ביאור:בבלי זבחים דף יב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דאיתקש לנרות ^[1].

התם נמי כתיב (דברים טז ו) [כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו] שם תזבח את הפסח בערב [כבוא השמש מועד צאתך ממצרים]!

ההוא ל'יאוחר דבר' הוא דאתא, דתניא: 'יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד ^[2]'.

ומי איכא מידי דאילו שחיט ליה מצפרא אמרת זימניה הוא וכי מטי בין הערבים אמרת 'יאוחר דבר'?

אִין! דהא אמר רבי יוחנן ^[3]: הלכה ^[4] מתפלל של מנחה, ואחר כך מתפלל של מוספין';

ובין הערבים דכתיב גבי קטרת ונרות למה לי ^[5]?

ועוד ^[6] 'השיב רבי תחת בן בתירא לדברי רבי יהושע ^[7]: לא! אם אמרת בשלשה עשר - שאין מקצתו ראוי ^[8], תאמר בארבעה עשר שמקצתו ראוי?' ^[9] ואם איתא ^[10] – 'כולו ראוי ^[11]' הוא!?

אלא אמר רבי יוחנן: פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית בין לשמו בין שלא לשמו, הואיל ומקצתו ראוי.

מגדף בה ^[12] רבי אבהו: אם כן ^[13] פסח כשר ^[14] לבן בתירא - היכי משכחת לה? אי דאפרשיה האידנא ^[15] - דחוי מעיקרו הוא ^[16]! ואי דאפרשינהו מאתמול ^[17] - נראה ונדחה הוא ^[18]!?

אלא אמר רבי אבהו: תהא לאחר חצות ^[19].

אביי אמר: אפילו תימא מצפרא ^[20]: אין מחוסר זמן לבו ביום ^[21].

רב פפא אמר: אפילו תימא מאורתא: לילה אין מחוסר זמן, דתני דבי רבי ישמעאל: ליל שמיני נכנס ^[22] לדיר להתעשר ^[23]^[24];

וכדרבי אפטוריקי, דרבי אפטוריקי רמי: כתיב (ויקרא כב כז) [שור או כשב או עז כי יולד] והיה שבעת ימים תחת אמו [ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה’] - הא לילה חזי ^[25], וכתיב: ומיום השמיני והלאה ירצה - הא לילה לא חזי! הא כיצד? - לילה לקדושה ^[26] ויום להרצאה.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: לימא קסבר רבי יוחנן 'בעלי חיים נדחין' ^[27]?

אמר ליה: אִין, דאמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין: הקדיש חציה ^[28] וחזר ולקח חציה והקדישה - קדושה ואינה קריבה ^[29], ועושה תמורה ^[30], ותמורתה כיוצא בה; ושמע מינה תלת: שמע מינה בעלי חיים נדחין, ושמע מינה דחוי מעיקרא הוה דחוי, ושמע מינה

עמוד ב

יש דחוי בדמים ^[31].

אמר עולא אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן, והמיר דת ^[32] וחזר בו: הואיל ונדחה ידחה.

איתמר נמי: אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה ^[33] וחזר ונשתפה ^[34]: הואיל ונדחה – ידחה.

וצריכי: דאי אשמעינן קמייתא - משום דהוא דחי נפשיה בידים, אבל הכא - דממילא אידחי - כישן דמי; ואי אשמעינן הכא - משום דאין בידו לחזור, אבל הכא, דיש בידו לחזור - אימא לא? – צריכא.

בעי רבי ירמיה: אכל חלב והפריש קרבן והורו בית דין שחלב מותר וחזרו בהן – מהו? מי הוי דחוי ^[35] או לא הוי דחוי?

אמר ליה ההוא סבא: כי פתח רבי יוחנן בדחויין - מהא פתח ^[36]: מאי טעמא? - התם ^[37] גברא אידחי ^[38], קרבן לא אידחי ^[39]; ^[40] הכא - קרבן נמי אידחי ^[41].

אמר שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן [ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת". ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים.]:

למה לי למתנא שבעים ושנים זקן ^[42]?

דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי ^[43].

לא הוסיף בן עזאי אלא העולה:

אמר רב הונא: מאי טעמא דבן עזאי?

(ויקרא א יג) [והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה] עולה הוּא אשה ריח ניחוח לה': 'היא': לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה.

אשם נמי כתיב ביה 'הוא' (ויקרא ז ה: והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא)!?

