ביאור:בבלי זבחים דף מד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת זבחים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'אם לא נאמרו חמורות הייתי אומר על החמורות במיתה [1]'? הא מטומאת שרץ קאתיא [2], ודיו לבא מן הדין להיות כנדון [3]!?
אמר זעירי: קלות = טומאת שרץ; 'חמורות' = טומאת מת, והכי קאמר: אילו נאמר טומאת שרץ, ונאמר מעשר [4] ותרומה [5], ולא נאמרה טומאת מת - הייתי אומר: קלות על הקלות בלאו [6], ועל החמורות במיתה [7]; [8] ומדקלות על החמורות במיתה [9] - חמורות נמי על הקלות [10] במיתה [11]! לכך נאמרו חמורות [12].
כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול:
תנו רבנן: [על הפסוק (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב
אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא] [13] או אינו מביא [14] אלא כיוצא בשלמים [15]: מה שלמים מיוחדים: נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף כל נאכל לשני ימים ולילה אחד; נאכל ליום ולילה - מנין? תלמוד לומר: מבשר [16]; כל ששיריה נאכלין; עולה, שאין שירין נאכלין מנין? תלמוד לומר: זבח [מיני זבחים];
מנין לרבות העופות והמנחות - עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע [17]? תלמוד לומר: [18] (ויקרא כב ב) [דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי 'בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי] 'אשר הם מקדישים לי '[אני ה’];
[וכאן הגמרא ממתמצתת לימודים ידועים:] ואתי נותר 'חילול' 'חילול' מטומאה [19], [20] ואתי פיגול 'עון' 'עון' מנותר;
[מכאן דומה להמשך תמצית הספרא] ומאחר שסופו לרבות כל דבר - למה נאמר שלמים מעתה?
לומר לך: מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין - בין לאדם בין למזבח - אף כל שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח [21] - חייבין עליהן משום פיגול [22].
העולה - דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים;
עולת העוף - דמה מתיר את בשרה למזבח;
חטאת העוף - דמה מתיר את בשרה לכהנים;
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - דמם מתיר את אימוריהן ליקרב.
ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה והקטרת ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ונסכים והדם; רבי שמעון אומר: מה שלמים מיוחדין שיש בו על מזבח החיצון וחייבין עליו - אף כל שישנן על מזבח החיצון חייבין עליו משום פיגול; יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, הואיל שאין [מתנות הדם] על מזבח החיצון כשלמים - אין חייבין עליו משום פיגול.
אמר מר: 'כיוצא בשלמים' [23]; מאי ניהו?
בכור, דנאכל לשני ימים ולילה אחד;
במאי אתי? אי במה מצינו - איכא למיפרך: מה לשלמים שהן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק;
אלא מ'אם האכל יאכל' (ויקרא ז יח ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אתו לא יחשב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא) [24]? הני תרי כללי דסמיכי אהדדי נינהו [25]!?
אמר רבא: כדאמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה - הטל פרט [26] ביניהם ודונם בכלל ופרט [27].
עד שאני מרבה לוג שמן של מצורע:
הא מני? - רבי מאיר היא, דתניא [תוספתא פ"ה מ"א]: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול [מפני שדם האשם מתירו] - דברי רבי מאיר [28].
אימא סיפא: 'ומוציא אני מנחת נסכים והדם' - אתאן לרבנן, דתניא [המשך התוספתא פ"ה מ"א]: 'נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול מפני שדם הזבח מתירן ליקרב - דברי רבי מאיר; אמרו לו: והלא אדם מביא את זבחיו היום ונסכין מיכן עד עשרה ימים!?
אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בבאין עם הזבח'.
אמר רב יוסף: הא מני? רבי היא, דאמר: לוג שמן של מצורע - מתנותיו שרו ליה [29]; ומדמתנותיו שרו ליה [30] - [31] מתנותיו [32] מפגלי ליה, דתניא: לוג שמן של מצורע - מועלין בו עד שיזרוק הדם; נזרק הדם - לא נהנין [33] ולא מועלין [34]; רבי אומר: מועלין עד שיתן מתנותיו [35]; ושוין [36] שאסור באכילה [37] עד שיתן מתן שבע ומתן בהונות.
אמרוה [38] קמיה דרבי ירמיה, אמר: גברא רבא כרב יוסף לימא כי הא מילתא?
הרי לוג הבא בפני עצמו [39] – דלכולי עלמא מתנותיו שרו ליה [40] ו[41]לא מפגלין ליה [42]! דתניא [האם גירסא אחרת בתוספתא קרבנות פ"ה מ"א??]: 'לוג שמן של מצורע - חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם מתירו לבהונות - דברי רבי מאיר; אמרו לו לרבי מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו ולוג מיכן ועד עשרה ימים? אמר להן: אף אני לא אמרתי אלא בבא עם האשם [43]' [44].
אלא אמר רבי ירמיה: לעולם - רבי מאיר היא, וסמי מיכן 'נסכים'.
אמר אביי: לעולם לא תסמי, ותנא [45] - לוג הבא עם האשם, והוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח; והדר תנא [46]: נסכים הבאין בפני עצמן [47], והוא הדין ללוג הבא בפני עצמו.
חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים:
מנא הני מילי [48]?
דתני לוי: [49] (במדבר יח ט) [זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש] כל קרבנם [לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך] [50] - לרבות לוג שמן של מצורע [51]; סלקא דעתך אמינא [52] [53] מן האש כתב רחמנא [54], והאי - לאו מותר מן האש הוא - קא משמע לן;
'לכל מנחתם' - לרבות מנחת עומר ומנחת הקנאות: סלקא דעתך אמינא (שמות כט לג) ואכלו אותם אשר כפר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם] [55], ומנחת העומר - להתיר [56] אתיא, ומנחת קנאות - לברר עון קאתיא? - קא משמע לן;
'ולכל חטאתם' לרבות חטאת העוף; סלקא דעתך אמינא נבילה היא [57];
’[ו]לכל אשמם' לרבות אשם נזיר [58] ואשם מצורע; סלקא דעתך אמינא להכשיר קאתו - קא משמע לן.
'אשם מצורע'? בהדיא כתיב ביה [59]!?
אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע;
'אשר ישיבו' - זה גזל הגר [60];
'לך הוא [61]' - שלך יהיה אפילו לקדש בו את האשה [62].
תניא [ספרא צו פרשה ח משנה ו; תוספתא קרבנות פ"ה מ"ג] [63]: רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: פיגל בדבר הנעשה בחוץ [64] – פיגל; בדבר הנעשה בפנים [65] - לא פיגל [66]; [כאן מסתיים הספרא; ובתוספתא גם ההמשך, בלשון קצרה:] כיצד? - היה עומד בחוץ ואמר "הריני שוחט [67] להזות מדמו למחר" [68] - לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא פיגל; היה עומד בפנים ואמר "הריני מזה [69] על מנת להקטיר אימורים ולשפוך שירים למחר" [70] - לא פיגל [71]: שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ; אבל היה עומד בחוץ ואמר "הריני שוחט לשפוך שירים למחר" או "להקטיר אימורים למחר" – פיגל: שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי קרא? (ויקרא ד י) כאשר יורם משור זבח השלמים [והקטירם הכהן על מזבח העלה] [72]; וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה [73] אלא מקיש פר כהן משיח לשור זבח השלמים [74]: מה שור זבח השלמים עד שיהו מעשיו [75] ומחשבותיו [76] על מזבח החיצון [77] - אף פר כהן משיח עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון [78].
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי.
אמר רבא:
הערות
[עריכה]- ^ דאם לא נאמרו חמורות הייתי אומר על טומאת שרץ בלאו, על טומאת מת במיתה - לכך נאמרו טומאת מת חמורות, ונאמר בהו לאו - דלא תימא בהו מיתה אף במעשר; ואם לא נאמרו כלום הייתי אומר על החמורות במיתה
- ^ בקל וחומר
- ^ ולא אמינא בה מיתה אלא לאו
- ^ בלאו
- ^ במיתה, כדאיתא
- ^ בטומאת קלה דשרץ על אכילת קלות כגון מעשר יהא בלאו, כדאיתא
- ^ וקלות על החמורות במיתה: וטומאת שרץ על אכילות החמורות, כגון תרומה – במיתה, כדאיתא
- ^ ומינה הוה גמרינן:
- ^ דמה שרץ קלות על החמורות במיתה
- ^ מעשר
- ^ דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה, מה לי אכילה חמורה וטומאה קלה?
