ביאור:תהלים פא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קיצור דרך: a2681

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י תהלים פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ קכא קכב קכג קכד קכה קכו קכז קכח קכט קל קלא קלב קלג קלד קלה קלו קלז קלח קלט קמ קמא קמב קמג קמד קמה קמו קמז קמח קמט קנ       (מהדורות נוספות של תהלים פא)
ר' הביאור במהדורה המעומדת


א לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, לְאָסָף:

ב הַרְנִינוּ השמיעו קול רינה לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ שהוא מקור כוחנו, הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג שְׂאוּ הרימו קול ב- זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל.
ד תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ בראש חודש ב- שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה בראש חודש, בו הירח מתכסה לְיוֹם חַגֵּנוּ שחל בחג, ראש השנה.
ה כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא תקיעת השופר היא מצוה על ישראל, מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ו עֵדוּת מצוה בִּיהוֹסֵף ליוסף, לעם ישראל שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ כאשר יצא ה' להכות עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי שבה שפה לא מובנת, מיצרית (דומה ל"גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ" - דברים כח מט) אֶשְׁמָע.
ז הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל מלשאת מטען כבד שִׁכְמוֹ, כַּפָּיו מִדּוּד מלסחוב סל אבנים תַּעֲבֹרְנָה.
ח בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ, אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם ברעם שיצא ממקום נסתר, מהענן בו שוכן ה', אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה "וְלֹא הָיָה מַיִם... הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' " - במדבר כ יג, סֶלָה.
ט שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ, יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי.
י לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר.
יא אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ.
יב וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי.
יג וָאֲשַׁלְּחֵהוּ ולכן הנחתי להם להמשיך במעשיהם הרעים בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם לפי עצותיהם הרעות.
יד לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי, יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ.
טו כִּמְעַט ברגע אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ, וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי.
טז מְשַׂנְאֵי יְהוָה יְכַחֲשׁוּ לוֹ יחביאו את שנאתם לה', וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם מכיוון שהם רק מחביאים את שנאתם, הפורענות שמורה להם ותגיע בעתיד אם ימשיכו לשנוא.
יז וַיַּאֲכִילֵהוּ אך את ישראל הצדיקים יאכיל ה' מֵחֵלֶב משומן ה- חִטָּה, וּמִצּוּר מסלע (עץ תאנה או תמר הגדל בין הסלעים) - דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

הערות

  • הפסוק האחרון נראה כהמשך ל"הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (פסוק יא) ואולי נכתב בסוף המזמור כדי לסיים בלשון ברכה (דעת מקרא על פסוק יז)
  • המזמור נאמר כשיר של יום ליום חמישי וכן יש מנהגים לאמרו בראש השנה (לפי פסוק ד) ובסוכות.