריחיים גדולים ועל האור שבאויר שיראו כאלו הם כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום או כמו כוכבים שיש להם זנב על כל אחד מאלו מברך ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם, ואם רצה מברך עושה בראשית. /השגת הראב"ד/ על הרוחות שנשבו עד ואם רצה מברך עושה בראשית. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ בגמרא יש מברך תרתי עכ"ל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכז סעיף א] על הזיקים והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים ועל רוחות שנשבו בזעף על כל אחד מאלו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית ואם ירצה יאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם:
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה טו] על ההרים ועל הגבעות על הימים ועל המדברות ועל הנהרות אם ראה אחת מהן משלשים יום לשלשים יום מברך עושה בראשית, הרואה את הים הגדול משלשים יום לשלשים יום או יותר מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכח סעיף א] על ימים ונהרות הרים וגבעות ומדברות אומר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" ועל הים הגדול והוא הים שעוברים בו לארץ ישראל ולמצרים אומר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה הים הגדול":
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ג] שמע שמועה טובה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב, שמע שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת, וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך, ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ה] ירדו גשמים רבים, אם יש לו שדה מברך שהחיינו, ואם היתה שלו ושל אחרים מברך הטוב והמטיב, ואם אין לו שדה מברך מודים אנחנו לך יי' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא כו' עד הן הם יודו וישבחו ויברכו את שמך מלכנו ברוך אתה יי' אל רוב ההודאות והתשבחות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכא סעיף א] אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים, מברכים עליהם אף ע"פ שלא ירדו עדיין כדי רביעה, משירדו כ"כ שרבו על הארץ שיעלו (עליהם) אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה.
הגה: ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים, משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן נעצרין כל כך (סמ"ג ואגור וכל בו).
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכב סעיף א] על שמועות שהם טובות לו לבדו, מברך: שהחיינו; ואם הן טובות לו ולאחרים, מברך: הטוב והמטיב.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכב סעיף ב] על שמועות רעות מברך: בא"י אמ"ה דיין האמת.
4)[רמב”ם \זמנים\ הלכות תעניות פרק ב הלכה יב] על המפולת כיצד, הרי שרבתה בעיר מפולת כתלים בריאים שאינן עומדים בצד הנהר הרי זו צרה ומתענין ומתריעין עליה, וכן על הרעש ועל הרוחות שהן מפילין את הבנין והורגין מתענין ומתריעין עליהן.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקעו סעיף ד] וכן מתענין על המפולת שבעיר. כיצד, הרי שרבתה בעיר מפולת כותלים בריאים שאינן עומדין בצד הנהר, הרי זה צרה ומתענין ומתריעין עליה; וכן על הרעש ועל הרוחות שהם מפילים הבנין והורגים, מתענים ומתריעין עליהם.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכז סעיף ב] כל זמן שלא נתפזרו העבים נפטר בברכה אחת; נתפזרו בין ברק לברק ובין רעם לרעם, צריך לחזור ולברך.
[דף סד עמוד ב] פעם אחת ביום. אם במפסיקין, מברך על כל אחת ואחת. חייליה דרבי יוסי מן הדא דתנן. (1)היה יושב בחנותו של בשם כל היום. אינו מברך אלא אחת. אבל אם היה נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם. כי אתו רבי אחא ורבי חנינא ואמרו בשם רבי יוסי. אם בטורדין, דיו פעם אחת ביום. אי מפסיקין, מברך על כל אחת ואחת. (2)היה יושב בבית הכסא או בבית ספיקריא שיש בו כלים מטונפים. אם יכול לצאת ולברך בתוך כדי דיבור, יצא. ואם לאו ,לא יצא. רבי ירמיה בעי. היה יושב בתוך ביתו ערום. מהו שיעשה ביתו כמו מלבוש, ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך? היה יושב במגדל ערום. מהו שיעשה לו המגדל כמין מלבוש, ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך? פיסקא, על הרוחות אומר ברוך שכחו מלא עולם. מתניתא (3)בשבאין בזעף. אבל כשבאים בנחת אומר, ברוך עושה בראשית. אמר רבי יהושע בן חנניה. בשעה שהרוח יוצא לעולם. הקדוש ברוך הוא משברו בהרים, ומרשלו מחלישו בגבעות. ואומר לו. תן דעתך שלא תזיק בריותי. מה טעם? כדכתיב (ישעיהו נז טז) כי רוח מלפני יעטוף. משלהי מחליש ליה. כמה דאת אמר (תהילים קמב ד) בהתעטף עלי רוחי. כל כך למה? אמר ר' חונא בשם רבי אחא. דכתיב, ונשמות אני עשיתי. בשביל נשמות שעשיתי. אמר רבי הונא. בשלשה מקומות יצא הרוח שלא במשקל, וביקש להחריב את העולם כולו. אחת בימי יונה. ואחת בימי אליהו. ואחת בימי איוב. בימי יונה דכתיב [יונה א ד] וה' הטיל רוח גדולה. בימי איוב דכתיב (איוב א יט) והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר וגומר. בימי אליהו מניין? דכתיב (מלכים א יט יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה חזק מפרק הרים. אמר רבי יודן בר שלום. נימר אולי, אותו של איוב בשבילו היה ולא בכל העולם. ושל יונה בשבילו היה ולא בכל העולם. אין לך אלא של אליהו שהיה קוסמיקון עולמי שנאמר והנה ה' עובר וגו'. ואחר כך רעש. ואחר הרעש אש, לא באש ה': פיסקא. רבי יהודה אומר. הרואה את הים הגדול אומר, ברוך שעשה את הים הגדול. בזמן שהוא רואה לפרקים. וכמה הוא פרק? (4)אחד לשלשים יום. שמעון קמטריא, שאל לרבי חייא בר אבא. בגין דאנא חמר, וסליק לירושלים בכל השנה. מהו שנקרע? אמר ליה. אם (5)בתוך שלשים יום. אי אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום, צריך אתה לקרוע. רבי חונא ושמעון קמטריא אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן למה נון בפסוק (שופטים יח ל) ויהונתן בן גרשום בן מנשה תלוי. אם זכה, בן משה. ואם לאו, בן מנשה. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן. הרי יהונתן כומר היה לעבודה זרה ואיך האריך ימים? אמר לון. על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה. ואמר ליה, פייסיה עלי. והוא אמר ליה. מה זו מועילה לך? לא רואה, ולא שומעת, לא אוכלת, ולא שותה, לא מטיבה, ולא מריעה, ולא מדברת. אמר ליה, חייך ומה נעביד? ואמר ליה, אזיל עביד ואייתי לי חד פינך צלוחית דסולת. ואתקין עלוי עשר ביעין בצים. ואתקין קומוי אסדר לפניו, והוא אכל מכל מה דאתי, ואנא מפייס ליה עלך. מכיון דאזיל ליה כשהיה הולך, הוה אכיל לון. זימנא חדא פעם אחת, אתא חד בר פחין אדם ריק וי"א פיקח אמר ליה כן. אמר ליה. אם אין מועילה כלום, את מה עביד הכא מה אתה עושה כאן? אמר ליה, בגין חיי. כיון שעמד דוד המלך, שלח והביאו. אמר ליה. את בן בנו של אותו צדיק, ואת עובד עבודה זרה? אמר ליה. כך אני מקובל מבית אבי אבא. מכור עצמך לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות. אמר ליה, חס ושלום לא אמר כן. אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה? העמידו קומוס גזבר על תיסבריות אוצרות שלו. הה"ד (דברי הימים א כו כד) ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק ט הלכה ה] דבר שהוא ספק אם מן העץ אם מן האדמה מברך עליו בורא מיני בשמים, בושם שעירבו הרוכל ממינין הרבה מברך עליו בורא מיני בשמים, נכנס לחנותו של בושם שיש בה מינין הרבה מברך עליו בורא מיני בשמים, אם ישב שם כל היום כולו אינו מברך אלא אחת, נכנס ויצא נכנס ויצא מברך על כל פעם ופעם.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריז סעיף א] הנכנס לחנותו של בושם שיש בו מיני בשמים מברך בורא מיני בשמים ישב שם כל היום אינו מברך אלא אחת נכנס ויוצא נכנס ויוצא מברך על כל פעם ודוקא שלא היה דעתו לחזור אבל היה דעתו לחזור לא יברך:
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכז סעיף ג] היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם או ראה ברק אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא:
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכז סעיף א] על הזיקים והוא כמין כוכב היורה כחץ באורך השמים ממקום למקום ונמשך אורו כשבט ועל רעדת הארץ ועל הברקים ועל הרעמים ועל רוחות שנשבו בזעף על כל אחד מאלו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית ואם ירצה יאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם:
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן ריח סעיף ג] כל אלו הדברים אינם אלא כשרואה אותם משלשים לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף יג] כל ברכות הראייה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך ל' יום, אינו חוזר ומברך.
