ביאור:בבלי זבחים דף קב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ואין זר רואה את הנגעים [1]; ואם תאמר אהרן הסגירה - אהרן קרוב הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים [2]! אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה: אני כהן, ואני מסגירה, אני חולטה, ואני פוטרה'; קתני מיהת 'משה זר ואין זר רואה את הנגעים'!

אמר רב נחמן בר יצחק: שאני מראות נגעים, ד'אהרן ובניו' כתובין בפרשה.

מיתיבי [3]: חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל: יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה [4] סגן, בן בנה [5] משוח מלחמה [6], ואחיה [7] נשיא שבט - ואבילה על שני בניה קתני מיהת 'יבמה מלך': מלך – אִין, כהן גדול לא!

אימא: אף מלך.

כתנאי [8]:

(שמות ד יד) ויחר אף ה' במשה [ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו]: רבי יהושע בן קרחה אומר: כל 'חרון אף' שבתורה נאמר בו רושם [9], וזה לא נאמר בו רושם;

רבי שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר 'הלא אהרן אחיך הלוי [10]' - והלא כהן הוא!? הכי קאמר: אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו - הוא כהן ואתה לוי;

וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד;

ויש אומרים: [11] לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה [12], שנאמר (דברי הימים א כג יד) ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי [13], ואומר (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו [קראים אל ה' והוא יענם];

מאי ואומר?

וכי תימא לדורות הוא דכתיב [14] - ואומר 'משה ואהרן בכהניו'.

וכל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם? והכתיב (שמות יא ח) [וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא] ויצא מעם פרעה בחרי אף - ולא אמר ליה ולא מידי!

אמר ריש לקיש: סטרו [15] ויצא.

ומי אמר ריש לקיש הכי? והכתיב: (שמות ז טו) [לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה] ונצבת לקראתו על שפת היאור [והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך], ואמר ריש לקיש: מלך הוא, והסביר לו פנים [16]; ורבי יוחנן אמר: רשע הוא, והעיז פניך בו [17]!?

איפוך.

אמר רבי ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, דכתיב (שמות יא ח) וירדו כל עבדיך אלה אלי [והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא ויצא מעם פרעה בחרי אף] ואילו לדידיה לא קאמר ליה [18]!

רבי יוחנן אמר: מהכא: (מלכים א יח מו) ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב [עד באכה יזרעאלה] [19].

אמר עולא: בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב (שמות ג ה) [ויאמר] אל תקרב הלום [של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא], ואין 'הלום' אלא מלכות, שנאמר [20] (שמואל ב יז יח) [ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר] מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הבאתני עד הלום.

מתיב רבא: 'רבי ישמעאל אומר: יבמה מלך' [נתנו לו להיות מלך]?

אמר רבה בר עולא: 'לו ולזרעו' קאמר.

וכל היכא דכתיב 'הלום' - לדורות הוא? והא גבי שאול, דכתיב (שמואל א י כב) [וישאלו עוד בה’] הבא עוד הלום איש [ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים]: הוא – אִין, זרעו – לא!?

\איבעית אימא: הא הוה איש בשת, ואיבעית אימא: שאני שאול דאפילו בגויה לא קאים [21].

כדרבי אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שפוסקים גדולה לאדם - פוסקים לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנאמר (איוב לו ז;) לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא [וישיבם לנצח ויגבהו], ואם הגיס דעתו [22] - הקב"ה משפילו, שנאמר (איוב לו ח) ואם אסורים בזקים [23] ילכדון בחבלי עוני.

בעלי מומין, בין בעלי מומין [עוברין, בין בעלי מומין קבועין -חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין]:

מנא הני מילי?

דתנו רבנן [ספרא צו פרשתא ב פרק ג משנה ה]: (ויקרא ו יא) 'כל זכר' [24] - לרבות בעלי מומין; למאי? אי לאכילה [25] - הרי כבר נאמר (ויקרא כא כב) לחם אלהיו מקדשי הקדשים [ומן הקדשים] יאכל! אלא לחלוקה [26].

תניא אידך: כל זכר - לרבות בעלי מומין' – למאי? אי לאכילה - הרי כבר אמור; אי לחלוקה - הרי כבר אמור!?

שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום, בעל מום מעיקרו מנין? תלמוד לומר: 'כל זכר’’;

תניא אידך: ’’כל זכר' - לרבות בעל מום – למאי? אי לאכילה - הרי כבר אמור; ואי לחלוקה - הרי כבר אמור; ואי לבעל מום מעיקרו - הרי כבר אמור!?

שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע, בעל מום עובר מנין? תלמוד לומר: 'כל זכר’’.

כלפי לייא [27]!

אמר רב ששת: איפוך.

רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך, ואיצטריך [28]: סלקא דעתך אמינא [29] -


עמוד ב

כי טמא: מה טמא: כמה דלא טהור לא אכיל - אף האי נמי: כמה דלא מתקן לא אכיל? - קא משמע לן [שגם בעל מום עובר אוכל].

כל שאינו ראוי [לעבודה - אינו חולק בבשר, וכל שאין לו בבשר - אין לו בעורו]:

ולא? והרי בעל מום, דלא ראוי לעבודה וחולק!? ותו: הא ראוי לעבודה חולק? הרי טמא בקרבנות ציבור, דראוי לעבודה - ואינו חולק [30]!?

ראוי לאכילה קאמר.

והרי קטן, דראוי לאכילה ואינו חולק!? [31]

הא [32] - לא קתני [33].

השתא דאתית להכי - לעולם כדקאמר מעיקרא [34]: אי משום טמא [35] - טמא לא קתני [36], ואי משום בעל מום - רחמנא רבייה.

אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק:

הא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים – חולק; מתניתין - דלא כאבא שאול, דתניא: 'אבא שאול אומר: לעולם אינו אוכל עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים, דאמר קרא (ויקרא ז לג) המקריב את דם השלמים ואת החלב [מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה]: דאפילו הקטר חלבים נמי בעי [37].

בעי רב אשי [38]: נטמא בינתיים - מהו? בשעת זריקה ובשעת הקטרה בעינן, והאיכא? או דלמא עד שיהא טהור משעת זריקה ועד שעת הקטר חלבים?

תיקו.

אמר רבא: האי דינא - מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא, דאמר 'בבית הכסא דנתה [39]: בא טבול יום ואמר [40]: "תן לי ממנחה [41] ואוכל [42]"?

אמר לו [43]: ומה אם במקום שיפה כחך: בחטאתך [44] דחיתיך מחטאת ישראל [45], מקום שהורע כחך: במנחתך [46] - אינו דין שאדיחך [47] ממנחת ישראל!

[ישיב הכהן טבול היום:] ומה אם דחיתני מחטאת ישראל, שכשם שיפה כחי כך יפה כחך [48] - תדחיני ממנחה, שכשם שהורע כחי כך הורע כחך?! הרי הוא אומר (ויקרא ז ט) [וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת] לכהן המקריב אותה לו תהיה [49]: בא הקרב ואכול; תן לי מחטאת ישראל ואוכל!

אמר ליה [50]: ומה במקום שהורע כחי במנחתי [51] - דחיתיך ממנחת ישראל, מקום שיפה כחי - בחטאתי - אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?

אמר ליה: ומה אם שדחיתני ממנחת ישראל, שכשם שהורע כחך כך הורע כחי - תדחיני מחטאת ישראל, שכשם שיפה כחך כך יפה כחי? הרי הוא אומר (ויקרא ו יט) הכהן המחטא אותה יאכלנה [במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד] – בא, חטא ואכול!

אמר ליה: תן לי מחזה ושוק [52] ואוכל [53]!

אמר ליה: ומה במקום שיפה כחך - בחטאתך - דחיתיך [מחטאת ישראל], מקום שהורע כחך – בשלמים, שאין לך בהן אלא חזה ושוק - אינו דין שאדיחך!?

מה אם דחיתני מחטאת, שכן הורע כחי אצל נשיי ועבדיי [54] - תדחיני מחזה ושוק שכן יפה כחי אצל נשיי ועבדיי!

הרי הוא אומר (ויקרא ז יד) [והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה’] לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה: בא, זרוק ואכול!

יצא טבול יום [55], קוליו וחמוריו על ראשו [56], אונן מימינו, מחוסר כפרה משמאלו [57].

פריך רב אחאי לימא ליה [58]: תן לי מבכור ואוכל [59]!?

משום דאמר ליה [60]: ומה במקום שהורע כחי בחטאת אצל נשיי ועבדיי, דחיתיך מחטאת ישראל, מקום שיפה כחי בבכור - דכוליה דילי היא - אינו דין שאדחך ממנו?

