ביאור:בבלי זבחים דף קיח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ורבי יהודה [1] אמר לך: כי כתיב 'הישר' [2] – 'בעיניו' הוא דכתיב, אבל בבמה גדולה - אפילו חובות נמי ליקרוב;
אלא [3] הא כתיב 'איש' [4], לאו למימרא ד'איש' - ישרות הוא דליקרוב, הא חובות לא ליקרוב?
כי כתיב 'איש' - להכשיר את הזר [5].
זר - מ'וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' [פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחח לה’] (ויקרא יז ו)' נפקא [6]!?
מהו דתימא ליבעי קדוש בכורות כמעיקרא - קא משמע לן.
חכמים היינו תנא קמא [7]?
אמר רב פפא: קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו [8].
אמר מר: רבי שמעון אומר [אף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן]:
מאי טעמא דרבי שמעון?
דכתיב: (יהושע ה י) ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח [בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו].
פשיטא [9]!?
אלא הא קא משמע לן: דחובות - כעין פסח הוא, דקרב; הא לאו כעין פסח - לא קרב.
ואידך?
מיבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: ערל [10] מקבל הזאה [11].
תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה: אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן.
אמר ליה: דאמר לך מני?
רבי שמעון היא,דאמר: אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן; תתרגם מתניתך [12] בעולת חובה [13], דאיכא 'עולת נדבה'; דאי חטאת [14] – חטאת נדבה מי איכא [15]?
ולוקמה במנחת חובה, דהא איכא חביתין [16]?
קא סבר [17]: אין מנחה בבמה [18].
באו לשילה [נאסרו הבמות; ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות מלמעלן]:
מנא הני מילי [19]?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כתוב אחד אומר (שמואל א א כד) [ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה ואיפה אחת קמח ונבל יין] ותביאהו בית ה' שילה [והנער נער], וכתוב אחד אומר (תהלים עח ס) ויטש משכן שילה אהל שכן באדם, וכתיב (תהלים עח סז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר; הא כיצד? לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן.
קדשי קדשים [נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה]:
מנא הני מילי?
אמר רבי אושעיא: דאמר קרא [20]: (דברים יב יג) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה: בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה!
אימא: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה, אבל אתה זובח בכל מקום שתראה!?
אמר רבי ינאי: אמר קרא: (דברים יב יד) [כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך] שם תעלה [עלתיך] ושם תעשה [כל אשר אנכי מצוך];
רבי אבדימי בר חמא אמר: אמר קרא:
ולו תאנת שילה [21] (יהושע טז ו: ויצא הגבול הימה המכמתת מצפון ונסב הגבול מזרחה) תאנת שלה [ועבר אותו ממזרח ינוחה] [22]: מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו.
רבי אבהו אמר: אמר קרא: (בראשית מט כג) בן פרת יוסף בן פרת עלי עין [בנות צעדה עלי שור] [23]: עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו [24] - תזכה ותאכל כמלא עיניה.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: (דברים לג טז) [וממגד ארץ ומלאה] ורצון שוכני סנה [תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו] : עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו [25] - תזכה ותאכל בין השנואין [26].
תנא: רואה שאמרו - רואה כולו, ולא המפסיק בינו לבינו.
אמר ליה רבי שמעון בן אליקום לרבי אלעזר: אסברא לך [27]
כגון בי כנישתא דמעון [28].
אמר רב פפא: 'רואה' שאמרו: לא רואה כולו [29] אלא רואה מקצתו;
בעי רב פפא: עומד ורואה יושב ואינו רואה – מאי?
בעי רבי ירמיה: עומד על גבי הנחל ורואה, בתוך הנחל ואינו רואה – מאי?
תיקו.
כי אתא רב דימי אמר רבי: בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר (דברים לג יב) [לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו] חופף עליו כל היום [ובין כתיפיו שכן] - כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין.
כי אזיל אביי, אמרה קמיה דרב יוסף, אמר: חד ברא הוה ליה לכייליל [30] ולא מיתקן! והכתיב (תהלים עח ס) ויטש משכן שילה [אהל שכן באדם], וכתיב (תהלים עח סז) וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר.
אמר רב אדא: מאי קא קשיא ליה? דלמא שכינה בחלק בנימין וסנהדרי גדולה בחלק יוסף - מדמצינו בבית עולמים דשכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה!?
