ביאור:בבלי זבחים דף כה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ולרבי שמעון, דלא בעי קידוש קומץ [1], ולמאן דאמר לרבי שמעון נמי בעי קידוש קומץ [2] בשמאל אכשורי מכשר [3] – 'יד' 'יד' דרבא למה לי? אי לקמיצה עצמה [4] - מדרב יהודה בריה דרבי חייא נפקא, דאמר רב יהודה בריה דרבי חייא: 'מאי טעמא דרבי שמעון [5]? דאמר קרא [6]: (ויקרא ו י) [לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי] קודש קדשים היא כחטאת וכאשם; [7] בא לעובדה ביד - עובדה בימין, כחטאת [8]; בא לעובדה בכלי - עובדה בשמאל, כאשם [9]' [10]!?
לא נצרכא אלא לקומץ מנחת חוטא [11]; סלקא דעתא אמינא: הואיל ואמר רבי שמעון [12] שלא יהא קרבנו מהודר, [13] כי קמץ לה בשמאל נמי תיתכשר [14] - קא משמע לן [15].
משנה:
נשפך הדם [16] על הרצפה [17] ואספו - פסול.
גמרא:
תנו רבנן (ויקרא ד ה) ולקח הכהן המשיח מדם הפר [והביא אתו אל אהל מועד]: מדם הנפש, ולא מדם העור ולא מדם התמצית; מדם הפר: דם מהפר יקבלנו [18]; דאי סלקא דעתך מִדם הפר [19] כדכתיב [20]: מדם ואפילו מקצת דם - והאמר רב: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר, שנאמר (ויקרא ד ז) [ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד] ואת כל דם הפר ישפוך [אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד]; אלא מדם הפר: דם מהפר יקבלנו, וקסבר: גורעין [21] ומוסיפין [22] ודורשין [23].
תוספות ד"ה גורעין ומוסיפין ודורשין: לא שייך למיפרך 'סכינא חריפא אפסקא קראי' אלא כשמחסר תיבה אחת, כי ההיא ד'יש נוחלין' [ב"ב דף קיא:]; ואם תאמר: תיפוק לי מדממעטינן דם סכין - כל שכן שעל הרצפה!? ויש לומר דדילמא דם סכין גרע, משום דנתקבלה בפסול; אי נמי: אי לאו טעמא דגורעין ומוסיפין ודורשין - הוה אמינא ד'מדם הפר ולא מדם הפר ודבר אחר' אתא למעוטי שעל הרצפה, אבל דסכין - שפיר דמי.
גופא אמר רב יהודה אמר רב: השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר, שנאמר (ויקרא ד ז) [ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד] ואת כל דם הפר ישפך [אל יסוד מזבח העלה אשר פתח אהל מועד].
והא בשיריים כתיב [24]?
אם אינו ענין לשיריים - דהא ליתיה לכוליה דם [25] - תניהו ענין בקבלה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: השוחט צריך שיגביה סכין למעלה [26], שנאמר (ויקרא ד יד,יח) ולקח מדם הפר - ולא מדם הפר ודבר אחר [27].
ודם סכין - במאי מקנח ליה?
אמר אביי: בשפת מזרק [28], כדכתיב (עזרא א י) כפורי זהב [שלשים כפורי כסף משנים ארבע מאות ועשרה כלים אחרים אלף] [29].
אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: השוחט צריך שיתן
ורידין לתוך הכלי [30].
איתמר נמי: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: ורידין צריך שיראו אויר כלי.
בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: היה מקבל, ונפחתו שולי מזרק [31] עד שלא הגיע דם לאויר מזרק [32] – מהו? אויר שאין סופו לנוח [33] כמונח דמי [34]? או לא כמונח דמי [35]? [36]
אמר ליה: תניתוה: 'חבית שמונחת תחת הזינוק [37]: מים שבתוכה ושבחוצה לה פסולין [38]; צירף פיה לזינוק [39] - מים שבתוכה [40] פסולין, ושבחוצה לה [41] כשירין [42]'.
האי – מאי? בעי מיניה 'אויר שאין סופו לנוח', וקא פשט ליה 'אויר שסופו לנוח' [43]?
