אילת השחר (מלבי"ם)/הכל
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
(עריכה)
(עריכה)
דעת חז"ל מסכמת עם דעת חכמי הלשון, שאין שורש בלשון הקודש יותר משלוש אותיות. ועל המרובעים אמרו שהם מורכבים משתי תיבות או שלוש, ושמקצתם נבעו מלשונות אחרות (ויקרא סי' קנב).
(עריכה)
ועל דרכיהם נגה אור כדעת גדולי הלשון, שיש פעלים שניים, שאין בשרשם רק שתי אותיות. ואמרו שהשורשים שיש בהם אחת מאותיות אהו"י, ובכלל - בעלי עלומי העין, והנחים, והחסרים, והכפולים - כולם אין בשרשם רק שתי אותיות, ומשתתפים בעניינם ומתחלפים בהוראותיהם:
- (ויקרא א א): "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור" (ויקרא סי' ד).
- (ויקרא א טו): "והקריבו הכהן אל המזבח, ומלק את ראשו והקטיר המזבחה, ונמצה דמו על קיר המזבח" (ויקרא סי' פב).
- (ויקרא ב יד): "ואם תקריב מנחת ביכורים לה' - אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" (ויקרא סי' קנב).
- (ויקרא יט): "לֹא תֹאכְלוּ, עַל-הַדָּם; לֹא תְנַחֲשׁוּ, וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (קדושים סי' עב).
(עריכה)
ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור בין חוקרי הלשון הקדמונים, עד נכון היום, כמפורש ומבואר בפי הרש"פ וכל דורשי הלשון, שכלל הלשון נבנה משורשים של שתי אותיות, וגם מן אות אחד.
ואותיות האמנ"תיו הנמצאים בין אותיות השורש -- מלפניו או מלאחריו או באמצע -- הם נוספות, ורובם מורכבים משתי תיבות (ויקרא סי' קנב, קדושים סי' מ, קדושים סי' נד):
(עריכה)
ויש הרבה שורשים שראשם מ"ם ועיקר שורשם בלעדה. כמו מדנים מן 'דין', ממזר מן 'זר', ממארת -- שרשו ארה. וכן מרוח אשך מן 'רוח'. מֵאֵן מן 'אין'. מורך מן 'רכך'. וכדומה ( תזריע ס' קסו, אמור ס' נג, אמור ס' צו, בחוקותי ס' מג[1] )
וכן בשמות שהתי"ו שורש -- היא נוספת לרוב. כמו תהום מן 'המה', תכן מן 'כן', וכדומה ( מצורע ס' ק )[2]
ובהרבה שורשים המ"ם שבסוף נוסף: צלמון חרום וכדומה ( אמור ס' מח )
ובהרבה שורשים הנו"ן שבאמצע נוספת: איש - אנוש, בת - בנת, וכדומה ( מצורע ס' נ ).
ומצאנו שמות מרובעים שהאות האחרון נוספת כמו גבעול מן 'גבע', גנזך מן 'גנז', ודומיהם. בפרט הרי"ש מצאנוהו נוסף גם בראש ובאמצע המרובעים -- רטפש. שרביט. שרעיף. שקערורות ( מצורע ס' פט )
(עריכה)
הת"ו הנוסף בראש האות לסימן השם יורה לרוב על רוב הכמות או האיכות. והשם שיש בו סימן השם ונוסף עליו נו"ן האמנתי"ו [ כמו תופיני ] יבוא לפעמים להקטין העניין. וחז"ל השקיפו במילת 'תופיני' על שתי ההוראות ( צו ס' מח ).
ומצאנו נו"ו האמנתי"ו שנוסף על השם להגדיל העניין -- שבתון, עצבון -- לדעת חז"ל ( אחרי ס' עח . אמור ס' קסד )
וכפל עי"ן ולמ"ד הפעל מורה על חוזק הדבר -- ירקרק אדמדם ( תזריע ס' קסא )
(עריכה)
המ"ם הנוסף בראש השמות -- כמו משכן, מושב, מקדש, מרכב, משכב, מקום -- יציינו המקום המיוחד אל איזה דבר. וע"כ דרשו מה שכתוב 'חוץ למחנה מושבו' שמושבו טמא; מדלא אמר "שבתו" ( תזריע ס' קנח ). וממה שכתוב "לכל מראה עיני הכהן" (ולא אמר "לכל ראות") למדו שאין הולכים אחר הרואה רק אחר עצם הנראה ( תזריע ס' פג ).
וכן תציין המ"ם את הכלי שבו יעשו איזה פעולה. כמו משקל, מקטר, מבטח, מבצר -- ר"ל דבר העשוי לשקול בו ולהקטיר. וזה המבדיל בינם לבין השמות שקל, קדש, קיטר, ביטחון, בצרון שמציינים הדבר עצמו. וזה ההבדל בין מכר ו-ממכר; ששם 'ממכר' כולל גם מתנה ( בהר ס' מב ). וכן בין מקנה ובין קנין; ששם 'מקנה' מציין הפעולה ושם 'קנין' הוא שם המופשט של הקנין, בלא השקף על הפעולה ( אמור ס' פז ):
(עריכה)
ומשקלי השמות משונים עד לאין קץ; ויש להשקיף עליהם. כי יש הבדל בין המשקלים בכמה פנים (אמור ס' נג).
ומצד זה הסתפקו בשם שְׁבֻעַיִם, שיתכן שהוא שם המספר מן 'שבע' ופירושו שבעה כפלים כמו "ארבעתים" -- על חד ארבע. וגם דהא שבוע נקבה והיה לו לכתוב שבועות ( תזריע ס' יט ).
(עריכה)
כלל ח
יש פעלים רבים שמשמשים -- לפעמים על התחלת הפעולה ולפעמים על המשכתה [כמו קם, עמד, שכב, חיה, היה], עד שפעמים נסתפק בפירושם.
ועל כן כפל -- "ילבש על בשרו...יהיו על בשרו"; שממה ש"יהיו" מורה על המשכה ידעינן ש"ילבש" בא על התחלת הלבישה (צו ס' י). וכפל "כל מום לא יהיה בו" על התהוות המום בתחלתו (אמור ס' קיא) וכדומה:
כלל ט
הפעלים שפעולתם מתמדת והולכות לא יתכן בם הציוי עם מילת "יהיה". כמו יצמח, יגדל, יפרה -- אין לומר "יהיה צָמֵח" , "יהיה גָדֵל"; רק "יהיה גָדוׁל" שמציין שכבר הוא גדול בתכלית.
ומזה למדו שמ"ש "ראשו יהיה פרוע", אין פירושו גידול השיער, רק בא על גילוי הפרע והשער (תזריע ס' קנג)
כלל י
יש פעלים שמורים על שהפועל מוכן לעשות או להעשות:
- והקטיר -- שיהיה ראוי להקטרה (ויקרא ס' פא)
- והשורף -- המוכן לשרוף (אחרי ס' סח)
- יאכלנה -- ראוי לאכילה (צו ס' לז).
- כהן המקריב -- המוכן לזה (צו ס' צב)
- וקצרתם -- כשתרצו לקצור (אמור ס' קנג)
- ונמכר -- כשעומד למכור (בהר ס' צה)
- והעמידו -- שיוכל לעמוד (בחוקותי ס' סב)
כלל יא
או יתפוס הפעל להורות על השיעור כמו שכתוב
- "האוכל מנבלתה" -- כשיעור אכילה (שמיני ס' קס)
- האוכל בבית והשוכב על השיעור (מצורע ס' קיא)
- "אשר יזה מדמה" -- שיהיה ראוי להזיה (צו ס' סא)
וכן לענין לימוד אחר כמ"ש "בכל קדש לא תגע" אזהרה לאוכל ותפס נגיעה לומר נגיעה כאכילה (תזריע ס' טז)
וכן "לתנופה לכפר" -- מעלה עליו כאילו לא כפר (מצורע ס' סו)
כלל יב
יש פעל עובר ופעל ממשיך. ובהרבה פעלים יש להסתפק אם הוא עובר או ממשיך. ובמצות רבות גלתה התורה שהוא פעל ממשיך ע"י שכפל המקור עם הפעל -- עזב תעזב, הקם תקים , שלח תשלח -- שפירושם שיהיה פעל ממשיך אפילו כמה פעמים (וכמו שיתבאר לקמן כלל לח).
ובהרבה מצות ידעינן מן הסברה שהוא פעל ממשיך כמו "אם כסף תלוה", "וכתבתם על מזוזות". ובמה שכתב "וכסהו" בעפר פירשוהו שהוא פעל עובר, ודי בשכסה פעם א'. וזה ממה שכתוב "וכסהו" ולא אמר "ויכסהו" (ע"פ הכלל שיתבאר לקמן כלל מד). וממ"ש "וכסהו" בכינוי ע"פ הכלל שיתבאר לקמן (כלל קנא) (אחרי ס' קיח)
כלל יג
יש פעלים רבים שמיוחדים לאבר מיוחד או לשם מיוחד, ובפעלים האלה אין צורך להזכיר את האבר או הדבר שבו יעשה הפעל, אם לא לאיזה דיוק. כמו וילך ברגליו , וישמע באזניו , וירא בעיניו -- שהשם מיותר. ורוצה לומר שהלך ברגליו, לא על סוס. ושמע וראה בעצמו, לא ע"י אחרים. וכדומה (ויקרא ס' קמד)
- ואמר "לבטא בשפתים" להוציא נשבע בלבו (ויקרא ס' שיא);
- "לא תגיע ידו" -- יד עצמו (ויקרא ס' שכו . בהר ס' צח);
- "וסמך ידו" -- לא על ידי שליח (ויקרא ס' כח);[1]
- "במלח תמלח" -- שלא ימלח במי מלח (ויקרא ס' קמד)
- ^ הגהתי כאן. ובמקור הדפוס נפלה טעות של "סימן כז" -- ויקיעורך
כלל יד
ויש הבדל בין כשאומר "ראה בעיניו" -- שבא לדייק שראה בעיני עצמו כנ"ל, ובין כשאמר "בעיניו" בלא פעל 'ראה'. כמו "חכם בעיניו" שפירושו שנדמה לו שהוא כן ואינו כן. ( תזריע ס' קלו )
כלל טו
והפעלים המיוחדים לאבר מיוחד -- כמו ולקח ונתן אל היד, דרך רמס הלך אל הרגל, פנה אל הפנים -- בכל אלה צריך שיעשה באבר ההוא. וזה מבואר בפעלים מיוחדים [כמו חפן קמץ כרע] שהפעל נגזר משם האבר שבו יפעול.
אבל בפעלים שמורים על העשות איזה דבר [כמו זרק שפך חלץ כסה] אין הכרע במה יעשה הפעול ונלמד תמיד מן הענין והפעל הסמוך לו . (אחרי ס' קטז)
כלל טז
יש פעלים שיתיחסו אל האדם המצֻוה לעשותם אף שאינו עושה בעצמו. וזה בכל המלאכות שדרך לעשותם ע"י פועלים כמו בנין הבתים, ומלאכת השדות, וחפירת הבורות, ודומיהם. וכשהזכיר פעלים אלה בעסק כללי כמו נטיעה כללית (לאפוקי נוטע עץ אחד וכדומה) יהיה גם על הנעשה ע"י אחרים . ( קדושים ס' נח ).
וכן פעל עשה יפול בין על מה שעושה בעצמו בין על הנעשה בפקודתו. ויש הבדל בזה בין כשאומר בלשון יחיד "לא תעשה לך", ובין כשאומר בלשון רבים "לא תעשו לכם"; שהרבים המשתתפים במעשה לא יהיה רק על ידי אחרים . ( קדושים ס' ט )
כלל יז
הפעלים שנאמרו בציוי המצוות בלשון רבים -- נשקיף בהם לפי הענין.
- אם דרך שיעשה להכלל -- נפרש שמוסב על הכלל; כמו "ועשו לי מקדש", "והבאתם את עומר".
- ואלה שדרך לעשות ע"י כל יחיד בפני עצמו -- נפרש שרצונו לומר כל אחד ואחד; כמו "וכי תזבחו זבח שלמים", "ועשו להם ציצית".
ומזה עמד פלוגתא בין ר' יהודה ורבנן בפעל 'ונטעתם' שלגבי ערלה . ( קדושים ס' סג )
כלל יח
ומצוות שהזהיר את הכלל ואת היחידים -- הקפיד שישגיחו הכלל ובתי דינים על היחידים (ויקרא ס' כו . אחרי ס' קכא).
ומצות שנאמרו אל הכלל בלשון יחיד נאמרו אל הב"ד; כמו "וספרת לך" (בהר ס' יג . אמור ס' קסג . אמור ס' קצד). וכן יבא כן בדבר הכולל כללות העם דהיינו הצבור יחד (ויקרא ס' קנד).
ועי' עוד מזה לקמן ( כלל קסא . כלל קסג )
(עריכה)
(עריכה)
יש הבדלים בין הקל והנפעל. שבהקל מביטים על הפועל. ובהנפעל יביט על שתעשה הפעולה, לא על הפועל, ואף שלא כיון הפועל בפעולתו רק שנעשית מאליה. כמו:
- יְמצה -- היא הכוונה; יִמָצֶה -- מעצמו. ( ויקרא ס' שלה ).
- "כנגע ראיתי" -- הוא בכוונה; "כנגע נראה לי" -- הוא מעצמו במקרה. ( מצורע ס' פא ).
(עריכה)
ומזה יעמדו כמה הבדלים לפי תכונת הפועל והוראתו --
- ישרוף בקל -- תכף כשעוסק בשריפה. יִשָרף בנפעל -- דווקא כשנשרף הדבר ( ויקרא ס' רלט ).
- אכל בקל -- דוקא בכזית, כי פחות מזה לא נקרא אכילה לגבי הפועל רק טעימה. יֵאָכל בנפעל -- אף כל שהוא, כי נקרא אכילה לגבי הדבר ( צו ס' לא ).
- וראהו הכהן -- מקפיד על הרואה וצריך שיראה כאחת. וביום הֵראות -- מקפיד שיהיה העצם נראה, ואף שהרואה אינו רואהו כאחת. ( תזריע ס' פו ).
(עריכה)
וגם יבדלו במה שזה מתכונת הפועל וזה מתכונת מקבל פעולה. יֵאָכל, בנפעל, לחייב המאכיל לאחרים (שמיני ס' פז . שמיני ס' קסב). וכן בא לאסור בהנאה, ור"ל אף שיֵאָכל על ידו (שמיני ס' פה). "יעשה מלאכה בהם" -- ולא העושה מלאכה באחרים . (שמיני ס' קכא)
(עריכה)
וגם שהציוי בתכונת הנפעל מורה שלא יפטר ממנה בשום אופן; כי כשמצוה אל הפועל יפטר לפעמים אם יש לו איזה אונס או ענין הפוטר אותו. לא כן כשמצוה שיֵעָשֶה הדבר, לא יביט על הפועל ועניניו.
כמו שדרשו: תיעשה -- אף בשבת ובטומאה. ישלם -- מדעתו, ישולם -- בעל כורחו. וכדומה . (ויקרא קלט)
(עריכה)
וכל הפעלים שאי אפשר להם בלא פועל -- הלשון אחד בפועל ובנפעל. מלוה לוה, מכה מוכה, רוצח נרצח. ואם הלשון משונה ביניהם -- יצויר אחד בלא חברו. כמו נותן לוקח, יצויר לוקח בלא נותן. וכן יצויר קונה בלא מוכר.
וזה ההבדל בין פעל כרה ובין פעל קנה. הכורה הוא רק מן המוכר במחיר, והקונה יהיה ע"י כל אופן שלו -- "קונה שמים וארץ", "אשת המת קניתי" . ( אמור פז )
(עריכה)
ויש הבדל בין הנפעל ובין הבינוני פעול. כי הנפעל מציין שחלה הפעולה בזמן מוגבל, אבל הבינוני פעול שייך עם השמות, לא עם הפעלים (כמו שכן דעת הקדמונים שהכניסו את המקור ואת הבינוני פועל ובינוני פעול בשער השמות), ואינו מציין רק שהפעולה נמצאת בעצם הפעול, לא שחל בזמן מוגבל.
ולכן הוכיח רבא במה שכתוב "ונעלם ממנו" (ולא אמר "והיא עלומה ממנו") שצריך שהיה לו ידיעה בתחלה; שבזה חלה ההעלמה בזמן מוגבל. והגם שאביי דחה דבריו ממה שכתוב "ונעלמה מעיני כל חי" -- יש הבדל בזה בין הנפעל שקבל הפעולה מזולתו (שאז חלה הפעולה בעת הקיבול), ובין הנפעל מעצמו שאין לו פועל (שאז בהכרח חל בו ההשתנות בעצמו, שידע ונעלם ממנו) . (ויקרא ס' שט).
(עריכה)
בנין הכבד יורה לפעמים הפך הפעל כמו "ודִשנו את המזבח". וגם יש לו הוראה על התמדת הפעולה -- שׁוֹבֵר מְשׁבֵּר, מוֹלִיד מְיַלֵּד -- כדעת רש"י . (קדושים ס' עב)
ועיין עוד בזה (קדושים ס' עג, אמור ס' ריא)
(עריכה)
וקדמוני הלשון קראו לבנין פֻּעַל והָפְעַל "בנינים שלא נזכר שם פועלם" מפני שבנינים אלה לא יציינו לעולם פעולת פועל, רק הפעולה לבדה, מבלי השקף על הפועל. וכן דעת חז"ל. (ויקרא רסג)
(עריכה)
ומלת "או הוֹדַע אליו חטאתו" מורכב מג' בנינים.
- כי חולם הה"א מורה שהוא מן ההפעיל. כמו הוֹרִיד הוֹשִיב
- ופתח הד' מורה שהוא מן ההָפְעַל. כמו הוּרַד הוּשַב
- ומה שבא אחריו שימוש מלת "אל" -- שלא בא רק בהתפעל כמו "בהתודע יוסף אל אחיו" (אבל אחר פעל 'ידע' בהפעיל והָפְעל בא תמיד שימוש הלמ"ד) -- מורה שיש בה הוראת התפעל שהיא המורכב מן הִפעיל והָפעל.
וחז"ל דרשו במילה זו הזרה כל ההוראות שיש בו. פעולת פועל-מצוין של הפעיל, ופועל-בלתי-מצוין של הָפְעַל, והפעולה בעצמו של התפעל. (ויקרא רסג)
(עריכה)
וכן בנין התפעל מורה על ג' דברים: ( א ) שיעשה הפעולה בעצמו , ( ב ) על פעולה מתדמה , ( ג ) על התמדת הפעולה.
וחז"ל דרשו שלושתן על מלת "והתגלח" (תחת "וגלחו") (תזריע קלא). וכל זה כפי הכלל שיתבאר לקמן (כלל ריב)
(עריכה)
בנין הָפְעַל יבוא על שני תמונות; לפעמים הה"א בקמץ (הָפְקַד), ולפעמים בשורק (הֻמְלַחְתְּ).
ויש הבדל ביניהם. שההפעל בשורק מורה על פעולת פועל. וההפעל בקמץ מורה שנעשה מעצמו, או מציין פעל ממשיך, שמצד המשכת הפעולה לא ישקיף עוד על הפועל . ( ויקרא ס' שפא, אחרי ס' כה )
(עריכה)
להרד"ק, הפעלים המרובעים [בונן קומם שובב] אשר הם מנחי העין -- הם בציר"י. ואשר הם מפעלי הכפל -- הם בפתח. וכן דעת הבחור. ודעת הראב"ע שבין בכפולים בין בנחי העין, הפתח והצירי מבדילים בין פִּיעֵל ובין פֻּועַל; שבבנין פִּיעֵל שניהם בצירי, ובבנין פֻּועַל שניהם בפתח.
וכמחלוקת ראשונים כן מחלוקת קדמונים חכמי התלמוד בפעל תעוננו, אם שורשו עון או עונן . ( קדושים עב )
(עריכה)
לדעת הרד"ק ימצא בכל שורשי פ"א יו"ד חסרים נחים. וחשב שורש יקף מחסירי פ"י. והבחור חולק עליו. וכתב ששרשו נקף, ושלא נמצא חסירי פ"י רק אם עי"ן הפעל צד"י. וכן חלקו בזה רבא ורב אשי במכות (דף כ:) בלאו דלא תקיפו. רבא סובר כשיטת הרד"ק, ורב אשי סובר כשיטת הבחור . ( קדושים עג )
_NOTOC__
(עריכה)
(עריכה)
המקור מנפעל לא יתקשר עם מלת "את". ומה שכתוב "ביום המשח אותו" יש בו דרוש . (צו ס' מא) וכן במילת "את" שבא אחר בנין התפעל נבוכו חכמי הלשון, וחז"ל דרשוהו . (בהר ס' פח)
(עריכה)
אחר הפעלים היוצאים יבא מלת "את", לא מ"ם השימוש. ומה שכתב "החתים בשרו מזובו" יש בו דרוש . ( מצורע ס' קכב )
(עריכה)
ויש הבדל בפעלי הכפל בין אם בא בתשלומו ובין אם נבלע עי"ן הפעל בדגש. כמו: יחל יחלל . יסב יסובב . צמת צמיתות . כרת כריתות . וכדומה. שכפל האות מורה על יתרון הפעולה או השנותה ( אמור ס' סה , בהר ס' נט )
(עריכה)
ויש הבדל בין הפעל כֵהָה הנגע, ובין השם כֵהֶה; שהשם מורה שהוכהה בהחלט, והפעל מורה שמתנענע אל הפעולה ורצונו לומר שהוכהה קצת . ( תזריע ס' קעג )
וכן במה שכתב "זאת תורת היולדת" (שהוא בינוני פועל) משמע שעדיין עוסקת בלידה; שזה ההבדל בין הפועל ובין השם תואר יולדה שמורה על שנמצא בה תואר זה מכבר. ולמדו מזה שילדה ולדות הרבה . ( תזריע ס' לא ).
וכן יש הבדל בין רבוע -- שהוא שם התואר ומציין הקנין הנמצא שהוא רבוע, ובין מרובע -- שמורה על הפעולה שנעשה בו פעולת ההרבעה. וזה כוונת חז"ל מי כתיב מרובע? רבוע כתיב . ( ויקרא ס' סה )
(עריכה)
וכל הפעלים העוברים או העתידים -- שם הפעל בכחם, וכשמזכיר הפעולה א"צ להזכיר השם. וכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל כמו יקריב קרבן . ידור נדר וכדומה, דרשוהו חז"ל. והיינו כי מושג השם סותר אל מושג הפעל. כי השם מציין דבר שהוא כבר במציאות וכבר נקרא בשם, והפעל מורה שהוא יוצא עתה אל המציאות.
ועל כן פירשו כמה פעמים שהשם הנוסף מורה שכבר היה להדבר מציאות לפני הפעולה -- יומת המת מעיקרא, יקריב קרבן -- שיקדם הקדשו להקרבתו, ודומיהם רבים . ( תורה אור ויקרא ס' יג באורך. ועוד שם סימן צד, סימן קכד, סימן שעז . אחרי ס' קיא, אחרי ס' קנא . אמור ס' סב, אמור ס' פז ).
ולפעמים דרשו שבא להגביל
- כמות הפעל ( ויקרא תורה אור ס' יג . צו ס' קמט . מצורע ס' מה . קדושים ס' עה . אמור ס' יא, אמור ס' יב ).
- או איכות הפעל ( תורה אור שם . קדושים ס' יד . בחוקותי ס' סח ).
- או שבא השם לרבות איזה דבר ( ויקרא תורה אור ס' יג, וסימן כ, וסימן שמז . צו ס' קו . מצורע ס' קכג, מצורע ס' קפד, מצורע ס' קצז ).
- או שבא לתת איזה גדר ( ויקרא שם, וסימן עו . שמיני ס' לב . אחרי ס' צא . קדושים ס' סא, וסימן סד . אמור ס' קפא . בהר ס' ל . בחוקותי ס' פה )
(עריכה)
וכן כשמוסיף הפעל על השם נתנו בו טעמים.
- כמו שדרשו על מה שכפל חטאתו אשר חטא (ויקרא ס' רז) ושם (כלל שטז) יש על זה ט' דרושים על ט' יתורים.
- וכן במה שדרשו טומאתו (טומאת עצמו) אשר יטמא (שקיבל טומאה ממקום אחר) . (ויקרא ס' שה).
- וכן על שגגתו מביט על השגגה, אשר שגג מביט על הפועל (ויקרא ס' שסה)
- וכן את הגזלה משמע אף שגזל אביו. ו-אשר גזל משמע שגזל בעצמו (ויקרא ס' שפא).
בכל אלה מרבה שתיהם. - וכן עוד (מצורע ס' קע).[1]
- ויש הבדל בין השם המשכב, ובין הפעל אשר ישכב (מצורע ס' קכח, וסימן קלח, וסימן קפב)
- ^ אולי נפל כאן טעות באות הסימן... -- ויקיעורך
(עריכה)
וכן כשכפל המקור על הפועל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן ושיעשה אפילו כמה פעמים.
- כמו שדרשו על מה שכתוב אשֹם אָשַם-- כל מיני אשמות ( ויקרא ס' שסט ).
- האכל יאכל -- כמה אכילות ( צו ס' קכ )
- דרש דרש -- כמה דרשות ( שמיני ס' נב )
- פשה תפשה ( תזריע ס' סו )
- פרוח תפרח ( תזריע ס' עח )
- בוא יבוא ( מצורע ס' קה )
- שכב ישכב ( מצורע ס' קעז )
- הוכח תוכיח ( קדושים ס' מג )
- העלם יעלימו ( קדושים ס' צד )
- ואם המר ימר ( בחוקותי ס' עב )
- ואם גאל יגאלנה ( בחוקותי ס' פב )
- ואם גאל יגאל ( בחוקותי ס' קיג )
(עריכה)
ולפעמים בא המקור לפני הפעל להראות החיוב במאמר; שיש לטעות שהוא רשות. כמו בציוי הנגבל נגד אזהרה (כמו שיתבאר לקמן כלל רכח , שמיני ס' נז)
(עריכה)
והמקור הקודם לפני הפעל הבא בשלילה
- מורה לפעמים שהפועל היה ראוי להיות ולא היה; בוש לא יבושו, בכה לא תבכה . ( שמיני ס' צה , קדושים ס' נב )
- ולפעמים יורה שהפעל בא בדוקא; ואכול לא תאכלוהו -- אבל הנאה מותרת ( צו ס' קלט )
_NOTOC__
(עריכה)
(עריכה)
הו' הבא בראש העבר -- פעמים היא מחברת ופעמים היא מהפכת העבר לעתיד. ובעלי הלשון נתנו סימן. שאם בא אחרי פעל-עתיד היא ו' מהפכת, ואם בא אחרי פעל-עבר היא ו' מחברת . ( אחרי ס' לה )
ויש מקומות שאם נשקיף על עיקר המאמר מדבר בעתיד ואם נשקיף על פעל פרטי שבא לפניו במאמר בא לפניו פעל עבר. וכיוון שהיא לשון מסופק פירשו חז"ל בזה תמיד גם הכוונה השניה שאינה ו' מהפכת רק מחברת.
