רמב"ם הלכות ברכות ו
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא צריך נטילת ידים תחלה וסוף ואע"פ שהיא פת חולין ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להן טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו וכן כל דבר שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים תחילה.
הלכה ב[עריכה]
כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר.
הלכה ג[עריכה]
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה וחייבין באחרונה מפני הסכנה.
הלכה ד[עריכה]
עד היכן היא נטילת ידים עד הפרק וכמה שיעור המים רביעית לכל שתי ידים וכל שחוצצים בטבילה חוצץ בנטילת ידים וכל העולה למדת מקוה עולה לשיעור רביעית.
הלכה ה[עריכה]
כל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי מקוה אינו צריך דבר אחר ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה או במים שאובין שבקרקע לא עשה כלום שאין המים שאובין מטהרין את הידים אלא בנטילה.
הלכה ו[עריכה]
כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים:
במים עצמן שלא יהיו פסולין לנטילת ידים ובשיעור שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידים ובכלי שיהיו המים שנוטלין בהן בכלי ובנוטל שיהיו המים באין מכח נותן.
הלכה ז[עריכה]
ארבעה דברים פוסלין את המים שינוי מראה וגלוי ועשיית מלאכה בהן והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן כיצד מים שנשתנו מראיתן בין בכלים בין בקרקעות בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן הרי אלו פסולין וכן אם נתגלו גלוי האוסר אותן משתייה נפסלו לנטילת ידים.
הלכה ח[עריכה]
כל מים שנעשה בהן מלאכה נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידים כיצד מים שאובין שהדיח בהן כלים או ששרה בהם פתו וכיוצא בזה בין בכלים בין בקרקעות פסולין לנטילת ידים הדיח בהן כלים מודחין או חדשים לא פסלן מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכים פסולין ושהוא חופן מהן בשעת לישה כשרים שהמים שבחפניו הן שנעשו בהן מלאכה אבל המים שחפן מהם הרי הן בכשרותן.
הלכה ט[עריכה]
וכל מים שנפסלו משתיית כלב כגון שהיו מרים או מלוחים או עכורין או ריח רע עד שלא ישתה מהן הכלב בכלים פסולין לנטילת ידים ובקרקעות כשרים להטביל חמי טבריא במקומן מטבילין בהם את הידים אבל אם נטל מהן בכלי או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאינן ראויין לשתיית בהמה.
הלכה י[עריכה]
יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט עד שיתן כשיעור ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת כשר נוטלין ארבעה או חמשה זה בצד זה או יד זה על גבי זה בשטיפה אחת ובלבד שירפו ידיהן כדי שיבא ביניהן המים ויהיה באותה השטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.
הלכה יא[עריכה]
אין נוטלין מים לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא בחרסים ולא במגופת החבית ואם תיקן המגופה לנטילה נוטלין ממנה לידים וכן החמת שתיקנה נוטלין ממנה לידים אבל שק וקופה שנתקנו אין נוטלין מהן לידים ולא יתן לחבירו בחפניו שאין חפניו כלי וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה אין נותנין בהם לידים מפני שהן שברי כלים.
הלכה יב[עריכה]
בכל הכלים נוטלים לידים ואפילו כלי גללים וכלי אדמה והוא שיהיו שלמים כלי שאינו מחזיק רביעית או אין בו רביעית אין נותנין ממנה לידים.
הלכה יג[עריכה]
הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן אם אין שם אחר מניח הכלי בין ברכיו וצק על ידיו או יטה החבית על ידיו ויטול או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השנייה והקוף נוטל לידים.
הלכה יד[עריכה]
השוקת שדולה אדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה והניח ידיו בשוקת ועברו המים ושטפו על ידיו לא עלתה לו נטילה שהרי אין כאן נותן על ידיו ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת האדם עלתה לו נטילה.
הלכה טו[עריכה]
מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה אם יש בהן כשיעור או שאין בהן אם הן טהורין או טמאין ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו ספיקו טהור שכל ספק שבטהרת ידים טהור.
הלכה טז[עריכה]
מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה עד שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ואחרונים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שיצא כל כח המלח מעל ידיו מים ראשונים ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע ואחרונים אינן ניטלין אלא על גבי כלי מים ראשונים ניטלין בין בחמי האור בין בצונן ואחרונים אינן ניטלין בחמין והוא שיהיו חמים שהיד סולדת בהן מפני שאין מעבירין את הזוהמא שאינו יכול לשפשף בהן אבל היו פושרין נוטלין מהן באחרונה.
הלכה יז[עריכה]
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
הלכה יח[עריכה]
לט אדם את ידיו במפה ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה אע"פ שלא נטל ידיו המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל והוא הדין לאוכל במגריפה שצריך נטילת ידים.
הלכה יט[עריכה]
אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו ואף על פי שהוא נותן לתוך פיו ואסור לזלזל בנטילת ידים וצוויים הרבה צוו חכמים והזהירו על הדבר אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן.
הלכה כ[עריכה]
צריך אדם לנגב את ידיו ואח"כ יאכל וכל האוכל בלא ניגוב ידים כאוכל לחם טמא וכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח"כ מברך ותכף לנטילת ידים ברכת המזון לא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור עד שיברך ברכת המזון.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.