- ^ טומאת המת על אכילת מעשר, שלא תהא במיתה, ופירש בה לאו ולא במיתה, לומר לך שהיא באזהרה
- ^ רישא דברייתא בתורת כהנים [ספרא צו, פרשה ח פרק יג משנה ד] לענין פיגול קתני: יכול לא יהא חייב [עליו כרת] אלא על השלמים בלבד? תלמוד לומר - לענין טומאה - [דבר אל אהרן ואל בניו] וינזרו מקדשי '[בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני ה’] (ויקרא כב ב); ולקמן יליף נותר 'חילול' 'חילול' מטומאה, ופיגול ב'עון' 'עון' מנותר
- ^ מרבה
- ^ שהרי כלל ופרט וכלל אמור כאן, כדמפרש לקמן; ונימא 'מה הפרט מפורש: נאכלין לשני ימים כו'
- ^ ריבויא הוא, דכתיב גבי פיגול (ויקרא ז יח) מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא
- ^ כלומר: אחרי שאני מרבה - ארבה עמהם אף לוג שמן של מצורע [ש]אם פיגל בדם האשם נתפגל הלוג
- ^ לענין טומאה, גבי וינזרו כתיב
- ^ מה טומאה, הכל בכלל, אף נותר - הכל בכלל: בנותר כתיב כי את קודש ה' חילל (ויקרא יט ח) ובטומאה כתיב וינזרו ... ולא יחללו (ויקרא כב ב)
- ^ והדר
- ^ או לאדם או למזבח
- ^ ועולה ילפא מאימורי שלמים, שאין להם מתירים אלא למזבח, וכן אימורי כל הקדשים מאימורי שלמים ילפי, שאין להם אלא למזבח, ואתרבו כל בשר כל הקדשים הנאכלין [ו]ילפי מבשר שלמים: שאין לו מתירין אלא לאדם - וחייבין עליו!
- ^ דקתני לעיל או אינו מביא כו' אלא כיוצא
- ^ האכל - כלל; מבשר שלמים – פרט; יאכל - חזר וכלל
- ^ שלא נכתב הפרט אלא בסוף
- ^ הכתוב אחריהם
- ^ הלכך: אי לאו דרבי רחמנא מבשר תחילה - הוה דיינינן ליה במה הפרט מפורש כו'
- ^ חייבין עליו משום פיגול אם בא עם האשם ופיגל באשם, ואף על גב שאם היה רוצה יכול להביאו מכאן ועד עשרה ימים, כדלקמן; אית ליה לרבי מאיר דכי הביאו עם האשם - דם האשם הוא המתירו למתן בהונות ושיריו לאכילה: ששירי הלוג נאכלין, כדאמרינן בשמעתא דלקמן
- ^ וסבר לה כרבנן: דהואיל ואפשר להביא נסכים לאחר זמן - אין דם הזבח מפגלן, ואפילו הביאן עמו; ולוג שמן נמי: הא דקתני פיגול - לא שיהא דם האשם מפגלו, אלא מתנות שמן עצמו שמזה ממנו שבע הזאות בפנים - הם מפגלין אותו אם הזה על מנת לאכול שיריו חוץ לזמנו; והוא נאכל ליום ולילה, כדמרבינן ליה לקמן עם שאר קדשי קדשים
- ^ ומדשמעינן ליה לרבי דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה לכהנים, דאמר 'אף על פי שנזרק דם האשם - יש מעילה בשמן עד שיתן שבע הזאות של צרכי גבוה'
- ^ הלכך
- ^ שהן 'מתירין'
- ^ מדרבנן עד שיתן מתנותיו
- ^ דקסבר: דם האשם מתירו לכהנים, וכל שיש בו שעת היתר לכהנים - אין בו מעילה
- ^ עד שיתן שבע הזאות של גבוה; אבל מתן בהונות - דלאו צורך גבוה הוא - ודאי לא פליג רבי
- ^ שאפילו נתן מתנות גבוה
- ^ מדרבנן
- ^ רבנן להא דרב יוסף
- ^ מצורע שהביא אשמו היום, ולוגו לאחר עשרה ימים
- ^ באכילה, דהואיל ולא קדש בכלי כשנזרק דם האשם - לאו שירים דידיה הוא, ולא שרי ליה
- ^ אפילו הכי
- ^ לדברי הכל: דאין בו משום פיגול, כדקתני אף אני לא אמרתי כו'; הלכך: בא עם האשם נמי: אף על גב דלרבי מתנותיו שריין ליה - לא מפגלים ליה: שאין מפגל אלא דם או קומץ את שיריו, משום דאיתקש מנחה לזבחים
- ^ שדם האשם מפגלו ואף על פי שהיה יכול להביאו לאחר עשרה ימים;
- ^ וממנו אתה למד דהוא הדין לנסכים הבאים עם הזבח: שדם הזבח מפגלן ואף על פי שבידו להביאן לאחר זמן
- ^ רישא
- ^ סיפא
- ^ כדקתני לה: דומיא דקטרת ולבונה ומנחת כהנים, שאין להן מתירין, וקאמר דאין מתפגלין אם הקריב מקצתן על מחשבת פיגול
- ^ דחטאת העוף נאכלת
- ^ גבי סדר מתנות כהונה שנאמר לאהרן על הסדר בפרשת קרח
- ^ וכתיב בתריה [פסוק י] בקדש הקדשים תאכלנו [כל זכר יאכל אתו קדש יהיה לך] וקדריש להו הכא 'כל' 'לכל' דכולהו
- ^ שאף הוא נאכל, שהרי קרוי 'קרבן', דכתיב (ויקרא יד יב) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן, אלמא הוא נמי בכלל 'והקריב', והיינו קרבן; כ"ש [כך שמעתי?] במנחות (דף עג.)