- כמו "השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת" -- דרשו כינוי "עשהו" על הגורל, שהגורל עשהו חטאת, והוא לפי זה פעל עבר כמו פעל 'עלה' שלפניו. ( אחרי ס' כה ).
- וכן מה שכתוב "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו". פירשו פעל 'והזה' פעל עבר כמו פעל 'עשה' שלפניו . ( אחרי ס' מא ).
- וכן פירשו מה שכתוב בנגעי בתים "ובא הכהן וראה והנה פשה" שהוא ו' החיבור. וזה מהכרח הכתובים שם . ( מצורע ס' קה )
- וכן על "והעלה הכהן את העולה" . ( מצורע ס' סב ):
(עריכה)
העתיד יבוא על שני פנים אם יש מקום לוי"ו
- ( א ) העבר-המהופך-לעתיד על ידי הוי"ו שבראשו. כמו וסמך ושחט
- ( ב ) העתיד הגמור עם ו' החיבור. כמו "ואעשך לגוי גדול ואברכך".
ויש הבדל ביניהם. שהעתיד-עם-ו'-המהפכת הוא העבר הנמצא בזמן עתיד, ר"ל שמדבר על שיהיה הדבר נגמר ונשלם בזמן עתיד. אבל העתיד-עם-ו'-החיבור יכוין לומר שיפעיל בעתיד -- לא על שיהיה הדבר נגמר ונשלם, ועל כן בא עתיד זה לרוב בגלות רצון ובקשה ומורה התחלת הפעולה והמשכתה. והעתיד עם ו' ההיפוך מציין התשלום והגמר.
וזה היה יסוד בידי חז"ל לכמה דרושים גדולים (תזריע ס' ו באורך, וסימן קיח . ועוד אמור ס' פ, אמור ס' קצג, אמור ס' ר . בחוקותי ס' ע). ועל כן במ"ש "וטמא עד הערב וטהר" יש סתירה בלשון, ודרשו שכבר הוא טהור מאיזה דבר (שמיני ס' קכג, תזריע ס' סה באורך, מצורע ס' קנב)
(עריכה)
ולפעמים יהיה העבר עבר שכבר נשלם קודם לכן.
- "ונמצה דמו" -- מכבר קודם שיקטיר . ( ויקרא ס' פב )
- "ויתן אל החושן את האורים" -- מכבר . ( צו ס' קעא )
- "וירד מעשות" -- וכבר ירד . ( שמיני ס' טז )
- "והעלה" כבר . ( מצורע ס' סב )
- וכן ס"ל לר"א שמה שכתוב בריש פרשת אחרי "ויאמר ה' אל משה" פירושו וכבר אמר קודם לכן . ( אחרי ס' ט ).
- וכן פירשו עוד . ( מצורע ס' קה ).
- ועיין עוד בזה . ( ויקרא ס' נא, ויקרא ס' נב, אחרי ס' לה )
(עריכה)
ויש עבר הבא במקום עתיד המורכב.
- "ומולדתך אשר הולדת אחריהם" . ( תזריע ס' ו )
- וכן "אל פתח אהל מועד לא הביאו" הוא עתיד, ולא יכול לומר "יביאו" שהיה משמע לאחר שחיטה . ( אחרי ס' צב )
(עריכה)
ויבוא עתיד במקום עבר...
- להורות על ההוה או התמידות. "אשר ישכב עליו הזב" -- רצונו לומר בקביעות . ( מצורע ס' קכח, מצורע ס' קלד, אמור ס' קג )
- או להורות שעוד הדבר קיים. שלכן אמר "אשר יהיה בעורו שחין" שעדיין השחין קיים קצת . ( תזריע ס' צו, תזריע ס' קיב )
- או בא להורות על מחשבת הפועל. "אם האכל יאכל" -- שמחשב לאכל . ( צו ס' קיח )
(עריכה)
ובמאמר התנאי דרך הלשון שהפעל הראשון הסמוך למלת "כי" יבוא בלשון עתיד, והפעלים הבאים אחריו -- בין הבאים לפרש את הפועל בין המגבילים לו בחלוקה -- יבואו בלשון עבר או הווה לפי כוונת המדבר. וכל מקום שנלוז מן החוק הזה דרשוהו חז"ל.
- כמו מ"ש "אם הכהן המשיח יחטא" "אשר נשיא יחטא" ודרשו שאינו מביא על הקודמות . ( ויקרא ס' רג, ויקרא ס' רנט )
- ומ"ש "ואם כבש יביא" וכן מ"ש בפרשת צו "אם על תודה יקריבנו", דרשו לענין שאם הפריש קרבן ואבד ונמצא ועומד להקריב עתה . ( ויקרא ס' רפט, צו ס' צט )
- ומ"ש "אשר יזה מדמה" פירשוהו שדוקא אם לא הוזה עדיין . ( צו ס' סד )
- "ואם האכל יאכל" על המחשבה . ( צו ס' קיח )
_NOTOC__
(עריכה)
(עריכה)
כל מקום שתפס שם היחיד -- נפש או איש -- ממעט צבור . (צו ס' קלב בארך. ועוד ויקרא ס' צג, אמור ס' קט).
ושם נפש כולל גם עכו"ם ואישה . (אחרי ס' קכב, אחרי ס' קנ). וכן גם הבהמה בכלל 'נפש' . (אמור ס' צא)
ועיין עוד לקמן (כלל קנט)
(עריכה)
במקום שבא שם יחיד זכר צריך ריבוי על אישה כמו במה שכתוב "הגר" צריך לרבות אישה . (אחרי ס' עה ובכמה מקומות). וכן בשם 'כהן' -- אין כהנת בכלל לדעת הספרא (צו ס' נב). וכן במקום שכתוב לשון זכר. כמו שדייק ר"י דאין נקבות בסירוס ממה שכתוב "משחתם בהם" בלשון זכר (אמור ס' פג).
אולם בשם המין גם נשים בכלל (אחרי ס' עד באורך)
(עריכה)
וכשיבוא כל המין בלשון יחיד -- מנהג הלשון להוסיף בו ה"א המורה על כלל המין. ואם יבוא על שם עצם פרטי אז הה"א הוא ה"א הידיעה.
ומזה הוציאו חז"ל ששם האזרח הוא שם המין בכ"מ, לבד "האזרח" שגבי סוכה יש בו הלכה למשה מסיני שהוא שם כדמות פעל . (אחרי ס' עד)
(עריכה)
ואם יבוא שם המין בלא ה"א יורה על אישים רבים מן המין, לא על המין כולו . (ויקרא ס' יז . צו ס' יז, צו ס' יט, עיי"ש . בחוקותי ס' עג)
(עריכה)
ויש הבדל בין כשידבר על שם המין (דהיינו ריבוי אישי המין) בלא ה"א ["בקר וצאן הקריבו"] ובין כשידבר בה"א עם מלת "מן" ["מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן"], שאז בא תמיד למעט, כי המ"ם מורה הקצתית (ויקרא סימן יז, סימן יח, סימן עא, סימן עה, סימן קנז, וסימן שכג . שמיני ס' קנה)
(עריכה)
בשם הסמוך לא ידבר על הרבים בלשון יחיד, רק יאמר "זבחי תודה", "זבחי שלמים". ולכן אמר "על זבח התודה" -- הוסיף הסמיכות 'זבח' לבל נטעה ש'תודה' היא שם המין . (צו ס' קא)
(עריכה)
ויש הבדל בין שמות המינים ובין שמות הקיבוץ. ששם המין בא על הרבים ועל היחיד אבל שם הקיבוץ לא יבוא על היחיד כלל כמו חטה שעורה פשתה ענב.
וכן שם שֵעָר היא קיבוץ שערות ובסמיכות שער ראשו, אבל שערה היא שם היחיד (ושם שַעַר בפתח בא על שער הבלתי רגיל). ומזה למדו חז"ל שאין שֵעָר פחות משתי שערות . (תזריע ס' מה)
(עריכה)
בשם המין יבוא הפעל לרוב בלשון יחיד .(אמור ס' צ) . ומצאנוהו גם בלשון רבים, בפרט במקום שיש לטעות שהוא שם היחיד (בחוקותי ס' עג. ושם פליגי בזה ר"ש ורבנן)
(עריכה)
וכן בשם הקיבוץ -- עדה, מחנה, וכדומה -- יבוא הפעל שאחריו בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים -- "ותשא כל העדה", "ויבואו כל העדה". ויש הבדל. כשידבר על כללותם יבוא הפעל בלשון יחיד, וכשידבר על כל פרט יבוא בלשון רבים . (ויקרא ס' רמב)
(עריכה)
ושמות המתכיות לא יתרבו, כגון כסף נחושת ברזל. ועל זה אמרו מה כלים שנים אף כסף שנים . (ויקרא ס' שנא)
ודרך הלשון לומר "חלב השלמים" בלשון יחיד. וכשאומר "חלבי השלמים" -- כיון על חלבים שונים של כל מיני הקרבנות, ותפס שלמים מפני שנתפרשו אצל שלמים . (צו ס' יח).
(עריכה)
ושם קשקשת לדעת הת"ק הוא שם היחיד כמו "צנצנת". ולדעת ר"י הוא שם הקיבוץ, ושם היחיד "קשקש". דאם היה שם היחיד היה לו להיכתב ברבים -- 'קשקשות', לא 'קשקשים' . (שמיני ס' עח).
ויש שמות שיבואו לעולם בלשון רבים -- ערבי נחל (אמור ס' קצט). ועיין עוד לקמן (פרק ל"ג) בשמות צאן כבשים עזים וכדומה, כללים רבים השייכים לכאן.
(עריכה)
ובכל זה במה שבא אצל מנורה שם הקיבוץ 'נר' בלשון יחיד ותפס הפעל ביחיד -- "יערך אותו" -- פירשוהו חז"ל שמ"ש זה שנית בפר' אמור בא לדרשה, ופי' נר אחד המערבי.(אמור ס' ריב). ומ"ש בפר' תצוה "נר" בלשון יחיד יש דרוש על שלא אמר "נרות".(אמור ס' רטו).
ו"ידו" שגבי סמיכה פירושו ידיו, ובא בלשון יחיד להורות על הכח, ולמדו זה ממה שכתב פעם ידו ידיו, קרי וכתיב. (אחרי ס' נב)
_NOTOC__
(עריכה)
(עריכה)
לפעמים יקדים התואר אל המתואר -- שני תולעת - תולעת שני, עמים רבים - רבים עמים. וכן שופר תרועה, אחד קדוש, משנה כסף. על כן כשיבואו שני שמות ותואר ביניהם לא נוכל להכריע אם התואר שייך אל השם הראשון או השני.
כמו "אביב קלוי גרש" -- יש לפרש 'אביב קלוי' ויש לפרש 'קלוי גרש', ר"ל גרש קלוי. אולם כלל בלשון שהתואר צריך שיהיה סמוך אל המתואר והמלות שבאים לבאר את התואר יבואו לבסוף, וכשאומר "קלוי באש" אי אפשר לומר שהוא תואר אל "גרש", שאם כן, היה לו לכתוב "גרש קלוי באש" (ויקרא ס' קנא).
וכן במה שכתב "על חלת לחם חמץ". אי אפשר לפרש לחם חלה, אחר ש'לחם' נסמך אל 'חמץ' היה לו לכתוב "לחם חלה חמץ". (צו ס' קה)
(עריכה)
ובכל זה השיבו חז"ל על פי הדרוש את המלה אל סדרה; שיקדם המתואר כדינו. כמו במה שכתוב "את בשר ערלתו" (שראוי "את ערלת בשרו") -- דרשו על הבשר שעל הערלה שאף על פי שיש בהרת יקוץ. (תזריע ס' יב)
(עריכה)
ושני שמות הסמוכים -- השם הראשון עיקר.
- גחלי אש -- שם 'גחלים' עיקר, ושם 'אש' מתאר שם גחלים; שיהיו בוערים, ושהאש תהיה בטלה ע"ג הגחלים. (אחרי ס' לב).
- ויש הבדל בין שני תולעת ובין תולעת שני. כשאומר "תולעת שני" -- שם 'שני' מבאר שם 'תולעת' - לאפוקי תולעת הצובע שחור. וכשאומר "שני תולעת", שם 'תולעת' מתאר שם 'שני' ומוציא שני הנעשה מדבר אחר. ויש הבדל ביניהם. "תולעת שני" -- שם 'תולעת' עיקר ויכול לצבוע בכל דם התולע, ו"שני תולעת" שם 'שני' עיקר ואין יכול לצבוע רק עם השני שבתולע, לא עם דם שחור שבו . (מצורע ס' יג)
(עריכה)
הסמיכות לא תהיה רק אל השם, לא אל המלה והפעל. לבד מלת "אשר" יוצא מן הכלל. וחז"ל עשו בו אסמכתא במה שכתוב "כל ימי אשר הנגע בו" . (תזריע ס' קנו)
(עריכה)
התוארים שהם קנין האדם יבואו בלא מלת "איש" [כמו צדיק, חכם, חסיד, עור, פסח וכדומה]. וכשהוסיף "איש צדיק", "איש עור" -- בא לכוונה מיוחדת דרושיית תמיד, ורוצה לדייק שהוא איש מצוין ומיוחד לכך, או שהדבר תלוי בהאיש וכדומה. ותמצא זה ( אחרי ס' נו . אמור ס' טז, סימן כב, סימן מו, סימן צב, וסימן צג . בחוקותי ס' צח )
_NOTOC__
(עריכה)
(עריכה)
כל מקום שבא שם היחיד אין צריך לומר בו מספר "אחד". וכל מקום שבא מספר "אחד" על שם היחיד [כמו: איל אחד, כבש אחד, לוג אחד וכדומה] יש בו דרוש.
והראו חז"ל שהיה שם מקום טעות על ידי איזה לימוד
- או סברה שיהיה יותר מאחד,
- או שבא למעט החצי,
- או שבא ללמד שיהיה אחד מיוחד ונבחר במינו,
- או ללמד שיהיה כל אחד מיוחד ונבדל מחברו,
- או פירשו שהשם הוא שם המין כמו "עד אחד" ששם 'עד' הוא שם המין
(כל זה נתבאר באורך בתורה אור מצורע ס' יז. ועוד ויקרא ס' רעח . מצורע ס' מ, סימן מב, סימן סה, וסימן סז . אחרי יח, סימן כג . אמור ס' רכב)
(עריכה)
וכן כשאמר "אחת מכל" [כמו "ועשה אחת מכל מצות השם"] -- מלת "אחת" מיותר; שכבר רצוף החלוקה במ"ם של "מכל" [כמו "אשר יעשה מכל התועבות"]. ונדרש תמיד לחיוב על כל אחת ואחת . (ויקרא ס' קצז, ויקרא ס' רס - ג' דרושים. וכן ג' דרושים בסימן שטז, ועוד שם ס' שס . צו ס' קי)
(עריכה)
וסתם רבים אין פחות משנים. ולכן בכל מקום שאומר שם הרבים בציוי אין צריך לומר בו מספר "שנים", כי מסתמא נאמר שהם שנים. ולכן כל מקום שאומר שני כבשים, שתי תורים, שתי שעירים, וכדומה -- הראו חז"ל שהיה שם מקום טעות ע"י איזה לימוד
- או סברה שיהיה יותר משנים (ויקרא ס' שכח באורך)
- או שבא מספר שני להורות שיהיו שוים (אחרי ס' יז באורך. ועוד ויקרא ס' קסט . תזריע ס' לד . מצורע ס' י, סימן מ, סימן סט, וסימן קנד . אחרי ס' נב . אמור ס' קע, אמור ס' רכא)
(עריכה)
וחז"ל היה להם כלל בלשון שיש הבדל בין מספר שנים - שתים בצורת הנפרד, ובין שני - שתי בצורת הסמיכות. כשאמר "שני כבשים", "שני שעירים" -- יקפיד על שיוי הנמנים והתדמותם זה לזה. וכשאמר "שנים כבשים" לא יקפיד על השיוי . (התבאר באורך אחרי סי' יז)
(עריכה)
ושם המספר יבוא בשני צורות. בצורת הנפרד [שנים, שלושה, ארבעה], ובצורת הסמיכות [שני, שלושת, ארבעת]. והמדקדקים קראו לראשון בשם "מספר המחובר אל המתואר" ולשני קראו בשם "מספר המופשט מן המתואר". ויחפשו למצוא ההבדל שבין שני הצורות האלה ולא מצאו.
ואנכי דקדקתי כי לרוב יבוא המספר בצורת הסמיכות אם הוא מספר נודע -- בין אם שנודע מעצמו, בין על פי יתר דרכי ההודעה (כגון שכבר נזכר; אם במקומו אם במקום אחר), או שיש לו יחוס וערך אל מספר אחר שעל ידו יודע. בכל אלה בא המספר בצורת הסמיכות. וזה היה גם כן דעת חז"ל (ונתבאר באורך תזריע ס' יד. ועוד אמור ס' קעא, אמור ס' רה)
(עריכה)
וגם שם המספר אחד יבוא בסמוך ובנפרד -- אֶחָד . אַחַד. וכשבא בסמיכות יבוא אחריו לפעמים מ"ם השימוש -- "כנפש אַחַד מהם", ולפעמים יבוא אחריו ה' הידיעה -- "אַחַד ההרים".
והמדקדקים כתבו כי אֶחָד ואַחַד הם שני משקלים.
- כי אֶחָד הוא ממשקל הכבדים כמו סַבָּל שַבָּת גחָל פֶּחָם.
- ושם אַחַד הוא מהמשקלים הקלים כמו נַחַש שַחַת.
ואמנם לפעמים שם אַחַד אינו משקל בפני עצמו רק הוא שם הבא בסמיכות משם אֶחָד. וזה כשבא אחריו ה"א הידיעה כמו "אַחַד העם", "אחד ההרים". רק אם בא אחריו שימוש המ"ם אז אינו סמוך ואז הוא בודאי משקל הקל.
ובזה נעמוד על הבדלים; שיש הבדל בין אֶחָד ממשקל הכבד ובין אַחַד ממשקל הקל. במה שבשם אֶחָד יכוון להוציא השניות, ורוצה לומר אחד ולא שנים. ובשם אַחַד לא יכוון להוציא השניות רק הוא שם הכללות, רוצה לומר כל אחד שיהיה. ושם אַחַד שאחריו ה' הידיעה שהוא נגזר ממשקל הכבד ובא בצורת הסמיכות, דינו כשם 'שלושת' 'ארבעת' שהזכרתי בסימן הקודם שבא לציין מספר ידוע. וכן כשאומר "אַחַד ההרים" רצונו לומר הר ידוע והוא הר המוריה; "אחד העם" -- הוא המלך, וכדומה . (תזריע ס' מג)
(עריכה)
ושם המספר אַחַת בלשון נקבה -- שלא נמצא בו משקל אֶחָת -- יש בו הבדל אחר בין כשבא אחריו שימוש המ"ם ובין כשבא אחריו ה"א הידיעה.
- שאם כוונת המדבר על הכללות ורוצה לומר כל אחת שיהיה -- יסמך מלת "אחת" אל ה"א הידיעה או בא בסמיכות -- "הנה הוא נחבא באחת הפחתים", "יתנו לי מקום באחת ערי הממלכה".
- ואם יכוון על האחדות להוציא הריבוי בא אחריו שימוש המ"ם -- "ואנקמה נקם אחת משתי עיני" . (ויקרא ס' קצח, ויקרא ס' שטז)
(עריכה)
ואם הזכיר מספר שנים או שלושה ואחר כך פרט הפרטים של הכולל על ידי מלת אחד אחד -- אז יבואו שני המספרים בשוה; או בה"א הידיעה [האחד...האחד], או בלא ה"א [אחד..אחד] . וכן כל המספרים הסדורים יבואו בשוה -- ראשון שני שלישי, או הראשון השני השלישי.
ואם בא אחד בה"א ואחד בלא ה"א הוא זרות ויש בו דרוש (ויקרא ס' שכט)
(עריכה)
ויש בזה כלל:
- אם הזכיר "אחד..אחד" בבחינה ששניהם זוג אחד וידועים על ידי מספר הכולל "שנים" -- יאמר שניהם בה"א הידיעה. כמו "ויתנו לנו שנים פרים ויבחרו להם הפר האחד ואני אעשה את הפר האחד" (מ"א יח, כג).
- ואם לא ידבר בבחינה זו יאמר "אחד...אחד" בלא ה"א . (ויקרא ס' שכט, מצורע ס' טז, מצורע ס' ע)
(עריכה)
ואין דרך הלשון לומר מלת "אחת" בלא המתואר; כי תמיד יאמר פעם אחת (אם לא במקום שהמתואר נודע על ידי השם או הפעל שבא עמו).
ובמה שכתוב "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה" הוא זרות. ודרשו שמלת "אחת" נסמך על פעל "וכפר" ורצונו לומר וכפר אחת . (אחרי ס' פד)
(עריכה)
אולם אם נזכר השם המתואר בהכלל -- אין צורך להזכירו שנית בפרטים. כמו "במסילות אשר אחת עולה בית אל ואחת גבעתה", ולא אמר "מסילה אחת".
ומה שכתב "ונתן..גורלות גורל אחד..וגורל אחד", שהזכיר המתואר שנית, יש בו דרוש . (אחרי ס' כג)
_NOTOC__
(עריכה)
(עריכה)
כל שלא בא מספר סידורי, רק מספר פשוט, אין הכרח שיהיה רצוף. למשל, כשאמר "בניתי את הבית עשר שנים" -- אין הכרח שיהיו רצופים.
ובמקום שמקפיד על הרצופות יבוא על זה לימוד מיוחד . (תזריע ס' ז, מצורע ס' קנ, ס' מצורע קצג)
(עריכה)
המדקדקים כתבו כי במספר פחות מעשרה יבוא שם הנמנה בלשון רבים, ובמספר יותר מעשרה יבוא שם הנמנה בלשון יחיד.
ואחרי העיון ראיתי שהגם שבמספר למטה מעשרה דבריהם נכונים -- הנה במספר למעלה מעשרה אין הכלל נאמן. ומצאנו: שנה שנים. איש אנשים. אמה אמות.
ולחז"ל היה להם כלל בזה, שבכל מקרה שבא שם הנמנה (במספר למעלה מעשרה) בלשון יחיד -- מורה על שיוי הנמנים והתדמותם זה לזה . (תזריע ס' יד)
(עריכה)
במספרים שנמצא בהם מאות ועשירות ויחידות -- לפעמים שם הנמנה כפול עם כל אות ואות [מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים], ולפעמים לא.
וחז"ל דרשו שבמקום שכפול שם הנמנה בא להשוות שם הנמנים באיזה דבר; כפי הכלל שיתבאר לקמן (כלל קמד) בשם הנכפל.
אמנם בשם מְאַת בצורת הסמיכות שנמצא עמו מספרים, ובא שם מְאַת קודם המספרים האחרים -- מוכרח לכפול את הנמנה. כי בשם הסמוך מוכרח שהשם הסמוך יבוא סמוך לו בלא הפסק (תזריע ס' יד)
(עריכה)
ויש הבדל בין אם בא המספר בתחילת המאמר ובין אם בא בסופו:
- שאם בא המספר אחר הפעל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל.
- אבל אם יקדים את המספר -- כמו "שבעת ימים מצות תאכלו", "שבעת ימים תהיה בנדתה" -- צריך שבעה ימים שלמים ולא אמרינן מקצת היום ככולו . (מצורע ס' קעב)
(עריכה)
המספר הסידורי, ראשון שני שלישי, לא יצדק רק בדברים שאחד קודם לחברו בזמן או במקום. לא בדברים שהם נפרדים לגמרי.
ועל כן במה שכתב "כאשר שרף את הפר הראשון" דרש שהוא ראשון להקרבה (ויקרא ס' רנה)
(עריכה)
ומצאנו כמה פעמים המספר הסידורי בלא המתואר; בפרט במקום שהמתואר כבר נאמר תחילה כמו "ויחטאהו כראשון".
ומה שכתב "כאשר שרף את הפר הראשון" בא לדרוש . (ויקרא ס' רנה)
(עריכה)
המספר הסידורי [ראשון שני שלישי] יבוא תמיד אחר המתואר. ומה שכתב "פר שני בן בקר" הוא זר; שהיה לו לכתוב "פר בן בקר שני". ודרשוהו שיהיה בן שתי שנים. כי על פי הדקדוק ראוי לומר שְנִיִי כמו שלישי רביעי. וסמכו שיוצא מן שם 'שנה' על משקל כלי חצי . (ויקרא ס' רח).
ובכל זה דרך שיבוא המספר תכף אחרי המתואר כמו "ועשרון אחד סולת". ומ"ש בפרשת מצורע "ועשרון סולת אחד" יש בו דרוש . (מצורע ס' סז)
(עריכה)
כל מקום שהזכיר מספר קצוב ואחר כך מספר הסידורי בימים -- הוא תמיד למנין, לא לחדש. "שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי"
וכשמכוון על החדש יאמר תמיד "באחד לחדש" "בשני לחדש" . (שמיני ס' אלף)
(עריכה)
ומסגולת הלשון כשמזכיר המנין לחודש -
- אם הוא מספר עד עשר לא יזכיר מלת "יום", רק יאמר "באחד לחודש", "בחמישה לחודש".
