ביאור:בבלי זבחים דף ל
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אִין! רישא בשתי עבודות [1], סיפא [2] בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות.
תנן: 'אמר רבי יהודה זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום - פיגול וחייבין עליו כרת'; בשלמא לרבי יוחנן היינו דקתני 'זה הכלל' [3], אלא לאילפא - מאי 'זה הכלל'?
קשיא.
תנן התם [4]: '[5] "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - הרי זו תמורת עולה [6], דברי רבי מאיר; אמר רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, הואיל ואי אפשר להוציא שתי שמות כאחת [7] - דבריו קיימין [8], ואם משאמר "הרי זו תמורת עולה", ונמלך ואמר "הרי זו תמורת שלמים" - הרי זו עולה'.
איבעיא להו: "הרי זו תמורת עולה ושלמים" מהו [9]? [10] "לחצות" מהו [11]?
אמר אביי: בהא ודאי מודה רבי מאיר.
רבא אמר: עדיין היא מחלוקת.
אמר רבא לאביי: לדידך, דאמרת בהא ודאי מודה רבי מאיר, הרי שחיטה [12], דלכי 'לחצות' דמי [13], ופליגי [14]!
אמר ליה: מי סברת 'אינה לשחיטה אלא לבסוף' [15]? ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף [16], ומשנתינו [17] - [18] דאמר [19] סימן ראשון חוץ לזמנו, [20] סימן שני חוץ למקומו [21].
הרי קמיצה [22] דלכי לחצות דמי [23] ופליגי?
התם נמי: שהקטיר קומץ מנחה חוץ לזמנו, קומץ לבונה חוץ למקומו [24].
הרי קומץ דמנחת חוטא, דליכא לבונה בהדיה, ופליגי!?
לא פליגי.
אמר רב אשי: אם תימצי לומר פליגי - פליגי בפסיעות [25].
רב שימי בר אשי מתני כדאביי [26], רב הונא בר נתן מתני כדרבא [27].
כי אתא רב דימי – אמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, דאמר 'תפוס לשון ראשון', דתנן: אמר רבי יהודה: זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה את מחשבת המקום – פיגול, וחייבין עליו כרת.
אמר ליה אביי: והא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כי מגעת להו רבי מאיר ורבי יוסי בהדי הדדי [28] - לא פליגי.
ולא פליגי? והא מיפלג פליגי [29]!?
אמר ליה: פליגי במאי דפליגי, ולא פליגי במאי דלא פליגי [30], דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים היכא דאמר "תחול זו ואחר כך תחול זו" - דברי הכל לא חיילא [31]; "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו" - דברי הכל חיילא [32]; כי פליגי דאמר "תמורת עולה תמורת שלמים": רבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר "תמורת עולה ושלמים" ואמר "תמורת עולה תמורת שלמים" - שמע מינה מיהדר קא הדר ביה [33]; ורבי יוסי [34]: [35] אי אמר [36] "תמורת עולה ושלמים" הוה אמינא פלגא תמורת עולה ופלגא תמורת שלמים [37]; להכי אמר "תמורת עולה תמורת שלמים": למימרא דכולה עולה וכולה שלמים הויא [38]. [39]
אמר ליה [40]: [41] הוא אמר לא פליגי, ואנא אמינא פליגי [42].
אמר עולא ואיתימא רב אושעיא: אפשר ידעין חברין בבלאה: 'כזית כזית' תנן? או 'כזית וּכזית' תנן?: 'כזית כזית' תנן [43], אבל 'כזית וכזית' [44] - דברי הכל עירוב מחשבות הוי [45]? או דלמא 'כזית וּכזית' תנן: דלרבי יהודה פרטא הוי, וכל שכן 'כזית כזית'?
תא שמע [46] דבעא מיניה לוי מרבי: חישב לאכול כזית [47] למחר בחוץ [48] - [49] מהו [50]?
אמר ליה: זו שאילה [51]: עירוב מחשבות הוי [52]!
אמר לפניו רבי שמעון ברבי: לא משנתינו היא [53]?: 'לאכול כזית בחוץ כזית למחר', 'כזית למחר כזית בחוץ', 'כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר', 'כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ' – פסול, ואין בו כרת' [54] - הא אידך [55] עירוב מחשבות הוי [56]!
אמר ליה: הוא שאלני דבר חכמה [57], ואת אמרת 'משנתינו'? לדידך, דאתניתך [58] תרתי [59] - לא קשיא לך [60]; לדידיה [61] - דלא אתניתיה אלא חדא [62], ושמעינהו [63] לרבנן [64] דקא גרסי תרתי [65], וסבר: דידי דווקא [66], ודידהו [67] - עירוב מחשבות הוי [68]? או דלמא דידהו דווקא [69], ולדידי שיורי שייר לי [70]? ומדשייר לי לדידי [71] - הא שייר להו לדידהו נמי בהך [72]? [73]
והי אתנייה [74]? אילימא 'כזית וּכזית' אתנייה [75], האי לאו שיורא הוא [76]!? אלא 'כזית כזית' אתנייה [77].
ותיבעי ליה 'כזית וכזית' [78]?
סבר: איבעי מיניה חדא דשמענא תרתי: דאי בעינא 'כזית וּכזית' הא ניחא אי אמר לי כללא [רבי מאיר אינו חולק על רבי יהודה], כל שכן 'כזית למחר בחוץ'; אלא אי אמר לי פרטא - אכתי 'כזית למחר בחוץ' קא מיבעיא לי!
אי הכי - השתא נמי: התינח אי אמר ליה 'כזית למחר בחוץ' – פרטא, כל שכן 'כזית וּכזית', אלא אי אמר ליה כללא - אכתי 'כזית וכזית' מיבעי ליה! אם כן מרתח רתח [79]:
הערות
[עריכה]- ^ דהא מפרש בהדיא
- ^ איכא לאוקמא דבתרוייהו פליגי:
- ^ לאיתויי עבודה אחת
- ^ במסכת תמורה [פ"ה מ"ד]
- ^ שהעמיד בהמת חולין אצל שתים: אחת עולה ואחת שלמים, ואמר:
- ^ תפוס לשון ראשון, ואין קדושה חלה על קדושה
- ^ והוצרך להקדים זה אחר זה
- ^ ותרעה, ותימכר, ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים; וכן מפרש בתמורה
- ^ מי אמרינן: הא דפליג רבי מאיר, ואמר 'תפוס לשון ראשון' - משום דאמר "תמורת" "תמורת" תרי זימני, והוה ליה כנמלך, אבל הכא - דאמר "תמורת עולה ושלמים" - חד דיבורא הוא, ותרוייהו חיילי? או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם, ופשטה קדושת עולה בכולה, ותו לא אתו שלמים וחיילי
- ^ אם תימצי לומר 'פשטה קדושת עולה בכולה' -
- ^ אמר "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" מאי? האי - חד דיבורא הוא, ואין זה חל בלא זה? או דלמא: כיון דפשטה בפלגא - פשטה בכולה, ולא אתו שלמים וחיילי
- ^ דקתני מתניתין לאכול כזית למחר כזית בחוץ
- ^ דלאו מיהדר אימלוכי, שהרי כמה זיתים יש בה, וחד דיבורא הוא
- ^ וקאמר רבי יהודה 'תפוס לשון ראשון', ורבי מאיר דתמורה - בשיטת רבי יהודה דמתניתין קאי, דאמרינן בשמעתין: רבי מאיר - בשיטת רבי יהודה אמרה
- ^ דלהוי הך תרתי מחשבות בסוף שחיטה, וחד דיבורא הוא, ואפילו הכי נימא רבי יהודה 'תפוס לשון ראשון'
- ^ וכי היכי דמהניא מחשבה בסוף - מהניא בתחילתה
