ביאור:בבלי זבחים דף ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ושותפין לא מצו ממירין ^[1]! אלא אי אמרת לא קניא להו - אמורי נמי לימרו!?

^[2] שאני התם: ^[3] דאמר קרא (ויקרא כז י) [לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ו]אם המר ימיר [בהמה בבהמה - והיה הוא ותמורתו יהיה קדש] - לרבות את היורש ^[4]; ^[5] אחד ממיר ואין שנים ממירין ^[6].

מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: אלא מעתה, גבי מעשר [שני], דכתיב (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל [איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו] - לרבות את היורש ^[7] - הכי נמי: אחד גואל, ואין שנים גואלין!?

שאני מעשר, דגבי אבוהון נמי איתיה בשותפות ^[8].

אמר ליה רב אסי לרב אשי: ומינה!: אי אמרת בשלמא קניא להו, היינו דחד מיהא מימר [עושה תמורה], אלא אי אמרת לא קניא להו - היכי מימר? והאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: 'המקדיש מוסיף חומש ^[9], ומתכפר עושה תמורה ^[10], והתורם משלו על של חבירו ^[11] - טובת הנאה שלו ^[12]'!?

^[13] מקיבעא לא מכפרא מקופיא מכפרא ^[14]. ^[15]

איבעיא להו: ^[16] כיפרו על מה שבאו ^[17] או לא כיפרו ^[18]?

אמר רב ששת [צ"ל: שישא] בריה דרב אידי: מסתברא דלא כיפרו, דאי סלקא דעתך כיפרו - שני למה הוא בא?

ואלא מאי - לא כיפרו? למה הוא קרב?

אמר רב אשי: רב שישא בריה דרב אידי ^[19] - הכי קא קשיא ליה ^[20]: אי אמרת בשלמא 'לא כיפרו', ^[21]שלא לשמו - מכח לשמו קאתי ^[22], ושני למה הוא בא? – לכפר ^[23]; אלא אי אמרת כיפרו - שני למה הוא בא?

איבעיא להו ^[24]: אעשה דלאחר הפרשה - מכפרא או לא מכפרא? מי אמרינן מידי דהוה אחטאת ^[25]: מה חטאת דקודם הפרשה – אִין, דלאחר הפרשה - לא ^[26] - אף הכא נמי: דקודם הפרשה – אִין, לאחר הפרשה – לא? או דלמא לא דמיא לחטאת: דחטאת על כל חטא וחטא בעי לאיתויי חדא חטאת, והכא - כיון דאיכא כמה עשה גביה מכפרא ^[27], אעשה דלאחר הפרשה נמי מכפרא?

תא שמע: '(ויקרא א ד) וסמך [ידו על ראש העלה] ונרצה [לו לכפר עליו] - וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז יא) [כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם] כי הדם הוא בנפש יכפר!? אלא מה תלמוד לומר (ויקרא א ד) וסמך [ידו על ראש העלה] ונרצה [לו לכפר עליו]?: - לכפר: שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה ^[28] - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר ^[29]' [סיפרא ויקרא דיבורא דנדבה פרשה ו משנה י, בשנויים: מה תלמוד לומר וסמך ונרצה אלא ללמד שאם עשה סמיכה שירי מצוה כאלו לא כפר וכפר]; מאי ^[30] לאו דכיפר עשה ^[31] דקודם הפרשה!?

לא, כיפר אעשה דסמיכה, דהוה ליה עשה דלאחר הפרשה ^[32].

אמר רבא: עשה דסמיכה קאמרת? שאני התם: דכל כמה דלא שחיט – ב'עמוד וסמוך' קאי ^[33]; אימת קא הוי 'עשה לאחר שחיטה'? - לאחר שחיטה? לא קא מיבעיא לן!

אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אימא כיפר גברא ^[34]

עמוד ב

לא כיפר קמי שמיא ^[35]? מי לא תניא [סיפרא פרשת מצורע פרקי נגעים פרשה גמשנה יב]: '(ויקרא יד יח) והנותר בשמן אשר על כף [הכהן יתן על ראש המטהר] וכפר עליו [הכהן] לפני ה': אם נתן ^[36] – כיפר, ואם לא נתן - לא כיפר ^[37], דברי רבי עקיבא; רבי יוחנן בן נורי אומר: שירי מצוה הן ^[38]: בין ניתן בין שלא ניתן – כיפר, ומעלין עליו כאילו לא כיפר'; מאי כאילו לא כיפר אילימא דמבעי לאיתויי קרבן אחרינא - האמרת בין ניתן בין לא ניתן - כיפר?! אלא כיפר גברא, לא כיפר קמי שמיא! הכא נמי: כיפר כו'

התם נמי: כיפר מתן בהונות, לא כיפר מתנות הראש ^[39].

תא שמע: 'רבי שמעון אומר: כבשי עצרת - למה הן באין?

כבשי עצרת - שלמים נינהו ^[40]!? – אלא:

שעירי עצרת ^[41] - למה הן באין? על טומאת מקדש וקדשיו ^[42] ^[43]; נזרק דמו של ראשון - שני למה קרב ^[44]? על טומאה שאורעה בין זה לזה ^[45]; אמור מעתה: ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה ^[46], אלא שחיסך הכתוב ^[47]' - והא הכא ^[48] דעשה דלאחר הפרשה ^[49], וקא מכפרא ^[50]!

אי דאפרשינהו בבת אחת - הכי נמי ^[51]; הכא במאי עסקינן ^[52]? דאפרשינהו בזה אחר זה ^[53].

וליקו ולימא ליה לקרא, דכי כתיבא - בזה אחר זה כתיבא ^[54]?

אמר רב פפא: קרבנות צבור קאמרת? שאני קרבנות צבור: דלב בית דין ^[55] קמתנה עליהן ^[56], כדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור - סכין מושכתן למה שהן ^[57]. ^[58]

אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמואל לרב פפא: ומי אית ליה לרבי שמעון 'לב בית דין מתנה עליהן'? והאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור:

