ביאור:בבלי זבחים דף מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

המשך המשנה

ומנחת [1] כהנים [2], ומנחת כהן משיח [3], והדם [4], והנסכים הבאין בפני עצמן [5] - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אף הבאין עם הבהמה [6].

לוג שמן של מצורע [7]: רבי שמעון אומר: אין חייבין עליו משום פיגול [8], ורבי מאיר אומר: [9] חייבין עליו משום פיגול [10]: שדם האשם מתירו, וכל שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח [11] - חייבין עליו משום פיגול.

העולה - דמה מתיר את בשרה למזבח [12] ועורה לכהנים [13].

עולת העוף - דמה מתיר את בשרה למזבח.

חטאת העוף - דמה מתיר את בשרה לכהנים [14].

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - דמן מתיר את אימוריהן ליקרב [15].

רבי שמעון [16] אומר: כל שאינו על המזבח החיצון כשלמים [17] - אין חייבין עליו משום פיגול.

גמרא:

אמר עולא: קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח - פקע פיגולו ממנו [18]; אם אחרים מביא לידי פיגול - הוא עצמו לא כל שכן.

מאי קאמר [19]?

הכי קאמר: אם אינו מתקבל [20] - היאך מביא אחרים לידי פיגול [21]?

מאי קא משמע לן [22]? אי [23] דאין חייבין עליו [24] משום פיגול? תנינא [25]: אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול: הקומץ והקטרת והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם?! אלא [26]: דאם עלו לא ירדו? תנינא [ספרא צו פרשה א משנה ז]: '[27] הלן, והיוצא, והטמא ושנשחט חוץ לזמנו [28] וחוץ למקומו - אם עלו לא ירדו?! ואלא [29] דאם ירדו [30] – יעלו [31]? הא נמי תנינא [32]: כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו - לא 'יעלו?!

לא, צריכא [33]: שמשלה בהן האור [34].

הא - נמי אמרה עולא חדא זימנא, דאמר עולא: לא שנו [35] אלא שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור – יעלו!?

מהו דתימא הני מילי


עמוד ב

אבר [36], דמחבר; אבל קומץ - דמיפרת - אימא לא [37]? - קא משמע לן [38].

אמר רב אחאי: הלכך [39]: האי קומץ פיגול דפלגיה מחית אארעא ופלגיה אסקיה אמערכה ומשלה בו האור - מסיקנא ליה לכוליה לכתחלה [40].

אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח - פקע איסור [41] מהן [42].

אמר רב חסדא: מרי דיכי [43]! מזבח מקוה טהרה [44]!?

אמר רבי זירא: שמשלה בהן האור.

מתיב רבי יצחק בר ביסנא: אחרים אומרים: (ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטומאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]: מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו [45]; ואם איתא [46] - [47] הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור!?

אמר רבא: על ידי מקוה קאמרינן.

מידי מקוה כתיב!?

אלא אמר רב פפא: בבשר שלמים עסקינן [48] דלא חזי להקרבה [49].

רבינא אמר: [50] וטומאתו עליו: מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם [51], יצא בשר דבר שאין טומאה פורחת כשהוא שלם אלא כשהוא חסר.

גופא: [דומה לספרא צו פרשה ט פרק יד משנה ג, יחד עם ספרא אמור פרשה ד משנה ח] (ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטומאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [52]; אתה אומר בטומאת הגוף? או אינו אלא בטומאת בשר [53]?

נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן (במדבר יט יג) [כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד] טומאתו בו [54]: מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר - אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר

רבי יוסי אומר: הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים [55], ונאמרה טומאה בלשון יחיד בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

רבי אומר: [56] ואכל [57] - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [58].

אחרים אמרו: וטומאתו עליו [59] - מי שטומאה פורחת ממנו [60], יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו [61].

אמר מר: רבי אומר: ואכל - בטומאת הגוף הכתוב מדבר מאי משמע [62]?

