ביאור:בבלי נדרים דף נב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[המשך המשנה]
ורבי יהודה אוסר. אמר רבי יהודה: מעשה ואסר עלינו רבי טרפון בביצים שנתבשלו עמו [3]; אמרו לו: כן הדבר [4]; אימתי? - בזמן שיאמר "בשר זה עלי" [5], [6] שהנודר מן הדבר [7] ונתערב באחר - אם יש בו בנותן טעם – אסור. [8]
הנודר מן היין - מותר בתבשיל שיש בו טעם יין.
אמר "קונם יין זה שאני טועם", ונפל לתבשיל - אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור.
ר"ן מסכת נדרים דף נב עמוד א
ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם - אם יש במין [האוסר] כדי ליתן טעם בשל היתר, וכגון דליכא ששים בשל היתר - ה"ז אסור.
וקשיא להו לרבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא דאם יש בו בנותן טעם אסור - דמשמע הא אין בו בנותן טעם מותר, והא נדרים דבר שיש לו מתירין הוא, כדאמרינן לקמן בפרק הנודר מן הירק [נדרים דף נט] משום דמצוה לאיתשולי עלייהו מדרבי נתן, וקיימא לן דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל!?
ויש לומר דכי אמרינן אפילו באלף לא בטיל - הני מילי מין במינו, אבל הכא כי קתני ונתערב באחר שאינו מינו, דומיא דביצים שנתבשלו עמו, וכל שאינו מינו אפילו בדבר שיש לו מתירין [אסור רק] בנותן טעם, והיינו דתנן במסכת חלה [9] הנותן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת האורז, אם יש בה טעם דגן – חייבת, ואם לאו – פטורה; אם כן למה אמרו 'הטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במינו'? - בנותן טעם, וטבל דבר שיש לו מתירים הוא, ואפ"ה קתני דשלא במינו בנותן טעם!
וה"נ איתא בהדיא בירושלמי [דפירקין] דגרסי' תמן 'זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע: כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש - לא נתנו בו חכמים שיעור, אלא מין במינו – במשהו, ושלא במינו - בנותן טעם; וכל שאין לו מתירין - כגון תרומה וכו' - מין במינו ושלא במינו בנותן טעם; הלין נדרי מה את עביד לון? כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין? [מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין,] דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו וכו'; והא מתניתא עבדא לון כדבר [שיש] לו מתירין, דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור!? - תפתר במין בשאינו מינו [בדבר שיש לו מתירין] [עד כאן הירושלמי] - והרי זה מפורש כמו שכתבנו!
ולפיכך הקשו על הרב אלפס ז"ל שכתב בהלכותיו בפ' גיד הנשה בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור, דמאי דאמרינן דאסור לאכלה בכותח אף על גב דקי"ל דריחא לאו מילתא היא - היינו טעמא: משום דהוי דבר שיש לו מתירין: דהא מצי למיכלה בהדי בישרא, ומשום הכי אפילו באלף לא בטיל! אלו דבריו ז"ל, אלמא דסבירא ליה ז"ל דאפילו שלא במינו לא בטיל! ואי אפשר כמו שכתבנו בראיות ברורות!?
ואמרו שאפשר שסמך הרב ז"ל על אותה שאמרו בפ' משילין (ביצה לט) גבי האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן; ופרכינן: ואמאי? ליבטל מים ומלח לגבי עיסה? ופרקה רב אשי: משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל; והא מים ומלח לגבי עיסה מין בשאינו מינו הוא, ואפי' הכי יהיב טעמא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין - אלמא אפי' שלא במינו לא בטיל!
