ביאור:בבלי זבחים דף מו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בשני חילולין ^[1] הכתוב מדבר: אחד פסול נותר ^[2] ואחד פסול טומאה ^[3].

חוץ מן הדם כו':

מנא הני מילי ^[4]?

אמר עולא: אמר קרא: (ויקרא יז יא) [כי נפש הבשר בדם הוא] ואני נתתיו לכם [על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר] - שלכם יהא ^[5];

^[6]

דבי רבי ישמעאל תנא: אמר קרא: ^[7] לכפר: לכפרה נתתיו ^[8], ולא למעילה ^[9].

רבי יוחנן אמר: אמר קרא: (ויקרא יז יד: כי נפש כל בשר דמו בנפשו) הוא [ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת]: הוא ^[10] לפני כפרה כלאחר כפרה: מה אחר כפרה אין בו מעילה ^[11] - אף לפני כפרה אין בו מעילה.

אימא לאחר כפרה כלפני כפרה: מה לפני כפרה יש בו מעילה אף לאחר כפרה יש בו מעילה?

אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ^[12].

ולא? והרי תרומת הדשן ^[13]!?

משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה ^[14] 'שני כתובין הבאין כאחד', וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

הניחא לרבנן, דאמרי (ויקרא טז כג) [ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש] והניחם שם - מלמד שטעונין גניזה; אלא לרבי דוסא ^[15], דאמר מותרות הן לכהן הדיוט ^[16] ובלבד שלא ישתמש בהן ליה"כ אחר - מאי איכא למימר?

משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה ^[17] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ^[18]!

הניחא למאן דאמר אין מלמדין, אלא למאן דאמר מלמדין - מאי איכא למימר?

תרי מיעוטי כתיבי ^[19]: הכא כתיב (דברים כא ו) [וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה] הָערופה [בנחל] ^[20], והתם כתיב (ויקרא ו ג) [ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח] ושמו [אצל המזבח] ^[21].

ותלתא קראי בדם ^[22] - למה לי?

למעוטי [דם] ממעילה, מנותר, ומטומאה ^[23], אבל פיגול לא צריך קרא, דתנן: כל שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח - חייבין עליו משום פיגול ודם גופיה מתיר הוא!

אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות בשלמים ^[24] – למה?

עמוד ב

- אחת לכלל ואחת לפרט ^[25] ואחת לדברים שאינן נאכלין ^[26];

ולרבי שמעון ^[27] דאמר דברים שאין נאכלין אין חייבין עליהם משום טומאה - [הפסוק השלישי] לאיתויי מאי?

לאיתויי חטאות הפנימיות: סלקא דעתא אמינא: הואיל ואמר רבי שמעון 'כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול' - משום טומאה נמי לא ליחייב? - קא משמע לן [הפסוק השלישי שענוש כרת].

נומי ר' שמעון מחייב את שדרכו לאכול [אבל העצים והלבונה והקטורת - אין חייבין עליו משום טומאה]:

איתמר: רבי יוחנן וריש לקיש, רבי אלעזר ורבי יוסי ברבי חנינא, חד מהאי זוגא ^[28] וחד מהאי זוגא ^[29]: חד ^[30] אמר: מחלוקת ^[31] בטומאת בשר ^[32], אבל בטומאת הגוף ^[33] דברי הכל אינו לוקה ^[34], וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו;

מאי טעמא?

כיון דקרינא ביה (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא [לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר] - קרינן ביה (ויקרא ז כ) [והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’] וטמאתו עליו [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] ^[35].

רב טביומי מתני הכי;

רב כהנא מתני הכי: חד מהאי זוזא וחד מהאי זוזא – אסיפא ^[36]: חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה, וחד אמר: כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.

אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו; מאי טעמא? כיון דלא קרינא ביה ^[37] וטומאתו עליו ונכרתה ^[38] - לא קרינן ביה (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל [באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר]

והאמר מר 'והבשר - לרבות עצים ולבונה'!?

לפוסלה בעלמא ^[39].

משנה:

לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח ^[40], לשם זובח ^[41], לשם השם, לשם אשים, לשם ריח ^[42], לשם ניחוח; והחטאת והאשם - לשם חטא ^[43].

אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו ^[44] – כשר, שהוא תנאי בית דין ^[45] שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ^[46].

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב:

'עולה' לשם עולה, לאפוקי לשם שלמים – דלא ^[47];

'אשים' [אולי צ"ל אשה] - לשם אשים, לאפוקי כבבא ^[48] – דלא;

'ריח' - לשם ריח, לאפוקי אברים שצלאן והעלן – דלא, דאמר רב יהודה אמר רב: אברים שצלאן והעלן - אין בהן משום ריח ^[49];

'ניחוח' - לשם הנחת רוח ^[50];

'לה’’ - לשם מי שאמר והיה העולם.

אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה – פסולה; לשם חולין – כשרה. [יש להשוות סוגיא זו לסוגיא דלאו דמיניה לא מחריב בה – החל מדף ג]

אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרב? (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את אשר ירימו לה’]: קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים ^[51].

מתיב רבה: אמר רבי יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו – כשר, שהוא תנאי בית דין: טעמא שלא היה בלבו כלל ^[52], הא היה בלבו לשם חולין – פסול!?

אמר ליה אביי: דלמא לא היה כלל - כשר ומרצה, הא היה בלבו לשם חולין - כשר ואינו מרצה ^[53]?

אמר רבי אלעזר: חטאת ששחטה לשם חולין ^[54] - כשרה ^[55]; משום חולין ^[56] - פסולה ^[57]; כדבעא מיניה שמואל מרב הונא:

[וכי מדוע שואל שמואל את רב הונא? שתי אפשרויות: א. לבחון אותו; אפשרות שניה: זהו רבה ונא הקדום, שנפטר בימי רבי יהודה הנשיא, והעלו את ארונו לירושלים ליקבר שם.]

הערות

^ מדלא כתיב 'וינזרו ולא יחלו' [שטמ"ק אות ה]
^ דאשכחן ביה חילול, דכתיב (ויקרא יט ח) [ואכליו עונו ישא] כי את קדש ה' חילל [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]
^ ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים (ויקרא כב ב) דמרבינן מיניה כל המוקדשים
^ דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם, ונותר אינו חייב שתים אלא אחת? וכן אם אכלן בטומאת הגוף - אינו חייב שתים
^ כחולין שלכם, שאין בהן מעילה
^ הא דעולא - לאו הכא איתמר, אלא גבי מעילה איתמר במסכת מעילה (דף יא.), דקתני 'אין מועלין בדמים'; והכא - הכי קאמר: מנא הני מילי דמתניתין? אמר עולא גבי מעילה אמר קרא: לכם; ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו'; ורבי יוחנן אמר הוא – ומסקנא: תלתא קראי: חד למעוטי מנותר, וחד למעוטי ממעילה, וחד למעוטי מטומאה.
^ ואני נתתיו לכם על המזבח
^ בתורת קדשים
^ ולא למעול בו: לענין מעילה אין בו דין קדשים
^ בהווייתו יהא
^ דפשיטא לן: כיון דנעשית מצותו - אין מועלין בו: דכיון דלית ביה תו צורך גבוה - לא קרינן ביה 'קדשי ה’’
^ הלכך: על כרחך לא תדרשיה הכי, אלא איפכא
^ בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה, ונותן במזרחו של כבש, כדכתיב ושָׂמוֹ: משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן; אלמא אסור בהנאה
^ ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה"כ, שאסור להשתמש בו עוד, דכתיב 'ופשט את בגדי הבד ... והניחם שם (ויקרא טז כג) ודרשינן: מלמד שטעונין גניזה
^ פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במסכת יומא מייתי לה
^ לעבוד בהן במקדש כל ימות השנה
^ דכתיב וערפו שם (דברים כא ד) והאי 'שם' - קרא יתירא הוא, לומר שתהא שם קבורתה
^ וכיון דלא ילפינן, ולא מייתי ראיה מינייהו - האי קרא נמי: הואיל ואיכא למדרשיה איפכא - לא תדרשיה הכי
^ לומר שאין למדין מהן
^ זו - ולא אחרת כזו
^ מדהוה ליה למכתב 'ושם' וכתיב 'וְשָׂמוֹ' - לזה ולא לאחר
^ לכם [דרשתו של עולא], לכפר [דרשת דבי רבי ישמעאל], הוא [דרשתו של רבי יוחנן]
^ לכם - כשאר חולין, ולא כקדשים לכפר - לכפרה נתתיו כקדשים, ולא לדבר אחר כקדשים, אלא כחולין, ולא יתחייבו עליו משום טומאה; והוא למעוטי ממעילה, כדאמרן
^ אמור אליהם לדורותיכם [כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה’] (ויקרא כב ג); והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] (ויקרא ז כ); [ו]נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם [או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] (ויקרא ז כא)
^ לדרוש 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא'; כיצד: והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז כ) - והלא שלמים בכלל כל 'הקדשים' (ויקרא כב ג) היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח - אף כל קדשי מזבח
^ כגון: עצים ולבונה, שאינן ראויים לאכילה - אם אכל מהם בטומאת הגוף - חייב, כרבנן דמתניתין
^ דמתניתין
^ אמרי חדא מילתא
^ ואינך תרי חדא מילתא
^ מהאי זוזא
^ שנחלקו חכמים על רבי שמעון שחייב
^ אם אכלן לעצים ולבונה טמאין - לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (ויקרא ז), דאמר מר (חולין דף לו:): והבשר יתירא - לרבות עצים ולבונה
^ והן טהורים
^ דלא איתרבו בה
^ כלומר: כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה, אעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה, דהא גבי הדדי כתיבי
^ אמילתיה דרבי שמעון, והכי אמרינן: מחלוקת דרבי שמעון אדרבנן: דלא לקי בטומאת הגוף, דלא רבי רחמנא, אבל בטומאת עצמן - דרבינהו קרא - דברי הכל לוקה
^ בעצים ולבונה, לרבי שמעון
^ דטומאת הגוף
^ ומעלה דרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא; והכי אמרינן בפסחים (דף כד:): דאין לוקין עליו
^ לאפוקי שנוי קדש, כגון לשם זבח אחר
^ לאפוקי שנוי בעלים; והא - ילפינן להו מקראי בפרק קמא (לעיל ד:)
^ בגמרא מפרש לאפוקי מאי, ויליף לה מקרא
^ לשם חטאו שהוא מביאו עליו
^ ששחט סתם
^ שישחט סתם, כדאמרן בפרק קמא (לעיל ב:): התנו בית דין דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו
^ הלכך: אי הוה שלא לשמו, אף על גב דבעלים אמרי לשמו - לאו מידי הוא: דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז יח)
^ קרא קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט); ואף על גב דלאו בשחיטה כתיב, אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' (ויקרא ג ג): שתהא זביחה לשם שלמים, לשם אשים, לשם שם; והאי דנקט הכא קרא דעולה - משום דכתיבי כולהו גביה, וגבי שלמים לא כתיב בההוא קרא 'לריח ניחוח'
^ על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים; קרבוניא"ש בלע"ז; ודוגמתו בעירובין (דף כט:): ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול
^ דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה - תו לא מסקי ריחא
^ נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו
^ אין דבר אחר מחלל את קדשים, אלא מי מחללו? - קדשים מחללין קדשים, כדנפקא לן (לעיל ה) דבמחשבה שלא לשמו – מתחללים, מושחט אותה לחטאת (ויקרא ד לג)
^ ששחטו סתם וממילא קרב לשמו
^ וכי אמר רב נמי 'כשרה ואינה מרצה' קאמר
^ שיודע שהיא חטאת, ושחט לשם חולין
^ כדאמרן: שאין חולין מחללין קדשים
^ כסבור שהם חולין
^ דהיינו מתעסק בדברים אחרים, ואינו עסוק בקדשים

[1] מדלא כתיב 'וינזרו ולא יחלו' [שטמ"ק אות ה]

[2] דאשכחן ביה חילול, דכתיב (ויקרא יט ח) [ואכליו עונו ישא] כי את קדש ה' חילל [ונכרתה הנפש ההוא מעמיה]

[3] ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים (ויקרא כב ב) דמרבינן מיניה כל המוקדשים

[4] דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם, ונותר אינו חייב שתים אלא אחת? וכן אם אכלן בטומאת הגוף - אינו חייב שתים

[5] כחולין שלכם, שאין בהן מעילה

[6] הא דעולא - לאו הכא איתמר, אלא גבי מעילה איתמר במסכת מעילה (דף יא.), דקתני 'אין מועלין בדמים'; והכא - הכי קאמר: מנא הני מילי דמתניתין? אמר עולא גבי מעילה אמר קרא: לכם; ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו'; ורבי יוחנן אמר הוא – ומסקנא: תלתא קראי: חד למעוטי מנותר, וחד למעוטי ממעילה, וחד למעוטי מטומאה.

[7] ואני נתתיו לכם על המזבח

[8] בתורת קדשים

[9] ולא למעול בו: לענין מעילה אין בו דין קדשים

[10] בהווייתו יהא

[11] דפשיטא לן: כיון דנעשית מצותו - אין מועלין בו: דכיון דלית ביה תו צורך גבוה - לא קרינן ביה 'קדשי ה’’

[12] הלכך: על כרחך לא תדרשיה הכי, אלא איפכא

[13] בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה, ונותן במזרחו של כבש, כדכתיב ושָׂמוֹ: משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן; אלמא אסור בהנאה

[14] ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה"כ, שאסור להשתמש בו עוד, דכתיב 'ופשט את בגדי הבד ... והניחם שם (ויקרא טז כג) ודרשינן: מלמד שטעונין גניזה