זבחים מג,ב: אמר רבא: כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבודימי, וכל מתניתא דלא מפרשא לה רב זעירי [63] - לא מיפרשא: הכי אמר רבי יצחק בר אבודימי: הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה, וסיים בלשון נקבה, ולשון זכר באמצע - בטומאת הגוף הכתוב מדבר [64].

מתניתא [65] – דתניא [ספרא צו פרק טו משנה ב]: 'אם נאמרו קלות [66] - למה נאמרו חמורות? ואם נאמר חמורות - למה נאמר קלות?

אם נאמר קלות ולא חמורות, הייתי אומר [67]: על הקלות בלאו, ועל החמורות במיתה; לכך נאמר חמורות; ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר: על החמורות יהא חייב, ועל הקלות יהא פטור!? לכך נאמר קלות'!

מאי 'קלות' ומאי 'חמורות'? אילימא 'קלות' = מעשר, 'חמורות' = תרומה [68] - הייתי אומר במיתה [69]? השתא נמי, הא במיתה [70]!? ותו: ואי לא נאמר הייתי אומר במיתה [71]? דיו לבא מן הדין להיות כנדון [72]!? אלא [73]: 'קלות' = טומאת שרץ; 'חמורות' = טומאת מת [74]; ובמאי [75]?: אי בתרומה - אידי ואידי הוא במיתה [76]! ותו: לכך נאמרו חמורות – דבלאו? הא במיתה היא!? <ואי לא נאמר הייתי אומר במיתה דיו לבא מן הדין להיות כנדון [77]> ואי באכילת מעשר [78],

הערות[עריכה]

