ביאור:בבלי זבחים דף יז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא איכא למיפרך הכי ואיכא למיפרך הכי! כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה [1].
תוספות זבחים טז,ב ד"ה כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה: צ"ע פרק קמא דחולין [2] גבי ק"ו דכשר בתורים פסול בבני יוני, וגבי כשר שבפרה פסול בעגלה [3], וגבי ויהיו כל הכלים מקבלין טומאה מאוירן מק"ו [4], ובפרק 'ואלו מנחות' [5] גבי חלות ורקיקין, וכן פרק 'כל המנחות' [6] גבי שלמי יחיד שטעונין סמיכה, ובפרק 'השוכר את הפועלים' [7] גבי שור אוכל במחובר, ובפרק 'כיצד הרגל' [8] דקאמר 'ותהא שן חייבת ברשות הרבים מקל וחומר' ובפ"ק דקדושין [9]: ותהא יבמה יוצאה בגט מקל וחומר, ובנזיר פרק 'שלשה מינין' [10] גבי טמא כמיטמא, ובסוף 'יש מותרות' [11] דנעשה מתים כחיים מק"ו - צריך לדקדק בכולן: אמאי לא אמר 'כל חדא וחדא תיקום בדוכתיה'?
ושמא שאני הכא משום [דף יז,א, המשך] דהני ק"ו סתרי אהדדי, מה שאין כן בהנהו, והטעם כמו שפירש בקונטרס: משום דנכתבו הכתובים סתם: דכשהותרה אנינות לכ"ג – סתם, בין ביחיד בין בצבור הותרה, וכשנאסרה להדיוט - בין ביחיד בין בצבור נאסרה, וכשהותרה טומאה לצבור - הותרה אף לכהן הדיוט, וכשנאסרה בקרבן יחיד - נאסרה אף לכהן גדול; ואם במה שלא חלקן הכתובים נדון לחלק על ידי קל וחומר:, אמאי פשיטא בהאי טפי מבהאי? דיש לדרוש חלוף ולהחליף את כולן! הלכך אמרינן כל חדא וחדא תיקום בדוכתי.
טבול יום - מנלן?
דתניא: 'רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין? תלמוד לומר [12]: קדושים יהיו [לאלקיהם] ולא יחללו [שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש] [13] - אם אינו ענין לטמא, דנפיק מ-וינזרו [14] [ויקרא כב,ב: דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני ה’] - תנהו ענין לטבול יום.
אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן [15]?
[16] טבול יום, דאם עבד - במיתה מנא לן? דגמר 'חילול' 'חילול' מתרומה; דפסיל בתרומה מחיל עבודה, דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה [17].
אמר רבה: למה לי דכתב רחמנא טמא וטבול יום ומחוסר כפורים? [18] – צריכי: דאי כתב רחמנא טמא - שכן מטמא בטבול יום - מחוסר כפורים לא אתי מיניה, שכן פסול בתרומה; במחוסר כפורים - טבול יום לא אתי מיניה, שכן מחוסר מעשה [19]!
מחדא לא אתי, תיתי חדא מתרתי.
בהי לא לכתוב רחמנא? לא לכתוב במחוסר כפורים ותיתי מהנך [טמא וטבול יום]? - מה להנך שכן פסולים בתרומה;
אלא לא לכתוב רחמנא בטבול יום, ותיתי מהנך [טמא ומחוסר כפורים]? דמאי פרכת: מה להנך שכן מחוסרים מעשה? סוף סוף קלישא לה טומאתן [20]!?
קסבר [21]: מחוסר כפורים דזב [22] - כזב דמי [23].
ומחוסר כפורים דזב כזב דמי? תנאי היא, דתניא [24]: 'שרפה אונן ומחוסר כפורים – כשרה [25]; יוסף הבבלי אומר: אונן - כשרה, מחוסר כפורים – פסולה' מאי לאו בהא קמיפלגי: מר סבר מחוסר כפורים דזב - כזב דמי [26], ומר סבר: לאו כזב דמי [27]?
לא! דכולי עלמא כזב דמי [28], והכא [29] בהא [30] קמיפלגי: דכתיב (במדבר יט יט) והזה הטהור [על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב] [31] - מכלל שהוא טמא; לימד על טבול יום שכשר בפרה [32]': מר [33] סבר: טומאה דכל התורה כולה [34], ומר סבר: טומאה דהך פרשה [35]; הלכך: אונן, וטבול יום דטמא שרץ, דקילי - אתו בקל וחומר מטבול יום דמת [36], אבל מחוסר כפורים דזב – דחמיר, שכן טומאה יוצאה עליו מגופו - לא.
מחוסר בגדים מנלן?
אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון: דאמר קרא (שמות כט ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחקת עולם [ומלאת יד אהרן ויד בניו]: בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם [37].
והא - מהכא נפקא? מהתם נפקא, דתניא: 'מנין לשתויי יין שאם עבד – חילל? - תלמוד לומר: (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת [אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם] (ויקרא י י) ולהבדיל בין הקודש ובין החול [ובין הטמא ובין הטהור] [38];
מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים מנין?
