ביאור:בבלי נדרים דף ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
רקע למסכת נדרים:
לא על כל עניין יש מסכת; מדוע על עניין זה יש מסכת?
א. היו רגילים לנדור ולהישבע, וחכמים ביקשו להמעיט בנדרים למיניהם:
גיטין לה,א: בשני דרב קילי נדרי [1].
אפילו בזמן הגמרא השתמשו בלשון שבועה:
בבא מציעא פה,א: אמר ליה [בנו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שיצא לתרבות רעה, והוחזר ללמוד על ידי רבי יהודה הנשיא]: מומי עזובה דא [2].
דוגמאות לנדרים עתיקים:
בנביאים:
יפתח הגלעדי
סנהדרין קי,ב: ר"א אומר: באין הן לעולם הבא, שנאמר (תהלים נ ה) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח [3]; אלא מה אני מקיים 'אשר נשבעתי באפי'? - באפי נשבעתי, וחוזרני בי [4].
מעשה בית חורון:
משום מעשה דבית חורון, דתנן [נדרים פ"ה מ"ה, דף מח,א] מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא בנו [5], ואמר לחבירו: הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה, ואינן לפניך [אלא כדי] שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה [6].
אמר לו: אם שלי הן - הרי הן מוקדשין לשמים!
אמר לו: לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים!!
אמר לו: לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשו [7]!
[8] אמרו חכמים: כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת - אינה מתנה.
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
נדרים פרק ראשון - כל כינויי
משנה:
כל כינויי נדרים כנדרים,
וחרמים כחרמים,
ושבועות כשבועות,
ונזירות כנזירות.[9].
האומר לחברו "מודרני ממך" [10]; [11] "מופרשני ממך" [12]; [13] "מרוחקני ממך [14]" [15]' [16] [17] "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך" – אסור;
"מנודה אני לך": - רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר [18].
גמרא:
כל כינויי נדרים כנדרים - מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו, ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו [19]?
משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי [20] - תני תרתין; וכיון דתני תרתין - תני לכולהו [21].
וליתני כינוי שבועות בתר נדרים [22]?
איידי דתנא נדרים, דמיתסר חפצא עליה [23] - תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה, דקאסר נפשיה מן חפצא [24].
פתח בכינויין [מלה חילופית ללשון נדר]: כל כנויי נדרים ומפרש 'ידות' [לשון חסרה, נדר שלא הובע בשלמות] [25]: האומר לחבירו "מודר אני ממך"? ותו [26]: 'ידות' אינשי [שכח להזכיר] [27]?
[לא שכח, להפך, התנא] איירי בהון [28], וחסורי מיחסרא והכי קתני: 'כל כינויי נדרים כנדרים, וידות נדרים כנדרים'.
וליפרוש [29] כינויין ברישא [30]!?
ההוא דסליק מיניה - ההוא מפרש ברישא [31], כדתנן [שבת פ"ב מ"א] 'במה מדליקין ובמה אין מדליקין [32] אין מדליקין [33] כו' [34]:
'במה טומנין ובמה אין טומנין - אין טומנין כו';
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה - תצא אשה;
וכל היכא דפתח לא מפרש ברישא? והתנן:
[בבא בתרא פ"ח מ"א] יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, ואלו נוחלין ומנחילין [35]!
[יבמות פ"ט מ"א] יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן,מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן,ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן;
[מנחות פ"ה מ"ג] יש טעונות שמן ולבונה, שמן ולא לבונה, ואלו טעונות שמן ולבונה;
[מנחות פ"ה מ"ה] יש טעונות הגשה ואין טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, ואלו טעונות הגשה;
[בכורות פ"ח מ"א] יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן, בכור לכהן ואין בכור לנחלה, ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן!
הלין [36] משום דאוושו ליה [37] - מפרש ההוא דפתח ברישא.
והא [שבת פ"ה מ"א] במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, דלא אוושא, וקתני יוצא גמל!?
הערות
[עריכה]- ^ קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם; לפיכך איננו סומכים על נדרה להגבותה כתובתה
- ^ בשבועה הנחתי זאת ולא אשאל עוד לילך
- ^ והיינו דור המדבר, שכרתו ברית של מקום עלי זבחים ושלמים, דכתיב (שמות כד ה) 'ויזבחו זבחים שלמים' וכתיב (שם, פסוק ח) 'ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם'
- ^ והיינו 'אשר נשבעתי באפי': מפני כעסי נשבעתי, ומתחרט אני
- ^ והיה חפץ לזמן את אביו לסעודתו
- ^ ובמסכת נדרים מתרצינן אפילו היכא דקא אמר ליה "הרי הן לפניך ויבא אבא ויאכל עמנו: נמי מיירי, ואפילו הכי לא הויא מתנה, דמכל מקום מוכיח דבשביל שיאכל אביו הוא עושה, ולא נתכוין לתת לו מתנה גמורה; וקאמרינן התם דכללא דסיפא קאתי לאתויי דקתני 'כל מתנה שאינה כו'
- ^ שעל ידי שאני מקבל מתנה שלך, והיא אינה מתנה, נמצאתם חוטאין ונהנה זה משל זה, וקעבריתו א'לא יחל'
- ^ הכי גרסינן:
- ^ כל כנויי נדרים כנדרים, דעיקר נדר דכתיב בתורה: (במדבר ל ג) 'איש כי ידור נדר': דאמר "קרבן שאני אוכל לך" או "קרבן ששאני נהנה לך"; ואם אמר בלשון אחר - בכינוי נדר, כדקתני לקמן: "קונם שאני נהנה לך" או "קונם שאיני נהנה לך" - דאם כינה לקרבן בהני לשונות - נמי מיתסר בהו בנדרים, כמו שאסור גבי קרבן; וכן כנויי חרמים כחרמים, וכן כנויי שבועות כו' מפרש לקמן
- ^ כלומר "הרי עלי כנדר מה שאני נהנה ממך"
- ^ או אמר ליה
- ^ בהאי לשון
- ^ או אמר
- ^ מרוחק אני ממך
- ^ דמשמע דמיתסר נפשיה ולא מיתהני מיניה
- ^ וכל הני, כיון דלא מפרש ממש לנדר: דלא מידכר ביה שום לשון קרבן - הויין 'ידות'
- ^ "מנודה אני לך" - כמו שאם היה בנידוי, דאסור ליה לישא וליתן בהדיה - כך אסר נפשיה עליה
- ^ דאסור נמי, דענין נדר הוא; ולא בריר ליה
- ^ דהתם קתני כל כנויי נזירות ותו לא מידי, ולא קתני לכל הני דנדרים ושבועות
- ^ כל נדר וכל שבועות איסר (במדבר ל יד)
- ^ וכיון דאגב דקתני שבועות - קתני לכולהו
- ^ כדכתיבי, והדר ליתני לכולהו
- ^ דכי אמר "דבר זה עלי בקרבן" או "בחרם" - אסר ליה לחפץ עליו, ומשום הכי תני להו בהדי הדדי
- ^ אבל כי אמר "שבועה שלא אוכל דבר זה" או "שאיני נהנה מדבר זה" - איהו לא אסר לחפצא עליה אלא נפשיה אסר מההוא חפצא
- ^ לאלתר: 'מודר אני ממך' וכו', דהיינו ידות! ולכתחילה הוה ליה למתניתין לפרש כינויין כגון 'קונם', והדר ליתני ידות
- ^ אכתי איכא למיפרך
- ^ היכי שכחם התנא, דלא קתני 'וידות נדרים כנדרים'
- ^ דודאי לא שכח להו לידות
- ^ אכתי אי בכינויים איירי ברישא - ליפרוש נמי
- ^ קודם דפריש ידות
- ^ כגון ידות דסליק מינייהו ומפרש להו לאלתר ברישא
- ^ ונקיט
- ^ דסליק מיניה
- ^ וכן כל הני
- ^ ומפרש ברישא אלו נוחלין ומנחילין
- ^ פתח ברישא
- ^ קתני דיש נוחלין ומנחילין נפישין מהני דלא מנחילין, וכן כל הני משום הכי מפורש להו לאלתר אף על גב דפתח בהו ברישא; אבל הכא, גבי נדרים, וכן 'במה מדליקין', דלא נפישי ההוא דסליק מיניה
- '^ לשון אחר: 'אוושו' - דקתני ארבעה דברים, כגון יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, ולא נוחלין ולא מנחילין, וכן בכולהו: יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן כו’’ - הואיל ותני כל הני - מתחיל בההוא דפתח ברישא ומפרש יתיה, דאם היה מפרש בההוא דסליק מיניה ברישא - שמא ישכח את הראשונות; אלא פתח בראשון, ומפרש להו כסדרן; אבל היכא דלא אוושו, כגון הני: במה מדליקין וכו' - ליכא למיחש להו; ובמתניתין נמי ליכא למיחש דלא מפרש אלא כינויי, וידות והני חרמים ושבועות ונזיר - בהני ליכא למימר דאוושן, דהא לא צריך להו למיתני, אלא אגב גררא נסיב להו; ומשום הכי לא שכח לקמייתא, דלא צריך הכא כל כך, דלא הויא עיקר אלא כינוי וידות בלבד, וכמאן דלא תני להו לאחריני דמי.