אמר ליה: הכי? השתא: התם מיקרבן נחלות גבי הדדי, הכא מי מקרבן [31]?
הכא נמי מקרבן, כדאמר רבי חמא ברבי חנינא: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה - הכא נמי: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, והיינו דכתיב (יהושע טז ו) [ויצא הגבול הימה המכמתת מצפון ונסב הגבול מזרחה] תאנת שלה [ועבר אותו ממזרח ינוחה] [32].
כתנאי: (דברים לג יב) [לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתיפיו שכן]:
'חופף עליו' - זה מקדש ראשון;
'כל היום' - זה מקדש שני;
'ובין כתיפיו שכן' - אלו ימות המשיח.
רבי אומר: 'חופף עליו' - זה העולם הזה [33];
'כל היום' - אלו ימות המשיח;
'ובין כתיפיו שכן' - זה העולם הבא.
תנו רבנן: 'ימי אהל מועד שבמדבר - ארבעים שנה חסר אחת;
ימי אהל מועד שבגלגל - ארבע עשרה: שבע שכבשו ושבע שחלקו;
ימי אהל מועד שבנוב וגבעון - חמשים ושבע;
נשתיירו לשילה [34] שלש מאות ושבעים חסר אחת.
ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת – מנלן?
דאמר מר: שנה ראשונה עשה משה את המשכן; שניה - הוקם המשכן [35] ושלח משה מרגלים;
שבגלגל - ארבע עשרה: שבע שכבשו ושבע שחלקו – מנלן?
דקאמר כלב [36]: (יהושע יד ז) בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי [37], וכתיב [שם, פסוק י] [ועתה הנה החיה ה' אותי כאשר דבר זה ארבעים וחמש שנה מאז דבר ה' את הדבר הזה אל משה אשר הלך ישראל במדבר] ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה; כי עבריה לירדן בר כמה הוי? - בר שבעין ותמני [38], וקאמר [39] 'בן חמש ושמונים שנה' - הרי שבע שכבשו [40];
ושבע שחלקו – מנלן?
איבעית אימא: מדשבע שכבשו - שבע נמי שחלקו [41];
ואיבעית אימא: מדלא משכחת לה (יחזקאל מ א) [בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש] בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר [בעצם היום הזה היתה עלי יד ה' ויבא אתי שמה] [42].
אהל מועד שבנוב וגבעון - חמשים ושבע - מנא לן?
דכתיב (שמואל א ד יח) ויהי כהזכירו את ארון האלהים [ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד והוא שפט את ישראל ארבעים שנה]; ותנא: כשמת עלי הכהן - חרבה שילה, ובאו לנוב; כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב [43], ובאו לגבעון; וכתיב (שמואל א ז ב) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' [44]; הני עשרים שנה = עשר שנה שמלך שמואל בעצמו [45], ושנה שמלך שמואל ושאול, ושתים שמלך שאול [46], ושבע דדוד, [47]
הערות
[עריכה]- ^ דאמר 'יחיד נמי מקריב חובות בגדולה'
- ^ דממעט יחיד מהקרבת חובות
- ^ לרבי יהודה
- ^ ואי לאו למעוטי אף מבמה גדולה אתא - למה לי דכתיב 'איש' נכתוב 'כל הישר בעיניו' וכיון ד'בעיניו' - היינו קטנה, פשיטא ד'איש' הוא דמימעיט, דהא צבור לא מקרבי בה!