ואי מהא - לא אריא: דשאני מים ומלח: כיון דעיסה לא מתעבדא אלא בהו - כמין במינו דמי! תדע דאמרינן בריש שמעתא דהתם, כי מקשינן 'וליבטל מים ומלח לגבי עיסה' - אמר להו ר' אבא "הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרת קבין של חבירו - יאכל הלה", וחדי ואחיכו עליה, ואמר רבי אושעיא דשפיר עבוד דאחיכו עליה: מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטל, חטים בחטים נמי לר' יהודה הוא דלא בטיל, לרבנן בטל; מדקאמר ר' אושעיא הכי ולא קאמר 'הא מים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא' - שמע מינה לחטים בחטים איכא לדמויי, לפי שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח - אלו דברי הראשונים ז"ל;
ולי נראין דברי הרב אלפסי ז"ל דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל - הני מילי כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן - כנדרים - משום דקא מיבעיא לי: כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו, מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו? ומאיזה טעם?
וכך נראה לי בטעמו של דבר: דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא, ואמרינן בפ' הקומץ רבה (מנחות כב) דשניהם מקרא א' דרשו, דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר: שאע"פ שדמו של פר מרובה - קרי ליה 'דם השעיר', אלמא לא בטיל, וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא: משום דמין במינו לא בטיל: לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו - אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו, ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל; ורבנן לא משמע להו הכי: דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר - אין דומין זה לזה, כיון דחד אסור וחד שרי: שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר! אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר: משום דכיון דשניהן עולין – כלומר: שכשרים לזריקה - אין מבטלין זה את זה; דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם - אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר, ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו – בטיל, דהוה ליה כמין בשאינו מינו, ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נָטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה: דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר: שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו - אמרינן שאינו בטל במינו, דאי הכי הוה דמו טובא: חדא שהן שוין במין, ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר, ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו: כדי שאותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין, לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול והשווי נותן שלא יהו בטלין, הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו חסרון של איסור, כיון שהוא מועט - ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו; אבל כשיש לו עכשיו היתר - כי ההיא דפ' משילין: שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה - הרי נתקרב הרבה היתר של עיסה למים ומלח: שאף עכשיו שניהן מותרין, וכיון שהיתרן קרוב - אי אפשר לחילוק שיש בין מינו לשאינו מינו שישלימנו, דהא הש"ס לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו, דבה הוא דפליגי עליה דר' יהודה! הלכך: דבר שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח - ראוי יותר שלא יתבטל לגבי עיסה - אע"ג דהוי מין בשאינו מינו, ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן לגבי מין במינו;
ומש"ה נהי דמסקינן דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו, אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהן ניתרין עכשיו - אינן בטלין לגבי עיסה אע"פ שהוא מין בשאינו מינו
[והא] דאמרינן התם בריש שמעתא [10] [מ"ש] מחטים בחטים וחטים בשעורים - הוייה בעלמא נינהו דלא סלקן, דהא אחיכו עליה, כדאיתא התם, ולמסקנא לא סמיך עלייהו רב אשי כלל אלא אסקה דכיון דהוי דבר שיש לו מתירין שאף עכשיו יש לו שעת היתר אפי' בשאינו מינו - לא בטיל;
ופת שאפאה עם הצלי בתנור - להא דמיא: שאף עכשיו יש לה היתר לאכלה שלא בכותח! - הלכך בדין הוא דאפי' בשאינו מינו לא בטיל! ועוד: דאפי' לא בעית למידק כולי האי, זיל בתר טעמא: הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בבטולו: שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו, וכיון שכן, כל שהוא מוסיף עוד היתר: שאף עכשיו יש לו שעת הכושר - ראוי להחמיר בבטולו שלא יתבטל אפי' בשאינו מינו;
ומש"ה לא קשיא מסקנא דהכא, דמסקינן דבר [שיש] לו מתירין בטל בשאינו מינו, אמסקנא דפרק משילין, דאסיק רב אשי דאפי' בשאינו מינו לא בטיל, ולא צריכינן לתרוצי לדחוקי כלל!
וההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור - לההיא דפרק משילין דמיא,
ולא עוד אלא דעדיפא מינה: משום דאיכא למימר דכי מצינן לאחמורי אדבר שיש לו מתירין במינו - לא מחמרינן עליה בשאינו מינו;
אבל בההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור - דליכא לאחמורי עליה במינו, דלא שייך כלל, אי לא מחמרינן עליה בשאינו מינו - נמצא שלא החמיר בו כלל!
ועלו דברי הרב אלפסי ז"ל נכונים בטעמם!
כן נראה לי
עוד ראיתי שהקשו עליו מדאמרינן בסוף פרק הערל [11] גבי חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא תעלה, וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל, ואסיקנא התם דהא דרב אשי בדותא היא, ולמאן: אי לכהן - מישרא שרי, אי לישראל - לעולם אסור, אלא דהא דרב אשי בדותא היא - אלמא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא מאי דאסיר האידנא ולבתר זימנא שרי, אבל האי פיתא בהדי בשרא לעולם שרי, ואי בכותחא - לעולם אסור, ולא מיקרי 'דבר שיש לו מתירין' כמסקנא דהתם;
ומיתחזי לי דהא דפרכינן עליה מיהא ודאי בדותא היא: דהתם הכי קאמרינן: דכיון לישראל לעולם אסור - למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרו של כהן אינו בדין, אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור, כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו - ראוי להחמיר בבטולה, ודבר פשוט הוא.
גמרא:
ורמינהו: '"מן העדשים" - אסור באשישים [12], ורבי יוסי מתיר [13]'!?
לא קשיא: מר כי אתריה ומר כי אתריה: באתרא דרבנן קרו לחלבא "חלבא", ולקומא "קומא"; באתריה דרבי יוסי - לקומא נמי קרו ליה "קומא דחלבא" [15].
תניא: 'הנודר "מן החלב" - מותר בקום; "מן הקום" - מותר בחלב; "מן החלב" - מותר בגבינה, "מן הגבינה" - מותר בחלב.
"מן הרוטב - מותר בקיפה, "מן הקיפה" - מותר ברוטב.
אם אמר "בשר זה עלי" - אסור בו וברוטבו ובקיפו.
הנודר "מן היין" - מותר בתבשיל שיש בו טעם יין [16].
אמר "קונם יין זה שאיני טועם" - ונפל [יין] לתוך התבשיל - אם יש בו טעם יין הרי זה אסור.'
משנה:
הנודר מן הענבים - מותר ביין; מן הזיתים - מותר בשמן.
אמר "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" - [17] אסור בהן וביוצא מהן [18].
גמרא:
בעי רמי בר חמא: "אלו" דוקא או "שאיני טועם" דוקא [19]?:
אי סלקא דעתא "אלו" דוקא [20] – "שאיני טועם" למה לי? - הא קא משמע לן: דאף על גב דאמר "שאיני טועם", אי דאמר "אלו" מיתסר [21], ואי לא – לא?
אמר רבא: תא שמע: "קונם פירות האלו עלי", "קונם הן לפי" - אסור בחילופיהן ובגידוליהן - הא ביוצא מהן מותר [24]!
[25] הוא הדין דאפילו ביוצא מהן אסור [26], והא [27] עדיפא ליה: לאשמועינן דחילופיהן [28] - כגידוליהן דמי.
תא שמע: "שאיני אוכל" ו"שאיני טועם" [29] - מותר בחילופיהן ובגידוליהן [30] הא היוצא מהן אסור [31] - [32].
[לא!] [33] איידי דלא נסיב [34] ברישא "יוצא מהן" [35], [36] - לא נסיב נמי בסיפא "יוצא מהן".
תא שמע: אמר רבי יהודה: מעשה ואסר רבי טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו. אמרו לו: אימתי? בזמן שאמר "בשר זה 'עלי" [37] שהנודר מן הדבר ונתערב באחר ויש בו בנותן טעם - הרי זה אסור.
ב"אלו" - לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא, כי מיבעיא לן ב"שאיני טועם" - דוקא או לאו דוקא?
תא שמע: '"דג - דגים שאיני טועם" - אסור בהן, בין גדולים בין קטנים, בין חיים בין מבושלים; ומותר בטרית טרופה, ובציר [38].
