שולחן ערוך אורח חיים קכז א

כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הציבור ולא ישחו יותר מדאי ואומרים מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלהינו אלהי כל בשר כו' וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף וטוב לחוש לדבריו. ויש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג (פסקי מהרי"א):

מפרשים

ט"ז - טורי זהב

עריכה

ולא ישחו יותר מדאי. ב"י הביא הרבה פוסקים דס"ל דבכל השחיות יש אזהרה זו ובזה ניחא לי למה לא נתנו כאן גבול עד היכן היא השחיי' בזה כדי שנדע מהו הנקרא יותר מדאי אלא נראה דדין השחייה נזכר לעיל סי' ק"ג וכאן הזהירו שלא ישחו יותר מאותו שיעור והא דנקטי' הכא הירושלמי לפי שכאן היא עיק' השחייה שהיא נזכרת בפי' בתיבת מודים כנ"ל. והטור הקשה על הרמב"ם שכתב כן מדאי' בירוש' מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי משמע דעל הש"ץ דוקא קאמר דאין שייך העברה אלא בש"ץ ואיני מבין הקושיא דלרבותא אמר כן בירושלמי דיש כאן עבירה גדולה כ"כ דהעבירו שלא יהיה ש"ץ בשביל זה א"כ יש לכל אדם ליזהר שלא ישחה יותר מדאי כנ"ל נכון ועמ"ש בסימן קי"ג מה שקשה מכאן על התם:

וחותם ברוך וכו'. לפי שבגמרא שלנו אין שום חתימה ובירושלמי איתא שיש חתימה בא"י אל ההודאות ע"כ יש לחתום אבל בלא שם:

גם בסוף. דאיתא בגמרא רבא חתים כר"ע בהודאה תחלה וסוף ופירש הראב"ד דקאי על מודים דרבנן ואיתא תו בירושלמי א"ר זעירא ובלבד במודים ופירש ב"י היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים וע"כ כתב כאן טוב לחוש להחמיר גם בסוף:

מגן אברהם

עריכה

(א) ולא ישאו: פי' שישחו כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג ס"ה [כ"מ בב"י] והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

(ב) בשחיה א': ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה תדע דבר"ה ויה"כ אין המדקדקין נוהגים לזקוף אלא בסוף ברכה (שם) נ"ל כוונתו דבסוף הברכה דצריך ע"כ לזקוף כמו שתקנו חכמים לכן יזקוף בשם וה"ה בתחלת הברכה היכא שזוקף מיד אבל הכא שאינו זוקף עד שגמר כל הברכה והתם ליכא שם אף על פי שיש שם לית לן בה ועוד יש ראיה ממלך שהתפלל כל התפלה בשחיה ואף על פי שיש בה כמה שמות והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל, והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א:

באר היטב

עריכה

(א) הציבור: כתב בשיורי כנסת הגדולה דאף אם התפלל בציבור וש"צ ביחד וגמר היחיד תפלתו קודם שיגיע שליח צבור למודים כשיגיע שליח צבור למודים צריך לשחות עמו ויאמר מודים דרבנן שלא כדברי האומרים דאין אומרים מודים דרבנן אלא בשעה שהש"ץ חוזר התפלה ע"ש וע"ת כתב עליו ואין דבריו מוכרחים ע"ש.

(ב) מדאי: פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמ"ש סי' קי"ג והב"ח מפרש דבמודים שאומרים עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט. והעולם לא נהגו כן. מגן אברהם וע"ת.

(ג) אחת: ואין להקפיד משום ה' זוקף כפופים אלא בסוף ברכה עיין מ"א והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמ"ש רמ"א.

משנה ברורה

עריכה

(א) ולא ישחו - היינו הצבור ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה דלא ישחה הרבה עי"ש:

(ב) יותר מדאי - פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

(ג) ואומרים וכו' - ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:

(ד) בלא הזכרת השם - ודעת הגר"א לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:

(ה) בשחייה אחת - והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:

ביאור הלכה

עריכה

(*) ויש מי שאומר שצריך לשחות וכו': עיין במ"ב סק"ה מש"כ בשם הרש"ל ועיין בח"א דמשמע שהוא תופס לעיקר הדין כרש"ל:

(*) הכל בשחיה: ובביאור הגר"א כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש:

פירושים נוספים

_{▲ חזור לראש}