  1. ^ נדבת
  2. ^ כולה כליל, ואינה נקמצת, הלכך אין אחר מתירה
  3. ^ חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ויקרא ו יג); 'ומנחת נסכים' לא גרסינן, דהא מיפלג פליגי בה, ונתן חילוק בין באה עם הזבח לבאה לפני עצמו
  4. ^ הוא המתיר
  5. ^ בין שהתנדבן בפני עצמן, כדאמר במנחות (דף קד:) מתנדב אדם מנחת נסכים, בין שבאו בגלל זבח, אלא שהביא היום זבחו ונסכיו למחר, דאמר מר: מנחתם ונסכיהם - אף למחר; אבל אם הביאן עם זבחו ופיגל בזבח - נתפגלו הנסכים
  6. ^ דכיון דיכול להקריב נסכים למחר - נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן
  7. ^ שיריו נאכלין, כדיליף בפירקין (לקמן דף מד:)
  8. ^ אם פיגל באשם - לא נפגל הלוג, ואף על פי שהלוג תלוי באשם, כדכתיב על מקום דם האשם (ויקרא יד כח); ואם לא נתן מדם האשם תחילה - אין נתינת השמן כלום; אפילו הכי: כיון דאדם מביא אשמו עכשיו, ולוגו עד עשרה ימים - נמצא שאין האשם מתירו; וכיון דאין לו מתירין - אין חייבין עליו משום פיגול
  9. ^ לוג הבא עם האשם בו ביום
  10. ^ אם פיגל באשם
  11. ^ או לזה או לזה
  12. ^ דכתיב (ויקרא א) וזרקו [פסוק ה] והדר וערכו [פסוקים ז,ח]
  13. ^ עור העולה אשר הקריבו - אין לו אלא לאחר זריקה
  14. ^ בגמרא מפרש מנין דנאכל לכהנים
  15. ^ לפיכך: פיגל באימורים בשעת עבודת הדם - נתפגלו פרים
  16. ^ אפָּרים הנשרפין פליג
  17. ^ שפיגול כתיב בהו: (ויקרא ז יח) [ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא]
  18. ^ לקמן מפרש למאי הלכתא פקע
  19. ^ קבעי למימר פקע פיגולו ממנו, ונסיב טעמא דבא לידי פיגול
  20. ^ בהקטרה
  21. ^ המקטיר קומץ על מנת שיאכל שירים למחר, היאך מנחה מתפגלת אם אין הקטרתו הקטרה? והכי קאמר: הוא עצמו לא כל שכן שיתקבל, אחרי שמתקבל לרצות אחרים לפיגולו
  22. ^ למאי מיבעי ליה 'הא פקע פיגולו'
  23. ^ אי למימרא דאם אכל ממנו אחרי שעלה
  24. ^ כרת
  25. ^ דבלאו עלה נמי אין חייבין עליו
  26. ^ להכי אהני פקיעה
  27. ^ בשר
  28. ^ דהיינו פיגול
  29. ^ אהני פקיעה
  30. ^ לאחר שהעלוהו
  31. ^ יחזור ויעלה
  32. ^ בלאו הכי
  33. ^ הא דעולא
  34. ^ ואשמעינן דנעשה לחמו של מזבח, ואפילו ירדו – יעלו; וההיא דקתני 'לא יעלו' - בשלא משלה בו האור
  35. ^ דאם ירדו הנך פסולין משעלו - לא יעלה
  36. ^ איכא למאן דאמר: כיון דמשלה האור במקצתו - נקלט כולו בקדושה
  37. ^ אימא: במאי דמשלה מקומץ – משלה; אידך - כדקאי קאי
  38. ^ דכוליה - כחד אבר דמי
  39. ^ כיון דמחשבת ליה מחובר
  40. ^ אפילו לא העלהו אלא חציו, ומשלה בו האור - נקלט אף זה שעל הקרקע, ומעלָהּ; דהא כי אסקיה לכוליה נמי לא היה לו להעלותו אם ירד אלא משום ההוא שמשלה בו האור, וקאמרת ד'אם ירד השאר יעלה' - אלמא אהני לכוליה ואף על גב דמיפרת! הלכך: לא שנא עלה כולו ולא שנא לא עלה אלא מקצתו
  41. ^ פיגול
  42. ^ לכדאמרן: שאם ירד יעלה; ואיסור נותר וטמא נמי להכי פקע: שלא יתחייב האוכלו מידי
  43. ^ בעל השמועה הזאת
  44. ^ לטהר את הטומאה משום דהעלוהו
  45. ^ לקמן מייתינן לה בשמעתין, למימרא דבטומאת הגוף מדבר; ואהאי קראי קאי: (ויקרא ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו; יכול טומאת הבשר, דנימא דהאי 'עליו' - אבשר קאי, ונימא דטהור שאכל את הטמא – חייב? תלמוד לומר: וטומאתו עליו: משמע שעדיין היא עליו - ביכולין ליטהר הכתוב מדבר, וזהו הגוף שטומאה פורחת ממנו על ידי טבילה!
  46. ^ דבשר קדשים יכול ליטהר על ידי מזבח
  47. ^ מהיכא ילפי אחרים דלא בבשר משתעי קרא?:
  48. ^ דקרא - בשלמים כתיב
  49. ^ דאינו ראוי למזבח, ואין מפריח מטומאתו
  50. ^ אף אברין הראויין למזבח כתיבי הכא, דכתיב 'אשר לה’’ לרבות האימורים, ואפילו הכי לא תקשה: דשפיר ילפינן מיניה דטומאה - לאו עלייהו קאי, מדכתיב
  51. ^ כעין שקיבלה עליו בעיניה משמע