תרתי קא בעי מיניה [44]: אם תימצי לומר 'אויר שאין סופו לנוח - לאו כמונח דמי', אויר שסופו לנוח מאי?
רב יוסף מתני הכי;
רב כהנא מתני: חבית בעא מיניה [45], ופשט ליה [46] חבית [47].
רבה מתני: חבית בעא מיניה, ופשט ליה מזרק [48]: אי אתה מודה במזרק, שאי איפשר לו בלא זינוק [49].
תנן התם [פרה פ"ו מ"ד]: '[50] נתן ידו [51] או רגלו או עלי ירקות [52] כדי שיעברו מים לחבית – פסולין [53]; עלי קנים ועלי אגוזים – כשירה; זה הכלל: דבר המקבל טומאה – פסולין, דבר שאינו מקבל טומאה – כשירין'
מנא הני מילי?
דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בר אבא: אמר קרא: (ויקרא יא לו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור [ונגע בנבלתם יטמא]: הוייתן על ידי טהרה תהא [54].
אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: זאת אומרת [55]: אויר כלי ככלי דמי [56]!
אמר ליה רבי זירא לרבי חייא בר אבא: ודילמא בשותת [57]?
אמר ליה: תרדא [58]! כדי שיעברו מים לחבית תנן [59].
ואמר רבי חייא בר אבא: אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי צדוק נישנית משנה זו, דתנן [עדויות פ"ז מ"ד]: 'העיד רבי צדוק על הזוחלין שקילחן בעלי אגוזין שהן כשירין; זה היה מעשה באוהלייא, ובא מעשה לפני חכמים בלשכת הגזית, והכשירו'.
אמר רבי זירא אמר רבי: הצורם [60] אזן הפר, ואחר כך קיבל דמו [61] – פסול, שנאמר ולקח מדם הפר* - פר שהיה כבר [62].
- [אולי ויקרא ד,ה: ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אתו אל אהל מועד:
או ויקרא טז,יד: ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו:
או ויקרא טז,יח: ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב]
אשכחן קדשי קדשים [63], קדשים קלים מנלן?
אמר רבא: תניא: (שמות יב ה) שה תמים זכר בן שנה [יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו] שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה [64]; בקבלה בהולכה בזריקה מנין? תלמוד לומר: יהיה: כל הוייותיו לא יהיו אלא תם ובן שנה.
איתיביה אביי [תוספתא זבחים פ"ד מ"ב; תוספתא פסחים פ"ו מ"ג]: 'רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן [65] כזית בשר או כזית חלב - זורק את הדם' [66]?!
תרגומא אבן שנה [67].
ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה בשעת הולכה וזריקה בן שתים?
אמר רבא: זאת אומרת: שעות פוסלות בקדשים [68].
אמר רבי אמי אמר רבי אלעזר: היא בפנים [69] ורגליה בחוץ; חתך [70] ואחר כך שחט - כשירה [71] [72];
הערות
[עריכה]- ^ כדאמר ב'הקומץ רבה' (מנחות פ"ג מ"ד; דף כו.): שלא בכלי שרת פסולה, ורבי שמעון מכשיר
- ^ דאיכא אמוראי דפליגי התם במילתיה דרבי שמעון, ואיכא למאן דאמר: הכל מודים בקומץ שטעון קידוש, וכי קאמר רבי שמעון 'כשרה' - בהקטרה קאמר: אם נטלו מתוך כלי שרת לאחר שקידשו והקטירו בידו
- ^ לקדש: דלא עדיף קידוש הקומץ מקבלת הדם, דמכשר לה רבי שמעון בשמאל
