ביאור:תהלים סח - ביאור ע"פ השוואה למקורות מיתולוגיים קדומים

{{ מיתולוגיה. פילוסופיה- תנ"כ מול כללית. לשון. שפה. כלים ספרותיים. zeitgeist-genius seculi. האפוס של הבעל.
להלן תתבאר רוח הזמן ובמיוחד הפילוסופיה של הזמן ההוא והיא פשוטה וענינית ומסתברת [ונכרים דברי אמת] ותחושה נובעת ממנה של חזרה הביתה, אל נכון, אל הבסיס הנכון. }}

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

קיצור דרך: a2668

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י תהלים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ       (מהדורות נוספות של תהלים סח)
ר' הביאור במהדורה המעומדת

---

שלשה שירים לבעל אדון  מהטקסטים העתיקים ביותר בתנ"כ. הראשון שיר תהילה לבעל אדון על רקע דיכוי מרד בני האלים, שביית הסוררים/מורדים והורדתם לשאול לחיי נתינות, השני הוא משא מצרים והשלישי הוא קריאה בעוז האל

א לַמְנַצֵּחַ  פתיחה מקובלת: למנצח על המקהלה. השוואה לפתיחה של שני המזמורים האחרים: המזמורים פותחים ומבריחים בשם האל: "אֲדֹנָי","לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי קֶדֶם", "אֱלֹהִים" לכן "לַמְנַצֵּחַ" מחזירה גם תוצאה של פניה/הקדשה לאל המנצח. ^[1], לְדָוִד  המזמור מוקדש לדוד. למרות ההקדשה המזמור הוא ממקור צפוני ולא יהודאי מִזְמוֹר   השרש ז.מ.ר. מופיע 3 פעמים בפרק. פעם אחת בכותרת ופעם בכל אחד משני המזמורים הראשונים בקריאה: "שירו לאלוהים זמרו" ואילו במזמור האחרון -משיקולים אמנותיים- הוחלפה התבנית והמלה "זמרו" ב"תנו" שִׁיר  כגון "עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר" שופטים ה יב והוא מושר בשיירה. השרש חוזר שלש פעמים במזמור זה:"שיר", "שירו", "שרים" וזה סדר הדברים. השרש ש.י.ר. הוא בבסיס המילה שיר ושיירה והוא מגיע לעיתים "על דרך הישר". האטימולוגיה מלמדת על האמור בפסוק כו להלן.
ב יָקוּם  הבחירה בשרש ק.ו.מ. בגלל קרבתו לנ.ק.מ ולק.מ.מ. הקורא יבין שהאל יקום, יקומם את עמו וינקום את כאבו. אֱלֹהִים  עפי תורת המגילות מדובר במקור אלוהיסטי דהיינו מגילה שמקורה בממלכת ישראל. במזמור זה מופיעה המילה "אלוהים" 18 פעם. 3 פעמים במסגרת פניה בגוף שני, 3 פעמים במובן של ריבוי אלים. יָפוּצוּ  שרש פ.ו.צ. בניין פעל גוף שלישי רבים עתיד. כגון: "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" משלי ה טז יש בבחירת השורש הזה הרמז ואימז' לתאור הפיזי של האל אנכי. ^[2] שרש קרוב הוא פצה ואכן אנו מקבלים תרומה הרמנויטית שכן אנו מצפים לפיצוי של פס' ד' לעיל אוֹיְבָיו  ומי הם אויבי האל הנוראים, על פי האפוס של הבעל אלו האלים "מות" וצבא הסוררים והאל "ים" ומפלצות ומצולות ים, וְיָנוּסוּ אסוננס עם יפוצו מְשַׂנְאָיו אסוננס עם אוֹיְבָיו, משלים את התקבולת שהזרוע הימנית שלה בת שתי מילים עם 5 הברות והשמאלית בת שתי מילים של 5 הברות המקבלות שווא נע בראשן כדי לייצר 7 הברות , ובסוף "מפניו" ב 3 הברות נעלמו האויבים ונשארו רק הפנים מִפָּנָיו פניו: גם הוא מוטיב חוזר בשיר. הצרוף "פני" מופיע 8 פעמים: פעם אחת לפני "עמך" ושבע פעמים בקשר עם מופעי האל. 5 פעמים "מפני" ו 3 פעמים "לפני". 5 ו- 8 הם מספרים בעל חשיבות מיסטית והם קשורים לפולחן האלה, 3 נחשב מספר גברי. השימוש ככלי אמנותי: שבע פעמים כך ושמונה עוד :  אותה הפתיחה הטכסית משמשת גם בבמדבר י לה. כמקובל, המזמור ניתן מהכלל לפרט. הפתיחה נותנת את הכלל ולהלן הפרוט
ג כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף קונסוננס כְּהִמֵּס  שם פעולה גזרת הכפולים מסס. כגון "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ... אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ" תהלים צז ה דּוֹנַג  דימוי סגור. וכשאנו מבינים שהדימוי לקוח מתחום הדבוראות, הרי שהעשן משמש לגרש את הדבורים, ולכן המשמעות משתנה לכך שהעשן מגרש ולא נגרש^[3] מִפְּנֵי  היה צפוי להיות כהמס דונג תמס, השינוי מדגיש את "מפני אש" שהם כפשוטם פנים של אש, שהם פניו של מִלכום, פני אש ופני האלוהים הם בתקבולת. "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" שמות לג כ. ^[4] אֵשׁ המוטיב של העשן והאֵשׁ - כגון אלו העולים מהפסל של מִלכום:" כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי,וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ,וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" דברים לב כב. "הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ. עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט" תהלים קד ג. , יֹאבְדוּ   " כִּי-גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, הֵמָּה" דברים לב כח, המקור של האזינו והמזמור הזה הוא אותו מקור, הביטויים קרובים ואולם בהאזינו יש היפוך נמענים רְשָׁעִים   ומדוע "רשעים" ולא "חטאים" השווה ישעיהו נז כ "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ" ובהמשך המזמור יפתח את מוטיב הים והגרוש. ובתהלים לז כ כמעט באותם המילים "כִּי רְשָׁעִים, יֹאבֵדוּ, וְאֹיְבֵי יְהוָה-- כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ" רשעים הם לא החטאים אלא אויבי ה' -כמו האל ים- והרשעים ירשו כרשעתם. ^[5][6] , מִפְּנֵי אֱלֹהִים  בתקבולת עם "מפני אש". מפרט את "מִפָּנָיו" של פסוק קודם. מפני אלוהים מופיע פעמיים בראשונה מול רשעים ובשניה [פס' ט] מול רעשים ובמקובץ ללמד שהרשעים יצאו מהשאול והאדמה רעשה בצאתם ואז אלוהים באפו האביד אותם.
ד וְ  "ו" ההיפוך. צַדִּיקִים מיהו צדיק? אם אמר צדיק כמו נח:" נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו" בראשית ו ט הרי שלא אמר דבר. אין הכוונה לצדיקות במובן שהתפתח ביהדות ומציין מעלה גבוהה של מוסר והליכות המצויה רק אצל יחידי סגולה. מדובר ב"צַדִּיק הוּא יְהוָה" איכה א יח ואילו אדם שהוא צדיק הוא אדם ההולך לפני האל בהתאם לחוקיו והוא תם. אין מעלה של קדושה באדם, רק באל, ["צַדִּיק אַתָּה יְהוָה; וְיָשָׁר, מִשְׁפָּטֶיךָ"] והרי זו מהות המונותאיזם שרק האל הוא קדוש והפיכת אדם לקדוש היא עבודת אלילים. ^[7]-- יִשְׂמְחוּ  יעלצו וישישו הם לא רק מהכלל לפרט, שהרי שמחה כוללת את ביטוייה החלשים יותר עליצות, עליזות ומשוש. עליצות, לץ ולצון הם תגובה לפעולה ופעולה ותוצאתה:"עָלַץ לִבִּי",עלז וְעָלֵז ישעיהו ה יד הוא אולי רובד לשוני אחר והוא מבטא מצב גופני. משוש היא עדיין תחושה חלשה משמחה ואולם היא כבר יותר מפותחת החל מ"מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ" דרך "מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים" וגומר ב"מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר", ואולם שמחה הוא חזקה יותר, מלאה יותר ומאריכת קיום יותר והיא שכולל את המעלה הרוחנית והשכלית המלאה יַעַלְצוּ  אסוננס, לִפְנֵי  קדימה מ, וגם בסמיכות: שמחה לפנים של האל במובן הפיזי. "וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה"שמות לג יד כדרכו מקביל שכר וענש:"מִפְּנֵי אֱלֹהִים, רְשָׁעִים יֹאבְדוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים, צַדִּיקִים יַעַלְצוּ"^[8] אֱלֹהִים  "אלוהים" כאן משמעותו לא כינוי כבוד לאל יחיד אלא ריבוי אלים:"יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים [שדים הם אֱלֹהִים בכנענית] לֹא אֱלֹהַּ-- אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ" דברים לב יז הקושי של הכותב בדברים הוא לא שהשדים אינם קיימים אלא שהם לא האלים הנכונים לסגוד להם וְיָשִׂישׂוּ  וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה, וכי איך ישישו ולא בשמחה. אין זאת אלא ש "שמחה" היא לִפְנֵי אֱלֹהִים, פני האל אינם גורמים לשִׂמְחָה או מתווכים שִׂמְחָה, הם שִׂמְחָה בְשִׂמְחָה. ארבע מילים המבטאות שמחה,3 פעלים והרביעי שם עצם וקבלנו שלשה וארבעה ועוד אליטרציה המדגישה את החזרה. לחליפין: בַּשִׂמְחָה כמו שאומרים היום-בהילולה. בשני המקרים יש הקבלה בין פני האלוהים לשמחה, ללמדך ש"לפני" ה' זה לא מקום אלא מיטונימיה לאל, וכאן השִׂמְחָה בתקבולת עם "פְנֵי אֱלֹהִים" ולהיפך: "וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" דברים לב כ ואז אסון יאתימו "חִצַּי, אֲכַלֶּה-בָּם"^[9]
ה שִׁירוּ   להלן נגזר העשה מהכלל שבפסוק הקודם: שירו זמרו וסולו, ברכו שמו ועילזו לפני בעל לֵאלֹהִים  במקום שירו לאל, כך יצרו בפסוק 5 הברות ושלש הברות, זַמְּרוּ  כגון:"זַמְּרוּ יְהוָה, כִּי גֵאוּת עָשָׂה" ישעיהו יב ה המוטיב הוא :"כִּי-עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה" והאלוזיה ל:"זֹאת עֲשׂוּ--קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם"בראשית מג יא שהרי מדובר בסופו של דבר בשיירת השָׁרִים אַחַר נֹגְנִים שְׁמוֹ  הצרוף "שמ" מופיע 8 פעמים במזמור זה שלוש וארבע מהם הם שמו: "זַמְּרוּ שְׁמוֹ", "בְּיָהּ שְׁמוֹ" וכן "גֶּשֶׁם" והרביעית "שֶׁם בִּנְיָמִן"^[10].     פסוק זה הוא קריאה לשיר, לזמר, לסול ולעלוז לאל ולאחר מכן עיקר הפזמון הוא פרוט האמור כאן מלה למלה סֹלּוּ הרימו קולכם, מהשורש ס.ל.ל, דהיינו הגביה, כמו במילה סולם וסוללה. בעברית של ימינו היו בוודאי כותבים: סלסלו לָרֹכֵב רוכב בערבות הוא הכינוי של הבעל. השווה הפניה לאל בפתיחת השיר השלישי בפסוק 34 בָּעֲרָבוֹת בעננים: וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ -והאור החשיך בענני שמיה. ישעיהו ה ל המקור מאוגריתית -"רכב ערפת", "ערפת" -עננים ומשרש ערף גם הפועל ערף שמשמעותו הטיף אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. דברים לג כח ובשיכול אותיות יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר תהלים סה יג, בְּיָהּ ראה גם פס' 19. "ביה" כמו בשמות טו ב: "עזי וזמרת יה". השימוש במילה "יה" מופיע בפנתאונים כנעניים משנת 2500 לפה"ס, הרבה לפני הופעת העברים, לא ברור אם שמות המכילים סיומת זו הם אכן שמות תאופוריים המעידים על קיום האמונה ביהוה אצל הכנענים לפני הופעת העברים. הפרוש הזה הוא דחוק, אולי העורך התנ"כי הוא שעשה בו שיבוש. מתאים היה להיות "סולו לרוכב בערבות- בָּרְכוּ שמו ועלזו לפניו".מתאים מבחינת האליטרציה ומבחינת האסוננס עם "זמרו שמו" ומשלים את התקבולת. השווה פסוק כז להלן שְׁמוֹ שם במובן תהילה. וְעִלְזוּ  "עלזו" ולא "שמחו" היות ומדובר בפעולה מכוונת, שירה,ובהמשך בפסוק כו' נגינה שהם מכוונים ואולי אפילו מאולצים ולא מכילים את היסודות הנפשיים ואת ברכת האלים הדרושים לשלמות של השמחה, הכל כמונהר לעיל לְפָנָיו סוגר את התקבולת ההפוכה- מְשַׂנְאָיו יָנוּסוּ מִפָּנָיו, ואהביו יעלְזוּ לְפָנָיו. פניו מסימים את 4 השורות של בית זה.
ו אֲבִי  מכינוי האל. הביטוי "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" לקוח מאפוס אקהת. האל יושב בבית האלוהים במעון קדשו הוא אב ליתומים וכמלך במועצתו הוא דן אלמנות. והכוונה צדק משמים נשקף וכנגדו אמת בארץ תצמח. ^[11] יְתוֹמִים  בקונטכסט השירי יתומים,יחידים, אסירים, עָנִי ובמזמור השני-צָעִיר. מוטיב חוזר המכוון להראות על רקע חולשת הפרטים, את עוצמת האיומים ואת גדולת מעשי האל ובסיכום: הוּא הנֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת וְדַיַּן   באסטלת חוקי חמורבי מוצג חמורבי בעמדו לפני שַׁמַשׁ, אל המשפט, [שפש אצל הכנענים זו אלה ואצל הישראלים "מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים", "מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ", "בית שמש"] ומקבל מידיו את השרביט ואת הטבעת, סמלי השלטון. המינוי הוא מידי האלים אנו [המקביל ל"אל" הכנעני ויהוה הישראלי] ואנליל [בעל העיר ניפור] והוא מיועד להנהיג את עמו, "לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק" ולפעול לרווחת נתיניו. וכך על פי הכתוב הוא אכן עושה: חמורבי מוצג כשליט חזק והוגן, המגן על החלשים ודואג לצרכים הפולחניים של אלי העיר. הוא מנהיג צבאי, במינוי האלים, להבטיח את שלום נתיניו אַלְמָנוֹת, יש אליטרציה בין אלמנות לאלוהים, והיא משמשת כתקבולת ניגודית כדי להדגיש את ההפכים. האלמנה- שהאל מנע ממנה,- ולכן מחובתו כשליט טוב להיות "אביה" אֱלֹהִים בִּמְעוֹן   והרי כתב ופרט לעיל ולהלן איך האדון יצא והלך ועלה והשיב והקים ומה מקום "בִּמְעוֹן" לכאן? אלא במשמעות "מען", "מענֶה". שרש המלה ע.ו.ן.[ע.י.ן] והוא מענה קדש להבדיל מ השרש ע.ו.י. שהוא העוון של הרשעים. ואם "מעון" בהוראת מקום הרי ש: מקום האדון בקדש ומושב העוון בשאול: "נֹשֵׂא עָוֹן ...לֹא יְנַקֶּה" שמות לד ז ועל כל פנים עניין זה יפרט בפסוקים טז-האמת, יז-העוון והמעון קָדְשׁוֹ השרש "קדש" חוזר שלש פעמים: 1*קָדְשׁוֹ+ 2*בַקֹּדֶשׁ. קָדְשׁוֹ במשמעות הקדש דהינו אסור לכל מטרה אלא לזו. כגון:"וּמִן-הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל" ויקרא כא כב "וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב, וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל--קֹדֶשׁ הוּא, לַיהוָה: אוֹצַר יְהוָה, יָבוֹא." יהשע ו יט להקדיש להבדיל מלקדש. אנחנו כמובן מבינים כל הקדש כקדוש ואכן למקומות הפולחן נודעה חשיבות כגון שלה,דן, הגלגל,ירושלם:
ז     להלן יפרט את החלק הראשון של הפסוק הקודם. אֱלֹהִים  כדרכו פותח עם המלה אֱלֹהִים מוֹשִׁיב  מושיב פרושו להושיב כמו ישב בכלא ולא להשיב הביתה- האל שיושב במעון קדשו בשמים מושיב את אהביו על מכונם בארץ יְחִידִים   בודד, אחד- הכוונה למציין חולשה ^[12] בַּיְתָה  המילה "בית" חוזרת 3 פעמים. תחילה מושיב בבית, לאחר מכן נוות הבית ולסוף שבית שבות הסוררים לביתם בשאול ללמד שה"אמת", היא הסדר הנכון , שבה על כנו, תחילתו בצדק משמים וסופו באמת מארץ. ^[13]--
מוֹצִיא   מוציא הוא הכלל ולהלן יפרט: בְּצֵאתְךָ בְּצַעְדְּךָ ^[14] אֲסִירִים  ומה עניין אסירים לכאן? אין זאת אלא שמדובר בהשלמת תקבולת הפוכה לעניין הסוררים שנאמני האל יוצאים מאסורם והסוררים נכנסים בסורם. ויש בין אסירים לסוררים לשון נופל על לשון וכמובן האלוזיה היא ליציאה מבית האסירים הוא מצריים ולשבטי יוסף- שיוסף יצא מבית האסורים לפסגת עולם.^[15] בַּכּוֹשָׁרוֹת הכושרות הן אלות המזל והסדר והן המבשרות על הבאות לטוב לישרי הדרך, אַךְ  ולהלן הוא מפתח על פי כללי תורת הענישה ^[16] סוֹרְרִים לשון נופל על לשון עם אֲסִירִים. הפוליסמיה של המילה סוררים מאפשרת להקביל באופן אינטואיטיבי את האלים הסוררים בשמים עם האנשים הסוררים בארץ. שָׁכְנוּ צְחִיחָה ואילו הסוררים הם שוכנים באדמת המדבר הצחיחה, מוטיב חוזר בתנ"כ, ואולם כאן מדובר באלים הסוררים שמרדו בבעל והם נוצחו ונלקחו בשבי ושוכנו בתוך האדמה. המרד:"שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ--לִקְרַאת בּוֹאֶךָ; עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים, כָּל-עַתּוּדֵי אָרֶץ--הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם, כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם" וראה ישעיהו יד ט וראה להלן פסוק יט'. וכאן הושלמה התמונה: האל יושב בארמונו בשמים, אהביו על מכונם בארץ והסוררים יושבים בארץ גזרה צחיחה.
ח     הפתיחה של הבית היא עם המלה אֱלֹהִים, כפי שפתח כל מזמור בשם האֱלֹהִים.וכך [ראה להלן] גם הסגירה שלו אֱ‍לֹהִים האלוהים בפסוק זה יוצא והולך פיזית, מצטיירת תמונה מנטלית של דמותו והיא אנושית ממש. בפסוק ו' הוא ישב במעונו, בפסוק ח' הגשם נטף מפניו, מפסוק יב הוא האדון הלוחם רכוב על ענן, בהמשך אלוהים ימחץ, ולבסוף אלוהים שציווה אלוהים שפעל יקבל שי [או מס]. ^[17]-- בְּצֵאתְךָ   בְּצֵאתְךָ אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ לִפְנֵי  בהוראת בראש העם וגם לשאת פנים לעם ולשמרו עַמֶּךָ  מופיע בפזמון השלישי בפס' לו' "לָעָם" ומונגד בפזמון השני פסוק לא' "עַמִּים". ^[18], בְּצַעְדְּךָ אסוננס עם "בצאתך". צעדי האל מהדהדים מהשמים ברחבי הישימון ובכל היצירה כולה. את מוטיב הצעידה הוא מפתח בבית האחרון: מתהלך באשמיו, תמחץ רגליך, ראו הליכותיך, הליכות אלי. בִ ישִׁימוֹן:   הוא היפוכו האסוציאטיבי של הענן האוגריתי והוא מקביל לעברית- עֲרָבוֹת, מהשורש ע.ר.ב שפירושו הוא חרב, יבש, קרובו הניגודי של ע.ר.פ, שפירושו נזל, הגיר מים, הפריח ומילא בצמחיה. מקורה של השפה הוא בתת המודע הקיבוצי, העשוי היפוכים, הנותן אותו שם לדבר וניגודו. "יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ-- יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ"דברים לב ט ^סֶלָה סלה היא מילה המציינת למנצח לעצור. כאן הוא עוצר לפני פרוט הכלל של בְּצֵאתְךָ לפרטי פרטיו. זו עצירה מסוג "גבול ממשיך". בעברית של ימנו היה מתאים להשתמש בטון ממשיך מישורי. אפשר שבעקבותיה באה הדגשה על המלה "ארץ" כפי שמקובל היום בפתיחת פסוק פרוזידי חדש.
ט אֶרֶץ  הארץ היא פני האדמה ובהשאלה המקום של. לכן צדיקים יחיו בארץ ורשעים באדמה כגון:" צַדִּיק לְעוֹלָם בַּל-יִמּוֹט; וּרְשָׁעִים לֹא יִשְׁכְּנוּ-אָרֶץ" משלי י ל וראה להלן יפרט בפס' יט רָעָשָׁה רעש אדמה והוא חוזר על מוטיב זה בפסוק יז. והוא בשיכול אותיות רשע-לא סתם,-למען רשעים יאבדו אַף   המילה "אף" מופיעה 3 פעמים בפזמון. במובן חרון, אף שָׁמַיִם  שָׁם- מַיִם ולא שָׁם יָם, ארמז ל"וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיע... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם", דהיינו ה"אמת" היא ש"יָם" ביָם ואילו בעל הוא בשמים ו[להלן פס' ל "ירושלם"]הסדר הנכון הוא שיכון נָטְפוּ האל בעל הוא מוריד הגשם. נטפו שרש נ.ט.פ. בעברית- דלף ואולם בכנענית הטביע. השווה יטפן באגדת אקהת. נטף לעומת נדף לעיל והונף להלן מִפְּנֵי אֱלֹהִים כאן גם במובן [הפיזי וגם] משום רצונו. . _{-זֶה סִינַי, מִפְּנֵי אֱלֹהִים- אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל} הרעיון של המפרשים לראות במסמך עתיק זה אסמכתא לכך שאמונת היחוד נולדה ללא תקופת מעבר של ריבוי אלים ניסתרת מהמקרא עצמו, מהממצאים הארכאולוגיים וממזמורים אלו עצמם. יש לראות בפסוק המשורבב הזה תוספת מאוחרת של עורך מאוחר המנסה לישב את המזמורים עם אמונות זמנו, השווה דברים לג ב הדרש שכאן (ארץ רעשה זה סיני, מפני אלוהים [זה] אלוהי ישראל) הוא אנכרוניזם והוא מתאים לתקופת התנאים, שייך אולי למשפחת טעויות ההערה [הערות שנכתבו בשולי או בצד הגיליון שילב המעתיק בטעות בפנים הטקסט].