- ^ לעבודת במה
- ^ לקמן בפירקין; דכתיב (ויקרא יז ו) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד: כהן פתח אהל מועד, ואין כהן בבמה, אלא אפילו זר, ואפילו עבד; הכי דריש ליה בתורת כהנים [ספרא אחרי מות פרשתא ו פרק ט משנה ז]
- ^ רבנן בתראי היינו רבנן קמאי, דהא אינהו נמי הכי אמרי: דיחיד לא קרבו אלא עולות ושלמים, וצבור קרבי נמי חובות, דהא מ'איש' נפקא להו מיעוטא
- ^ לרבנן קמאי לא קרבו נסכים במדבר, ועולה ושלמים גרידא בלא נסכים קא גמרי דקרבי בבמה, דבמדבר לא קרבי: ד'כי תבאו' דפרשת נסכים (במדבר טו ב) - להטעינה נסכים במשכן שילה אתא, לאחר ירושה וישיבה, כדאמרן ב'השוחט' (לעיל קיא.); ורבנן בתראי - לטפויי אתו: מדתנן משנה יתירא כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין בגלגל - למה להו למיתני? הא רבי יהודה נמי בצבור כוותייהו קאמר, והכי איבעי להו למימר 'כאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים'? אלא לטפויי אדרבנן קמאי אתו, ואמרי: כל שהציבור צריכין להקריב באהל מועד שבמדבר - מקריבין באהל מועד שבגלגל, ולטפויי נסכים אתו, ולמימר דקרבו במדבר לצבור וליחיד, וכן בגלגל - לשתי הבמות; ולמאן דאית ליה 'קרבו במדבר' אית ליה דקרבו בבמת יחיד בגלגל, ד'כי תבאו' לא אתא אלא להטעינה נסכים לבמה קטנה, דהא בגדולה כבר היו קריבין
- ^ דבעו למיעבד פסח
- ^ שנטמא במת
- ^ וטהור מטומאת מת ליגע בקדשים; ויליף מהכא, דכתיב (יהושע ה י) 'בגלגל ויעשו את הפסח', דמשמע שעשאוהו כהלכתו: במילה, בטהרה; ורובן ערלים היו במדבר, דכתיב (שם) 'לא מלו'; ואמרינן ביבמות: בעשרה בניסן, שעברו את הירדן, לא מהול משום חולשא דאורחא, אלא בחד סרי - הוא דמהול, ואשתכח דטמאי מתים שהיו בהם - שהרי רובן טמאי מתים היו: שמתו אבותיהם כל ארבעים שנה במדבר, ונטמאו בהם, ואם לא קבלו הזאה ונטהרו בערלותן - אין להם שהות להזות משמלו, דהא צריך להפריש שלשה ימים בין הזאה להזאה: רביעי חמישי וששי! וכאן - אי לא הזו עד יום אחד עשר בניסן הזאה ראשונה לאחר שמלו - תו לא מטי זמן הזאה שניה עד יום חמשה עשר! וביבמות איתיה להא דרבי יוחנן בפרק 'הערל' (דף עא:)
- ^ דקתני 'חובות הקבוע להם זמן קרבו בגדולה'
- ^ כגון עולות של תמידין ומוספין; צבור קרבו בה; אבל חטאות הקבוע להם זמן, כגון שעירי הרגלים של צבור - לא קרבו בה
- ^ דאי חובות הקבוע להם זמן - בחטאת נמי קאמר
- ^ ליקרב כיוצא בה בקטנה? ועל כרחיך מתניתין קא משמע לן דלא קרבו לרבי שמעון בגדולה לבד מפסחים אלא חובות שיש כיוצא בהן נדבה - מדקתני 'אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן', ואי סלקא דעתא כל חובות הקבוע להם זמן קאמר, 'פסחים' דקתני למה לי? הכי הוה ליה למימר 'אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא חובות הקבוע להם זמן', והוו להו פסחים בכלל! אלא הכי קאמר: אלא פסחים שקרבו בגדולה ולא קרבו בקטנה כלל, ושאר דברים שקרבו כאן וכאן - אין חילוק בהן, אלא שבזו לא קרבו אלא נדבות ובזו קרבו אף חובות הקבוע להם זמן
- ^ דמשכחת לה כאן מנחת נדבה בקטנה ובגדולה עודפת: מנחת חביתין, שהיא חובות הקבוע להן זמן בכל יום
- ^ רב אדא בר אהבה
- ^ ד'זבחים' כתיב; ובשלמי צבור דעצרת - ליכא לאוקמה, משום דשלמי במה קטנה - לא דמי להו: שאלו קדשי קדשים, ואלו קדשים קלים
- ^ דבית אבנים למטן ויריעות לגג
- ^ משתבאו אל המנוחה קאי קרא
- ^ חפשתיו ולא מצאתיו במקרא, אבל מצאתי
- ^ 'תאנת' - לשון תאניה ואניה (איכה ב ה): שהיו מתאנחין ורואין: שמשם היו זוכרין אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו
- ^ 'פרת' יוסף. לשון פריה ורביה: מקום אכילת קדשים נתרבה לו על ידי העין; ושילה - בחלקו של יוסף היתה, כדכתיב (תהלים עח סז) וימאס באהל יוסף וגו' אחר ויטש משכן שילה [שם,פסוק ס] כתיב
- ^ אשת אדוניו
- ^ 'ורצון': על ידי רצון: שלא רצה ליזון ממה שאינו שלו
- ^ שילה - קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו
- ^ גירסת רש"י: אסברא לי: הראני דוגמא לדבר
- ^ משם היו רואין את שילה ולא היה דבר מפסיק
- ^ לראות משם את כל שילה
- ^ נראה בעיני כי אביו של אביי - 'כייליל' שמו
- ^ שילה וגבול נחלת בנימין
- ^ תאנת שילה - על שהיה בנימין מתאונן עליה
- ^ כל מקום ששרתה שכינה, ואף שילה ונוב וגבעון
- ^ מארבע מאות ושמונים מיציאת מצרים לבנין הבית
- ^ דכתיב 'ויהי בחדש הראשון בשנה השנית [באחד לחדש הוקם המשכן] (שמות מ יז)
- ^ בשעת חילוק כשבא לתבוע חברון
- ^ והיא היתה השנה השניה
- ^ נתעכבו במדבר שוב שלשים ושמונה שנה; נמצא כלב בן ע"ח שנים כשעברו הירדן
- ^ בשעת חילוקה
- ^ נשתהו לכיבוש
- ^ סברא בעלמא היא
- '^ דלא מיתוקם קרא דכתיב ביחזקאל, ודרשינן במסכת ערכין (דף יב.): איזה היא שנה שראש השנה בעשור לחדש? - הוי אומר זה יובל!' ולא מנו שמיטין ויובלות אלא לאחר ירושה וישיבה, וכי אמרת דשנות כיבוש וחילוק - י"ד היו, ודלית להו ממנין היובלות - משכחת לה דחרב הבית בשנת ל"ו ליובל, והוה ליה שנת היובל שנת י"ד שנה אחר 'שנה שהוכתה העיר'; ואי לא - לא משכחת לה; כיצד: (מלכים א ו א) ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה [לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל] ויבן הבית לה’’; צא מהן ארבעים שהיו במדבר - נמצא משבאו לארץ עד שנבנה הבית ארבע מאות וארבעים; והבית עמד ארבע מאות ועשר - הרי שמונה מאות וחמשים: הרי י"ז יובלות שלימים! צא מהן י"ד שכבשו ושחלקו: שלא מנו יובלות - נמצא בית חרב קודם השלמת היובל י"ד שנה; והכי תניא בהדיא בערכין (שם:): 'שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו, ואי אתה יכול לומר 'משנכנסו מנו', שאם אתה אומר כן - נמצא בית חרב בתחילת היובל, ואי אתה מוצא 'ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר'!' אלא צא מהן שבע שכבשו ושבע שחלקו, ואתה מוצא ארבע עשרה שנה אחר שהוכתה העיר
- ^ על ידי שאול
- ^ בקרית יערים - שם נתנוהו לסוף ארבעה חדשים שעמד בשדה פלשתים, שנאמר (שמואל א ה ו) ותכבד יד ה' אל האשדודים, והחזירוהו בעגלה חדשה, ונתנוהו שם, ועשה שם עשרים שנה - עד שהביאו דוד משם בשנה ראשונה שנעשה מלך על כל ישראל, שהיא שנה שמינית למלכו על יהודה
- ^ שהיה שופט לבדו משמת עלי עד שמלך שאול
- ^ ובמסכת תמורה (דף יד: טו.) הכי גרסינן לה: עשר שנים שמלך שמואל לעצמו - דאותה שנה ששאלו להם מלך היא שנה עשירית לשמואל הרמתי - ושנה אחת מלכו שמואל ושאול יחד: שהיה שאול הולך אחר עצת שמואל עד שסרח במעשה אגג, וסר שמואל מעליו, כדכתיב (שמואל א טו לה) 'ולא יסף שמואל לראות את שאול וגו', ומלך שוב שאול שתי שנים - והן שכתב במקרא (שמואל א יג א) 'ושתי שנים מלך על ישראל' - דלא חשיב אותם דמלך שמואל בהדיה, והיינו דאמרינן בסמכת תענית (דף ה:): מי גרם לשאול שישב בגבעה שתי שנים ומחצה? - תפלתו של שמואל ברמה: דבחצי שנה ראשונה סרח ונגזרה עליו מיתה, אלא שעמדה לו תפלת שמואל
- ^ ושבע שמלך דוד בחברון על יהודה; ולכשהמליכוהו כל ישראל עליהם - הביא את הארון מקרית יערים עיר דוד - הרי עשרים