ביאור:בבלי זבחים דף מה
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הלכתא למשיחא [1] ?!
אמר ליה אביי: אלא מעתה - כל שחיטת קדשים לא לתני: 'הלכתא למשיחא' הוא!? אלא דרוש וקבל שכר - הכי נמי דרוש וקבל שכר!?
הכי קאמינא לך: 'הלכתא' למה לי.
לישנא אחרינא: אמר ליה: 'הלכה' קאמינא [2].
משנה:
קדשי עובדי כוכבים - אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, והשוחטן בחוץ פטור - דברי רבי שמעון; רבי יוסי מחייב [3].
גמרא:
תנו רבנן [תוספתא קרבנות פ"ה מ"ד]: [4] קדשי עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואין עושין תמורה, ואין מביאין נסכים [5]; אבל קרבנן טעון נסכים - דברי רבי שמעון.
אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר [6], שנאמר בהן ([[ויקרא כב{יח|ויקרא, כב{יח]]) 'לה’’ [7];
[8] במה דברים אמורים [9]? - בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית [10] - מועלין בהן [11]'.
לא נהנין ולא מועלין: לא נהנין – מדרבנן;
ולא מועלין - דגמר מעילה 'חט' 'חט' מתרומה [12], דבתרומה כתיב [13]: - (ויקרא כב טו) [ולא יחללו את קדשי] בני ישראל [את אשר ירימו לה’] - ולא עובדי כוכבים;
אין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא - מאי טעמא? דאתי פיגול 'עון' 'עון' מנותר, ואתי נותר 'חילול' 'חילול' מטומאה, ובטומאה כתיב (ויקרא כב ב): [דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי] בני ישראל [ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני ה’] - ולא עובדי כוכבים [כדשנינן (לעיל מד,א)].
ואין עושין [14] תמורה - מאי טעמא?
דאיתקש תמורה למעשר בהמה [15], ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן [16], ובמעשר דגן כתיב 'בני ישראל' (במדבר יח כו: ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ידוד מעשר מן המעשר) - ולא עובדי כוכבים.
וכי דבר הלמד בהיקש [17] חוזר ומלמד [18] בהיקש?
מעשר דגן - חולין הוא [19].
הניחא למאן דאמר 'בתר מלמד אזלינן' [20], אלא למאן דאמר 'בתר למד אזלינן' - מאי איכא למימר?
אלא: מעשר בהמה חובה שאין קבוע לה זמן הוא, וחובה שאין לה זמן קבוע - ישראל מייתו, עובדי כוכבים לא מייתו [21].
ואין מביאין נסכים:
תנו רבנן: [22] (במדבר טו יג) ’[כל ה]אזרח [יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחח לה’] [23] אזרח מביא נסכים, ואין העובד כוכבים מביא נסכים;
יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים?
תלמוד לומר: [במדבר טו,י: ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחח לה’] (במדבר טו יא) ככה [יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים (במדבר טו יב) כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם] [24]'.
'אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר; במה דברים אמורים? בקדשי מזבח [אבל בקדשי בדק הבית - מועלין בה]:
מאי טעמא [25]?
קסבר: כי גמרה מעילה חט חט מתרומה - [26] דומיא דתרומה [27], דקדישא קדושת הגוף, אבל קדושת בדק הבית - דקדושת דמים – לא.
תנו רבנן: 'דם שנטמא וזרקו בשוגג – הורצה;
במזיד - לא הורצה [28]; במה דברים אמורים? – ביחיד, אבל בציבור - בין בשוגג בין במזיד – הורצה; <ובעובדי כוכבים - בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה'.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: כמאן [29]? דלא כרבי יוסי, דאי רבי יוסי - האמר בכולן אני רואה להחמיר?
אמר להו רב פפא: אפילו תימא רבי יוסי: שאני התם, דאמר קרא 'להם' [שמות כח,לח: והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנת קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה’] - להם ולא לעובדי כוכבים.
אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: אלא מעתה (ויקרא כב ב) [דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי] אשר הם מקדשים לי [אני ה’] [30] - הכי נמי הם ולא עובדי כוכבים [31]?
אלא אמר רב אשי: אמר קרא: לרצון להם [32], ועובדי כוכבים לאו בני הרצאה [33] נינהו [34].
משנה:
דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול [35] - חייבין עליהן [36] משום נותר ומשום טמא [37], חוץ מן הדם [38].
רבי שמעון מחייב בדבר שדרכן לאכול [39], אבל העצים והלבונה והקטורת - אין חייבין עליו משום טומאה [40].
