ביאור:בבלי זבחים דף מט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכהדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

והרי מעשר [1], דהוא נפדה [2], ואילו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה, דתנן [מעשר שני פ"ג מ"י]: 'הלקוח בכסף מעשר שנטמא - יפדה; רבי יהודה אומר: יקבר [3]' [4]!

<נטמא אין לא נטמא לא>

התם לא אלימא קדושתיה למיתפס פדיוניה [5].

והרי תמורה: דאילו קדשים לא חיילי על בעל מום קבוע, ואילו איהי חיילא [6]!?

תמורה - מכח קדשים קא אתיא, וקדשים - מכח חולין קאתי [7].

הרי פסח, דהוא אינו טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ואילו מותר דידיה טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק!?

פסח בשאר ימות השנה - שלמים הוא [8]; ואיבעית אימא [9]: אמר קרא העולה העולה - במקומה תהא. [אולי הדרשה מהפסוק (ויקרא ו ב) [צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו, והדרשה כך: 'היא' נדרשת ללשון תהיה, כמו דרשות רבות היא – או הוא - 'בהויתה/בהויתו תהיה/יהיה'; כלומר: אם העולה היא עולה – אזי על המזבח תהיה; אך נראה שלרש"י היה דרוש אחר: דכתיב במקום כו' העולה [צירוף זה נמצא בפסוקים רבים: ויקרא ד, כד, לג; פרק ו,יח; פרק ז,ב]. חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה.]

אשם מנלן דבעי צפון?

דכתיב (ויקרא ז ב) במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם [ואת דמו יזרק על המזבח סביב].

אשם מנלן דבעי צפון?

דכתיב (ויקרא ז ב) במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם [ואת דמו יזרק על המזבח סביב].

אשכחן שחיטה, קבלה מנא לן?

[10] ואת דמו [יזרוק] [11]: קבול דמו נמי בצפון [שטמ"ק אות ה: וי"ו מוסיף על ענין ראשון: במקום שחיטתו תהא קבלת דמו; וע"כ משום קבלה אתיא בשביל זריקה: דזריקה אינה בצפון. לשון הר"פ, ומשמע שהוא לשון רש"י שלו].

מקבל עצמו מנא לן?

דמו - ואת דמו [12].

אשכחן למצוה, לעכב מנא לן?

קרא אחרינא כתיב [13]: (ויקרא יד יג) ושחט את הכבש [במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא] [14].

והאי - להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא [ספרא פתיחתא משנה ד]: דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש - אי אתה רשאי להחזירו לכללו [15] עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; כיצד? - (ויקרא יד יג) ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא [לכהן קדש קדשים הוא]; שאין תלמוד לומר כחטאת האשם; מה תלמוד לומר כחטאת האשם? - לפי שיצא אשם מצורע [16] לידון בדבר החדש [17]: בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית, יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? תלמוד לומר: כחטאת האשם הוא: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורין לגבי מזבח - אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח [18].

אם כן נכתוב [19] בהאי [20] ולא נכתוב בהאי [21]!

הניחא אי סבירא לן 'יצא לידון בדבר החדש' - איהו הוא דלא גמר מכללו


עמוד ב

אבל כללו גמר מיניה [22] – שפיר; אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכללו ולא כללו גמר מיניה, האי לגופיה איצטריך!?

כיון דאהדריה [23] - אהדריה [24].

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: אימא: כי אהדריה קרא לגבי מתן דמים ואימורין, דבעי כהונה [25], אבל [26] שחיטה - דלא בעיא כהונה [27] - לא מיבעי צפון [28]?

אם כן נימא קרא 'כי כחטאת הוא [29]'; מאי כחטאת האשם? כשאר אשמות יהיה [30].

למה לי לאקשויי [31] לחטאת למה לי לאקשויי לעולה [32]?

אמר רבינא: איצטריך: אי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה, הוה אמינא: 'חטאת מהיכן למדה [33]? מעולה; דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש?

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: וניקשיה לעולה ולא ניקשיה לחטאת?

[34] הוה אמינא [35]: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש; וכי תימא [36] ניקשי אקושי לחטאת? - [37] ניחא ליה דמקיש ליה לעיקר [לעולה] ולא נקיש ליה לטפל - להכי אקשיה לחטאת ואקשיה לעולה, למימר [38]: דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש [39].

רבא אמר: מהכא: דכתיב [40]: (ויקרא ד י) כאשר יורם משור זבח השלמים [והקטירם הכהן על מזבח העלה]; למאי הלכתא? אי ליותרת הכבד ושתי הכליות - בגופיה כתיב (ויקרא ד ט: ואת שתי הכלית ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היתרת על הכבד על הכליות יסירנה)!? [אלא] משום דבעי אגמורי יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודת כוכבים [41], [42] בגופיה לא כתיב [43], ומפר כהן משיח הוא דגמר [44] - להכי איצטריך כאשר יורם [45] דניהוי כמאן דכתב בגופיה, ולא ניהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. [46]

אמר ליה רב פפא לרבא: וליכתביה בגופיה [47] ולא נקיש [48]!?