5)[רמב”ם \זמנים\ הלכות תעניות פרק ה הלכה יח] היה הולך ובא לירושלם הולך ובא אם תוך שלשים יום אינו קורע קרע אחר, ואם לאחר שלשים יום חוזר וקורע.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקסא סעיף ה] היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא תוך ל' יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר ל' יום, חוזר וקורע (והוא הדין בערי יהודה ובמקדש).
דף סה
[עריכה]
[דף סה עמוד א] שבואל. ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו. נגיד על האוצרות. שמינוהו על תיסבוריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן. והא כתיב שעמד הפסל (שופטים יח ל) עד יום גלות הארץ. אמר לון. כיון שמת דוד, עמד שלמה וחילף סנקליטין פקידים שלו. וחזר לקילקולו הראשון. הה"ד (מלכים א יג יא) ונביא אחד זקן יושב בבית אל וגו'. אמרין, דהוא הוה יהונתן. הרואה את החמה בתקופתה, ואת הלבנה בתקופתה, ואת הרקיע בטיהרו. אומר, ברוך עושה בראשית. אמר רב חונה. הדא דתימר, בימות הגשמים, ובלבד לאחר שלשה ימים שירד גשם, והשמים נקיים. הה"ד (איוב לז כא) ועתה לא ראו אור וגו' ורוח עברה ותטהרם. (1)הרואה את הלבנה בחידושה אומר, ברוך מחדש חדשים. עד איכן? אמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי (2)עד שתראה כחצי חמתה שזה אחר שבעה ימים. רבי אחא ורבי חנינא אמרו בשם רבי יוסי, (2)עד שתתמלא פגימתה רבנן דקיסרין אמרין, עד ארבעה עשר יום. אמר רבי יוסי בי רבי בון, יאות. כלום מתמלאת פגימתה, אלא עד י"ד יום. הא כל י"ד יום צריך יכול לברך. בתפילה מהוא אומר בראש חודש? אמר רבי יוסי בר נהורייא. מקדש ישראל מחדש חדשים. רבי חייא בר אשי אמר. (3)מקדש ישראל וראשי חדשים. אמר שמואל צריך לומר והשיאנו. רב אמר צריך להזכיר בה זמן. ויאמר ותתן לנו את החדש הזה. תנן, הרואה חמה בתקופתה. תני רב הושעיא פרשת בראשית (בראשית א יד( דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים. העובר בין הקברות אומר, בא"י מחיה המתים. רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן. ברוך נאמן בדברו ומחיה המתים. רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן. היודע מספרכם, הוא יעורר אתכם, והוא יגלה את העפר מעל עיניכם, בא"י מחיה המתים. רבי אליעזר אמר בשם רבי חנינא. (4)אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, וסילק אתכם בדין, ועתיד להחיותכם בדין. היודע מספרכם, הוא יגלה עפר מעיניכם, ברוך מחיה המתים.הדא דאת אמר, במתי ישראל. אבל במתי אומות העולם אומר (ירמיהו נ יב) בושה אמכם מאד, חפרה יולדתכם וגו'. תנן, הרואה הקשת בענן אומר בא"י זוכר הברית. רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן. (5)נאמן בבריתו וזוכר הברית. אמר רבי ירמיה בשם רבי חזקיה. כל ימיו של רבי שמעון בן יוחאי לא נראתה הקשת בענן. רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה, כן הוה כך היה מעשה. תלמידו של ר"ש בר יוחאי יצא לחו"ל והתעשר. ונתקנאו בו התלמידים. מה עשה? הוציאם רבי שמעון בן יוחאי לבקעה ואמר, בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב. והיתה מתמלאה. ואמר, מי שרוצה יטול חלקו המגיע לו לעתיד. רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה, כן הוה כך היה מעשה רבי שמעון בן יוחאי אומר. אני ראיתי בני העולם הבא ומועוטין הן. אין תלתין אינון אם שלושים הם, אנא וברי מנהון אני ובני מהם. אין תרין אינון אם שנים הם, אנא וברי אינון אני ובני הם. רבי חזקיה אמר בשם רבי ירמיה, כך היה רבי שמעון בן יוחאי אומר. יקרב אברהם יזכה את החוטאים מן גביה ועד גביי מתקופתו עד תקופתי. ואנא מקרב מן גביי ועד סוף כל דרי ואני אזכה מתקופתי עד סוף כל הדורות. ואין יצרף אחיה השילוני עמי, ואנא מקרב כל עמא משנברא העולם. וכי מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים? אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי. על שם מה שנאמר (משלי כה כה) מים קרים על נפש עיפה, שמועה טובה מארץ מרחק. וכמה גשמים ירדו ויהא אדם צריך לברך? אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן. בתחילה היינו בזמן רביעה ראשונה, כדי רביעה, ובסוף, כדי שיודחו פניה. רבי ינאי אמר בשם רבי ישמעאל שאמר בשם רבי שמעון בן לקיש. בתחילה כדי רביעה. ולבסוף כדי שתשרה תמחה המגופה. ויש מגופה נשרית? אלא רואין אותה כאלו היא שרויה אם לא הייתה החבית שרופה והיה יורד עליה כזו כמות של גשם היתה המגופה נשרת. רבי יוסי אמר בשם רבי יהודה, ורבי יונה ורבי יהודה אמרו בשם שמואל. בתחילה, כדי רביעה. ולבסוף אפילו כל שהוא. רבי יוסה אמר בשם רבי זעירא. לא לברכה נאמרה, אלא להפסק תענית נאמרה. רבי חזקיה ורבי נחום ורב אדא ורב בימי הוון יתבין. אמר רבי תנחום לרב אדא
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ז] אמרו לו מת אביו וירשהו, אם יש עמו אחין מברך בתחלה דיין האמת ואחר כך הטוב והמטיב, ואם אין עמו אחים מברך שהחיינו, קצרו של דבר כל דבר טובה שהיא לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב, וטובה שהיא לו לבדו מברך שהחיינו.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכו סעיף א] הרואה לבנה בחדושה מברך אשר במאמרו ברא שחקים וכו':
הגה: ואין לקדש החדש אלא בלילה בעת שהלבנה זורחת ונהנין מאורה (אגור)
.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכו סעיף ג] עד אימתי מברכין עליה? עד ט"ז מיום המולד ולא ט"ז בכלל.