גמרא:
תנו רבנן: 'יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח? ודין הוא: ומה פיגול [42]: שהוא בקביעה [43] ובידיעה אחת [44] ולא הותר מכללו [45], אין חייבין עליו אלא על דבר שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח – טומאה, שהיא בעולה ויורד [46] ובשתי ידיעות [47] והותרה מכללה [48], אינו דין שאינו חייב אלא על דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח? תלמוד לומר: (ויקרא כב ב) [דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי] אשר הם מקדשים לי [אני ה’] [49].
יכול מיד [50]?
תלמוד לומר: (ויקרא כב ג) [אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה’] יקרב [51];
אמר רבי אלעזר: וכי יש נוגע שהוא חייב [52]? אלא מה תלמוד לומר 'יקרב'? - בהוכשר בשר ליקרב הכתוב מדבר [53];
הא כיצד?
יש לו מתירין [54] - משיקרבו מתירין;
אין לו מתירין [55] - משיקדש בכלי [56].
אשכחן טומאה, נותר מנלן [57]?
אתי 'חילול' 'חילול' מטומאה [בנותר כתיב כי את קודש ה' חילל (ויקרא יט ח), ובטומאה כתיב וינזרו ... ולא יחללו (ויקרא כב ב)].
ולילף 'עון' 'עון' מפיגול?
[## הלמודים של נותר ושל פגול מעורבים: ויקרא ז,יח: ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא גם לנותר וגם לפגול! וכן בויקרא יט,ז-ח: ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה: [פסוק ח] ואכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההוא מעמיה:]
מסתברא מטומאה הוי ליה למילף, שכן גז"ל סימן [58]!
אדרבה: מפיגול הוה ליה למילף, שכן הותר [59], ציץ [60], טהור [61], בזמן [62], קָרֵב [63] - והני נפישן!?
אלא מדתני לוי, דתני לוי: מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר [64]? - תלמוד לומר: (ויקרא כב ב) [דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל] ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי [אני ה’] [65] -
הערות
[עריכה]- ^ הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ועכשיו לא הוצרכנו לה
- ^ האי דמיתמהנא - אקביעות הלכה הוא דמיתמהנא; דמיגרס בעינן מיתני משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר, אבל קיבוע הלכה אינה אלא להורות הלכה למעשה, ועכשיו אינו נוהג
- ^ מפרש בגמרא; וכשהתנדבום לגבוה קאמר
- ^ מפרשה לקמיה:
- ^ בפני עצמם, בלא זבח, כישראל שמתנדבין יין, כדתנן במנחות (דף קד:)
- ^ בכל הדברים הללו אני רואה בקדשי עובדי כוכבים להחמיר כבקדשי ישראל
- ^ דכתיב [דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אלהם איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעלה] ודרשינן ב'הכל שוחטין' (חולין יג:) 'איש'; מה תלמוד לומר 'איש איש'? - לרבות את העובדי כוכבים: שנודרים נדרים ונדבות כישראל
- ^ אתאן לתנא קמא:
- ^ דאין מועלין בהן
- ^ עובד כוכבים שהתפיס לבדק הבית
- ^ ולקמן מפרש טעמא
- ^ כתיב במעילה [נפש כי תמעל מעל] וחטאה בשגגה [מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם] (ויקרא ה טו), וכתיב בתרומה [ושמרו את משמרתי] ולא ישאו עליו חטא [ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם] (ויקרא כב ט)
- ^ בתריה דהאי קרא
- ^ בהמה
- ^ דכתיב במעשר והיה הוא ותמורתו (ויקרא כז לג)
- ^ עשר תעשר (דברים יד כב) ואמר מר בבכורות (דף נג:): בשני מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן
- ^ מעשר בהמה הלָמוד בהיקש שלא יהא נוהג בעובדי כוכבים
- ^ על התמורה
- ^ ובכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים, כדאמר ב'איזהו מקומן' (לקמן מט:)
- ^ דאי מלמד חולין - אף על גב דלמד קדש - למדים בו הלמד מן הלמד; ופלוגתייהו ב'איזהו מקומן' (שם)
- ^ דלא איתרבו עובדי כוכבים אלא לנדרים ונדבות, כדכתיב בקרא לכל נדריהם וגו' (ויקרא כב יח), והוא הדין נמי דלא מייתו חובה הקבוע להם זמן, כגון עולת ראייה ושלמי חגיגה, אלא לא פסיקא ליה, הואיל ומביאין עולה ושלמי נדבה; אבל מעשר, חטאת ואשם - לא שייך בהו כלל
- ^ בפרשת נסכים כתיב ב'שלח לך' [במדבר טו: מנחות ונסכים]
- ^ ומינה ילפינן לקמן בפרק 'כל התדיר' (דף צא:) 'אזרח' - מלמד שמתנדבים נסכים ומביא בפני עצמן נדבה
- ^ שאחר שחובה תלויה בקרבן, לא שנא ישראל ולא שנא עובד כוכבים; הלכך: שָׁלַח דמי נסכיה - יקרבו משלו, ואם לאו - מקריבים משל ציבור, שתנאי בית דין הוא במסכת שקלים (דף יא:)
- ^ אמילתיה דרבי שמעון קאי, אמעילה, דקאמר: אבל קדשי בדק הבית דעובדי כוכבים מועלין
- ^ למעוטי עובדי כוכבים
- ^ קדשי מזבח - הוא דגמרה דקדיש גופייהו, כתרומה, שאינן נפדין
- ^ קנסא דרבנן הוא; ולא שיביא אחר, דא"כ נמצאו בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה ולהביא חולין לעזרה! אלא: לא הורצה להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו; והכי אמר לה שמואל במסכת יבמות (דף צ.)