- ^ שתהא בימין, דלרבי שמעון לא נפקא ליה מוקמץ הכהן (ויקרא ה יב), דהא אמרו לעיל דבעינן לרבי שמעון אצבע מדרב יהודה נפקא
- ^ דמכשר הקטרת קומץ שלא בכלי אם העלן למזבח בידו
- ^ במנחה
- ^ להכי איתקש מנחה לחטאת ואשם לומר לך:
- ^ שזריקת דמה בימין במתן אצבע ולא בכלי ובעיא ימין דכתיב בה אצבע וכהונה
- ^ שזריקה בכלי, והיא כשרה בשמאל לרבי שמעון, כדאמר לעיל: זרק בשמאל פסול ורבי שמעון מכשירי
- ^ אלמא אי בעי ביד – עביד, אי בכלי – עביד, וממילא נפקא קמיצה בימין: דהא עבודת יד היא, ולא עבודת כל
- ^ שתהא קמיצתו בימין
- ^ בפרק קמא דמנחות (דף ו.) 'בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה: שלא יהא חוטא נשכר; ומפני מה לא הטעינה? -
- ^ סלקא דעתא אמינא
- ^ קמיצת שמאל תתכשר בה
- ^ 'יד' 'יד' דרבא; כולה שמעתין במנחות
- ^ מצואר בהמה
- ^ שלא נתקבל בכלי
- ^ שאם נשפך מן הצואר על הרצפה ואספו – פסול, שהרי לא נתקבל מהפר
- ^ דהאי מ"ם דכתיבא במדם דרשינן ליה
- ^ דמשמע מקצת הדם
- ^ אות מתיבה זו
- ^ אותה על חבירתה
- ^ כרבי שמעון בסדר יומא
- ^ בשפיכת שיריים כתיב ולא בקבלה
- ^ שכבר ניתן ממנו על הקרנות
- ^ שלא יפול דם הסכין על המזרק
- ^ סכין
- ^ ולא לתוכו
- ^ 'כפורי זהב' קרי למזרקין בספר עזרא, על שם קינוח, כדאמר במסכת חולין (דף ח:) אי איכא בליתא דפריסא למכפריה; אי נמי: ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא - גבי נירון קיסר (גיטין דף נו.)
- ^ דנהוי קבלה מהפר שפיר; והאי 'תוך' - לאו דווקא: דהא לא אפשר אלא על אוירו של תוך כלי
- ^ קרקעיתו; פיני"ו בלע"ז
- ^ לבין דופני מזרק, בעוד הדם למעלה מהן; ומיהו על כנגד אוירו הן, דהא 'ורידין רואים אויר כלי'
- ^ כגון האי: שעתידים שוליו ליפול עד שלא ינוח דם לתוכו
- ^ והוה ליה כמי שנתקבל ונשפך, דכשר לאוספו
- ^ והוה ליה כנשפך מן הצואר לרצפה, דפסול
- ^ וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפחתו שוליו - לא מיבעיא ליה: דמשנכנס לתוכן הויא קבלה.
- ^ צנור המקלח מים מהר זקוף, והקילוח מקלח למרחוק, ונופל לחבית; וחבית זו אינה מונחת שם לשם קידוש מי חטאת
- ^ כלומר: שלא יתן כלי לתוך אוירה, ויאחזנו בידו לקבל בו הקילוח לקידוש, ואף לא חוצה לה למעלה מאוגניה כנגד אוירה: דכיון שהגיעו מים כנגד אוירה - הרי הן כמונחים בתוכה, ופסק לה חיותייהו, ואנן - מים חיים אל כלי (במדבר יט יז) בעינן לקדוש; אלמא אויר כמונח דמי! ולקמיה פריך: האי – 'אויר שסופו לנוח' הוא
- ^ שאין אויר מפסיק בין פיה לזינוק
- ^ כלומר: שבאו לתוך אויר דופנותיה
- ^ אף על פי שכנגד אוירה
- ^ שעדיין לא פירשו מן הצינור, ואפילו אויר אין כאן
- ^ אויר שסופו לנוח הוא, כגון הא דקתני רישא 'שבחוצה לה פסולין' - דילמא האי דחשיב ליה כמונח - משום דראוי היה לנוח: שהרי חבית זו שלימה, וראוי היה לנוח אי לא שבא זה וקלט, אבל נפחתו שולי מזרק - לא היה עתיד ראוי לנוח
- ^ ופשט ליה חדא מינייהו
- ^ לא הוה שמיעא ליה הא מתניתין, ובעא מיניה: חבית שמונחת תחת הזינוק מים שבחוצה לה כנגד אוירה - מהו לקלוט אותן למי חטאת?