י גֶּשֶׁם  מיטונימיה עם האל בעל אל הגשם. חוזר על מוטיב הגשם מ"שָׁמַיִם נָטְפוּ" וידגיש ב "תָּנִיף אֱלֹהִים". ^[19] נְדָבוֹת  גשם נדיבות, כגון:"וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" תהלים נא יד ובתמורה לנדיבות האל: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה"שמות לה ה. "ב" , "פ" הם עיצורים שפתיים מתחלפים . יתכן גם: "גֶּשֶׁם נְדָפוֹת" תָּנִיף  שורש נ.ו.פ.-להזליף, לפזר- "נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים, וְקִנָּמוֹן"משלי ז יז גשם תנופת רוח,-תגביה, תרומם: יָדָיו תְּבִיאֶינָה, אֵת אִשֵּׁי...לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה ויקרא ז ה חזרה באלוזיה על מוטיב שכרם של נאמני אל, הצדיקים אֱלֹהִים:
נַחֲלָתְךָ  כתב "נחלתך" ולא "ארצך" כמו למעלי כדי ליצור קונוטציה- יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל", "גְּבֻלֹת" - נחלה, ובן האֵל הוא בעל אדון ולאחר עריכת התנ"כ המקובץ- האל של בני יעקב וגבולם: "חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ" דברים לב ט וְנִלְאָה  עד שנלאתה מלהכיל טוב, אַתָּה   משתרע מנַחֲלָתְךָ דרך כוֹנַנְתָּהּ ועד חַיָּתְךָ ובְּטוֹבָתְךָ שני תָּהּ ושלש תְךָ- שניים ושלוש כוֹנַנְתָּהּ  אליטרציה להדגשת: אשר אַתָּה יסדת אותָּהּ על מסדה והיא בבעלותך "הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ"דברים לב ו. המפיק כנגד בָהּ: כוֹנַנְתְהָהּ. כוננתה לעומת קוממת [השווה פס' ב] שמכוון להשבת הסדר שכוננת [האמת] על כנו . יא חַיָּתְךָ עברית ארכאית: החיות שלך ישבו בה. בשמואל ב כג יא "וחית פלישתים", לכן "חייתך" יכולה להיות מוסבת ל"עמך". השווה תהלים קד יא המאוחר יותר ומעודן יותר בו אל כבר התאחד עם בעל יָשְׁבוּ בָהּ מוטיב הישיבה השווה פסוק יג. המעבר מנוודות לחיי קבע, הוא מצב קבע שמאפשר להיות שרוי טוב אל,
תָּכִין תכונן והוא מתכתב עם יָקוּם שבפתיחה, לאחר שיקום ויקים בְּטוֹבָתְךָ  בטובך, ואין כאן טעות כתיב,- בהגדרת המושג אין טוב אלא טוב אל, וגם להיפך, זה האינטרס של האל, אמנה בין אל לעמו: "שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי...הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" תהלים פא ראה פס כא בפרוש "למושעות"^[20][21] לֶעָנִי  לעניי אל, שהם עמך בלשון התבטלות, כגון עבדיך, בניך וכך הלאה ואולם אם יבוא פסיק אחרי עני, יתקבל על משקל "תניף אלהים" מלמעלה וכך מתאים להיות.^[22] אֱלֹהִים  סיום הבית. המילה הפותחת את הבית והמלה המבריחה אותו היא "אֱלֹהִים".
יב     הפתיחה של הבית הזה היא עם המלה אֲדֹנָי, כפי שפתח כל מזמור בשם האֱלֹהִים. וכך [ראה להלן] גם הסגירה שלו     הגישה הפילוסופית הייתה שאל ברא את העולם טוב והשינוי הוא רע. ובהמשך יפרט- הבית הוא טוב והנדודים הם רעים, השלום הוא טוב והמלחמה רעה ^[23] אֲדֹנָי לשון כבוד. אדון הוא שמו של בעל. אדוניס ביוונית. יִתֶּן  בפסוק לד :"יתן בקולו" ובפסוק יט לקח "מתנות" ובפסוק לד:"נותן עז" ובמקובץ האלוהים-הבעל יתן בקולו בשמים ואמריו על הקרקע, יקח מתנות בשמים ויתן עז לעמו בארץ ושאר במזמור אך פרוט האמור אֹמֶר   מצטלצל כמו גמר אומר, ו/או התחייב ואולם כוונתו כפשוטה הוא יתן את אומרו באמצעות הכושרות, הרבה כושרות, צבא של כושרות.^[24]:
    א) הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא  והוא נותן את דבריו באמצעות המבשרות שהן הכושרות כאמור לעיל. והמבשרות הן רבות כצבא ו/או והן מבשרות על צבא רב הבא לעלות על עמו. והבשורה היא בשורה טובה כמוסבר בפסוק הבא. רָב  והאליטרציה החלקית ללמדך על דרך האלוזיה שהצבא המתרברב בא בריבות רבבותיו, ולהרבות ריב ולא יעלה בידיו, להיפך, כמפורט להלן מהכלל לפרט:; יג
מַלְכֵי  מלכי הצבאות הם המצביאים, שבאותה תקופה היו בד"כ המלכים עצמם. והכוונה למלכי האויב.^[25] צְבָאוֹת יִדֹּדוּן  והם ינדדו ולא יגיעו למחוז חפצם. ^[26] יִדֹּדוּן  האליטרציה מדגישה את הנדודים, את החזרה, את הדעיכה, וּנְוַת בַּיִת  נָוֶה -משכן, מקום מגורים: יושבת בית 2. נָוֶה ארכאי: יפה, נאה,וגם נאוה- ראוי, כדאי, רצוי.^[27] תְּחַלֵּק  ובַּת-צִיּוֹן יושבת הבית, היושבת בנווה שלה, שהיא הטוב והיפה והאמת, יחולק לה כחלקה. המושג קשור למושג ה"אמת" שהוא הסדר הקיים והוא: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל" דברים לב ח התוקפים פוגעים בסדר הקיים ומכעיסים את האלים ויושבת הבית היא שומרת עליו שָׁלָל  שלל טוב אדמתה או של המלחמה. הבחירה במילה שלל כדי ליצור סימטרית ראי עם רצון התוקפים ואלוזיה "קָפְאוּ תְהֹמֹת, בְּלֶב-יָם: אָמַ֥ר אוֹיֵ֛ב אֶרְדֹּ֥ף אַשִּׂ֖יג אֲחַלֵּ֣ק שָׁלָ֑ל תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י אָרִ֣יק חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי, נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם" שמות טו ט שגם המקור בשמות יוצר הקבלה בין הנצחון על ים לנצחון שעל הארץ. נאום הרהב הוא במקור המיתי נאומו של "רהב" שר הים " ואמר רב אשי: שמע מינה: האי מאן דיהיר - בעל מום הוא"בבלי מגילה דף כט^[28] . זה הכלל ולהלן הפרוט:
יד     ב)להלן יבסס את מושג הבחירה החופשית.^[29] אִם  "אם" בהוראת תנאי מבסס חברה פסיבית של כבשים ו"מוסר עבדים" על פי ניטשה. וזה מנוגד גם לפי ניטשה למוסר האדונים שהיה נוהג בזמן בית ראשון, הוא מוסרם של אנשי המעשה והיצירה הפועלים בארץ כפי שפועלים האלים שבשמים. לכן סימן הפיסוק נקודה בסוף פס' יג' אינו נכון. מלכי צבאות ידודון נמצא בתקבולת הפוכה לתשכבון בין השפתיים. נוות בית תחלק שלל אם תשארו בין המשפתיים ולא תצאו למלחמות. מתאים היה לכתוב אם תשכבון בין השפתיים, מלכי צבאות ידודון ואולם בגלל שזה רצוף למשל כנפי היונה נרשם כך.^[30] תִּשְׁכְּבוּן  תִּשְׁכְּבוּן בין המשפתיים- הוא ביטוי הלקוח בשאילה מחיי הרועים. לשכב בין המשפתיים הוא ביטוי לירי שמבטא מנוחה.^[31] בֵּין   באותה תקופה עדיין ישבו ישראל בעבר הירדן, וראה אסטלת מרנפתח בשיר השני שְׁפַתָּיִם - משפתיים הם הגדרות ההולכות וצרות שבאמצעותן מכוונים את הצאן לדיר. בהשאלה מדובר בעבר הירדן הפורה התחום בין הרים כעין המשפתים ^[32] ;
כַּנְפֵי יוֹנָה   הוא סמלה של עִשתָּרת , היא נוות הבית- אלת המשפחה, שבכניסה למקדשה אשר במגידו היו מאכילים יונים ועושים כוונים, והוא מתיחס לעשתרות "שלל" [פס' יג] שמרעיפה עִשתָּרת על השורים תחת כנפיה: "(יַ)תָרְכִּבֵהוּ עַל-במותי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי" דברים לב יג אם האמור קשור לרישא, ל"צבאות" הרי שמדובר באלה ענת שהיא יבמת לאומים והיא האלה העלמה הלוחמת והוא מתאים למילה "בה" שבפסוק הבא, ואז המשמעות היא לא לחנות פסיבית תחת כנפי האלה, להיפך,בן ענת הוא תואר לגיבור קרב והוא יחמץ רגלו בדם כפי שעשתה ענת באפוס. ^[33] נֶחְפָּה   מצופה, וזו גם תמונה מנטלית שכן צלמית האלה היא עם כנפיים פרוסות החופות על גוף האלה בַכֶּסֶף כנפיים זהב חופות על גוף כסף; וְאֶבְרוֹתֶיהָ   - מקובל לפרש אברות ככנפי ציפור ואז קיבלנו תקבולת והמובן הוא שהכנפיים עשויות כסף וזהב בִּירַקְרַק חָרוּץ הוא זהב, ירקרק חרוץ הוא סוג זהב יקר. כאן יש גם משחק במשמעות הפועל שכן את אברותיה חרצו בזהב כגון שציירו בפסלון את הנוצות. והשווה משלי טז יז
טו בְּפָרֵשׂ בפרש הוא ממשיך את התמונה המנטלית של כנפי האלה הפרוסות ומחיל אותן על נתיניו וכשהם תחת הכנפיים של האלה הם כמו מלכים "בה"-ביונה. "מלכים" בתקבולת עם "תשלג" ו"בה" בתקבולת עם צלמון- ראה להלן ההסבר שַׁדַּי  שדים הם אלים בכנענית. "יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ" דברים לב יז מְלָכִים   כמלכים בָּהּ  מוסב על האלה היונה."בה" של פס' יא, נמשך ל"בה" שכאן ול"בם" שבפס' יח, שלש חזרות, כאומר חַיָּתְךָ/עמך ישבו בה, ישבו בה תחת כנפי היונה השכינה והאדון יצא לפני עמו במרכבותיו וילחם בם תַּשְׁלֵג   תזדקן, תגיע לשיבה טובה. המציין הפיזי הוא שלג בפסגת ההר בְּצַלְמוֹן  צל-חושך. יש טוענים שהמציין הפיזי הוא ג'בל דרוז. "הֲנִגְלוּ לְךָ, שַׁעֲרֵי-מָוֶת; וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה" איוב לח יז "יִגְאָלֻהוּ, חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת" איוב ג הזו המשמעות של לרדת בכלח אלי קבר. כעלות גדיש בעיתו דהינו בזמן, לאחר שתשלג והשלמת את מחזור החיים ואז זה הנכון לרדת לשאול. וגם נשמע כמו נגזרת מהשרש צ.ל.מ. והוא מכוון לברכת האלים εὐδαιμονία -eu̯dai̯mo'nía והוא מרכב משתי מילים "eu" ("טוב, ברכה") "daimōn" ("שדים/אלים") והיא שאיפתו של האדם, כפי שמתואר לדוגמא באיוב ובברכת הכהנים.^[34].
טז הַר אֱלֹהִים  בהערצה, הר אלוהים! המילה "הר" חוזרת 5 פעמים ובפעם השישית תכתב "ההר" הַר בָּשָׁן  עבר הירדן המזרחי מהחרמון ועד לירמוך. בתנ"כ גם ביטוי לארץ שופעת, הַר  החזרה מדגישה את עוצמת ההר ועוצמת ההפעלות ממנו גַּבְנֻנִּים חוזר פעמיים על המילה "גבנונים" ופעמיים על "בשן" סך הכל 4 חזרות והמילה הר חוזרת 5 חזרות ושישית בהדגשה. הגבנון הוא הר שנכפף, הר שרגש כשאול והובס וכבר אינו יהיר. ^[35] הַר בָּשָׁן ההר של יהוה הוא הר שעיר ומקורו של יהוה הוא מדייני. כאן מדובר באל השוכן בבשן והוא מִלכום, אלם של העמונים [ובני גד שנכבשו ונטמעו בעמון];
יז לָמָּה  לאיזו תכלית? וְאֵין בָּהֶם, תְּבוּנָה? לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם" דברים לב כח^[36] תְּרַצְּדוּן  מוטיב: "מַה-לְּךָ הַיָּם, כִּי תָנוּס--הֶהָרִים, תִּרְקְדוּ כְאֵילִים" תהלים קיד ה, ואולם בלעג. מפס' ט לעיל: אֶרֶץ רָעָשָׁה-רעידת אדמה. צרוף האותיות "רצ" מופיע גם בפסוק ט', קושר ארץ להרים. הבחירה ב"רצד" במקום "רקד" של תהלים קיד: והשינוי מתחייב היות וריקוד שווה שמחה והשווה תהלים קד לב הָרִים  הריבוי בלשון זילות. ^[37] גַּבְנֻנִּים   התמונה המנטלית היא של הרים כפופים, נלעגים, הכפופים להיות הדום לאדון הָהָר  מודגש היות וזו הפואנטה, השווה "המקום" הדויטרונומיסטי:"-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" דברים יז ח חָמַד  איווה. חמד אינו מכיל עדיין את המושג של חמוד שהוא עידון והפשטה ^[38] אֱלֹהִים  אנחנו מודעים לזכרון ההסטורי:"וּלְיוֹסֵף אָמַר,[נחלת מנשה שבעבר הירדן, שמרון עדיין לא הייתה פוריה באותה תקופה] מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד, תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ; וּמִמֶּגֶד, גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" דברים לג יג. השימוש במילים אלו הוא לא מקרי, להיפך הוא מכוון ומדויק:"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ, בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם. בִּרְכֹת אָבִיךָ, גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם; תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף" בראשית מט כה^[39] לְשִׁבְתּוֹ שם שבטו כגון: Proximus Iovi, proximior fulgori,
    [?] ומה התשובה? -"אף אדוני". מי שראה התפרצות געשית ונוכח בעצמה שלה נדהם לגודל כוחו ועוצם ידו של בעל. התפרצות אינה/הינה בגלל יציאת הסוררים מהאדמה, רעידת האדמה היא אפו של בעל, ומה עצום ונורא הוא! אַף   כגון על אפם ועל חמתם. זה המופע השלישי של המלה אף. העורך המאוחר טעה להבין "אַף" כ"גם" ולכן הזדרז להוסיף "יהוה" ובכך הפך את הפסוק לסתום יְהוָה  המילה יהוה היא תוספת של העורך. יוצא כאילו אומר, "גם אלוהים וגם יהוה ישכונו שם" ואין זו הכוונה. אין צורך בה. לחליפין נחזיר את המילה "מִלכום" או "אדון" במקום "יהוה" נקבל "אף" במובן עברה כגון חרון אפו וזה אמנם פחות טוב אך יתאים לפסוק יט להלן יִשְׁכֹּן  המילה מופיעה 3 פעמים: "סוֹרְרִים, שָׁכְנוּ צְחִיחָה", "סוֹרְרִים, לִשְׁכֹּן ב[אדמ]הּ" והאל ישכון במקדשו לעולם. האל שכן והסוררים שחנו... לָנֶצַח   לעולם וגם בהוראת ניצחון. " וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם.דברים לב מ .
יח     [?] להלן יפורט אותו "אף" ^[40] רֶכֶב  מרכבות. הסוס היה עדיין קטן וחלש מכדי לשאת רוכב. חמורים ואתונות ישמשו לצורך זה במאות השנים הבאות. לאחר מאות שנים נוספות של השבחה על ידי רבייה סלקטיבית, היה הצבא האשורי הראשון לנסות רוכבי סוסים בשדה הקרב. אֱלֹהִים  כאן בלשון ריבוי ^[41] רִבֹּתַיִם   רבבה בעברית אבל כאן זה מוטה כמו באוגריתית "רבת" או בתקבולת רבת אלפמ אַלְפֵי  שני עשרות אלפי אלפים- הכוונה למספר עצום. השווה עלילת כרת, שורות 92-91: ...ת'ננ דבל הג // הלכ לאלפם ... / ולרבת... (קשתים) בל יהגה (מספרם) / / הלך לאלפים ... ולרבבה / רבבות. בשדה ההרמנויטי האליף הוא השור/הפר רב האון, סמל הבעל ומקור המילה "אלף" בעברית. שִׁנְאָן חיצים. באכדית שננ ובאוגריתית ת'נן הם קשת, אֲדֹנָי   המילה מופיעה חמש פעמים במזמור. כל המופעים הם בקשר לגבורת הקרב של בעל.^[42] בָם  בם- בתוך כלי הרכב, האל עצמו נמצא בראש הצבא _{-סִינַי}  אינו שייך. חוקרים הציעו שמדובר באל סין, או באלוהי סיני ושיש כאן רמז סינקרטיסטי ואולם אין לנו צורך בכך. הכוונה היא כגון "רְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" דברים לג טו הכתוב הוא ציטטה מ דברים לג ב וראה לעיל [פסוק ט] טעויות הערה, ויש להתעלם ממנו. _{בַּקֹּדֶשׁ}  מחזיק משמעות של תכונה. הקדושה הנמצאת בארון-ארון הקדש, הקדושה הנמצאת בכתבים-כתבי הקדש. אבל הרעיון שכלי הרכב מקבלים קדושה או שהקדושה נובעת מסיני רחוקים מן הדעת. הוראת המלה מונהרת בפסוק כה להלן .
יט עָלִיתָ  מפסוק זה ואילך מתוארת מלחמתו של בעל אדון באל ים ובאל מות כמפורט באפוס של הבעל. צבאו של הבעל מכיל ריבותים [עשרים אלף] מרכבות ובכל אחת אלף חיצים והאלים עצמם נוהגים במרכבות. לַמָּרוֹם  לשמים וראה "שחקים" פס' לה. הבחירה בשרש רומ בהתאמה לנושא הפסוק: "וְעַל-מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל; וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ, עַל -קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל", המורדים במריים, נשאו עיניהם למרום, בעל רם/עלה והם "מֵרִימי אִוֶּלֶת" ירדו "בקָלוֹן" לאדמה, "בֵּית מְרִי הֵמָּה", "וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים, עַד-מָרוֹם: אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת; אֱלֹהִים, מִי כָמוֹךָ" תהלים עא יט ^[43]שָׁבִיתָ שֶּׁבִי   אליטרציה. הצרוף "שב" מופיע 4 פעמים במזמור פעמיים ישיבה ופעמיים שביה אבל מושיב בפס' ז משלים את הישיבה ל 3 חזרות ולארבע עם תשכבון של פס' יד ו"אשיב" של פס' כג את השביה ל4 חזרות עם מוטיב הרוח של פס' י'. ובמקובץ, האל ישוב וישיב וישבה וישב ונתיניו ישכבון בין השפתיים ותחת הכנפיים לָקַחְתָּ   כגון "לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ",בראשית ד יא [הד לרצח בעל על ידי מות,-"וַיָּקָם קַיִן" בראשית ד יח ממש אותה הטרמינולוגיה שכאן פס' ב ^[44]], "עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ" בראשית ג יט "יְהוָה נָתַן, וַיהוָה לָקָח" איוב א כא וגם "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל" משלי א ג מַתָּנוֹת  שֶּׁבִי, נתינות:"בניך ובנתיך נתנים לעם אחר" דברים כח לב. מתנות במקרא הוא תמיד דבר רע, עיקר הוראתה שיעבוד והיא מוקבלת לעושק קהלת ז ז וגורמת לאבדן לב בָּאָדָם בעל לקח מתנות בבני האלים ולא באדם; יש לתקן את הניקוד: באדמ (ה) ^[45] ,
וְ  בְּ אַף  כעס. "אַךְ סוֹרְרִים" מוקבל ל"אַף סוֹרְרִים"- שכר וענש. וראה להלן סוֹרְרִים בעל עלה לשמים הביס את אויביו ^[46].(והשווה שימוש בשרש יקם/קממ בפס' ב) , לִשְׁכֹּן  לְשַׁכֵּן - שִׁכֵּן, שם פועל יָהּ  לאחר שתוקן הניקוד באדמה יש לתקן גם כאן ולרשום "בה", באדמה, במקום "יה", [בתקבולת עם צחיחה מפסוק ז'] ואז המילה "בה" מופיעה 3 פעמים במזמור והאמור "אלוהים" מתאים אף הוא אלו הם האלים השבויים שוכני האדמה. השווה פסוק ז' לעיל סוררים שוכני צחיחה. המילה "בה" תופיע כאן בפעם השלישית: חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ-בָהּ, בפרש שדי מלכים בה ואף סוררים לשכון בה, בדיוק באנלוגיה לחזרת המילים "בית"- תחילה עמך על אדמתו, המשך הישיבה בנווה עשתרות תחת כנפי היונה וסופה בשיכון האלים הסוררים באדמה כגון: "הקיצו ורננו שכני עפר...וארץ רפאים תפיל" ישעיהו כו יט אֱלֹהִים לשכן בה אלים, אותם האלוהים הסוררים שנכבשו למתנות. במקום זה המלה אלהים מתיחסת לשֵּׁדִים דהיינו אֱלֹהִים במובן של ריבוי אלים ולא לשימוש בצורת הרבים מפאת הכבוד. המופע הזה הוא שונה בכך שאינו מוסב על האדון ולא יכול להיות מוסב עליו כפי שאלהים בפסוק ד' לעיל יכול.^[47].
כ בָּרוּךְ  פתח באֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר ומסיים בברכת עמו כנגדו. ^[48] אֲדֹנָי  פתח באֲדֹנָי ומסיים באֲדֹנָי כדרכו יוֹם יוֹם   הכוונה כפשוטה- מברכים מידי יום. פתח ב אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר וסיים באמירה של עמו כנגדו^[49].