הערות

^ דתניא: הכל ממירין [חוץ מן השותפים], לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד, כמו (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר: אחד מימר, ולא שנים ממירין
^ אף על גב דלא קניא להו -
^ אף על גב דלא קניא להו - גזירת הכתוב הוא:
^ דהא דיורש ממיר בקרבן אביו - מהכא נפקא לן: אם המר לרבות את היורש: דהוה מצי למיכתב 'אם ימר'
^ והכא נמי - בלשון יחיד כתביה:
^ דשני יורשין אין ממירין זבח שהפריש אביהן
^ שמוסיף חומש, ופודה את מעשר אביו
^ דלא אשכחן דמימעט שותפין מפדיון מעשר שני; ותמורה - היינו טעמא: משום דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד
^ אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר, והומם, ובא לחללו: אם המפריש מחללו - מוסיף חומש, ואם המתכפר מחללו - אינו מוסיף חומש, דתלייה רחמנא לחומש במקדיש, דכתיב (ויקרא כז טו) ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו [פסוק יט] ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו
^ דאיהו הוה בעלים דידיה; ובמסכת תמורה יליף טעמא בפרק קמא
^ והתורם תרומה משלו על הכרי של חבירו
^ טובת הנאה של מפריש הוא בידו לתתה לכהן שירצה, ואם בא ישראל ואמר לו "הילך סלע זו ותן תרומתך לבן בתי כהן", אותה סלע טובת הנאה - של מפריש הוא; ויליף התם טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת (דברים כו יב): מי שהפרישה מתבואתו - בידו לתתה
^ ומשני:
^ כפרה קבועה, שיהא יורש בעליו ממש - אין להן; הלכך: גבי מנחה - כשרה ליקרב, דלא דשותפין היא; אבל כפרה - קופיא וצפה ממילא יש להן בו, והלכך ממיר
^ 'קופיא' לשון צף, כמו (חגיגה טז:) 'אקפו ידייכו' וכמו (מלכים ב ו ו) ויצף הברזל - תרגום 'וקפא ברזלא'; ויש לו דומה במסכת יומא (דף טז:).
^ קדשים שנזבחו שלא לשמן יקרבו, ותנן לא עלו לשם חובה וצריך להביא אחר; מיהו מבעיא ליה:
^ אם כפרו על החטא שהופרשו עליו
^ ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין בינתיים
^ דיליף לא כיפרו מדבעי לאיתויי שני
^ בהבאת שני טפי מהקרבת ראשון
^ אפילו הכי מיקרב קרבי, ד
^ דמתחילתו לשמו הוקדש
^ כגון: אם עולה היא מכפרת על עשה, או אם אשם הוא יכפר על אשמו
^ אסתם עולה קאי שנזבחו לשמן
^ דלא מכפרא אלא שגגת כרת דקודם הפרשה
^ דכתיב או הודע אליו חטאתו וגו' (ויקרא ד כג,כח)
^ שהרי לא חייב הכתוב להביאו שתחייב על כל עשה ועשה, אלא דורון בעלמא, וכתיב (ויקרא א ד) ונרצה לו - מלמד שנתרצה להקדוש ברוך הוא (בתורת כהנים פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרשה גמשנה ח) - אלמא כולן נתכפרו
^ שלא נחשבה בעיניו, ולא עשאה
^ כלומר: אף על פי כן כיפר
^ מאי 'כיפר' ומאי 'לא כיפר'?:
^ קמא
^ ולא כיפר עשה דסמיכה, דהוה ליה לאחר הפרשה
^ ואכתי כל כמה דלא שחטיה - לא עבר עליה
^ על כל עשה שבידו, וניצל מן היסורין
^ לנחת רוח לקונו, דלא עבד מצוה מן המובחר
^ שיריים על ראש מצורע
^ דכפרה - אמתנות הראש כתיבא
^ דכתיב והנותר; הלכך הוי כשפיכת שׁיָרי הדם דחטאת, דלא מעכבי, כד(לקמן דף נב.)
^ ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש; ולרבי עקיבא צריך שיתחיל בבהונות
^ והיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו? והלא חובה ללחם הן באין: להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים
^ גבי עצרת כתיבי שני שעירים: חד בתורת כהנים (ויקרא כג יט) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, וחד בחומש הפקודים למוספין
^ טומאת מקדש וקדשיו – 'עשה' נמי הוא, דכתיב וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה ב)
^ וקיימא לן [במחלוקת רבי יהודה, רבי שמעון ורבי מאיר] במסכת שבועות (דף ב.): שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף
^ והלא ראשון כיפר לטומאה שלפניו
^ קסלקא דעתא: בין הקרבתו של זה להקרבתו של זה
^ דכל שעה - בספק חוטאין קיימי
^ חסך מעונותיהם [## אולי צ"ל 'מעותיהם’], ולא דקדק אחריהם, לפי שחס על ממונם; וחבירו במסכת מנחות (דף עו:): 'מפני החיסחון'; ומפרש: מאי 'מפני החיסחון'? - התורה חסה על ממונם של ישראל
^ דטומאה שאירעה בין זה לזה
^ שהרי מאתמול הופרשו
^ וקתני דשני מכפר
^ דלא מכפר שני אמידי, ואין צריך לבא
^ דהוצרך שני לבא
^ והאי שאורעה בין זה לזה - דקתני שאורעה אתמול: בין הפרשתו של זה להפרשתו של זה, ולעולם א'עשה' דלאחר הפרשה - לא מכפר
^ בתמיה: אפשר שלא בא הכתוב אלא לכך, והלא בכל שנה הצריכו שנים
^ העוסקין בצרכי צבור
^ שאפילו יפרישו הכהנים בבת אחת - לא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך להקרבתו, כדי שיהא ראוי שני זה לבא על טומאה שאורעה בינתיים
^ למה שהן ראויים ועומדין, ואפילו לא ידע השוחט מה הן, כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן, שמצוה להביא מן החדש, כדאמרינן בראש השנה (דף ז.) שוחטן וכשרין לקיץ המזבח, כדין שאר מותר תרומת כסף הנשאר בקופות התרומה: כשמגיע אחד בניסן שמקייצין בו את המזבח; ואף על גב דלשם תמידין נלקחו, ולא לשם עולת נדבת צבור כגון קיץ המזבח - הואיל ולא חזו לתמידין, קרבי למאי דחזו, משום דלב בית דין מתנה עליהן: אם הוצרכו - הוצרכו, ואם לאו - יקייצו בהן את המזבח
^ ונראה בעיני דלא גרסי לה להא דשמואל הכא, דהא מוקמינן ליה בפרק קמא דשבועות (דף יב:) אליבא דמאן דלית ליה 'לב בית דין מתנה עליהן'.

[1] דתניא: הכל ממירין [חוץ מן השותפים], לפי שכל הפרשה כולה נאמרה בלשון יחיד, כמו (ויקרא כז י) לא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם המר ימיר: אחד מימר, ולא שנים ממירין

[2] אף על גב דלא קניא להו -

[3] אף על גב דלא קניא להו - גזירת הכתוב הוא:

[4] דהא דיורש ממיר בקרבן אביו - מהכא נפקא לן: אם המר לרבות את היורש: דהוה מצי למיכתב 'אם ימר'

[5] והכא נמי - בלשון יחיד כתביה:

[6] דשני יורשין אין ממירין זבח שהפריש אביהן

[7] שמוסיף חומש, ופודה את מעשר אביו

[8] דלא אשכחן דמימעט שותפין מפדיון מעשר שני; ותמורה - היינו טעמא: משום דכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד

[9] אדם שנדר קרבן והפרישו חבירו משלו להתכפר בו הנודר, והומם, ובא לחללו: אם המפריש מחללו - מוסיף חומש, ואם המתכפר מחללו - אינו מוסיף חומש, דתלייה רחמנא לחומש במקדיש, דכתיב (ויקרא כז טו) ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו [פסוק יט] ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו

[10] דאיהו הוה בעלים דידיה; ובמסכת תמורה יליף טעמא בפרק קמא

[11] והתורם תרומה משלו על הכרי של חבירו

[12] טובת הנאה של מפריש הוא בידו לתתה לכהן שירצה, ואם בא ישראל ואמר לו "הילך סלע זו ותן תרומתך לבן בתי כהן", אותה סלע טובת הנאה - של מפריש הוא; ויליף התם טעמא את כל מעשר תבואתך ונתת (דברים כו יב): מי שהפרישה מתבואתו - בידו לתתה

[13] ומשני:

[14] כפרה קבועה, שיהא יורש בעליו ממש - אין להן; הלכך: גבי מנחה - כשרה ליקרב, דלא דשותפין היא; אבל כפרה - קופיא וצפה ממילא יש להן בו, והלכך ממיר

[15] 'קופיא' לשון צף, כמו (חגיגה טז:) 'אקפו ידייכו' וכמו (מלכים ב ו ו) ויצף הברזל - תרגום 'וקפא ברזלא'; ויש לו דומה במסכת יומא (דף טז:).

[16] קדשים שנזבחו שלא לשמן יקרבו, ותנן לא עלו לשם חובה וצריך להביא אחר; מיהו מבעיא ליה:

[17] אם כפרו על החטא שהופרשו עליו

[18] ונפקא מיניה שלא ידאג מן היסורין בינתיים

[19] דיליף לא כיפרו מדבעי לאיתויי שני

[20] בהבאת שני טפי מהקרבת ראשון

[21] אפילו הכי מיקרב קרבי, ד

[22] דמתחילתו לשמו הוקדש

[23] כגון: אם עולה היא מכפרת על עשה, או אם אשם הוא יכפר על אשמו

[24] אסתם עולה קאי שנזבחו לשמן

[25] דלא מכפרא אלא שגגת כרת דקודם הפרשה

[26] דכתיב או הודע אליו חטאתו וגו' (ויקרא ד כג,כח)