ומה אם דחיתני מחטאת: שכשם שהורע כחך כך הורע כחי - תדיחני מבכור, שכשם שיפה כחך כך יפה כחי!?

הרי הוא אומר (במדבר יח יז) [אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם] את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר [אשה לריח ניחח לה' ] [פסוק יח]: ובשרם יהיה לך [כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה] [61] : בא, זרוק, ואכול! [62].

ואידך פריך: מי כתיב 'ובשרם לכהן הזורק'? 'ובשרם יהיה לך' כתיב: אפילו לכהן אחר.

והיכי עביד הכי [63]? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא?

לאונסו [64] שאני.

הערות[עריכה]

  1. ^ דכתיב (ויקרא יג ב) 'והובא אל אהרן [הכהן או אל אחד מבניו הכהנים]’
  2. ^ כדתניא בסנהדרין (דף לד:): 'כל ריב וכל נגע' (דברים כא ה): מה ריבים שלא בקרובים - אף נגעים שלא בקרובים
  3. ^ ביום שהוקם המשכן קאי, בסדר עולם
  4. ^ אלעזר
  5. ^ פנחס
  6. ^ כדאשכחן במִדְיָן (במדבר לא ו): 'אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא' והוא המדבר אל העם: 'שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם' (דברים כ ג)
  7. ^ נחשון
  8. ^ אם משה כהן היה
  9. ^ סימן מה של חרון היה שם: פעמים הכאה, פעמים נזיפה, פעמים קללה וגידוף, כגון (שמואל א כ ל) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות; ויחר אף אליהוא (איוב לב ב) - לא רבים יחכמו (שם, פסוק ט); ויחר אף יעקב ברחל - התחת אלהים (בראשית ל ב), לשון נזיפה הוא
  10. ^ שהיה ראוי להיות לוי - ידעתי כי דבר ידבר הוא - ומשם זכה לכהונה
  11. ^ ולא פסקו לו כהונה מעולם;
  12. ^ אבל הוא - כל ימיו כהן היה; ורב - דאמר כ'יש אומרים'
  13. ^ אבל הוא - כהן
  14. ^ לאחר זמן נכתב: כשהיו מייחסים את הכהונה ואת הלויה, ולהכי נקט 'בניו יקראו': דלא הוה ליה למימר 'משה יקרא על שבט הלוי', שהרי לא היה קיים, ואין לו לומר אלא על המתייחסים
  15. ^ הכהו על לחיו
  16. ^ והיינו 'ונצבת לקראתו': לפי גדולתו הכון לקראתו
  17. ^ היינו 'ונצבת לקראתו': למלחמה ולדבר עזות
  18. ^ 'וירדת אלי והשתחוית לי לאמר וגו', ואע"ג דמסקנא הכי הוה, דכתיב (שמות יב לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו [צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם]
  19. ^ אחאב רוכב, והוא רץ לפניו, שהיה אחאב יחידי ולאו אורח ארעא
  20. ^ דוד אמרה
  21. ^ ומיהו 'הלום' - מלכות עולמית הוא, וכשפסקו לו לשאול - מלכות עולמית פסקו לו, אבל הוא גרם לעצמו שתנטל הימנו
  22. ^ 'ויגבהו'
  23. ^ גבהות לבם גורם להם להיות אסורים בזקים
  24. ^ כל זכר קמא, במנחה כתיב, ב'צו את אהרן' (ויקרא ו יא: כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדרתיכם מאשי ה' כל אשר יגע בהם יקדש); 'כל זכר' תניינא בחטאת כתיב (ויקרא ו כב: כל זכר בכהנים יאכל אתה קדש קדשים הוא), והשלישי באשם (ויקרא ז ו: כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא); וברייתות הללו בתורת כהנים, במדרש המקראות
  25. ^ להתירו לאכול מחלק חביריו אם יזמנוהו עמהם, אבל הוא לא יחלוק
  26. ^ ליטול חלק כאחד הכשרים
  27. ^ בעל מום עובר משמע להתירו טפי מבעל מום קבוע
  28. ^ קרא למידרשיה הכי