הערות
[עריכה]- ^ מרק
- ^ מקפה עבה מתבלין פונדליר"ש בלע"ז
- ^ בתוכו, בשביל רוטב שנכנס בביצה ובשביל טעם בשר שהיה בבצים
- ^ שאסור
- ^ שיש בקדרה לכשאמר כן
- ^ כל מה שיש בקדרה שיש בו טעם בשר אסור:
- ^ כגון שאמר "בשר זה עלי"
- ^ אבל כי לא אמר "בשר זה עלי" אלא "קונס בשר עלי", דמשמע בשר ממש - מותר ברוטב ובקיפה.
- ^ פ"ג מ"י
- ^ ביצה לח:
- ^ יבמות פא:
- ^ בלחם שמעורב בו קמח של עדשים; דקסבר אשישים בכלל עדשים הם
- ^ דלא הוי בכלל עדשים
- ^ קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי, קשיא דרבנן אדרבנן: דרבנן אסרי הכא, ואמרי אשישים בכלל עדשים, ובמתניתין שרו, דקאמרי קומא לאו בכלל חלב הוא! והכי נמי קשיא לרבי יוסי: דהכא מתיר - משום דסבירא ליה דאשישים לאו בכלל עדשים, ובמתניתין קאסר, דסבירא ליה קומא בכלל חלב היא קיימא!?
- ^ והואיל והוי בכלל חלב - להכי אסור; והכי נמי מתריצנא לברייתא: באתריה דתנא קמא קרו ליה 'אשישים' לפת של עדשים, ובאתריה דרבי יוסי לא קרו 'אשישים': הלכך שרי רבי יוסי
- ^ שהרי לא נדר מטעמו של יין
- ^ הואיל ואמר "טועם"
- ^ בשמן וביין
- ^ דמשום "אלו" אסור בהן וביוצא מהן? או דילמא "שאיני טועם" דוקא, דמשום דאמר "שאיני טועם" אסור בהן וביוצא מהן
- ^ ו"שאיני טועם" לאו להכי תנא
- ^ ביוצא מהן
- ^ והכי נמי [אי הוי] אמרינן ואי אמרת "שאיני טועם" דוקא, ו"אלו" לאו דוקא - למאי תנא "אלו"? [והוה מתרצינן:] הא קמשמע לן: אף על גב דאמר "אלו" - אי אמר "שאיני טועם" מיתסר ביוצא מהן, אי לא - לא
- ^ מאי
- ^ כיון דאמר "אלו" אסור בחילופיהן ובגידוליהן; ודייקינן מיניה: הא ביוצא מהן, כגון סחט משקה – מותר, ושמע מינה ד"אלו" - לאו דוקא
- ^ תריץ: לא תימא הא ביוצא מהן מותר, אלא
- ^ דהא "אלו" קאמר, ו"אלו" - דוקא
- ^ דלא נקט בהדיא "אסור ביוצא מהן"
- ^ אף על גב דלא הוו גופייהו
- ^ כגון דלא אמר "אלו"; "טועם" משמע דמדידהו גופייהו קאמר, לפיכך
- ^ ודייקינן:
- ^ דהא "טועם" - מגופייהו קאמר;
- ^ אלמא ד"שאיני טועם" – דוקא
- ^ הוא הדין דאפילו ביוצא מהן מותר;
- ^ דלא תנא
- ^ מותר
- ^ דעדיפא ליה נקט
- ^ דהוי כמאן דאמר "אלו עלי", ושמע מינה אלו דוקא
- ^ דהיינו ציר היוצא מהן; אלמא ד"שאיני טועם" לאו דוקא [שהרי אמר "איני טועם" ומותר!]
- ^ תריץ הא דקתני מותר בציר
- ^ שכבר יצא מהן קודם שנדר, ולהכי מותר, אבל אם לאחר שנדר יצא מהן - לעולם אימא לך דאסור, ו"שאיני טועם" דוקא