הערות
[עריכה]- ^ (זבחים טז ב) כלומר: אי נמי החליף ודרוש בו - נמצא מסולק מכולן, ולא תדע מה תדרוש! אלא: אל תחלוק במה שלא פירשו לך הכתובים; (זבחים יז א:) אלא יש לדון ויש להחליף, ולא נדע איזה נדרוש!? הלכך: כל חדא תיקו בדוכתה, ככתיבתה סתם: כשהותרה אנינות לכהן גדול סתם - בין ביחיד בין בצבור הותרה; וכשנאסרה להדיוט - בין ביחיד בין בצבור נאסרה; וכשהותרה טומאה בצבור - הותרה אף לכהן הדיוט, וכשנאסרה בקרבן יחיד - נאסרה אף לכהן גדול
- ^ דף כב:
- ^ שם כג:
- ^ שם כה.
- ^ מנחות עה.
- ^ שם דף סב:
- ^ ב"מ פח:
- ^ ב"ק כה:
- ^ דף יד.
- ^ דף מד.
- ^ יבמות פז:
- ^ גבי טומאה כתיב, ב'אמור (ויקרא כא ו)'
- ^ בחילול קדשים הכתוב מדבר
- ^ דכתיב ביה חילול
- ^ דמינייהו סליק [פסוק ה]: לא יקרחו קרחה [בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת] וסמיך ליה קדושים יהיו
- ^ שינויא הוא:
- ^ כלומר: לא מצית למיתני 'תנהו ענין לקורח קרחה', דמיתה גבי טבול יום שעבד - ילפינן לה בסנהדרין ב'אלו הן הנשרפין' (דף פג:): וגמר 'חילול' 'חילול' מתרומה, ומחילול דהאי קרא יליף לה: 'נאמר כאן חילול ונאמר בטמא וטבול יום שאכלו תרומה חילול: ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט); מה להלן במיתה כו'; והלכך: הואיל והאי קרא לג"ש מתרומה אתא, ולא מפרש ביה במאי קאי, לא תתנהו ענין אלא לפסולין לתרומה, דילפינן מיניה דפסול בתרומה מֵחֵיל עבודה כו'
- ^ אטמא לא קמיבעיא ליה, דאי לאו כתב טמא - לא הוה אתי לן חד מנייהו שיחלל עבודה, דהא טבול יום – ב'אם אינו ענין לטמא' ילפינן, ואי לא הוה כתב טמא בוינזרו - הוה אוקימנא לקדושים יהיו בטמא; וכן מחוסר כפורים נמי לא כתב בה חילול, אלא מדאיקרי 'טמא' ילפינן ליה לקמן; וכי מיבעי ליה לרבה - טבול יום ומחוסר כפורים קמיבעיא
- ^ הבאת קרבן! תאמר בטבול יום שאינו מחוסר הבאת קרבן, ושימשא ממילא ערבא; בטמא ליכא למימר דלא אתיא מיניה, דהא איהו נמי מחוסר טבילה; ועוד דטמא לא קמיבעיא ליה, מדלא קאמר בסיפא דמילתא 'לא לכתוב טמא ותיתי מהנך' - דתו לא הוה ליה לשנויי עלה מידי
- ^ דמחוסר כפורים: שהרי העריב שמשו, ותו ליכא פירכא ד'מה הצד', דהוה ליה חד מינייהו נמי שאינו מחוסר מעשה
- ^ רבה, דדרשה להאי שמעתא למימר דכולהו צריכי
- ^ הוא הדין למצורע, אלא חד מנייהו נקט
- ^ לענין קדשים: שלא הותר אצלו, הוה ליה כאילו לא טבל, ואם אכלו - חייב כרת! או אם נגע בהו - טמאן למנות בהן ראשון ושני! לכך לא קלשה טומאה אצל קדשים כלל
- ^ בפרה אדומה קאי
- ^ דקדשי בדק הבית היא, ואין אונן אסור בה: דלא כתיבי הנך קראי אלא בקדשי מזבח
- ^ והוה ליה טמא, וקרא כתיב איש טהור (במדבר יט ט,יח)
- ^ והוה ליה כטבול יום, דקיימא לן דכשר בפרה
- ^ ולענין שאר קדשים שטבול יום אסור בהו - הוה מחוסר כפורים דזב חמור מטבול יום דשאר טומאות שאין טעונות כפרה
- ^ גבי פרה
- ^ בהאי קרא
- ^ והזה הטהור על הטמא - טהור כל דהוא משמע, דהא קרא יתירא הוא, דכתיב לעיל מיניה [פסוק יח] ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והוה ליה למכתב 'והזה על הטמא'
- ^ דאשכחן טבול יום דאיקרי טהור למעשר, דכתיב ורחץ במים וטהר (ויקרא יד ח; במדבר יט,יט)
- ^ תנא קמא
- ^ האי טבול יום דאכשר בה קרא - אטבול יום דכל הטומאות שבתורה קאי, ואף טבול יום דזב, שהוא מחוסר כפורים
- ^ והיינו דמת טבול יום, דטומאת מת אכשר בה
- ^ הלכך טבול יום של שאר טומאות דמגע ומשא, כגון שרץ, ונבילה, ומגע זב - אתי להכשירא מטבול יום דמת, מקל וחומר: ומה טבול יום דמת - דטומאת שבעה – כשר, טבול יום דטומאת ערב לא כל שכן!
- ^ והיתה להם הלבישה הזאת – לכהונה; אלמא כהונתן תלויה בבגדיהן, ואי לא - הוו להו 'זרים', ובזר אשכחן דמחיל עבודה
- ^ עבודה שאתה עובד בשכרות קרויה 'חול'