- ^ כלומר: האי דאיצטריך 'כל' לרבויי, ולא נפקא ליה מ'קרבנם' – סלקא דעתך אמינא
- ^ הנותר
- ^ דמשמע הנותר מן האישים, ומזה לא עלה לאשים כלום
- ^ דבר שיש בו כפרה נאכל, ושאין בו כפרה אינו נאכל
- ^ חדש במדינה
- ^ לפי שנמלקה
- ^ נזיר שנטמא במת מביא אשם כשטהר מטומאתו, ומכשירו להתחיל ולמנות נזירות טהרה, והימים הראשונים יפלו (במדבר ו יב); ולרבות שיהא נאכל: דאי לא כתיב 'לכל' לא מרבינן להו דכתיב אשר כופר בהם, והני - להכשיר אתו: זה להכשירו בקדשים, וזה להתחיל נזירות טהרה
- ^ דנאכל: כי כחטאת האשם הוא (ויקרא יד יג); ומיהו נהי דאשמם כתיב הכא, לסדר בפרשה כל עשרים וארבע מתנות כהונה, אלא 'כל' למה
- ^ דכתיב (במדבר ה ח) האשם המושב לה' לכהן ותניא (בבא קמא דף קי.) 'אשם - זה קרן; המושב - זה חומש; או אינו אלא זה אשם ממש? - כשהוא אומר מלבד איל הכפורים (הרי אמור אלא) אשם זה קרן: שהגוזל את חבירו ונשבע לו ואחר כך הודה - משלם קרן וחומש לבעלים ואשם למזבח', כדכתיב בפרשת ויקרא: והיה כי יחטא ואשם וגו' (ויקרא ה כג), ואם מת - נותן ליורשיו; ואם גר היה ומת ואין לו יורשין להחזירו להם - נתנן הכתוב לכהן; ופרשת גזל הגר אמורה בפרשת נשא: אם אין לאיש גואל להשיב האשם וגו'; וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל? אלא זה גזל הגר. 'גזל הגר בהדיא כתיב ביה' לא גרסינן, דהא חטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיב כל אחד ואחד במקומו, וסידרן לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה, משל הדיוט אמר: לטובתו נשברה רגל פרתו
- ^ ולבניך
- ^ שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה, דממון בעלים הוא; ואגזל לחודיה קאי האי לך הוא, והאי דכתיב בתריה (במדבר יח י) בקדש הקדשים תאכלנו - אשארא קאי, דהוו מידי דאכילה
- ^ אפָּרים הנשרפים - דאיפליגו בה במתניתין - קאי
- ^ העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה: אם מעשה עזרה הם
- ^ ואם מעשה היכל הם
- ^ ולקמן יליף טעמא מקראי
- ^ שהרי שחיטתה בעזרה הוא, וכל 'חוץ' דהכא - עזרה הוא
- ^ הרי חישב על אכילת מזבח של פנים
- ^ על הפרכת או על המזבח הפנימי, שזו היא זריקתן המפגלת
- ^ שהרי זו אכילת מזבח החיצון דמהניא ביה מחשבה
- ^ מפני שמחשבה היתה בשעת עבודת פנים
- ^ בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו
- ^ לענין אימורים? הרי אף בזה כולן מפורשים: חלב, וכליות, ויותרת?
- ^ אלא לא בא היקש הזה אלא ללמד על הפיגול - שהוא למד בכל הקדשים משלמים -ובא ללמדך על אלו שאין פיגול נוהג בהן אלא כשלמים
- ^ עבודה שהוא עובד ומחשב
- ^ מחשבת אכילתו
- ^ מה שלמים: אין פיגולן אלא על מעשי עבודה חיצונית ומחשבת אכילות חיצונות: שוחט, או מקבל, או מוליך, או זורק על מנת לאכול בשר, לשפוך שיריים או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו
- ^ אף כאן: עד שיחשב בעבודות על אכילת חוץ