(ואין לקדש אלא עד חצי כ"ט י"ב תשצ"ג מן המולד) (תשובת מהרי"ל)
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה י] בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים ואומר בעבודה אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא, במוסף בחולו של מועד מתפלל תפלת המוסף כמו שמתפלל ביום טוב, ובראשי חדשים מתפלל שבע ברכות שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעית מעין קרבן ראש חדש וחותם בה מקדש ישראל וראשי חדשים.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכה סעיף ג] ר"ח שחל להיות בשבת, כולל במוסף בברכה רביעית שבת ור"ח וחותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים.
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה י] הרואה בתי ישראל ביישובן מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה, בחרבנן אומר ברוך דיין האמת, הרואה קברי ישראל מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין ודן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין והוא עתיד להקים אתכם בדין לחיי העולם הבא ברוך אתה יי' מחיה המתים.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכד סעיף יב] הרואה קברי ישראל, אומר: בא"י אמ"ה אשר יצר אתכם בדין וכו', ועל קברי עכו"ם אמר: בושה אמכם וגו' (ירמיה נ, יב).
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה טז] הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, הרואה לבנה בחדושה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם פועלי אמת ופעולתם צדק וללבנה אמר שתתחדש עטרה תפארת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו ועל כל מה שברא ברוך אתה יי' מחדש החדשים.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכט סעיף א] הרואה הקשת אומר בא"י אמ"ה זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר:
[דף סה עמוד ב] בר אבימי, לא מסתברא שלברכה נאמר? אמר ליה הין. אמר רבי חזקיה לרב אדא בר אבימי. לא מסתברא להפסיק תענית נאמר שאם היו מתענין על הגשמים וירדו להם כפי השיעורים הללו מפסיקין ולא מתענין? אמר ליה אין. אמר ליה, למה אמרת ליה לרבי תנחום הכין שלברכה נאמר? אמר ליה, כשיטת רבי אמרתי. אמר רבי מנא לרבי חזקיה. מני רביה מיהו רבו של רב אדא בר אבימי? אמר ליה, רבי זעירא. אמר ליה. והא אנן אמרינן דאמר רבי יוסי בשם רבי זעירא, להפסיק תענית נאמרה? רבי יהודה בר יחזקאל אמר. אבא מברך על ירידת גשמים יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו, על כל טיפה וטיפה שאתה מוריד לנו. שאתה ממניען זו מזו שלא יפגשו. כדכתיב (איוב לו כז) כי יגרע נטפי מים. כמה דאת אמר פרשת בחקותי (ויקרא כז יח) ונגרע מערכך. אמר רבי יודן. ולא עוד אלא שהוא מורידן במידה. שנאמר (איוב כח כה) ומים תיכן במידה. רבי יוסי בר יעקב סלק מבקרא לרבי יודן מגדליא. עד דהוא תמן, נחת מיטרא. ושמע קליה אמר. (1)אלף אלפין וריבי ריבוון חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאתה מוריד לנו, שאתה גומל טובה לחייבים. אמר ליה, הדא מנא לך. אמר ליה, הכין הוה רבי סימון מברך על ירידת גשמים. וכמה גשמים ירדו ויהא בהן כדי רביעה? מלוא כלי מחזיק שלשה טפחים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר. בתחילה טפח, ובשנייה שני טפחים. ובשלישית שלשה טפחים. תני רבי שמעון בן אלעזר אומר. אין לך טפח יורד מלמעלה, שאין הארץ מעלה כנגדו שני טפחים. מאי טעמא? דכתיב (תהילים מב ח) תהום אל תהום קורא לקול צינוריך. ואמר רבי לוי. המים העליונים זכרים, והתחתונים נקבות. מה טעם? דכתיב (ישעיהו מה ח) תפתח ארץ. כנקבה הזאת שהיא פותחת לפני הזכר. (ישעיהו מה ח) ויפרו ישע. זו פריה ורבייה. (ישעיהו מה ח) וצדקה תצמיח יחד. זו ירידת הגשמים. (ישעיהו מה ח) כי אני ה' בראתיו. לכך בראתיו לתיקונו וליישובו של עולם. רבי אחא תנא לה בשם רבי שמעון בן גמליאל. ולמה נקרא שמה רביעה? שהיא רובעה את הארץ. רבי חנינא בר יקא אמר בשם רבי יהודה. שורשי חיטה בוקעין בארץ נ' אמה. שורשי תאינה רכים בוקעין בצור. תני רבי ישמעאל בן אלעזר אומר. אין הארץ שותה, אלא לפי חיסומה מעטפת. אם כן מה יעשה שורשי חרוב שהם עמוקים? מה יעשו שורשי שקמה? אמר רבי חנינא. אחת לשלשים יום, תהום עולה ומשקה אותו. ומה טעמא? כדכתיב(ישעיהו כז ג) אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה. אמר רבי זעירא. תני תמן, ראה זול בא לעולם, ושובע בא לעולם, נהר מספיק מים למדינה, אומר ברוך הטוב והמטיב. (2)אמרו לו מת אביו, אומר ברוך דיין האמת. מת והורישו, אומר ברוך הטוב והמטיב:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ט הלכה ג
מתני’: (3)בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר, ברוך שהגיענו לזמן הזה. (4)מברך על הרעה מעין הטובה. ועל הטובה מעין הרעה. (5)והצועק לשעבר, הרי זה תפלת שוא. כיצד? היתה אשתו מעוברת. ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואומר, יהי רצון שלא יהיה בתוך ביתי, הרי זו תפלת שוא:
גמ’: תנן, וקנה כלים חדשים אומר, ברוך שהגיענו לזמן הזה. אמר רבי חייא בר אבא. לא סוף דבר חדשים. אלא (3.2)אפילו שחקים, כאילו הם חדשים לו. אמר רבי יעקב בר זבדי בשם ר' חייא בר אבא. קנה, אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. (6)ניתן לו, אומר ברוך הטוב והמטיב. ר' אבא אבוה דרבי אבא מארי אמר בשם רבי אחא. קנה, אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה. ניתן לו, אומר, ברוך הטוב והמטיב. (7)לבש בגדים אומר, ברוך מלביש ערומים.
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ה] ירדו גשמים רבים, אם יש לו שדה מברך שהחיינו, ואם היתה שלו ושל אחרים מברך הטוב והמטיב, ואם אין לו שדה מברך מודים אנחנו לך יי' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא כו' עד הן הם יודו וישבחו ויברכו את שמך מלכנו ברוך אתה יי' אל רוב ההודאות והתשבחות.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכא סעיף ב] ומה מברך אם אין לו שדה אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו וחותם ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך הטוב והמטיב ואם אין לו שותף בשדה מברך שהחיינו.