- ומן עשרה ולמעלה יבוא מלת "יום" -- "בארבעה עשר יום", "בחמישה עשר יום". וחז"ל נתנו טעם לזה (אמור ס' קמז)
(עריכה)
ויש הבדל בין כשאומר "בשנה השביעית שבת שבתון" ובין כשאומר "ובשביעית יצא לחופשי", בלא מלת "שנה". שכל מקום שהוסיף המתואר "שנה", חשבינן לשנות עולם שהיא מראש השנה (קדושים ס' סה . בהר ס' ו ,וסימן לח)
(עריכה)
יש הבדל בין המספר הסידורי [ששי רביעי חמישי] ובין המספר החלקי [שלישית רביעית חמישית]. שבמספר הסידורי יהיה הנמנה חוץ להמנוי הקודם לו, ובמספר החלקי הוא תמיד מלגאו. אמנם זה דווקא בששובר את המספר השלם, אבל אם אומר "ויסף חמישיתו עליו" -- אז החלק החמישי הוא תוספת חוץ מהשלם והוא מלבר . (ויקרא ס' שנד)
(עריכה)
מה שכתב וחמישיותיו, הוא מורכב מיחיד ורבים. וכמוהו עצתך, זנותיכם, תהלתיך, וכדומה. כי תכונת שם המופשט הוא לשון יחיד מצד עצמו רק מתרבה מצד האדם שמהלל ומיעץ פעם אחר פעם. וכן כיוון שאינו מוסיף רק חומש אחד -- מצד זה בא סימן היחיד. ומצד שמוסיף חומש על חומש אם כפר את החומש -- מצד זה בא סימן הרבים. וזה כדעת חז"ל שמוסיף חומש על חומש, לא כהראב"ע שישלם ב' חומשין . (ויקרא ס' שפז)
(עריכה)
יש הבדל בין שם מחצית ובין שם חצי. 'מחצית' היא דבר הנחצה בידי אדם בצמצום לשני חלקים שוים אבל 'חצי' נחצה מאליו, או שהיא מדה ידועה עד שאין צורך לחצות עתה, או שלא חצה בצמצום . (צו ס' מד)
(עריכה)
יש הבדל בין "ארבעים יכנו" ובין "שלש פעמים תכה את ארם". ש'ארבעים יכנו' הוא בפעם אחת ו'שלש פעמים' הוא בפעמים מחולקים . (ויקרא ס' רכא)
(עריכה)
(עריכה)
רוב השמות והפעלים יש להם מובן מדויק מוגדר אם נקחהו שבא בדיוק גמור. ובכל זאת פעמים יבואו על צד ההרחבה. ועל כן נסתפק ברובם אם באו בדיוק או בהרחבה. ולפעמים בארה התורה על ידי איזה יתור וכדומה. וכמה פעמים כפל השם ללמד. כמו שכפל שם "זכר" למעט אנדרוגינוס, כי בהרחבה הוא בכלל זכר . (ויקרא ס' כב). וכפל "בבקר בבקר" על בקר המדויק . (צו ס' טז). וזה תלוי לפי רוב שימושי השם ההוא; שבשם 'זכר' ו'בוקר' הייתי אומר מסברא שבא במובנו הרחב כי כן יבוא לרוב.
ויש פעלים שרוב תשמישם בדרך הדיוק, ועל ידי שכפל השם או הפעל נדע שבא בהרחבה. כמ"ש במה שכפל שם קציר ושם שדה . (קדושים ס' יב, קדושים ס' יג). וכן בשמות: בני ישראל (ויקרא ס' ח), אדם (ויקרא ס' י), חצר אהל מועד (צו ס' טז), ימים ונחלים (שמיני ס' עז), בהמה (שמיני ס' ק) -- באו בדיוק, וצריך ריבוי שבאו בהרחבה.
ובשמות: מזבח (ויקרא ס' קמב), לידה (תזריע ס' ב)[1], קרבן (אחרי ס' צג) -- הייתי מפרש בדרך ההרחבה, שכן רוב תשמישם בתנ"ך, וצריך לימוד שיבואו בדרך הדיוק. עיי"ש בכל המקומות שציינתי.
- ^ נ"ל שנפל כאן טעות וצ"ל תזריע סימן ג. ודו"ק -- ויקיעורך
(עריכה)
ומצאנו כמה פעמים שתפסה התורה דבר אחד לדוגמא.
- כמו "תנור וכירים יותץ" (שמיני ס' קמ).
- וכן בעניני נגעים, כל מקום שתפס שם בהרת שאת וכדומה, היא לדוגמא (תזריע ס' נו, וסימן סט, וסימן קא, וסימן קמו).
- וכן שם בשר חי (תזריע ס' סט)[1]; שער שחור (תזריע ס' קכו).
- וכן חלבי השלמים (צו ס' יט).
- וכן במ"ש בפרשת שמיני תחילה מאמר פוסק סתם "אשר יבוא עליו מים יטמא", ואחר כך התנה תנאים "אשר ישתה בכל כלי", ידעינן שמ"ש אשר ישתה הוא לדוגמא (שמיני ס' קלו)
וכן באזהרות מצאנו שתפס דוגמא -- "לא תקלל חרש", והוא הדין לכל אדם. (קדושים ס' לד).
ולפעמים באר שבא דרך דוגמא כמו במ"ש "בהמתך לא תרביע כלאים" הוסיף "את חוקותי תשמרו" ללמד שלאו דווקא בהמה ולאו דווקא בהמה שלו (קדושים ס' מז). ועמ"ש עוד (אמור ס' קכט, בהר ס' ג).
ומצאנו שתפסה התורה אזהרה לדוגמא ללמד פירוש אזהרה שבא סתם במק"א. כמו מה שתפס בפרשת קדושים אזהרת חוץ לזמנו ה"ה חוץ למקומו, ובא לדוגמא לבאר מה שכתוב (פרשת צו) "לא יחשב" סתם דהיינו מחשבה הדומה לחוץ לזמנו שהיא מחשבת המקום כמ"ש בארך ובדברי דעת (צו ס' קכב)
- ^ אולי נפל כאן טעות סופר... - ויקיעורך
(עריכה)
ומצאנו פעמים רבות שתפסה התורה השם שבו יעשה הפעל ואינו דווקא רק לדוגמא [כמו: והכה את רעהו באבן או באגרוף. כי יכה את עין עבדו בשבט. לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, וכדומה] ופעמים בא השם בדווקא [כמו והרים בקומצו, והזה באצבעו]. ולכן אמר ר' ישמעאל בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא -- וכסהו בעפר, בתער, במרצע, ספר -- רצונו לומר שאי אפשר להכריע מן הכתוב רק מן ההלכה, ומביטים בענינים אלה על ענין הכתוב (ויקרא ס' רלח)
ויש בזה הבדל. בין אם מקדים את השם אל הפעל -- אז בא בדווקא. כמו אם היה אומר "בעפר יכסהו", "בתער יגלח", "במרצע ירצע", "ספר יכתב" -- אז היה דווקא. וכשהקדים את הפעל אין להכריע אם בא השם בדווקא, ונוכל לפרט שבא לדוגמא (אחרי ס' קכ)
(עריכה)
וזה דווקא במקום שיש לפרש שהשם שבו יעשה הפעל בא לדוגמא. אבל במקום שהשם רצוף במושג הפעל כמו "ושרף באש", [ולא ידעינן אם שם "באש" בא במובן המדויק ודווקא אש או אם בא במובן הרחב וכולל אף פתילה של אבר וכדומה מתולדות האש] -- יהיה בהפך. כשאמר "ושרף באש" שבא שם 'באש' לבאר פעל 'ושרף' (כי השם השני מבאר תמיד את הראשון) -- באש דווקא (כי כלל אצלינו שהשם הבא לבאר את הפעל בא בדיוק תמיד). אבל כשאמר "באש תשרף" -- שבא הפעל 'תשרף' לבאר את השם 'באש' -- אז בא לכלול כל מיני שרפות שבא על ידי האש. כן אומר בפסחים דף עה . (ויקרא ס' רלח)
(עריכה)
ובכל מקום שדבר הכתוב דרך חלוקה -- כמו השם שבא אחר מלת "אם" שמורה החלוקה -- לא בא השם בדווקא.
- כמו שדרשו "אם עולה" -- לרבות תמורה (ויקרא ס' כא); "אם כבש" -- לרבות פסח (ויקרא ס' קעט);
- וכן "אם נדר או נדבה" (צו ס' קטו)
- "אם בהרת" (תזריע ס' נו)
וכן שם "איש" שבא אחר מלת "אם" שבא לתנאי -- הוא שם הכללות (מצורע ס' קעח, בחוקותי ס' קיג).
וכן השם שבא אחר מלת "או" שמורה החלוקה -- הוא גם כן שלא בדיוק, וכולל כל הנכנס בגדר חלוקה, כמו שיתבאר לקמן (כלל ריד)
(עריכה)
ולפעמים יתפוס שם אחד לרבותא.
- כמו שכתוב "וכל חטאת אשר יובא מדמה" שפירושו אף חטאת וכל שכן שאר קדושים (צו ס' עב)
- וכן מ"ש "עור העולה" (צו ס' פח)
- וכן במ"ש "את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" -- תפס שניהם לרבותא (בהר ס' עד)
- וכן במ"ש "נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה" שפירושו "נדבה" וכל שכן נדר, "ולנדר" וכל שכן לנדבה (אמור ס' קיח)
(עריכה)
וכל מקום שסמך שם הסוג אל שם האישי -- כמו זבח שלמים, זבח תודה, קרבן מנחה, וכדומה -- יש בו דרוש תמיד; ועל פי רוב גם זבח אחר הדומה לשלמים וקרבן הדומה למנחה. כי יכוון לומר שאינו מדבר מן השלמים מצד אישם שהם שלמים -- רק מצד סוגם הכולל שהם זבח וקרבן, וגם זבח וקרבן אחר יש בו הדין הזה. וגם דרשוהו לדרושים אחרים (ויקרא ס' צד, וסימן קטו, וסימן קמג, וסימן קנו, וסימן קסה, וסימן רלא . צו ס' קא, וסימן קז, וסימן קח, וסימן קיב, וסימן קיג, וסימן קטו, וסימן קכא, וסימן קכג, וסימן קל, וסימן קמו, וסימן קנב . אחרי ס' צח . אמור ס' קי, וסימן קכז, וסימן קעב)
(עריכה)
ויש שמות רבים אשר בהתחברם יולד מהם מושג אמצעי. כמו מהומת מות, מצרי שאול, חרדת אלוקים. וכן שם 'קול' אם יתחבר אל שם אחר -- קול פחדים, קול מלחמה -- שפירושו קול הדומה למלחמה. וכן "ושמעה קול אלה" מרבה אף שבועה שאין בה אלה (ויקרא ס' רצג). וגם על יסוד זה נבנו הרבה דרושים מהשמות המורכבים שציינתי בסימן הקודם.
(עריכה)
(עריכה)
העברי יציין את המאמר התנאי באחד מחמישה פנים:
- ( א ) במלת "כי" -- "כי תקנה עבד עברי"
- ( ב ) במלת "אם" -- "אם תקריב מנחת ביכורים"
- ( ג ) במלת "אשר" -- "אשר נשיא יחטא"
- ( ד ) הפעל הבינוני עם ה"א הידיעה שטעמו כמעט "אשר" -- "המקריב את זבח שלמיו להשם"
- ( ה ) המקור עם שימוש ב' או כ' -- "בבואכם אל הארץ".
ויש גדרים והבדלים בין כל שימוש בלשון (ויקרא ס' יב)
(עריכה)
יש הבדל בין מלת כי ובין מלת אם. שמלת "כי" יבוא בתחילת המאמר כתנאי, ומלת "אם" יבוא בפרטי החלוקות.
למשל, "אדם כי יקריב מכם קרבן...אם עולה קרבנו...ואם מן הצאן...ואם מן העוף" -- עד שמזה נדע קישור הפרשה, שכל מקום שמתחיל במלת "כי" הוא ענין חדש וכל הנאמר אחריו במלת "אם" הם פרטי הפרשה ולמדים זה מזה.
(עריכה)
ובמה שכתוב בפרשת אשם תלוי "ואם נפש כי תחטא" הוא זרות בלשון, שמלבד שלא יצדק שם מלת "אם" (כי הוא ענין בפני עצמו, לא חלוקה מהקודם), זר מאוד מילת "כי" הבא אחריו. ומזה למד רבי עקיבא לחייב על ספק מעילות אשם תלוי; שבזה בא מילת "אם" להראות שהוא חלוקה מן המאמר הקודם שדיבר במעילות. ואחר שבאמת הוא מאמר בפני עצמו -- בא גם מילת "כי". ונתבאר (ויקרא ס' שנט)
(עריכה)
והטעם לזה, כי מלת "אם" הוא מלת החלוקה. מה שאין כן מלת "כי" דומה עם מילת "כאשר" ומציין הודאי, ועל כן בא בראש המאמר והפרשה. ומילת אם בא בפרטי החלוקות. וכל מקום שבא מילת "אם" יש שם חלוקה, וספק, ואפשריות (ועיין בהר ס' לז).
ומה שכתב "ואם תקריב מנחת ביכורים" הוא זרות, שהיה צריך לומר "וכי תקריב". [כי גם אין לומר כדעת הראב"ע שהוא חלוקה מהקודם, כי יש כלל שלאחר מלת "אם" יסמוך לו תמיד המלה שהיא יסוד החלוקה -- בין אם הוא שם או פעל או מלה -- והיה צריך לומר "ואם מנחת ביכורים תקריב"]. ופירשוהו חז"ל שיפול מלת "אם" על דבר שיש בו אפשרויות מצד הזמן; כי מנחת העומר עתיד לפסק ולחזור, וכן אם יהיה היובל . (ויקרא ס' קמח באורך)
(עריכה)
ולא יבוא מלת "אם...אם" כטעם "בין...בין". ומה שכתוב "אם זכר אם נקבה" יש בו דרוש (ויקרא ס' קט[1])
- ^ ברור שנפל כאן טעות. והכי סביר שצריכים להגיה - (ויקרא קנט או ויקרא קס) -- ויקיעורך
(עריכה)
ובמאמר תנאי שיש בגזרה הראשונה (שהוא התנאי) כמה תנאים -- לא יבוא מלת "אם" באחד מן התנאים קודם שנזכר תולדות התנאי. ומה שכתב "אם לא יגיד" יצא מן הכלל ויש בו דרוש. (ויקרא ס' רצד)
(עריכה)
ויש הבדל בין מלת "כי" שבראש המאמר התנאי ובין מלת "אשר". שמלת "כי" היא מלת התנאי ומלת "אשר" היא מלת הצירוף. וכל מקום שהתולדה של התנאי הוא פעולה חוץ מהנושא -- בא מלת "כי". וכל מקום שהתולדה חוזרת לגוף הנושא עצמו בא מלת "אשר", כמו "אשר יאכל כל דם ונכרת" (תזריע ס' ב)
וכל מקום שנלוז מן החוק הזה ובא מלת "אשר" תחת "כי" השיבוהו חז"ל אל מכונו. כמו שדרשו "אשר יצוד ציד חיה ושפך את דמו וכסהו בעפר" -- השוחט יכסה; ובזה התולדה חוזרת לגוף הנושא (אחרי ס' קיז)
(עריכה)
וגם יש הבדל שמלת "אשר" מציין קנין הנמצא בנושא ומלת "כי" מציין הפעולה העתידה.
ולכן בכל מקום שירצה לבאר שהדבר אינו נוהג רק מכאן ואילך -- כמו בצרעת ובזיבה, שצרעת וזיבה שלפני הדיבור אינו מטמא -- תפס מלת 'כי' תחת מלת 'אשר' בכל מקום. ובמקום שירצה לומר שאף אם היה בו דבר זה מכבר נוהג הדין -- כמו במה שכתוב "אשר יהיה בו מום" -- תפס מלת 'אשר' (תזריע ס' ב באורך. ועוד תזריע ס' לו, תזריע ס' קמב . מצורע ס' קכא . אמור ס' מב)
(עריכה)
ובמה שכתוב "אשר נשיא יחטא" בא מלת "אשר" תחת מלת "אם". ויש הבדל ביניהם. שמלת 'אשר' הבא כטעם 'אם' מציין שרוצה שיהיה הדבר כן, כמו שכתוב "זאת הברכה אשר תשמעו..והקללה אם לא תשמעו" . (ויקרא ס' רנז)
(עריכה)
והפעל הבינוני עם ה' הידיעה הבא בראש המאמר התנאי -- טעמו כטעם "אשר", רק שזה מציין גם ההודעה; שהגם שהיא ה' התנאי היא גם כן ה' הידיעה. אבל מלת "אשר" מציין הסתם (צו ס' ג)
(עריכה)
וכל ארבעה שימושים אלה מורים על הרשות, לא על החובה. לבד השימוש החמישי -- שהוא הה"א הנלווה על המקור -- יבוא באחד מג' פנים
- ( א ) לפעמים מציין התמדת הזמן, כמו "בבואם אל אוהל מועד"
- ( ב ) להורות על התכיפה -- "בבואכם אל הארץ"
- ( ג ) אם פעולת התנאי הכרחי, בין מצד עצמו בדרך העולם בין מצד חיוב התורה (ויקרא ס' יג, ויקרא ס' קמח)
(עריכה)
ובכל ספר ויקרא וספר במדבר שמדבר במצות שבין אדם לאלוקיו -- יקדים תמיד את השם למלת "כי" (התנאיי) הבא אחריו -- "אדם כי יקריב". לא כן בס' משפטים ובספר דברים שמדבר ממשפטים שבין אדם לחבירו -- יאמר תמיד "כי יכה איש" ו"כי ישאל איש". והטעם לזה עיין (ויקרא ס' יב)
(עריכה)
וכלל בלשון שמלת "אשר" (הנקרא הכינוי המצרף) צריך שיכתב תמיד סמוך אל השם שהוא מצורף עמו בלא הפסק -- "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים". ובכל מקום שיוצא מן הכלל היא מלת הטעם, לא הצירוף. או שחז"ל דרשוהו והשיבוהו על פי הדרוש אל מכונו כמו "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד" -- דרשו שמלת 'סביב' תואר למזבח . (ויקרא ס' מג, ויקרא ס' רכד, ויקרא ס' שדם . צו ס' נ . אמור ס' סד)
(עריכה)
ואין דרך לכפול מלת "אשר". רק אם מלת "אשר" השני מגביל את הראשון ובא בלא וי"ו. כמו (ויקרא יז, ח) "אשר יגור בתוכם[1] אשר יעלה עולה או זבח".
וזולת זה לא יבוא מלת "אשר" רק על הראשון. כמו "אשר היא מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת". ומזה מוכרח שמה שכתוב "הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו" היא וי"ו החילוק, ופירושו או אשר, שבזה יבוא מלת "אשר" כפול, כמו "אשר ישחט במחנה או אשר ישחט חוץ למחנה" (אחרי ס' עט)
- ^ כאן הגהתי ע"פ הכתוב. ובדפוס כתוב בטעות "אשר יגור בתוככם" - ויקיעורך
(עריכה)
(עריכה)
דרך הלשון שבמאמר המסודר יקדים את הפעל אל השם תמיד [וידבר ה', וילך אברהם, וכדומה].
- וכל מקום שהקדים את השם אל הפעל יכוון לבאר איזה גדר בהשם -- "הכהן ימלק" -- בעצמו של כהן (ויקרא ס' עח, ויקרא ס' שנב)
- או יכוון איזה סתירה והפוך בין שם זה להשם שלפניו. כמו במה שכתוב "ואת אשמו יביא" יכוון איזה הפוך בין דין האשם לדין החומש (ויקרא ס' שפו. וכן עוד שם סימן רלג . וצו ס' קיא . שמיני ס' נב, שמיני ס' קכט . מצורע ס' כא)
- או יכוון איזה מיעוט ודיוק. "ואל בני ישראל תאמר" -- למעט עכו"ם (קדושים ס' פח)
(עריכה)
וכן במשפט הנאמר דרך הפוך וסתירה אל המשפט שלפניו, אם יסוד הסתירה של החיוב והשלילה הוא בין השמות -- יקדים את השם -- "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך".
וכן ממה שהקדים את השם "קרבן ראשית תקריבו" ולא אמר "והקרבתם קרבן ראשית" -- מבואר שאינו ציווי בפני עצמו, רק שלילה של המשפט הקודם (ויקרא ס' קלח)
(עריכה)
וכן במאמר הבא דרך חלוקה ויסוד החלוקה היא בין השמות -- יקדים תמיד את השם שהוא יסוד החלוקה. ומזה הוכיחו ממה שכתוב "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר", שהקדים השם 'כלי חרש', מבואר שהוא חלוקה של הקודם -- הבגד יכובס והכלי חרש ישבר (צו ס' סו)
(עריכה)
ולא יכנסו מאמרים בגדר החלוקה רק -- אם הם שוים בדבר אחד (בהשם או בהפעל), ומחולקים בדבר אחד. לא משפטים המחולקים לגמרי, בין בשם בין בפעל.
ומזה הוכיחו שמה שכתוב "וכלי חרש אשר תבושל בו" פירושו אשר תבלע בו. שלפי זה דומים הבגד והכלי חרש בהפעל, והחלוקה היא רק בין השמות; שאשר יבלע בבגד יכובס ובכלי חרש תשבר. מה שאין כן אם פירושו בישול ממש הם משונים גם בהפעל ואינם בגדר החלוקה כלל, והיה ראוי להקדים הפעל ככל מאמר העומד בפני עצמו (צו ס' סח)
(עריכה)
וכן יקדים השם להורות קישור פנימי בין שני משפטים. וזה במקום שהשם אשר הוא נושא במשפט השני הוא גוף הפעול במשפט הראשון הקודם לו. כמו "וימכור את בכורתו ליעקב...ויעקב נתן לעשו", "בכל כוחי עבדתי את אביכן...ואביכן התל בי" (ויקרא ס' שנו)
(עריכה)
ולפעמים יקדים את השם ללמד שהפעל לא בא בדוקא ושהעיקר הוא השם לבד. [ "שדך לא תזרע" -- עיקר האזהרה על השדה, לא על הזריעה. כי גם הבלתי זורע, רק מקיים, אסור (קדושים ס' מח, בהר ס' ג) ] ואם מקדים הפעל לפעמים השם לאו דוקא (אחרי ס' קכ).
וכן יקדים השם בתשובת התנאי -- "מן הבהמה תקריבו", "מלחם אביה תאכל" (אמור ס' צז)
(עריכה)
וכל זה במאמרים שהם מסודרים ורצופים אחד אחר חברו בזמן. אבל כשבא לדבר מענין שכבר עבר קודם לזמן ההוא -- יקדים תמיד את השם אל הפעל. כמו שפירש רש"י על "והאדם ידע" ועל "וה' פקד את שרה" ועל "ואל משה אמר". וכ"כ בתשב"ץ ח"ב ס' רכ"ב.
וכן פירשו "את חקותי תשמרו" -- חוקים דמעיקרא . (קדושים ס' מז. וכן עוד ויקרא ס' נא, שמיני ס' טז)
(עריכה)
ושני פעלים הבאים על פועל אחד -- דרך הלשון שיבוא שם הפועל בין שני הפועלים. "ויגדל הילד ויגמל".
ובמקום שבא השם אחרי שני הפעלים -- הוא זרות בלשון, ודרשוהו חז"ל תמיד שסמך שני הפעלים להשוותם זה לזה באיזה דבר; או שהיו תכופים ברגע אחד (ויקרא ס' א, צו ס' קעט)
(עריכה)
(עריכה)
במאמר שנזכר שם הפועל ושם הפעול בפירוש -- לא יבוא שם הפעול לפני שם הפועל, ויש בו דרוש תמיד.
כמו שדרשו חז"ל מה שכתוב "כאכל קש לשון אש" (ישעיהו ה, כד), "אבנים שחקו מים" (איוב יד, יט). וכן מה שכתוב "ויקרא אל משה..השם" . (ויקרא ס' ד)
(עריכה)
שני פעלים הבאים על פעול אחד -- אם שני הפעלים רצופים -- יבוא הפעול אחר שני הפעלים. ואם לאו -- יבוא באמצע . (ויקרא ס' מה, ויקרא ס' שפ)
(עריכה)
שני שמות הבאים זה אחר זה -- בין אם הם פועלים או פעולים -- מסתמא הסדר דוקא, והקודם לחברו קודם במעשה או במעלה (ויקרא ס' קיב, ויקרא ס' רפח . תזריע ס' כה, תזריע ס' קפא . קדושים ס' ד . אחרי ס' מב, אחרי ס' סג)
(עריכה)
ושני שמות שבאו במקום אחד בסדר אחד, ובמקום אחר הקדים את האחרון להראשון בא -- להורות ששניהם שוים. ובכל זאת יש טעם לכל סדר . (ויקרא ס' רפח, קדושים ס' ד)
(עריכה)
בכל מקום שבאו שני פעלים ואחריהם פעל נשוא -- מסתמא מוסב על הפעל האחרון . (ויקרא ס' רמה, וסימן שטו . צו סימן ס)
(עריכה)
וכל מלות היחוס הבאים בבחינת תואר הפעל אחר גוף הפעול להגביל את המקום -- לא יגבילו את הנושא, רק את הנשוא.
- "ושחט לפני השם" -- ואין השוחט לפני השם .
- "וזרקו על המזבח" -- ואין הזורק על המזבח (ויקרא ס' לו, ויקרא ס' מב)
(עריכה)
ויש הבדל בין אם הפעלים סמוכים זה לזה בדרך הפעל [כמו: "כי יחטא ועשה"], ובין כשבא הפעל השני בדרך המקור מקושר להראשון על ידי שימוש בכל"ם [כמו: "תחטא בעשותה"]. שאז יש קישור להפעלים זה לזה והפעל הראשון נתלה בפועל המקורי כמסובב מהסבה, או נתלה ממנו בזמן. כמו "וקדשת את המזבח בכפרך", "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים" . (ויקרא ס' רעח)
(עריכה)
ופעל הנקשר אל פעל על ידי שימוש הב' המשמש עם המקור -- אז הפעל שבא בדרך המקור קודם לרוב בזמן אל הפעל הנקשר עמו ["במשוך היובל המה יעלו בהר" -- פירוש אחר משיכת היובל (צו ס' טז)]. או יורה היות זה בעת יהיה זה (שם, שמיני ס' קטז)
(עריכה)
הלמ"ד המשמש עם המקור מורה על פי הרוב על ההכנה אל הדבר -- "וילכו ללכת ארצה כנען". כי על הכלי שבו יעשה הדבר ראוי שימוש הב'. ומה שכתוב "לבטא בשפתים" היה ראוי "בביטוי שפתים", ונדרש . (ויקרא ס' שיא)
(עריכה)
המקור עם הלמ"ד -- יורה לפעמים על המחשבה לבד, ולפעמים יורה על המחשבה והמעשה [כמו: "להרגו בערמה" -- והרגו ; "לשכב את בת יעקב" -- ושכב].