[27] שהרי לא חייב הכתוב להביאו שתחייב על כל עשה ועשה, אלא דורון בעלמא, וכתיב (ויקרא א ד) ונרצה לו - מלמד שנתרצה להקדוש ברוך הוא (בתורת כהנים פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרשה גמשנה ח) - אלמא כולן נתכפרו

[28] שלא נחשבה בעיניו, ולא עשאה

[29] כלומר: אף על פי כן כיפר

[30] מאי 'כיפר' ומאי 'לא כיפר'?:

[31] קמא

[32] ולא כיפר עשה דסמיכה, דהוה ליה לאחר הפרשה

[33] ואכתי כל כמה דלא שחטיה - לא עבר עליה

[34] על כל עשה שבידו, וניצל מן היסורין

[35] לנחת רוח לקונו, דלא עבד מצוה מן המובחר

[36] שיריים על ראש מצורע

[37] דכפרה - אמתנות הראש כתיבא

[38] דכתיב והנותר; הלכך הוי כשפיכת שׁיָרי הדם דחטאת, דלא מעכבי, כד(לקמן דף נב.)

[39] ויביא לוג אחר ויתן מתנות הראש; ולרבי עקיבא צריך שיתחיל בבהונות

[40] והיכי תנא סיפא דמילתיה על טומאת מקדש וקדשיו? והלא חובה ללחם הן באין: להתיר את החדש במקדש למנחות ולבכורים

[41] גבי עצרת כתיבי שני שעירים: חד בתורת כהנים (ויקרא כג יט) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, וחד בחומש הפקודים למוספין

[42] טומאת מקדש וקדשיו – 'עשה' נמי הוא, דכתיב וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה ב)

[43] וקיימא לן [במחלוקת רבי יהודה, רבי שמעון ורבי מאיר] במסכת שבועות (דף ב.): שעירי הרגלים באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף

[44] והלא ראשון כיפר לטומאה שלפניו

[45] קסלקא דעתא: בין הקרבתו של זה להקרבתו של זה

[46] דכל שעה - בספק חוטאין קיימי

[47] חסך מעונותיהם [## אולי צ"ל 'מעותיהם’], ולא דקדק אחריהם, לפי שחס על ממונם; וחבירו במסכת מנחות (דף עו:): 'מפני החיסחון'; ומפרש: מאי 'מפני החיסחון'? - התורה חסה על ממונם של ישראל

[48] דטומאה שאירעה בין זה לזה

[49] שהרי מאתמול הופרשו

[50] וקתני דשני מכפר

[51] דלא מכפר שני אמידי, ואין צריך לבא

[52] דהוצרך שני לבא

[53] והאי שאורעה בין זה לזה - דקתני שאורעה אתמול: בין הפרשתו של זה להפרשתו של זה, ולעולם א'עשה' דלאחר הפרשה - לא מכפר

[54] בתמיה: אפשר שלא בא הכתוב אלא לכך, והלא בכל שנה הצריכו שנים

[55] העוסקין בצרכי צבור

[56] שאפילו יפרישו הכהנים בבת אחת - לא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך להקרבתו, כדי שיהא ראוי שני זה לבא על טומאה שאורעה בינתיים

[57] למה שהן ראויים ועומדין, ואפילו לא ידע השוחט מה הן, כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה והגיע אחד בניסן, שמצוה להביא מן החדש, כדאמרינן בראש השנה (דף ז.) שוחטן וכשרין לקיץ המזבח, כדין שאר מותר תרומת כסף הנשאר בקופות התרומה: כשמגיע אחד בניסן שמקייצין בו את המזבח; ואף על גב דלשם תמידין נלקחו, ולא לשם עולת נדבת צבור כגון קיץ המזבח - הואיל ולא חזו לתמידין, קרבי למאי דחזו, משום דלב בית דין מתנה עליהן: אם הוצרכו - הוצרכו, ואם לאו - יקייצו בהן את המזבח

[58] ונראה בעיני דלא גרסי לה להא דשמואל הכא, דהא מוקמינן ליה בפרק קמא דשבועות (דף יב:) אליבא דמאן דלית ליה 'לב בית דין מתנה עליהן'.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]