הגה: ויש אומרים דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב (הרשב"א):
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ז] אמרו לו מת אביו וירשהו, אם יש עמו אחין מברך בתחלה דיין האמת ואחר כך הטוב והמטיב, ואם אין עמו אחים מברך שהחיינו, קצרו של דבר כל דבר טובה שהיא לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב, וטובה שהיא לו לבדו מברך שהחיינו.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכג סעיף ב] מת אביו מברך דיין האמת היה לו ממון שיורשו אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב.
הגה: שאין מברכין הטוב והמטיב אלא אם כן יש לו שותפות באותה טובה (טור):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה א] ברכות אחרות ודברים אחרים הרבה שאין בהן פתיחה ולא חתימה תיקנו חכמים דרך שבח והודיה להקב"ה, כמו ברכות התפלה שכבר כתבנום, ואלו הן הבונה בית חדש והקונה כלים חדשים בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו א מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכג סעיף ג] בנה בית חדש או קנה כלים חדשים אפילו היה לו כיוצא באלו תחלה או קנה וחזר וקנה מברך על כל פעם שהחיינו ולאו דוקא חדשים דהוא הדין לישנים אם הם חדשים לו שלא היו אלו שלו מעולם ולא אמרו חדשים אלא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן:
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ד] הגיעה אליו טובה או ששמע שמועה טובה אף על פי שהדברים מראין שטובה זו תגרום לו רעה מברך הטוב והמטיב, וכן אם נגעה אליו רעה או שמע שמועה רעה אף על פי שהדברים מראים שרעה זו גורמת לו טובה מברך דיין האמת, שאין מברכין על העתיד להיות אלא על מה שאירע עתה.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכב סעיף ד] מברך על הטובה: הטוב והמטיב אף על פי שירא שמא יבא לו רעה ממנו, כגון שמצא מציאה וירא שמא ישמע למלך ויקח כל אשר לו, וכן מברך על הרעה: ברוך דיין האמת אף על פי שיבא לו טובה ממנו, כגון שבא לו שטף על שדהו אף על פי שכשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו.
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה כב] ההולך למוד גורנו אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שתשלח ברכה במעשה ידי, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה, מדד ואחר כך ביקש רחמים הרי זו תפלת שוא, וכל הצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רל סעיף א] המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר, ואמר: יה"ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי; או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ' יום לעיבורה, ואמר: יה"ר שתלד אשתי זכר, ה"ז תפלת שוא, אלא יתפלל אדם על העתיד לבא, ויתן הודאה על שעבר, כגון הנכנס לכרך, אומר: יר"מ ה' אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום; נכנס בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלהינו שהכנסתני לכרך הזה לשלום; בקש לצאת, אומר: יר"מ ה' אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום, אומר: מודה אני לפני ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו', עד בא"י שומע תפלה. וזו היא תפלת הדרך שנכתבו היא וכל דיניה בסימן ק"י.
6)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכג סעיף ה] קנה כלים שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו מברך הטוב והמטיב אם נתנו לו במתנה מברך הטוב והמטיב שהיא טובה לו ולנותן:
7)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכג סעיף ד] בשעת הקנין יש לו לברך אף על פי שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתן, וכשילבשם מברך: מלביש ערומים.
דף סו
[עריכה]
[דף סו עמוד א] העושה סוכה לעצמו. אומר, ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים, לעשות לו סוכה לשמו. (1)נכנס לישב בה. אומר, ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון, אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה, העושה לולב לעצמו. אומר, ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב. לאחר, לעשות לולב לשמו. (2)כשהוא נוטלו אומר, על נטילת לולב ושהחיינו. אבל מברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו כל יום שהלילות מפסיקים. העושה מזוזה לעצמו אומר, לעשות מזוזה. לאחר, לעשות מזוזה לשמו. (3)כשהוא קובע אומר, ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה. העושה תפילין לעצמו אומר, לעשות תפילין. לאחר, לעשות תפילין לשמו. (4)כשהוא לובש אומר, על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו אומר, אומר לעשות ציצית לאחר לעשות ציצית לשמו. (5)נתעטף אומר, ברוך אקב"ו להתעטף בציצית. (6)התורם והמעשר אומר, ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר. לאחר, להפריש תרומה ומעשר לשמו. (7)השוחט צריך לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. (8)המכסה אומר, על כיסוי הדם. (9)המל צריך לברך, ברוך אקב"ו על המילה. (9)אבי הבן אומר, ברוך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם צריכין לומר, כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה ולחופה. המברך צריך לברך, ברוך אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשאירו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו, צוה להציל ידידות שאירנו משחת. ברוך אתה ה' כורת הברית. מצוות אימתי מברך עליהן? רבי יוחנן אומר, (10)עובר קדם לעשייתן. רב הונא אומר, בשעת עשייתן. אתיא דרב הונא כשמואל. דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם שמואל. כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן, חוץ מתקיעה שמברך לפני, כי אי אפשר לתקוע ולברך. (11)וטבילה כי ערום לא ראוי לברך כך. ויש אומרים אף קדושין בביאה. שבתוך מעשה לא ראוי לברך. אמר רבי יונה, אית לך חוריי. תפילין של יד שמברך עד שלא יחלוץ. שהחליצה נעשת ברגע אחד. והנחת תפילין של ראש. שגם עליה מברך לפני ההנחה שהיא נעשת ברגע אחד, דעד שלא יהבה עליו, לא יהבה. מן דיהבה, הא יהבה. שחיטה אימת הוא מברך עליה? רבי יוחנן אומר, (7)עובר לשחוט. יוסי בן נהוראי אומר, משישחוט. למה? שמא תתנבל שחיטתה ונמצא מברך לבטלה. מעתה, יברך רק משיבדק הסימנין?
1)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה יב] כל זמן שיכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, ובלילי יום טוב הראשון מברך על הסוכה ואחר כך מברך על הזמן, ומסדר כל הברכות על הכוס, נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואחר כך מברך על הזמן, וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו. /השגת הראב"ד/ מברך קודם שישב אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. א"א לא דייק. /השגת הראב"ד/ וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד. א"א מנהג מקומנו לא היה מעולם כזה, והטעם כי הישיבה אינה אלא על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר למצוה היא באמת.
1)[טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמא] העושה סוכה לעצמו אין צריך לברך על עשייתה אף על גב דגרסינן בירושלמי העושה סוכה לעצמו מברך אקב"ו לעשות סוכה עשאה לחבירו מברך על עשיית סוכה סמכינן אגמרא דידן דקאמר שא"צ לברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך דתניא העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לישב בסוכה אלא דמסדרינן ליה אכסא וזמן של הכוס פוטר גם דסוכה:
2)[רמב”ם \זמנים\ הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ז הלכה ו] מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלשתן אגודה אחת, וכשהוא נוטלם לצאת בהן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וכולן סמוכין לו ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאויר, ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנא סעיף ה] יברך על נטילת לולב, ושהחיינו, קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך עובר לעשייתו; או יהפוך האתרוג עד שיברך:
הגה - ויברך מעומד (מהרי"ל וכל בו). ולא יברך רק פעם אחת ביום, אע"פ שנטלו כמה פעמים (מהרי"ו):
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה ז] וקודם שיקבענה במזוזת הפתח מברך תחלה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה, ואינו מברך בשעת כתיבתה שקביעתה זו ה יא המצוה.
3)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רפט סעיף א] בא לקבעה יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך "אקב"ו לקבוע מזוזה". ולא יברך בשעת כתיבתה. (והקובע שתים או שלש מזוזות מברך ברכה אחת לכולן) (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א)
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה ד] תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה, וכיצד מברכין על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כה סעיף ה] יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו ויניח של יד תחלה ויברך להניח תפילין ואחר כך יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם.
הגה: ויש אומרים לברך על של ראש על מצות תפילין אפילו לא הפסיק בינתיים (הרא"ש הלכות תפילין) (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) (מהר"י בן חביב אגור סימן ל"ח):
5)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ציצית פרק ג הלכה ח] מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול בין בשבת ואף על פי שאינו זמנה ובלבד שלא יברך, ומאימתי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכיצד מברך עליה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה קודם שיתעטף, ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.
5)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף ה] מברך "להתעטף בציצית".
אם שניים או שלושה מתעטפים בטלית כאחת (פירוש, בפעם אחת), כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך, והאחרים יענו אמן.
6)[רמב”ם \זרעים\ הלכות תרומות פרק ב הלכה טז] כל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצות כמו שביארנו בברכות.
6)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק יא הלכה יב] כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.
6)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות תרומות ומעשרות סימן שלא סעיף עח] המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר, מברך קודם שיפריש: אקב"ו להפריש תרומה. וכן המפריש מעשר ראשון, מברך קודם: להפריש מעשר, וכן מברך על מעשר שני. ואם הפריש הכל זה אחר זה מיד, ולא סח ביניהם, כוללן בברכה אחת ומברך: להפריש תרומות ומעשרות.
7)[רמב”ם \קדושה\ הלכות שחיטה פרק א הלכה ב] והלכות שחיטה בכולן אחת הן, לפיכך השוחט בהמה או חיה או עוף מברך תחלה אקב"ו על השחיטה ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד הבשר מותר, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם ואינו לוקה ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואח"כ יאכלנו.
7)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן יט סעיף א] השוחט צריך שיברך קודם אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה ואם שחט ולא בירך כשרה:
הגה: ואם שחט דבר דאתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה וכשימצא כשר מברך על השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה (בא"ז הלכות כסוי דלא כרש"י בתשובה) ואם שחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך ברחוק ד' אמות קודם שיכנס לשם ולא ידבר עד אחר השחיטה (הגהות שחיטות ישנים בשם אגודה):
8)[רמב”ם \קדושה\ הלכות שחיטה פרק יד הלכה א] מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור שנאמר אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר, לפיכך חייב לברך קודם שיכסה בא"י אמ"ה אקב"ו על כיסוי הדם.
8)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כח סעיף ב] תפילין של ראש חולץ תחלה משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד ויניח בתיק של ראש ועליו של יד כדי שכשיבוא להניחם יפגע בשל יד תחלה:
9)[רמב”ם \אהבה\ הלכות מילה פרק ג הלכה א] המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו למול את הבן, ואבי הבן מברך ברכה אחרת, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו, ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן. /השגת הראב"ד/ ואבי הבן מברך ברכה אחרת וכו' ואין ראוי לעשות כן. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ מסתברא כמ"ד ב"ד או מיוחד שבעם מברך ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך.
9)[רמב”ם \אהבה\ הלכות מילה פרק ג הלכה ב] ואם היו שם עומדין אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
9)[רמב”ם \אהבה\ הלכות מילה פרק ג הלכה ג] ואחר כך מברך אבי הבן או המל או אחד מן העומדין שם, ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו, ברוך אתה יי' כורת הברית, ואבי הבן מברך שהחיינו.
9)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות מילה סימן רסה סעיף א] המל מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:
הגה: ואם אין אבי הבן אצל המילה יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו דהרי הבית דין מצווין למולו (רמב"ם בשם י"א) ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב"ד והגהת מיי' בשם סמ"ק) וכן אם האב בכאן ואינו יודע לברך (רבינו ירוחם נתיב א' וכ"כ ב"י בשם אבודרהם). האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד (טור וב"י בשם ב"ה) אבל התופס הנער כשמברך נוהגים שיושב ומברך י"א שכל העם שהם אצל המילה יעמדו שנאמר ויעמוד העם בברית (מרדכי פר"א דמילה וכל בו ור' ירוחם ואבודרהם ותניא) וכן נוהגין מלבד התופס הנער שהוא יושב
ואם אחרים עומדים שם אומרים כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואבי הבן או המוהל או א' מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח ואומר בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו' ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי נותן מהיין באצבעו בפי התינוק. (וכשהמוהל מברך ברכה זו רוחץ תחלה ידיו ופיו כדי שיברך בנקיות) (אבודרהם):
10)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק א הלכה ג] וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה, וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה.
10)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן כה סעיף ח] כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פירוש קודם. ויעבר את הכושי פירושו רץ והקדים לפניו). לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם שקשירתם זו היא עשייתן.
הגה: וכן בשל ראש קודם שמהדקן בראשו (טור):
11)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק יא הלכה ז] אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
11)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסח סעיף ב] כשבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים (פי' אבודים וסחופים מן מדוע נסחף אביריך) ומטורפים ויסורים באים עליהם אם אמר יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם מקבלין אותו מיד.
ומודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבים ומאריכין עמו בדבר זה ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצות שאומרים לו קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה חייב סקילה ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו.
וכשם שמודיעים אותו ענשן של מצות כך מודיעים אותו שכרן של מצות ומודיעים אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העוה"ב ושאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודעם ואומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה טובה היא צפונה להם שאינם יכולים לקבל רוב טובה בעוה"ז כעובדי כוכבים שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר עולם הבא ואין הקב"ה מביא עליהם רוב פורענות כדי שלא יאבדו אלא כל העובדי כוכבים כלים והם עומדים ומאריכין בדבר זה כדי לחבבן.
אם קבל מלין אותו מיד וממתינים לו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח"כ מטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה (וי"א שיגלח שערותיו ויטול צפרני ידיו ורגליו קודם טבילה) (טור ורי"ף ורא"ש) ושלשה (תלמידי חכמים) (ג"ז טור) עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שניה והוא עומד במים.
ואם היתה אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה והדיינים מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורו' והיא יושבת במים ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאים כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים.