- ומזה צמחה הפלוגתא שבין ר"א ור"ש במה שכתוב "לכפר בקדש" אם פירושו שכפר ממש או פירושו שרצה לכפר . (צו ס' עה).
- ובמה שכתוב "לא תקרבו לגלות ערוה" יש פלוגתא אם גם קריבה אסור או כרב פדת שפירש "לגלות" ומגלה . (אחרי ס' קמו)
(עריכה)
ולפעמים יבוא המקור בלא כינוי -- "לבלתי עשות מחוקות התועבות", "בהפך את הערים". ולכן כשבא בכינוי -- "בעשותה אחת", "בשבתך בביתך" -- נדרש (ויקרא ס' רעח)
(עריכה)
והמקור בלמ"ד שנקשר אל פעל מורה מיעוט וגדר: "לא תלמד לעשות" -- אבל תלמד להורות . (אחרי ס' קכה).
וכן בא להגביל הפעל הראשון: "כי תחל לזנות", בל נפרש כי תחל בעניני חול זולת זנות . (אמור ס' כ)
(עריכה)
(עריכה)
הכתוב לא יוסיף תואר על שם העצם רק לצורך. וכל תואר שהמתואר ניכר בלעדו הוא מיותר ויש בו דרוש . (שמיני ס' מא באורך. ועוד שם סימן כד, וסימן כז, וסימן נג . מצורע ס' מג, אחרי ס' ה)
(עריכה)
וכן כל מקום שבאו שני תוארים על דבר אחד, בהכרח שתואר אחד אינו מספיק [כמו עבד עברי, מזבח הזהב, עגל מסכה]. ובמקום שאחד מספיק השני למותר. ועל כן במה שכתוב "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" פירשו 'משיח' מענין גדולה; דאם כפשוטו היה די בשם "משיח" לבד. מה שאין כן במה שכתוב "אם הכהן המשיח יחטא", אין די בשם 'משיח', דיש לפרש שהוא המלך . (ויקרא ס' רא, ויקרא ס' ריג . צו ס' נ)
וכן בכל מקום שבא תואר מיותר יש בו דרוש . (ויקרא ס' רכה, ויקרא ס' רל . שמיני ס' נב . תזריע ס' מג. ובכמה מקומות. ועיין עוד ויקרא ס' מד, ויקרא ס' רנג . מצורע ס' נא . בהר ס' נב)
(עריכה)
וכן אם בא סימן המספר אינו צריך סימן אחר. ואם בא סימן אחר אינו צריך סימן המספר. ואם באו שניהם -- יש בו דרוש, כמו במה שכתוב "ויקרב את האיל השני איל המילואים" . (צו ס' קפג)
(עריכה)
וכן אם הוסיף כינוי המיחד "אשר", על כרחך יוסיף הודעה חדשה על הנזכר תחילה. ואם לאו, הוא מיותר, ומוכרח שמלת "אשר" היא מלת הטעם. והוא הדין בכל מלה מיותרת; כמו בכל מקום שאמר "מבשר הזבח", שמלת "בשר" מיותר (צו ס' קיב, צו ס' קיז . שמיני ס' עד . ועיין עוד מצורע ס' קלה)
(עריכה)
וכל מקום שמפרש הטעם בסוף המאמר [כמו: עולה היא, מנחה היא, חטאת היא, ק" ק היא, צרעת היא, מספחת היא, שבת היא, יוה"כ היא, וכדומה] יש בו תמיד שני דרושים --
- ( א ) על הייתור. כי בכל אלה המקומות מבואר בגוף העניין שמדבר מדיני עולה או מנחה או צרעת וכדומה ולמה הוסיף הודעה שנית?
- ( ב ) מלת "היא" גם כן מיותר, שבהרבה מקומות ישמוט מלת "היא", [כמו: "קודש קודשים מאישי השם", "אשה להשם", "שבת שבתון מקרא קודש"].
והדרושים שדרשו חז"ל בזה נחלקים לפנים רבים.
- לפעמים ידרוש שרצה לומר עולה היא - אף שחסר איזה דבר מכל מקום היא עולה, ומלת "הוא" יורה בהפך -- דווקא אם הוא כהוויתו. והרי יש ריבוי ומיעוט, ומרבה דבר וממעט דבר.
- ולפעמים ידרשו שבא לומר שדין הנאמר שם אינו דין מיוחד בזה המקום לבד, רק הוא דין כולל מצד שהוא עולה ומנחה בכלל, והוא הדין שנוהג בכל עולה ובכל מנחה. ומלת "הוא" מורה ההפך -- רק הוא לא זולתה, והרי יש ריבוי ומיעוט.
- ולפעמים דרשו שכפל הטעם לעכב או לחלק העניינים
- ועוד יש בזה כמה דרכים ותמצאם אם תבקר בספר (ויקרא ס' סט, וסימן צא, וסימן קכו, וסימן קנה, וסימן רנו, וסימן רעא, וסימן שלו, וסימן שמא, וסימן שמב, וסימן שסח . צו ס' לד, וסימן נז, וסימן עא, וסימן עו, וסימן עט, וסימן פב, וסימן פג, וסימן פד, וסימן קכג, וסימן קכז . שמיני ס' מה, וסימן נד, וסימן עא, וסימן עה, וסימן צד, וסימן קא, וסימן קמט, וסימן קנג . תזריע ס' נב, וסימן נו, וסימן סד, וסימן סח, וסימן עו, וסימן עז, וסימן פח, וסימן צב, וסימן קא, וסימן קיז (ג' דרושים), וסימן קכד, וסימן קמא, וסימן קמז, וסימן קנא, וסימן קנז . מצורע ס' מח, וסימן סד, וסימן קכד, וסימן קצ . אחרי ס' יד, וסימן עח . אמור ס' פא, וסימן רלב, וסימן רלג . בהר סימן כ"ף)
(עריכה)
(עריכה)
מתפארת הלשון שלא יחזיר את השם בכל פעם. רק אחר שנזכר בפעם הראשון, אם הוא שם הנושא, יסמוך כל הפעלים עליו. ואם הוא שם הפעול ירמזהו על ידי כינוי. [כמו: "ושחט אותו", "והזה עליו", "ושחטו"]. וזה כלל בכל הלשונות. ועל כן בכל מקום שכפל השם, בין שם הנושא בין שם הפעל, שלא לצורך -- יש בו דרוש תמיד. והדרושים האלה יהיו בכמה דרכים.
(עריכה)
פעמים דרשו שכפל השם לדייק הדבר -- דווקא אותו השם, לא דבר אחר שהיה עולה על הדעת לטעות בו.
- כמ"ש "מסולת המנחה" -- לא מנחה אחרת שנתערבה עמה. (ויקרא ס' קו),
- "את הפר" -- לא חלופי' (ויקרא ס' רי)
- "על ראש הפר" -- למעט שעירי עכו"ם (ויקרא סימן רנא),
- "מדמה" -- ולא מרוטבה (צו ס' סא)
- וכיוצא בו (צו ס' ק, צו ס' קיז . תזריע ס' סח, תזריע ס' עד . בחוקותי ס' עט)
וכן דרש ד' דרשות על ד' פעמים שמיותר שם "הזב" למעט ד' דברים (מצורע ס' קל)
(עריכה)
ופעמים רבים דרשו שהשם הנשנה אינו השם הראשון ממש.
- כמו שדרשו "והקריבו את הדם, וזרקו את הדם" -- אף שנשפך מן הכלי על גבי הרצפה. יכול אפילו נשפך מצוואר בהמה על גבי הרצפה? ת"ל הדם. רוצה לומר שממה שלא אמר "וזרקוהו" בכינוי משמע שהוא שם אחר, שאינו הדם הנזרק שהוא הדם שבכלי. אולם דרך הלשון ששם חדש שלא נזכר יבוא בלא ה"א הידיעה (וכמו שביארתי זה (צו ס' קכח) כי הה"א מציין השם שכבר נזכר ונודע), ולכן מוכיח שבצד אחד הוא הדם הנזכר -- שהתקבל בכלי, ומצד אחר הוא דם אחר כיוון שנשפך מן הכלי (ויקרא ס' מא)
- וכן דריש בכזה מה שכתוב "ראש העולה" (ויקרא ס' ל)
- "והפשיט את העולה" (ויקרא ס' מו),
- "ואש המזבח" -- מזבח אחר (צו ס' ו),
- "עור העולה" -- אף שלא עולת איש (צו ס' פז)
- "ושרפת את הנותר" -- כל נותר (צו ס' קכז)
- "והיה במקור השחין" -- שחין אחר (תזריע ס' צז, תזריע ס' צח),
- "והנה אין בבהרת" -- בהרת אחר (תזריע ס' קיד)
- "נרפא הנתק" -- נתק אחר (תזריע ס' קלט)
- "כי פשה הנגע" -- נגע אחר (תזריע ס' קסה)
- וכן עוד (מצורע ס' פז, וסימן קה, וסימן קנז . אמור ס' קפא, וסימן רו . בחוקותי ס' פד, בחוקותי ס' צב)
(עריכה)
וכעניין זה דרשו גם כן שהשם הנשנה בא לרבות דבר אחר הדומה לזה.
- כמו שדרשו על "והבאת את המנחה" לרבות כל המנחות (ויקרא ס' קכח),
- "וסמך על ראש הפר" -- לרבות פר יום הכיפורים (ויקרא ס' ריא)
- וכן "על דם הפר" (שם ס' רכז),
- על "חלב פר החטאת" (שם ס' רל)
- ועל "ועשה לפר" (שם ס' רנג)
- ועל "ראש השעיר" (שם ס' רסח)
- "ושחט את החטאת" -- לרבות כל חטאת (שם ס' ער)
- "על ראש החטאת" (שם סימן רפד, שם סימן רצ)
- "פר חטאת" (אחרי ס' סז)
וגם דרושים האלה נבנו על יסוד הקודם שהשם הנכפל אינו השם הראשון ממש שאם כן לא היו לו לכופלו בחנם והיה מציינו על ידי הכינוי.
- וכן במ"ש "ויצא הכהן..וראה הכהן" דרש כהן אחר (מצורע ס' ו)
- "ויצק על כף הכהן" -- כף כהן אחר (מצורע ס' נב)
- וכיוצא בו על "ובת איש כהן" (אמור ס' כא),
וכן במקום שמתחיל ענין חדש -- ישנה השם שנית. שמזה מוכיח שמה שכתוב "ושור או שה אותו ואת בנו" מדבר בחולין (אמור ס' קכח)
(עריכה)
ולפעמים החזיר את השם שנית לחלק המאמר ולעשות משפט אחר. והוא אם הזכיר תחילה איזה תנאי ורצה ללמד שבדיעבד אין התנאי מעכב -- כפל השם למען יקרא הפעל עם השם שאחריו כמאמר בפני עצמו בלתי נתלה מהקודם.
- כמו "אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". הוסיף השם "מנחת בכוריך" למען נקרא מה שכתוב "תקריב את מנחת בכוריך" כמאמר מחולק בפני עצמו, לאמר תקריב מכל מקום אף שאין בו התנאים אביב גרש (ויקרא ס' קנג).
- וכן במ"ש "את אזכרתה" (ויקרא ס' קח)
- וכן כיוצא בו (מצורע ס' סב, מצורע ס' צא . אמור ס' קנז . בחוקותי ס' סו)
(עריכה)
ולפעמים הוכרח להחזיר את השם מפני שבאו שם שני שמות ואם ידבר בכינוי לא ידע על איזה שם מוסב הכינוי.
- כמו שכתב "ומראה הנגע", שאם יאמר "ומראהו" בכינוי נטעה לפרש שמוסב על השער לבן . (תזריע ס' נא)
- ואמר "והנה הנגע עמד בעיניו", בל נפרש על הבהרת . (תזריע ס' סא)
- וכן אמר "פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת", בל תפרש על השאת . (תזריע ס' עט, תזריע ס' פד, תזריע ס' קעג. ועוד ויקרא ס' קג)
(עריכה)
ולפעמים החזיר את השם להוראות אחרות.
- כמו שבהסגרים, בכל הסגר ראשון אמר "והסגיר את הנגע", מפני שישאר נגע בכל אופן כי יצטרך הסגר שני (תזריע ס' נט)
- ומה שכתוב "אשר יגע במשכבו" נדרש (מצורע ס' קלג),
- "וכי ירוק...בטהור" (מצורע ס' קלו)
(עריכה)
ולפעמים בא שנית כדי לדייק את השם.
- "ואת החלב אשר עליהן" -- ולא הבשר (ויקרא ס' קע),
- "וראה את הנגע" -- שיתן עינו בנגע עצמו (תזריע ס' מד)
- "על המטהר מן הצרעת" -- ולא המטהר מטומאת מת (מצורע ס' כז)
- "ולקח למטהר" -- לכל מטהר (מצורע ס' ט),
- "עצים על האש" -- ולא אש על גבי עצים (ויקרא ס' נ)
וכן השם שנשנה כמה פעמים או במקום אחר בא בדוקא,
- כמו שדרש מה שכתוב ג' פעמים "והנותרת מן המנחה" (ויקרא ס' קיא)
- וג' פעמים "לפני אהל מועד" (ויקרא ס' קסד)
- וב' פעמים "מנחה חדשה" (ויקרא ס' קלז)
- וכן עוד (אחרי ס' קכו)
(עריכה)
או שנכפל כדי להקיש שני השמות זה לזה.
- "ונמצה על קיר המזבח" -- להקיש מזבח שגבי הקטרה ומיצוי. ששניהם למעלה. (ויקרא ס' פג) (ויתבאר לקמן כלל קנט כלל קס)
(עריכה)
ולפעמים נכפל להורות שאינו כפי הוראתו הפשוטה. כי אם שימוש השם ההוא לרוב בדרך ההרחבה -- נכפל להורות שבא בדרך הדיוק. ואם רוב שימושיו בדיוק -- נכפל להורות שבא בדרך ההרחבה . (ויקרא ס' רלד. תזריע ס' סח, תזריע ס' קמג . וכמו שכתבנו בפרטות למעלה פרק י)
(עריכה)
ותראה בסדר תזריע יחדו חז"ל פרק שלם לדרוש את השמות המיותרים ומכופלים בפרשת נגעי בגדים.
- ששם בא שם "בגד" כפול שמונה פעמים
- ושם "עור" ושם "שתי וערב" כפולים ומיותרים שבע שבע פעמים.
- ושם "פשתים וצמר" כפולים שלוש פעמים.
ודרשום חז"ל על פי הדרכים הנזכרות ובאו הדרושים מכוונים כמספר הייתורים בחכמה ורוח ה' ותורת ה' תמימה משיבת נפש.[1]
- ^ כוונות אל מ"ש (תזריע סימן קס) -- ויקיעורך
(עריכה)
והשם שבא שני פעמים וצריך לבוא בסמיכות -- יבוא בפעם הראשון בסמיכות ובפעם השני יבוא בה"א הידיעה. כי בתחילה יבאר מהותו על ידי סמיכות ואחר כך כבר נודע ובא בידיעה ולא בהפך.
- ועל כן "ועלתה יבמתו אל הזקנים וקראו לו זקן עירו" הוא שלא כמשפט הלשון. ומזה הכריחו חז"ל שמה שכתוב "זקני עירו" יכוין על זקנים אחרים שבעיר (ויקרא ס' רמט)
והוא הדין כשבא פעם הראשון בה"א ופעם השני בלא ה"א הוא שם אחר.
- ומה שכתוב "והבשר כל טהור יאכל בשר" הוא זרות בלשון ונדרש (צו ס' קכח)
- וכן הוכיחו שמ"ש "והנותר בשמן" אינו ה"א הידיעה - כי בודאי נותר, רק הוא ה"א התנאי - אם נותר. דהא תחילה אמר "ומיתר השמן" בלא ה"א -- הרי אין ודאי וידוע שיותר וכל שכן שלא יצדק ידיעה על הנותרת (מצורע ס' נו)
(עריכה)
וגם במקום שצריך להחזיר את השם שנית מטעמים הנאמרים -- לא יחזיר רק שם האישי, לא שם הסוג הדבק עמו. ואם נשנו שניהם יש בזה דרוש מיוחד בפני עצמו. כמו במה שדרשו
- "את מנחת ביכוריך" . (ויקרא ס' קנד)
- "על זבח התודה" . (צו ס' ק)
- "זבח תודת שלמיו" . (צו ס' קח)
(עריכה)
ולפעמים יכפול השם לקריאה -- "אברהם אברהם" "משה משה" (ויקרא ס' ד). או להורות על הכללות -- "איש איש" (קדושים ס' צח . מצורע ס' קכ . אמור ס' קד).
וכל מקום שנזכר תחלה הפעל בסתם ואחר כך נזכר עם השם היה תחלה נושא סתמי (צו ס' קמה . ויקרא ס' לה, וסימן ק, וסימן קג)
(עריכה)
(עריכה)
ובכל המקומות שירמוז את גוף הפעול על ידי כינוי יהיה בשני דרכים.
- לפעמים ירמזהו על ידי כינוי לבד -- והקריבו, ושחטו, והקטירו, והקטירם, והביאה
- ולפעמים ירמזהו על ידי כינוי הדבק אל מלת "את" -- ושחט אותו, והקריב אותם, והקטיר אותם.
וכל מאמין בקדושת תורתנו ובהדר לשון הקודש יבין זאת שאי אפשר שיהיה דבר זה נתון למקרה כפי שעלה על רצון הכותב. ואחר שהיה יכול לציין הכינוי על ידי הו"יו לבד למה הוסיף מלת "את"?
וחז"ל אזנו וחקרו ותקנו בכל מקום שבא הכינוי דביקה אל מלה "את" ודרשוהו. וקוטב הדרוש סובב בכל מקום על כלל אחד. שכל מקום שירמוז גוף הפעול סתם -- ירמזהו על ידי כינוי לבד. וכל מקום שרוצה לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא -- אז יציינהו על ידי כינוי הדבוק על מילת "את".
וזה בשתי פנים: ( א ) אם ירצה לומר שהפעל משתרע על כל גוף עצמותו של הפעול בכולו, לא בחלק ממנו. ( ב ) אם יכוין למעט שאין הפעל משתרע על עצם אחר, רק על גוף הפעול לבד.
ותמצא שני האופנים האלה על מה שכפל "ונתח אותה לנתחיה" "ונתת אותו לנתחיו" בעולת צאן ובקר. שדרשו שאחד מורה אותה לנתחים ולא נתחיה לנתחים. והב' מורה אותו כשרה ולא פסולה (ויקרא ס' מז)
ותמצא דרושים האלה (ויקרא סימן סד, וסימן סח, וסימן פה, וסימן פח, וסימן צ, וסימן קכה, וסימן קמא, וסימן קסג, וסימן קעד, וסימן רטו, וסימן רלז, וסימן רסט, וסימן של, וסימן שפה . צו ס' כה, וסימן מא, וסימן נא, וסימן נט, וסימן עא, וסימן קמט, וסימן קנז . שמיני ס' כה, וסימן מה, וסימן נז . תזריע ס' נד, וסימן קז[1], וסימן קכד . אחרי ס' נו, וסימן קד . קדושים ס' כב . אמור ס' קיט, וסימן רב, וסימן רטז, וסימן רלז, וסימן רמ . בחקותי ס' סד, וסימן ע)
- ^ כאן תיקנתי. ובדפוס בוקרשט כתוב 'סימן קו' -- ויקיעורך
(עריכה)
שני פעלים הבאים זה אחר זה באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון -- אם נזכר גוף הפעול אחר הפעל הראשון -- יבוא הפעל השני סתם בלא כינוי ובלא מלת "את". "ולקח הכהן מדם החטאת ונתן". "והרים את אזכרתה והקטיר".
ולכן בכל מקום שנלוז מן הכלל הזה ובא אחריו הכינוי או מלת "אותו" -- דרשוהו חז"ל לאיזה מיעוט. ואם בא מלת "אותו" דרשו ממנו לרוב שני מיעוטים - ( א ) מן הכינוי היתרה, ( ב ) ממה שבאה הכינוי דבוקה אל מלת "את" שתופס גוף הפעול (כנזכר בסימן הקודם). ותראה דרושים כאלה על והשליך אותה (ויקרא ס' פה), והקטיר אותו (ויקרא ס' צ), ועל והביאה (ויקרא ס' קא). ועוד (ויקרא קח, וסימן קעד, וסימן רי, וסימן רטו, וסימן ריז, וסימן שנה . צו יב . מצורע מט, וסימן צה . אחרי צח . אמור קא, וסימן רד[1], וסימן רכג)
וכן בג' פעלים הבאים זה אחר זה שהשנים האחרונים משלימים פעולת הראשון -- ראוי שהשנים האחרונים יבואו בלא כינוי. כמו "ויעש גדי עיזים..ויוצא אליו..ויגש" (שופטים ו, יט). ומה שכתוב "והקריבה אל הכהן והגישה" בכינוי נדרש (ויקרא ס' קלא)
- ^ כנראה שנפל כאן טעות וצע"ע איך לתקנו -- ויקיוערך
(עריכה)
וכן בכל מקום שבא הכינוי מיותר -- בא לדרשה . (תזריע ס' קד . צו ס' כה . קדושים סימן י . וכן מצורע ס' קח, מצורע ס' קלג)
ויש הבדל בין לנתחים למשפחות ובין כשאמר בכינוי לנתחיו למשפחותיו שר"ל כל הנתחים והמשפחות שי"ל . (ויקרא ס' מז)
(עריכה)
כינוי הנסתר יבוא לפעמים עם הנון הדגושה [יפקדֶנוּ יפקדֶנָה], ולפעמים יבוא בלא נון רק הכינוי לבד [יפקדוֹ יִפְקְדָה], או בא עם הה"א [יפקדהוּ].
ויש כלל בזה. שבכל מקום שבא העתיד המוחלט -- בא הכינוי עם הנון. ובמקום שלא בא עתיד מוחלט רק גילוי רצון ובקשה, וכן עתיד הבא בוי"ו ההיפוך, וכן במקום שלא יכוין לדייק כינוי הפעול -- יבוא בה"א או בוי"ו לבד . (ויקרא ס' רפט . אחרי ס' קיד . אמור ס' רל)
(עריכה)
(עריכה)
המדקדקים כתבו שלפעמים יכפול הפעל ליפות המליצה. ואין כן דעת חז"ל. כי כל כפל, אף במאמרים המליצים, יש להם תמיד טעם ודרוש. וכל שכן בדיני ההלכות שלא יתכן שום כפל וייתור (אחרי ס' צז באורך). והפעל הנשנה נתנו בו תמיד טעם ויש בו דרוש. והדרושים יתחלקו גם כן לכמה פנים כמו שבארנו (בפרק טו) בשם הנכפל.
(עריכה)
לפעמים נשנה הפעל ללמדנו שבא באופן מדויק ולא בשלוח. כמו שכפל יזה להורות דוקא בראוי להזיה וכדומה . ( צו ס' סד . קדושים ס' יא, קדושים ס' כב . אמור ס' יח, אמור ס' עז )
(עריכה)
ולפעמים נשנה הפעל בצויים ללמד שיעשה הציוי בכל אופן. וזה אם בפעל הראשון נזכרו איזה תנאים ובא הפעל שנית מלמד שאף שאין שם תנאים הנזכר בכל זאת יעשה את הפעל בדיעבד.
- כמ"ש "ושרף אותו על עצים באש...על שפך הדשן ישרף" -- אף על פי שאין דשן (ויקרא ס' רלט)
- "וטמאה שבעת ימים וכו' תטמא" -- אף בלילות (תזריע ס' ח)
- וכן "על כל שערו יגלח" (מצורע ס' לח)
או שאם הייתי דן איזה תנאי מן הסברה -- נכפל הפעל לומר שיעשה בכל אופן, כמו שדרשו שנכפל "וזרקו" אצל בן צאן אף על פי שאין בשר (ויקרא ס' מב)
וכן בכל מקום שאמר פעל בתנאי ואחר כך נזכר שנית בלא תנאי -- אין התנאי מעכב בדיעבד . (ויקרא ס' קמז) וכן תמצא עוד . (שמיני ס' עט . אחרי ס' טו, אחרי ס' סד . בהר ס' צח . בחוקותי ס' סג)
(עריכה)
ולפעמים נכפל הפעל מפני שהוראת הפעל השני משונה מן הראשון.
- כמו במה שכתוב "כל האוכל יטמא וכל משקה יטמא" שכל אחד טומאתו משונה . ( שמיני ס' קלח ).
- וכפל פעל ונעלם על העלם קודש והעלם מקדש . ( ויקרא ס' שג )[1]
- וכפל "וצוה הכהן" ללמד שציוי השנית יהיה לכהן דוקא . ( מצורע ס' טו )
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'סימן כג' -- ויקיעורך
(עריכה)
ולפעמים כפל את הפעל לחלק את המאמר לשני משפטים.
- כמו במה שכתב "על הכליות יסירנה", הוסיף פעל 'יסירנה' לבל נמשיך את המאמר אל פעל 'והקריב', רק נחלק אתו לשנים . (ויקרא ס' קעג),
- וכפל פעל 'ילבש על בשרו' לחלק המאמר . (צו ס' ח),
- והוסיף "או מכל אשר ישבע" לחלק בין קרן וחומש ואשם . (ויקרא ס' שפד),
- וכן עוד . (אחרי ס' עט, אחרי ס' פב),
- וכן כדי שנקרא אותו לעניין בפני עצמו . (אחרי ס' צ . אמור ס' קפא)
והוא הדין משפט הבא כפול בא בדוקא . (שמיני ס' צז). וכן אזהרה שנכפלה או נשתלשה -- כל אחד מורה ענין מיוחד . (שמיני ס' קסא, וסימן קסב, וסימן קסד)
(עריכה)
ולפעמים כפל הפעל שני פעמים בשני משפטים, והיה די בפעל אחד, כדי להקיש שני המשפטים זה לזה. כמו שכתוב "אשר ישכב עליו הזב יטמא..ואשר ישב עליו יטמא" להקיש שכיבה וישיבה (מצורע ס' קכט) וכבר התבאר שכן בא השם כפול לצורך היקש (למעלה כלל קמד).