- ^ מהא מתני'
- ^ דפסולין
- ^ צא ולמד מקבלת דם
- ^ כששוחט על אויר הכלי - אין הדם שותת במקומו, אלא מקלח לרוחב הכלי עד להלן; ואי אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי - נמצא כשהוא יורד לכלי - מן האויר הוא בא, ולא מן הפר, והתורה אמרה[בדרשה לעיל, מהילים מדם הפר]: 'דם מהפר יקבלנו'; וגבי חבית נמי: אויר שסופו לנוח הוא, וכמונח דמי, ופסולין
- ^ קילוח היורד מהר מעוקם, שמשפע ועולה, ואין הקילוח יורד לחבית
- ^ ונתן ידו למעלה מראש הצנור לעשות כעין מרזב כדי שיעברו המים דרך ידו לחבית של קידוש
- ^ הראויין לאכילה ומקבלין טומאה
- ^ המים, כדיליף לקמיה
- ^ הוייתן של מים המטהרים - על ידי טהרה תהא: כשאתה מהווה אותם להיות מקוה או קדוש - הוי מהווה אותם על ידי דבר שאין מקבל טומאה
- '^ מדקתני נתן ידו כו' פסל
- ^ דהא אין המים שותתין מידו לכלי בשתיתה, אלא בהעברה: כשיוצאין מידו מקלחין להם על פני רחב פי החבית - ואפילו הכי פסול; אלמא משיצאו מידו לקלח על פני אויר - הוה ליה כאילו שתתו מידו לכלי, שהרי ידו על כנגד שפת הכלי מונחת, ומשיצאו מידו מקלחים - באו כנגד אוירו; דאי לאו ככלי דמי - אמאי פסול? הלא מן האויר באין לו, והוה ליה כנותן ידו בצינור משוך מן הקילוח עשר אמות
- ^ מידו לכלי, ולא באו מן האויר
- ^ שוטה בהול
- ^ והעברה - בקילוח משמע
- ^ אקרני"ר; דהוי מום דתנן (בבכורות דף לז.) 'נפגמה אזנו' - גבי מום
- ^ דהוה ביה מום בין שחיטה לקבלה
- ^ צריך שיהא שלם בשעת קבלה כבשעת שחיטה
- ^ דהאי - בפר כתיב
- ^ דכתיב (שמות יב ד) תכוסו על השה דהיינו שחיטה; וסמיך ליה שה תמים וגו'
- ^ בשעת זריקה
- ^ אבל אם נטמא כל הבשר והחלב או שאבד - לא יזרוק; רבי יהושע לטעמיה, דדריש ועשית עולותיך הבשר והדם (דברים יב כז): אם אין בשר - אין דם; [(לקמן קד.) פסחים עז.; ספרי ראה פסקא כו] מיהא זורק; ואין לך בעל מום גדול מזה; קשיא לרבא, דאמר 'בעינן תם בשעת זריקה'; אבל לרבי זירא לא קשיא: דהא לא בעי תם אלא בשחיטה וקבלה
- ^ אביי אמר ליה לרבא: תרגמה אבן שנה למתניתין, דמשמע דבעי 'כל הוויותיו כשעת שחיטה' - אבן שנה קאי, דסליק מיניה: בן שנה יהיה - כל הווייתו יהיה בן שנה, אבל אם נכנס בשנה שניה בין שחיטה לזריקה – פסול, דשעות פוסלות בקדשים, כדפירש ואזיל; אבל תם - לא תילף מיניה, דהאי יהיה - לאו אתמים קאי; וקבלה בקדשים קלים בתמימות: הואיל וגלי בקדשי קדשים - גלי
- ^ דשנה האמורה בקדשים, קיימא לן בפרק 'יוצא דופן' במסכת נדה (דף מז:) דאין מונין לה מתשרי כשאר ראשי שנים, אלא מיום שנולד, מעת לעת לשנה הבאה, וילפינן לה מקרא: דכתיב בהו בן שנתו - שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם; ואשמעינן הכא דלא תימא מיום ליום הוא דבעינן ולא משעה לשעה, אלא אף משעה לשעה: שאם נולד בניסן בי"ד ובט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד בניסן בט' שעות - אסור לזרוק דמו בעשירית, שכבר עברה שנתו
- ^ בעזרה
- ^ רגליה
- ^ שלא נתערב דם פסול יוצא עם דם שבמזרק שנתקבל בו הדם
- ^ ולקמיה פריך: הא שויה בעלת מום?