אי כתב בגופיה ולא אקיש, הוה אמינא [49] 'דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש' [50]; וכי תימא 'נקשי אקושי'? - ניחא ליה דכתביה בגופיה מדאקיש ליה אקושי; להכי כתביה ואקשיה, למימרא: דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש.

<היקש וגזירה שוה, קל וחומר סימן>:

דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד מהיקש [51], אי מדרבא [52] אי מדרבינא [53];

דבר הלמד בהיקש - מהו שילמד בגזירה שוה? [רש"י אומר להלן – דף נ,א ד"ה בבנין אב - שכל השאלות הללו – בקדשים נשאלו]

תא שמע: רבי [יו]נתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחה בבגדים [54] שהיא טהורה? - נאמר קרחת וגבחת בבגדים, ונאמר קרחת וגבחת באדם: מה להלן פרח בכולו טהור - אף כאן פרח בכולו טהור.

והתם [55] מנא לן [56]? - דכתיב (ויקרא יג יב) [ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע] מראשו ועד רגליו [לכל מראה עיני הכהן], ואיתקש ראשו [57] לרגל: מה להלן כולו הפך לבן (ויקרא יג יג: וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא) = פרח בכולו – טהור [58], אף כאן: כולו הפך לבן, פרח בכולו – טהור. [59]

אמר רבי יוחנן [60]: בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים, שאין דנין למד מלמד, דאם כן [61] - לא יאמר צפונה באשם ותיתי בגזירה שוה דקדשי קדשים מחטאות [62]! לאו למימרא דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזירה שוה?

ודלמא משום דאיכא למיפרך: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות?

קדשי קדשים יתירי כתיבי [63].

דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר -

הערות[עריכה]