וכן בא המתואר כפול כדי להקיש
- כמ"ש "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" מקיש בגדים שפושט לבגדים שלובש (צו ס' יד)
- "וחלצו אבנים..והביאו אבנים אחרות" (מצורע ס' צט)
- וכן "ושלושים יום ושלושת ימים", "מאת שנה ועשרים שנה" -- כפל שם הנמנה להקיש (תזריע ס' יד)
- "גורל אחד..וגורל אחד" (אחרי ס' כג)
וכן שם הנושא הבא כפול "ולקח הכהן..ונתן הכהן" -- מה נתינה בגופו וכולי (מצורע ס' מט)
גם נכתב פעל מיותר בכלל כדי להקיש עמו פעל אחר הנכתב שם.
- ששחיטה מיותר בבן בקר להקיש סמיכה לשחיטה (ויקרא ס' לד),
- ונכתב מלת "תמים" בכל הקרבנות להקיש אליו מה תמים מעכב אף יתר הדברים שנכתבו בעניין הקרבנות מעכבים (ויקרא ס' כג). וכן כיוצא בזה.
(עריכה)
וזה אחד מיסודות ההיקש, ששני דברים שחבר הכתוב באזהרה אחת, יש להם דימוי זה לזה. והבלתי דומים לא יחבר הכתוב כאחד.
- כמ"ש "כל חלב וכל דם לא תאכלו" -- מקיש דם לחלב . ( ויקרא ס' קצ )
- "כסף או כלים" -- מה כלים שנים... ( ויקרא ס' שנא )
- "וקרבו ופרשו" . ( ויקרא ס' רלג )
- "וחלב נבלה וחלב טרפה" . ( צו ס' קלח )
- "זאת התורה לעולה ולמנחה" . ( צו ס' קסא )
- "או בגד או עור או שק" -- הוקשו לשק . ( שמיני ס' קטז )
- "שער לבן ומחית" . ( תזריע ס' עג )
- "ציד חיה או עוף" . ( אחרי ס' קיב )
- "באזרח ובגר" . ( אחרי ס' קכב ).
- "והפדה..או חופשה" . ( קדושים ס' נג )
- "והיה הוא ותמורתו" . ( בחוקותי ס' עה )
- "כל שאור וכל דבש" -- מקיש שאור ודבש . ( ויקרא ס' קלה . ושם הבאתי עוד רבות כאלה )
- ועיין עוד . ( צו ס' מד . אחרי ס' עב, אחרי ס' פט )
(עריכה)
(עריכה)
הכתוב ידבר לפעמים אל הרבים ולפעמים אל היחיד. וגם בענין אחד יערב לפעמים לשון רבים בלשון יחיד. ודברים כאלה לא נפלו במקרה. וחז"ל צרפו ובחנו הדברים והעמידו תמיד הלשון על מכונו. וכל המצוות והאזהרות שבאו בלשון רבים -- דקדקו שבא האזהרה אל הרבים.
ומצוות שבאו לרבים בנוכח -- פרשו לרוב על הציבור,
- כמו "לא תעלו עליו קטורת זרה" ( ויקרא ס' צד ),
- "המנחה אשר תקריבו" ( ויקרא ס' קלג )
- "קרבן ראשית תקריבו" ( ויקרא ס' קמ )
- "זבחי שלמיכם" ( צו ס' קמו )
-- כל אלה פרשו על הציבור מפני שתפס לשון רבים.
ומה שכתוב "יהיה לכם לעושה בשגגה", לשון יחיד ורבים, פירשוהו שכולל יחיד וציבור ( ויקרא ס' רפג ). וכן מה שכתוב "אבן שלמה יהיה לכם" ובמקום אחר אומר "אבן שלמה יהיה לך" ( קדושים ס' פז ).
וכן הוא במצות שדיבר אל היחידים ופתח אל הכלל -- היה האזהרה לב"ד ( אמור ס' פב )
(עריכה)
בכל עבודות הקרבנות כתוב לשון רבים -- והקריבו וזרקו -- כי היו הכהנים רבים.
- אבל במה ששינה ואמר בפרשת ויקרא "וערכו עצים" ובפרשת צו "וערך הכהן" -- דייקו שבעולת בין הערביים (שבה מדבר בויקרא) צריך שתי גזירי עצים בב' כהנים, ובעולת השחר (שבה מדבר בפרשת צו) די בכהן אחד . (ויקרא ס' נא).
- וכן במה שכתוב בעולת בקר "וערכו הנתחים" ובעולת הצאן "וערך" דרשו "וערכו" שנים וכולי . ( ויקרא ס' נב )
- וכן במ"ש בשלמי בקר וצאן "והקטירו" ובשלמי עז "והקטירם" -- דרשו "והקטירו" כל אחד בפני עצמו, "והקטירם" כאחד . ( ויקרא ס' קעד )
- וכן בפרשת נגעי בתים, כל הפעלים שבאו בלשון יחיד מוטל על הבעל הבית לבדו, ושבאו בלשון רבים מוטל גם על השכנים . ( מצורע ס' צג, מצורע ס' קב )[1]
- ותמיד כתיב "ושחט" ובפרשת צו אמר "ישחטו את האשם" -- מכאן ששנים שוחטים . ( צו ס' פ )
- ושם "ישחטו את העולה" -- מכאן לעולת ציבור ששחיטתה בצפון . ( צו ס' פב )
- וכן דרשו מה שכתב פעם "באבן" ופעם "באבנים" . ( קדושים ס' צב )
- ועיין עוד ( קדושים ס' קג . אמור ס' קט, אמור ס' קלב )
- ^ כאן תיקנתי. ובדפוס בוקרשט כתוב 'סימן קכ' -- ויקיעורך
(עריכה)
וכן בכל מקום שבא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד -- דייקו בו ודרשוהו.
- כמו שדרשו על מה שכתוב "אל בני אהרון וקמץ" . ( ויקרא ס' קב )
- "על הכליות יסירנה" . ( ויקרא ס' קעג )
- ועל "זה לכם הטמא" . ( שמיני ס' קז )
- ועיין בזה באורך . ( ויקרא ס' רנ . שמיני ס' קנב . אחרי ס' י, אחרי ס' נ )
וכן מה שדייקו על שם הרבים . ( שמיני ס' עט, וסימן קא . תזריע סימן ל, וסימן סא . מצורע ס' מה, וסימן קמ, וסימן קמז[1] . אחרי ס' יד . קדושים ס' כג, וסימן סא, וסימן סד, וסימן עג . אמור ס' כח, וסימן רלב[2] )
וכן בלשון רבים על יחיד -- "בערי גלעד" ( קדושים ס' קיב ), "בקירות הבית" באחד הקירות ( מצורע ס' פח )
- ^ אולי נפל כאן איזה טעות דפוס.. -- ויקיעורך
- ^ לא ראיתי בסימן רל"ב שייכות לכאן. ואולי צריך להגיה רל"ד.. -- ויקיעורך
(עריכה)
ולפעמים יכתב פעל מיותר לגלות שהשם שנאמר בתחילה בלשון רבים אינו דוקא.
- כמו שכתב "והקריבו" מיותר לגלות שדי בפרידה אחת ( ויקרא ס' עז, תזריע ס' כז ).
- וכן כתוב "שרץ טמא" מיותר ללמד שעליו מוסב פעל 'ונעלם' שהוא לשון זכר ( ויקרא ס' שג )
(עריכה)
ודרך הלשון, בשם-הכללות יבוא השם המורה על הכללות והשם הסמוך לו בלשון יחיד, והפעל בא בלשון רבים . "כי מכרו מצרים איש שדהו. לקטו ממנו איש לפי אכלו", וכדומה. וזה האות שהוא שם הכללות. וכשהשם הכללות הוא שם איש אינו ממעט אשה ( ויקרא ס' יט . שמיני ס' כד . אחרי ס' קלו . קדושים ס' ג ) ובכל זאת, בכל מקום שתפס הכתוב לשון זה ע"כ שיפול הדבר על הרבים ביחד וגם על כל אחד בפני עצמו ( ויקרא ס' יט באורך )
(עריכה)
(עריכה)
פעל הבא על שני נושאים -- יבוא לפעמים בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים. "ויצא נח ובניו ואשתו". "ויבוא משה ואהרן". "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו". "ויקחו שמעון ולוי איש חרבו".
ויש בזה כלל. שכל מקום ששני הנושאים שוים במעלה ובהפעולה -- בא הפעל בלשון רבים. וכל מקום שהאחד עיקר במעלה או שהוא המתחיל או העיקר בפעולה -- יבוא הפעל בלשון יחיד ( ויקרא ס' רנ באורך . צו ס' לט, צו ס' קעח, צו ס' קפד )
(עריכה)
ודעת רבנן שמטעם זה יבוא לפעמים מלת "או" לחלק הנושאים, אף שבא הפעל בלשון יחיד כמו "ונפל שמה שור או חמור", "כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו". כי אף שבא פעל 'ונפל' וכינוי 'דמו' בלשון יחיד, נוכל לטעות שמוסב על שני הנושאים יחד וצריך שיפול שור וחמור כאחד ויצוד ציד חיה ועוף, באשר כבר נמצא פעל יחיד על רבים.
ור' יהודה חולק בזה וסבירא ליה שבזה אין צורך מילת "או" לחלק, כי על ידי מה שהפעל בלשון יחיד נדע שהם מחולקים, ומלת "או" בא לדרשה . ( אחרי ס' קיד )
(עריכה)
ושם הרבים הבא על שני נושאים או שני נשואים יתפרש לפעמים אחד על כל אחד ולפעמים יתפרש שנים על כל אחד. כמו "ולבני אהרן תעשה כתנות" -- יש לפרש לכל אחד תעשה שני כתנות, ויש לפרש "תעשה כתנות" דהיינו כתונת אחת לכל אחד. ופליגי בזה ר' יוסי ורבנן בירושלמי ור' יהודה ור"ש בגמרא בכמה מקומות ( אחרי ס' כג )
(עריכה)
וכשמזכיר דין אחד על כמה דברים -- יבוא הפעל בלשון רבים. ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זה בזה.
- כמו שדרשו על "אך מעין ובור יהיה טהור" ( שמיני ס' קמה ).
- "והיה בעור בשרו לנגע" -- מלמד שכולם מצטרפין ( תזריע ס' לט )
(עריכה)
וכל האיסורין שנאמרו בלאוין בפני עצמם אין מצטרפין, כמו חלב ודם נותר ופיגול. אבל אם חשב כמה איסורים וחזר וכלל כולם באזהרה אחת -- מצטרפין. כמו שחזר וכלל מינים הטמאים במה שכתב "טמאים הם לכם" ללמד שמצטרפין ( שמיני ס' עה, שמיני ס' קא )
(עריכה)
ולפעמים חלק הכתוב דברים השוים בדיניהם שהיה יכול לכוללם במאמר אחד לשני פרשיות ללמד שכל אחד ענין בפני עצמו ואין מצטרפין. כמו שחלק שחין ומכוה מטעם זה . ( תזריע ס' קיא )
(עריכה)
וכן חלק הכתוב ופרט "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת וכולי" והאריך בכל פרט [ולא אמר בקוצר דרך כלל: "וכל המנחות לכל בני אהרן יהיו"] כדי ללמד שאין חולקין מנחה כנגד מנחה. ועל ידי יתור הדברים וכפלתם למדינן בדרכי הלימודים שאין חולקים שום זבח ממין אחד נגד מין אחר . ( צו ס' צג )
(עריכה)
ואין דרך הכתוב לעזוב את הציור שדיבר בו עד הנה ולתפוס ציור אחר. ומה שבזב עזב משכב שדבר בו ותפס מושב יש בו דרוש . ( מצורע ס' קלה )
(עריכה)
(עריכה)
חז"ל דייקו תמיד ההבדל שבין לשון זכר לנקבה.
- שממה שכתוב "פחתת היא" בלשון נקבה הכריע שאינו מוסב על הנגע ( תזריע ס' קעב, תזריע ס' קעג ).
- ושינה לאמר "ולא ישאו עליו חטא", והיה לו לכתוב "עליה" (שמוסב על שם 'משמרת'), בל נטעה שמוסב על נבלה וטרפה הקודם לו. וגם בא לשון נקבה לצורך דרוש ( אמור ס' רכב, אמור ס' רלג, בהר ס' ה )
- ועיין עוד ( ויקרא ס' קכט, בחקותי ס' סז, בחקותי ס' ק )
(עריכה)
מקום שהתחיל בשם "נפש" -- יבוא הפעל או שני פעלים (הבאים רצופים אחריו) בלשון נקבה. והפעלים הבאים אחר כך דרך מסובב או תולדות התנאי יבואו בלשון זכר. אם לא בפעל שרגיל לדבר עליהם בשם נפש [כגון פעל אכילה . חטא . טומאה . כרת] שיבואו גם אחר כך בלשון נקבה . ( צו ס' קלא )
(עריכה)
וכשפעל אחד מסופר משני פועלים או פעולים זכר ונקבה -- כשהאחד עיקר -- יבוא במין ומספר השם שהוא עיקר, אף שהוא נקבה. כמו "ותכתב אסתר המלכה ומרדכי", "ותשר דבורה וברק". ולרוב בא בלשון זכר על שהזכרים הם העיקר לרוב . ( אחרי ס' קיד, אמור ס' קעד )
(עריכה)
ויש בזה הבדל. בין דבר התלוי במעשים ובפעולות -- שאז בא לרוב בלשון יחיד זכר, כי הזכר עיקר בפעולה על פי הרוב. ובין קנין הנמצא בנושא, שבזה הזכר והנקבה שוים, ויתפוס הפעל בלשון רבים כמו "ואיש או אישה כי יהיו בעור בשרם בהרות" . ( תזריע ס' קיח )
(עריכה)
וכשיזכיר שם פר פרה, עגל עגלה וכדומה שסימן המין מחובר בו -- אין צורך לבאר שיהיה זכר או נקבה (רק אם מזכיר שם בקר, צאן שאין בו סימן במין). ואם באר שיהיה זכר או נקבה יש בו דרוש . ( ויקרא ס' כב, וסימן עא, וסימן קנט, וסימן קעז, וסימן רסז, וסימן שכב )
(עריכה)
במאמרים התנאים לא תבוא ה"א הידיעה על הנושא שיסופר עליו תנאי אפשרי במלת "כי" -- "וכהן כי יקנה נפש", "אשר נשיא יחטא". (אם לא כשבא על הנושא מלת הצירוף "אשר" -- "האיש אשר יעשה בזדון").
והטעם לזה כי גם אם הנושא הוא שם ידוע, בכל זאת אחר שידובר עליו בדרך אפשריות בזמן אפשרי, לא יתכן ליחד אותו. למשל, הגם שהנשיא הוא שם ידוע, לא יתכן לומר "אם הנשיא יחטא", כי בזמנים העתידים יהיו נשיאים רבים ולא נוכל ליחד מי החוטא. ומה שכתוב "אם הכהן המשיח יחטא" יש בו דרוש.
אולם כל מה שיספר אחר כך על הנושא בדרך החלטה -- יבוא בה"א הידיעה כדינו . ( ויקרא רב . תזריע קנט )
(עריכה)
ויש הבדל בין תואר משיח ובין תואר נשיא. שתואר 'נשיא' הוא שם שמצטרף, ולא יקרא בו כאשר עבר מנשיאותו. מה שאין כך בתואר 'משיח' יקרא אף אחר שעבר . ( ויקרא ס' רו )
(עריכה)
(עריכה)
מכללי המליצה שלא ימצא עוות וסירוס בלשון, כי גם בלשון המשנה מקפידינן שלא יהיה הלשון מסורס כמ"ש בסוטה (דף יד:) מעלהו ומקטירו בכלי שרת. בכלי שרת מקטיר להו?! אימא מעלהו בכלי שרת להקטירו. וכן בכמה מקומות. ועל כן בכל מקום שפירשוהו המפרשים שהכתוב מסורס פירשוהו חז"ל באופן שיהיו הדברים מסודרים.
- וזה אם שפירשוהו בדרך הפשט כפי הסדר הכתוב. כמו במה שנאמר "אשר צוה לתת להם ביום משחו", שלהרמב"ן הכתוב מסורס ולפירוש חז"ל היה הציוי שלא ינתן להם עד יום המשיחה ( צו ס' קס[1]. וכן עוד אחרי ס' עז, אמור ס' סד )
- או שבארו בדרך הדרוש כוונה שניה שלפיה הכתוב מסודר. כמו במלה שבאה שלא במקומה יבארו הדבר כמו שכתוב בלא סירוס. כגון במלה השייכה אל נושא המאמר וראויה לבוא סמוכה לו ונעתקה ונכתבה אחר הנשוא -- יבארוה כאילו היא מן נשוא המאמר.
- כמו שדרשו ( ויקרא ס' ב ). וכן במה שנאמר "אדם כי יקריב מכם" שראוי "אדם מכם כי יקריב", פירשו אדם המקריב יהיה מכם, לא מומר. ( ויקרא ס' יא ) ושם בתורה אור הבאתי כאלה רבות.
- וכן במ"ש "וזבחו זבחי שלמים לה' אותם", שחשבו הרד"ק במכלול עם הסריסים, דרשוהו חז"ל ( אחרי ס' צח ).
- או שיחלקו המאמר לשנים. כמו במה שכתוב "אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לפני השם" ( ויקרא ס' כז. וכן שם סימן קו[2] ).
- וגם בדרכים אחרים חקרו ודרשו והשיבו הכתוב כמשפטו ( ויקרא ס' פא, וסימן רח, וסימן שכ . וצו ס' עז[3] . מצורע ס' כ . ובכמה מקומות )
- ^ כאן תיקנתי לענ"ד. ובדפוס כתוב 'סימן קסב' - ויקיעורך
- ^ 'סימן קו' הינו טעות. ואיני יודע איך לתקנו.. - ויקיעורך
- ^ אולי יש כאן טעות... - ויקיעורך
(עריכה)
- וכן בשינוי הסדר כשבא פסוק שלא במקומו הראוי -- השיבוהו על ידי דרושיהם אל סדרו ומכונו . ( צו ס' עא, צו ס' קל . שמיני ס' יד . אמור ס' עג . בהר ס' קב )
- וכן במה שנאמר "ורחץ את בשרו" שבא שלא במקומו מפני שמוסב לפניו ולאחריו . ( אחרי סימן ס )
- וכן סדר הכתוב עצמו המהופך . ( צו ס' קנא, ויקרא ס' שנז )
- וכן בפסוק "ובא אהרן אל אוהל מועד" הוכיחו שלא בא על הסדר ויש טעם לזה . ( אחרי סימן ס )
(עריכה)
וכן אם חשב כמה דברים ולא חשבם לפי הסדר והקדימה.
- כמו מה שכתוב "זאת התורה לעולה ולמנחה וכולי" ( צו ס' קסא ).
- ושינוי סדר לבישת הבגדים . ( צו ס' קסו )
- וכן תמצא עוד ( שמיני ס' קעא . תזריע ס' קפ . מצורע ס' קטז )
- וכן מה שחשב פעם אחת "שני תולעת ואזוב", ופעם אחת "אזוב ושני תולעת" .( מצורע ס' כא ).
וכן כל כיוצא בזה.
(עריכה)
(עריכה)
וכל המלות הנמצאים במשפטים יש להם סדר. ויש בזה כללים וחוקים איזה תקדים לחברתה. למשל מתי יקדים השם אל הפעל ומתי יקדים הפעל אל השם, שביארנו כלליהם (בפרק י"ב). ומתי יקדים שם הצדדי ומתי בהפך. וכן כל מלה ומלה שבאה במשפט.
ואחר הדיוק הכל מיוסד על חוק אחד, שדרך בעל הלשון להקדים את המלה שהוא עיקר כוונתו ולאחר את הטפל אליו; בין שיהיה שם או פעל או מלה, בין שהוא נושא או נשוא או מלת היחוס וכדומה. ומה שכתבנו עד הנה בזה -- כמו בקדימת התואר והמתואר (כלל נט, כלל ס), בשמות הסמוכים (כלל סא), בקדימת המספר (כלל עח), וכן ( כלל צב, כלל קט, כלל קיט, כלל קכ, כלל קכא ) -- הכל מיוסד על כלל הזה. ועוד בו פרטים רבים כמו שנבאר.
וכן בפרשיות, ראוי להקדים הקודם במעלה ובלימוד. והפרשה שפרשיות שאחריו נלמדים ממנה -- לה משפט הקדימה. ומה שהקדימה פרשת המשיח לפרשת העדה יש בו דרוש (ויקרא ס' רמ)
(עריכה)
כשיזכיר שני שמות או ענינים -- יקדים את השם שהוא עיקר בכוונת מאמרו.
- שלכן אמר בקרבן עולה ויורד "אחד לחטאת ואחד לעולה" ובקרבן יולדת הקדים עולה לחטאת . ( ויקרא ס' שכט . תזריע ס' לה )
- וכן במקום אחד אמר "בהקריבם אש זרה לפני השם" ובמקום אחד אמר "בהקריבם לפני ה' אש זרה" . ( אחרי ס' ב )
- ( ועמ"ש בהר ס' עד )
(עריכה)
שם העצם יקדים תמיד לשם התואר והמצטרף עמו -- שרי אשת אברהם, לוט בן אחיו. ולא יקדים שם התואר לשם העצם רק באחד מג' פנים
- ( א ) אם בא השם בדרך נשוא המאמר. "ושם אשת אברם שרי".
- ( ב ) במקום שהתואר אינו אמיתי. "כה אמר אחיך ישראל" (במדבר כ, יד). "אחיך בן הדד" (מ"א כ, לג) -- רצה לומר דומה כאחיו.
- ( ג ) במקום שרצה לדייק את התואר ביחוד. "ועיני אחי בנימין" -- רוצה לומר הוא אחי האמיתי . ( שמיני ס' כד )
(עריכה)
במקום שנזכר הפעל ושם הפועל ומלה הרומזת על גוף הפעל [כמו אותי , עליו , לא , אליו , וכדומה] -- לפעמים יקדים שם הפועל ולפעמים יקדים את המלה. והקטיר אותו הכהן - והקטיר הכהן אותו ; וכפר עליו הכהן - וכפר הכהן עליו.
וכל זה אינו תלוי במקרה. רק בכל מקום שמקדים את המלה רוצה לדייק את המלה לאיזה דיוק, כמו "עליו" ולא על חברו וכדומה (ויקרא ס' רעו . מצורע ס' קלא). וכן במה שכתוב "אשר יפול מהם אל תוכו", "והזה עליו מן הדם", שהקדים את המלה אל השם -- יש בו דיוק (שמיני ס' קכו, אחרי ס' מח)
(עריכה)
התנאי או התואר הנמצא בעצם הנושא -- יקדים ליתר חלקי המאמר. "והאיש אשר הוא טהור וחדל לעשות הפסח" ; "האיש אשר יטמא ולא יתחטא".
ומה שנאמר "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד" יוצא מן הכלל, שהיה לו לכתוב "והוא עד ושמע קול אלה", ויש בו דרוש ( ויקרא ס' רצז )
(עריכה)
ולפעמים יקדים שם הנושא שאליו ושבשבילו יעשו את הפעל לפני שם הפעל. ולפעמים יבא אחריו .ותלד ליעקב בן - ותלד בן ליעקב . וגם זה תלוי לפי כוונת המדבר; מה שהוא עיקר חידוש אצלו יקדים . ( ויקרא ס' יד . אמור ס' קב )
(עריכה)
ובמקום ששם הפעל נודע מן הפעל ולא בא רק לבאר את הפעל -- יבוא מאוחר תמיד כיון שאין בו חידוש. "וינגע ה' את פרעה נגעים" ; "לא תשיך לאחיך נשך". לבד במקום שמיחס הפעולה אל ה' -- יקדים תמיד שם הפעל לפני שם ה'. והטעם לזה בארו חז"ל שלא להזכיר שם שמים לבטלה . ( ויקרא סימן קב )
(עריכה)
אחר מלת "אם" הבא על החלוקה -- יסמוך תמיד את המלה שהוא יסוד החלוקה, בין אם הוא שם או פעל או מלה.
למשל
- בחמשת מיני החטאת הקדים את השם -- "אם הכהן המשיח יחטא...אם כל עדת ישראל ישגו...אשר נשיא יחטא...ואם נפש אחת תחטא" -- כי עיקר החלוקה הוא בין החוטאים.
- ובמה שכתוב "ואם תחתיה תעמוד הבהרת" , "אם לא מצאה ידו די השיב" -- הקדים המלה שבה תלוי החלוקה.
- "ואם פרוח תפרח הצרעת" , "ואם העלם יעלימו עם הארץ" -- הקדים הפעל . ( ויקרא ס' קמח )
(עריכה)
- ואם יש חלוקה סוגיית ותחתיה חלוקה מיניית -- אז בחלוקת הסוג יקדים הסוג אל המין: "אם עולה קרבנו מן הבקר" , "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר".
- ובחלוקת המינים יקדים המין: "ואם מן הצאן קרבנו לעולה" . ( ויקרא ס' כא )
(עריכה)
ובזה דרך הלשון ששם הסוג יבוא באחרונה והפעל (או השם שבא במקום הפעל) יקדים -- קרבנו לעולה. קרבנו לזבח שלמים. ומה שכתב "ואם מן העוף עולה" יצא מן הכלל ויש בו דרוש ( ויקרא סימן ע )
(עריכה)
וכן הפעל שכבר נזכר במאמר ונשנה שנית -- בא באחרונה. ואם הקדימו -- יש בו דרוש.
כמו במה שכתב "זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני השם" -- היה לו לכתוב "לרצונו לפני ה' יקריב אותו". מזה הוציאו שיש חידוש בפעל 'יקריב', ורצונו לומר בעל כרחו ( ויקרא ס' כו )
(עריכה)
[...חסר...]
(עריכה)
וכן במאמרי התנאים. בתולדות התנאי יקדים את המלה שהיא עיקר. ועל כן אם הפעל הבא בתולדה בא כבר בהתנאי -- יבוא מאוחר. "אדם כי יקריב קרבן..מן הבהמה תקריבו...אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו".