- ^ ומתוקמא מתניתין
- ^ כגון:
- ^ בשחיטת
- ^ ובשחיטת
- ^ ואית ליה לרבי יהודה 'מפגלים בחצי מתיר', דהיינו: חד סימן, ותרי דבורי נינהו, ואיפגל ליה מדבורא קדמאה; אבל לחצות דחד דבור - הוא מודי ומהכא שמעינן דרבא אליבא דר"מ סבירא ליה 'אינה לשחיטה אלא בסוף': מדיליף 'עדיין היא מחלוקת' ממתניתין; והיינו דאמר ב'תמיד נשחט' (פסחים דף סג.) נימא קסברי אחרים אין לשחיטה אלא לבסוף, וכדרבא, דאמר רבא עדיין היא מחלוקת: ממתניתין דתמורת עולה ושלמים כלחצות דאחרים - היינו רבי מאיר; ורבא מוקי דלרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף
- ^ דפליגי רבי יהודה ורבנן בה בפרק קמא דמנחות (דף יב.): כי מחשב לאכול כזית למחר כזית בחוץ כו'
- ^ דחד דיבורא הוא, וזיתים הרבה יש, ולאו מיהדר אימלוכי הוא; והכא ליכא לפלוגי בתרי דבורי כדפלגא בשחיטה בשני סימנין
- ^ שהמנחה יש לה שני מתירין: הקומץ והלבונה; וכי פליגי רבי יהודה ורבנן - לאו בקמיצה פליגי, דאין קמיצה בלבונה, אלא בהקטרה פליגי, שהיא עבודה בכל אחת ואחת [שנוהת בשניהם], וכגון שהקטיר קומץ מנחה על מנת לאכול כזית למחר, וקומץ לבונה על מנת לאכול כזית בחוץ, ואית ליה לרבי יהודה 'מפגלין בחצי מתיר', וכיון דהיינו תרי דבורי נינהו - מקמא איפגלא לה, אבל בקמיצה - דחד מתיר הוא - לא פליג רבי יהודה
- ^ ובמחשבת הולכה: דאמר בפסיעה ראשונה 'חוץ לזמנו', ובפסיעה שניה אמר 'חוץ למקומו', דהוו להו תרי דבורי
- ^ תני מתנייתא כדאביי, דב"לחצות" - מודי רבי מאיר
- ^ תני מתנייתא כדרבא: דב"לחצות" - נמי פליג רבי מאיר
- ^ אם תרצה לקרב את דבריהם - קרובים הם להיות שוים, דתרוייהו לית להו 'תפוס לשון ראשון' כדמפרש לקמיה; והלכך אפילו רבי מאיר דתמורה - בשחיטה לא סבר לה כרבי יהודה
- ^ כדמפרש ואזיל
- ^ והאי 'לא פליגי' דקאמר - הכי קאמר: לא פליגי בתפוס לשון ראשון, אלא בדעתיה דגברא: בהוכחת דיבורו על מחשבתו, אבל תרווייהו אית להו דבתר כוונתו אזלינן
- ^ דאין קדושה חלה על קדושה
- ^ הואיל ונתכוון לכך; ותרעה, ויהא דמי חציה עולה ודמי חציה שלמים
- ^ ולחזור אי אפשר
- ^ אמר לך
- ^ האי גברא לא מיהדר קהדר, אלא לכך נתכוון וסבר:
- ^ אי אמינא
- ^ וקדושה ואינה קריבה דאי איפשר להקריב לחצאין
- ^ כי היכי דתפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה, וטעי דסבר השתא קרבה; הלכך לתרוייהו איכוין, ודבריו קיימין ותימכר
- ^ וכך קבלתי בתמורה: שמעינן מיהא מדרבה בר בר חנה, דהיכא דאמר "תמורת עולה ושלמים" - מודה רבי מאיר; אלמא לאו כרבי יהודה סבירא ליה: דמתניתין - להא דמיא: דלכך נתכוון תחלה, והא דאמר "כזית... כזית..." תרי זימני - משום דבעא למיחשב בשני זיתים, ועל כרחך לאו מיהדר הוא, דכמה זתים יש בה!
- ^ רב דימי לאביי
- ^ ומדרבה בר בר חנה מותבת לי?