יַעֲמָס   כגון ונלאה מלמעלה לָנוּ  חזרת המלה לנו בפסוקים כ+כא מובילה אותנו: "יַעֲמָס לָנוּ/ הָאֵל לָנוּ: הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ/אֵל לְמוֹשָׁעוֹת^[50] הָאֵל   האל מופיע שלש פעמים וכולם בשני פסוקים אלו. בקריאה "האל" הוא מכוון לאדון יְשׁוּעָתֵנוּ  יַעֲמָס-לָנוּ--הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ [ישע] הוא מהכלל, אחר מפרט בתמצית: לָנוּ, לְמוֹשָׁעוֹת [ישע]: וְלַמָּוֶת, תֹּצָאוֹת ומיד ניגש לפרט את השעור לשעורין תוך שימוש באליטרציה:"מיֹאבְדוּ רְשָׁעִים,ועד קָדְקֹד שֵׂעָר" וגו' : ^סֶלָה  מהכלל לפרט והעצירה לפני הפירוט. Continuous boundary tone בדיבור המעברים משטף דיבור להפסקות בדיבור הם הסימנים המובהקים ביותר לחלוקה ליחידות. ^[51]
כא     הפתיחה של הבית הזה היא עם המלה הָאֵל, כפי שפתח כל מזמור בשם האֱלֹהִים. וכך [ראה להלן] גם הסגירה שלו הָאֵל   בבית זה חוזר האל 6 פעמים 3 "הָאֵל","אֵל","אֵלִי" ושלש אֱלֹהִים לָנוּ  המשפט בנוי משני פסוקים בני ארבע הברות כל אחד עם אנאפורה אליטרציה. ומדוע האל לנו למושעות? הרי אין זו אלא confirmation bias. האל אינו שייך לנו ומלחמותיו אינן מלחמותינו, ואין לאנולגיה עם מעשיו בשמים ולמאורעות בארץ כל אחיזה. אֵל  השורש א.י.ל -כוח, הובלה. "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד" שמות טו טו משחק בפוליסמיה. ^[52] לְמוֹשָׁעוֹת קונסוננס עם ישועתנו^[53]; וְלֵ  הניקוד אינו מתאים. צריך היה להיות חיריק ואחריה "י" נחה. יהוִה יש למחוק את התוספת "יהוה" שאינה שייכת לכאן שכן יהוה מקביל לאל שהוא אבי האלים הכנעני ולא לבעל והוא עומד כאן בכפילות ל"אדוני", לחלופין, "יהוה" היתה קריאה אלאל [ראה להלן] ובאותם ימים קדומים עדיין לא התגבש כשם האל: "אָשִׁירָה לַיהוָה" שמות טו א כגון "אשירה לַאלהים", "וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה" שופטים א א כגון "באל" ^[54] אֲדֹנָי  ואיך מיישב את המוות של בעל השנה ולידתו של בעל חדש מדי שנה עם תפיסת העולם הסטטית שבבסיס פילוסופיית הצדק והאמת? "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם" זה מחזור הזמן היומי. הקבוע. חיו ומותו של הבעל הוא מחזור חיי החיטה. הוא המחזור השנתי הקבועי. יש מחזורים גדולים יותר כגון שבע שנות שובע ושמיטה ויש גדולים עוד יותר כגון "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ, אַרְבָּעִים שָׁנָה": "הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ"^[55], לַמָּוֶת   האל לנו אל למושעות--- ולאדוני לַמוֹת תוצאות", "האל לנו" בתקבולת עם "אדוני", "אל למושעות" בתקבולת עם "לַמוֹת תוצאות" וכך מתברר שהאל הוא "מוֹת" והוא יביא לתוצאה שהיא ישועה. ניתן לנסות ליישב את הקושי ולהבין שהאל יושיע לנו כפי שאדוני [בעל אדון] ניצח את מוֹת. וזה פתרון דחוק ולא מסתבר. נציע לערוך החוצה את העריכה של העורך המקראי ונקבל: "הָאֵל לָנוּ לְמוֹשָׁעוֹת; וְלֵאֲדֹנָי, אָל [לא] לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת"^[56] תּוֹצָאוֹת: אסוננס עם מושעות. ומהן אותן תוצאות ניראה מיד להלן^[57]
כב אַךְ אֱלֹהִים  עומד מול "אַךְ סוֹרְרִים" של פס' ז. אך" מוסב על מה?על כגון:"זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר, חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" תהלים קד כה "רֹגַע הַיָּם, וַיֶּהֱמוּ גַּלָּיו"ישעיהו נא טו. אין בכל היצירה תאור של האויב הנורא. המשורר נסמך על הכרות הציבור עם המיתולוגיה. תאורי הפרוטגוניסט והעלמות האנטגוניסט מהעלילה מיועדים כדי שלא להחליש את תאורי הבעל הדרמטיים ואולם משמשים גם להדגים את העלמות האויבים באדמה ובים ולבסוף בתהום הנשייה של הזכרון הקולקטיבי יִמְחַץ  האל בעל מתואר כמכה באלה קסומה שהכין לו כשר וחסיס, והוא מוחץ בה ובכל אשר יפנה ירשיע ^[58] רֹאשׁ אֹיְבָיו  בני האדם הובסו ועל פי האפוס הומתו בהמוניהם על ידי ענת. ענת היא שעמדה בערמת ראשים כרותים, חמוצה מדם ושרה בהתעלות. לכן ניתן להבין ימחץ את ראש במובן של ימחץ את מנהיג(י) אויביו קָדְקֹד  מחוות כניעה כגון" גַּם-בְּנֵי-נֹף, ותחפנס, יִרְעוּךְ, קָדְקֹד" ירמיהו ב טז ומחוות מפלה ונפילה -אבדן כיסוי הראש ותפארתו כגון:"וְשִׂפַּח אֲדֹנָי, קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן; וַיהוָה, פָּתְהֵן יְעָרֶה" ישעיהו ג יז שֵׂעָר  המשך מחוות הביזוי: והשער נגלה בערוותו, ללא הַמִּצְנֶפֶת, עַל-רֹאשׁוֹ וללא נֵזֶר יען כי "יָבֹא אֱלֹהֵינוּ, וְאַל-יֶחֱרַשׁ: אֵשׁ-לְפָנָיו תֹּאכֵל; וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד" תהלים נ ג , מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו   הביטוי מתהלך בצדק, מתהלך במשפט "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" דברים לב מ כדי להבין אותנו שהסוררים מקבלים את שכר אשמתם וגם השימוש כאן הוא בתקבולת הפוכה לביטוי "להלך אימים" (האימים הם הרפאים ומדובר בהליכה פיזית) והנמשל הוא מהלכו מהלך האימים של הצבא והוא יִדֹּד ויתרחק ויִדֹּד בַּאֲשָׁמָיו וקול צעדיו יעלם במדבר : ולהלן הפרוט:
כג אָמַר אֲדֹנָי:   אותה התבנית של שירת הים- "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג" וכאן כופל אשיב, ז"א אשיב ממצולות ים, אשיב תשובה לאויב. מִבָּשָׁן  בשן חוזר בשלישית אָשִׁיב  אשיב שב באנאפורה להדגשה, שהרוח נושבת לרצונו והוא ישיב וישוב לשלוט בממלכת השמים כפי שמתואר באפוס של הבעל והאל ים ישוב גם הוא למצולות ים. אשיב בפסוק יא' החזרה השניה והשלישית של הקונסוננס "שיב" מפסוק "ז" למעלה וכאן פרושו גם להשיב תשובה, וגם להשיב ריקם. ובקונטכסט של תורת הענישה הוא מתיחס ל"אשיב" כגמולם באותה המדה. המשורר משתמש באותה הרמנויטיקה שראינו בפתיחה עם "יקום" ואנחנו מבינים שהאל היושב בביתו יושיב את אוהביו וישיב להם רוב טוב כגמולם ולסוררים רוב רעה כרעתם. ובאליטרציה עם "אש" בַּאֲשָׁמָיו רוב רע. וגם חוזרים לאלוזיה משירת הים "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ, כִּסָּמוֹ יָם", אָשִׁיב  כגון:"מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ; וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" איוב ד ט מִמְּצֻלוֹת   מים עמוקים: "תהומות יכסיומו ירדו במצולות כמו אבן" שמות טו ה, השרש הוא צ.ו.ל ואולם קרוב לצ.ל.ל. וכל השומע תצילנה שתי אזניו מהרוח שהפליאה מכתה במצולות ים יָם חוזר על מוטיב המלחמה באל ים העולה על ארמון האדון אשר בבשן: ב"רֶגֶל גַּאֲוָה" תהלים לו יב.
כד לְמַעַן   כגון:"לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" שמות א יא. הכוונה כפשוטו- האל ימחץ ראש אויביו למען שאתה תמחץ רגלך בדם אויבך^[59] תִּמְחַץ  ת-עיצור מכתשי.עיצור אטום. מ- עיצור שפתי.קולי. ח-עיצור גרוני.אטום. צ-עיצור שיניים.אטום.עיצור חוכך+פוצץ+נחצי. בהגיית המלה בעצמה, להתקדמות העיצורים מפנים החוצה, מלוע לשפתיים ומגרון לשיניים,- יש אפקט של לירוק ו"למחוץ"^[60] רַגְלְךָ  הפולחן מתקופת ההתנחלות נעשה בגִּלְגָּל שהם אתרים ובהם גלי אבנים בצורת רגל. העם היה עולה ל"רגל" והשווה חזרת ביטויים בצעדך, הֲלִיכוֹתֶיךָ, הֲלִיכוֹת , בְּדָם  השווה בהאזינו:" אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב דברים לב מב לְשׁוֹן  לשון רהב, חרץ לשון, ובלשון נרחץ כְּלָבֶיךָ מוטיב הכלבים הלוקקים דם האויבים, "וַיִּשְׁטֹף אֶת-הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן, וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמוֹ"מלכים א כב לח.^[61], מֵאֹיְבִים   התאור מהכלל לפרט, מפס' יב הוא מפרט את המושעות ואת התוצאות. מושעות: הוא מתחיל ב אֱלֹהִים--יִמְחַץ, רֹאשׁ אֹיְבָיו ומפרט עוד: יִמְחַץ: לְמַעַן, תִּמְחַץ רַגְלְךָ--בְּדָם; רֹאשׁ אֹיְבָיו:לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ--מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ. ואילו האל הוא מתרחק ,באכספוזיציה הוא אֱלֹהִים ובפרוט רואים אַךְ את עקבו ב"רַגְלְךָ" ותו לא. תוצאות: "רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ--זוּ, פָּעַלְתָּ לָּנוּ" מִנֵּהוּ  הדם הוא מהאויבים: "אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב; בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ, פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ" תהלים פט יא.
כה רָאוּ  הצהרה, כגון: ראו וחותו, זה האל שלי והוא חזק מכל האלים. הנוקדן שימר הלכה לפיה "רָאוּ" בלשון עבר, מלכי צבאות ראו, הסוררים ראו והרשעים ראו ^[62] הֲלִיכוֹתֶיךָ בצאתך, בצעדך, מתהלך, רגלך, הליכותיך, הליכות ואילו העם:תשכבון, נחלתך ונלאה, חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ אפילו בשיירה אין הולכים-תופפים. האל במזמור הוא הפרוטגוניסט,זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ- עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם. הצדיק פסיבי. דוחקים בו לעלוז, קוראים לו לזמר, במקהלות לברך אך הצדיק אינו מתְהַלֶּךְ אֶת-הָאֱלֹהִים. הוא פסיבי. ואולם בפועל העם היה עדיין נודד: העם צַעד בִישִׁימוֹן, הלך אחרי הצאן, עלה לרגל. ההליכה הייתה מהותית לקיום הפיזי ולקיום המושגי, הזכרנים הלכו ושרו את השירה הזו "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת... לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד" דברים לא יט. העם זוכר זכרון קינסתטי. הוא מקיים מנהגים. זכרונות. המזמור הופך תפקידים. מוציא את האדון מֵהֵיכָלֶךָ ומושיב את עמו בין המשפתיים. זו התמונה כגון Et in Arcadia ego אֱלֹהִים, הֲלִיכוֹת   הֲלִיכוֹת רגליך בדם וגם בהשאלה מהמלך בצדק. וגם הילכות.^[63]כגון: "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ" משלי לא כז אֵלִי   אלי לעומת "אֵי אֱלֹהֵימוֹ-- צוּר, חָסָיוּ בוֹ. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; יָקוּמוּ, וְיַעְזְרֻכֶם" [דברים לב לז]] מַלְכִּי   מִלכום. השרש מלך מופיע 3 פעמים, פעמיים מלכים בשר ודם ובשלישית מלך האלים. בראשונה גורל המלכים שהאדון אינו חפץ ביקרם, בשניה גורל המלכים שהאדון חפץ ביקרם ובשלישית הליכות האל. הד לתפיסה הכהנית שמלכות בשר ודם היא פגומה ורק מלכות האל היא בקודש. זו החזרה השלישית בפזמון של השרש מלכ, תחילתו ברע-מלכי צבאות סופו בנשאף-מלכי בקודש ואמצעו במלכות הארצית , והמלכות הראויה היא תחת כנפי האל, ^[64] בַקֹּדֶשׁ  מדובר פיזית בדרך שבה האל נוהג חרמו בַקֹּדֶשׁ. כפי שנהג לימים שאול [בעמלק] בַקֹּדֶשׁ- על פי ההוראה "וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ" ^[65].
כו     יש אנלוגיה בין הליכות האל להליכת התהלוכה בַקֹּדֶשׁ. ^[66] קִדְּמוּ  והרי צריך היה להיות קָדְמו. ואיך אפשר לקדם אחרי? "קדמו" בהוראת מעשה העשוי בחכמת המעשה (-בינה) וראה פס' לד' בני מחול הם החכמים באדם. הבינה אינה אצל הרוקדים והנוגנים, הם כבובות, החכמה היא בידי מי ש"קִדְּמוּ" אותם ואולי הכוונה גם לכוראוגרפים של המחולות שהרי הם משפיעים על האלים. היצירה של תנועות סימבוליות, ^[67] שָׁרִים   שָׁרים בכושָׁרות -ראה פסוק "ז" לעיל, חזרת הצרוף "שָׁר" אַחַר נֹגְנִים,  כך מתנהלת שיירת החוגגים ביום חגם כשהם אוספים את הקהל אל מקדשי האל בְּתוֹךְ  תוך-מאוגריתית תכ-אמצע מרכז וגם בקֶרב: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת..." שיר השירים ג י "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת-שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ, אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ, עֲלֵיהֶם" שופטים טז כט וראה "עלמות" להלן, העלמות הן אבני השתיה, עמודי התווך. עֲלָמוֹת  "עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" מתעמת עם "לַמוֹת תוצאות" מפס' כא לעיל. השווה תהלים מו. העלמה היא הענת. באותה תקופה הייתה העלמה חופשיה ודעתנית והיא עלמה בַּת-צִיּוֹן, שיר השירים הוא אסופת שירי הפולחן של אהבתה החופשית.^[68]המהפכה הדתית שאזְבֻל עשתה, הייתה החלפת העלמה ענת [יבמת הלאום] בעשתרת, אחותה, להיות לו לבעל לאשה, עשתרת היא אלה אישה אַיֶּלֶת האֲהָבִים וְיַעֲלַת-החֵן ובכך הפכה אזְבֻל את הנישואין והמשפחה למְקוֹר הבָרוּךְ- עיקר ובסיס היהדות,- מקום האהבה ומקור השמחה. ^[69].^[70] תּוֹפֵפוֹת   ולא אמר מתופפות אלא תופפות ברגליהן דרך מחול: כגון:"הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל" תהלים קנ ד. זה המופע היחיד של הטיה זו במקרא. אינו מלשון טופפות "הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה" צעדים קלים כגשם טיפות מטופף^[71].
כז בְּמַקְהֵלוֹת  מלשון קהל "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם; וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם". [דברים לא כח]] בָּרְכוּ  לשון נופל על לשון עם "בתוך", וביחד עם ברוך של פסוק "כ" וברך של פסוק "ה" יש 3 מופעים של השורש הזה: ברך ברוך ברכו-פועל תאר פועל. ואיך ניתן לברך את האל? להיפך האל מברך: "בִּרְכַּת יְהוָה [eu̯dai̯mo'nía]הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב [עמל, זו טאוטולוגיה] עִמָּהּ" משלי י כב ויש לברך בשם האל:"ליהוה התמן ולאשרתה/ כל אשר ישאל מאש חנן הא ונתן לה יהו כלבבה" [כנתילת עג'רוד] וגם "לברך בעל ביס מלחמה/לשם אל בים מלחמה" [שם]^[72] אֱלֹהִים  גם כאן פתח במעשה האל "יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ וגו'" וסיים בקריאה לברך:"בָּרְכוּ אֱלֹהִים". בבית הקודם האל נתן אומר וקבל אומר, בבית הזה מפורטת התקשרות חוזית, האמנה, האל ימחץ, ישיב וכך הלאה ועמו יברך. האל הוא למושעות ועמו יראה הליכותיו;

שיר שני

אֲדֹנָי, מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל ממקור ישראל"- מקור במובן של פה [תקבולת כיאסטית מקהלות- מקור ישראל], או מקור במובן של בין השפתיים כמוסבר בפסוק יד שהוא עבר הירדן מקור ישראל. לחליפין: "אדוני מלכום ישראל" כמו שנכתב "יהוה שמרן". על פי המפורט להלן, "ישראל" במשמעות של "כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים [אלים] וַתּוּכָל"בראשית לב כט . ומתקבל שמלכום לחם את מלחמתו בין המשפתיים. . 
כח שָׁם  על פי הנוקדן במובן ציון מקום הוא דחוק. על פי פס' ה לעיל "שֶׁם",שֶׁם בִּנְיָמִן": אֲדֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל, אל בִּנְיָמִן רֹדֵם בִּנְיָמִן  כמו בן חיל. בר מזל. כגון הביטוי ברגל ימין. הפרוש בהתיחסות למלכות שאול נראית כאנכרוניזם; סביר יותר ההסבר שהשבטים שהשתתפו במערכה היו בניָמִן בראש והוא מוביל את ויהודה זבֻלון ונפתלי, טרם התישבות שבטים אלו בנחלתם. השווה "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" שופטים ה יח "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" בראשית מט ט צָעִיר  המוטיב של הצעיר, הוא החלש, התם המעט וחסר הנסיון והידע, "אלפי הדל במנשה", "דוד הקטן בבנים", "וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ, וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ" ירמיהו ל יט בנימין האהוב הוא האיטר [קונוטציה של גידם, קיטע], השבט החלש שסבל רצח עם, הסמיוטיקה מכוונת להגדיל את תהילת האל שעושה שליחיו החלשים בחברה, חסרי היכולות הנרכשות עם הגיל ומעשיו שעל ידם נשגבים. ^[73] , בנימין הוא בן אהבתם של יעקב ורחל.^[74] רֹדֵם רודה בם, שָׂרֵי   "שָׂרֵי", תכף לצעיר ולהיפך ממנו, הוא לשון שררה ועל רקע ניגודי לה"שָׁרִים" מפסוק כו לעיל, שבשירתם הם באושר מאשרים את נתינותם לשררת האל. ובלשון ניגוד יהודה "שָׂרַיִךְ (ה)סוֹרְרִים" ישעיהו א כג נכנעים בשררתם ובשרירות לבם לחלש בשבטים,הצעיר, האיטר וה"שָׁרִים" מאושרים בהליכותיהם כגון:"אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ--הַהֹלְכִים" תהלים קיט א וקווים שיִשְׂרָאֵל עבורם את "שָׂרִים,[אֲשֶׁר] רְדָפוּנִי חִנָּם...אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ, לֹא שָׁמָרוּ" עד אשר :"שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ"איכה ה יב. ^[75] יְהוּדָה   "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ" בראשית מט ט רִגְמָתָם האותיות "ג" ,"ד" מתחלפות מרֹודֵם לרוגם כגון באבן קלע שזו הייתה המיומנות הצבאית המיוחדת לשבט בנימין, שָׂרֵי מול הסוררים העמיד המשורר את שרי זבולון ונפתלי,נווי הבית, הנהנים משפע מבוסת ים זְבֻלוּן  "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק; כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ" דברים לג יט שָׂרֵי  זו החזרה השלישית של הצרוף "שׂר" בשורה זו, והחמישי בפזמון (לאחר שמחקנו את "שר" שבפסוק ט) נַפְתָּלִי  "וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה' יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" דברים לג כג..
כט צִוָּה  "לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ--לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי, מְצַוֶּה אֶתְכֶם" דברים ד ב זה שרש המלה "מצוות" וזו מהותה דהיינו ציווים ולא כפי שנוהגים בימנו להרוויח/לעשות מצווה במובן של להרוויח נקודות באותו פנקס בו היד רושמת אֱלֹהֶיךָ  שהרי לא כל האלוהים הם אלוהיך: "אַתָּה-הוּא מַלְכִּי [מלכום] אֱלֹהִים; צַוֵּה, יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. בְּךָ, צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ" תהלים מד ה עֻזֶּךָ  מהשורש עז"ז, כלומר בגזרת הכפולים, ופירושו לפעול באומץ עוּזָּה  להעיז הוא פועל מהשורש עו"ז, בגזרת עו"י ופירושו לתפוס מחסה או להכניס למקום מחסה. באליטרציה עם עֻזֶּךָ אֱלֹהִים במזמור זה חוזרת המלה אלהים 3 פעמים ואדני פעמיים- שניים ושלש, זוּ  אשר. חזרה על האליטרציה פָּעַלְתָּ לָּנוּ ההסטוריה היא מיתית, בשתי רמות, אין הבחנה בין אגדות עם לבין הסטוריה ולא בין האפוסים של האלים להסטוריה. להיפך, האתוס, הפאתוס והלוגוס של המזמור יונקים מהערבוב הזה. ל מֵהֵיכָלֶךָ  שיך לפסוק קודם- פעלת לנו מהיכליך. והיכל הוא הליכה בשיכול אותיות. יפה אמרו החוקרים שריבוי ההיכלים מתאים לביצוע הפולחן במרכזי פולחן רבים, כגון 5 הגִּלְגָּלים [השישי הוא מאוחר כמתואר במגילת יואח]
    להלן נלמד שהאלים עצמם אינם מעל לחוק. כפי שאמר אריסטו, שלטון האדם [בניגוד לשלטון החוק] הוא שלטון התאווה [השתוקקות] והיא חיית פרא, נעווה, שלוחת רסן המעיבה על שיקול הדעת של השליט [והאל]. יש לציית לחוקי האדם והאלים. ^[76] עַל   ולא כתב "אל ירושלם" או "בירושלם", ללמדך שמהיכלו האל פעל על ירושלם, ומלכים -גם מירושלם- יביאו לו שי. מתאים להשערה שמדובר במזמור צפוני המרמז למלכות שאול. ואולם פרוש זה אינו מתישב עם תקופת המזמור וענינו ראה מבואר להלן^[77] יְרוּשָׁלִָם  ואולם ירושלֶם באותה תקופה עדיין עיר כנענית, טרם נשרפה על ידי יהודה וטרם יושבה על ידי יבוס. היא עירו של האל שלֶם הוא מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוא אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ -אביו של בעל- אל הצדק. לכן הכתוב כלשונו ירו את האל שָׁלֶם, "ירו" מאכדית -הוביל. מקביל ל"הורה" בעברית "וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ"שמות טו כה ראו הוראת האל וראו לבצע כהוראתו-שהרי אל בחר בבעל לשלוט בשמי קדם ומעשה ים הוא מרד וראו משפט צדק יעשה/נעשה ואזי מובן הכתוב "על"-על פי הוראת מלכיצדק. ^[78], לְךָ יוֹבִילוּ   יובילו ולא יביאו כדי להקביל לשיירת השרים העולים לרגל מְלָכִים שָׁי מלכים על הארץ בהקבלה למלאכים שמובלים מתנה בשמים. כשעם מנצח בקרב, ניצח האל שלו את האל של העם המנוצח לכן המנוצחים מעלים שי לאל המנצח. שי מבריח את שָׁם הפותח בפס' כח'^[79]>.
לא     במזמור זה יש אולי רמז לתקופתו. יתכן שהוא הד למסעי מרנפתח. [פרופ' קנוהל]^[80] גְּעַר   "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"דברים לב מג העמים שהיו בשירת האזינו שוט האל, נענשים חַיַּת קָנֶה  היא מצריים, [מקובל שסימלה של מצריים הוא תנין היאור היות וכך קבלנו מהרומאים. למרות האלוזיה ל"תנין" הדמוני של האל ים, נראה לי למתאים שחיית קנה היא ההיפופוטם שהוא הייצוג של סת וגם הורס במלחמתם, ולציד היפופוטם אכן יש טעם לעשות שימוש באבירים ובמרכבות וככתוב:"וְשֶׁן-בְּהֵמֹת, אֲשַׁלַּח-בָּם" דברים לב כד], עֲדַת  חוזר על האלוזיה מפסוקים יח,יט לעיל והפעם על הארץ, ועל הארץ זו תמונת ציד, הצידים על המרכבות האסורות לאבירים לוכדים את צידם ברצועות אַבִּירִים האבירים הם הסוסים שמושכים את העגלות בעדה. באותה תקופה היו עדיין הסוסים חלשים והיה צורך לרתום אותם לעגלה בעדה,- ברביעיות בְּעֶגְלֵי עגלות,- מרכבות בלעג. והוא בונה תמונה מנטלית היות והמרכבות המצריות היו מעוגלות. הלעג מתחדד לעומת "רֶכֶב אֱלֹהִים" פס' יח' עַמִּים   ומדוע עגלי עמים ולא עגלי אבירים או עגלות מצרים? יש רמיזה מינית, עלבון, לעג. עגלי כגון חמוקי. הוא רואה את חמוקי סוס היאור, חמוקי בת מצריים, נרפסים לארץ, נכנעים לגערת האל^[81] מִתְרַפֵּס  נהפך לרופס וגם לאוזננו בלעג הוא מתרפס לפני רודפיו ^[82] בְּ רַצֵּי כָסֶף רצי כסף הם מושכות כסף שבהם אסרו את חיית הקנה והיא מתרפסת. אלו הן קרני הירח, שצייד היפופוטם נעשה בלילה. וכוונתו שאותם מצרים שלא רצו יענשו במדתם: מצריים ירצצו וברצי כסף יאסרו,
בִּזַּר פיזר. הנוקדן העדיף הפך לזר, משמע הרחיק עד שכבר לא היתה ידיעה וממילא לא היה חפץ עַמִּים עמים חוזר פעמיים, נראה קצת גולמי: עגלי עמים-ביזר עמים, דהיינו סיכל את כוונתם קְרָבוֹת  המטרה אינה קרב אלא "לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת". הבחירה במילה קרב ולא מלחמה או "אמר אויב וגו'" בשל השרש ק.ר.ב. ההפוך לבזר-הרחיק. [לפני המצאת הטילים] לא ניתן היה לנהל קרב בלי לקרב. יֶחְפָּצוּ יחפצו אך נפוצו:
לב     תאור ההתרוצצות בשל פחד האל: החשמנים יבואו ממצרים והם ירוצו לכוש בשל חזק יד האל: "מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ, רוּחַ עִוְעִים; וְהִתְעוּ אֶת-מִצְרַיִם בְּכָל-מַעֲשֵׂהוּ, כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ" ישעיהו יט יד יֶאֱתָיוּ  אתה - בא והגיע כגון "אתה בקר וגם לילה" ישעיהו כא יב חַשְׁמַנִּים  מילה יחידאית שאת משמעותה הסיקו מהפסוק ולימים קבלה משמעות של דרגת כמורה מתתיהו "החשמונאי". לא רחוק מן הדעת שמדובר בטעות העתקה: יֶאֱתָיוּ חִשְׁ מִנִּי מִנִּי מִצְרָיִם. כך גם דעתו של הירונימוס. האנציקלופדיה המקראית מציעה: דיטוגרפיה של מני מ ( צרים ) שאחריו' והכוונה יאתיו חש' כלומר : חיש' מני מצרים' כוש תריץ. השווה ירמיהו נא ג מִנִּי אליטרציה מִצְרָיִם, כּוּשׁ  במובן שכוש הוא flagelum dei תָּרִיץ  הכוונה להתרוצצות וגם פירשו כוש תרוצץ ידיו ולכן הפניה של מצרים לאלוהים. והוא קונסוננסי עם "רצי כסף", ולשון נופל על לשון עם מצריים וחוזר על האמור במזמור קודם:"ימחץ, תמחץ" ובמקובץ: מִצְרָיִם שמעריצים את מעשי ידיהם, מידיהם יתרוצצו וירוצצו. יָדָיו   ומדוע ידיו ולא רגליו? ידיו כגון בתחינה. ומתאים יותר: ידיו אסורות ברצי כסף, ומתקבלת משמעות של מאסר באדם כמו אותם הסוררים . הזזת הנקודה^[83] לג
לֵאלֹהִים  משמש כמעין אנפורה עם לאלוהים של פסוק לג. הכיתוב "ל"אלוהים במקום כגון ידיו "של" אלוהים או ידיו "אל" אלוהים אינו מתאים כאן. שהרי אין להבין כאן שמצרים ירוצו לחיק אלוהים. המלה לאלוהים שייכת לפסוק הבא: "לֵאלֹהִים מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים" מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ   במובן של "וְנוֹדַע י-ה לְמִצְרַיִם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת-י-ה בַּיּוֹם הַהוּא" ישעיהו יט כא!