ההוא - לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב ^[44].

האי [בעולה] - נמי לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב!?

תרי 'הוא' כתיבי ^[45].

גבי אשם נמי תרי 'הוא' כתיבי ^[46]!?

אלא בן עזאי - בקל וחומר מייתי לה: ומה חטאת שאינה כליל, שחטה שלא לשמה פסולה, עולה שהיא כליל - לא כל שכן!

מה לחטאת שכן מכפרת?

פסח יוכיח.

מה לפסח שכן זמנו קבוע?

חטאת תוכיח, וחזר הדין: לא ראי זה [חטאת] כראי זה [פסח] ולא ראי זה [פסח] כראי זה [חטאת]; הצד השוה שבהן שהן קדשים ושחטן שלא לשמן פסול - אף אני אביא עולה, שהיא קדשים, ושחטה שלא לשמה פסולה.

מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד כרת?

בן עזאי

הערות

^ ובהעלות אהרן וגו' - והיינו 'בין הערבים' דקטורת
^ פסח לתמיד; דאף על גב דכולה יומא זמניה, אי שהייה עד זמן שחיטת התמיד - תמיד קודם לו
^ במסכת ברכות [כח,א]
^ כדברי האומר: היו לפניו שתי תפלות: אחת של מנחה ואחת של מוספין: ששהא ולא התפלל של מוספין עד זמן חבירתה - משהינן לה:
^ הואיל ומיניה לא הוי משמע לן בין הערבים ממש, ומבעי לן קרא אחריני לפרושי
^ תני בתוספתא תיובתא לר' אושעיא דקתני:
^ דאמר כאילו נשחט בי"ג
^ לשמו
^ הלכך לא קרינן ביה 'פסח בזמנו'; אלמא דרבי סבירא ליה כבן בתירא, ומשום דמקצתו ראוי לשמו - הוא דקאמר טעמיה
^ דבן בתירא שחרית מכשר לשמו
^ לשמו
^ בהא דרבי יוחנן
^ דבין לשמו ובין שלא לשמו פסול
^ בזמנו לשמו
^ בי"ד בשחרית
^ דבשעת הפרשה לא חזי למידי; ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר 'דחוי מעיקרא הוי דחוי לגמרי שלא להירצות עוד'
^ דכי אפרשיה - חזי להקריבו שלא לשמו, וכי מטיא י"ד שחרית - לא חזי למידי
^ ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל: בשלמא לרבנן, פסח אינו נדחה כלל, או מלשמו או משלא לשמו: דעד זמן שחיטתו - חזי לשלמים, ובזמנו חזי לפסח; אלא לבן בתירא - דחוי הוא
^ משכחת לה פסח כשר לבן בתירא במפריש לאחר חצות, דהיינו זמן שחיטתו וחזי לשמו
^ ואין כאן דחוי מעיקרו
^ הואיל וראוי היום - אין כאן חסרון זמן ראייתו
^ הולד
^ וקיימא לן בבכורות בפרק 'מעשר בהמה' (דף נז.): מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר
^ Note:דוקא במעשר יש לדון בזה, כי לשאר קרבנות אפשר להקדיש מבטן" "אם תלד בהמה פלונית יהא לעולה"; רק למעשא אי אפשר להקדיש כלל, אלא נתקדש במנין ביציאה מהגורן.
^ ליל שמיני חזי ולא הוי מחוסר זמן
^ ראוי להקדישו; ואף על גב דלא חזי לילה להקרבה - קאמרינן דמקדיש ליה, אלמא: לילה אין מחוסר זמן, הואיל ומחר יהיה ראוי
^ מדאיצטריך לן לשנויי אליביה במפריש לאחר חצות; דאי לא שמיע לך מיניה 'בעלי חיים נדחים' - ראוי להפרישו לעולם! דדלמא אין דחוי אלא בשחוטין, כגון 'מת המשתלח - ישפך הדם' [במסכת יומא (דף סב.)
^ אחד מהם
^ הואיל ובתחילת הקדשה לא נראה להקריב: דחצייה היתה חולין, ודחוי מעיקרו הוא; הלכך אינה קריבה עוד, ותרעה, ולוקחין בדמיה אחרת
^ דהא אינה דשותפין
^ יש תורת דחוי בקדושת דמים אע"פ שאינה קדושת הגוף, כגון הכא: שהקדיש חציה - לא קדשה אלא לדמיה, שהרי אין לו חלק [אלא] בחציה, ואין קדושה ראויה לפשוט בכולה על פיו; ואפילו הכי שייך בה דחוי, ותדחה עולמית; ולא אמרינן 'לא אלימא קדושת דמים ליפסל משום דחוי'; לישנא אחרינא: יש דחוי בשביל הדמים שלא פרע לקנות חציה של חבירו, שלא היתה קנויה לו כשהקדישה: שעדיין לא קנה חציה משל חבירו; ואינו נראה למורי
^ נדחה מקרבן ב'הכל שוחטין' (חולין דף ה:) 'מעם הארץ - פרט למומר' [ןיקרא ד,כז]
^ נדחה, דבעינן דעת [במסכת ערכין בפרק 'האומר משקלי עלי' (דף כא.)]
^ שקט משעמומו, כגון על הר נשפה (ישעיהו יג ב) דמתרגם 'על טורא שלויא'
^ נדחה: דאילו עבר השתא - לאו בר קרבן הוא, דאמרינן בהוריות (דף ב:): 'יחיד שעשה בהוראת בית דין – פטור' [## אולי צ"ל: שאם הביא עכשיו לא יקבלו ממנו, ויאמרו שאין הקדש בהמה זו אלא הקדש טעות, שהרי מה שאכל – לפי בית הדין בעת הבאתו - אינו אסור!]
^ ודורש בו שידחה
^ גבי מומר ושוטה
^ מקרבן
^ תורת חטאת זאת לא נדחת מישראל מן הכשרין
^ אבל
^ תורת קרבן זה נדחית מן הכל
^ ליתני 'זקנים'
^ בישיבה אחת היו יושבין, וכולן היו כאיש אחד
^ וליכא למידרשיה לעיכובא, דעצמו שלא הוקטרו אימוריו – כשר, והאי 'הוא' דרשינן למילתא אחריתי
^ ואם אין השני ענין לאחר הקטרה, דהא כתיב חד - תנהו ענין לעבודת דם, ולפסול בשלא לשמן; חד הוא כתיב באיל עולה של מילואים ב'ואתה תצוה' (שמות כט יח) וחד הוא כתיב בויקרא גבי עולת בן צאן (ויקרא א יג)
^ חד ב'צו את אהרן' אחר הקטרה (ויקרא ז ה: והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא), וחד בויקרא (ויקרא ה יט) אשם הוא אשם אשם לה'; ואע"ג דליכא חד מינייהו דכתיב גבי עבודת דם - תן האחד ב'אם אינו ענין' לכך, כדאמרת בעולה