  1. ^ שני
  2. ^ אפילו בירושלים אם נטמא, כדילפינן (בבא מציעא דף נג:) מלא תוכל שאתו (דברים יד כד), ואין 'שאת' אלא אכילה, שנאמר (בראשית מג לד) וישא משאות
  3. ^ אינו נפדה אליבא דרבי יהודה
  4. ^ אלמא איכא טפל חמור מעיקר
  5. ^ ולא חומרא הוא
  6. ^ תחילת הקדש אינו חל על בעל מום קבוע ליקדש קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בעלמא, ויוצאין לחולין גמורין בפדיון; ואפילו ליגזז וליעבד, כדתניא פרק 'הוציאו לו' בסדר יומא (דף נ:): חומר בתמורה, שהתמורה חלה על בעל מום קבוע ואין יוצא לחולין ליגזז וליעבד, מה שאין כן בזבח: דגבי תמורה כתיב (ויקרא כז י) טוב ברע: השווה בעל מום לתם לענין תמורה; על כולם נאמר [סוף הפסוק שם] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, אבל זבח ראשון - אם קדם הקדישו את מומו - קדוש קדושת הגוף, ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, כדתנן בבכורות (דף יד.) כל הקדשים שקדם מומן להקדישן נפדה ויליף לה מקראי
  7. ^ לא חלה עליהם קדושה קודמת, אבל תמורה באה מכח קדושה קודמת; הלכך לאו טפל חמור מן העיקר הוא: דהא חומרא דעיקר הוא
  8. ^ ולא מותר פסח מיקרי למיחשביה 'טפל'
  9. ^ עיכובא דעולה מהכא
  10. ^ ישחטו את האשם
  11. ^ במקום שחיטתו תהא קבלת דמו
  12. ^ מדמצי למיכתב 'ישחטו את האשם ודמו יזרוק' וכתיב ואת דמו: 'את' לרבות את המקבל
  13. ^ באשם מצורע
  14. ^ שנה הכתוב עליו לעכב
  15. ^ שיהא עוד כשאר הכלל
  16. ^ מכלל זאת תורת האשם (ויקרא ז א), דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח [שם, פסוק ב]
  17. ^ דצריך להחזירו לכללו; הלכך: לענין שחיטת צפון - נמי בעי להחזירו, דאי לא הדר כתביה בגוויה כי היכי דאהדריה למתן דמו - הוה אמינא לא ניבעי צפון
  18. ^ אף כאן לשחיטת צפון נמי להחזירו הוא דשנה עליה
  19. ^ שחיטת צפון
  20. ^ באשם מצורע
  21. ^ ולא נכתוב גבי זאת תורת האשם, ונגמר כללו מיניה? ומדכתביה הכא והכא - לעיכובא הוא
  22. ^ מידי דלא חידש בו, כגון שחיטת צפון: אי הוה כתיבא ביה, ולא הוה כתיבא בשאר אשמות - גמרי ליה שאר אשמות מיניה, דלא 'חידוש' הוא אלא 'יצא מן הכלל' הוא, ולמד על דבר שלא נאמר בכלל; והיכי 'יצא לידון בדבר החדש'? - כגון מתן דמים: שבזה למזבח, ובזה שינה ואומר לבהונות
  23. ^ וכתיב כי כחטאת האשם הוא: כדין חטאת כך דין אשם
  24. ^ לכללו, בין למתן דמים בין לשחיטת צפון, ולא היה צריך לכתוב בו שחיטת צפון אלא לעיכובא
  25. ^ שאינה כשירה בזר
  26. ^ למידה
  27. ^ דשחיטה דלאו עבודת כהן היא
  28. ^ לא אהדריה, דהא בחזרתו כתיב כחטאת האשם הוא לכהן: לענין עבודות שבכהן
  29. ^ לכהן
  30. ^ הלכך: לענין צפון נמי אהדריה; וכי כתיב ביה שחיטה בצפון - דקרא לעיכובא אתא, ושאר אשמות נמי מיניה ילפינן לעיכובא
  31. ^ בשחיטתו
  32. ^ דכתיב (ויקרא יד יג) במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה
  33. ^ לשחיטת צפון
  34. ^ אי אקשיה לעולה ולא אקשיה לחטאת
  35. ^ בעלמא
  36. ^ אם איתא דחוזר ומלמד בהיקש
  37. ^ משנינן לך:
  38. ^ מדאיצטריך למיהדר ואקושי לעולה - שמע מינה
  39. ^ ומהכא נפקא לן בכל דוכתא
  40. ^ באימורי פר כהן משיח
  41. ^ שהיה צריך ללמד מפר העלם תורת אימוריהן לשעירי עבודת כוכבים, דאיתקוש אהדדי לענין הקטרת אימורין, כדאמרינן בפרק 'בית שמאי' (לעיל מא.) אשה לה' וחטאתם [לפני ה’] על שגגתם(במדבר טו כה)
  42. ^ ופר העלם דבר
  43. ^ יותרת וכליות
  44. ^ בהיקש, כדאמרן בפרק 'בית שמאי' (שם לט:) ועשה לפר כאשר עשה לפר (ויקרא ד כ) - זה פר כהן משיח: אקשינהו להדדי
  45. ^ בפר כהן משיח, ואם אינו ענין לו - תנהו לענין פר העלם
  46. ^ ואי קשיא: הא נפקא לן הך דרשא מועשה לפר (ויקרא ד כ) - זה פר העלם דבר, כדאמרן בפרק 'בית שמאי' (לעיל מא.) - הני מילי לתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר לפר - זה פר העלם; אבל לתנא דבי רב, דאמר ועשה לפר זה פר יום הכיפורים - איצטריך כאשר יורם (ויקרא ד י) להך דרשה.
  47. ^ דפר העלם בהדיא
  48. ^ ולא ליקשיה לפר כהן משיח, הואיל וסוף סוף טרח וכתב כאשר יורם יתירא להכי
  49. ^ בעלמא
  50. ^ דלא הוה ילפינן מהכא מידי
  51. ^ משום דבעי למיבעי בעיא עלה הדר נקיט לה
  52. ^ מכאשר יורם
  53. ^ מאשם מצורע, דאיצטריך לאקושי לחטאת ולעולה
  54. ^ אם פרחה הצרעת בכל הבגד
  55. ^ גבי קרחת וגבחת דאדם
  56. ^ דטהורה פריחה? דאילו פריחה, כי כתיבא - בנגע עור בשר כתיב, ואילו קרחת וגבחת כתיבי גבי נתקין, דמקום שער דראש וזקן, שאין סימניהן שוין לנגעי עור בשר: שזה בשער לבן, וזה בשער צהוב
  57. ^ נתקי הראש
  58. ^ כדכתיב אם פרוח תפרח וגו' (ויקרא יג יב)
  59. ^ אלמא נתקין - בהיקשא ילפינן להו, וחוזרין ומלמדין על הבגדים בגזירה שוה!
  60. ^ מהכא לא תיתי ראייה, דלאו קדשים הוא: דאף היקש מלמד בהיקש חוץ מקדשים, ותדע לך שהמדה הזאת שהבאתה - אינה למידה בקדשים
  61. ^ דדבר הלמד בהיקש חוזר ולמד בגזירה שוה
  62. ^ דנאמר קדש קדשים בחטאת ונאמר קדש קדשים באשם [מצוטט להלן]
  63. ^ בהו, והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדין, ואין משיבין עליה: גבי חטאת כתיב (ויקרא ו יח) תשחט החטאת קדש קדשים הוא ובאשם כתיב (ויקרא ז א) זאת תורת האשם קדש קדשים הוא ובתרוייהו כתיב בויקח קרח (במדבר יח ט) לכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך