ביאור:משנה כלים פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כלים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

מסכת כלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל

----

כלי חרס

חטיבה I: טהרתם בשבירתם

(א) כְּלֵי עֵץ, כְּלֵי עוֹר, כְּלֵי עֶצֶם, כְּלֵי זְכוֹכִית,

המשנה מדגישה את המיוחד בכלי חרס ובכלי נתר (מלח), שלא ניתנים לטבילה אלא טהרתם היא רק בשבירתם. וראו ויקרא יא לב-לג, ולעיל א, א.

לעניין כלי נתא ראו ספרא צו פרק ז א.

והשוו לדעת מגילת המקדש, נ, 16-19: "וכל כלי חרש ישברו כי טמאים המה, ולא יטהרו עוד עד לעולם". לפי מגילת המקדש גם כלים שבורים הם טמאים.

פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים.

נִשְׁבָּרוּ - טָהָרוּ.

חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים - מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּן וְלַבָּא.

כְּלֵי חֶרֶשׂ וּכְלֵי נֶתֶר - טֻמְאָתָן שָׁוָה:

מִטַּמִּין וּמְטַמִּין בְּאָוֵיר,

וּמִטַּמִּין מֵאַחֲרֵיהֶן, וְאֵינָן מִטַּמִּין מִגַּבֵּיהֶן,

וּשְׁבִירָתָן הִיא טַהֲרָתָן.

(ב) הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶשׂ - וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, שבריהם וּדְפָנוֹתֵיהֶן, שברי דפנותיהם יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן, יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין

המשנה מגדירה מה גודל השבר המקסימלי.

כלי חרס קטנים, המכילים פחות מלוג, או שבריהם - אם הם יכולים לעמוד ללא סמיכה, ומכילים שמן המספיק לסיכת קטן (ראו שבת ח, א.) - מקבלים טומאה.

אם הכלי המקורי החזיק בין לוג לסאה (24 לוגים) - אסור שהשברים יחזיקו יותר מרביעית הלוג; וראו שם ח, ח. אחרת הם מקבלים טומאה.

אם הכלי המקורי החזיק בין סאה לשתי סאים - אסור שהשברים יחזיקו יותר מחצי לוג.

אם הכלי המקורי החזיק עד חמש סאים - אסור שהשברים יחזיקו יותר מלוג.

ר' עקיבא אינו מגדיר את השברים לפי תכולת הכלים השלמים אלא לפי שמם: קדרות דקות, חביות לודיות לחמיות וחצבים.

ריב"ז מוסיף לר' עקיבא חצבים גדולים וטוען שבפכים גליליים ובחביונות אין הדפנות מקבלות טומאה למרות שיש להן בית קיבול. בתוספתא ב, א, אומרים על ריב"ז "ישתקע הדבר ואל יאמר".

ראו גם ספרא צו, פרק ז, וכן שם שמיני פרשה ז.

שֵׁעוּרָן - מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן, וְעַד לֹג.

מִלֹּג וְעַד סְאָה - בָּרְבִיעִית.

מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם - כַּחֲצִי לֹג.

מִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלוֹשׁ, וְעַד חָמֵשׁ סְאִים - בַּלֹּג, דִּבְרֵי רְבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֲנִי אֵינִי נוֹתֵן בָּהֶן מִדָּה,

אֶלָּא הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶשׂ, וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, וּדְפָנוֹתֵיהֶן, שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין,

שֵׁעוּרָן מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן - וְעַד קְדֵרוֹת הַדַּקּוֹת.

מִקְּדֵרוֹת הַדַּקּוֹת וְעַד חֲבִיּוֹת לוּדִיּוֹת - בָּרְבִיעִית.

מִלּוּדִיּוֹת וְעַד לַחְמִיּוֹת - בַּחֲצִי לֹג.

מִלַּחְמִיּוֹת וְעַד חֲצָבִים גְּדוֹלִים - בַּלֹּג.

רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּי אוֹמֵר: חֲצָבִים גְּדוֹלִים, שֵׁעוּרָן - כִּשְׁנֵי לָגִּין;

הַפַּכִּין הַגְּלִילִים וְהַחֲבִיּוֹנוֹת, שֵׁעוּר קַרְקְרוֹתֵיהֶן - כָּל שֶׁהֵן,

וְאֵין לָהֶן דְּפָנוֹת. דין "דפנות" - ראו לעיל

משנה ג מונה כלי חרס שאינם מקבלים טומאה. במשנה ד-ו כלים שלעיתים מקבלים טומאה, ובמשנה ז-ח כלים טמאים.

חטיבה II: כלי חרס טהורים וטמאים

(ג) הַטְּהוֹרִים שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶשׂ:

וְטַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז שולחן בלי שוליים, וּמַחְתָּה פְרוּצָה, מחתה מחוררת וְאַבּוּב שֶׁלַּקַּלָּאִים, כלי מנוקב לקליית חיטה

הטבלה המחתה והאבוב אינם בעלי בית קיבול. בשורות הבאות יש כלים שיש להם בית קיבול אבל אינם מיועדים לשמירת נוזל, ובסוף המשנה חוזרים לכלים שאין להם בית קיבול ולכן אין להם גם "אחורים" ואינם מגינים מפני הטומאה.

לעניין הסילונות הכפופים ראו תוספתא ב, א, שמטמאת אותם.

לעניין הספינה ראו שבת ט ב: הספינה מתבטלת לעומת הים.

וְסִלּוֹנוֹת, צינורות מחרס אַף עַל פִּי כְפוּפִין, אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין;

וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת כלי בישול שהשתמש בו כמכסה על סל לחם, וְטָפֵי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים,

וְחָבִית שֶׁלַּשַּׁיָּטִין, חבית המשמשת מצוף וְחָבִית דְּפוּנָה בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, חבית שמיועדת להשלים כלי גדול

וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסֵל, וְהַשֻּׁלְחָן,

וְהַסְּפִינָה, וְהַמְּנוֹרָה שֶׁלַּחֶרֶשׂ - הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶשׂ - אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם.

לעניין מגופת היוצרים (אבניים) קובע ר' נחמיה בתוספתא ב, א, חילוף הדברים.

וראו שם, שמשפך ממתכת טמא אפילו אם הוא של בעה"ב.

(ד) פַּנֵס שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל שֶׁמֶן - טָמֵא,

וְשֶׁאֵין בּו אם בתוך הפנס מכניסים נר, הפנס רק מגן מהרוחֹ - טָהוֹר.

מְגוּפַת הַיּוֹצְרִים אובניים שֶׁהוּא פוֹתֵחַ בָּהּ - טְהוֹרָה,

וְשֶׁהוּא גּוֹמֵר בָּהּ בסיום יצירת הכלי - טְמֵאָה.

מַשְׁפֵּךְ שֶׁלְּבַעֲלֵי בָתִּים - טָהוֹר,

וְשֶׁלָּרוֹכְלִין - טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁלַמִּדָּה, מודד בו דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ, וּמֵרֵיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ.

(ה) כְּסוּיֵי כַדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּכְסוּיֵי חֲבִית נְיָרוֹת - טְהוֹרִין.

הכיסויים במשנה זו עומדים מול הכבכב במשנה ג. בתוספתא ב, א אף קובעים שהכבכב שאין לו ידית - טמא.

אִם הִתְקִינָן לְתַשְׁמִישׁ - טְמֵאִין.

כְּסוּי הַלַּפָּס:

בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב, וְיֵשׁ לוֹ חַדּוּד אם המכסה נקוב או יש לו ידית שאינה מאפשרת להשתמש בו ככלי - טָהוֹר;

אִם אֵינוּ נָקוּב וְאֵין לוֹ חַדּוּד - טָמֵא,

מִפְּנֵי שֶׁהִיא האשה המבשלת מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוֹנְקֵי.

(ו) גִּצְטְרָה כלי חרס שֶׁנִּמְצֵאת סדוקה בַּכִּבְשָׁן,

עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ - טְהוֹרָה;

אם הגיסטרא נסדקה לפני שהיתה ראויה לשימוש היא טהורה. הסימן הוא ששבריה גדולים יחסית, ראו תוספתא ב, ב.

הטעם "שהוא מוציא פרוטות" הוא טעמו של ר' אלעזר, שמטהר את הטיטרוס אם החור שבו יכול להוציא פרוטה, כי אז הוא נחשב שבור; והשוו לקמן ג, ב, דעת ר' אליעזר.

מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ - טְמֵאָה.

טִטְרוֹס: פיפטה רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק מְטַהֵר. רְבִּי יוֹסֵה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹצִיא פְּרוּטוֹת.

(ז) הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶשׂ:

השוו משנה ג.

קופסת תבלינים של עץ, שנטמא אחד התאים בנוזל - אין הטומאה עוברת, אבל אם נטמא בשרץ - נטמא כל בית התבלין מעץ. אם יש לו שוליים גבוהים יותר משולי הקופסאות - נטמא כולו.

דברי ר' יוחנן בן נורי על העובי נאמרו במקור בתוספתא ד, ה, לעניין עובי המחיצה בין חלקי התנור. כאן מסבירה אותם התוספתא ב, ב, במקרה שהנוזלים נפלו על אחת המחיצות, ואז בודקים לאיזה תא הם קרובים יותר.

וְטַבְלָה שֶׁיֶּשׁ לָהֶן לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה,

וְטַבְלָה שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת. מחוברות לשולחן

אִם יֶשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף, שולי השולחן גבוהים משולי הקערות נִטַּמָּאת אַחַת מֵהֶן - נִטַּמּוּ כֻלָּם.

וְכֵן בֵּית תַּבְלִין שֶׁלַּחֶרֶשׂ, קופסה שיש בה כמה תאים לתבלינים וְקָלָמָרִין הַמַּתְאֶמֶת.

בֵּית תַּבְלִין שֶׁלָּעֵץ שֶׁנִּטַּמָּא אֶחָד אחת הקופסאות בְּמַשְׁקֶה - לֹא נִטַּמָּא חֲבֵרוֹ.

רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ,

הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא - טָמֵא,

וְהַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר - טָהוֹר.

אִם יֵשׁ עָלָיו לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטַּמָּא אֶחָד מֵהֶן - נִטַּמָּא חֲבֵרוֹ.

(ח) הַלַּפִּיד - טָמֵא.

הצרצור הוא כד גדול, ועל פתחו היו מניחים כעין מסרק כדי למנוע זחילה של הנוזל כששופכים ממנו. המסרק עצמו אינו בית קיבול, לדעת ר' אליעזר.

וּבֵית שֶׁקָעוֹ שֶׁלַּנֵּר - מְטַמֵּא בְאָוֵיר.

הַמַּסְרֵק שֶׁלַּצַּרְצוּר - רְבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמִּין.