ביאור:בבלי זבחים דף קיג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת זבחים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג קיד קטו קטז קיז קיח קיט קכ • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

המשך משנה י

ומתן סביב^[1], ותנופה והגשה^[2];

רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה^[3], ו(כן אין בבמה) כיהון ^[4], ובגדי שרת ^[5], וכלי שרת, וריח ניחוח^[6], ומחיצה לדמים (חוט הסיקרא, להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים), וריחוץ ידים ורגלים;

אבל הזמן הנותר והטמא (שנפסלין במחשבת חוץ לזמנו, וחייבין על קדשים משום נותר וטמא) - שוין בזה ובזה.

גמרא:

מאי 'חוץ מגתה'?

אמר ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה (לשוחטה שם: שאין תחתיה קבר התהום).

אמר לו רבי יוחנן: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא (לקמן מפרש פלוגתייהו)?

אלא אמר רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים (דכתיב בה (במדבר יט): והוציא אותה וגו').

ולוקמה כגון ששחטה חוץ לחומה שלא כנגד הפתח (של היכל), דאמר רב אדא בר אהבה: שחטה שלא כנגד הפתח – פסולה, שנאמר 'ושחט'^[7] 'והזה'^[8]: מה הזאתה כנגד הפתח - אף שחיטתה כנגד הפתח; וכי תימא דלא מקיש - והא אתמר: <שחטה שלא כנגד הפתח: רבי יוחנן אמר פסולה: 'ושחט' 'והזה'; ריש לקיש אמר כשרה: 'אל מחוץ למחנה ושחט' ואיתמר נמי>: שרפה שלא כנגד הפתח: רבי יוחנן אמר פסולה, ורבי אושעיא אמר כשרה: רבי יוחנן אמר פסולה: 'והזה' 'ושרף' (בתר 'והזה' סמך 'ושרף': [שם, פסוק ה: ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרף]);

ורבי אושעיא אמר כשרה: 'על פרשה ישרף': מקום שפורשת למיתה (מקום שנפשה יוצאה בגמר פירכוסה וליציאת נפשה) - שם תהא שריפתה (שלא קבע לה הכתוב מקום).

אמרי: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא חוץ לחומה (שלא כנגד הפתח), דרחוקי רחקה (מכנגד הקדושה), אלא אפילו לפנים מן החומה, דקרובי קרבה, ואימא תתכשר? - קא משמע לן.

אמר מר: אמר לו רבי יוחנן: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא במאי קמיפלגי?

מר (ריש לקיש) סבר: ירד מבול לארץ ישראל (ונשקעו בה עצמות המתים), ומר סבר לא ירד.

אמר רב נחמן בר יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו (יחזקאל כב כד): בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם; רבי יוחנן סבר: אתמוהי מתמה קרא: ארץ ישראל - מי לא מטוהרה את? כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם?

וריש לקיש סבר כפשטיה: ארץ לא מטוהרה את; מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: חצירות היו בירושלים בנויות על הסלע ותחתיהן חלול (שאם יש קבר - מפסיק החלל, ושוב אין טומאה בוקעת למעלה מן החלל; אבל טומאה רצוצה - בוקעת ועולה עד לרקיע), מפני קבר התהום, ומביאין נשים מעוברות, ויולדות, ומגדלות שם בניהם לפרה (דמשום דמטמאין את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקים - עשו בה שאר מעלות הרבה: שאין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעת ימי פרישתו, והוו אלו תינוקות נוגעין בו ומזין עליו), ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות (להפסיק בין התינוקות לקרקע), ותינוקות יושבין עליהן (שלא יאהילו על קבר התהום בלכתם למלאות מים חיים לקידוש מן השילוח; אלמא: לאו כולה בדוקה היא), וכוסות של אבן בידן ^[9], ומלאו, וישבו במקומן.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בפרה ^[10].

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: 'פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים; עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא! בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו! איה מתי מבול^[11]? איה מתי נבוכדנצר^[12]?"' - מדקאמר הכי, לאו למימרא דלא הוו?^[13]

ולטעמיך הרוגי נבוכדנצר הכי נמי דלא הוו? אלא הוו – ופנינהו! הכא נמי: הוו – ופנינהו.

ואי אפנו

עמוד ב

הא איפני? - נהי דאיפני מירושלים - מכולה ארץ ישראל לא איפני^[14].

איכא דאמרי, איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: 'איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנאצר?'; מאי - לאו מדהני הוו, הני נמי הוו?

מידי איריא? הא כדאיתיה והא כדאיתיה!

איתיביה: (בראשית ז כב) "[כל אשר נשמת רוח חיים באפיו] מכל אשר בחרבה מתו"; בשלמא לדידי, דאמינא ירד מבול לארץ ישראל - משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו?

משום הבלא ^[15], כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, דכתיב הכא (בראשית ח א) [ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלקים רוח על הארץ] וישוכו המים, וכתיב התם (אסתר ז י) [ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי] וחמת המלך שככה.

איכא דאמרי: איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: 'מכל אשר בחרבה מתו'; בשלמא לדידי דאמינא 'לא ירד מבול לארץ ישראל' - משום הכי הוי חרבה, אלא לדידך - מאי 'חרבה'?

חרבה שהיתה מעיקרא^[16].

ואמאי קרי ליה 'חרבה'?

כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר 'מכל אשר בחרבה מתו' - ולא דגים שבים.

בשלמא למאן דאמר 'לא ירד מבול לארץ ישראל' - היינו דקם רימא התם^[17]; אלא למאן דאמר ירד - רימא היכא קם?

אמר רבי ינאי: גוריות הכניסו^[18] בתיבה.

והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא^[19] בת יומא ^[20], והוי כהר תבור; והר תבור כמה הויא? ארבעין פרסי; משכא דצואריה^[21] - תלתא פרסי; מרבעתא דרישא^[22] - פרסא ופלגא; רמא כבא - וסכר ירדנא^[23]!

אמר רבי יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה.

והאמר מר: 'מרבעתא דרישא פרסא ופלגא'?

אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה^[24].

והא אמר רבי יוחנן: 'לא ירד מבול לארץ ישראל'^[25]?

לדברי ריש לקיש קאמר.

והא קסגיא תיבה^[26]?

אמר ריש לקיש^[27]: קרניו קשרו בתיבה.

והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול - ברותחין קלקלו וברותחין נידונו^[28]!

ולטעמיך - תיבה היכי סגיא^[29]? ועוד: עוג מלך הבשן^[30] - היכא קאי? אלא נס נעשה להם שנצטננו בצידי התיבה^[31].

ולרבי שמעון בן לקיש, נהי נמי דירד מבול לארץ ישראל - והא לא פש^[32], דאמר ריש לקיש: למה נקרא שמה 'מצולה'^[33]? שכל מתי מבול נצתללו שם; ורבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה 'שנער'? שכל מתי מבול ננערו שם!?

אי אפשר דלא אידבקו^[34].

אמר רבי אבהו: למה נקרא שמה 'שנער'? שמנערת עשיריה^[35].

והא קחזינן דהוו?

תלתא דרי לא משכי.

אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל בשר אבותיו.

תניא נמי הכי: 'כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל בשר אבותיו;

ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים^[36]'.

שעיר המשתלח:

ורמינהי^[37],^[38]:

או 'קרבן'^[39] - שומע אני אפילו קדשי בדק הבית^[40] שנקראו 'קרבן'^[41], שנאמר (במדבר לא נ): "ונקרב את 'קרבן ה’' [איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשתינו לפני ה’]"^[42]?

תלמוד לומר (ויקרא יז ד): ואל פתח אהל מועד לא הביאו [להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו]: מי שראוי לבא באהל מועד, יצאו קדשי בדק הבית שאינן ראוין^[43].

אוציא את אלו שאינן ראוין^[44], ולא אוציא את שעיר המשתלח, שהוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד^[45]?

תלמוד לומר: [להקריב קרבן] לה'^[46]: להוציא שעיר המשתלח, שאינו מיוחד לה'!

לא קשיא: כאן קודם הגרלה^[47]; כאן לאחר הגרלה^[48].

אחר הגרלה נמי, האיכא וידוי^[49]!

אלא אמר רב מני: לא קשיא: כאן קודם וידוי, כאן לאחר וידוי.

הרובע והנרבע:

והא נמי - תיפוק לי מ’[אל] פתח אהל מועד'^[50]!?

הערות

^ שתהא נראית המתנה לשתי רוחות המזבח, דהיינו 'שתי מתנות שהן ארבע'.
^ דמנחות
^ מפרש בגמרא מנא ליה.
^ כהונה: דאפילו זר בבמת יחיד כשר
^ בגדי כהונה
^ כדאמרינן בפרק 'בית שמאי' (משנה ו; לעיל דף מו:): לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם ריח - לאפוקי אברים שצלאן והעלן, שאין בהם משום 'ריח ניחוח')
^ במדבר יט ג: ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו.
^ מפרש בה 'אל נוכח' [שם, פסוק ד: ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים].
^ שכל מעשה פרה - בכלי גללים, בכלי אבנים: שאין מקבלים טומאה, כדאמר טעמא בשמעתא קמייתא דסדר יומא (דף ב.)
^ משום קולא דאקילו בה משום צדוקין שהיו אומרים 'במעורבי שמש היתה נעשית'; והיו מטמאין את הכהן ומטבילין אותו, ושרפה טבול יום - עשו בה מעלות אחרות דלא לזלזלו בה; ומיהו אם שחטה במקום שאין בדוק לה - לא מיפסלא בהכי: דכל ארץ ישראל - בדוקה היא
^ שנמצאים בשאר מקומות וכאן אינן נמצאין
^ שהרג בה, והופנו כולם, ואין אחד מצוי בה
^ על כרחינו בדוקה היא!
^ כולה ריש לקיש קאמר לה
^ וקברום הבאים אחריהם בבתי קברות, ואין לחוש לכל הארץ אלא לשאר ארצות שהיה שם מבול ונשקעו בטיט
^ קודם מבול
^ הראֵם, זכר ונקבה, שהוא גדול ואינו יכול ליכנס לתיבה, עמדו שם, בארץ ישראל.
^ נוח ובניו הכניסו גורים קטנים
^ הוא ראֵם דימא, שהוא על שפת הים
^ ביום שנולד
^ משך צוארו
^ בית מרבץ של ראשו
^ הטיל גלל בירדן וסכר הירדן! וסתם הילוך מימיו 'כבא', כמו (עירובין דף כט:): 'כיבוי דרעותא דניסן'.
^ שיוכל להנשים
^ ולמה ליה לשנויי הכי [’לימא דהתם קם' נראה לי דלא גרסינן]
^ והא התיבה מהלכת על פני המים מגבוה לנמוך - נמצא חוטמו נשמטת מן התיבה ומת
^ ומשני
^ ונמצא נמלג ברותחין
^ והלא זפותה היא מבית ומבחוץ, כדכתיב: 'וכפרת אותה' וגו' (בראשית ו יד), וכיון דרותחין הן - היאך מהלכת שאין זפתה נפשר
^ דכתיב ביה: 'ויבא הפליט' (בראשית יד יג), ואמר רבי יוחנן (נדה דף סא:): זה עוג, שפלט מאנשי דור המבול
^ ושם עמד עוג, והראֵם, וגם הזפת לא נפשר, והראם לא הוצרך לתיבה, ומפני גובהן לא טבעו
^ מן המתים שם כלום: דאיידי דגבוהה היא – השפילום המים לבבל, שהיא מצולה
^ דכתיב (ישעיהו מד כז): 'האומר לצולה חרבי'
^ בטיט
^ מפני שאינן מרחמים על הבריות, כדאמרינן במסכת ביצה (דף לב:): עשירי בבל - יורדי גיהנם הן
^ של מבול
^ [גירסת הגמרא נראית כגירסא מעובדת של ספרא אחרי מות, פרשתא ו, משנה ו-ז; הגירסא כאן מקוצרת מצד פירוט הדינים, ומורחבת בהסברים שאינם בספרא].
^ (דכתיב בשחוטי חוץ (ויקרא יז ד): ’[ואל פתח אהל מועד לא הביאו] להקריב קרבן [לה’] וגו', דריש ליה בתורת כהנים [שם, סוף משנה ה]: על הקרבן הוא חייב, ואינו חייב על השוחט חולין בפנים)
^ לאו להכי אתא, אלא
^ לחייב על קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ
^ שאף הן נקראו 'קרבן'
^ ואין זה אלא לבדק הבית
^ אני שמעתי בסדר יומא, לפי שסתמן בעלי מומין, דקיימא לן: המתפיס תמימים לבדק הבית - עובר בעשה, במסכת תמורה (דף ז:); אבל לענין הסוגיא - אני למד כאן דאפילו תמים נמי קרי 'אינו ראוי': דלא הועתד לבא אל אהל מועד, דהא פרת חטאת תמימה היא, וקרי לה 'אינו ראוי'
^ שאין עתידין לאהל מועד
^ שהוא תמים, דבעינן שיהא ראוי לַשֵּׁם, דלא ידעינן הי מתרמי! זה שמעתי; ולפי סוגיא של שמועה זו משמע דקרי ליה 'ראוי', ועתיד ליכנס משום הגרלה ווידוי
^ המיוחד לה'
^ הוי 'ראוי' ו'עתיד ליכנס' משום הגרלה, ואי לאו דמעטינן מ'לה’' הוה אמינא לחייב
^ לא 'ראוי לבא' הוא, ומימעיט מ'אל פתח'
^ דבעי ליכנס להתוודות עליו
^ דהא לאו ראוין הן לבא לעזרה

[1] שתהא נראית המתנה לשתי רוחות המזבח, דהיינו 'שתי מתנות שהן ארבע'.

[2] דמנחות

[3] מפרש בגמרא מנא ליה.

[4] כהונה: דאפילו זר בבמת יחיד כשר

[5] בגדי כהונה

[6] כדאמרינן בפרק 'בית שמאי' (משנה ו; לעיל דף מו:): לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם ריח - לאפוקי אברים שצלאן והעלן, שאין בהם משום 'ריח ניחוח')

[7] במדבר יט ג: ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה ושחט אתה לפניו.

[8] מפרש בה 'אל נוכח' [שם, פסוק ד: ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים].

[9] שכל מעשה פרה - בכלי גללים, בכלי אבנים: שאין מקבלים טומאה, כדאמר טעמא בשמעתא קמייתא דסדר יומא (דף ב.)

[10] משום קולא דאקילו בה משום צדוקין שהיו אומרים 'במעורבי שמש היתה נעשית'; והיו מטמאין את הכהן ומטבילין אותו, ושרפה טבול יום - עשו בה מעלות אחרות דלא לזלזלו בה; ומיהו אם שחטה במקום שאין בדוק לה - לא מיפסלא בהכי: דכל ארץ ישראל - בדוקה היא

[11] שנמצאים בשאר מקומות וכאן אינן נמצאין

[12] שהרג בה, והופנו כולם, ואין אחד מצוי בה

[13] על כרחינו בדוקה היא!