- ^ הא דקתני דעובדי כוכבים לא הורצה
- ^ דכתיב גבי וינזרו
- ^ ותימא: דקדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום טומאה לרבי יוסי? והא קאמר בכולן אני רואה להחמיר
- ^ גבי ציץ כתיב [בפסוק דלעיל, דכתיב בו 'להם': (שמות כח לח:)
- ^ להקב"ה
- ^ שאינו מתרצה להם
- ^ כגון: הקומץ, והקטרת, וכל השנויים במשנתינו
- ^ כרת
- ^ האוכלן בטומאת הגוף; ועל שגגתם – חטאת, כדיליף בגמרא
- ^ דאימעוט בהדיא כדאמר בגמרא
- ^ שדרך בני אדם לאכול, ואף על פי שזה מן הנקטרים, כגון: קומץ, ומנחת כהנים, ודומין לה
- ^ ורבנן פליגי עלה, כדמרבינן להו מכל הבשר יתירא - לרבות עצים ולבונה
- ^ הכי גרסינן: 'נומי ר"ש בדבר שדרכו לאכול חייב' וכך שמעתי מבית מדרשו של רבינו יעקב; ול"נ שכך פירש ר' משולם בר קלונימוס גאון בשעת מיתתו: 'נומי רבי שמעון' כמו 'אמר רבי שמעון'; ובספרים היה כתוב 'הדם ועמו'.
- ^ האוכל פיגול בשוגג
- ^ חטאתו קבוע, לעני כלעשיר: כשבה או שעירה
- ^ שאינו צריך ידיעה בתחלה: שאכל בשוגג וידע שאכל
- ^ אצל ציבור
- ^ לעשיר בהמה, ובדלות שתי תורים, ובדלי דלות עשירית האיפה - גבי שמיעת קול, בויקרא ה
- ^ נטמא, וידע שנטמא, ונעלמה ממנו טומאה ואכל את הקודש ולא ידע, ומשאכל ידע; אבל שיש בה ידיעה בסוף ואין בה ידיעה בתחלה: שלפני אכילתו לא ידע מעולם בטומאה זו – פטור; והכי גמרינן לה בשבועות (דף ד.)
- ^ טומאת הגוף הותרה אצל ציבור בפסח, דתנן (פסחים פ"ז מ"ד; דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה
- ^ ריבה כל המוקדשים; וגבי וינזרו כתיב
- ^ משהוקדשו - מתחייב עליו מיד אם אכלו בטומאה
- ^ מכל זרעכם; רבי אלעזר מפרש לה ואזיל
- ^ והלא אינו חייב אלא אם כן אכל, כדכתיב (ויקרא כב ד) איש איש מזרע אהרן [והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע]
- ^ ואקדשים קאי, והכי קאמר: 'אשר יקריב קדשים' - ואחר כך יאכלם - וטומאה עליו, כדמפרש אכילה בקרא דבתריה
- ^ כגון: אימורים ובשר - שהדם מתירן; ושירי מנחות - שהקומץ מתירן
- ^ כגון: מנחת כהנים, וכהן משיח, ונסכים
- ^ שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן
- ^ דחייב עליו אף על דבר שאין לו מתירין, כדקתני מתניתין: דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהן משום נותר
- ^ נותר וטומאה - פסול הגוף ופיגול פסול מחשבה; נותר וטומאה אין זריקת הדם מביאתן לידי פסולן, ופיגול זריקת הדם קובעתו בפסול; נותר וטמא נאמר בהן חילול
- ^ נותר ופיגול - לא הותרו מכללן כטומאה
- ^ ואין הציץ מרצה עלייהו כטומאה, ואף על גב דבטומאת הגוף קאמינא, שאין הציץ מרצה עליה - שם טומאה מיהת נרצית בציץ
- ^ שניהן טהורין
- ^ ושניהן נפסלין בזמן: זה - בנותר - חוץ לזמן, וזה במחשבת זמן
- ^ ושניהן פסולין בקרב, לאפוקי טומאת הגוף שפסולן במקריב
- ^ האי קרא דוינזרו
- ^ דכתיב גבי טומאה