ויברך על הטבילה אחר שיעלה מן המים וכיון שטבל הרי הוא כישראל שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר שאם קדש קדושיו קדושין:
[דף סו עמוד ב] (1)חזקת בני מעיים כשרים. תני, שחטה ונטלו הזאבים מעיה, כשירה. ואמאי אינו חושש שמא ניקבה? אמר רבי אבא בשם רבנן דתמן. בני מעיים בחזקת כושר: פיסקא, הצועק לשעבר כו'. היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. דבית ינאי אמרי, ביושבת על המשבר היא מתניתא. הא קודם לכן, יצלי יתפלל. אמר יהודה בן פזי. אף היושבת על המשבר יכול להשתנות, על שם (ירמיהו יח ו) הנה כחומר ביד היוצר. אמר יהודה בן פזי בשם דבית ינאי. עיקר עיבור של דינה, זכר היה. מאחר שנתפללה רחל, נעשית נקבה. הדא היא דכתיב פרשת ויצא (בראשית ל כא) ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה. מאחר שנתפללה רחל, נעשית נקבה. ואמר רבי יהודה בן פזי בשם דבית רבי ינאי. אמנו רחל, מנביאות הראשונות היתה. אמרה, עוד אחר יהיה ממני. הדא הוא דכתיב פרשת ויצא פרש ויצא (בראשית ל כד) יוסף ה' לי בן אחר. בנים אחרים לא אמרה. אלא עוד אחר יהיה ממני. תנן, היה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר ואומר, יהי רצון שלא יהיה בתוך ביתי, הרי זו תפלת שוא . והא הלל אמר בטוח אני שאין אלו בתוך ביתי? דתני, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי מה שאמר הלל אין זו תפילה אלא ביטחון בה’. כדכתיב (תהילים קיב ז) משמועה רעה לא יירא:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ט הלכה ד
מתני’: (2)הנכנס לכרך מתפלל שתים. אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן עזאי אומר ארבע. שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. ונותן הודאה לשעבר, וצועק על העתיד לבא:
גמ’: תנן, נכנס לכרך מתפלל שתים. אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכניסני לכרך זה לשלום. ביציאתו אומר. מודה אני לפניך ה' אלהי וכו'. בן עזאי אומר מברך ארבע. שתים בכניסתו ושתים ביציאתו. בכניסתו הוא אומר. יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתכניסני לכרך זה לשלום. נכנס אומר, מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שנכנסתי לשלום. כן יהי רצון מלפניך שתוציאני מתוכו לשלום. כשיצא אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא אומר. מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני לשלום. כן יהי רצון מלפניך שתוליכני לביתי לשלום, או למקום פלוני לשלום, הדא דאמר במדורות עכו"ם. אבל בישראל אין צריך לברך. אם היה מקום שהורגין שם אפילו במדורות ישראל צריך לברך, (3)נכנס לבית הכסא מברך שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר. כבוד לכם המכובדים משרתי קודש דרך ארץ הוא פנו דרך ברוך האל הכבוד. (3)כשהוא יוצא מהו אומר. ברוך אשר יצר את האדם בחכמה, (4)נכנס למרחץ מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני משריפת האש ומהיזק החמין ומן המפולת. ואל יארע דבר בנפשי. ואם יארע תהא מיתתי כפרה על כל עונותי ותצילני מזו ומכיוצא בו לעתיד לבוא. כשהוא יוצא אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני מן האור. אמר רבי אבהו, הא דאת אמר במרחץ שהיא ניסוקת. אבל במרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד. רבי חלקיה ורבי סימון אמרו בשם רבי יהושע בן לוי תפלת המרחץ אינה טעונה עמידה:
1)[רמב”ם \קדושה\ הלכות שחיטה פרק ו הלכה יד] ומעים שניקבו וליחה סותמתן טריפה שאין זו סתימה עומדת, בני מעים שבא זאב או כלב וכיוצא בהן ונטלן והרי הן נקובין אחר שהניחן תולין בו ומותרת ואין אומרין שמא במקום נקב ניקב, נמצאו נקובין ולא נודע אם קודם שחיטה ניקבו אם אחר שחיטה נוקבין בהן נקב אחר ומדמין לו, אם היה הנקב הראשון כמותו כשרה, ואם היה ביניהן שינוי קודם שחיטה ניקב וטרפה, ואם משמשו הידים בנקב הספק כך צריך למשמש בנקב שמדמין לו ואחר כך עורכין זה לזה.
1)[שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן כה סעיף ג] נשחטה כראוי ובא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהם נקובים, כשרה ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב.
הגה: אבל קודם שידעינן שנשחטה כראוי, בחזקת איסור עומדת (טור ע"פ הגמרא) וכל ספק שאירע בשחיטה, טריפה (מהרי"ל הלכות שחיטה והוא בש"ס דחולין דף י' וכ"ח ומוסכם מכל הפוסקים בכמה דוכתי).
2)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה כה] הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שתכניסני לכרך זה לשלום, ואם נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך יי' אלהי שהכנסתני לשלום, וכשיבקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שתוציאני מכרך זה לשלום, ואם יצא בשלום אומר מודה אני לפניך יי' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך.
2)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רל סעיף א] המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר, ואמר: יה"ר שלא יהא קול זה בתוך ביתי; או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ' יום לעיבורה, ואמר: יה"ר שתלד אשתי זכר, ה"ז תפלת שוא, אלא יתפלל אדם על העתיד לבא, ויתן הודאה על שעבר, כגון הנכנס לכרך, אומר: יר"מ ה' אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום; נכנס בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלהינו שהכנסתני לכרך הזה לשלום; בקש לצאת, אומר: יר"מ ה' אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום; יצא בשלום, אומר: מודה אני לפני ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו', עד בא"י שומע תפלה. וזו היא תפלת הדרך שנכתבו היא וכל דיניה בסימן ק"י.
3)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה ה] וכל זמן שיכנס לבית הכסא אומר קודם שיכנס התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עזרוני עזרוני שמרוני שמרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם, ואחר שיצא מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת ברוך אתה יי' רופא כל בשר ומפליא לעשות.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ג סעיף א] שיכנס לבית הכסא יאמר: "התכבדו מכובדים" וכו' (ברכות ס, ב). ועכשיו לא נהגו לאומרו.
3)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ו סעיף א] כשיצא מבית הכסא יברך "אשר יצר את האדם בחכמה", שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים, על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח, והוא מלא נקבים, כדלקמן בסמוך. ויש מפרשים "בחכמה", שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו.
"וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים", פירוש: נקבים רבים, כגון פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו איברים רבים חלולים, כמו לב וכרס ומעיים.
"שאם יסתם אחד מהם", כלומר שבנקבים יש נקב אחד, שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח. ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. והאיברים החלולים, אם היה נפתח אחד מהם – לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.
ועוד יש לפרש, שגבול יש לאדם שיכולין נקביו ליסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול – אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. וכיוון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האיברים החלולים – שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים – הם כרס ומעיים, שפיר הוי שבח זה מעניין עשיית צרכיו.
ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול – ימות, בכלל "שאם יפתח אחד מהם" הוא, והוי "שאם יפתח אחד מהם" נמי מענין עשיית צרכיו ממש.
"רופא [חולי] כל בשר", על שם שהנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן – ימות, והוצאתו היא רפואה.
"ומפליא לעשות", מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא. והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא.
ועוד יש לפרש, על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת.
הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו).
4)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה כ] הנכנס למרחץ אומר יהי רצון מלפניך יי' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בזה לעתיד לבא, וכשיצא מן המרחץ אומר מודה אני לפניך יי' אלהי שהצלתני מן האור וכו'.
4)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רל סעיף ג] הנכנס למרחץ, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא; יצא בשלום, אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני מהאור הזה.