[15] פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במסכת יומא מייתי לה

[16] לעבוד בהן במקדש כל ימות השנה

[17] דכתיב וערפו שם (דברים כא ד) והאי 'שם' - קרא יתירא הוא, לומר שתהא שם קבורתה

[18] וכיון דלא ילפינן, ולא מייתי ראיה מינייהו - האי קרא נמי: הואיל ואיכא למדרשיה איפכא - לא תדרשיה הכי

[19] לומר שאין למדין מהן

[20] זו - ולא אחרת כזו

[21] מדהוה ליה למכתב 'ושם' וכתיב 'וְשָׂמוֹ' - לזה ולא לאחר

[22] לכם [דרשתו של עולא], לכפר [דרשת דבי רבי ישמעאל], הוא [דרשתו של רבי יוחנן]

[23] לכם - כשאר חולין, ולא כקדשים לכפר - לכפרה נתתיו כקדשים, ולא לדבר אחר כקדשים, אלא כחולין, ולא יתחייבו עליו משום טומאה; והוא למעוטי ממעילה, כדאמרן

[24] אמור אליהם לדורותיכם [כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני ה’] (ויקרא כב ג); והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] (ויקרא ז כ); [ו]נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם [או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה] (ויקרא ז כא)

[25] לדרוש 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא'; כיצד: והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז כ) - והלא שלמים בכלל כל 'הקדשים' (ויקרא כב ג) היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח - אף כל קדשי מזבח

[26] כגון: עצים ולבונה, שאינן ראויים לאכילה - אם אכל מהם בטומאת הגוף - חייב, כרבנן דמתניתין

[27] דמתניתין

[28] אמרי חדא מילתא

[29] ואינך תרי חדא מילתא

[30] מהאי זוזא

[31] שנחלקו חכמים על רבי שמעון שחייב

[32] אם אכלן לעצים ולבונה טמאין - לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (ויקרא ז), דאמר מר (חולין דף לו:): והבשר יתירא - לרבות עצים ולבונה

[33] והן טהורים

[34] דלא איתרבו בה

[35] כלומר: כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה, אעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה, דהא גבי הדדי כתיבי

[36] אמילתיה דרבי שמעון, והכי אמרינן: מחלוקת דרבי שמעון אדרבנן: דלא לקי בטומאת הגוף, דלא רבי רחמנא, אבל בטומאת עצמן - דרבינהו קרא - דברי הכל לוקה

[37] בעצים ולבונה, לרבי שמעון

[38] דטומאת הגוף

[39] ומעלה דרבנן היא, וקרא אסמכתא בעלמא הוא; והכי אמרינן בפסחים (דף כד:): דאין לוקין עליו

[40] לאפוקי שנוי קדש, כגון לשם זבח אחר

[41] לאפוקי שנוי בעלים; והא - ילפינן להו מקראי בפרק קמא (לעיל ד:)

[42] בגמרא מפרש לאפוקי מאי, ויליף לה מקרא

[43] לשם חטאו שהוא מביאו עליו

[44] ששחט סתם

[45] שישחט סתם, כדאמרן בפרק קמא (לעיל ב:): התנו בית דין דלא לימא לשמו, דלמא אתי למימר שלא לשמו

[46] הלכך: אי הוה שלא לשמו, אף על גב דבעלים אמרי לשמו - לאו מידי הוא: דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז יח)

[47] קרא קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א ט); ואף על גב דלאו בשחיטה כתיב, אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' (ויקרא ג ג): שתהא זביחה לשם שלמים, לשם אשים, לשם שם; והאי דנקט הכא קרא דעולה - משום דכתיבי כולהו גביה, וגבי שלמים לא כתיב בההוא קרא 'לריח ניחוח'

[48] על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים; קרבוניא"ש בלע"ז; ודוגמתו בעירובין (דף כט:): ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול

[49] דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה - תו לא מסקי ריחא

[50] נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו

[51] אין דבר אחר מחלל את קדשים, אלא מי מחללו? - קדשים מחללין קדשים, כדנפקא לן (לעיל ה) דבמחשבה שלא לשמו – מתחללים, מושחט אותה לחטאת (ויקרא ד לג)

[52] ששחטו סתם וממילא קרב לשמו

[53] וכי אמר רב נמי 'כשרה ואינה מרצה' קאמר

[54] שיודע שהיא חטאת, ושחט לשם חולין

[55] כדאמרן: שאין חולין מחללין קדשים

[56] כסבור שהם חולין

[57] דהיינו מתעסק בדברים אחרים, ואינו עסוק בקדשים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]