  29. ^ מהו דתימא קרא קמא קבוע הוא דאכשר רחמנא, דחס עליה משום דלית ליה היתירא למחר וליומא אחרינא, אבל עובר - דאית ליה היתירא למחרת
  30. ^ אמרן לעיל בריש פירקין (דף צט:) דאין חולק
  31. ^ קטן אינו חולק, דכתיב 'איש כאחיו' (ויקרא ז י - במנחה), ודרשינן ליה במנחות (דף עג.) ובקדושין (דף נג.): 'איש חולק - אפילו בעל מום, ואין קטן חולק - אפילו תם'.
  32. ^ 'ראוי לאכילה חולק' דדייקת
  33. ^ דתיקשי לך קטן: לא תדוק מיניה הכי, דהיא גופה איצטריך לאשמועינן דכל שאינו ראוי אינו חולק, ולאו דיוקא תני
  34. ^ ראוי לעבודה
  35. ^ הא 'ראוי לעבודה חולק' דקא דייקת, וקשיא לך עלה טמא בקרבנות ציבור
  36. ^ לא קתני לה מתניתין, ואת לא תיתי מדיוקא, דלאשמועינן היא גופה אתאי מתניתין, ולאו לדיוקא דילה
  37. ^ שיהא ראוי להקטיר; ותנא קמא סבר 'לו תהיה שוק הימין למנה' - אהמקריב דם השלמים קאי, כדאשכחן קרא אחרינא: לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (ויקרא ז יד), ולא כתיב 'מקטיר חלבים'; והכא דכתיב 'את החלב' - לא לראוי אתא, אלא למודה בעבודות, כדדריש ליה בשחיטת חולין (דף קלב:): 'רבי שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה בעבודה - אינו חולק בכהונה, שנאמר 'המקריב את דם השלמים': אין לי אלא זריקה, מנין לרבות הקטר חלבים? - תלמוד לומר: 'ואת החלב'; מנין לרבות שאר כל עבודות? - תלמוד לומר: 'מבני אהרן': עבודה המסורה לבני אהרן - כל כהן שאינו מודה בה אינו חולק בכהונה
  38. ^ אליבא דאבא שאול
  39. ^ יכול אתה לדון
  40. ^ לחבירו טהור של בית אב שלו
  41. ^ בחלק מן המנחה של ישראל
  42. ^ לערב
  43. ^ טהור לטבול יום, כלומר "כן" יש לו להשיבו
  44. ^ דכהן המחוייב חטאת - מביאו ומקריב אפילו במשמר שאינו שלו, ועבודתה ועורה שלו - בפרק 'הגוזל' בבבא קמא (דף קט:); מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה? - תלמוד לומר: 'ובא בכל אות נפשו ושרת' (דברים יח ו-ז); ומנין שעבודתה ועורה שלו? - תלמוד לומר (במדבר ה י): ואיש את קדשיו לו יהיו
  45. ^ דטבול יום אינו חולק בה, דכתיב (ויקרא ו יט) הכהן המחטא אותה יאכלנה, ואוקימנא (לעיל דף צט.) 'יחלקנה'
  46. ^ שאם התנדבת מנחה והקרבת אפילו אתה טהור- אי אתה אוכלה, כדכתיב (ויקרא ו טז) 'כל מנחת כהן כליל [תהיה לא תאכל]
  47. ^ כל זמן שאתה טבול יום ואינך ראוי להקריב
  48. ^ בחטאתך
  49. ^ במנחה כתיב
  50. ^ טהור קמהדר ליה לטבול יום הכי, שלא יחלוק עמו
  51. ^ במנחתי כך הורע כחך במנחתך
  52. ^ חלק כמוך
  53. ^ לערב
  54. ^ אף כשאני טהור: שאיני רשאי להאכילה להם
  55. ^ בפחי נפש
  56. ^ שהיה דורש להנאתו ואומר למה דחיתני כו'
  57. ^ שאף הם נדחים מן המקראות הללו שאינן ראויין לעבודה
  58. ^ וליתני רבי אלעזר ברבי שמעון בהאי דינא
  59. ^ לערב
  60. ^ טהור
  61. ^ בבכור כתיב
  62. ^ ואע"ג דאין בכור נאכל במחלוקת: שאינו ניתן לאנשי משמר, אלא לכל כהן שירצה, כתרומה וכפדיון הבכור - מיהו תיפוק לן מינה דלא יתנו בכור אלא למי שראוי לעבודה באותה שעה
  63. ^ רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר האי דינא בבית הכסא
  64. ^ שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו ודוגמתו שמעתי בקדושין (דף לג.)