[1] ובהעלות אהרן וגו' - והיינו 'בין הערבים' דקטורת

[2] פסח לתמיד; דאף על גב דכולה יומא זמניה, אי שהייה עד זמן שחיטת התמיד - תמיד קודם לו

[3] במסכת ברכות [כח,א]

[4] כדברי האומר: היו לפניו שתי תפלות: אחת של מנחה ואחת של מוספין: ששהא ולא התפלל של מוספין עד זמן חבירתה - משהינן לה:

[5] הואיל ומיניה לא הוי משמע לן בין הערבים ממש, ומבעי לן קרא אחריני לפרושי

[6] תני בתוספתא תיובתא לר' אושעיא דקתני:

[7] דאמר כאילו נשחט בי"ג

[8] לשמו

[9] הלכך לא קרינן ביה 'פסח בזמנו'; אלמא דרבי סבירא ליה כבן בתירא, ומשום דמקצתו ראוי לשמו - הוא דקאמר טעמיה

[10] דבן בתירא שחרית מכשר לשמו

[11] לשמו

[12] בהא דרבי יוחנן

[13] דבין לשמו ובין שלא לשמו פסול

[14] בזמנו לשמו

[15] בי"ד בשחרית

[16] דבשעת הפרשה לא חזי למידי; ושמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר 'דחוי מעיקרא הוי דחוי לגמרי שלא להירצות עוד'

[17] דכי אפרשיה - חזי להקריבו שלא לשמו, וכי מטיא י"ד שחרית - לא חזי למידי

[18] ונראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה לדברי הכל: בשלמא לרבנן, פסח אינו נדחה כלל, או מלשמו או משלא לשמו: דעד זמן שחיטתו - חזי לשלמים, ובזמנו חזי לפסח; אלא לבן בתירא - דחוי הוא