- ^ אף באומר "תמורת עולה ושלמים": שנתכוון לשניהם - אית ליה לרבי מאיר תפוס לשון ראשון, כרבי יהודה
- ^ דלרבי יהודה הוי פרטא, וכשתי מחשבות נינהו ואפילו בעבודה אחת, ותפוס לשון ראשון
- ^ דחד דבורא הוא
- ^ ואינו פגול
- ^ ד"כזית" "וּכזית" תנן, וכל שכן "כזית" "כזית"
- ^ לאכלו
- ^ למקומו
- ^ לרבי יהודה
- ^ מי אמרינן: בהא מודי רבי יהודה, וחדא מחשבה מעורבת היא, דאההוא גופיה דקחשיב לאכול למחר - חשיב בחוץ וכחדא אכילה? או דלמא תפוס לשון ראשון לעולם
- ^ בניחותא שאילה גדולה שאלת
- ^ אפילו לרבי יהודה
- ^ ואמאי קלסת ליה? הא מתניתין היא דעירוב מחשבות הוי
- ^ מדנקט פלוגתייהו ב'כזית למחר כזית בחוץ' - דהוי שתי אכילות, בהא - הוא דפליג רבי יהודה
- ^ 'כזית למחר בחוץ'
- ^ דבחדא אכילה קחשיב לאוכלו למחר חוץ למקומו – מודי
- ^ לפום מאי דאתניתיה
- ^ במתניתין
- ^ לְךָ שִׁנִיתִים במחלוקותם דבין ב'כזית כזית' בין ב'כזית וּכזית' פליגי
- ^ דאמרת: מדתנינן הך תרתי, ולא תנן הך - שמע מינה בהא מודי רבי יהודה
- ^ ללוי
- ^ שלא שניתי לו במחלוקותם אלא אחת מהם - ולקמן מפרש דכזית כזית אתנייה
- ^ לוי
- ^ דבי מדרשא: שאר תלמידיי
- ^ כמו ששניתי לך, ולא ידע לוי אם מעצמם הוסיפוה, או אני שניתיה להם, ומשום הכי מספקא ליה הך שלישי, דסבר: הי דוקא? משנתו או משנתיהם?
- ^ דב'כזית כזית' - הוא דפליגי
- ^ ד'כזית וּכזית'
- ^ ולא קבלוה מרבי, אלא הם טעו והוסיפוה - וכל שכן 'כזית למחר בחוץ' הוי עירוב מחשבות
- ^ ומפיו שמעוה
- ^ ולא שְׁנָאָהּ ולעולם - אף בה נחלקו, ואף על פי שלא היה לי ללומדה מצד ששנה לי
- ^ הך ד'כזית וּכזית'
- ^ ד'כזית למחר בחוץ', ולא שנאה להם, ולעולם אף בה נחלקו
- ^ הילכך דבר חכמה שאל.
- ^ דלא הוה ליה למילף הך מיניה
- ^ ולרבי יהודה - פרטא הוי
- ^ דממילא מצי למילף דכל שכן 'כזית כזית'! וכיון דלא שייר ליה מידי - הוי ליה למשמע דאי בהא: ד'כזית למחר בחוץ' נמי איפלוג - הוה מתני לה ניהליה, ודווקא אתנייה דבהנך - הוא דפליגי, אבל בהא מודה רבי יהודה
- ^ דלא הוה ליה למילף מינה ההיא ד'כזית כזית', וכי שמעינהו לרבנן דתנו לה - איסתפק ליה אי אתנינהו רבי לדידהו, ולדידיה שייריה - אי לדידיה דווקא אתנייה, ואינהו הא דאוספוה
- ^ הואיל ומספקא ליה אי רבי אתנינהו לה אי לא
- ^ כלומר: הכי סבר לוי: איבעי מיניה הך דאישמע מיניה תרתי: דאי אמר לי בה פרטא - כל שכן 'כזית וּכזית', דתרי אכילות נינהו, ואיכא לפלוגינהו בתרי דיבורי; ואי אמר לי כללא בניחותא בלא רתיחה - אישמע מיניה דהך - הוא דהוי כללא, אבל 'כזית וּכזית' – פרטא, וכדאתנינהו לרבנן; דאם סבירא ליה ב'כזית וּכזית' נמי כללא - מירתח רתח ומהדר לי בריתחא 'מאי תיבעי לך?