[14] כולה ריש לקיש קאמר לה

[15] וקברום הבאים אחריהם בבתי קברות, ואין לחוש לכל הארץ אלא לשאר ארצות שהיה שם מבול ונשקעו בטיט

[16] קודם מבול

[17] הראֵם, זכר ונקבה, שהוא גדול ואינו יכול ליכנס לתיבה, עמדו שם, בארץ ישראל.

[18] נוח ובניו הכניסו גורים קטנים

[19] הוא ראֵם דימא, שהוא על שפת הים

[20] ביום שנולד

[21] משך צוארו

[22] בית מרבץ של ראשו

[23] הטיל גלל בירדן וסכר הירדן! וסתם הילוך מימיו 'כבא', כמו (עירובין דף כט:): 'כיבוי דרעותא דניסן'.

[24] שיוכל להנשים

[25] ולמה ליה לשנויי הכי [’לימא דהתם קם' נראה לי דלא גרסינן]

[26] והא התיבה מהלכת על פני המים מגבוה לנמוך - נמצא חוטמו נשמטת מן התיבה ומת

[27] ומשני

[28] ונמצא נמלג ברותחין

[29] והלא זפותה היא מבית ומבחוץ, כדכתיב: 'וכפרת אותה' וגו' (בראשית ו יד), וכיון דרותחין הן - היאך מהלכת שאין זפתה נפשר

[30] דכתיב ביה: 'ויבא הפליט' (בראשית יד יג), ואמר רבי יוחנן (נדה דף סא:): זה עוג, שפלט מאנשי דור המבול

[31] ושם עמד עוג, והראֵם, וגם הזפת לא נפשר, והראם לא הוצרך לתיבה, ומפני גובהן לא טבעו

[32] מן המתים שם כלום: דאיידי דגבוהה היא – השפילום המים לבבל, שהיא מצולה

[33] דכתיב (ישעיהו מד כז): 'האומר לצולה חרבי'

[34] בטיט

[35] מפני שאינן מרחמים על הבריות, כדאמרינן במסכת ביצה (דף לב:): עשירי בבל - יורדי גיהנם הן

[36] של מבול

[37] [גירסת הגמרא נראית כגירסא מעובדת של ספרא אחרי מות, פרשתא ו, משנה ו-ז; הגירסא כאן מקוצרת מצד פירוט הדינים, ומורחבת בהסברים שאינם בספרא].

[38] (דכתיב בשחוטי חוץ (ויקרא יז ד): ’[ואל פתח אהל מועד לא הביאו] להקריב קרבן [לה’] וגו', דריש ליה בתורת כהנים [שם, סוף משנה ה]: על הקרבן הוא חייב, ואינו חייב על השוחט חולין בפנים)

[39] לאו להכי אתא, אלא

[40] לחייב על קדשי בדק הבית ששחטן בחוץ

[41] שאף הן נקראו 'קרבן'

[42] ואין זה אלא לבדק הבית

[43] אני שמעתי בסדר יומא, לפי שסתמן בעלי מומין, דקיימא לן: המתפיס תמימים לבדק הבית - עובר בעשה, במסכת תמורה (דף ז:); אבל לענין הסוגיא - אני למד כאן דאפילו תמים נמי קרי 'אינו ראוי': דלא הועתד לבא אל אהל מועד, דהא פרת חטאת תמימה היא, וקרי לה 'אינו ראוי'

[44] שאין עתידין לאהל מועד

[45] שהוא תמים, דבעינן שיהא ראוי לַשֵּׁם, דלא ידעינן הי מתרמי! זה שמעתי; ולפי סוגיא של שמועה זו משמע דקרי ליה 'ראוי', ועתיד ליכנס משום הגרלה ווידוי

[46] המיוחד לה'

[47] הוי 'ראוי' ו'עתיד ליכנס' משום הגרלה, ואי לאו דמעטינן מ'לה’' הוה אמינא לחייב

[48] לא 'ראוי לבא' הוא, ומימעיט מ'אל פתח'

[49] דבעי ליכנס להתוודות עליו

[50] דהא לאו ראוין הן לבא לעזרה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]