ומה שנאמר "ואם מן העוף קרבנו..והקריב מן התורים" הוא נגד חוקי הלשון, שהיה לו לכתוב "מן התורים יקריב", ויש בו דרוש . ( ויקרא עג )
(עריכה)
ומדרך הלשון שהפועל יקדם אל יתר חלקי המאמר.
- ומה שכתוב "ואם האכל יאכל המקריב אותו" -- היה לו לכתוב "ואם המקריב אותו יאכל", ויש בו דרוש . ( צו ס' קיט )
- וכן במה שכתב "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו", היה ראוי בהפך -- "אותו תשבורו וכל אשר בתוכו יטמא"; שתחילה יקדים דין הכלי עצמו ואחר כך דין אשר בתוכו. ומזה הוכיחו ש'אותו תשבורו' רשות, והקדים "כל אשר בתוכו" שהוא חיוב אל השבירה שהוא רשות . ( שמיני ס' קלב )
(עריכה)
וכן ראוי שיציין המקום ואחר כך תנאי המקום או ההוראה באיזה צד מן המקום.
- לכן במה שכתב "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד" אינו כראוי. והיה לו לכתוב כמה שנאמר בפרשת תצוה "באהל מועד מחוץ לפרוכת". ודרשו שמה שכתוב "באהל מועד" נמשך על "העדות", ורצונו לומר שמעיד באהל מועד . ( אמור ס' ריד ).
- וכן במה שכתוב "אל מקום טהור אל שפך הדשן" בא שלא כסדרו, והיה ראוי בהפך, ונדרש . ( ויקרא ס' רלה )
(עריכה)
(עריכה)
דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חברו יאמר לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם; ולא בהפך.
ובזה פלס ומאזני משפט לחז"ל לדרושים גדולים (ויקרא סימן שיב באורך. ועוד שם סימן סו, וסימן עד, וסימן שדמ, וסימן שעג . צו ס' נד, וסימן קנו . תזריע ס' טז, וסימן כה, וסימן קיג . מצורע ס' קיא . אחרי ס' ז (עיין סימן כא ), וסימן פט, וסימן קכט . אמור ס' לד, אמור פט . בחוקותי ס' כד)
(עריכה)
אולם אם נמצאו בכתוב שני דברים שהאחד מיותר, כי נשמע מכלל חברו בק"ו, רק שבא ללמד פירושו של חברו -- אז יבוא השם המלמד באחרונה, הגם שהראשון יש בו חידוש יותר, ואז ידבר בדרך זו ואין צורך לומר זו.
כמו "תושב ושכיר", שבא שכיר ללמד על תושב. וכן "אל הקדש פנימה" , "אל הקדש מבית לפרוכת" . ( שמיני ס' נו, אחרי ס' ז, אמור ס' פט )
(עריכה)
ולפעמים הפך הסדר לפי הסבות ומסובביהם.
כמו "לא תגנבו" שעל ידי כך "לא תכחשו" ועל ידי כך "לא תשקרו" . ( קדושים ס' ח, קדושים ס' כו . בחקותי ס' יח )
(עריכה)
דרך הכתוב להזכיר תחילה את הדין ואחר כך את הטעם.
- כמו שבכל דיני קדשים יאמר תמיד את הטעם לבסוף: עולה היא, מנחה היא, חטאת היא, ק"ק היא.
- וכן בדיני הצרעת יזכיר תמיד את הדין תחילה ואחר כך את הטעם: וטהרו הכהן מספחת היא, וטמאו הכהן נגע צרעת היא.
ובמקום שיצא מן הכלל והקדים את הטעם אל הדין דרשוהו חז"ל. ולרוב פירשו שאינו טעם רק תנאי. כמו שתראה דרושים על שנוים כאלה . (צו ס' עט . תזריע ס' נג, וסימן קמ, וסימן קמז, וסימן קסב . אחרי ס' יג . אמור ס' נה)
(עריכה)
וכל מקום שידבר על הנושאים דרך כלל ופרט -- יבואו הנושאים המפורטים בסוף המאמר.
- "כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אתה ובניך וכולי".
- "אתם ניצבים היום כולכם וכולי ראשיכם שבטיכם וכולי"
ועל פי זה מבואר שמה שכתב "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד" הוא שלא כחוק הלשון; שהפרטים 'אתה ובינך אתך' ראוי שיבואו בסוף המאמר. ומזה למדו חז"ל לחלק המאמר לשנים; שמה שכתוב "אתה ובניך אתך" הוא מאמר פוסק, ומה שכתב "בבואם אל אוהל מועד" הוא מאמר מיוחד . ( שמיני ס' לז )
(עריכה)
ומסגולת הלשון שכל מקום שיזכיר טוב ורע ויכוין על טוב ורע החלטי -- יקדים את הטוב אל הרע. וממה שכתוב "להרע או להיטיב" למדו שמדבר מטוב ורע יחוסיי . ( ויקרא ס' שיב )
ומנהג הלשון בהזכירו שני תנאים להקדים הן ללאו, ולהקדים התנאי הנרצה בעיניו שיהיה כן . ( בחוקותי ס' א )
(עריכה)
השמות המורים על זמן יבואו תמיד בסוף המאמר -- "לשרת לפני הארון תמיד". "לא ידון רוחי באדם לעולם".
ומה שכתוב "אש תמיד תוקד", ראוי שיבוא מלת 'תמיד' מאוחר, ויש בו דרוש . ( צו ס' ו )
(עריכה)
(עריכה)
שם הנסמך לסומכים רבים,
- לפעמים יבוא השם עם כל סומך: "בפרי בטנך ובפרי אדמתך" , "בכור שור בכור כשב בכור עז".
- ולפעמים לא יבוא בכל פעם כמו: "מעשר דגנך תירושך ויצהרך".
והיה לחז"ל כלל בזה שכל מקום שהענינים מחולקים -- יבוא שם עם הסומך בכל פעם . ( ויקרא ס' קטו . צו ס' קנח . בחוקותי ס' ?? )
(עריכה)
וכן מלת "כל" יבוא לפעמים כפול עם כל שם ולפעמים לא. ותלוי גם כן בכלל הנ"ל. שכל מקום שהשמות מחולקים זה מזה -- יכפול מלת "כל" עם כל אחד ואחד. ואם הם טפלים זה לזה -- יבוא מלת "כל" רק על הראשון . ( ויקרא ס' קלה )
(עריכה)
וכן מדרך הלשון שאות-היחוס הבא על השמות הבאים ביחוס אחד -- יבוא כפול עם כל שם ושם. "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" , "את שם ואת חם ואת יפת" , "בבקר ובצאן וביין ובשכר".
ובכל זאת מצאנו פעמים רבות שנשמט אות היחוס באחד מן השמות: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה ואהרן" , "בפר בן בקר לחטאת ואיל אחד לעולה".
וחז"ל היה להם כלל.
- שכל מקום שכפל אות היחוס -- מורה שכל אחד ענין בפני עצמו. ובכל מקום שלא נמצא אות היחוס על אחד מהם -- מורה שהוא טפל . (אחרי ס' יא באורך),
- או הוכיחו מזה שלא באו השמות ביחוס אחד . ( שמיני ס' עא )
- או הוכיחו שאינו אות היחוס רק יש לו הוראה אחרת . ( שמיני ס' קטז, שמיני ס' קלד . בחוקותי ס' מט, בחוקותי ס' קט )
(עריכה)
כל מקום שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל -- יש בו דרוש ודיוק.
- כמו: הוא מקריב , הם מקריבים , והוא לא ידע -- בכל אלה ממעט זולתו . ( ויקרא סימן קנח, וסימן קפ, וסימן שסו . צו ס' ג . אמור ס' יג, וסימן כד, וסימן לב, וסימן פח, וסימן צא )
- וכן במה שכתוב ושמרתם אתם , אתם תירשו - בא לדייק מלת "אתם" . ( אחרי ס' קמט . קדושים ס' קכו )
- וכן מה שנאמר "יין ושכר אל תשת אתה ובניך", מלת 'אתה' מיותר ונדרש
(עריכה)
וכן בכל מקום שכפל הכינוי עם גוף הפעול -- "ולאחותו..לה יטמא" , "ובאחיכם..לא תרדה בו" , "באש תשרפנו את אשר בו הנגע" -- יש בו דרוש תמיד, ותמצאם בספר הזה . ( ויקרא ס' רנג, ויקרא ס' רפג . צו ס' פט . שמיני ס' סט, שמיני ס' עט . תזריע ס' פח, וסימן צז, וסימן קיח, וסימן קעד . אמור ס' ט . בהר ס' צב . בחוקותי ס' קז )
וכן כפל היחוס ממנו - מן. כמו "והרים ממנו..מכל קרבן", "ומאחיכם..מהם תקנו" . ( צו ס' כז, צו ס' קט , בהר ס' פז )
וכן בכל מקום שבא מילת "והוא" מורה הפוך וסתירה ( ויקרא ס' רצח, ויקרא ס' שג, ויקרא ס' שט, תזריע ס' עב ),
ואם אין היחוס הכפול דומה כמו "ושחט אותה לחטאת", אין הלמ"ד כינוי הפעול רק פירושו לשם חטאת ( ויקרא ס' רצ ).
ובמקום שנזכר שם הפעול לפני הנפעל -- לרוב לא יחזיר אות היחוס אחר הפעל; וכשיחזיר יש בו דיוק. "העיר אשר בחרת בה". "וכלי חרס אשר יגע בו הזב" ( מצורע ס' קמד )
(עריכה)
ושני שמות הבאים ביחוס שממנו זה אחרי זה, לפעמים שניהם נמשכים על הפעל כמו "שודד מבית מבוא", "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ". ועל כן גם במקום שאחד נמשך על חברו כמו "ועשה מאחת מהנה" פירשוהו חז"ל כוונה שני' דרושית -- ועשה מאחת ועשה מהנה ( ויקרא ס' קצח , ויקרא ס' שמג )
(עריכה)
וכן בכל מקום שמשמעות הלשון סובל שני פירושים יפרשו גם כוונה השני' (בהר ס' מו). כי לא לחנם כתבה תורה לשון כזה, ועל כרחך שנבין אותו בכל ענין שנוכל להבין ממנו.
למשל, הנה יש הבדל בין ערך היתרון שבא במ"ם ["אחיו הקטן יגדל ממנו"], ובין ערך ההפלגה שבא בה"א ["היפה בנשים"] (אם לא כשבא מ"ם על מלת "כל" -- "גבוה מכל העם"). ועל כן במה שכתוב "הגדול מאחיו", היה לו לומר "הגדול באחיו", פירשו גם כוונה שניה גדלהו משל אחיו (אמור ס' כה).
וכבר תראה דרושים רבים נכונים על המבצר הזה (עיין למעלה כלל מא, כלל ס, כלל עג, כלל צה, כלל קט).
וכל שכן במקום שנמצא איזה סירוס ועיוות או נטיה מחוקי הלשון יפרשו בו גם כוונה שניה דרושיית כפי משמעות הכתוב כמ"ש למעלה כמה פעמים. ותמצא כזה (צו ס' יג, וסימן נא, וסימן עז, וסימן קטז . שמיני ס' מב, וסימן סז, וסימן קלה, וסימן קמג, וסימן קנד . מצורע ס' סב, וסימן קכד, וסימן קלו . אחרי ס' כו, וסימן פג . אמור ס' צד, וסימן קכב . בהר ס' לג) ועיין עוד (מצורע ס' קמב)
(עריכה)
(עריכה)
מתנאי החלוקה שתהיה שלמה ושתהיה מקפת על כל הצדדים. למשל, אם נרצה לחלק מין האדם לפי צבע עורו נאמר: "מין האדם לפי צבעו. יש לבנים ביותר, לבנים אדמדמים, אדום בוהק, שחורים כגחל, שקערורים אדמדמים, שקערורים ירקרוקים, וכדומה". אמנם יש ביד המחלק לתפוס רק המינים היותר נבדלים לבד. למשל, "יש אנשים שחורים ואנשים לבנים", ויתר המינים יכנסו תחת שני הסוגים הראשיים האלה.
וכן נהגה התורה בחלוקותיה. למשל, בפרשת צו מחלק (לענין בלוע מחטאת) בין כלי חרס וכלי נחושת; ויתר הכלים נכנסים תחת שני אלה. ובחילוק שמחלק בין קדשים הנאכלים ליום אחד ובין הנאכלים לשני ימים תפס תודה ושלמים; ויתר המינים נכנסים תחתם. וכן תמיד. והסימן שנכיר שכוונת התורה לעשות חלוקה כוללת כל המינים הוא מה שתפס שם הסוג עם שם המין -- כלי חרס, כלי נחושת, כלי עץ, זבח תודה, זבח שלמים . ( צו ס' סז, צו ס' קיב )
(עריכה)
וכן מלת "או" מציין החלוקה המינית. וכשאמר "או בגד או עור" וכן "או עור או פסח" וכדומה -- בא לעשות חלוקה כוללת, וכל הדומה לבגד ועור וכיוצא נכלל בשם 'בגד ועור' . ( שמיני ס' קיז, וסימן קיח, וסימן קכ, וסימן קכד . מצורע ס' קמג . אמור ס' יז, וסימן יח, וסימן מט, וסימן נ, וסימן נא, וסימן עד, וסימן עה )
(עריכה)
והכתוב לא ידבר במאמרים תנאים מחולקים רק במקום שכל חלוקה שוללת את חברתה. אבל במקום שיצויר שיעשו כולם כאחד, והכתוב רוצה להודיע דין כל אחד ואחד -- לא יחלקם דרך חלוקה על ידי מלת "אם", רק יודיע דיניהם בצורת מאמר החלטי, לא דרך תנאי.
למשל "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה וכולי" ( צו ס' סט )
(עריכה)
וראוי שהחלוקות יהיו זו כנגד זו, לא שיתפוס דברים שאינם יסוד בחלוקה ולא תנאים לה.
- ועל כן במה שכתוב "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת" אינו מדויק, אחר שגם זה פר החטאת, ויש בו דרוש . ( ויקרא ס' רנג )
- וכן במה שנאמר "ואם נפש אחת תחטא" . ( ויקרא ס' רעח ),
- וכן במה שנאמר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ" - מכלל שיש שרץ המים . ( שמיני ס' קט )
(עריכה)
ולפעמים יתפוס חלוקה בעלת שתי איברים (ר"ל שבכל חלוקה תפס שני דברים), ואז גם החלוקה שנמצא בה רק שם אחד ע"כ נכלל בשם הזה שני דברים . ( צו ס' צ )
(עריכה)
אם הזכיר שם הסוג ואחר כך ההבדלים שבין מיניו -- נוכל לדייק שביתר הדברים שלא נזכרו בכתוב הם שווים .( צו ס' צז )
(עריכה)
ומאמר שבאו בו כמה מינים, ובכל מין יש פרטים מובדלים ופרטים מתדמים, ונמצא פרט אחד מפורש במין אחד וסתום ביתר המינים ולא באר הפוכו -- למדינן שכמו שמתדמה במין המפורש כן הוא הדין שמתדמה במין הבלתי מפורש . ( צו ס' קג )
(עריכה)
בכל מקום שאין החלוקה תלויה בפעולות האדם רק בדבר שבמציאות -- יתפוס דבור המציאות "הוא". "אם בן הוא ואם בת היא".
ומה שכתב "ואם נקבה תלד" בא ללמד שאין צורך שידע מהות הדבר בבירור; ואפילו טומטום ואנדרוגנוס . ( תזריע ס' יח )
(עריכה)
וציון מלת החלוקה היא מילת "אם". אבל במה שכתוב "נגע צרעת כי תהיה באדם", ולא אמר "ואם שאת" -- מבואר שאינו חלוקה מן הקודם רק מאמר בפני עצמו . ( תזריע ס' סט )
(עריכה)
וכל חלוקה שהחילוק מיוסד בין הגופים הפועלים או הפעולים, לא בין הפעולות עצמם -- ידבר בדרך הפעל, לא בדרך השם. כמו "ואם משדה אחוזתו יקדיש", "ואם בית אישה נדרה".
ועל כן מה שכתב "ואם מן הצאן קרבנו" "ואם זבח שלמים קרבנו", ראוי לומר "ואם מן הצאן מקריב". וזה השורש שמלת "קרבנו" נדרש תמיד כמו שהבאתי כל הדרושים האלה . ( ויקרא ס' סא )
(עריכה)
(עריכה)
במקום שנזכר שני שמות, ולכל שם יש ציווי ופעל מיוחד, מצאנו לפעמים שנותנים של זה בזה ושל זה בזה.
- כמו "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", שהוא הדין שהשור אסור בגיזה והצאן בעבודה, ותפס הרגיל שעובדים בשור וגוזזים הצאן.
- וכן במה שנאמר "לגר אשר בשעריך תתננו או מכור לנכרי", סבירא ליה לר' מאיר שתפס דרך הרגיל לתת לגר ולמכור לנכרי; וה"ה בהפך.
- וכו בכמה מקומות . ( ויקרא ס' קיז, קדושים ס' פא ).
- וכן אם תפס בכל אחד רבותא כמו בנשך ומרבית ( בהר ס' עד )
אמנם במקום שאין לומר שתפס דבר הרגיל, כמו במה שכתוב "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא", אמרינן שבמקדש מותר נגיעה, שאם לא כן היה לו לכתוב "בכל קדש ובמקדש לא תגע" ( תזריע ס' טז ). וכן מצאנוהו בלשון זה פעמים רבות שבא בדוקא ( ויקרא קיז )
ור' יהודה נתן כלל בזה. שכל מקום שחזר תנאי אחד בשני המשפטים -- מבואר שהתנאים שנשנו בכל אחד בפני עצמו הם בדוקא, ואין נותנים של זה בזה . ( ויקרא ס' קיט )
(עריכה)
אם מזהיר על שני דברים שהאחד נשמע בקל וחומר מהשני על כרחנו שמזהיר עליו באזהרה חמורה יותר. כמו "יין ושכר אל תשת", "אל הקודש מבית לפרוכת", וכדומה . ( שמיני ס' לה . אחרי ס' ז, אחרי ס' קכט )
(עריכה)
בכל פרשת נגעים כשבאו שני תנאים בא אחד לתנאי ואחד לרבותא . ( תזריע ס' סד, וסימן סו, וסימן עג, וסימן קכא. ועיין מצורע ס' קעז[1] )
- ^ לא הבנתי. ואולי יש כאן ט"ס - ויקיעורך
(עריכה)
שני משפטים המקושרים ביחוס הסבה והמסובב על ידי מלת "כי" , שמשפט האחד הוא טעם לחברו -- בהכרח הם שוים, ואין מוזהר במשפט המסובב רק במה שהזהיר במשפט הסבה; אם לא שיש גילוי דעת בדבר . ( ויקרא ס' קלה . צו ס' קמא )
(עריכה)
מלת "לא" תתפרש פעמים שלילה ופעמים אזהרה. והיינו, במקום שהיה עולה על הדעת שהוא מצוה, יתפרש שהיא שלילה. כמו "לא יבדיל" פירושו אין צורך להבדיל, דהוה אמינא שמצוה להבדיל בחטאת העוף. וכמו שכתב הרמב"ם בשרשיו למניין המצוות . ( ויקרא ס' צ, ויקרא ס' שלג ).
וכן הציווי היא לפעמים רשות. ופליגי בזה ר' ישמעאל ורבי עקיבא (בסוטה דף ג) במה שכתוב "לה יטמא", "לעולם בהם תעבודו", "וקנא את אשתו".
ולכן שני מאמרים הבאים זה אחרי זה, שהאחד אזהרה והשני ציווי הסותר אל האזהרה -- אינו מצוה רק רשות. כמו "שלש שנים יהיה לכם ערלים..ובשנה החמישית תאכלו את פריו" . ( ויקרא ס' קלח )
(עריכה)
וכן בכל מקום שהיה עולה על הדעת שאסור לעשות המעשה ההוא ובא הציווי -- יש לפרש שהוא רשות. ולכן בהאי גוונא במקום שרוצה ללמד שהוא מצוה יכפול הציווי (צו ס' ל, צו ס' לו) או יכפול המקור לפני הפעל ללמד שהוא חיוב, כמו "אכול תאכלו אותה בקדש" (שמיני ס' נז)
(עריכה)
וכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת, יציין התנאי במלת "כי אם" ["לא אשלחך כי אם ברכתני"]. ובזה אין דרך להזכיר את הפעל שנית. וכשחזר את הפעל בא ללמד בל נטעה שהוא רשות (הפך האזהרה שקדמה לה), רק שהוא חובה (אמור ס' ח, אמור ס' לו). או נכפל לציווי מיוחדת (אחרי ס' י)
(עריכה)
ויש הבדל בין מלת "כי" (כשמשמש בלשון אלא) למלת "כי אם".
- שבכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת -- שלא יהיה הדבר בשום אופן רק באופן זה -- בא מילות "כי אם". [שמלת "אם" משמש על התנאי ולרוב יפורש לא יהיה הדבר רק אם יהיה בו תנאי זה, כמו לא "יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים (יאכל)". וגם במקום שלא נזכר בבירור הוא בכח המאמר: "לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" -- רוצה לומר לא יצויר ירושה באופן אחר].
- אבל מלת "כי" אינו מקושר עם הקודם ( אחרי ס' לה )
(עריכה)
כל מקום שמדמה דבר לדבר בהכרח אין הדין מפורש במקומו. וכשהדין מפורש במקומו הוא מותר, ויש בו דרוש . ( צו ס' פה ).
ואין מדרך הכתוב להקיש את הקודם אל המאוחר; רק את המאוחר אל הקודם . ( צו ס' לה )
(עריכה)
(עריכה)
והדרכים שעל פיהם למדנו הכתוב שנקיש ונלמד דבר מחברו הם רבים. ורובם על ידי יתור לשון או שינוי לשון ודומיהם. וימצא רובם בכללים שכתבנו (ועיין תזריע סימן סו).
גם ילמדו על ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן.
- וענין הגזירה שוה והבנין אב אין מכריחים כל כך כמו הכללים הנזכרים כאן שהם מיוסדים בלשון הכתוב עצמו, ולכן קראם הרמב"ם 'דברי סופרים'. ובכל זה יגענו תמיד לקרב גם הגז"ש והבנין אב אל השכל כפי היכולת.
- וכן ענין כלל ופרט אינו רחוק מן הפשט, ועיין בזה ( ויקרא ס' קמג . אחרי ס' קכ, אחרי ס' קמה )
- ובכלל המוסף על הפרט ( שמיני ס' קיט )
- ושני כללות הסמוכים זה לזה ( שמיני ס' עז ).
- ואם הפרטים נודעים מן הכלל לבדו הוא מותר לדרשה. כמו מה שכתוב "מן הצאן מן הכבשים ומן העזים" ( ויקרא ס' סב, ויקרא ס' שכד ).
- וכן אחר שזכר הפרטים - הכלל מיותר ונדרש ( ויקרא ס' שכג ).
- ופרט שאחר הכלל אין דרכו לבוא בוי"ו החיבור ( מצורע ס' קפ, מצורע ס' קב[1] ).
וכן דבר הלמד מענינו הוא מיוסד בשכל שנלמד הסתום מן המפורש בסמוך לו. כמו שלמד שלא תגנובו שבעשרת הדברות מדבר בגונב נפשות כמו לא תרצח, ושבפרשת קדושים מדבר בגונב ממון וכדומה ( קדושים ס' כג, קדושים ס' כט . ויקרא ס' שח )
- ^ נלע"ד שנפל כאן טעות וצ"ל 'מצורע סימן קפ"ב' - ויקיעורך
(עריכה)
וכן שני כתובים המכחישים זה את זה
- אם יש פסוק מכריע אזלינן בתריה . ( ויקרא ס' ה, ויקרא ס' שסט )
- ואם לאו ישימו חז"ל פשר דבר בענין ששניהם יתכנו יחדיו . ( ויקרא סימן סו . צו ס' קכב . אמור ס' קנא, אמור ס' קסד. וכן עוד מצורע ס' פח, אמור ס' קכד )
- ולפעמים פליגי איזהו עיקר . ( ויקרא ס' קכב, צו ס' קעב, אחרי ס' ב, קדושים ס' יט, אמור ס' קעג )
(עריכה)
ויש בדרכי המדות כללים רבים ועצומים, ואין מקומם פה. כי כאן לא באתי רק לבאר הכללים המיוסדים בדרכי תהלוכות הלשון וההגיון, שהדברים שהוציאו חז"ל על פי הכללים האלה דומים כדברים הנכתבים בפירוש והם דברי תורה ממש כי הם מוכרחים בפשט הכתוב. וגם במקום שהוציאו חז"ל דברים שלא נזכרו בכתוב כלל, כמו השלושה הסגרים של בית המנוגע וכל הלכותיהם שהם מדרכי הקבלה -- הראינו ת"ל תהילה לאל יסודותם בלשון הכתוב עצמו . ( מצורע ס' קה. ועיין עוד תזריע ס' קעה )
(עריכה)
וגם בכל מקום שידומה שנטו מן הפשט ואמרו דבריהם בדרך אסמכתא, בררנו כי לא נטו ימין ושמאל מן הפשט הפשוט. כמו במה שלמדו שאין אונאה לקרקעות שכתב הרמב"ן שהוא נגד הכתוב (בהר סימן ל). וכן באיסור מלאכה בחולו של מועד (אמור ס' קפז[1]), וכדומה.
- ^ חסר היה בדפוס אות הסימן והשלמתי כראות עיני - ויקיעורך
(עריכה)
אמנם מה שנאמר כמה פעמים "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא" הוא בדרוש הבלתי מוכרח מצד הלשון וכלליה, וחכמים סמכו עליו בדרך רחוק. והתבאר אצלנו שהיה זה בעבור שאין כח לחז"ל לגזור ולתקן דבר נגד מה שבא בתורה בפירוש, וכמו שאמרו גם הפוסקים, ועל כן כשרצו לגזור גזרתם, הוכרחו להראות שאין בתורה מפורש נגד גזרתם, ושהכתובים סובלים פירוש אחר שיסכים עם גזרתם. ותמצא הדברים מבוארים בחיבור ( שמיני סימן קמג וסימן קמד . תזריע ס' קנו (עיין מצורע ס' קמב) . אמור ס' קעז, אמור ס' רל . בהר ס' ג, וסימן ח . בחוקותי ס' קיב )
(עריכה)
ומה שאמרו שריבוי אחר ריבוי בא למעט ומיעוט אחר מיעוט בא לרבות הוא מיוסד בחכמת ההגיון, ויש בזה כמה כללים. אולם כל המקומות שמצאתי כלל זה בספרא בנוים על יסוד אחד, והוא הנודע בהגיון ששני שמות הבאים זה אחרי זה, השם השני מגביל את הראשון, ואם היקף שם השני כולל יותר מן הראשון בא לרבות; ובהפך בא למעט (כמו שכתבנו ויקרא ס' לח בהבדל בין "בני אהרן הכהנים" ובין "הכהנים בני אהרן").
ואם בא אחריו שם שלישי -- בא להגביל שם השני. ואם השני ממעט -- בא להגבילו, שלא ימעט כל דבר. ואם בא לרבות -- בא השלישי להגבילו, שלא ירבה כל דבר.
ותמצא זה בספר ( ויקרא נב, וסימן צח, וסימן קטז, וסימן קיח . צו קב . שמיני פה, וסימן קסד . מצורע מג . אחרי צג . קדושים יב, וסימן יג, וסימן סג )
(עריכה)
(עריכה)
תורת ה' תמימה. כשם שאין בה חסרון כך לא יתכן שיהיה בה יתרת. וכל מקום שנראה שהלשון ארוך ויש בו דברי מותר -- תקנוהו חז"ל בחכמתם ובארו לאיזה צורך האריך. והוא או ללמד שהדין נוהג גם ביתר מקומות, או להשמר מטעות, או להורות איזה כוונה שנייה, או להמשיך המאמר ולפרשו כפי דעת הקבלה.
ויש בזה דרכים רבים שונים. וכבר בארנו בזה למעלה כמה כללים ביתורים מוגבלים.
- כמו בשם הפעל הנוסף על הפעל. והמקור הנוסף (למעלה פרק ד)
- שם המספר המיותר (פרק ח) (ועוד פרק ט כלל עז כלל פ)
- ושם הסוג הנוסף (כלל צה)
- ושם תואר הנוסף (פרק יד)
- והשם הכפול (פרק טו)
- והפעל הנשנה (פרק יז)
וזולת אלה, כל מקום שיש יתור לשון -- יש בו דרוש. והם יסודות הקבלה ואדניה.
ותמצא דרושים כאלה:
- ויקרא סימנים: ( סג, סז, ע, קעט, רסו, רלא[1], שמז, שנ, שנב, שנח, שעו, שפב, שפד )
- צו סימנים: ( ב, יא, טו, כא, כח, כט, לה, לט, נ, נא, סמ"ך, עו, פח, צח, קל, קמט, קנב )
- שמיני סימנים: ( יג, מח, סז, עג, פד, צג, צה, צח, קב, קג, קט, קמג, קמז )
- תזריע סימנים: ( ג, יב, יז, כז, מד, נז, סו, סז, עז, פב, פו, צא, צב, צה, קל, קלב, קלח, קמ, קנב, קנז, קסה )
- מצורע סימנים: ( ד, כא, כד, לו, מג, מו, מח, נט, עב, עד, עו, פה, צז, קכה, קכז, קמא, קמה, קמז, קמח, קנה, קנז, קעג, קעד, קפ, קפא, קצ, קצא )
- אחרי סימנים: ( כו, לט, פז, צו, צט, קג, קכה )
- קדושים סימנים: ( לג, נב, נו, נז, פא, צב, צה, קז, קיד )
- אמור סימנים: ( נה, נח, פד, פט, צט, קג, קה, קו, קטז, קלא, קלז, קמד, קסז, קעח, קפג, רב, רח, רכד, רמח, רנא )
- בהר סימנים: ( ג, ד, ט, יז[2], כג, כו, כח, לד, מז, מח, נא, נו, סג, סז, פג, פז, פט, צ, צג, ק )
- בחוקותי: (סימן נט)
וכל שכן אם מוסיף דברים שסותרים אל הלשון. כמו במה שכתוב "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש" והם לא אכלו כלל . ( שמיני ס' נד. וכדומה לזה שמיני ס' נט, מצורע ס' ק )
וכן כל כפל לשון כמו "ישוב...ונהפך" (תזריע ס' צד), וכדומה.
- ^ סביר להניח שיש כאן טעות הדפוס, היות ומספר הסימנים הם שלא כסדר. ואולי צ"ל 'סימן רצא'.. -- ויקיעורך
- ^ כאן לא שמתי קישור כי ישנם שני אות סימן יז בפר' בהר ולא ירדתי לתוכן הדברים כדי לברר אל איזה מהם הכוונה וצע"ע -- ויקיעורך
(עריכה)
וכמה פעמים הוסיף מאמר מיוחד ללמד שהוא ענין כולל בכל מקום.
- כמו מה שהוסיף "כל חלב להשם" ( ויקרא ס' קפח ),
- "והקריב את אשר לחטאת ראשונה" ( ויקרא ס' שלא ),
- וכן בפרשת נגעים האריך וכפל והוסיף מאמרים שלמים מיותרים ללמד שהדין נוהג בכל מיני נגעים והסגרים ( תזריע ס' פו[1], וסימן צא, וסימן צה, וסימן קנא, וסימן קנה )
(עריכה)
- וכל מקום שאמר "יכבס בגדיו" והוסיף "וטמא עד הערב" יש בו דרוש. כמו שדרש בפרשת שמיני ד' דרושים על ד' פעמים (תזריע ס' צט) ובפרשת מצורע ששה דרושים על ששה פעמים (סימן קלג)
- וכן כשאמר "וטמא עד הערב וטהר", מלת "וטהר" מיותר לדרשה . ( אחרי ס' קכד ).
- ובכל מקום אמר "ימול" סתם ובפרשת תזריע אמר "ימול בשר ערלתו" לדרשה . ( תזריע ס' יג ).
- ובכל מקום אמר "ורחץ במים" ובח' מקומות אמר "ורחץ במים את בשרו" וכלהו לדרשה . ( מצורע ס' קנא )
- ולא נזכר בשום מקום שאחר כך יבוא אל המחנה; רק במשלח לעזאזל ובפרה ובפרים הנשרפים. ויש בו טעם . ( אחרי ס' סו )
(עריכה)
- וכמה מצוות פרטה התורה שנוהגים בגר ובמצוות רבות לא באר זה. ויש בזה כלל ( ויקרא ס' קצא באורך ).
- וכן במצוות רבות כתוב "לדורותיכם" שינהג לדורות, ובמצוות רבות סתם ולא באר. והארכתי בזה ( אמור ס' סו )
(עריכה)
(עריכה)
פרשיות כפולות -- דרשו חז"ל כל המלות שבפרשה השניה כאילו הם כפולות בפרשה הראשונה.
- כמו פרשת עולת הצאן, שהיה יכול לכללה בפרשת עולת בקר, דרשו כל מ"ש בעולת הצאן בפרשה הראשונה, רוצה לומר כאילו כתוב בכפל "זכר זכר", "תמים תמים", וכו'
- וכן כל השנויים שבין פרשת עולת בקר לפרשת עולת הצאן נדרשים. ( ויקרא ס' כב, וסימן כג, וסימן לד, וסימן מב, וסימן מג, וסימן נה. ועיין ויקרא ס' נט )
וזה שורש גדול לתורה שבעל פה ועצה עמוקה. שעי"ז כלל הלכות רבות, אין ספורות למו, בתורת הכתוב.
- וכן בחמשת מיני חטאת, דרש מה שכתוב שם ד' פעמים "מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" לד' דרשות ( ויקרא ס' קצה ).
- ומ"ש בחטאת הפנימית ב' פעמים 'קרנות' ( ויקרא ס' רכד )
- ומ"ש בחטאת החיצונית ג' פעמים 'יסוד מזבח העולה' ( ויקרא ס' רכט )
- ומ"ש בפר כהן משיח ופר העדה ובפרשת צו ג"פ "מחוץ למחנה" דרש לג' מחנות ( ויקרא ס' רלד )
- ומ"ש בג' חטאת חיצונית ובאשם מצורע, ד' פעמים שישחט במקום העולה במקום העולה, למד ד' דברים ( ויקרא ס' ער ).
- ומ"ש ג' פעמים "וכפר עליו הכהן" וג' פעמים "וכפר ונסלח" ג' דרשות ( ויקרא ס' רעו, ויקרא ס' רצב )
וכן לשון שנזכר בענין או בתורה כמה פעמים,
- כמו ד' פעמים "על העצים אשר על האש" ד' דרשות ( ויקרא ס' נד )
- ג' פעמים "ירחץ במים" ( ויקרא ס' נו )
- ג' פעמים "מסלתה ומשמנה" ( ויקרא ס' קו )
- ה' פעמים 'אזכרתה' בתורה ( סימן קח, סימן קט )
- ג' פעמים "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" ( סימנים: קי, קיא, קיב, קיג )
- ג' פעמים שכפלה התורה "בשמן...בשמן" ( סימן קיח )
- ה' פעמים מיותר "את כל החלב" ( סימן קסו )
- ג' פעמים מיותר שתי הכליות ( סימן קסז )
- מה שנאמר בעולה ויורד ג' פעמים "לאחת מאלה" ותשע פעמים מיותר "חטאתו אשר חטא". ז' דרושים וט' דרושים ( סימן שטז ).
- מה שנמצא אצל בגדי כהונה ז' פעמים שם 'בד' ( צו ס' ח ),
- ג' פעמים שכתוב "כל זכר בכהנים יאכל" ( צו ס' לו ).
- ומה שכפל אזהרת מינים טמאים בפרשת שמיני ובפרשת ראה ( שמיני ס' סז, וסימן סט, וסימן ע )
- ומ"ש שם ששה פעמים "טמא הוא", ששה דרושים ( שמיני ס' עא )
- ומ"ש ג' פעמים "הנוגע בנבלתה" ( שמיני ס' צו )
- וד' פעמים "יכבס בגדיו" ( כלל צט )
- י"א פעמים כתוב 'בנבלתה', י"א דרושים ( כלל קנט )
- ג' פעמים "אל מים חיים" ( מצורע ס' יט )
- ב' פעמים 'בבית' גבי ראיה ( מצורע ס' פב )
- וד' פעמים 'בבית' גבי פישיון ( מצורע ס' צב )
- ד' פעמים מיותר שם 'הזב' ( מצורע ס' קל )
- ג' פעמים "את פר החטאת אשר לו" ( אחרי ס' יט )
- ג' פעמים 'המדברה' ( אחרי ס' נט )
- שש עינוים ביוה"כ ( אחרי ס' עב )
- ה' פעמים איסור מלאכה ביום הכיפורים ( אחרי ס' עג )
- ג' כריתות בדם וה' לאוין ( אחרי ס' קז )
- ה' פעמים "אשר בו מום" ( אמור ס' מה[1] )
- ג' פעמים "בסוכות" חסר ( אמור ס' רג )
וכבר הזכרתי עוד הרבה כאלה בתוך הכללים הנזכרים בפרקים הקודמים, ובתוכם מה שבפרשת נגעי בגדים כתוב שמונה פעמים 'בגד', וז' פעמים 'עור', וז' פעמים 'שתי וערב'. ובכל אלה שחשבתי באו דרושי הספרא מכוונים תמיד כמספר הכפולים, בלא עודף ומגרעת.
ודרך הספרא לדרוש תמיד כל הדרושים על המלה הראשונה אשר פגע בה בתחלה. למשל, בפעם הראשון שכתוב "על העצים אשר על האש" דרש ד' דרשות. ובפעם הראשון שכתוב "ירחץ במים" דרש ב' דרשות. ומפרשי הספרא חשבו שדרש כל הדרושים מאותו מלה. למשל ממה שכתוב "על העצים אשר על האש" דרש ד' דרושים. ונדחקו מאוד להוציא הדרושים ולא יכולו. וסמכו רוב הדרושים על ה"א ועל וא"ו וכדומה. עד שידמה כי יסודי הקבלה בנוים על קורי עכביש. והאמת שהספרא לא דרש בשום מקום רק דרוש אחד, וכשיש הרבה דרושים על מלה אחת ידענו בטח שהמלה הזאת נכפלה בענין או בספר או בתורה כ"כ[2] פעמים כמספר הדרושים הנמצאים. והספרא קבצם וסדרם תמיד בפעם הראשון להיות לאחדים בידו.
(עריכה)
וכן ידרשו חז"ל השנויים הנמצאים בענין, ויסדרו גם כן מספר הדרושים כמספר השנוים.
- למשל, הנה בפרשת עולה ושלמים, בא תשעה פעמים לשון 'הקרבה' תחת 'הבאה', והם ששה פעמים בכינוי ושלושה פעמים בלא כינוי. ודרשו לתשעה מיני תערובות, שששה אין קרבים ושלשה קרבים ( ויקרא ס' כה )
- וכן בא שם ג' פעמים מלת 'דם' וג' פעמים מלת 'דמו' בכינוי. ודרש שג' מיני תערובות קרבים וג' אינם קרבים ( ויקרא ס' לט ) [כי הכינוי ממעט תערובות כמש"ש ( ויקרא ס' רפט, וצו ס' כט )]
- ובכל הסמיכות שבתורה כתוב "וסמך את ידו", לבד ג' פעמים כתוב "וסמך ידו" לג' דרשות ( ויקרא ס' כח )
- וג' פעמים כתוב "על ראש" בטפחה במלת 'על' לג' דרשות ( ויקרא ס' כט ).
- וכן ששה מקומות שחשב חטאת ועולת העוף, ויש שנוים בכל אחד ואחד לששה דרשות ( ויקרא ס' שכט )
- וכיוצא בו עוד בגוף הספר ( ויקרא ס' קצז, וסימן רפו . תזריע ס' קפא . מצורע ס' כב, וסימן ע . אמור ס' מג, וסימן עח )
וגם בזה נהגו כן שדרשו כל הדרשות בפעם אחת במלה הראשונה שפגעו, ובאו הדרשות מכוונים וספורים כמספר השנוים בכוון.
(עריכה)
והנה בסנהדרין (דף ג:), גבי מה שלמד דבעינן ג' ממה דכתיב ג' פעמים 'אלהים' דברי ר' יאשיה. ור' יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ואין דורשין תחילות. ואומר נימא בדורשין תחילות קמפלגי. לא. דכולי עלמא אין דורשין תחלות. אמר לך ר' יאשיה אם כן נימא "ונקרב בעל הבית אל השופט". מאי "אל האלהים". שמע מינה למנינא.
וכאשר דקדקנו בכל דרושי הספרא הנזכרים ראינו שאזלי בזה בשיטת הגמרא. שבכל מקום שהראשון צריך לגופיה -- אינו דורש תחילות (רק את הבאים אחריו), וכל מקום שיש איזה שינוי -- גם בראשון. למשל שכתוב 'הקרבה' תחת 'הבאה' וכדומה, דרש גם את הראשון. וכשתעיין על פירושנו בכל המקומות הנזכרים בשני סימנים הקודמים תמצא כי כן הוא:
(עריכה)
וידוע דסתמא דספרא הוא ר' יהודה, והוא לא דרש סמוכים בכל התורה רק היכא דמוכח או מופנה (כמ"ש בברכות (דף כא.) וביבמות (דף ד.)). וכן לא תמצא דרושים כאלה בספרא.
- רק על מה שהפסיק בשבת בין המועדות ( אמור ס' קמד ),
- ועל שהפסיק בפאה שלא בעניין ( אמור ס' קעה )
- ועל פרשת שפחה חרופה שבאה שלא במקומה ( קדושים ס' נז )
והדרוש הנשען על סמוכים בקדושים (סימן מא) הוא דברי ר' נחמיה.
וענין מקרא נדרש לפניו ( עיין בהר ס' קב ) . וענין גורעים ומוסיפים ודורשים ( ויקרא ס' ריד, ויקרא ס' רמד, ויקרא ס' שלד ), והוא כפי דרכי הדקדוק והלשון:
(עריכה)
(עריכה)
חז"ל שמרו והשתמשו בכל הדרכים שהשתמשו בהם חכמי הלשון והמליצה.
- כמו מאמר מוסגר ( ויקרא ס' רלג ),
- צלעות מקבילות ( צו ס' ב, שמיני ס' קעא, ס' נא ),
- מושך עצמו ואחר עמו ( צו ס' קג, וסימן ס' קטז . שמיני ס' לב . תזריע ס' יד )
- ושלפעמים ישנה הדקדוק בעבור זווג המלות, כמו שכתב הראב"ע ( צו ס' קלא ), וכדומה.
(עריכה)
וכן כיוונו דבריהם תמיד עם בעל הטעמים ( צו ס' קטז . אחרי ס' ז, וסימן יג, וסימן עט . תזריע ס' עג, תזריע ס' קמא . מצורע סימן סז, וסימן קג )
ובמקום שבא קמץ שלא באס"ף יש בו קצת הפסק לפי פירושיהם ( ויקרא ס' שפא, אחרי ס' צ ).
ותראה עומק חכמתם בזה במה שדרשו על "ורחץ במים" (שגבי בעלי קרי) במי מקוה, ולא דרשו כן על עשרה פעמים שכתוב "ורחץ במים" קודם לו. משום דבכולהו (לבד מבעל קרי) יש טעם מפסיק במלת "במים" ( מצורע ס' קסא ).
וכל מקום שיש קרי וכתיב דרשו שניהם.
- כמו שדרשו "אשר לו חומה" - 'לא' באל"ף ( בהר ס' נח ),
- ונסכה - ונסכו ( אמור ס' קנט )
- ידו - ידיו ( אחרי ס' נב ),
ותמיד הקרי הוא כפי הפשט והכתיב עולה כפי הדרוש ( אחרי ש"מ[1] ). ועל "שערה" דרש ר"ש הכתיב וחכמים הקרי ( תזריע ס' נז )
וכן דרשו מלא וחסר -- "לוא יגיד" ( ויקרא ס' רצה. ועיין קדושים ס' יוד )
- ^ היות וסימן זה לא קיים, ברור שנפל כאן טעות דפוס. ולא יכולתי ליישבו. וראה בהקדמת רבינו לספר ירמיהו ד"ה ולמה זה התלונן -- ויקיעורך
(עריכה)
וכל המלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמי.
- כמו על פי , על דבר -- פירשו מענין דיבור. ( אחרי ס' פח )
- "והקמות את המשכן כמשפטו" -- מעניין משפט ודין וכדומה . ( קדושים ס' פד )
וכן בשמות המשותפים הראו חבורם. כמו שם "פרד" בעבור שנפרד. וכן "ערב" על עירוב הצורות, וכדומה . ( ויקרא ס' רנז ).
(עריכה)
(עריכה)
הקדמה אל שס"ה כללים הבאים[1]
והשמות הנרדפים יש לכל אחד גדר מיוחד, אשר על גדרים אלה נבנו המון דרושים אין ספורות למו. וכן הלשונות השוות יש בהם הבדל אחרי העיון מתי ישמש בלשון זה ומתי בלשון אחר. וכבר החילונו וגילינו בזה נעלמות רבות בפירוש תנ"ך. ובהקדמת ספר ישעיהו אשר יצא לאור העמדנו מגדול עוז בו ירוץ צדיק ונשגב במליצות הכתובים, לראות שכל מלה ומלה יש לה גדר מיוחד, ולהשכיל ברוח ה' מליצות החוזים על שרשם ומקורם.
והנה חקרתי ודרשתי וספרתי את הכללים הנמצאים בספרא על זאת, ומצאתם שס"ה כללים רחבי ידים (חוץ מהכללים אשר אתי אשר הוצאתים מדברי חז"ל שאין ענינם בחיבור הנוכחי. כי פה לא אדבר רק מן הכללים הנצרכים להבנת דברי הספרא, ואשר מדברי חז"ל בספרא הוצאתים). והנני לסדר לך הכללים האלה המבארים גדרי הלשונות השוות והבדליהם, והבדלי השמות והפועלים והמלות הנרדפים. ועם הרמ"ח כללים אשר בארנו עד הנה בשימוש הלשון, יעלו לתרי"ג כללים. והם תרי"ג אורות בהירות מזהירות ומבריקות ומתנוצצות על אופק הלשון. להאיר כל מחשך, ולפקח עינים, אשר לא תמצא דבר קטן ודבר גדול מכל המון הדרושים המבוארים בתורת כהנים אשר לא נבנה על הכללים האלה, ועל חכמת הלשון ויסודותיה:
(אדם - איש): כפי מה שכתבו המדקדקים דבשם העצם לא נגזר לשון נקבה מלשון זכר, ועל פי זה נכיר בשמות בעלי חיים איזהו שם העצם ואיזהו שם התואר (כמו שיתבאר בכלל רעו) -- א"כ שם אדם שלא נמצא ממנו שם 'אדמה' הוא שם העצם, ושם איש שנגזר ממנו שם 'אשה' הוא שם התואר. ועל פי זה יעמדו כמה הבדלים בין שני השמות האלה . ( ויקרא ס' י ).
- ^ כותרת זו הינה הוספה משלנו להקלת הקריאה, ובדפוס נמצא בסוף כלל רמ"ח -- ויקיעורך
(עריכה)
שם אדם כולל זכר ונקבה, ושם איש ממעט אשה; אם לא בשיש איזה ריבוי . ( ויקרא ס' י ובכמה מקומות )
(עריכה)
שם אדם נקרא בו תכף בהולדו, ושם איש ממעט קטן . ( ויקרא ס' י . קדושים ס' קה, ובכל הפרשה שם . אמור ס' מא, אמור ס' ק, ובכמה מקומות )
(עריכה)
שם אדם מיוחד אל האדם לבדו, ושם איש כולל במובנו הרחב גם יתר נמצאים בעלי חיים ומלאכים וכדומה . ( ויקרא ס' י )
(עריכה)
שם איש בא לחבר התואר אל המתואר ["איש צדיק", "איש תם"] ולייחס הקנין אל הקונה ["עבד איש", "עולת איש"]. לא כן שם אדם. ובמקום שאמר "אדם בליעל" יש בו גדר מיוחד ( ויקרא ס' י )
(עריכה)
שם איש בא לציין נושא סתמי -- "וישאלו איש לרעהו" שפירושו אחד לרעהו. וכן בא על הכללות -- "איש מבית ישראל". לא כן שם אדם. ומה שכתוב "אדם מכם" יש בו דרוש . ( ויקרא ס' י )
(עריכה)
שם אדם בא לפעמים על שם מין האדם כולו, וחז"ל דרשוהו על אדם הראשון . ( ויקרא ס' י )
(עריכה)
שם אדם במובנו המדויק בא רק על ישראל שומרי התורה ומצוות (ויקרא ס' י). וכן מורה על מעשהו מצד שהוא אדם בבחירה והשכל . ( ויקרא ס' שיד )
(עריכה)
- ולכן, במקום שבא שם איש לחבר התואר אל המתואר אינו ממעט אשה ( מצורע ס' מג ).
- וכן במקום שבא על יחוס הקנין ( צו ס' פז )
- וכן במקום שמציין נושא סתמי ( צו צג . קדושים ס' כה, קדושים ס' נא . בהר ס' לב, בהר ס' צא ).
- וכן במקום שבא לציין הכללות -- אינו ממעט אשה.
וזה ניכר
- על ידי הענין, כמו "איש מכם".
- או על ידי שבא הפעל אחריו בלשון רבים ( תזריע ס' קנ . אחרי ס' קלו . קדושים ס' ג . בהר ס' כא, וסימן כב ).
- או על ידי שבא בכפל "איש איש" ( מצורע ס' קכ, מצורע ס' קנח . קדושים ס' צח . אמור ס' רמב ).
ובזה מרבה גם קטן. והטעם לזה כי בכל מקום שכתוב שם 'איש' יש לומר שבא במובנו המדויק סימן המין, איש ולא אשה (בפרט במקום שיש ראיה ממה שלא בא שם 'אדם'). אבל בכל אלה הנזכר לא יכול לכתוב שם אדם (כנזכר בכלל רנג כלל רנד), ובזה יש לומר שלא בא השם לסימן המין רק לציין חיבור התואר להמתואר או לציין הכללות וכדומה, ועל כן לא ממעטינן אשה.
אולם על קטן משמע שגם בשם שבא על יחוס הקנין ממעטין אותו[1] ( צו ס' צד ):
- ^ קשה, עיין (בצו סימן צד ובסימן פז). ונלע"ד שנפל כאן טעות סופר וצ"ל "אולם על קטן משמע שגם בשם שבא על הכללות ממעטין אותו" ואז אתי שפיר -- ויקיעורך
(עריכה)
במקום שבא שם אדם מגביל נגד שם בהמה בא במובנו הרחב וגם עכו"ם בכלל . ( ויקרא ס' י, בחוקתי ס' קט ).
וכן במקום שבא על כלל המין. כגון אם כתוב "האדם", שהה"א מורה על סימן המין . ( אחרי ס' קמג )[1]
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'סימן קמו' וטעות הוא -- ויקיעורך
(עריכה)
- שם נפש כולל גדולים וקטנים זכרים ונקבות . (כ"ה בכל מקום)
- ובא שם 'נפש' מגביל נגד הגוף . ( בחוקתי ס' נח )
- ובא על המת, והיינו על הדם . ( אמור ס' ?[1] )
- אבל לא יבוא שם "נפשות" בלשון רבים על המתים . ( בחוקתי ס' נח )
- ^ חסר אות הסימן בדפוס המקורי. ונראה שצ"ל 'אמור סימן ג' -- ויקיעורך
(עריכה)
כל מקום שכתוב "דבר אל בני ישראל" בא למעט עכו"ם; אם לא שיש איזה ריבוי לרבותם . ( ויקרא ס' ז, וסימן קצא . צו ס' קלה, וסימן קמד . תזריע ס' א, וסימן מ[1] . מצורע ס' קיח . אחרי ס' פו . קדושים ס' פח . אמור ס' קעו . בחוקתי ס' נה )
(עריכה)
וכשבא על צד הדיוק -- "בני" דוקא, ולא בנות (ויקרא ס' ח) ולא גרים.