שִׁירוּ  "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל" תהלים פא ב, המנהג נשאר, המלים נשארו וגם הנושאים הפיזיים שלהם ואולם התכולה של המושגים השתנתה: המלה הרנינו- משיר [בבניין הפעיל] קבלה תכולה מוספת והיא הוראה של תרועת שמחה, העוז, עוזו של אל ועוזו של הקהל היונק מנו האל-"אלהים" כבר אינו הבעל, וכבר קהל נושאי המנהגים הוא עם, עם עים אתוס ודת חדשים לֵ ולא "לַּ" או "לְהַ"אלֹהִים^[84] אלֹהִים  כינויי האל מופיעים 5 פעמים במזמור זה המילה אדוני פעמיים ו"אלוהים" שלש פעמים. שניים ושלש., זַמְּרוּ   האל יגער, העם יזמר כנגדו. אֲדֹנָי   זו המילה הפותחת והמבריחה של המזמור. למרות זאת המילה "אדוני" לא מתאימה כאן. השווה פסוק ה':"זַמְּרוּ שְׁמוֹ".הדעת נותנת שהיה צריך לכתוב את "שמו" או "לֵאלֹהִים" כפי שמסתימים שני המזמורים האחרים ואז מתקבל: זמרו "אדון!" לחליפין ראה כאמור בפרוש להליכותיך בפס' כה מדובר ב"השירה הזו", יש לכן לשיר לאלוהים פעולה המקבילה לתפילה ולשירת שירי הלל ויש לזמר אדוני שזו החזרה על "השירה הזו", אקט של הנחלת האתוס, הנהגת המנהגים והקניית המסורת-חינוך, סוציאליזציה.^[85]. ^סֶלָה  סוף השיר לכן על המנצח/שר/נוגן לנקוט בטון מסיים Terminal boundary tone

מזמור שלישי

לד      מפסוק זה ואילך שיר חדש מסוג שירי הלל ועידוד ובו קריאה לתפילה בעוז כגון:"שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ" ישעיהו מב י לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי הרוכב בשמים הוא כינוי לבעל. שְׁמֵי  דיטוגרפיה [טעות העתקה הכפלה] וקבלנו אליטרציה המקבילה לאליטרציה "בקולו,קול". הפיסוק היה צריך להקביל ולהיות "הרוכב בשמיו, שמי קדם" קֶדֶם--  מזרח. גם בהוראת רוכב בחכמה. (שבעת) חכמי קדם הם החכמים שקדמו לתנ"כ. ^[86]--
הֵן  למלה "הן " הוראת של נבואה- לציין מה שעתיד להיות, הוראה מאשרת-"כן" נכון, וגם "שהרי" שהרי הוא יתן בקול הברק ואתם נחרדים מהברק אז תנו רינה מקדימה להפיס דעתו. כפי שנראה להלן ההוראה השלישית נסתרת מני ובי, ההוראה הראשונה חסרת משמעות בקונטכסט שכאן. לכן האמור הוא שהאל מאשר בקולו הנורא את האמור במזמור, שעל ישראל גאוותו ושהוא תומך בעמו ומעצים אותו יִתֵּן  השווה "יִתֶּן-אֹמֶר" בפס' יב בְּקוֹלוֹ הוא הרעם, קוֹל  המזמורים מהדהדים בקולות, קולות הרעם מהדהדים ממעל, קולות המזמרים במקהלה העונים כנגדו מלווים בכלי נגינה ובהלמות רגלי העלמות. המזמורים עמוסי תנועה, תנועת העבים וצבא המרכבות ותנועת השיירה והרוקדים. והמראות- העין לא תשבע מראות: ברקים בשמים למעלה, צבא השמים בתנועתו ודם ברקיע ובים ובארץ השור עם קרניו המוזהבות מלווה עלמות לובשות לבן, המפזזים עושי האקרובטיקה, אבק עולה והשמש צובעת אותו אדום. וחוש המגע נעמס גם הוא במגע טיפות הגשם, בידו של האל. וההמון יבין,והוא יקום בהתלהבות ויקרא בעוז ויתאסף במקדשי האל ובגלגל ויעלה קורבן ויוכל סוף סוף לשבוע ולתת מענה לחוש הטעם. ומה טעם יש בכל אלו: בניגוד למה שהתקבל לימים שהתפיסה החושית תתפתח עד לתפיסת הרעיון המוחלט, שהיא ההבנה המוחלטת [כך מאריסטו ועד הגל וכפי שנכנס ליהדות המאוחרת בהפרדה בין הגוף לנפש והאדרת הרוח], הפילוסופיה הנוהגת כאן היא שתפיסת הרעיון מאפשרת את השלמת התפיסה החושית, את ההתענגות החושית. ההבנה היא כלי והמטרה היא המכלול והשלמות של השמחה. עֹז  "כַּגִּבּוֹר יֵצֵא, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה; יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר" ישעיהו מב יג . על פי שיטת מהכלל לפרט, מהווה פסוק זה את הכלל והמשך המזמור הוא הפרוט. לכן "יתן בקולו קול עוז, יתפרט לעוזו שבשחקים, גאוותו שבארץ תגובת המראה של עמו הקורא לו בעוז, ואת כוונת הכותב-מתן העוז והתעצומות לעמו
לה תְּנוּ   חוזר 3 פעמים במזמור זה: "יתן", "תנו", "נותן" ואולם בעוד שהאל נותן מתן בעוזו, נתיניו מתנים, יש צורך לדחוק בהם לתת עוז. לְתַנּוֹת שם פועל שפרושו לאמר וגם לספוד. כפי שחזר ועשה במזמורים הקודמים גם כאן האל יתן בקולו והעם יתן כנגדו^[87] עֹז  ומקול עוז שבפסוק קודם הוא חוזר באנאפורה וקורא "תנו עז" במובן של קראו קריאה עזה והוא יוצר קשר בין עוזו של האל לעוז הקריאה אליו, שקורא אליו ישראל עמו, שעליו גאוותו לֵאלֹהִים:  שוב קורא לאלים ולא לאל? והרי אין זה תואם את הרצף של המזמור בו כל הפניות הן לאלוהים. ומצינו הופעה של "לֵאלֹהִים" פעם אחת בכל מזמור ולא מצינו "לַאֱלֹהִים"^[88]
עַל   ומדוע "על", אך כדי ליצור משחק משמעויות בין "על" ישראל ל"אל" ישראל? ומי נמצא על ישראל? הארגון השבטי הוא אוליגרכי ואילו הערים מאורגנות כפוליס אוליגרכית. ברגע האמת העם בחר במלך למרות אבדן החרויות הכרוך בכך. המלך "על ישראל" הוא המקביל הארצי ל"אל ישראל" המתהלך בקדש בשמים. בקונטכסט הכלכלי/חברתי דאז, ממלכה אוטוקרטית הייתה מתאימה טוב יותר לנהל ולהפעיל את המאסות האנושיות.^[89] יִשְׂרָאֵל  המלה ישראל אינה מופיעה כלל במזמור הראשון. יש עמך. באותו מועד ישראל עדיין לא גובש והעדרותו מהמזמור אינה תמוהה. במזמור השני מוםיע המושג ישראל ואולם יתכן והכוונה ליעקב. במזמור זה יש שתי חזרות. החזרה השניה יכולה להיות כפשוטה- האל ששרה עם אלים אחרים. ולאור כל אלו, יתכן שהכוונה גם במופע הזה של המלה שגאוותו של בעל היא על מלחמתו באלים האחרים. גַּאֲוָתוֹ גאווה מופיע לחיוב "אשירה ליהוה כי-גאה גאה" שמות טו א וגם לשלילה וּמְשַׁלֵּם עַל-יֶתֶר, עֹשֵׂה גַאֲוָה תהלים לא כד גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע משלי ח יג וראה להלן^[90], וְעֻזּוֹ המילה עוז חוזרת חזרה משולשת. ^[91] בַּ היטב הבנו שעזו של בעל אינו בשאול- שם שורר מות, ואינו בים-הוא ממלכתו של האל ים, ואל לא בארץ, שכן בארץ ללא עוזה של ענת היה בעל מובס. שְּׁחָקִים  מלה נרדפת לשמים "הַבֵּט שָמַיִם וּראֵה ושוּר שחָקים גָבְהוּ מִמֶךָ" איוב לה ה. בפס' ט עשה שימוש במלה "שמים" בקשר עם מים, בפס' יא "מרום" בקשר עם מרי וכאן במלה שחקים בקשר עם שחק כגון שחק מאזניים ולא במשמעות של מיקום גאוגרפי, ואז מתבררת המשמעות -עזו מתבטא במעשה הצדק שעשה, בנצחונו הכביר: "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ" ישעיהו מ טו "מֹאזְנֵי צֶדֶק" ויקרא יט לו וגם שְּׂחֹק עשה מאויביו איכה ג יד, "שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים" איוב יב ד לצדיקיו .
לו נוֹרָא נורא במובן של מעורר יראה ואולם המקור באכדית מתאים למילה העברית "הורה" כמו הורה דרך, הצביע,והשווה ירו-שלם^[92] אלֹהִים  המילה "אלוהים" חוזרת חזרה משולשת במזמור זה ו"לאלהים" חוזרת 3 פעמים בפרק,- פעם בכל מזמור מִמִּקְדָּשֶׁיךָ: ומדוע מִמִּקְדָּשֶׁיךָ ולא מכל מקום, או מהשמיים? היות והאלים הם עדיין מקומיים, תחום ההשפעה שלהם הוא בטווח האמצעים שלהם, כגון טווח הברק, טווח הגשם, העבים, ההרים הגבנוניים
אֵל יִשְׂרָאֵל!  אליטרציה אֵל יִשְׂרָאֵל ועם "על ישראֵל" מפסוק "לה" והוא המופע השני משלש של המילה "אֵל" בפזמון זה, פעמיים בתוך המילה ישראֵל ופעם בסמיכות לישראל. כמו "בעל גד", "בעל ברית", "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים" דברים לג כו [הפסוקים מתכתבים] וכאן גם כפשוטו- האל שנלחם באלים האחרים.^[93] הוּא  "אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא!", "הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם" נֹתֵן  ומדוע נותן? מדוע להתעסק בנתינה בכלל ובעולם הזה שאין לו תקנה בפרט, ולאחר הכשלון והמבול, מדוע לחזור ולהתעסק? על פי שיטתו של הגל וכך גם בקבלה [בשינויים מתחייבים] הקיום, הקיום הטהור, הוא לא מוגדר, הוא ריק באין לו מושא למחשבתו לתפוס. הוא בעצם לא כלום. לכן לשיטת הקבלה, היה עליו לברא מושא שיהיה ההפוך ממנו, והוא על פי הגל המגדיר אותו ומממש את קיומו. לאור זאת "גַּאֲוָתוֹ" מתפרשת להיפך, היא תלויה בעמו. [והשווה אֶנוּמָה אֶלִישׁ] עֹז  האל נותן את עוזו לעמו. חזרה רביעית על השרש עז וכך האפקט של "שלש וארבע" שהוא מוטיב אמנותי,- שלש פעמים עוזו של האל והרביעית קריאה של העם לקבל את עוזו וְתַעֲצֻמוֹת  מלשון עוצמה. לא די בעוז, צריך גם עוצמה כדי לגבור^[94] לָעָם לעומת ה"עמים" במזמור קודם וה"יחידים" בפזמון הראשון.;
בָּרוּךְ אֱלֹהִים המזמור מסתיים בקריאה אמוטיווית כמו בפסוק "כז" למעלה "בָּרְכוּ אֱלֹהִים" המסיים את המזמור הראשון ו"זַמְּרוּ אֲדֹנָי" המסיים את המזמור השני. המזמור פתח בקול האל וסיים במענה העם כנגדו..

1. והרי לא נעלם מעיני הקדמונים שבעל לא ניצח, ענת היא שנצחה, ים הפסיד, מות הובס וענת זרעה אותו באדמה, הרגה את צבאו וכוננה את בעל בהר צפון. יש לעלילה משמעות סימלית עמוקה: ענת האלה העלמה ויתרה על כוחה למען בעל, משל למעמד האישה העלמה המיוצג על ידיה, לימים אשרה אם כל האלים תהפך לעץ [עמי בעצו יחייה] ומעמד האשה המטריארך ירד עימה. ענת תשאר ייצוג שלב העלמות וגבורתה תנשה ואחיזתה תצטמק עד שתהיה מיוצגת ביום יחיד בו תלבש את בגדי הלבן וההינומה והחינה, וסמלה היונה יהפך סמל לעמה- יונת רחוקים. את פולחן הבעל קבלו עליהם המתנחלים כשעברו לישובי קבע חקלאיים הנסמכים על מטר השמים ובסופו של דבר גם בעל המנצח ינוצח, בידי אל שהוא קדש [איחוד של אלים]. לכן הפניה לקרא בעז הבעל היא לא טריוויאלית. בעולם של ריבוי אלים משמעותה בחירה בין אלטרנטיבות. כאן בחירה בחיי חקלאות קבע, בחירה להתנחל ב[לבעול את]ארצו של בעל
2. חותם הגליל השלם המתאר את אנכי כשנחלי מים עם דגים זורמים מכתפיו
3. הבחירה דווקא בדונג אינה מקרית. תעשיית הדבש היא ממקורות העושר של עבר הירדן, לדוגמא משפחת נמשי התעשרה מכוורנות, ועוד ובמיוחד מקור לגאווה, דבורת הדבש בויתה ככל הנראה בעבר הירדן של ארץ ישראל. בתל רחוב שבעמק בית שאן התגלו ממצאים ארכיאולוגיים שמעידים על מכוורת פעילה ומשגשגת לפני כ-3,000 שנה
4. המלה "מפני" במשמעות של סיבה היא מציין ריק בעברית המודרנית, "לפני" המודרני משמעותו מיקום היחסי ואבד את המשמעות של "אל-פני", כמו "על-יד", עָקֵב-עִקְבוֹת-עקב כך, "על פיו" ישק דבר, התבונן "לאחוריו" וכך הלאה
5. בתקופה זו לא היו זקוקים לתאודיציה. הרוע היה חלק מהבריאה- "יצר לב האדם רע מנעוריו" היות וכך נוצר: "בצלם אלוהים ברא אותם". האל , במיוחד כשחימתו מתעוררת, יכול להיות רע, כועס ונוטר ולכן צריך לעבוד אותו ביראה, להקריב לו קורבנות. מִלכום היה אכזר במיוחד ולכן פייסו אותו בקורבנות אדם
6. "חטא" גם הוא מילה אוגריתית, דהינו מאותו רובד של השפה. לחטא פרושו להסיר את החטא.
7. מיתוך ההליכה הזו ניתן לגזור את תכונותיו של הצדיק כגון: "דְּבַר-שֶׁקֶר, יִשְׂנָא צַדִּיק" משלי יג ה וגם להיפך, ההליכה בדרך הצדקה "צְדָקָה, תִּצֹּר תָּם-דָּרֶךְ" יוצרת סוג של שלמות משלי יג ו צדיק הוא ישר:"רַנְּנוּ צַדִּיקִים, בַּיהוָה; לַיְשָׁרִים, נָאוָה תְהִלָּה" "וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק; וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה" יחזקאל יז ה. על הצדיק שרויה ברכת האל "צַדִּיק, כַּתָּמָר יִפְרָח; כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" תהלים צב יג "וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה" תהלים לז יז. ואולם הבנת האמור לעיל מחוץ להקשרו מטעה. האטימולוגיה של המלה צדיק היא להיות צודק: "ויֹּאמֶר, אֶל-דָּוִד, צַדִּיק אַתָּה, מִמֶּנִּי" ואיך דוד ראש לחטאים צדיק? המעלה המוסרית הגבוהה הייתה קשורה למימוש המטרה או הפונקציה של האדם, בשפת היום,- מימוש הפוטנציאל שלו. מושג המעלה הטרומית ἀρετή Arete : קשור בראש ובראשונה ליעילות [השווה אשת חיל: "זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ;-(אשת החיל היא איזבל-איזְבֻל, "זְּבֻ֥ל קָדְשְׁךָ֖ וְתִפְאַרְתֶּ֑ךָ" המודל של משלי לאשה המושלמת) מִפְּרִי כַפֶּיה נָטְעָ כָּרֶם", "תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ"]. הילדים קבלו חינוך כדי למצות את היכולות שלהם, בחינוך היווני קלסי παιδεία בגמנסיון ולימים עם פדגוגוס, בחינוך הכנעני היו מסלולי חינוך לבנים ולבנות בחוגי האצולה והכמורה וגם הפקידות של האמפריה שהייתה פתוחה לכל המעמדות-מריטוקרטיה, ורק החינוך מבטיח שהיעילות בהשגת המטרות תפעל לטובת החברה ולא לרועץ לה.[וראה להלן הגדרת ה"טוב"]. ארבעת המעלות הקרדינליות על פי אפלטון הן: 1.בינה [φρόνησις phronēsis:"פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה", "וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ", "צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ", ], 2.אומץ ["חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ", "עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן", "לֹא-תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג". לעיתים יוגדר כהתמדה [לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָ נֵרָהּ"]או כשר עמידה[Persevere "רַבּוֹת (-גדולות) בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל(-כח); וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה"]. או כחריצות ["וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל"].הכל בקונטכסט של אפקטיביות:["הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר;מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ"]-, 3.צדק- [ δικαιοσύνη dikaiosynē:"כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן","וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי"; אצלנו נוסף החסד"ותוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ",שכן צדק ללא חסד הוא מעוול באמת], 4.מידתיות [temperance: σωφροσύνη sōphrosynē הכוונה "דע את עצמך" ו"הכל במידה", גם ההנאות ["וַתִּשְׂחַק"] גם העמל["לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְל"], צניעות [ולא הצטנעות: אשת חיל מדגישה את סימני המעמד וההצלחה:" מַרְבַדִּים עָשְׂתָה-לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ","הָדָר לְבוּשָׁהּ","יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ.] בהשקט ובבטחה [ואולם לא בהחבא:"נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם-זִקְנֵי-אָרֶץ"] וגם כמובן in face of adversity-Equanimity ["עֹז-וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן"] ואצל הרומאים:Prudence -prudentia, ["לֹא-תִירָא לְבֵיתָהּ...כִּי"]
8. השווה המקור המיתי של השפה אצל Cassirer
9. בספר דברים שהוא מאוחר וקשור לרפורמה מהמאה ה 8 לפה"ס השמחה נהפכת למצוות עשה:"שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה...וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" דברים טו טו.לאחר מכן השמחה על הטיותיה תופיע מעל 200 פעם בתנ"כ, ולימים עברה גם השמחה סובלימציה ונעשתה מופשטת: הגמרא שבת ל ב: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת-הַשִּמְחָה" קהלת ח טו: זו שמחה של מצוה... ללמדך, שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. בעל משך חכמה מבאר את הפסוק "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵח" (בשונה מהרמב"מ ואחרים הקושרים את השמחה בדברים טו לעיל לבשר ויין) כשמחה של מצווה ומסביר: "פירוש תשמחו בלא אסיפה של גורן ויקב", כלומר השמחה תהיה נקייה ולא תלויה בדבר. אורבך: כל עניינה של 'שמחה של מצוה' קשור בקיום מצוות לשמן. כלומר, קיום מצוות לא כדי שיזכה ע"י כך לכבוד, מעמד והכרה, אלא משום שנצטווה עליהן כביטוי לאהבת ה'... שבחו של אדם הוא לקיים את המצוות מתוך שמחה. רב הירש "וְהָיִיתָ שָׂמֵח" היא דרגה נעלה בהרבה מאשר "וְשָׂמַחְתָּ", ושַמחת היא פעולה זמנית... ואילו 'והיית שמח' הופך את השמחה לתכונה, לאופי קבוע של כל האישיות.על "וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם" דברים יב ז, אומר הירש: "השיא של עבודת ה' היא האכילה ושמחת החיים לפני ה' במקדשו". שהיהדות שלא כדתות אחרות "מקדשת גם את החיים החושניים". ולהיפך: בקללה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"דברים כח מז
10. ל"שם" יש משמעות דמונית. כשקוראים בשמו "כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא" דברים לב ג קוראים invoke תכונות שלו והחשש מאפו הוא מקור המנהג לא לקרא בשם המפורש. כשאם קוראת שם לילדה היא קוראת לתוכו תכונות שיש בשם, כשאדם קרא בשמות בעלי החיים הוא קרא עליהם בעלות, שבטים פאגניים באמזונס חרדים מקריאה בשמם מחשש לג'ינקס.
11. אין מדובר בקביעה מוסרית וערכית שיש לדון אלמנות ויש לעשות משפט צדק, מדובר בקביעה פונקציונלית,- זהו הסדר הנכון, זוהי האמת שהיא אלת הסדר הנכון והיא התכן המצביע- ostensive של הציין של המילה אמת. המושג המודרני המקביל יהיה יציבות. stability. כך יאמרו שהדמוקרטיות המערביות הן יציבות לעומת המשטרים שנפלו באביב העמים הערבי
12. אין פרטים לעצמם במזמור זה יש "עמך", "ישראל", "לנו", ויש "מקהלות" מסוגים שונים "צדיקים" "אסירים" : החברה יוצרת את הפרטים, "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" הם לא נולדים פרטים אלא מתהווים כך Individuation. בחברה המתוארת כאן הפרטים הם הקבוצות בחברה ולא היחידים, והפרטים כולם ממשיכים להתהוות ולהשתנות התהליך הקרוי transduction: תהליך ההתקדמות של שינוי כגון רעיון בתוך חברה, התבססותו, יצירת שינוי בחברה ועשיית השינוי בסיס להתקדמות הלאה- "אִם-לָמֹד יִלְמְדוּ אֶת-דַּרְכֵי עַמִּי". ממש הקבלה של התהליך הפיזי של ההתנחלות למושגים של מידע- הרעיונות, ערכים, חיברות [סוציאליזציה]. מקובל להבין כך את התפשטות ה Memes בחברה. תפיסת הפרט המודרנית שונה מאוד מהתפיסה החברתית אצל קודמנו, אבל אם נציב "חברה בע"מ" בתוך ההגדרה המשפטית של "פרט" כל האמור לעיל יהיה מודרני בתכלית. ואילו המושג המודרני-"האדם נולד חופשי אך בכל מקום הוא כבול בשלשלאות" שנטבע על ידי רוסו, גם הוא בקונטכסט האמור לעיל ממש: רוסו בעצמו קבע בדיוק כמו קדמוננו שהרצון הקובע הוא רצון הקהילה [או כאמור החברה בע"מ] ובו מתממשות הזכויות של הפרט -כגון לחירות- ואין סתירה בין המרות [אצלו-השלטונית] לחופש הפרט כאשר המרות יונקת מהאמנה החברתית; ועוד מצאנו שהתחושה שלנו שהתבניות שסובבות אותנו ומעצבות אותנו ואת דעותינו היו כך תמיד, שהן טבעיות ובלתי משתנות ללא קשר לסדרים החברתיים והכלכליים, הדתיים והתפיסתיים, ככל שהתחושה הזו משונה וחסרת בסיס, היא משותפת לנו ולקדמוננו. תפיסה כזו ["כִּי אָמַר, בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי; וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים" ישעיהו י יג ] הניעה את המאסות שהניפו דגלים אדומים וצעדו משולהבים מהססמא [Meme] ש"אין להם מה לאבד פרט לשלשלאותיהם". התוצאה- שלשלאות- הדיקטטורות הקומוניסטיות הרצחניות, transduction , ועוד דיקטטורות רצחניות- מעגל נוראי של אסון והרס; לימים הקומוניזם הוכרע, "כָרַע תַּחַת אַסִּיר, וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ" אבל מעגל ההרס צריך היה להסגר: תבניות המחשבה והחברות עצמן -הן הקומוניסטיות לשעבר והן האויבות שלהן- עברו תהליכי הרס -הרס של המושגים, של הרקמה החברתית ושל הפרטים- עד שסארטר יכול היה להתבונן בריק הקיומי שנוצר ולכתוב על סיזיפוס האסור בשלשלאות: "חשבו על סיזיפוס השמח".