  52. ^ שהרי עוסק בה והולך, דכתיב (ויקרא ז יט) כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה [פסוק כ] והנפש אשר תאכל בשר וגו': אף על פי שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה: והנפש אשר תאכל, וכתיב וטומאתו עליו - לשון זכר, דמשמע דקאי אבשר - בטומאת הגוף דבר ולא בטומאת בשר
  53. ^ דהא עליו לשון זכר הוא, והאוכל הוזכר בלשון נקבה
  54. ^ הכי גרסינן: טומאתו טומאתו לגזירה שוה [כמו בספרא], ויליף מביאת מקדש דכתיב ביה עוד טומאתו בו (במדבר יט יג)
  55. ^ שלמים - לשון רבים הן, וטומאה - בלשון יחיד, דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב 'וטומאתם עליהם'
  56. ^ מקרא שלאחריו יוכיח על זה, דכתיב בתריה (ויקרא ז כא) נפש כי תגע בכל טמא [בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא]
  57. ^ מבשר זבח השלמים [אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]
  58. ^ ולקמיה מפרש היכי משמע ליה מואכל דקרא בתרא הוכחה על ראשון: שבטומאת הגוף הכתוב מדבר
  59. ^ משמע שעדיין לא נטהר ממנו
  60. ^ הכתוב מדבר
  61. ^ דאי בבשר - לעולם הוא עליו
  62. ^ מקרא דבתריה, דקמא - בטומאת הגוף!? דלמא בתרא בטומאת הגוף, כדכתיב נפש אשר תגע בכל טמא וקמא בטומאת בשר, מדלא כתיב וטומאתה עליה דמישתמע דא'והנפש אשר תאכל בשר' קאי
  63. ^ לקמיה מפרש מאי היא
  64. ^ דכתיב (ויקרא ז כא) נפש כי תגע בכל טמא ... ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש ההוא מעמיה ולא כתיב 'ואכלה מבשר זבח' – אם כן לא חש הכתוה ללשונו - אף על הראשון אל תתמה אם פתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע, אף [על פי כן] בטומאת הגוף הכתוב מדבר; ומסתברא הכי: שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך, וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר; דהכי כתיב קרא (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל - הרי טומאת בשר - והבשר כל טהור יאכל בשר: פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף, וסמיך ליה [פסוק כ] והנפש אשר תאכל [מבשר זבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון נקבה, וכתב וטומאתו עליו בלשון זכר - היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר; עכשיו - המקרא השני יוכיח, שאף הוא בלשון הזה מדבר. ואי קשיא: 'שני כריתות בטומאת הגוף למה' - שלש כריתות הן בטומאת הגוף, ולקמיה בפירקין (דף מו.) מפרש למאי איצטריכו
  65. ^ דמפרש לה זעירי - מאי היא? איזה ברייתא פירש יפה?
  66. ^ לענין אכילת קדשים בטומאת הגוף שנויה בתורת כהנים
  67. ^ לקמיה מפרש ואזיל מאי 'קלות' ומאי 'חמורות' ומאי 'הייתי אומר'
  68. ^ שנאמרו שניהם בפרשה אחת (ויקרא כב ו) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, ואוקימנא ליה במעשר [שני] במסכת יבמות (דף עד:), דכתיב כי אם רחץ: הא אם רחץ – יאכל, ואף על פי שלא העריב שמשו, הרי טמא שאכל מעשר – בלאו, וכתיב (בפסוק הבא: ויקרא כב,ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימנא בתרומה, וכתיב בההוא עניינא אצל תרומה [פסוק ט] ומתו בו כי [יחללהו] וקאמר התנא: אם נאמר מעשר, שאמור בו לאו, ולא נאמר תרומה
  69. ^ אבל השתא, דנאמרו, אינו במיתה– בתמיה:
  70. ^ והא מיתה כתיבא ביה
  71. ^ בתמיה: מהיכא תיתי לי בה מיתה? הא לא מייתינן לה אלא בקל וחומר ממעשר!
  72. ^ מה מעשר בלאו ולא במיתה, אף תרומה בלאו ולא במיתה
  73. ^ אטומאה קאי
  74. ^ דכתיב התם טומאת מת וטומאת שרץ, דכתיב (ויקרא כב ד) והנוגע בכל טמא נפש [וגו' פסוק ה:] או איש אשר יגע בכל שרץ, דכתיב בתרווייהו אכילת מעשר ותרומה ועונשן, וקאמר: אם נאמרה טמא שרץ ולא נאמרה טומאת מת כו'
  75. ^ ועל איזה אכילה
  76. ^ על שתי הטומאות הוא באכילת תרומה במיתה ומאי על הקלות בלאו דקתני
  77. ^ ואם לא נאמרו הייתי אומר כו' לא גרסינן הכא, דליכא למיפרך 'דיו', דהא קלות נמי במיתה
  78. ^ קאמר