וכל מקום שכתוב "בני ישראל" צריך ריבוי על נשים וגרים. או שהתורה בארה שם בפירוש שהדין נוהג גם בגר . ( ויקרא ס' קצא באורך. ועוד צו ס' כה, וסימן קמד . שמיני ס' מז, וסימן נו[1] . תזריע ס' א . מצורע ס' קיט[2], וסימן קפג . אחרי ס' פו . אמור ס' א, וסימן קעו )
- ^ לא הבנתי כאן את הכוונה ואולי נפל טעות סופר -- ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'סימן יט' וטעות הוא -- ויקיעורך
(עריכה)
וכן בכל מקום שבא שם בן ובנים, דייקו תמיד שבא על הקטן; אם לא במקום שהסברה נותנת שבא על צד ההרחבה . ( אמור ס' ב ).
ושם בן ובת בבואם סמוך אל שם אחר יורו לפעמים הוראה אחרת. כמו 'בן חיל', 'בת חיל', 'בת בליעל'. ועל כן הוצרך לכתוב "בת איש כהן". כי אם יכתוב "בת כהן" נוכל לטעות שהיא עצמה יש לה חלק בכהונה להוציא אם נתחללה . ( אמור ס' כב )
(עריכה)
ויש הבדל בין שם "בן" ושם "זרע" .
- שם 'זרע' כולל גם בני הבנים. ושם 'בן' בדיוק הוא רק הבנים לבד.
- ושם 'זרע' כשבא בדיוק הוא רק זרע הכשר . ( קדושים ס' צג, אמור ס' צו )
- ובבעלי חיים לא יחס שם 'בן' רק אל האם . ( אמור ס' קלא )
(עריכה)
כלל רסד
כל מקום שאומר "אהרן ובניו", והוא מצוה נהוגה לדורות, רצונו לומר הכהן גדול העומד במקום אהרן והכהן הדיוט שעומדים במקום בניו . ( צו ס' לט, ויקרא ס' קיב, תזריע ס' מג ). אם לא במצוה שהיתה רק במדבר ונצטוה אהרן לבד . ( ויקרא ס' קיב )
כלל רסה
וכל מקום שאומר "אהרן הכהן" והוא מצוה נהוגה לדורות -- יכוין על הכהן הדיוט. כי תואר "הכהן" מיותר ובא לומר שנוהג באהרן מצד שהוא כהן, לא מצד שהוא אהרן דהיינו מעלתו ביחוד . ( תזריע ס' מג ) אבל כשאמר "בני אהרן הכהן" יכוין על מעלת כהונתו הגדולה . ( ויקרא ס' מט )
כלל רסו
והנה יתפוס לפעמים שם "בני אהרן" , ולפעמים שם "כהנים", ולפעמים "בני אהרן הכהנים", ולפעמים "הכהנים בני אהרן". ובארנו שכל מקום שאומר 'בני אהרן הכהנים' בא למעט בעל מום. כי בכלל 'בני אהרן' הם חללים ובעלי מום. ובשם 'הכהנים' בדרך הדיוק אין בעל מום בכלל ובהרחבה גם בעל מום בכלל. וכשבא לבאר שם 'בני אהרן' בא בדיוק, אבל כשאמר 'הכהנים בני אהרן', בא שם 'בני אהרן' לבאר ששם 'כהנים' בא בהרחבה וגם בעל מום בכלל . ( ויקרא ס' לח, אמור ס' ב )
כלל רסז
יש הבדל בין שם "קהל" ושם "עדה" כמו שיש הבדל בין 'מקהיל' ובין 'מיעד'.
- המקהיל אוסף אנשים על ידי קול וחצוצרות (וזה ההבדל בינו לבין אסף קבץ שכולל גם האוסף דברים שאין בם דעת), אבל המיעד הוא בהזמנה לזמן ובסדר מיוחד.
- וכן הקהל היא אסיפת ההמון, והעדה הם אסיפת העם כשזקניהם בראשיהם.
- וכן יבוא שם עדה מטעם זה על הסנהדרין לבד. ובפרט כשנרדפו יחד שאז יפורש תמיד שם עדה על הסנהדרין. (ויקרא ס' רמא, ויקרא ס' רמג . צו ס' קסז . אחרי ס' טז . קדושים ס' א, קדושים ס' צא) וגם הסנהדרין הם מכלל הקהל כשאין מורים בעת ההוא . (ויקרא ס' רמג)
כלל רסח
ויש הבדל בין שם "עדה" ובין שם "עדת ישראל" שנופל רק על הסנהדרין גדולה. ושם 'עדה' סתם כולל גם סנהדרין קטנה . ( ויקרא ס' רמא, ויקרא ס' רמח )
כלל רסט
ויש פלוגתא בשם "קהל" אם נקרא בו גם שבט אחד או דוקא רוב ישראל . ( ויקרא ס' רמח )
כלל רע
שם "עם" כשבא בהרחבה כולל כל אישי האומה, וכשבא בדיוק אין כהנים ולוים בכלל. כגון כשאומר "עם הקהל", שבא שם 'עם' לתאר שם 'קהל' שכולל הכל -- בזה בא בדיוק ומוציא כהנים ולויים (אחרי ס' פג). אבל כשבא בסתם יבא לפעמים בהרחבה וכולם בכלל (ויקרא ס' רפ, שמיני ס' ח).
וכשרוצה לחלק בין הנכבדים ובין ההמון יקרא את ההמון בשם "עם הארץ" (ויקרא ס' רפ)
כלל רעא
וכל זה כשבא שם "עם" סתם, שאז בא גם על קיבוץ פרטי. אבל כשאמר "עם ה’", וכן "עמך" בכינוי אל ה' -- כולל העם כולו עם כהניהם.
וכן שם "ישראל" מוגבל לפעמים נגד שם "בני אהרן". אבל כשאמר "עמך בית ישראל" -- גם הכהנים בכלל ( אחרי ס' נד ).
וכינוי "עמיו" בלשון רבים בא לכבוד, ככינוי "אדוניו". והריבוי הוא "בעממיך" בכפל המ"ם ( אמור ס' ד )
כלל רעב
ושם "מחנה" הונח בעצם על העם החונים בשדה, ובא על ישראל כל עוד שחנו במדבר. ויש מחנה כוללת ומחנה חלקיית. שכל שבט קרוי מחנה. ואחר שהוקם המשכן היו ג' מחנות -- כהונה לויה ישראל. ובכל מקום שאמר "מחוץ למחנה" נפרש לפי עניין הכתוב ( ויקרא ס' רלד, אחרי ס' סח, אחרי ס' פט )
ויש הבדל בין "מחוץ לעיר" ובין "מחוץ למחנה". ש'חוץ למחנה' הוא דוקא במקום שיש לו דין מחנה כגון בירושלים או בערי חומה ( מצורע ס' צה )
כלל רעג
שם "גר", עיקר הנחתו מצד שגר בארץ לא לו, אם מרחוק אם מקרוב. והכנענים שקיבלו ז' מצוות היו "גר תושב". והבא מרחוק ונתגייר הוא "גר צדק". ושניהם נקראים בשם 'גר' סתם.
- ונלמד תמיד מענינו,
- או על ידי שכפל שם 'גר' ב' פעמים, אחד לגר צדק ואחד לגר תושב,
- או על ידי היקש וכדומה.
( אחרי ס' עה, אחרי ס' קכב . קדושים ס' כא. ועיין עוד אמור ס' פו, בהר ס' יד, וסימן עב, וסימן צד )
כלל רעד
ויש הבדל בין "הגר בתוככם" ובין "הגר אתכם". שלשון "הגר אתכם" בא על מי שנתגייר מקרוב, ולשון "הגר בתוככם" מורה שנתגייר זה ימים רבים. וכן לשון "גר בישראל" מורה שגר מכבר . ( אחרי ס' עה . קדושים ס' פא, קדושים ס' פג )
כלל רעה
שם זקן יבוא לפעמים על מלא ימים ולפעמים יבוא על נשיאי העם וחכמיהם. ויש בזה כלל. שכל מקום שבא שם 'זקן' בלא סמיכות ובלא כינוי ובלא ה"א הידיעה -- מובנו לרוב זקן בימים ( אם לא במקום שיש הוכחה שבא על החכמה, כמו בשכפל את הלשון "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" כמו שבארנו (קדושים ס' פ) ). אבל בכל מקום שבא בכינוי או בסמיכות או בה"א הידיעה -- יכוין על זקן נשוא פנים מופלג בחכמה. חוץ כשמדבר מזקני עכו"ם ורשעי ישראל שאז יהיו הזקנים לפי העם ( ויקרא ס' רמט )
(עריכה)
(עריכה)
בשמות בעלי חיים נוכל להבדיל בין השם שנקרא בו מיום הולדו -- שלא נגזר ממנו לשון נקבה מלשון זכר [כמו גמל שפן חזיר שור ושה. וכן ארנבת יונה חסידה, שיאמר לזכר ולנקבה], ובין שם התואר שנקרא בו על שם שניו וגדולו שנמצא ממנו לשון נקבה [כמו פר פרה, כשב כשבה, לביא לביאה] ( ויקרא ס' י, אמור ס' קלא ).
- כי שם "כבש" הוא בן שנה, ואחר שנתו נקרא בשם "איל" (ויקרא ס' רפג). ומה שאמרו חז"ל דגם בן יומו קרוי 'איל' -- היינו בלשון בני אדם; אבל בלשון התורה הוא שם התואר על הכח והגידול ( ויקרא ס' ש[1] ). וכן שם "שעיר".
- אבל "צאן" הוא שם המין ולכן הוסיף "ואם מן הצאן..כשבה או שעירה" ללמד שגם חרשת וננסת כשרים . ( ויקרא ס' שכג, ויקרא ס' שכד. ועיין עוד ויקרא ס' קעח )
- ^ נפל כאן טעות סופר וצע"ע איך לתקנו -- ויקיעורך
(עריכה)
וכן השמות "עגל - פר" נקראו על שם גדולם; תחילה הוא עגל ואחר כך נכנס לכלל פר. והוא בשנה שניה לר' אליעזר ובשנה ג' לחכמים . ( ויקרא ס' רח )
(עריכה)
ויש פלוגתא ב-"עגל בן בקר" וכן ב-"פר בן בקר".
- שיש אומרים שפירוש 'עגל בן בקר' -- מלת 'בן' כמו 'בן חיל'; עגל שהוא בקר, דהיינו גדול בשנה ב' לחכמים. ו'פר בן בקר' -- מלת 'בן' מציין הצעירות כמו 'בני יונה' 'בני נשר', והוא בשנה ג'.
- ויש אומרים 'בן בקר' -- עגל ממין הבקר; כי נמצא עגל במינים אחרים כמו שהוא בשם גדי, עיר, כפיר עופר, ובתורה לא נמצא אצל קרבנות 'פר' סתם רק 'פר בן בקר' . ( ויקרא רח באורך)
(עריכה)
וכל אורייתא כבש כבשים, בר מן ארביסר בלישנא דקדם שי"ן לבי"ת. ובארתי ד-"כשב וכשבים" נוטה יותר על שם המין ותמיד בא מין אחר סמוך לו, כמו "בקר בכשבים ובעיזים". ובמקום שלא בא על כוונה זו בא כן מצד חוזק גופו ואלייתו ובא לרבות את האליה . ( ויקרא ס' קעח, ויקרא ס' רצא )
(עריכה)
"וכבשים ועזים", וכן "תורים ובני יונה" -- לא בא שם המין בלשון יחיד מפני שהוא שם התואר כנ"ל. מה שאין כן בשם העצם, נאמר "ויהי לי שור וחמור צאן" . ( ויקרא ס' עז )
(עריכה)
תורים ובני יונה הם שני משפחות נפרדות ממין הזה. היונה נוחה להיכנע, לא כן התור. התור הוא מעופות הנוסעים ולא היונה.
ובני יונה הם הצעירים מן המין. כמו "בן ראמים, בני צאן, בני נשר". וממה שכתב תמיד "תורים ובני יונה" ולא בהפך -- מבואר שתורים גדולים ובני יונה קטנים ( ויקרא ס' עד )
(עריכה)
לדעת חכמי הגמרא יש הבדל בין "עוף" ובין "צפור". שעוף הוא שם הסוג וכולל טהורים וטמאים, וצפור מיוחד רק לטהורים (אם לא כשאמר "צפור שמים" או "צפור כנף"). ויש בזה פלוגתא בספרי ובירושלמי. ודעת הספרא שגם 'צפור' הוא שם הסוג ( מצורע ס' יא )
(עריכה)
שם חיה ושם בהמה ישמשו לפעמים לשם הסוג ולפעמים לשם המין.
- דהיינו שם 'חיה' תכלול לפעמים כל בעלי חיים אשר בארץ, אף העוף;
- ולפעמים תכלול חיה ובהמה לבד;
- ולפעמים הוא שם מיוחד על חיות המדבר.
וכן שם 'בהמה' בהבנה הסוגיית תכלול גם החיה. ולפעמים הוא שם מיוחד לבהמת היישוב לבד. וכל מקום שיגביל שם 'בהמה' נגד שם 'אדם' הוא שם הסוג. והכל לפי ענין הכתוב. שמן הענין נבין אם הוא שם הסוג או שם המין . ( שמיני ס' סו . ועיין שם שמיני ס' צה ואמור ס' קכט )
(עריכה)
האדם אף שנאמר בו "נפש חיה", לא נקרא בשם 'חיה' (ולא כפי הנראה משטחות דברי הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות) .( שמיני ס' עב ).
וחיית הים נקראים בשם "חיה אשר במים". ובלשון "נפש חיה אשר במים" נכלל גם חיית הים שיש לה צורת אדם . ( שמיני ס' פ )
וגם בלשון 'בהמה' נכלל גם ברואי הים, עד שהוצרך לומר "מכל הבהמה אשר על הארץ" . ( שמיני ס' סה )
(עריכה)
בשם בהמה וכן בשם חיה נכלל גם הכלאים ( צו ס' קלו, שמיני ס' סד ) ואם באו בהבנה הסוגיית נכלל גם כלאים מחיה ובהמה יחד ( שמיני ס' סד )
(עריכה)
שם בהמה בהבנה המדויקת הוא אחר שיצא לאויר העולם, ובהבנה המורחבת כולל גם העובר במעי אמו. כגון כשאמר "כל הבהמה" מרבה גם העובר . ( שמיני ס' ק. ועיין עוד בזה בחקותי ס' עד )
(עריכה)
(עריכה)
שם "אהל מועד" בא לפעמים בדוקא על אהל מועד שבמדבר, ולפעמים בא לדוגמא והוא הדין המקדש שנבנה אחר כך. והכלל בזה שבמקום שבא רק לציין המקום -- בא לדוגמא. אבל אם בא משום קדושת המקום יש לטעות שאהל מועד דוקא, שקדושתו משונה מקדושת המקדש, ואז צריך ריבוי לרבות המקדש . ( צו ס' עד )
(עריכה)
"חצר אהל מועד" במובנו המדויק אינו כולל הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש . ( צו ס' לב )
(עריכה)
יש הבדל בין שם "משכן" ובין שם "אהל מועד". ששם 'משכן' הונח מצד צורתו, שעשוי להיטלטל ולשכן בעת החניה. ושם 'אהל מועד' הונח מצד תכליתו, שייעד שכינתו שמה.
ולכן בכל מקום שדיבר מצד צורתו או מן המסעות קראו בשם 'משכן', ובכל מקום שדבר מן העבודות והקרבנות קראו בשם 'אהל מועד' . ( אחרי ס' צד )
(עריכה)
שם "מזבח" כולל גוף המזבח וגגו וקירותיו ויסודו. וגם הכבש בכלל 'מזבח' בדרך ההרחבה. אבל כשפורט את חלקיו כמו "קיר המזבח" וכדומה -- אין הכבש בכלל מזבח . ( ויקרא ס' פג, ויקרא ס' קמב )
אולם כשאמר "אל המזבח" (ולא "על המזבח") -- גם הכבש בכלל. וכן מורה אף שקרב אליו ואינו על גביו . ( ויקרא ס' קמב, ויקרא ס' רעד )
(עריכה)
( ירך המזבח ) -- השמות פנים, אחור, כתף, שכם, צד, ירך הושאלו מן גוף האדם אל עצמיים בלתי בעלי איברים.
- ובבית יש הבדל בין בית שארכו יתר על רחבו ולפניו חצר; שאז נקרא החצר בשם "פנים", ושני צדדיו הם "כתפי הבית", וחלקי הבית הקרובים למערב הם "ירכתי הבית", וצד מערב נקרא "אחור".
- ובבניין מרובע נקרא צד מערב בשם "ירך".
והמזבח שהכבש שלו היה בדרום, צד דרום היה "פני המזבח" וצד צפון הוא "הירך" . ( ויקרא ס' סה )
(עריכה)
יש הבדל בין שם "קדם" ושם "מזרח" . ששם 'מזרח' מציין זריחת השמש ושם 'קדם' מציין הצד הקודם במעלה או במקום. ויען שהשמש יוקדם לזרוח במזרח נקרא צד מזרח 'קדם'.
וכן צד המזרחי של הבתים והערים נקרא בשם 'קדם', כי בימי קדם היו פתחיהם למזרח. ולכן במקום שצריך לבאר שצד מזרח יוקדם יאמר "קדמה מזרחה" . וכן בבית שאין פתחו במזרח לא יצדק על מזרח שם 'קדם' . ( ויקרא ס' פו )
(עריכה)
יש הבדל בין השמות עבר . צד . צלע . קצה . סוף . פאה . שפה.
- שם "צלע" הונח על גשם שיש לו ארך ורוחב וגובה. ועיקר שם 'צלע' על צלעות הצדדים.
- שם "קצה" בא על דבר שטחיי, ובמרובע יהיו הקצוות בארבע הזויות.
- שם "פאה" בא לציין הרוח של איזה דבר.
- שם "צד" בא על דבר שהוא בצד דבר אחר.
- ושם "עבר" בא על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה.
- ושם "סוף" מגביל לשם 'ראשית' והונח לשני צדדי האורך.
- ושם "שפה" על חוט המקיף הדבר סביב סביב .
( קדושים ס' טו, קדושים ס' עד )
(עריכה)
יש הבדל בין "פתח" ובין "דלת". שהחלל שבו נכנסים נקרא 'פתח', והסותם והנועל את החלל נקרא 'דלת'. ואם יריעה פרושה שם יאמר "מסך פתח המשכן".
ולכן במה שכתוב "ושחטו פתח אהל מועד" פירשו שצריך שיהיה הפתח פתוח. דאין לפרש נגד הפתח דהא כתוב גם כן "לפני אהל מועד" . ( ויקרא ס' קסד )
(עריכה)
יש הבדל בין "חצרים" לבין "ערי הפרזי". 'החצרים' הם כפרים שעל פני השדה שישבו בהם עובדי האדמה. וערי הפרזי הם ערים שאין להם חומה, ולכל הפחות צריך שיהיו בעיר ג' חצרות של ב' ב' בתים. ( בהר ס' סא, בהר ס' סב ) .
ולשון "עיר חומה" לא נמצא בשום מקום בתנ"ך. רק "עיר מוקף חומה". ועל כן במה שכתוב "בית מושב עיר חומה" פירשו שנתקדשה בקדושת ערי חומה . ( בהר ס' נג )
(עריכה)
(עריכה)
דרך הלשון לציין קישור הזמן על ידי ב' הנלוה אל המקור -- "בבואם אל אהל מועד או בגשתם". ולפעמים יציינהו על ידי מילת "בעת".
אולם אם יציינהו על ידי מילת "ביום" - יהיה באחד משני פנים.
- או שרצה לומר שהוא דוקא ביום ההוא, לא ביום אחר;
- או שבא במובנו המדויק -- יום דוקא, ובא למעט את הלילה ( צו ס' מ באורך. ועוד ויקרא ס' שפט, וצו ס' קיד, וסימן קטז, וסימן קנט, וסימן קסב . תזריע ס' ח, וסימן ט, וסימן יא, וסימן ס, וסימן פז, וסימן קכט . מצורע ס' ג, וסימן ה, וסימן לה, וסימן צא[1], וסימן קיז, וסימן קנג )
וכן במקום שנזכר מילת "יום" עם המספר -- יום הראשון , יום השביעי -- ממעט לילה . ( שם, אמור ס' קצה )
- ^ כאן תיקנתי ובדפוס כתוב בטעות 'סימן צ' -- ויקיעורך
(עריכה)
ויש הבדל בין עת ובין יום. שמלת 'עת' נאמר על כל חלק מחלקי הזמן, בין על עתי השנה בין על הזמן הכולל. ומלת 'יום' מציין היום לבד . ( אחרי סימן ו. ועיין אמור ס' קסו )
(עריכה)
ויש הבדל בין מלת "עת" ובין מלת "כל ימי" , "כל הימים". כשרוצה לציין המשך הזמני של איזה דבר יציינו במלת "כל ימי" , "כל הימים". וכשירצה לציין מתי חל איזה דבר בנקודה מיוחדת מן הזמן יציינו במלת "עת" . ( מצורע ס' קפז )
(עריכה)
ויש הבדל בין עת ובין מועד. מלת "עת" מציין נקודה הזמניות המחויבת לאיזה דבר מצד הסדר הטבעי, ומלת "מועד" מציין נקודה זמנית נגבלת על ידי הדת או ההסכמה . ( אחרי ס' נז )
(עריכה)
ויש הבדל בין יום ובין בקר. ששם 'יום' נאמר על היום כולו, ושם 'בקר' על ההשכמה . ( צו ס' מ, תזריע ס' י )
ו-"בין הערבים" הוא לפעמים משש שעות ולמעלה, ופעמים סמוך לערב. ויש הבדל בין "ערב" ובין "בין הערבים" בשימוש הלשון. כי שם 'ערב' כשמגביל אל 'בוקר' יחלק היום לשני חצאים, אבל שם 'ערב' המגביל אל שם 'יום' הוא לילה ממש, ובזה צריך לומר 'בין הערבים' שמציין אחר חצות יום. אבל כשבא שם 'בין הערבים' מגביל אל 'בוקר' הוא סמוך לחשכה; כי על אחר חצות היה לו לציינו במלת 'ערב' . ( אמור ס' קמט )
(עריכה)
וכל מקום שבא שם הזמן כפול להוראת הכללות -- יבוא בלא אות היחוס או יבוא אות היחוס על שם הראשון בלבד, לא על השני.
ולכן במה שכתוב [בבקר בבקר . יום ביום . חדש בחדש . שנה בשנה] לא פירשוהו חז"ל על הוראות הכללות. ויש בזה כללים . ( צו סימן טז )
(עריכה)
- כשאמר "יום ביום" פירושו - לפי ענין היום, היינו מעניינא דיומא, והוא קרוב עם "דבר יום ביומו". רק כשאמר "ביומו" פירושו דוקא באותו יום ולא ידחה ליום אחר. וכן "שבת בשבתו" . ( צו סימן טז )
(עריכה)
- וכשאמר "שנה בשנה" פירושו שיכול לכנס משנה לחברתה. וזה מבדיל בינו ובין "שנה שנה", בלא אות היחוס שבא להוראת הכללות ופירושו בכל שנה . ( צו סימן טז ):
(עריכה)
- וכשאמר "בבקר בבקר" פירשו חז"ל ששם 'בוקר' השני מבאר את הראשון. כי שם 'בוקר' בהרחבה יהיה עד חצות (שמשם ואילך מתחיל הערב ובין הערביים), ובדיוק הוא בהשכמה ממש, ומפרש ש'בוקר' זה הוא בבוקר - פירוש: בהשכמה . ( צו סימן טז )
(עריכה)
- וכן כשאמר "ביום ביום" פירושו שיום זה יהיה ביום, לא בבוקר. כי שם 'יום' בהרחבה כולל כל היום, ובדיוק הוא מגביל אל בוקר ומתחיל אחר חצות. וזה שכתב "ביום ביום" רוצה לומר שיהיה ביום, לא בבקר ( צו סימן טז )
- ומה שכתוב "ביום השבת ביום השבת יערכנו", פירשו שמה שכתב "ביום השבת יערכנו" הוא מאמר פוסק בפני עצמו . ( אמור ס' רכט )
(עריכה)
ויש הבדל בין "ביום אחד" ובין "ביום ההוא". "ביום ההוא" היינו היום עם הלילה שאחריו, ו"ביום אחד" הוא דוקא יום ולילה שלפניו כמו במעשה בראשית . ( אמור ס' קלד ).
וכל מקום שאמר "ממחרת" הוא דוקא היום שלאחריו ואין הלילה בכלל . ( צו ס' קטז )
(עריכה)
וכשאמר "כל הלילה" -- לפעמים יפורש כל הלילה ממש ולפעמים פירושו מקצת הלילה (עד שלכן הוכרח בכל מקום להוסיף "כל הלילה עד הבוקר"). והכלל בזה שאם כוונת המאמר וחדושו על קצהו הראשון או על שלא הפסיק בינתיים -- יתכן שיפורש על קצהו הראשון והוצרך לבאר "עד הבקר" . ( צו ס' ה )
(עריכה)
וכן פעל ’לון’ יפורש לפעמים על מקצת הלילה, והוצרך להוסיף "עד הבקר". ובמקום שאין לטעות הוסיף "עד הבקר" שלא נפרש על לינות הרבה, כי מצאנו פעל 'לון' על ההתמדה לילות הרבה ( קדושים ס' לא )
(עריכה)
מילת "תמיד" מציין שיהיה הדבר בלא הפסק. ויש תמידות החלטי שאינו נפסק רגע, ויש תמידות סדורי שחל בכל פעם בנקודה מיוחדת מן הזמן ולא תשתנה, כמו בכל בוקר או בכל שבת.
וזה ההבדל בין תמיד ובין כל הימים. ש'כל הימים' מציין שלא יופסק הדבר באיזה זמן ואינו מציין התמידות, לא ההחלטי ולא הסדורי. ו'תמיד' מציין התמידות ואינו מציין שלא יופסק התמידות באיזה זמן . ( צו ס' כ )
(עריכה)
יש הבדל בין שנה סתם שחשבינן תמיד לשנות עולם ובין כשאמר בן שנתו שחשבינן לשנה שלו מיום אל יום . ( תזריע ס' כד )
(עריכה)
"מלאת הימים" מורה שהזמן המוגבל לאיזה דבר נשלם עד קיצו . ( תזריע ס' כא )
וכל מקום שבא שם ’ימים’ על שנה יכוין על שנת המחזור מיום ליום . ( בהר ס' נד ) תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק תבנית:אילת השחר (מלבי"ם) פרק