13. אצל האשורים האמת מתבטאת ב"אינו" של האמפריה, אצל היוונים בחוקי האלים כגון באנטיגונה -דאונטולוגיה, תורת החובות- ואצל הרומאים הנורמות -מקור המילה נימוס- והם הסיבה שתרבויות כמו האיסלם, ביזנטיון, הקתוליות,- מתאבנות. הן מקדשות את העבר, את המסורת:"אַל-תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם--אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ"משלי כב כח. ביהדות היה החידוש המהפכני של החקיקה הפרושית המתגלגלת,ששמרה את גבולות השיטה ועדכנה את התוכן בהתאם לצרכי השעה [המידות שבהן התורה נדרשת ובהלכה שנגזרה מהפולמוס על תנורו של עכנאי נקבע שזה לא בשמים, שם קובע האל ובארץ החכמים ועל פי רבים להטות, ובהלכת מולד ירח , הסנהדרין קובעת הלכה והיא חוק ביהדות גם אם אינה נכונה. האסון של היהדות המסורתית הוא באבדן הדרך הזו. אבדן היכולת לשנות ולהשתנות].
14. החרות שמובטחת כאן היא חירות פוזיטיבית להבדיל מהחרויות הנגטיוויות שאנו מקדשים היום ולהלן יתפרטו כיבוד המסורת והנימוסים וההליכה לפני האל שהם מסתכמים בבחירה חופשית בחיי ציות לאל ולנורמות
15. ועבד אֲדֹנָי אינו עבד אדונו? ובמתנה לא נקנה? התפיסה היא "דע את עצמך" γνῶθι σεαυτόν כמוסבר היטב על ידי אפיקטטוס-הכרה בבורותנו ובחולשתנו וזו הכוונה של הקדמונים ב"דַּע,מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ"משנה אבות ג א ולא כאמור שם מִטִּפָּה סְרוּחָה לגויה סרוחה (שהרי בתקופת התנ"כ יחסי האישות היו שיא היחסים בשמים ובארץ והם המימוש למרכיב האהבה בברכת האלים ויחסי האישות עדיין לא הורדו למדרגת "סְרוּחָה" והאישה עדיין לא הורדה למעמד בעולת בעל. להיפך, האישה הייתה סוכנת התרבות וידיעת אישה היתה הביטוי למימוש הסוציאליזציה ואהבת אישה מימוש אהבת האל, והאישה הייתה "בעלת" כגון בעלת הבית, בעלת אשקלון-עתערתא והבינה (Phronesis (φρόνησις היא תנאי מספיק לנשוא חן בעיני האלים (audimonia) והיא מטרת הלמידה. ובעולם התנ"כ אין הוֹלֵךְ אלא לָלָכֶת שאין אדם הוֹלֵךְ ל"אן", שהרי אין "לאן", וגם כשנראה לכאורה שיש תכלית וש"כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם", לא די ש"הַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא", אלא ובמיוחד:" אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת" קהלת א ז לכן יש אך "איך לָלָכֶת",- לָלָכֶת לפני האל). וכפי שהיום אנו מכירים בבורותינו כלפי העולם/המדע/הטבע ומקימים איתו יחסי תלות, כך הייתה הגישה של הקדמונים לאלים, מיתוך כבוד הדדי ואינטרקציה הדדית. האלים היו קרובים, ניתן היה לשוח איתם, ניתן היה לחוש בם כגון בגשם, בשמש, בים ולראות אותם בעשתרות ברכתם או בבצורת עוצר אהבתם והאלים מצידם ראו כי טוב יציר כפיהם, טוב עבורם. לימים יתאחדו האלים בתהליך סינקרטיסטי ["אֶפְרַיִם, מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים [אלילים]; אֲנִי עָנִיתִי [ענת] וַאֲשׁוּרֶנּוּ [ואשרה], אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן--מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא [הברוש מניב פרות סרק, אינו נותן צל והוא בית לחסידות]" הושע יד ט ], האל שאוחד יתרחק ולבסוף יהפך לאל יחיד מופשט וטרנסצנדנטי
16. ראשית מבסס הזכות להעניש: "מִתְהַלֵּךְ, בַּאֲשָׁמָיו" ואז מפרט בהתאם לתורת הענישה: הכלל הראשון הוא הגמול- Lex Taliones תגובה דאונטולוגית-צדק יחסי, כגון "עַיִן תַּחַת עַיִן" שמות כא כג וכאן:"מִבָּשָׁן אָשִׁיב; אָשִׁיב, מִמְּצֻלוֹת יָם". הכלל השני הוא מניעה- כאן שָׁבִיתָ שֶּׁבִי... בָּאָדָמָה... לִשְׁכֹּן בָּהּ". הכלל השלישי הוא ההרתעה - וכאן "תִּמְחַץ רַגְלְךָ, בְּדָם, לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ" ושאר תאורים מעוררי חלחלה. הכלל הרביעי הוא שיקום: אינו חל במשמעות של ימנו דהיינו שיקום העבריין הסורר, אלא מכוון להחזרת האיזון שהופר :" [ל]הֵיכָלֶךָ, עַל-יְרוּשָׁלִָם-- לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי". ולאחר השלמת העונש עושים "שיראה שנעשה צדק" ("יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו" תהלים נח יא) ומשבחים את הענישה ומהללים את עושיה: "רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים(!) הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ"
17. תפיסת האל מתפתחת מיצוג איתני הטבע [כאן הגשם, הברק, הים, מות], להאנשת איתני הטבע [רוכב עבים,תרצדון הרים,גשם תניף, אף שמים] להאלהת תכונות ולאחר מכן בתהליך סינקרטיסטי מתאחדים בעל אדון עם מלכיצדק שלם ועם האשרה-השכינה ונותר יהוה אל יחיד אשר יתרחק ויפסיק להלך בעולם ויתרחק ויפסיק לדבר לנביאיו ויתרחק עוד ויפסיק להראות בעולם ויהפך לטרנסצנדנטי ומופשט ואינסופי במקום ובזמן.[וראה מגילת יואח] על פי משנתו של הגל [Hegel] התהליך ההסטורי יסתיים כאשר התודעה [הקולקטיבית] תבין שהיא חוקרת את עצמה, אז היא תדע את האל ותגיע לידיעה של יציר עצמה ולידיעה שאין דבר מעבר לעצמה וזו הידיעה המוחלטת. מוזר ככל שזה נשמע יש לרעיון זה בסיס ביהדות המקראית: משלי ח כב [אֲנִי בִינָה...] יְהוָה--קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ: קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז, בְּאֵין-תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי...בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ...ואו אז נברא העולם במאמר ויהי,והד לכך, אולי כבר ברמה פילוסופית יותר, מצינו בחזון על פי יוחנן: "בראשית הייתה המילה-לוגוס [λόγος], והמילה הייתה עם אלוהים, והמילה הייתה אלוהים". מה שקיים הוא הבִּינָה והבריאה של החומר היא אדווה בתוך המחשבה...בקונטכסט כזה יכול להיות צדק וסדר ואמת והסטיה ממנו היא בריאה של תודעות של יחידיה. ושוב השווה להגל, מושג האדאה המוחלטת. אצל הגל העולם והאדם והאל מתקיימים בתוך האדאה. ברגע שאיחד את האלים באל אחד והפכו אותו לטרנסצנדנטי גרמו לניכור המודעות העצמית. הגל חוזר צעד לאחור ומחזיר את האל לעולם. עכשיו האל זקוק לעולם כדי שהמחשבה תתפתח וכל ההסטוריה היא תהליך התפתחות המחשבה, ולכן יש להסטוריה כוון. מוזר ככל שזה נשמע לאוזן שלנו, ההסטוריה בתנ"כ היא תהליך התפתחות התפיסה של האל.
18. העם הוא ישות על מדינית שהרי הוא כולל את העם היושב ביהודה והעם היושב בישראל ולימים העם היושב בגולה. והוא ראשית התפיסה הלאומית של עם ישראל. כאן הוא העם היושב על אדמתו וחוסה תחת כנפי האלוהים שלו הנוֹרָא מִמִּקְדָּשֶׁיו. לימים יהפכו מקדשיו ל"המקום" ולאחר מכן ללא מקום. ארצו תקטן ותהיה לציון ולימים לקחה ממנו, שפתו אף היא בלל והאל אבד את הָהָר--חָמַד לְשִׁבְתּוֹ והפך לטרנסצנדנטי והעם הוגדר על ידי מרכיבי זהות מופשטים: אתוס, דת, סמלים מכוננים, זכרון קולקטיבי. הציונות החזירה את המציינים שאבדו ובנתה "עם בריא" ומושג העם שעַמָם שוקם.
19. הפנומנולוגיה המודרנית (הפרדת התופעה מהגורם לה) אינה אפשרית בעולמם. הגשם הוא הבעל ואין לו קיום בלעדיו. לכן אם בעל יורד לשאול יש בצורת ואז קול מי אחיך קוראים מין האדמה...
20. הקושי שנתקלים בו הפילוסופים המודרניים לקבוע מהו הטוב, ה imperative absolute של קנט או הליברליזם של מיל או הציות ל geist של הגל לא קיימים בעולמם של הקדמונים. הם יודעים מהו טוב, אין להם צורך ואין שימוש בכללים וחשבונות פילוסופיים מתחכמים. יש פשוט ללכת בדרכי הטוב ולהתהלך בהם לפני האל. "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק--יִהְיֶה לָכֶם"- ויקרא יט לו אין צורך בהסברים מהו צדק, הוא תוצאה של חינוך [לקח ומסר] והשכלה:"לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל: צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים" משלי א ג מרגישים את זה בבטן: מוסר כליות-ייסורי כליות ונפש. וזוהי דרך טוב אל, וכפי שמסבירים היוונים, מי שקיבל חינוך [המילה Ethics שאובה מ ἔθος, שפרושו אופי, הרגל] ינהג בדרכי הצדק שאם לא כן יש סתירה לוגית - ἀκρασία שעל פי אפלטון זו פעולה בלתי אפשרית. אליבא דר' עקיבא מוסר-מסורת-"מסורת סייג לתורה" דהיינו מאסורת [מאסרים, שלשלאות], אלו היסורים שמייסר האב והאל [בתהליך הסוציאליזציה, obligation,Duty δέον-deontologia, ], ואולם ביהדות הבחירה נותרת חופשית, ואליה וקץ בה- שהיא נתונה לשיפוט אלוהי
21. אם נקביל את התפתחות המוסר של הקדמונים לשיטה של Kohlberg בנקל נראה את השלב הקדם מוסרי [Pre-Conventional]כגון: ציות כדי לקבל פרס: "וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--- וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה,וגו" וציות כדי להמנע מעונש: "וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו---וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וגו". שלב 2- התחשבות באחר כשזה משתלם והדדיות כמעשה חליפין:"גלגמש, אל תשים יהבך בכחך העצום לבדו. זה ההולך בראש מציל את חבריו לנשק. זה המכיר את הדרך מגן על חבריו...את הארי יכולים שני כפירים להפוך".[עלילת גלגמש מיתוך מגילת יואח]. שלב 3. השלב האתי-ציות למוסכמות [ Conventional] "אַל-תְּעַנֵּנִי--כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת". שלב 4 מוסר של חוק וסדר לרווחת החברה: "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף--לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" ציות לנורמות ולזקנים:"עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ--תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ--יָמִין וּשְׂמֹאל". שלב 5 התנהגות מוסרית המבוססת על הסכם חברתי [Post-conventional] שבא לממש ערכים מוסכמים הנמצאים מעל לחוק: "וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ.שמואל א ח יט שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ... לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ" דברים יז יד.השווה אנטיגונה. שלב 6 מצפון המבוסס על עקרונות צדק אונברסליים עדיין לא התפתח. אם נקבל את התיקון של גיליגן, [מיתוך הבנה שתהליכי הסוציאליזציה לנשים היו שונים בעולם העתיק משל גברים] הרי שנשים כבר הגיעו לפתח את המוסריות שלהן עד תום [תוֹרַת חֶסֶד]
22. בתקופת ההתנחלות בין המאות 10-12 לפה"ס היו הישראלים שרויים בעוני ודלות גם פיזית וגם תרבותית לעומת שכניהם הכנענים. נסמכים על מעוזם שבעבר הירדן, הם התנחלו בהרים, הריקים עדיין מיושב, ופיתחו תרבות נבדלת במובהק: פיתחו את בור המים והטרסה, ישבו בבית 4 המרחבים ושילמו לכנענים עבור מים ולפלשתים עבור ברזל. תקופות ארוכות של יובש שהביאו למשבר כלכלי וחברתי ולמרד של דלת העם הכנענית הם שהיטו את המאזניים לטובתם
23. ולא כפי שקוראים לתוך הטכסט בטעות שבעל הוא טוב ומות הוא רע, שפש [שמש] היא טובה וים הוא רע. מות וים, איש בתורו, עשו מעשה רע של סטיה מהסדר הנכון וזה רע, המות בעצמו אינו רע וכך גם הים אינו רע.
24. בורא עולם במאמר הוא "אל" שזה שמו של אבי האלים הכנעני. בעל לא בורא, לא בונה ולא יוצר. בעל הוא הצד הזכרי של הפריון, היופי והאון ומוות אחיו התאום ההפוך לו, המשלים אותו ומתחרה בו
25. ומדוע "מַלְכֵי צְבָאוֹת" ינדדו ולא "צְבָאוֹת" ינדדו? בדין העברי נושא האחריות השילוחית ברור: כאשר אין שיקול דעת לשלוח, האחריות היא על השולח [כאן-המלך ששלח אותם] ולהיפך. ראה לדוגמא מקרה שאול והעמלקים. אם שאול היה מבצע את השליחות והיה רוצח ומשמיד ומאביד כמצווה, המעשה הנורא לא היה נזקף לחובתו; היות שהפעיל שיקול דעת, הרי שקיבל אחריות ומעשיו אחריותו. לעניין זה יש חריג במקרה שהשולח אינו פועל על פי חובת הזהירות או ברשלנות [הכת שור נגח] ואז יש לו אחריות במחדל של השלוח. מערכת המשפט בארץ מעבירה את אחריות המועסק למעסיק היות והמעסיק הוא בעל הכיסים העמוקים ויש לו לכאורה גם האפשרות לרכוש ביטוח. החקיקה השיפוטית הולכת ומחמירה ורוחקת עוד ועוד מהחובות כלפי המוסר, הצדק, וכן מכל שיטה והגיון. במצב כיום אין למעסיק יכולת לקבל החלטה מושכלת, לגדר את סיכוניו ולתת אמון בעובדיו. בתי המשפט המעוולים והאכזריים שלנו משטים [ Malum in se], עושים את המִשְׂפָּ֔ח למשפט.
26. למלה נדד קונוטציה שלילית כגון:"נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה", "סַתְּרִי, נִדָּחִים--נֹדֵד" בעבור עובדי האדמה הנודדים הם אבדי האדמה:"לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד. כִּי- מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה",וגם "וְהָיָה כְעוֹף-נוֹדֵד, קֵן מְשֻׁלָּח--תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב" והכל בשל חטא: "נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה: גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,(אשר קוללה למען "לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ" לי) וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ, וְהָיָה כָל-מֹצְאִי, יַהַרְגֵנִי".
27. καλός -beautiful and ἀγαθός -"good" or "virtuous, "לַיְשָׁרִים, נָאוָה תְהִלָּה" תהלים לג א. ומה מצא להגיד "נְוַת בַּיִת" ולא כגון "יֹשֵׁב אֹהָלִים" בראשית כה כז, יש אלוזיה לאפוס של גלגלמש ולתפקיד האשה כסוכנת התרבות, כמביתת של אנקינדו הפרא. בהמשך ובהתאם לאמור למעלה: מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה. הסיבה היא שהאישה היא שהייתה בעלת הבית. הבית (בית ארבע המרחבים) היה יחידת הייצור, שם עיבדו את המזון, טוו את הפשתן ארגו את הבדים וכך הלאה, בו שומר ואוכסן השפע, בו גם חונכו הדורות הבאים. האישה ישבה על כס השלטון בביתה צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ ותתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ, היא שסחרה כִּי-טוֹב סַחְרָהּ, והיא שפִּיהָ פָּתְחָה כי בְחָכְמָה; והיא שהייתה כח העמידה של החברה כי היא שחָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ והגבר אִישָׁהּ,היא הייתה הפריון והיא שקראה בשם לילוד ובכך קבעה את תכונותיו וגזרה את גורלו- הוא היה שר החוץ, היא שלחה אותו לפעולות שמחוץ לבית כגון לכבס בנילוס, לשבת בככר העיר, לצאת למלחמות מגן וכך הלאה והוא בַּעְלָהּ במובן שהוא עבורה ממלא את תפקיד האל בעל לאהובתו. ברגע שחלו שינויים ביחסי הייצור והכלכלה החלה להתארגן כך שמרכזי הייצור גדלו ויצאו מיחוץ לבית, כשניתן היה לרכוש רחם רחמתיים באמצעות מלחמה או מעודפי הייצור הרי שתוֹרַת חֶסֶד שעַל-לְשׁוֹנָהּ נהפכה לה לרועץ והאשה נכבשה לשרת, בעלת נהפכה בעולת, פסו דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם; וְחדלו נְתִיבוֹתֶיהָ, נְתִיבוֹת שָׁלוֹם
28. הסיבות למלחמה עבור הכותב המקראי היו ברורות: לעם: "חֲזַק, וֶאֱמָץ: כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ" "בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ, אָז נִלְחֲמוּ [ב]מַלְכֵי כְנַעַן, בְּתַעְנַךְ עַל-מֵי מְגִדּוֹ; בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ" ולאויב: "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר", וכך היה בתקופת השופטים: מחזור של סבל שהביא אויב על חלק מהשבטים,נצחון ואחריו תשקוט הארץ 40 שנים טיפולוגיות-שני דורות. לאחר הקמת הממלכה, האזהרה הרשומה במזמור נשכחה, CASUS BELI היה ככל הגויים, REALPOLITIC: הרחבת גבולות, כבוד, סגירת חשבונות וככל שעבר הזמן כבר ללא "סיבה", מחזור של הרס ואז 40 שנה למלא את השורות ולחדש המלאים החומריים ושוב מעגל סבל, עד שמחזורי המאבק חסר השחר בין ישראל לארם הביאו אסון על שני הצדדים, תמוטת הברית נגד האשורים וכבר האשורים החריבו את ארם, כבשו את הגליל ועמדו בשערי שומרון. אז התקבלה החלטה עממית להתאבד, ושומרון התאבדה. יהודה של חזקיהו בחרה להתאבד ואולם חזקיהו לאחר שאיבד את עמו, החליט להכנע והציל את ירושלים, רק כדי לאפשר ליאשיהו [לאחר מילוי השורות והמחסנים] לצאת למלחמה אבודה מול האימפריה המצרית, לאבד את חיו,- ולתת לעם ולמנחם בראשו לבחור בהתאבדות קולקטיבית. לאחר החורבן, והטבח, והאונס והגלות, זכינו לשיבת ציון ולתקומת הקוממיות היהודית בארצנו,- ואז העם מרד באמפריה הרומית. היסטוריונים ניסו לתת למרד סיבות דתיות וכלכליות וכך הלאה. התוצאה הייתה אסון ומוות ואונס ועבדות וגלות. לאחר האסון כאשר כבר מוצו כל הסיבות הרציונליות, העם שבפזורות החליט להתאבד גם הוא ובכך נהפך האסון הלאומי לאסון בינלאומי-הרס העם היהודי בפזורותיו באימפריה כולה. ושוב התמלאו במקצת השורות בחלק הארץ שלא היה שותף למרד הגדול,- ואז העם הנותר החליט להתאבד. הייתה זו תקופת PAX-ROMA ,לא היה הגיון צבאי או פוליטי, לא היו עילות דתיות, להיפך ["לא תסעד ולא תכסוף" הייתה הססמא כלפי האל שכזב], לא היה שום סיכוי כלכלי או חברתי או אחר. פשוט זימנו לעצמם את המיתות המשונות,- אלו שהיו ידועות וצפויות ממקור ראשון
29. הבחירה החברתית לפי Prof. Knight היא לפי מנהג, סמכות או הסכמה. בחירה על פי הסכמה ("וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל-הָעֵדָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל" מלכים א יב כ ועוד "וימליכו עם-הארץ את-יאשיהו בנו, תחתיו" מלכים ב כא כד ועוד ) על פי סמכות (מלך, מיסים:"אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם" מלכים א יב א, מלחמה:"וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת-הַמִּלְחָמָה, בְּחַיִל גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה" דברי הימים ב יג ג, כוהן/נביא, קריאה בכבד, הפרחת יונים/נבואה-מנהיגות עלי הכהן) על פי מנהג [כגון: "אִם בֹּצְרִים..הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת" עובדיה א ה לקט פאה שכחה ויקרא כג כב מנהג או סמכות), יש להזהיר שהבנת מושג בטקסט עתיק רצופה הטיות גם בגלל ההבדלים בין התרבות של תקופת המזמור לימינו [כפי שציינתי ספציפית במקומות הרבה] ולא רק Zeitgeist. לא מצינו בתנ"כ קבלת החלטות ערכית-מוסרית אלא נורמטיווית-פונקציונלית בלבד. [תורת מוסר במובן המודרני-לא, לכל היותר תוֹרַת חֶסֶד]. לתקופתה, החברה הישראלית הייתה יותר מתקדמת חברתית. אצל חמורבי יש שלשה מעמדות- עליונים, מסכנים [זה מקור המלה בעברית] ועבדים. ישראל היו כולם מסכנים, ומשיצאו לחופשי הקימו חברה יותר שוויונית עם אחריות קולטיבית ["לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ".ויקרא כה ו "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ...אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" ובמיוחד לאָחִיךָ (In-group and out-group): "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ"..."וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה"..."גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" והרציונל אינו מוסרי אלא פונקציונלי:"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" או קידום/תחזוקת השם-המעמד בחברה-"נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים...וַיְאַשְּׁרוּהָ, וַיְהַלְלָהּ, הִיא תִתְהַלָּל, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים"] וזה היה כח המשיכה של החברה הישראלית כלפי המסכנים של הכנענים שמרדו ועברו לצידם. לימים, הדת היהודית שנוצרה על ידי גולי אשור [ראה מגילת יואח] שימרה את היסוד המהפכני/הסוציאלי [והוא היה כח המשיכה של הדת החדשה כלפי "בְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ" "לְאַהֲבָה"... וְשִׂמַּחה..."בֵית תְּפִלָּתִי"ישעיהו נו ד ובמיוחד לַסָּרִיסִים-המסכנים שבמעמד השלט] והשינוי והחידוש הוא נתקבע בתוך מוסדות החברה והיהדות של בית שני כגון בשיטת הזוגות, במגוון הדעות והמינים, לטוב ולרע-Laissez-faire, מוביליות חברתית ופלגנות עד הרס עצמי.
30. "אם" במשמעות של בחירה הוא גדולתה של היהדות. Locus of Responsibility הוא באדם ולא באל כפי שבנצרות. זה הבסיס שיצמיח את תורת המוסר, ויאפשר לעבור מתרבות בושה לתרבות אשמה, מהבסיס הנורמטיווי לבסיס האתי ובסופו של דבר לערכי נצח של כבוד האדם וחרותו.
31. אין הכוונה "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים" שהוא דרש ברכות לה ב של ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי המנוגד לאות המפורשת של המקרא "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" דברים יא יד שהוא מצב הברכה שיהיה "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי...לְאַהֲבָה..וּלְעָבְדוֹ"- שכר העבודה "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" הוא עבודה שברכה בצידה ולא בשום אופן חברת לומדים או חברה נתמכת.
32. ואין הכוונה לעצלות או מורך, להיפך, אזלת היד מובילה לאסון:" יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" בראשית מט יד "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב." שופטים ה טז. להיפך, מדובר בדרך הביניים- Ne quid Nimis , תורת המידות בעברית או המידות הטובות על פי הרמב"מ כוונת הרמב"מ היא לבחירה לפי השיטה של אריסטו של דרך הביניים בין קיצונויות שהן תמיד רעות כגון דרך האמצע שבין בזבזנות לצייקנות, שבין הוללות להתנזרות, בין הסטריה לשאננות [הסטרטגמה]. אצל הקדמונים השיטה דומה יותר למושגים היווניים של קונפורמיות עם השיטה, עם "נימוסי" החברה, אלו כללי ההתנהגות שמוקנים בחינוך טוב. וכפי שמורה קוהלת: יש עת לשמחה יתרה ועת לעצב עמוק וזאת בניגוד לשיטה הסטואית שהופכת רגש בכלל לחולשת אופי ורגשות קיצוניים בפרט למשמעת עצמית לקויה. במקובץ: אל פני האל עולזים, אל פני מות מבכים, אל פני סכנה מתיצבים ומפני סערה מרכינים את הראש. הכל במידה.
33. לימים אוחדו האלות ענת-עשתרת-אשרה בקדש [קֻדשֻׁ]-ב"שכינה" והביטוי הוא:"תחת כנפי השכינה"
34. הרעיון המצרי שקנה לו שבת בספר בראשית שהאדם הוא אדמה או צלמית ובה נופח האל רוח חיים, יצר את הבעיה הפילוסופית והתאולוגית של הדואליות גוף רוח, alienated soil,השארות הנפש, עולם הבא. הרעיון המצרי של המשך החיים בשאול, אכילה וקיום יחסי מין בשאול וכך הלאה קנה שבת ביהדות המאוחרת ואולם בתקופת התנ"כ התפיסה ואותה מנסח קהלת ברור:"הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר." והוא מודע לדעות הנוהגות במצרים:" מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם--הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה--הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ" ואולם קובע:"הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" "כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב, מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר... גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם". ואין הפרדה בין גוף לנפש, להיפך, "כִּי הַדָּם, הוּא הַנָּפֶשׁ" דברים יב כג, כשזוג מממש את אהבתם פיזית כשיר השירים, כאותם הכרובים שעל ארון הקדש, אז השכינה שורה ביניהם. ואך מעשה שאול בבעלת האוב קשור לאמונות הגויים ושמו של שאול מעיד על מוצאו בשאול
35. מקור המילה "גב" באל המצרי גב שהוא האל השוכב על גבו והוא מקור המילה העברית גב:"וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ" ישעיהו לג ד.לעיתים מזומנות הופך שורש את הוראתו בגזרון כגון כאן משקע לפסגה. הרעיון שאול מיתוך הר געשי שיש לו לוע שקוע ולכן כאן הר גבוה ושקע הם הפכים משלימים, משקע זה יוצאים האלוהים הסוררים בפרץ של אש ועשן והארץ כולה רוגשת בצאתם. היות וישראל הייתה באותה תקופה בתחום ההשפעה של האמפריה המצרית, יש מקום להציע שהכותב ראה לנגד עיניו גם את ההוראה המקורית המתקשרת עם פתחי היציאה מהשאול ועם כניעה
36. האוזן המודרנית שומעת כאן לעג ואירוניה,-אכן התמונה מזמינה אירוניה ויתכן שזו אכן כוונת המכוון. עם זאת יש להזהר בכך: מושגי ההומור בתנ"כ עדיין רחוקים מאלו שלנו. צחוק בראשית כא ו והיתול מלכים א יח כח הם שליליים מעיקרם , ל"לצחק" בראשית כו ח יש משמעות של משחק מיני. תמונות אירוניות לעגניות כגון ישעיהו מד טז כן, אך לא הומור וסטירה
37. בבשן יש פעילות געשית רבה. מלשון "הַר-גָּעַשׁ" שופטים ב ט, והר פרצים "כִּי כְהַר-פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה, כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז--לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ, זָר מַעֲשֵׂהוּ, וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ, נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ. וְעַתָּה, אַל-תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן-יֶחְזְקוּ, מוֹסְרֵיכֶם" ישעיהו כב כא וכאן כלץ אץ להתלוצץ על אותם הרי פרץ שנכפפו ובמוסרותיהם התגבננו
38. מושגי האסתטיקה עדיין שונים מאוד מהמוכר לנו. יפה הוא יפה לשימוש, יפה למאכל ולכן טוב הוא יפה. "אַתָּה חוֹתָּם תָּכְנִית, מָלֵא חָכְמָה וּכְלִיל יֹפִי" יחזקאל כח יב. תחילת תפיסת האסתטיקה מתהווה מיתוך גיבוש מודעות ליופי של העלמה, יעלת החן ומשם מתפשט אל כל מרחב המושגים הפיזיים ועד למושגים מופשטים כמו רעיון יפה. גם המושג "חן" תחילתו פשוט בהעדפה "יאר יהוה פניו אליך, ויחונך" חינה של ושתי סר ואילו אסתר מצאה חן בעיני אחשוורוש. וכך חנניה,חננאל. מכאן בעברית מודרנית לתת חנינה-לחנון וגם מחונן. קישור המושג לאסתטיקה קשור בסובלימציה והפיכת המושג למופשט. "חן" התפתח לאסתטיקה שנובעת מהתנהגות ותכונות ויופי למושג הכללי וגם אסתטיקה חצונית "שטחית". כך גם "נאה" מ"נאה דורש" למושג העכשוי של יופי מתון ומכאן זיל גמור "מצודדת" וכך הלאה
39. תהום היא תיהאמת, שדי-הם "אלי" בכנענית, גבעות עולם הוא האל אתום [המקביל ל"אל" הכנעני] שברא את עצמו בצורת גבעת עולם עם עין רואה כל בעזרת שימוש במחשבה וברצון הטהור [עַד-תַּאֲוַת]. ושֹׁכְנִי סנה הוא אולי מקור ההערה החוזרת בפרקנו-"זה סיני"
40. העלאת גבורת הבעל במלחמותיו המיתיות בזכרון עמו אינה מכוונת למצג שהאל ילחם במקום עמו, בשיטה הנוהגת אז, האל מאמץ ידי עמו, [כגון:" וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל"],- מאמץ ידי הלוחמים ולא נלחם במקומם. אי לכך, מה מצא לפרט את גבורת בעל? על פי כהנמן [norm theory] התאור המקדים מיועד להעלות במוחות השומעים/השרים את הנורמה להשוואה, מול אותה נורמה אדירה, אפילו תבוסת צבא האימפריה המצרית על ידי כמה שבטים נבערים ונחותי חימוש לא נראית כל כך הזויה.[החולם הלוחם, יתפוס את הנצחון בעיני רוחו ולאחר מכן ינצח במעיני רוחו]
41. מאלף להשוות את תכונות האל הנורא בתוך צבא ריבוא האלפים שלו [העננים] לתכונות המנהיג הארצי: 1.מוסריות: האל הוא א-מורלי, המנהיג הוא בעל מוסריות גבוהה: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה" ולא די במוסריות, אלא הוא פועל על פי צו המוסר: "וַיִּפֶן...וַיַּרְא... וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי" ["וַיִּפֶן"-חסר פניות, "וַיַּרְא"-תוך התגברות על יראתו,"הַמִּצְרִי"-נכנס לצרה צרורה] תוך סיכון עצמי:"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה". 2. לעומת הבעל היושב בהר צפון, ספון במקדשו, מרוחק מכל האלים בארמון חסר חלונות מפחד המות [האל אסיר בידי פחדיו, להבדיל מהמנהיג כאמור לעיל], המנהיג אינו מורם מעם, להיפך, הוא יורד אל העם כאשר זה בצרתו [ובנוולותו]: בסבלותיו: "אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו", בנפילתו: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הוא מגן על עמו בניגוד לאינטרס האישי שלו: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" 3. לעומת דמותו הפלגמטית של "אל" ואישיותו החלשה של "בעל" האנטגוניסט באפוס, המנהיג הוא החלטי, איש מעשה, תכונה זו ראינו אצל משה בכל אורחותיו והיא בלטה במפעלי כל השופטים אחריו:"וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם; וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן".[שוב שורש ק.ו.ם.] 4. בעל מתואר במלחמתו כמובל, כיחיד, נסמך על כלי מלחמה קסומים [ולא על תושיתו ותעצומותיו] ואף ענת עומדת יחידה בטבחה; המנהיג הוא כריזמטי, המנהיג מוביל את צבא העם:"וַיַּעֲנוּ, אֶת-יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה, וְאֶל-כָּל-אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁמַעְנוּ אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ." 5. הדבקות במטרה של משה היא אינסופית תוספת של 40 שנה כלל אינה משנה אותו. 6. לעומת הרעם [בעל] והשחץ [הסוררים] והרהב [שר של ים] של האלים- הצניעות של המנהיג- "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים: מִי אָנֹכִי" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...וְנַחְנוּ מָה" 7. מיתוך הביקורת על משה אנו למדים על התכונות המנהיג שחסרו לו: דוגמא אישית [כי כושית לקח], נאמנות ורעות [עזב את מרים למות והעם מרד בו על כך וסרב ללכת].קדושת החיים:"כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה" ובמושגים מודרניים-אינו חס על חיי אדם; מנהיג חס על חיי אנשיו ומשיג את מטרתו במינימום אבדות. 8. ומיתוך הביקורת על יהושוע: בטחון עצמי ותעצומות "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ".
42. חמש הוא מספר קדוש בפולחן האלה. האלה מיוצגת על ידי הכוכב המחומש [כוכב איילת השחר, הוא נוגה-ונוס. וראה עושי כוונים], פרחים לבנים בעלי 5 עלי כותרת כגון הדס, היונה [וראה מפריחי יונים]
43. והמסקנה "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי" תהלים קלא א והיא האסון של הדת. המאמינים מוותרים על כל שאיפה מעבר לעשיית המצוות ומאבדים עולמם ביום קטנות חסר תקווה ושאיפות. זה מוסר העבדים. זו אמנם מסקנה אפשרית מהאכזיסנציאליזם של קהלת ואולם אין זו הכוונה. שהרי טוב האור ומתוק לעיניים, ועל האדם לבקש את האור ולא להניח ידו לא מזה ולא מזה ואין איש אשר לא יחטא...
44. ומה הן תכונות האל מות? מסיפור קין והבל אנו מבינים שהוא חכם "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו"-משמר את דמות התאומים שבאפוס, מות הוא החכם, בעל הדיבור ובעל הוא היפה [והסקסי] [sanguine]. מות מחושב :"וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה" משמע הוא דחה את המעשה למקום המתאים לו. מות לוחם טוב מבעל, שכן ללא עזרת ענת, בעל וצבאותיו היו מובסים בשדה הקרב וכפי שראינו באפוס, מות גובר והורג את בעל מידי שנה ללא קושי. מות מתוחכם ואינו מחויב לאמור אמת "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קַיִן, אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" זו באפוס השאלה של ענת וגם "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי" הוא תשובתו לענת ולשפש ולאשרה ואל [הוא החלש הפאסיבי phlegmatic], המבטאת את חכמתו ויכולתו הרטורית וגם הפיזית שכן הוא החביא את הבעל באדמה ולא ניתן היה לגלותו עד אשר:"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" הוא ההבל שעלה בארץ דבר וגילה את מיקומו לשפש.לכן ציור בעל כדמות כגון הדס של וולט דיסני [חולרה-Choleric] אינה תואמת את דמותו המקורית [המשמעות המקורית של Melancholic] ואולם היא עושה שימוש נאה ביסוד האש של הדמות החולרית ומתקשרת דווקא למאפייני מילכום
45. האדמה היא יסוד נקבי. ביחד עם העלמות היא המופע היחיד של המין הנשי במזמור. ומה היא האדמה? "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ" וגם: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה... עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ". האדמה היא ישות מיתית בפני עצמה. לא ברור מהסיפור התנ"כי תפקידה ולא ברור חטאה, ואולם המיתוס הפאגני מגלה ומסביר את תפקידה -אמא אדמה היא האל הכיטוני, זה הקודם לאלים השמימיים אל ואשרה ו70 ילדיהם.בריאת העולם היה רצח אמא אדמה על ידי האל הבורא. מקבילתה בסיפור התנ"כי- האשה חווה, היא שבחרה לתת את התפוח לבעלה ולחיות חיים תבונים על פני חיי טמטום מענגים והיא בחרה בצער על פני עדן ועינוגים כדי לעבור משלב העלמה לשלב האשה ולהעמיד ילדים ומשפחה, בחירה שעשתה העלמה מאז ועד עתה מידי דור ודור. המספר התנ"כי העדיף להציג את העלמה נהפכת לאישה לְאִישָׁהּ מתוך שהיא נשרפת באש תאוותה ולה היא משתעבדת, בעוד שהסיפור משמר את ההיפך- הבחירה המושכלת
46. אויבי בעל הם הרפאים (הטיטאנים במיתולוגיה היוונית)- בני האלים הסוררים- ולקח שבי את האלים הסוררים, המורדים ושיכן באדמה את השבויים, "מתים בל יחיו, רפאים בל יקמו, לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו" ישעיהו כו יד
47. המלה אֱלוֹהַּ ביחיד משמש כגון "וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהו"דברים לב טו ובמיוחד באיוב "אַל-יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמַּעַל" איוב ג ד מדובר ביחיד לאחד מאלי הזבול כאשר הכוונה הברורה היא לאלוה כלשהוא ולא לאמונת היחוד. לא כך המילה "אל" ביחיד [ויש לשים לב היות ולמלה "אל" יש גם משמעות של אבי האלים].
48. על פי בובר [שהפילוסופיה היהודית שלו, מקראית כמעט] הבעיה היא ניכור האדם, בדידות והעדר משמעות לחיים [הוא רואה את חליי האדם כנובעים מהמהפכה התעשיתית כאשר המקרא שב וחוזר ומראה שכל החליים היו קיימים מעולם] הפתרון [וכך בפילוסופיית החיים שבתנ"כ] הוא בחיי הסוביקט. הרעיון של קאנט שהעולם הידוע לנו מתקיים בתוך התודעה התבונית שנותנת בו סימנים ובה הוא מוגבל לא מוליך למסקנה שכל התבונות האנושיות מתקיימות ביחד במישור התבוני, לא, התבונות לא מתקיימות במישור אחר מהמישור הקיומי ובמישור הקיומי יש להן קיום מיתוך שהן מוגדרות על ידי הדדיות. לא הדדיות כובשת ומחרבת את האחר כמו אצל הגל אלא הדדיות משתפת. הקיום הקהילתי מגדיר את האדם, הקיום הקהילתי משביע את צרכיו והקיום הקהילתי מגדיר אותו כפרט. כאן, "בָּרוּךְ" זה הדיאלוג בין האל לעמו, "בָּרְכוּ" זה הדיאלוג בין אדם לחברו, "יוֹבִילוּ שָׁי" זה הדיאלוג בין קהילה לשכנתה, "בְּתוֹךְ" הקהל "עֲלָמוֹת" היצירה ו"בְּמַקְהֵלוֹת" השירה, השלום-"בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ", השגשוג-"וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל" והמלחמה-"הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ", שמד-"נוֹרָא אֱלֹהִים", כליה-"בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ, מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ"
49. שלא כמו היום חץ הזמן לא הצביע מהעבר לעתיד, תפיסת הזמן הייתה מעגלית. מחזור הזמן היומי, מחזור הזמן החודשי, מחזורי העונות, 7 שנים טובות/רעות, ותשקוט הארץ 40 שנה ושוב מחזור חורבן ובניין וגם חיי האדם הם מחזור בתוך מחזורים אלו: ילדות בגרות וזיקנה הם מחזור החיים של הפרט בתוך מחזור החיים של אימו ואם אימו ובנו ובן בנו וכך הלאה בתוך מחזורי העיתים. אין לעולם תכלית והוא לא קיים למען מטרה שגדולה ממנו או כפרוזדור למשהו אחר. הוא קיים לעולם ויש לחיות ולהלך לפני האל Audemonia
50. הלוגיקה של הפסוק היא פסולה להפליא. "מה שהיה הוא שיהיה" פסול על פי מה שקרוי "בעית האינדוקציה של HUME" ובה מוצג שהגיון אינדוקטיבי [בעל "בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ" הושיע אותנו בעבר ולכן "אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר" והוא יושיע גם בעתיד "וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל" או "עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ" ולכן "הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם"] לא ניתן להוכיח באופן הגיוני אלא להצדיק על פי מנהג והרגל שכלי. הבעל הציל ותמך בעמים הכנענים במשך תקופה ארוכה וניתן היה לבסס את האמונה בו על נסיון העבר ["the experience of "constant conjunction], עד שחדל... הגישה של קהלת היא שלא ניתן להתבסס לא על העבר ולא על רצונו הטוב של האל כי יש "צדיק ורע לו" וכך הלאה והתאודיציה של הנביאים היא שהאל "מעניש" את ילדיו האהובים על "חטאים" היא חזרה להגיון אינדוקטיבי פסול.
51. התווים וההטעמות המקראיים לא נשמרו ואין לנו מושג על הפרוזודיה [προσῳδίᾱ] של המזמורים. לדוגמא: "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם, יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ" לעומת "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם, יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ". בראיית האמנה המפורטת בפס' יא בפרוש למלה "תוצאות" הרי שהפיסוק הראשון המוזר לנו, הוא שיתאים. וראה גם פסוק יב :" אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר" במלרע משמעו יתן נביא/חוזה ואז החוזה יראה "הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב". אנחנו מבינים כאן [על פי התער של אוקהם] בהתאם לפס' לד. "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן" של פס' טו כאשר "בָּהּ" נהגה בהטעמה יורדת נקבל "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ" משמע תחת כנפי השכינה כמלכים בה. ובהטעמה עולה נקבל "בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן", כגון בה תבוא בכלח. ועוד, כאשר קוראים את הכלל בפרוסודיה רגילה ואת הפרט ב"דיבור הורי" או את הפרט בקול אחר נשי בפרט לעומת גברי בכלל. "רַצֵּי כָסֶף" מפסוק לא' יקבל משמעות של מלאכים [רצי כסף] כאשר המלה "רצו" נאמרת במלעיל ולא מלרע; הפסוק כולו נאמר בוודאי בטון של לעג או בוז. היצירה ללא ספק חסרה עשר וגוון פנים כשהיא חסרה הטעמה. הפיסוק [טעמי המקרא] הוא כמובן תוספת מאוחרת ככל הנראה מהמאה העשירית והוא בעצמו פרשנות.
52. באותו אפן בשפת חז"ל : "נעשה מאליו"- נעשה מכוחותיו שלו, ללא עזרה. כאן כבר אבדה המשמעות של אלוה. במעבר לעברית המודרנית המציין התרוקן-אבדה גם המשמעות של כח ונותר מעשה כעין קסם.
53. יש חוזה/אמנה בין האל לעמו. האל הוא אל למושעות כפשוטו וכלשונו, הצד שלו בעסקה הוא תוצאות: "לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ [אז]כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי" תהלים פא יא. מצב של דיסטופיה הוא הפרת חוזה:"הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים, יְהוָה, עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ, וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ"תהלים צד ב, תוך מזמור צד[המאוחר יותר] עושה שימוש באותם מושגים: גאווה, רשעים, לעלוז, עמך, נחלתך, אלמנה ויתום אך להיפך. השינוי היחיד במושגים הוא ש"דיין" הוחלף ב "שופט" אולי מאחר ותקופת השופטים עברה והמציין של מנהיג התרוקן, נשארה רק התכולה כס המשפט
54. ההגיה של השם יהוה נשכחה. הנוקדנים ניקדו "יֱהֹוָה" וגם "יְהוָה" לפי ניקוד המלה אֲדֹנָי. ביחד עם המלה אלהים שוב ניקדו ניקוד שונה. להגיית השומרונים- יַהוֶה Yahweh יש בסיס קדום. הניקוד אינו נאמן להגיה. "ו" נהגתה כ "W".ליהוה תימן ולאשרתו" הייתה הגיה יהודאית,"יהו" כמו "יהואש", [כתובת על טיח קיר מכונתילת עג'רוד] והיא שונה מהגיית הצפוניים"יהוה שמרנ ולאשרתה" [כתובת שהופיע על פיטם בכונתילת עג'רוד],- "יו" כמו "יואח". לפי קנוהל ואחרים "יהוה" זו אלוהות ממקור מדייני -משעיר- "יהוה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן"דברים לג ב. משערים שהשם "יהו" היה נצעק לתוך נקיקים וחוזר כהד "יה" "יה" "יה"
55. ומפרט קהלת: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא... כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת". האם כגישתו של הרקליטוס המתיחס ממש לאותו דימוי: "πάντα ῥεῖ" הכל זורם, לא ניתן להכנס לאותו הנחל פעמיים, הקיום הוא השטף עצמו ובסופו של דבר רק השטף קיים, או לגישתו של פרמנידס שמה שיש יש. והרי הקדמונים היו ערים לכך שאימפריות נופלות, ושנות רזון עוברות ודתות מופיעות ונעלמות. בפילוסופיה של קהלת וכפי שקבלנו דרך שפינוזה, אין יש מאין. השינוי הוא בתפיסה שלנו, הזמן הוא יצירה שלנו ואילו המציאות קבועה. גם חילופי הדורות, חילופי האמפריות, חילופי שנות הרזון והשפע. על פי קהלת אין סתירה בין פרמנידס לדמוקריטוס. כפי שאצלנו יש תורת חלקיק גל, תורות של שדות קוונטיים, יש מצב של שינוי קבוע. האלקטרון נע אבל האטום אינו משתנה. ויש בדומה לאפלטון universalia ante res אמות מידה נצחיות, מוחלטות. ויש בדומה לאריסטו universalia in re ושני המושגים חיים ביחד והם לא מוציאים היות והאחד הוא בשמים והאחר בארץ, באשר "וַתְּחַסְּרֵהוּ [אך] מְּעַט, מֵאֱלֹהִים" האדם בורא במאמר, כמוהו כאל, ואולם הבריאה של האדם היא בתוך הבריאה של האל' דהיינו עולם מופשט ומושגי בתוך עולם פיזי שיש לו קיום אוביקטיבי מחוץ לאדם, והאדם אך נותן בו סימנים.[וכך גם נוקט קנט]
56. בפילוסופיה של אותם הזמנים בעל ומות היו אחים תאומים, חיים ומות הם ניגודים משלימים והעולם זקוק לשניהם באותה המידה. הבעל הוא החיטה הירוקה והמות הוא החיטה הבשלה שמתה זקופה, הבעל הוא הציץ והבעל החציר, השאול היא המקום בו נובט הציץ, בו מטמינים את הזרע [הוא מות] והשאול היא הרחם. מקור הרפואה הוא מות, הוא החכם, הוא הופך את המוות לרחם של החיים, מקור הפריון הוא בעל שמים, הוא האליף, היפה והחזק והוירילי והסקסי. האלה ענת [יבמת לאומים] היא נאהבת על ידי שניהם ואוהבת את שניהם ביחד ולחוד. זו דרכו של עולם. הסנתזה של הניגודים המשלימים היא היוצרת את השלמות. ולהיפך "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" ישעיהו מ ז הוא עוֹלָם מדְבַר, נָבול ויָבֵשׁ, לא מאוזן, לא בריא, שלְעוֹלָם לא יתכון.
57. והכוונה כפשוטה:" רְאֵה, אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים [הסוררים], כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוּ" קהלת ז יג. בעל לא יעשה undo. וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה [רָעָה]... יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ". ב"מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן" נפרשות דרכינו מהפילוסופיה של בית ראשון: עיקר הדחף של הציונות הוא בתיקון, בחינוך, בבריאה בריאה, בבניה מחדש של הטוב והיפה. האמונה שלנו שכן, כן ניתן לשנות, כן ניתן לתקן ולחדש ולא, לא לקבל את המצב הנתון ולא, לא להסתגל אליו בשמחה אלא לשמוח בתיקון עולם.