דף סז
[עריכה]
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות
פרק ט הלכה ה
[דף סז עמוד א] מתני’: (1)חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. שנאמר פרשת ואתחנן (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. בכל לבבך. בשני יצרים, ביצר טוב וביצר רע. בכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך. בכל מאודך, בכל ממונך. דבר אחר, בכל מאודך. בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בכל הוי מודה לו מאד מאד. (2)לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. (3)ולא יכנס להר הבית במקלו, ובמנעלו, ובפונדתו, ובאבק שעל רגליו. ולא יעשנו קפנדריא קיצור, ורקיקה מקל וחומר. כל חותמי ברכות שבמקדש, היו אומרים ברוך אתה ה’ מן העולם. ומשקלקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים ברוך אתה ה’ מן העולם ועד העולם. והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם. שנאמר [רות ב ד] והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם. ואומר (שופטים ו יב)] ה' עמך גבור החיל. ואומר (משלי כג כב) אל תבוז כי זקנה אמך. ואומר (תהילים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ר' נתן אומר, הפרו תורתך עת לעשות לה':
גמ’: תנן, מברך על הרעה מעין הטובה. אמר רבי ברכיה בשם רבי לוי. על שם (תהילים צב ט) ואתה מרום לעולם ה'. לעולם ידך על עליונה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם יושב ודן. כשהוא נותן דימוס רחמים הכל מקלסין אותו. וכשהוא נותן ספקולה חיוב מוות הכל מרננים אחריו. למה ששטף הקפיד בדינו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. אלא ואתה מרום לעולם ה'. לעולם ידך על עליונה. אמר רבי הונא בשם רבי אחא כתיב(תהילים קא א) לדוד מזמור, חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא. אם חסד אתה עושה עמי, אשירה. ואם משפט אתה עושה עמי, אשירה. בין כך ובין כך, לה' אזמרה. אמר רבי תנחומא בן יהודה מהכא (תהילים נו יא) באלהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר. בין על מדות הדין, בין על מדות הרחמים אהלל דבר. ורבנן אמרין מהכא (תהילים קטז יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. בין כך ובין כך בשם ה' אקרא. אמר רבי יודן בן פילה. הוא שאיוב אמר (איוב א כא) ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. כשנתן, ברחמים נתן. וכשלקח, ברחמים לקח. ולא עוד, אלא כשנתן לא נמלך בבריה. וכשלקח, נמלך בבית דינו. אמר רבי אלעזר. כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו. בנין אב שבכולם (דברי הימים ב יח כב) וה' דבר עליך רעה. צוותה תורה עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה. שאם באתה לשנוא, דע כי אתה אוהב. ואין אוהב שונא. עשה מיראה. שאם באתה לבעט, דע שאתה ירא, ואין ירא מבעט. שבעה פרושין הן. פרוש שיכמי. ופרוש ניקפי. ופרוש קיזאי. פרוש מה הנכיי. פרוש אדע חובתי ואעשנה. פרוש יראה. פרוש אהבה. פרוש שיכמי, טעין מצוותא מראה כאילו טוען מצוה על כיתפא שמראה לכולם שעושה מצוה. פרוש ניקפי, אקיף לי תלוה לי ואנא עביד מצוה. שתמיד אומר המתן עד שאסים מצוה, וכך מודיעה לכולם צדקותו. פרוש קיזאי, עביד חדא חובה וחדא מצוה ומקזז חדא בחדא. פרוש מה הנכייה. מן מה דאית לי ממה שיש לי מה אנא מנכי עביד
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות ברכות פרק י הלכה ג] שמע שמועה טובה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב, שמע שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת, וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך, ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכת הפירות סימן רכב סעיף ג] חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו.
2)[רמב”ם \עבודה\ הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ה] לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני י"י כמו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש. /השגת הראב"ד/ מהלך בנחת. פי' שלא ילך דרך הדיוטות.
3)[רמב”ם \עבודה\ הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ב] ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.
[דף סז עמוד ב] מצוה, שמראה כמה הוא צדיק שחוסך מהמעט שיש לי. פרוש אדע חובתי ואעשה, הי דא חובתה עבדית איזה עברה עשיתי דאעבד מצוה כוותה. פרוש יראה, כאיוב. פרוש אהבה כאברהם. אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם. אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. אמר רבי אחא שהפשיר עמו ועשה עימו שלום דכתיב (נחמיה ט, ח) וכרות עמו הברית והחסד וגומר. אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו. מאי טעמא איזה פסוק רומז על זה? דכתיב (תהילים קט כב) ולבי חלל בקרבי, רבי עקיבא הוה קיים מיתדון קומי טונוסטרופוס הרשע, והיו סורקים את בשרו במסרקות ברזל. רחתת הגיעה ענתה דקרית שמע. שרי קרי קרית שמע וגחך צחק ,אמר ליה סבא אי חרש מכשף את אי מבעט ביסורין את. אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא. לא חרש אנא, ולא מבעט ביסורין אנא. אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי. פרשת ואתחנן (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. רחמתיה אהבתיו בכל לבי, ורחמתיה אהבתיו בכל ממוני. ובכל נפשי לא הוה בדיק לי. וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא הסחתי דעתי. לפום כן אנא קרי וגחך. לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו, נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה, ולימדו שאתים וגמים ריבויין. אכין ורקין מיעוטין, אמר ליה מהו הוא ההן דכתיב פרשת ואתחנן (דברים ו יג) את ה' אלהיך תירא? אמר ליה, אותו ואת תורתו: פיסקא. לא יקל אדם את ראשו וכו'. תני, (1)המטיל מים ביהודה, הרי זה הופך פניו כלפי צפון. (1)המיסך את רגליו, הרי זה הופך פניו כלפי דרום. אמר רבי יוסי בי רבי בון. הדא דאמר מתניתא, מן הצופים ולפנים. רבי עקיבה אומר, בכל מקום. ובלבד במקום שאין שם כותל. תני. (1)המיסך את רגליו, לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב, אלא לצדדין. ר' יהודה אומר, בשעת המקדש. רבי יוסי אומר, מן הצופים ולפנים. רבי עקיבה אומר, (1)בכל מקום, ובלבד במקום שאין בו כותל. (2)אמר רבי עקיבה. נכנסתי אחר רבי יהושע לראות המעשה. אמרו לו מה ראיתה? אמר להן. ראיתיו יושב וצידו כלפי מערב. ולא פירע עד שישב. ולא ישב עד ששיפשף. (2)ולא קינח בימין, אלא בשמאל. אף שמעון בן עזאי היה אומר כן. נכנסתי אחר רבי עקיבה לראות את המעשה. אמרו לו מה ראיתה? אמר להן. ראיתיו יושב וצידו כלפי מערב. ולא פירע עד שישב. ולא ישב עד ששיפשף. ולא קינח בימין, אלא בשמאל. תני. (3)לא יכנס אדם בהר הבית במנעלו, ובאבק שעל רגליו, ומעותיו צרורין בסדינו, ואפונדתו עליו מבחוץ. מה טעם? כדכתיב (קהלת ד יז) שמור רגליך באשר תלך אל בית האלהים. רבי יוסי בר יהודה אומר, הרי הוא אומר (אסתר ד ב) ויבא עד לפני שער המלך, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. לפני שער ליחה סרוחה כן, על אחת כמה וכמה לפני שער המקום. לא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר. מה אם נעילה שהוא של כבוד, את אומר אסור. רקיקה שהוא של בזיון, לא כל שכן? תני. לא היו עונין אמן בבית המקדש. מהו היו אומרים? ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מניין שלא היו עונין אמן במקדש? תלמוד לומר (נחמיה ט, ה) קומו וברכו את ה' וגו'. מניין שעל כל ברכה וברכה? ת"ל (נחמיה ט, ה) ומרומם על כל ברכה ותהילה. אמר ר' יהושע דרומיא. שלשה דברים גזרו בית דין של מטה, והסכים בית דין של מעלה עמהן. ואילו הן. חרמה של יריחו. ומגילת אסתר. ושאילת שלום בשם. חרמה של יריחו דכתיב (יהושע ז יא) חטא ישראל. ולא יהושע גזר חרמה של יריחו? אלא מלמד שהסכימו בית דין של מעלה עמהן. מגילת אסתר דכתיב (אסתר ט כז) קיימו וקבלו וגו'. רב אמר וקבל כתיב. כביכול הקב"ה. מלמד שהסכימו. ושאילת שלום בשם. דכתיב [רות ב ד] והנה בועז בא מבית לחם, ומנין שהסכימו בית דין של מעלה עמהן? תלמוד לומר (שופטים ו יב) וירא אליו מלאך ה' ויאמר אליו ה' עמך גבור החיל. אמר רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי. אף המעשרות. שקבלו בימי עזרא לתת מעשרות אף שלא היו רוב יושביה עליה. ומנין שהסכימו? שנאמר (מלאכי ג י ) הביאו את כל המעשר וכ"ו והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מהו עד בלי די? אמר רבי יוסי בר שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן. דבר שאי אפשר לו לומר די. והוא ברכה שברכם בכל מה שיעשו ולזה אין גבול. ר' ברכיה ור' חלבו ורב אבא בר עילאי
1)[רמב”ם \עבודה\ הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ט] אסור לאדם לעולם שיפנה או שיישן בין מזרח למערב, ואין צריך לומר שאין קובעין בית הכסא בין מזרח למערב בכל מקום מפני שההיכל במערב, לפיכך לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב, אלא בין צפון לדרום נפנים וישנים, וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ג סעיף ה] אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות, יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור.