[19] משכחת לה פסח כשר לבן בתירא במפריש לאחר חצות, דהיינו זמן שחיטתו וחזי לשמו

[20] ואין כאן דחוי מעיקרו

[21] הואיל וראוי היום - אין כאן חסרון זמן ראייתו

[22] הולד

[23] וקיימא לן בבכורות בפרק 'מעשר בהמה' (דף נז.): מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר

[24] Note:דוקא במעשר יש לדון בזה, כי לשאר קרבנות אפשר להקדיש מבטן" "אם תלד בהמה פלונית יהא לעולה"; רק למעשא אי אפשר להקדיש כלל, אלא נתקדש במנין ביציאה מהגורן.

[25] ליל שמיני חזי ולא הוי מחוסר זמן

[26] ראוי להקדישו; ואף על גב דלא חזי לילה להקרבה - קאמרינן דמקדיש ליה, אלמא: לילה אין מחוסר זמן, הואיל ומחר יהיה ראוי

[27] מדאיצטריך לן לשנויי אליביה במפריש לאחר חצות; דאי לא שמיע לך מיניה 'בעלי חיים נדחים' - ראוי להפרישו לעולם! דדלמא אין דחוי אלא בשחוטין, כגון 'מת המשתלח - ישפך הדם' [במסכת יומא (דף סב.)

[28] אחד מהם

[29] הואיל ובתחילת הקדשה לא נראה להקריב: דחצייה היתה חולין, ודחוי מעיקרו הוא; הלכך אינה קריבה עוד, ותרעה, ולוקחין בדמיה אחרת

[30] דהא אינה דשותפין

[31] יש תורת דחוי בקדושת דמים אע"פ שאינה קדושת הגוף, כגון הכא: שהקדיש חציה - לא קדשה אלא לדמיה, שהרי אין לו חלק [אלא] בחציה, ואין קדושה ראויה לפשוט בכולה על פיו; ואפילו הכי שייך בה דחוי, ותדחה עולמית; ולא אמרינן 'לא אלימא קדושת דמים ליפסל משום דחוי'; לישנא אחרינא: יש דחוי בשביל הדמים שלא פרע לקנות חציה של חבירו, שלא היתה קנויה לו כשהקדישה: שעדיין לא קנה חציה משל חבירו; ואינו נראה למורי

[32] נדחה מקרבן ב'הכל שוחטין' (חולין דף ה:) 'מעם הארץ - פרט למומר' [ןיקרא ד,כז]

[33] נדחה, דבעינן דעת [במסכת ערכין בפרק 'האומר משקלי עלי' (דף כא.)]

[34] שקט משעמומו, כגון על הר נשפה (ישעיהו יג ב) דמתרגם 'על טורא שלויא'

[35] נדחה: דאילו עבר השתא - לאו בר קרבן הוא, דאמרינן בהוריות (דף ב:): 'יחיד שעשה בהוראת בית דין – פטור' [## אולי צ"ל: שאם הביא עכשיו לא יקבלו ממנו, ויאמרו שאין הקדש בהמה זו אלא הקדש טעות, שהרי מה שאכל – לפי בית הדין בעת הבאתו - אינו אסור!]

[36] ודורש בו שידחה

[37] גבי מומר ושוטה

[38] מקרבן

[39] תורת חטאת זאת לא נדחת מישראל מן הכשרין

[40] אבל

[41] תורת קרבן זה נדחית מן הכל

[42] ליתני 'זקנים'

[43] בישיבה אחת היו יושבין, וכולן היו כאיש אחד

[44] וליכא למידרשיה לעיכובא, דעצמו שלא הוקטרו אימוריו – כשר, והאי 'הוא' דרשינן למילתא אחריתי

[45] ואם אין השני ענין לאחר הקטרה, דהא כתיב חד - תנהו ענין לעבודת דם, ולפסול בשלא לשמן; חד הוא כתיב באיל עולה של מילואים ב'ואתה תצוה' (שמות כט יח) וחד הוא כתיב בויקרא גבי עולת בן צאן (ויקרא א יג)

[46] חד ב'צו את אהרן' אחר הקטרה (ויקרא ז ה: והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא), וחד בויקרא (ויקרא ה יט) אשם הוא אשם אשם לה'; ואע"ג דליכא חד מינייהו דכתיב גבי עבודת דם - תן האחד ב'אם אינו ענין' לכך, כדאמרת בעולה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]