58. ממעמקים עלה ים הוא ומפלצות הים הנוראות לִוְיָתָן תנין נחש העקלתון איתו, וים געש וקצף ונשער קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְנחשל בשמים, עַל-הָרִים, יַעַמְדוּ מָיִם. אל מולו צעד בעל הוֹד וְהָדָר לבושׁו, מְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ, באַפו נָטְפוּ שָׁמַיִם. עָבִים רְכוּבוֹ רוּחוֹת מַלְאָכָיו, רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן, צָבָא רָב. בְּרַק חַרְבו חגר לחלציו, בידיו שתי האלות הקסומות קסם ידיו של החרש כושר וחסיס אֵשׁ לֹהֵט. ויבריק ברקו על ים וישנּה בְּרַק חַרְבִו מים עד ים אך ללא הועיל, דברים לב מ ותכה האַלה 'אימר' את ים בראשו אך ללא הועיל, ותכה האַלה 'יגרש' את ים בחזהו ותנפץ את הנחשול. נגרש ים, נסוגו גליו, מִן-גַּעֲרָתו יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמו יֵחָפֵזוּן יֵרְדוּ בְקָעוֹת-- אֶל-מְקוֹם מרבצם. וענת הכתה את לִוְיָתָן תנין ונחש העקלתון ותֹּסֵף רוּחָם ויִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. וים נגרש וישם עליו משמר. תְּנוּ עֹז לאֲדֹון: הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת: תַּמּוּ סוֹרְרִים מִן-הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם"
59. ומה טעם מצא להשיב ממצולות ים למען ימחץ? הטעם המיתולוגי היה סכסוך ירושה בין אחים ופסק ההלכה של אל עליון [וראה להלן פס' ל'-ירושלם] ובתנ"כ הערוך והמאוחר למזמורים אלו ניתנו צידוקים למעשי האל שהם אך בת צל חוורת: "וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי" יחזקאל כ ט "בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת-כֹּחִי; וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל-הָאָרֶץ."שמות ט טז ובכך נעלם המוטיב ההרואי וגם הטעם הערכי למעשי האל. בסופו של יום השתכללה שיטה מונותאיסטית שבה אל יחיד וטרנסצנדנטי הוא חסר מוסר- א-מורל. הוראות כגון "קח את בנך את יחידך אשר אהבת", או והרגת "כל משתין בקיר" או "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל-אֲשֶׁר-לוֹ בְּיָדֶךָ" מגלות את טיבו. תורת המוסר התפתחה מכח הניתוק ממנו-"לא בשמים"
60. בעולם הפאגני יש צדק, יש שכר וענש:"זְכָר-נָא--מִי הוּא נָקִי אָבָד; וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי, חֹרְשֵׁי אָוֶן; וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" איוב ד ז.[לצרוף ק+צ אותו אפקט: מחיך לשיניים, מחוכך לפוצץ]. הסדר בעולם הוא שכר וענש-זו האמת- וסטייה ממנה לא תעלה על הדעת. תאודיציה-הצדקת רשעות האל- היא סתירה ואוקסימורון
61. המעבר של נפש המובסים לכלבים:"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" וגם "כִּֽי־הַ/דָּ֥ם ה֖וּא בַּ/נֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר" ויקרא יז יא. והשווה :"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" [במיתוס זה הבל שעלה בארץ גבל היכן שמות קבר את בעל המת-"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" צעקה ענת וקולה כקול פרה על עגלתה, והיא חפשה וחפשה <וליבה בל כלב פרה על עגלתה>, ולא מצאה ולא חדלה ולא פסקה, ושפש, השמש אחותה, הנזעקה, הצטרפה לחיפוש, והיא שגלתה את ההבל העולה "בארץ דבר" וענת ירדה לשאול, הביסה את מות, פזרה אותו לכל רוח <זריעת החיטה> והחזירה את בעל, אהובה, לעולם החיים <זו החיטה החדשה-הציץ> ומאז אור השמש הוא סמל לגילוי פשעים שמוצנעים במחשכים] ולענייננו, במקור הפאגני, אין דם, אף לא בקינת אל על בנו <הקינה היא המקור הספרותי לקינת דוד על אבשלום בנו> במקור קורע הלב, אל יורד לארץ, קורע בגדיו, שורט בבשרו וקורא לבנו, מסרב להאמין, ודורש שהנהרות יזרמו שמן זית, שמן עשתרות בעל ולא דם. המקרא בחר להפוך את הבל לאדם ואת דמו להגיר לאדמה כדי להרוג את בעל ולהאביד את נשמתו.
62. המשמעות של ראו בלשון עבר, היא Aposteriori Truth בדתות המאוחרות יותר השליטו Apriori Truth ובכך מנעו את המדעים ויצרו את ימי הביניים.
63. מקס וובר Max Weber קבע את המודל המקובל של סמכות חוקית-רציונלית והוא קבע שלשה סוגים: 1.סמכות מסורתית: סמכות המעוגנת באמונות והפרקטיקות של הקהל, נשענת על המנהג, ההיסטוריה ועל הדת. המנהיגות היא התנדבותית. לשיטתו שיטה זו אינה מעודדת השכלה וחישוב רציונלי אלא מעלה דמות המבטאת בה את שלטון המסורת ובכוחה להשריר סדר.2. סמכות כריזמטית- נובעת מהכריזמה של פרטים. יתרונה בכך שהיא יכולה לסחוף קהלים שונים ולאחד אותם. 3. סמכות רציונלית חוקית: נובעת מהחוק וציות החברה לחוקים וכללים. זה הבסיס לחברות המודרניות, בירוקרטיות, מריטוקרטיות המקבלת החלטות באופן מושכל ורציונלי דבר המאפשר תעשיה, תחבורה וכך הלאה. לשיטתו של וובר, זו התפתחות שקרתה רק בארצות המערב. והינה הפלא ופלא, סוג המנהיגות הראשון הוא זה שאנו רואים במזמור שלנו, -אנשים מצופים להלך על פי ההליכות- ניתן לבחון ביוון העתיקה היכן שיש לנו אינדיקציה ומצאנו שהוא היה מבוסס על השכלה, שרות לאומי צבאי ופוליטי נחשב זכות וחובה ומעמד של משכילים, חרוצים יצירתיים, ובעלי מוטיווציה אדאולוגית ולאומית קיים את השלטון. השלב השני- מנהיגים כריזמטיים יקומו וינהיגו בתקופת השופטים והם יאחדו לרגע קהילות/שבטים מרוחקים ולבסוף, מנהיג כריזמטי יהפך למלך ויאחד את הדבקים לעם. ואולם, הסמכות הבירוקטית החוקית התקיימה קודם לכן בהסטוריה שלנו ובה מרדנו, האמפריה המצרית פעלה בדיוק כמתואר אצל וובר למדינה רציונלית חוקית המנוהלת על ידי בירוקרטיה. המלך אמנם לא נבחר בהליך מודרני, אך המנגנון שלו, בהחלט כן. פרויקטים ענקיים של תחבורה וייצור נעשו על ידי המנגנונים הבירוקרטיים המריטוקרטיים של האמפריות במיוחד המצרית והרומית והסינית ואולם גם על ידי האינקה והמאיה ועד היום אין שני להם. ההתנשאות התרבותית של המערב אינה מעוגנת בעובדות היסטוריות, והטענה שההתפתחות האנושית היא לינארית אין לה בסיס. התחרות בין שיטות יכולה להיות מוכרעת בגלל בצורת/שינוי אקלימי/שינוי טכנולוגי/שיפור או דעיכה בתורת המלחמה, הסתאבות/עייפות העם ומנגנונים "טובים" יוחלפו ברעים.
64. והוא מפורט כאילו מכאן לקח ג'ון לוק את המשנה שלו: תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי- המבשר של מדינת רווחה, אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת-משפט צדק מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת- הזכות לחירות, הזכות הטבעית לקניין-מודגמת ע"י נוות הבית. וְצַדִּיקִים-all men are created equal-יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ, לִפְנֵי אֱלֹהִים; וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה- persuit of happiness
65. קדשה היא לא זונה , היא אסורה בביאה. היא מוקדשת לאל. כהנת. עם קדוש הוא עם שהוקדש לאל. גוי קדוש נוהג בהליכותיו בקדושה ונוהגו ראוי יותר בעיני האלים או לחליפין כאשר סרח, נענש בחומרה יתרה. אין קדושה בקברים ולא בקמעות ולא בעצים ובפסלים ובתמונות. רק באל.
66. מטפורה מעבירה אסוציאטיבית תכונות בין שדות סמנטיים. μεταφορά מטא=מעבר פורה = לסחוב, כאן במשמע שסוחבים את הליכות האל אל נתיניו. היות והמזמור מטיף לשמירת השלום וה"אמת" הדם יהיה כמובן דמו של השור, ואולם תוצאות המלחמה, הפריון, היבולים יהיו אנלוגיים לאנשים ולאלים וחשיבותם של הטכסים עליונה למורל ולכידות העם, לתת הגיונות ונחמה בעת משבר ולמתינות בעת הצלחה
67. כמו כל חידוש הייתה הכוראוגרפיה ממלכתם של חוזים, יוצרים ואמנים. לאחר שנקלטה נהפכה עממית. שפה. ריקוד העם הישראלי המודרני הוא יצירה עממית דמוקרטית לגמרי. שירים נכתבים על ידי פלוני, חלקם מולחנים, אי מי מצרף צעדים ללחן וציבור הרוקדים מפרש את הריקוד ונותן בו טעמים ומחליט ברגליים אלו ישרדו את השנים. הביטויים הם עממים, אין יד מכוונת. התכנים הם עממיים. השפה גם כן. יש לה תחביר ויש לה מילים. הכל צומח מתוך העם והארץ וברוח הזמן.
68. ואין הרי חופש מיני כהפקרות מינית. הכל במידה. שני זבחים שנא בעל/ שלושה רוכב עבים/ זבח בושת/ זבח קלון/ וזבח תאוות עלמות [כתבי אוגרית] . קללת אנכינדו לסמחאת: "לא תבני לך בית כחשק לבך/ לא תשכרי אהבה כאוות נפשך,/ לא תשבי שמורה כמושב עלמות,/ שמרי שיכר יתפיחו את מתוק חיקך,/ בגדי חגך שיכור מתועב יטנף בשכרך,/ יהי הפתח בית חשקך/ אם הדרך כחש מושבך".
69. ענת היא המקבילה של אתנה ועשתרת מקבילתה של אפרודיטה-וונוס. אשרה-השכינה אשת אל-יהוה מקבילה להרה-יונו. ארתמיס היא אלת הנערות. הירידה במעמד האישה מקבילה לירידה במעמד האלות עד שאשרה הפכה לעץ ["עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל"], עשתרת לביטוי לשפע ["וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ"] וענת האלה העלמה הבתולה [בתולה-לא נשואה] נשכחה, וסמליה-ההינומה ובגדי הלבן, החינה והכוחל היו לבגדי הכלה. התרבויות שבהן העלמה חופשיה ועצמאית ירדו מעל במת ההסטוריה:"בּוֹשִׁי צִידוֹן--כִּי-אָמַר יָם, מָעוֹז הַיָּם לֵאמֹר:לֹא-חַלְתִּי וְלֹא-יָלַדְתִּי, וְלֹא גִדַּלְתִּי בַּחוּרִים--רוֹמַמְתִּי בְתוּלוֹת" ישעיהו כג ד. ומה לקח נלקח מהקדמונים? הרי שחרור האישה כבר מאחרינו? ולא היא. מעמד האשה כמוגדר על ידי פמיניזם, חופש מיני ושוויון ההזדמנויות, כולם ביחד עדיין אינם מכוננים את האישה. שוויון האשה? שוויון למה? לעומת קריטריונים של איזה עולם, איזו תרבות? מעמד האשה יתכונן כאשר האשה תהיה חופשיה להיות אשה. "אַל-תֹּאמַר, מֶה הָיָה--שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה: כִּי לֹא מֵחָכְמָה, שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה" laudator temporis הוא מטבעו שקרי. התחרות היא בין קבוצות, לחצי הברירה הם על קבוצות. ההסטוריה בחרה בדרך מסוימת, דרכו של הגבר, מ"סיבות" מקריות וברגע שכך התגלגלו הקוביות, העולם נבנה סביב כישורי הגברים והנטיות שלהם ולא ניתן היה לחזור אחור. יתכן שהתרבות שהאשה מרכזית בה מניבה עולם פחות אלים, יתכן שהקבוצות בו קטנות יותר והארגונים קטנים יותר, יתכן שהשיטה פחות מתאימים לתעשיה ולצבא ואולם בהחלט יתכן שזה מודל שמתאים לעולם מבוזר שמתחיל להווצר כיום, לצרכי הגיל השלישי, לצרכי העולם השלישי, לקהילות קטנות יותר שחיות בפריפריה של המגלופולוסים [כרכי העל], ועולם רב תרבותי כזה יוכל אולי להתקיים ליד וביחד עם המנגנונים הגדולים. בינתיים נשים פורצות דרך בעולמן כפי שהוא, בעולם השלישי ראינו לדוגמא את מרד הזרעים ובנק הזרעים בהודו ואצלנו [עם שבאשה נושע] אישה "השיגה" "שוויון" כאשר היא הטיסה מטוס קרב והמשיגה שוויון כאשר היא ירדה מהמטוס ואמצה אל לבה את תינוקה שאך נולד...
70. תהליך שחרור האשה בתרבות המערב המשיך בתנופתו לשחרור העלמה, שלב העלמות התארך תוך דחיית גיל הנישואין וירידה בפריון עד למצב בו נשים מאריכות את גיל העלמות לכל החיים שלהן. הדחיפה לשחרור ממוסרות, כרוח עוועים אין עוצר, נמשכה לשלב הנערות, וכך נערות תמימות ונבערות מושמות טרף למבוגרים ציניים, במחיר אישי וחברתי נורא. בעולם העתיק הנערה הייתה אסורה והנותן בה מבט יקרע לגזרים על ידי הכלבים [מוטיב הכלבים, שוב], אצלנו זו "זכותו" של החזק-הטורף-הסוטה לנצל את מי שיצאה לִרְאוֹת -שהרי אין לה הכלים להגן על תומתה, זה תפקיד החברה; והחברה, החברה מנידה ראשה באסטניסטיות מוסרנית ומצקצקת בלשונה [אשמת השרלילה, יאמרו, מחדל ההורים ילחשו, זה דִינָה ימשכו בכתפיהם ויפנו ראשם, כשהמעוול, <יִּקַּח אֹתָהּ יִּשְׁכַּב אֹתָהּ יְעַנֶּהָ>, הוא ימשיך לזמר מִזִּמְרַת הָאָרֶץ].
71. מה שקוראים היום "ריקוד" נחלק בתנ"כ לארבע סוגים: כירכור,פיזוז,מחול וריקוד. מכרכר הוא הילד הקטן שסובב ונופל כאותו כרכר [סביבון]. המקור האכספרסיבי הוא הילד. מפזזות הן האקרובטיות בציורי הקיר המצריים והמפזזים לפני שיירת העולים לרגל. המקור האכספרסיבי הוא התנועה. מחוללות הן רק הנשים ואלו ריקודי הפולחן, שפה קינסתטית, תקשורת עם האלים, וגם טקסים שלפני האלים ובברכתם כגון מחול החתונה. ובני מחול הם החכמים באדם מלכים א ה יא אנשים השולטים בסמיוטיקה ויוצרים מבנה פורמלי אכספרסיבי (ומאגד גם את האכספרסיביות של האדם והתנועה). הרוקדים הם הגברים, "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים"תהלים קיד ד, והריקוד הוא מימזיס בקבוצה והוא מתקיים בעולם סימבולי. ביוון היה הריקוד שפה מתת האלים [מתת האלה Rae], לפי אפלטון זהו הכלי להשפיע על הנשמה, ואכן זה הכח הקינסטתי של הקבוצה [Causal processes], הפרץ ההורמונלי, התנועה הנסחפת במוסיקה ואסתטיקה. הריקוד הוא חינוכו של בן התרבות [אפלטון "החוקים"] וחובתו של החייל. הריקודים היו נושאי משמעות, נטועים בקונטכסט ההסטורי חברתי -ריקודי מלחמה-תרגול תנועות וטקטיקות, ריקודי ניצחון ומארשים (בספארטה), ריקודי יום יום כגון ריקוד שנרקד בעת דריכת הענבים, ריקוד אכספרסיבי [סטירי וטראגי] ובמקובץ כלי לחינוך וסוציאליזציה. בתנ"כ מחול שווה שמחה. "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה".תהלים ל יב. על פי אפלטון, כאשר רוקדים נכון קצב-מנגינה-הרמוניה ומגיעים לשלמות, נהנים משמחה:" ומה שנע (בריקוד) והוא מנוגד לאופיים וטבעם (של הרוקדים) ... יקרא לו מכוער... ויפה יקרא לכל תנועות הגוף והמנגינות שמתקשרים אל סגולותיהם הטובות שבנשמתם ובגופם של תלמידי המחול ויוצרים בם סגולות טובות... ובעשותם כן ייהנו בשעת המעשה הנאה זכה[גורגיאס -500]. החלוקה הדוגמטית בשפה לסוגי ריקוד עוקבת לערך אחרי הרבדים שלו. הרובד הבסיסי הוא התקשורת החייתית: מחוות של כניעות ודומיננטיות, חיזור והנאה וכיוב' ביטויי רגש. הצד הנפעל מגיב לשפת הגוף, לא בהכרח באופן מודע, נפעל לריחות, נפעם לצלילים, כל אלו פועלים בחלקי המוח הלא מודעים, הלא רציונליים. הרובד הבא הוא שפה: תקשורת מופשטת סמיוטית המתקיימת ביחד עם מילים ומוסיקה וחפצים ומשמשת שימושים חברתיים רבים וכגון ולא רק: הבעת רגשות, סוציאליזציה, מרפא, טקס,הנאה הכל בקונטכסט אנתרופולוגי ספציפי לאותה חברה. הרובד השלישי הוא ריקוד פרפומנס, פרפורמנס ארט, שנרקד על ידי רקדנים מקצועיים לפני קהל. הכוראוגרף יכול לחתור לאותן המטרות שברבדים הקודמים ואולם האנשים נפעלים רק בעקיפין על ידי נוירוני המראה שלהם והתגובות הקינסתטיות שלהם. הרובד הזה עלול להיות מרוחק, מנוכר ולא מובן. מובן לנו מכאן משמעות הביטוי Life immitates art במובן הטכני ממש
72. הכוונה כפשוטו ואולם אם נקרא לתוך האמור את המושגים המודרניים של קריאה לתשובה ו/או הצהרה אמונית, הרי שבלשונו של קירקגור, העולם עשה את "התנועה הלוגית" במעבר ממצב אסתטי למצב אתי, לאחר מכן את ה LEAP OF FAITH ואולם הפלא ופלא בתנועה לוגית לא פחות, חזרה ההשכלה באירופה למצב האתי והרומנטיקה בתנועה לוגית, מדעית ממש, "חזרה" למצב האסתטי תוך גרימת האסון הנוראי של המאה ה-20, ולאחר מכן בתנועה לוגית לא פחות המעבר לתקופה "פוסט" אתית שזה לא מכבר אנחנו בעיצומו של תהליך התחלפותה LEAP OFF-נפילה חופשית לדתיות פנטית, רגרסיבית, פונדמנטליסטית, רצחנית, מקפחת ומעוולת ששוטפת את העולם בגלי סבל אנושי חדשים. ניתן להצביע על המחזוריות כמבט אירוני של הפילוסופיה של קהלת על "התנועות הלוגיות" והדתיות של קרקגור [כמו על "המסלול ההכרחי" של התפתחות האדם על פי הגל] וניתן פשוט להצביע על כך שלשיטתם של הקדמונים, ללא איזון, ללא שילוב של כל הפנים של הקיום האנושי, של כל הצרכים, לא ניתן לקיים שיווי משקל, וממילא כל פתרון אינו יציב. הפילוסופיה של התנ"כ מכוונת להסדרת הקיום במסגרת החברתית, נורמטיווית, כלכלית שתהיה בת קיימא, מסגרת שהיא אסתטית ואתית ואמונית והיא לא "מסלול הכרחי" אלא מסלול של בחירה...
73. בפילוסופיה של בית ראשון אין מושגים פרדיגמטיים עבורנו הקשורים לחכמה, אלו מושגים של תקופת ההשכלה. "ראשית חכמה רכוש חכמה" [חכמה היא כלי: "יֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן-הַסִּכְלוּת--כִּיתְרוֹן הָאוֹר, מִן-הַחֹשֶׁךְ. הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" "טוֹבָה חָכְמָה, מִכְּלֵי קְרָב" וכו' ] אין המסקנה שיש לנהל את המדינה/המשפחה/החיים באופן מושכל ורציונלי קר,- להיפך, העולם אינו רציונלי הוא אגזיסטנציאליסטי "כִּי מֶה-הֹוֶה לָאָדָם, בְּכָל-עֲמָלוֹ, וּבְרַעְיוֹן, לִבּוֹ--שְׁהוּא עָמֵל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל-יָמָיו מַכְאֹבִים, וָכַעַס עִנְיָנוֹ--גַּם-בַּלַּיְלָה, לֹא-שָׁכַב לִבּוֹ; גַּם-זֶה, הֶבֶל הוּא. כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים, חֵן" והשורה התחתונה אינה יאוש קיומי angst, להיפך: אֵין-טוֹב בָּאָדָם [אלא] שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְהֶרְאָה אֶת-נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ" [בעמלו-חלף עמלו] ומה לעשות? לעשות: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ: כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים" וגם "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם" [העשייה היא מטרה שמשרתת מטרות עליונות ממנה ולכן אינה רגל] לעשות גם טוב וגם רע לעשות, גם בשחרות וגם בשיבה. שהרי "לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב, מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת." אבל כאשר הולכים את האל וברכתו שורה "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" -[להבדיל מבינה-praxis שהיא תנאי מספיק לברכת האלים] החכמה-היא כלי והדעת -תוצאה [ראה להלן] והשמחה: [עבור אריסטו החכמה היא השמחה ולא היא] היא תוצאה של הAudimonia -ברכת האלים- שאליה שואפים הכל, הAudimonia תורגמה לעברית כ"הנאה" [הדוניזם] במקום "שמחה" [persuit of happiness]: וזה שנשא חן בעיני האל, והאל חנן אותו חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, הוא נהנה גם מכך שיש לשמחה ערך קיומי ובריאותי וחברתי [השִׂמְחָה היא הרגל הראשונה עליה שתים את החיים הנכונים] ובשורה התחתונה, למרות חוסר התכלית ולמרות שאין טעם לעולם, לא טעם מוסרי ולא אחר, "יָדַעְתִּי גַם-אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם" ו"יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל", מול הריק הקיומי יש להעמיד את השמחה, ואל השמחה על ביטוייה לחתור: "וּמָתוֹק, הָאוֹר; וְטוֹב לַעֵינַיִם, לִרְאוֹת אֶת-הַשָּׁמֶשׁ. כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם, בְּכֻלָּם יִשְׂמָח; וְיִזְכֹּר אֶת-יְמֵי הַחֹשֶׁךְ, כִּי-הַרְבֵּה יִהְיוּ כָּל-שֶׁבָּא הָבֶל" ועוד:"לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. [הצרכים הפיזיים הם הרגל השנייה] רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: [האהבה היא הרגל השלישית] כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" קהלת ט ח וראה מעשה המרכבה: מרגל לרגל נוצר הרגל ודעת [הדעת היא ידיעה שבאה מבעילה] ברכת האלים שהיא מכלול מאוזן של מרכיבים, נפשיים, פיזיים, חברתיים, [המשפחה, הקהילה, העם על המסורת שלהם-המערכת החברתית התומכת (בדומה לגישתו של אפלטון) היא הרגל הרביעית] ממש כעין הפירמידה של מאסלו ואולם בסדר אחר שכן הבסיס הוא לא הצרכים הפיזיים אלא הרוחניים-חברתיים, שהרי ללא הם אין את האחרים, והעליון הוא השמחה שהוא המושא של מזמור זה [בדומה למשנתו של אפיקורס שנהפך לימים דווקא למושג ההפוך]. יש לשים לב שהעמדה הזו של קהלת היא ביקורת על מושג הלוגוס של ספר בראשית ממש בדומה לביקורת של Frauerbach על הגל ובאותו אופן שהוא אומר שהקיום אינו תוצר של המחשבה אלא להיפך, גם קהלת אומר שהקיום הוא העיקר ואכן הלכה כקהלת וכך להבא ביהדות. בהתאם שיטות כמו הסטואה נדחו מהיהדות. הצעד הבא שעשה מרקס, גם הוא נעשה ביהדות על ידי האיסיים [וככל הנראה דרך יוחנן המטביל לנוצרים הראשונים] ואולם הרעיונות האלו נותרו איזוטריים ועברו מן העולם. כך נשארה היהדות דת של חיים והיא מתעסקת בקיום היומי ומסדירה אותו והיהודי מצווה על חיים ואהבה ושמחה ולקחת חלק במשפחה/קהילה. ואת האמור לעיל שה"עשייה" אינה "רגל" לא ניתן להותיר בזה. בעיניו של אדם מהמאה העשירית לפני הספירה העשייה היא סבל/עצב/עמל שכן מחזור העבודות הנדרשות ממנו קבוע, תובעני ומפרך גוף ונפש ואין ממנו מוצא. מתת האל היא מתנה והאדם נתין בסבלותיו. לימים השתכלל המשק, התקדמה הכלכלה ונוצרה חברה של אנשים פנויים, בד"כ שכבה של אצולה וכמורה ופקידות גבוהה. היוונים קבעו את מושג הTELOS τέλος שמשמעותו שאדם קובע את יעודו בחיים ומאותו מועד הוא חותר להשביח את יכולותיו ולמצות אותן בדרך למימוש הייעוד שלו. העבודה היא כבר לא עמל אלא ייעוד, כבר לא פרנסה אלא הגשמה עצמית וכך נוצרה רגל נוספת, רגל חמישית. ממילא הרגל הזו קיימת בקונטכסט חברתי ואידאי שפורט לעיל [שי"רצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ בְּכָל-עֵת"] וממילא היא משרתת את המטרות של החברה: תרומה לחברה,מוסר, הטוב והיפה וכך הלאה כאמור לעיל ואין הכוונה לאבד את המשפחה, והשמחה והאהבה כדי להשיג הגשמה עצמית, להיפך על ההגשמה להוסיף שמחה ואהבה ולחזק את החברה והמשפחה והקיום הגשמי, הכל בעת ובמידה
74. אחד מסיפורי האהבה הגדולים של התנ"כ. האהבות הגדולות של התנ"כ היו גם השראה לספרים חיצוניים כגון אהבת יוסף לאס-נת. בעולם התנ"כ האהבה נחשבת ונחשקת כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה ובעבורה יתן איש כל אשר לו ולא ילעגו לו [ובעל שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ ושמשון בכלל זה]. האהבה היא המימוש של הטוב שבעולם ובאדם ומכוחה יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד [דהיינו שלמים כאל]. ניתן להשוות את אהבות התנ"כ לאהבות הגדולות של בית שני. לדוגמא אהבת רחל בת כלבא שבוע לעקיבא. עקיבא הוציא אותה מבית אביה בו הייתה שרויה בעושר, לקח את ליבה ואת שערה ואת שיניה במחיר לימודיו וזנח אותה לחיות באורווה בעוני מנוול. לאחר 20 שנות ניכור הכיר בה ובחֶסֶד נְעוּרַיִה, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִה רק כיוון שהשתטחה לרגליו (ביטוי פיזי לירידת מעמדה של האשה). עקיבא הלך ונשא על פניה רומאית עשירה והתקיים מעושרה. בתקופת בית שני חיפשו את ההגשמה העצמית על פי המודל היווני ומאום לא עמד בין איש לבין מימוש שאיפותיו. לו היה זה סיפור בתנ"כ היה ר' עקיבא נחשב נביא שקר בשל שתמך במרד חסר סיכוי שהביא להשמדת שארית תושבי הארץ היהודיים ושכרו כמידתו היה מותו בידי צריו.
75. יש לשים לב שאין תכליתו של האדם להשיא "אושר". זה מושג שנוצר בתקופת ההשכלה והוא זר לפילוסופיה העתיקה. והכלל הוא "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" איוב ה ז. ובתקופת ההשכלה ובדעתם של האבות המייסדים [והוגי תורת הערך כגון מיל] הבסיס לאושר היה קיום ערכי ומוסרי [ניתן לתאר במושגים של "הַהֹלְכִים" ו"תְמִימֵי-דָרֶךְ", כגון:"אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" "קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ"], שלא כמו היום שניתן להשיג אושר על ידי פתיחת פחית פפסי או just do it שהרי דעתם של הפילוסופים של ההשכלה לא הייתה רחוקה הרבה משל הקדמונים ומשל הציונים. ה"אושר" הוא בהליכה בדרך הישר, זו אשר יאשרוה בניה. המושג:"וּבְנֵי-רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" התיחס לבניו של האל רשף, בני האלים [הגיצים] וקשור להבנה שלעשות עושר [הוא הקוטב הנגדי] קשור בריבים ומלחמות ובשחיתות ורע:"וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס" קהלת ב כו. לגבי מטרותיו של הממשל הנאור, מדובר בהכללת המושגים עם ההתאמות הדרושות, לאשרר [את האמנה החברתית] יבוא במקום "לאשר", הדרך היא השאת התועלת ארוכת הזמן של העם, הכוללת הגדלת העוצמה הלאומית, החינוך הערכי, פיתוח התשתיות וכך הלאה ולא הניגוד: "Panem et Circensus" [מתורגם"לחם שעשועים"]
76. בשונה מהשלטון הקונסטיטוציוני של היום, בחברה השבטית של אותה תקופה, למנהגים היה תוקף דומה לשל חוק. מטרת שלטון החוק [וישומו בצדק- Δίκη (כאן פס' ו')] היא לממש את המטרות והיעדים של הציבור ואלו מוגדרות במנהגים/חינוך/תרבות שלו. המטרה על פי אריסטו , דהיינו, לקדם את החיים הטובים [Well being] של הציבור עולה בקנה אחד עם האמור בפסוקים יד-טו ואולם כאן מפורטות מטרות נוספות כגון הליכה בקדש [ועל פי פסוק לו] גם פיתוח ה"עצמה" של העם, כפי שראינו לדוגמא אצל חזקיהו בממפעליו בנגב, ברפורמה הדתית, בבניין הכח, ערי המסכנות וכך הלאה.
77. כניעת המלכים למִלכום כפי שלימים עשה המלך אחז כשבעת מצוקה הקריב בנו למולך: הבעיר באש-דה"י ב' כח 3 העביר באש-מלכים ב' טז 3, ורצין מלך ארם ופקח בן רמליהו נכנעו לאל השנה "ולא יכלו להלחם"-שם פס' ה
78. הנוקדן ניקד כאילו מופיעה י' בשם לאחר האות ל כדי לדרוס את הזכרון של שלֶם. ירושלֶם כמו ירובעל
79. תפיסות היסטוריציסטיות כגון של הגל, ודטרמיניסטיות כגון של הכנסיה ורומנטיות כגון של היידגר, זרות לגמרי לפילוסופיה של אותה העת. יש בחירה חופשית. יש מאבק בין כוחות בשמים ובארץ ויש תוצאות שאינן קבועות מראש. שכר ועונש לא מובטח, יש קשר בין מעשה לתוצאה, האלים עשויים לתגמל מעשה טוב ולהעניש מעשה רע ומעשה אוולת, וזו גם הציפיה ואולם אין זו תוצאה הכרחית, יתכן שמאזן הכוחות יתן רשע וטוב לו וצדיק ורע לו. אשר על כן, לשיטות המוסר הטלאולוגיות אין מקום. אדם יעשה את הטוב לא על מנת לקבל פרס. כי כך חונך. [דאונטולוגיה-בתור שהוא כזה]. מה שלא משתנה הוא החזרתיות של התופעות, שכן ההסטוריה מועדת לחזור. אפשר לראות את המחזור של המאבק בין בעל למות, מותו של בעל, חזרתו משאול להר צפון ונצחונותיו וחוזר חלילה מדי שנה כתפיסה שגויה שלנו, היות ואנחנו מעוצבים בתוך תפיסת זמן לינארית. אם הזמן הוא נצחי וקבוע כמו הקוארדינטות האחרות של המרחב-זמן אז הבעל נמצא כל העת בכל המצבים של הקיום שלו, הוא נצחי ולא משתנה בתוך המרחב-זמן הנצחיים.
80. וראה מצבת הנצחון של מרנפח (1208 לפה"ס): "נבוזה כנען בכל רע נשבתה אשקלון ונתפשה גזר, ינועם היתה לאין ישראל חרב אין לו זרע…" ואחרי כן בא הנצחון הנטען במצבה על קואליציה של לובים וגויי הים. יורשיו הם המלכים קצרי החיים סתי השני, מלך שנה אחת לאחר 5 שנות מלחמת אחים, יורשו שלט שנים בודדות ואחריו המלך האחרון בשושלת מלך שנתיים, אחריו השושלת ה-20 שבה מלכו שני מלכים בתקופה של מלחמה מתמדת ואחריה קריסה כלכלית וחברתית
81. טרם המהפכה התעשיתית לא היה קיום לאדם כפרט. יחידת הקיום הקטנה ביותר הייתה המשפחה המורחבת והגם שאנחנו תופסים אותה כאוטרקית, לא היה לה קיום לעצמה והיא נזקקה לחבר או שבט שאפשר את מציאת בן/בת הזוג, ההגנה הפיזית, הסדר החברתי וגם הוא בתורו נזקק לעם שהיה היחידה התרבותית, הדתית, הנורמטיווית,האדמיניסטרטיבית ולימים הצבאית. מעבר לכך התנהל מסחר בינלאומי שאפשר את אספקת הסחורות כגון המלח, הברזל, הדגים, וכך הלאה ועד ידע ומיומנויות. כך ראינו בסיפור סדום שהעיר [פוליס]כולה פעלה כאיש אחד, "מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם"עד "צֶמַח הָאֲדָמָה" בראשית יט ד רק לוט הגר היה שונה ביניהם. לכן כותב השיר רואה את העם כחפץ במלחמה/שלום ואת העם כנענש/מפוצה ובהתאם בפסוק לו' נותן תעצומות לעם ולא לנאמניו. ואין לחפש כאן ביקורת על ושלילה של מוסד "העם", להיפך:"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ [φιλία philía] לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"ויקרא יט יח, הקאנון בונה אתוס יוצר עם; וה"פרט",- הפרט מיטלטל חסר ישע וחסר הבנה בין כוחות טמירים הגדולים ממנו ומתפיסתו. ישעיהו ברלין מבחין בין לאומיות [המעלה] ללאומנות [המגרעה]. הלאומיות יונקת משרשים פסיכולוגיים- הצורך בהגנה, שותפות, הגדרה עצמית ובטחון וגם קשרים חברתיים וכלכליים וכאמור לעיל ואילו הלאומנות היא מצב פתולגי של אגרסיביות שובניסטית האוחזת בכל אמצעי, כולל אלימות,- כדי לקדם את האינטרסים הקשורים להגדרה העצמית הלאומנית והם מעל לכל. במיוחד בקשר לתבוסה או השפלה, משבר כלכלי, גלי הגירה [שנאת האחר], רגשי עליונות או קיפוח... בשיא מצוקתם, כשהעם מותקף על ידי האמפריה המצרית, הם מבקשים:"גער", לא השמד, לא מרחב מחיה/ טיהור אתני/עריפת הכופרים- לא, ומכאן יש ללמוד, "גער" למרות שניצחת אותם והם נוצחו ונכנעו, "גער" גם כשלא, כי אין להרפות, "גער" כי הרוע ינצח כאשר הטוב שותק. "גער",- חנוך להם. ובעולמו כשהליברלים, שוחרי הגלובליזציה והצדקנות השחצנית רצצו ברצי כסף את העמים העניים שסביבם הם שיצרו את הלאומנות מחוץ ואת הראקציה מפנים, גלי השינוי שמציפים את נווה הבית של הליברליזם ומוחצים בלחצם, בהמונם ובשאונם ומביאים עליו, -כבר פחות בטוח, כבר פחות מתנשא ומרוחק בשאננות נווהו- לאומנות מבית ומחוץ.
82. לדעתו של קאסוטו, הביטוי "רצי כסף" מתייחס למטילים ש"רוצצו" ונחתכו מתוך גוש גדול של מתכת זו. "בצעי כסף"- חתיכות כסף שמשו אמצעי תשלום מקובל. את פירושו למילה "מתרפס" - כנכונות להתפייס או להתרצות - מבסס קאסוטו על ההשערה כי "מתוך ההוראה העיקרית של שורש ר-פ-ס בשפות השמיות (מעין רמס) אפשר להגיע בבניין התפעל להוראת התפייס. "בִּזַּר עמים קרבות יחפצו" מצביע על דרכה של מצרים ללחום בעמים המסרבים להעלות לה מס ולהפיצםאין זה פרוש קאסוטו עולה בקנה אחד עם :"אתה, כתנים [תנינים] בימים, ותגח בנהרותיך ותדלח מים ברגליך ותרפֹּס נהרֹתם" יחזקאל לב ב
83. חלוקת התנ"כ לפרקים נעשתה על ידי הנוצרים ומשרתת אינטרסים תאולוגיים שלהם. הוצאת קורן הייתה הראשונה לשנות את החלוקה והעימוד, ולהשיב את החלוקה לפי המסורת היהודית, ואף כללה את החלוקה הארץ ישראלית הקדומה לפרשיות, שהיו נקראות במחזור של שלש שנים. עם יציאת תנ"ך זה לאור, מדינת ישראל וצה"ל אימצו הוצאה זו כתנ"ך שיוגש לחיילי צה"ל בטקסי ההשבעה, וכן כתנ"ך שישמש באופן רשמי בטקסים של המדינה. על החלוקה לפסוקים נחלקו גם רבותנו וראה מסכת קידושין.
84. היכולת של הקדמונים לבחור בין האלים,להחזיק את חלקם או כולם [באשר האלים מיצגים האנשת תכונות, ערכים והליכות] משמעותה שמירת החופש. מונותאיזם, מונרכיה תאוקרטית, דיקטטורה של הרעיון [פרולטריון לדוגמא],- עבדות לרעיון או לאדם,- כולם הם אובדן החרויות. עברו לשיטה של דעה אחת ופתרון אחד והינה נאסף הכח לבחור ולאכוף והועבר לידיים של פקידים/מנגנונים/פרשנים/רבנים/וקברי מתים. "אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ"קהלת ח ט. על פי ישעיהו ברלין: Despite his many disagreements with them, Berlin was drawn to Romantic and revolutionary thinkers of the past by what he perceived as their passionate protest against “any form of despotism, however benevolent and rational, not because it diminishes … happiness but because it is intrinsically degrading.” Much of his work – particularly in the 1950s and early 1960s – took aim at technocratic elitism. Berlin expressed – and located within liberalism, despite its own elitist tendencies – a distrust of ‘all the great managers of society, all those who confidently and tidily arrange the destinies of others.” The evil of paternalism – the fact that it ‘degrades’ those subjected to it – was “the central reason for pursuing liberty in the first place.” This was something that liberals should never forget. Paternalist elitism shared with Communism the belief that there is a single correct “progressive” path of historical development, discoverable by “experts wise enough to detect the direction of history,” and that “the individual soul” had to be engineered to follow it, regardless of “its own conscious desires, ideals, aspirations.” Such a view, however well-intentioned, and based on genuine knowledge of and insight into political (and economic, and technical) facts, denied individual dignity and threatened individual liberty, insofar as it held that those who dissented from this direction were “not worth listening to,” a “nuisance,” who should be “swept away as an obstacle to progress.” מה שעשה את היהדות דת קטנה ואת היהודים עם קטן הוא בדיוק זה- השמירה על זכות המחשבה החופשית ["אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" קהלת ח ח ] וזה גם fons vitae שלו. מה שעשה את הדמוקרטיה הקפיטליסטית כל כך מוצלחת הם לא הערכים הליברליים של ברלין ולא כי היא דוגלת בערכי הנצח של המוסר העליון, אלא שזו פשוט שיטה יותר טובה לנהל את ההמונים ולקבל מהם את העמל, היצירתיות והיוזמה שלהם. הפלורליזם מאפשר אינטגרציה של אוכלוסיות ואנשים ומפגש הרעיונות מאפשר פרץ יצירה. הסובלנות מקטינה מתחים פנימיים ומאפשרת הגירה- שאיבה של ידיים ומוחות. והכל כפוף למולך- הוא המנוע - האינטרס האנוכי שמניע את הכלכלה. שיטה. laissez faire. לכן בגישה הפרקטית והענינית של הקדמונים בלי התיפיפות הומניסטית, וללא קשירת כתרים לנזר היצירה ולערכים מופשטים הקיימים רק כאידאות מופשטות באולימפוס, הם אומרים בריש גלי: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו...זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה, לֹא יִשְׁבֹּתוּ...לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ"- זו השיטה הקפיטליסטית וזו השיטה המתאימה לו לאדם, וְאילו "אַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ"[?][!] הוא אך פונקציה של סוציאליזציה; אשר על כן הקדמונים קראו לֵאלוהים ולא לַּאל ונהנו מהיצירה התרבותית [הפלורליזם והסובלנות] והקדמה של התקופה הכנענית, ולהיפך מירידה עצומה ברווחה וביצירה לאחר ההתנחלות.
85. על חשיבות החינוך והקריטיות של הסוציאליזציה לקיום החברה הקדמונית עמדנו במקומות אחדים. זר ומנוגד לתפיסת המוסר שלנו הוא החינוך ברמה הלאומית, דהיינו, הבאת גוי שיפליא מכותיו בעם כגון "הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה-הוּא בְיָדָ זַעְמִי...עַל-עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ"ישעיהו י ה. ואולם הפילוסופיה כמכלול אינה זרה לנו, להיפך, בשפתו של Edmund Burke: These principles are, in essence, an exploration of the concept of “nature,” or “natural law.” Burke conceives the emotional and spiritual life of man as a harmony within the larger order of the universe. Natural impulse, that is, contains within itself self-restraint and self-criticism; the moral and spiritual life is continuous with it, generated from it and essentially sympathetic to it. It follows that society and state make possible the full realization of human potentiality, embody a common good, and represent a tacit or explicit agreement on norms and ends. The political community acts ideally as a unity. This interpretation of nature and the natural order implies deep respect for the historical process and the usages and social achievements built up over time. Therefore, social change is not merely possible but also inevitable and desirable. But the scope and the role of thought operating as a reforming instrument on society as a whole is limited. It should act under the promptings of specific tensions or specific possibilities, in close union with the detailed process of change, rather than in large speculative schemes involving extensive interference with the stable, habitual life of society. Also, it ought not to place excessive emphasis on some ends at the expense of others; in particular, it should not give rein to a moral idealism (as in the French Revolution) that sets itself in radical opposition to the existing order. Such attempts cut across the natural processes of social development, initiating uncontrollable forces or provoking a dialectical reaction of excluded factors. Burke’s hope, in effect, is not a realization of particular ends, such as the “liberty” and “equality” of the French Revolution, but an intensification and reconciliation of the multifarious elements of the good life that community exists to forward...לסיכום בורק כהוגה הדעות של השמרנות אינו זר לעולמנו ואף לא שבט האל, להיפך, כל הגורמים שצוינו הם מרכיבים במה שמכונה היום ה"עוצמה" של החברה, וביום פקודה, היה ויפקדו, לא ישבות שבט מאפו. ממש כך, עד לחורבן
86. במיתולוגיה הבבלית האל אנכי יצר את חכמי הקדם כיצורים מיתולוגיים שחציים דג וחציים אדם לפני המבול ושלח אותם ללמד לאדם ציוויליזציה. "ותרב חכמת שלמה, מחכמת כל-בני-קדם, ומכול, חכמת מצריים. ויחכם, מכל-האדם, מאיתן האזרחי והימן וכלכול ודרדע, בני מחול" מלכים א ה ברור מהכתוב שבני קדם אינם אנשים וגם לא החכמה שמצטברת בציוויליזציה המצרית כגון בספריות, בשיטה, בחרטומים. "בן-חכמים אני בן-מלכי-קדם "ישעיהו יט יא בארמית בְּקַדְמֵיתָא-בָרִאשֹׁנָה וגם "לפני" (גם במובן של קדימה מ, לפנים ממנו, לפני: "מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים"-"מִן קֳדָם, כָּהֲנַיָּא"
87. לתנות אהבים ולא להתנות אהבים, תינה צרותיו. יש כאן שמץ ביקורת מרומזת שהרי ה"נותן" אינו קשור ל"תנו" ומתינו אנחנו שומעים "מתנה", ויש מתן שאינו משעבד?
88. על הפלורליזם של החברה ההיא מתאים היה שPOPPER יכתוב את The Open Society and Its Enemies ויטען שאל לה לחברה הפתוחה להיות סובלנית לדת המונותאיסטית הבלתי סובלנית כי חזקה שזו תחריב אותה...
89. השווה ישעיהו ברלין/ "מסר למאה ה21". הפספוס של ברלין, מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת, פספוס חזרת הקיצוניות משמאל ומימין ופספוס עליית הפונדמנטליזם תוך אבדן חרויות [נשים, להטבים, אבדן חופש הפולחן, ההפרדה בין דת למדינה וכך הלאה]ואסון הומניטרי, רק מדגימה את הפילוסופיה של בית ראשון ובעניינה של ארופה והמערב את מושג האוויל משריש.
90. גאוותנות בשפה מודרנית, חטא הגאוותנות לביטויו הרבים כגון: גבה רוח, גבה לב, רברבן ושחצן
91. נראה ש"עֹז" קשורה קשר הדוק לסיפור המיתולוגי, עד כדי כך ש 500 שנים מאוחר יותר נכתב ממש באותן המילים ישעיהו נא ט: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם [מ"שְׁמֵי קֶדֶם"] דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב [הוא שר של ים] מְחוֹלֶלֶת [מחול כמו העלמות התופפות] תַּנִּין [ממפלצות הים הנוראות]. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת [עושה לחרבה] יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה [תהמאת] הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים . וּפְדוּיֵי יְהוָה [כאן "אֲסִירִים"]יְשׁוּבוּן ["מוֹשִׁיב"] וּבָאוּ ["בַּיְתָה"] צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ [העדיף על "בִּזַּר" בגלל המוטיב הניסי,הנסיון ומנוסת המגור אבל מתרחק מהמיתוס]יָגוֹן וַאֲנָחָה [שני השליחים המלווים של האל, ההולכים לפניו]"
92. על איוב: "יְרֵא אֱלֹהִים" "וְעֹבַדְיָהוּ, הָיָה יָרֵא אֶת- יְהוָה--מְאֹד" מלכים א יח ג "יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת" משלי א ז "רֵאשִׁית חָכְמָה, יִרְאַת יְהוָה" תהלים קיא י "אַשְׁרֵי כָּל-יְרֵא יְהוָה-- הַהֹלֵךְ, בִּדְרָכָיו... הִנֵּה כִי-כֵן, יְבֹרַךְ גָּבֶר-- יְרֵא יְהוָה" תהלים קכח א המהפכה הדויטרונומיסטית "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" הפיכת המוטיווציה לפולחן האל מיראה ואינטרס לאהבה. ἀγάπη] agápē love] ולא ἔρως] érōs love] באשר יחסי מין פולחנים [Hiero-Gamos] קשורים לעבודת אלילים. לימים, בימי בית שני, התערבב מושג האהבה agápē בחזרה עם הארוס: "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה, קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר" ואילו היחסים עם האשה -כבר לא איילת נעורים- כבר לא קשורים באהבה érōs: "עַל כִּי-יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ, וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ. וְלֹא-אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ, וּמָה הָאֶחָד, מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים; וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם, וּבְאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אַל-יִבְגֹּד" מלאכי ב יא στοργή] storgē love] לכל היותר
93. הבעלים היו מקומיים, היה בעל לכל עם, בעל של מקום ומכאן "אל ישראל". אל הוא אבי האלים הכנעני המקביל ליהוה והוא האב של בעל, על-בעל גאוותו. יש כאן הקבלה ליחס שבין בעל לישראל היחס של אל לבעל
94. הינה כי כן במקובץ קבלנו את מרכיבי הפילוסופיה הפוליטית של קדמוננו: מטרות השלטון, הבסיס לחובות של השלטון ולכוחו, היחס בין הרשות השופטת למחוקקת, ואופי החופש הפוליטי והצדק החברתי, הכל בהתאם למבנה החברה והסביבה ובהתאם למנטליות, לידע ולמבנה הנפש של אותם הזמנים [Genius Seculi]. בהתאמות המתבקשות אנו שומעים אותם מהדהדים מתוך הצהרת העצמאות האמריקאית.