(ולהטיל מים בכל ענין שרי) (ב"י בשם הרמב"ם).
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ג סעיף ז] המטיל מים מן הצופים ולפנים (פירוש, מקום שיכולים לראות משם הר הבית, ומשם והלאה אין יכולים לראות. רש"י), לא ישב ופניו כלפי הקודש (אלא לצפון או לדרום), או יסלק הקודש לצדדין.
2)[רמב”ם \מדע\ הלכות דעות פרק ה הלכה ו] צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן, לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן, ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב, ולא יקנח בימין, ויתרחק מכל אדם, ויכנס חדר לפנים מחדר מערה לפנים מן המערה ונפנה, ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש, ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו, ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה, ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק.
3)[רמב”ם \עבודה\ הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ב] ואי זו היא יראתו לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו ואין צ"ל שאסור לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.
4)[רמב”ם \זמנים\ הלכות תעניות פרק ד הלכה טו] כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלם היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח ומתפללין כסדר הזה, וכשמגיע שליח צבור לומר מי שענה את אברהם אומר ברוך אתה ה' אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך אתה ה' גואל ישראל, והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וחזן הכנסת אומר לתוקעים תקעו בני אהרן תקעו, וחוזר המתפלל ואומר מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ואחר כך תוקעין הכהנים ומריעין ותוקעין.
דף סח
[עריכה]
[דף סח עמוד א] אמרו בשם רב, עד שיבלו שפתותיכם מלומר דיינו ברכות דיינו ברכות. מאי דכתיב (משלי כג כב) אל תבוז כי זקנה אמך? אמר ר' יוסי בר בון. אם נתיישנו דברי תורה בפיך, אל תבוזה תרגיש מבוזה עליהן. מה טעמא? דכתיב, אל תבוז כי זקנה אמך. אמר ר' זעירא. אם נזדקנה אומתך. שנעשו כזקנים שרפו ידהם, עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה. שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים. הה"ד (שמואל א א ג) ועלה האיש מעירו וגו'. כתיב(תהילים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך. רבי נתן מסרס קראי. הפרו תורתך, עת לעשות לה'. אמר רבי חלקיה בשם רבי סימון. העושה תורתו עתים, הרי זה מיפר ברית. מ"ט? דכתיב, הפרו תורתך עת לעשות לה'. תני, רבי שמעון בן יוחאי אומר. אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה. מאד עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם. מ"ט? דכתיב, הפרו תורתך עת לעשות לה'. הלל הזקן היה אומר. בשעה דמכנשין, בדר. ובשעה דמבדרין, כנוש. וכן היה הלל אומר. אם ראיתה את התורה שהיא חביבה על ישראל והכל שמחין בה, בדר. ואם לאו, כנוש. אמר רבי אלעזר. מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום? כך כל אדם שבישראל, צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום. אמר רבי יונה בשם רבי יוסי בן גזירה. כל פיטטיא דיבור בישין, ופיטטיא דאורייתא, טבין. כל כדבייא שקרים בישין רעים, וכדבייא דאורייתא, טבין שמותר לשקר ולומר לא למדתי מסכת זו כדי שלא יחזיקו אותו ת"ח. אמר רבי שמעון בן לקיש במגילת חסידים מצאו כתיב. יום תעזביני, ימים אעזבך. משל לשנים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין. ופגעו זה בזה בחדא משכנא. לא הספיקו לפרוש זה מזה, עד שהלך זה מיל וזה מיל. נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין. וכן לאשה שהיתה יושבת וממתנת לאיש. כל זמן שהיתה בדעתו להינשא לה, היתה יושבת וממתנת לו. כיון שהפליג דעתו ממנה, היא היתה הולכת ונישאת לאחר. תני בשם רבי מאיר. אין לך אחד מישראל שאינו עושה (1)מאה מצות בכל יום. קורא את שמע, ומברך לפניה ולאחריה, ואוכל את פתו ומברך לפניה ולאחריה, ומתפלל שלשה פעמים של שמונה עשרה, וחוזר ועושה שאר מצות ומברך עליהן. וכן היה רבי מאיר אומר. אין לך אדם בישראל שאין המצות מקיפות אותו. תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, ומזוזה בפתחו, מילה בבשרו, ארבע ציציות בטליתו מקיפין אותו. הוא שדוד אמר (תהילים קיט קסד) שבע ביום הללתיך, על משפטי צדקך. וכן הוא אומר (תהילים לד ח) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. נכנס למרחץ ראה את עצמו ערום. אמר, אוי לי שאני ערום מן המצות. כיון שהביט במילה שלו, התחיל לקלס להקב"ה. היינו דכתיב (תהילים יב א) למנצח על השמינית מזמור לדוד. אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. מה טעם? כדכתיב (ישעיהו נד יג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך:
1)[רמב”ם \אהבה\ הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ז הלכה יד] חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה ומה הן מאה ברכות אלו כ"ג ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קריאת שמע של שחרית וערבית לפניה ולאחריה, וכשמתעטף בציצית מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכשלובש תפילין מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, ושלש תפלות שבכל תפלה מהן שמנה עשרה ברכות הרי שמונים ושש ברכות, וכשהוא אוכל שתי סעודות של יום והלילה מברך ארבע עשרה ברכות, שבע בכל סעודה, אחת כשיטול ידיו תחלה, ועל המזון אחת בתחלה ושלש בסוף ועל היין לפניו ולאחריו הרי שבע ברכות הרי מאה ברכות בין הכל.
1)[שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן מו סעיף ג] חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות.
הדרן עלך פרק הרואה וחסלת מסכת ברכות בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען