התורה והמצוה ויקרא ה ב-ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן שא[עריכה]

ויקרא ה ב:
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[א] "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא".   הזקנים הראשונים היו אומרים, יכול אפילו נגע אדם במגע טומאות יהא חייב?    תלמוד לומר 'בנבלת חיה..בנבלת בהמה..בנבלת שרץ"-- מה אלו מיוחדים שהן אבות הטומאה, יצא דבר שאין אב הטומאה.


[ב] ר' עקיבא אומר יכול אפילו נגע באוכלין במשקין ובכלי חרס יהא חייב?    תלמוד לומר 'בהמה'-- מה בהמה מיוחדת שהיא אב הטומאה, יצאו אלו שאינם אבות הטומאה.

  • [ג] או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו!  מה בהמה טמאה מיוחדת שחילק מגעה ממשאה, ומשאה אב הטומאה לטמא-אדם-לטמא-בגדים -- אף איני מרבה אלא את כיוצא בה! ואת מה אני מרבה? --את רוב מי חטאת והמרכב; שחילק מגען ממשאם ומשאם אב הטומאה לטמא-אדם-לטמא-בגדים.
  • כשהוא אומר "בכל דבר טמא"-- לרבות את מיעוט מי חטאת והמשכב והמושב; ששוה מגען למשאן ועשאן אב הטומאה לטמא-אדם-ולטמא-בגדים.
  • כשהוא אומר "בכל דבר טמא"-- לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר; שאין מטמאין לא במגע ולא במשא.
  • וכשהוא אומר "בכל דבר טמא"-- לרבות הסככות והפרעות והקירוי, דברי ר' יהודה.


או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה..לכל טומאתו:    ממה שכתב תחלה דרך כלל "בכל דבר טמא", ואחר כך פרט הפרטים, ואחר כך חזר וכלל "לכל טומאתו" -- סבירא להו להזקנים הראשונים [במשנה א] דדרשינן כל התורה בכלל ופרט וכלל ולא מרבינן אלא כעין הפרט; שכל הפרטים שחשב, כולם הם אבות הטומאה. לא אם נגע במגע טומאות (רוצה לומר בדבר שנגע באב הטומאה שאינו אלא ראשון לטומאה), שהנוגע בראשון אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו.


ורבי עקיבא ששמש את נחום איש גם זו דורש כל התורה בריבה ומיעט וריבוי (כמ"ש בתוספתא דשבועות ובגמרא (דף כ.)) וריבה הכל, אף מה דלא דמי לפרטא, והמיעוט אינו ממעט רק דבר אחד דלא דמי לפרטא כלל. ולכן אמר [במשנה ב] שהמיעוט אינו ממעט רק אם נגע באוכלין ובמשקין ובכלי חרס שהם אינם נעשים אב לעולם (וכמו שבאר הטעם ברש"י עירובין (דף קד:)), אבל אם נגע בכלים ואדם שהם ראשון לטומאה -- לא מתמעטי מן המיעוט כיון שיכולים להיות אב הטומאה על ידי מדרס הזב ומגע המת. ולמעט אוכלים ומשקים וכלי חרס כתב קרא בנבלת בהמה טמאה ובא להקיש-- דרק דומיא דבהמה טמאה שהם נעשים אב הטומאה, לא אוכלים ומשקים וכלי חרס שאין נעשים אב הטומאה.    [רצונו לומר, דבהמה טמאה מיותר, וכמ"ש בחולין (דף עא.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה, ורבי עקיבא לא סבירא ליה דרשא דרבי שם שבא ללמד שמדבר בטומאת קדש, דכבר למדה (לקמן משנה י) מבנין אב. ורבי לשיטתו דדריש כללא ופרטי ובא להקיש דומיא דבהמה שהיא אב הטומאה]


[ביאור משנה ג] והנה פה יש שלשה ריבויים. ( א ) שאם היה אומר "אשר תגע בטמא" כולל כל טמא שיהיה. ( ב ) ובמה שהוסיף "בכל טמא" שמלת "כל" מציין הכללות - הרי ריבה כללות יותר. ( ג ) ובמה שהוסיף "בכל דבר טמא", שמלת "דבר" הבא במשפט-מחייב מורה הכללות כמו שבארתי זה למעלה (סימן ?) - מרבה כללות יותר.  ובאר זה לשיטת רבי עקיבא מפני שאחר שכתוב בהמה טמאה ללמד ממנה בהיקש -- רק הדומה לבהמה טמאה -- בזה נוכל לטעות שצריך שידמה לבהמה טמאה בכל הצדדים:

  • ( א ) נאמר כמו שבהמה טמאה חלוק מגעה ממשאה (כמ"ש "כל הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו" (ויקרא יא, כד)) ומשאה אב הטומאה (ר"ל לא כשרץ שגם כן חלוק מגעו ממשאו לקולא (שאינו מטמא במשא רק במגע), אלא להחמיר - שהנושא את הנבלה טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שהוא לבוש או נוגע בהם בשעת משאו) ובזה נרבה רק רוב מי חטאת [רוצה לומר מי חטאת שיש בהם כדי הזיה, דתנן בהם (משנה כלים פ"א מ"א) שהם מטמאים את האדם במשא לטמא בגדים וחשוכי בגדים במגע] והמרכב [דכתיב ביה (ויקרא טו, ט) "וכל המרכב..וכל הנוגע יטמא עד הערב והנושא..יכבס בגדיו"].
ובזה, מריבוי האחד מרבינן אף המשכב והמושב ששוה מגעם למשאם לחומרא, שגם מגעו מטמא בגדים; וכן אף מעוט מי חטאת (ר"ל מי חטאת שאין בהם כדי הזיה) שאין מטמא במשא כמו שלמדו זאת בנדה (דף ט.). וקמ"ל דגם בזה מביא עולה ויורד.
  • ( ב ) ומריבוי השני הנמצא במלות "בכל דבר טמא" מרבינן השורף הפרה והפרים (והוא הדין שעירים הנשרפים) והמשלח את השעיר -- שהם אין מטמאים לא במגע ולא במשא, ר"ל שאין טומאה אלא למתעסק בשריפתן או בשלוח מגזירת הכתוב, אבל הם עצמם אין מטמאים כמו שאמרו (משנה פרה פ"ח מ"ג) פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמם אין מטמאים בגדים [ובתוספתא (פ"ק דשבועות) אומר עוד טעם מפני שטומאתן מפני קדושתן].
  • ( ג ) ומריבוי השלישי הנמצא במלות "בכל דבר טמא" מרבה הסככות והפרעות והקירוי. והוא כפי שכתב הרמב"ם (פ"יג מהל' טומאת מת ה"ב) ובפירוש המשנה אהלות (פרק ח מ"ב) בפירוש "סככות ופרעות" דהסככות הם הענפים היוצאים מן האילן והפרעות הם האבנים היוצאים מן הגדר, אם הם חזקים ובריאים לקבל מעזיבה בינונית-- מביאין וחוצצין מן התורה; ואם אינם ראוים לקבל מעזיבה בינונית אלא הם נופלים-- הרי אלו מביאים מדבריהם ואינם חוצצים.
[כי לפרש"י ותוס' (דף נז.) (דף נד:) שהם ספק טומאה או טומאה דרבנן, אי אפשר שירבה אותם מן התורה לחייב על ביאת מקדש].
וסבירא ליה לר' יהודה שאף ביכולים לקבל מעזיבה בינונית -- אין הנזיר מגלח, כמ"ש בירושלמי (פ"ז ה"ג) אמר ר' יוחנן סככות ופרעות תורה הם אצל תרומה ואין הנזיר מגלח.    ואף שבגמרא שלנו (דף סח.) אומר דסככות ופרעות שאין הנזיר מגלח הוא כאהל דרבנן -- יש לומר דלר' יהודה לא משכחת סככות ופרעות דרבנן, דהא אית ליה "רואין" כמו שאמרו בעירובין (דף יג:) אמר ר' יהודה היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו הוא של מתכת, ולדידיה אף שאין יכולים לקבל מעזיבה בינונית הם מן התורה. וכן מדעת הרמב"ם (פ"ז מהל' נזירות ה"ו) משמע שבכל סככות ופרעות אין הנזיר מגלח. ומרבה לה שחייב על ביאת המקדש.
ולית ליה לר' יהודה האי כללא דפרק כ"ג (דף נו.) דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב על ביאת מקדש. ורבי עקיבא דאיירי בברייתא עד השתא יסבר האי כללא דכל טומאה דאין הנזיר מגלח עליו אינו חייב עליו על ביאת מקדש. ועיין תוס' ברכות (דף יט.) ד"ה מדלגין.
ומפרש בתוספתא (פ"ק דשבועות) דרבי עקיבא סבירא ליה שמלת "דבר" בא לרבות את הנגעים שטומאתם וטהרתם תלוי בדבר הכהן, על פי מה שבארתי במקום אחר שדרך חז"ל לדרוש מלת "דבר" מענין דיבור.

סימן שב[עריכה]

ויקרא ה ב:
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[ד] "בנבלת חיה..." - מה תלמוד לומר "טמאה"?    שיכול, אין לי אלא כולה; כזית מנין? תלמוד לומר "טמאה".

[ה] "בנבלת בהמה..." - מה תלמוד לומר "טמאה"? שיכול, אין לי אלא נבלה עצמה; קרנה, שערה, חבורה מנין? תלמוד לומר "טמאה".

[ו] "בנבלת שרץ..." - מה תלמוד לומר "טמא"? שיכול, אין לי אלא בשרו; דמו, צרופו, ערובו מנין? תלמוד לומר "טמא".


בנבלת חיה טמאה:    תואר "טמאה" מיותר, דאין חילוק לענין נבלה בין חיה טמאה וטהורה ובין בהמה טמאה וטהורה.


ואמר בתוספתא דשבועות:

אין לי אלא בהמה וחיה טמאים; טהורים מנין? תלמוד לומר "או בנבלת שרץ טמא". א"ר יאשיה וכי יש בשרץ טמא וטהור?! אלא כמו שלא חלקת בשרץ בין טמא וטהור כך בבהמה לא תחלוק בין טמא וטהור - רצונו לומר כמו ששרץ טמא אי אפשר לפרש שטמא לאכילה, רק שנבלתו מטמא (דהיינו שמונה שרצים), כן מה שכתוב "בנבלת חיה טמאה" - "טמאה" הוא שם התואר לנבלה    - ר"ל נבלה טמאה של חיה, ומשמיעני אם יש בנבלה משום טומאה; ומרבה כזית שהוא שיעור לטומאה כמו שלמד בספרא (שמיני פרשה י מ"ז).

וכן מה שכתב "בנבלת בהמה טמאה" פירושו בנבלה טמאה של בהמה ומרבה קרני' ושערה חבורה, ר"ל קרנה ושערה המחוברים לכזית בשר, דטמא משום יד ושומר כמ"ש בספרא (שמיני פרשה י מ"ב).

וכן מה שכתב "בנבלת שרץ טמא" - ר"ל בנבלה הטמא בשרץ ומרבה דמו (כמו שלמד (שמיני פרשה ה מ"ב)). וצרופו וערובו רצונו לומר עירובו שמצטרף זה עם זה, דם בדם, ובשר בבשר, ודם בבשר כמו שלמד (פרק ז מ"ז).

ועיין בחולין (דף ע.) דר' יוסי הגלילי דריש זה לענין בהמה שמת עוברה תוך מעיה-- בטמאה טמא ובטהורה טהור. והכא כרבנן.

ומה שאמר רבי בשבועות (דף ז) אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה? הוא קושיא אחרת, שלא יכתב "בהמה" כלל.

סימן שג[עריכה]

ויקרא ה ב-ג:
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[ז] "ונעלם ממנו"-- ונעלמה ממנו טומאה.

  • או יכול ונעלם ממנו מקדש?...     תלמוד לומר "ונעלם ממנו והוא טמא.."-- על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, דברי רבי עקיבא.

ר' אליעזר אומר, "השרץ..ונעלם ממנו"-- על העלם שרץ הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש.

ר' ישמעאל אומר, "ונעלם ממנו..ונעלם ממנו" שתי פעמים לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.


ונעלם ממנו:    לפי הפשט קאי על הנושאים הנזכרים פה. ופליגי בה בספרא (מובא במשנה שבועות (דף יד:)). לר' אליעזר מוסב על שם "שרץ טמא", שהשרץ שנטמא בו נעלם ממנו. ודעת רבי עקיבא שמה שכתוב "והוא טמא" מורה הפך וסתירה, שזה גדר מלת "והוא" (כמ"ש בסימן רצח) -- שנעלם ממנו (טומאה ובאמת) הוא טמא -- מבואר שהטומאה נעלמה ממנו.

[ובגמרא (דף יח:) פליגי.
לחזקיה ועולא יש ביניהם נפקא מינה לדינא. דלר"א צריך שידע אם בשרץ או בנבלה איטמי, וסבירא ליה שמה שכתב "שרץ טמא" מיותר לזה, שנדע שעליו מוסב פעל "ונעלם" שהוא לשון זכר שלא נוכל לפרשו על בהמה וחיה שהוא שם נקבה.
ולר יוחנן ורב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו]


ור' ישמעאל סבירא ליה שלכן כפל פעל "ונעלם" שנית בפסוק שאחרי זה לרבות שכל העלמה שנפלה אצלו, אף שהיה ההעלמה בנושא שאסור לכנס אליו או ליגע בו בטומאה (שהוא מקדש וקדש)-- גם כן חייב.    ורבי עקיבא לשיטתו דדריש לקמן (משנה יא) "ונעלם" יתירה על שיהיה לו ידיעה בתחלה, וכן ס"ל לר' אליעזר. ור' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כמ"ש בגמרא שם (דף יט:) אייתר ליה "ונעלם" על העלם קדש ומקדש.

סימן דש[עריכה]

ויקרא ה ג:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[ח] "או כי יגע בטומאת אדם".  'אדם' - זה המת. "בטומאת אדם"-- זה טמא מת.


בטומאת אדם:    דבר שהוא עצם הטומאה - שאינו מקבל טומאתו מאחר, רק שטמא מעצמו ולא יצויר לו טהרה - יזכיר תמיד בשמו ולא יסמך לו תואר או שם "טומאה". כמו:  "והנוגע במי הנדה", "אשר יהיה עליו שכבת זרע", "ותהי נדתה עליו".    [ולכן במה שכתב (ויקרא טו, כו) "טמא יהיה כטומאת נדתה" דרוש בספרא (שם) כטומאת נדתה ולא כימי נדתה - כי על דם הנדה לא יצדק סמיכת שם "טומאה", רק על דבר שמקבל טומאה מאחרים ויצויר שיטהר שילוה בו שם "טומאה" בעודו טמא.]

ולפי זה על המת עצמו לא יצדק לשון "טומאת אדם" כי הוא טומאה דבוקו בעצמותו. רק "כי יגע באדם" או "בנפש אדם" כמו שכתוב "אנחנו טמאים לנפש אדם". וכשאמר "טומאת אדם" הוא טמא מת. וזהו שאמר ’אדם' - זה המת; "טומאת אדם"-- זה טמא מת.

והתוספתא (פ"ק דאהלות) חולקות על ברייתא זו וסבירא ליה שאין חייבים על טומאת מקדש אלא על המת לבד. ונחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"יג). ואין כאן מקום להאריך.

סימן שה[עריכה]

ויקרא ה ג:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

"טמאתו"-- לרבות זבים וזבות נדות ויולדות.

אין לי אלא ימי חומרן; ימי קולן מנין?    תלמוד לומר "לכל טמאתו".

"אשר יטמא"-- לרבות בועל נדה.


לכל טומאתו:    כינוי "טואמתו" מוסב על שם "אדם". טומאת "אדם" הוא טומאת המת (שהאדם הוא עצמו עצם המטמא), ו"טומאתו" הם הטומאות היוצאות מגופו שהוא מתטמא בהם ונקראים "טומאתו" בכינוי הקנין על שהם מגופו.

וממה שכתב "לכל" - שהיא מלת הכללות - לכלול גם ימי קולן דהיינו אחר שספרו ז' נקיים ועדן לא טבלו שאז אם ראו אינם סותרים את שלפניהם.

אולם מה שכתב "אשר יטמא" -- שמלבד שהוא מיותר שכבר אמר "טומאתו", עוד הוא מתנגד אל מושג "טומאתו" שהיא טומאה היוצאת מגופו, ו"אשר יטמא" משמע שקבלה ממקום אחר (וכמו שבארנו בסדר תזריע (סימן ה)) -- בארו חז"ל שמרבה בועל נדה; שמצד אחד הוא בכלל "טומאתו" כי דינו כנדה בעצמה וכטומאה היוצה מגופו, ובצד אחר נקרא "אשר יטמא" שקבל הטומאה מאחרים שהיא הנדה.

סימן שו[עריכה]

ויקרא ה ג:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

"בה"-- לרבות הבולע נבלת עוף הטהור.


אשר יטמא בה:    דע שיש הבדל בפעל 'טמא' בין כשבא על טומאת הגוף ובין כשבא על טומאת הנפש. שפעל 'טמא' הבא על טומאת הנפש בא אחריו שימוש הב' -- "אל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא יח), "אל תבקשו לטמאה בהם ונטמאתם בם" (שם יט), "ויטמאו במעשיהם" (תהלות קו).    אבל כשבא על טומאת הגוף לא יבא שום שימוש אחריו. רק אם ירצה לציין איזה יחוס שיש להטומאה עם המתטמא ממנה ואז יקשר בלמ"ד:  "לאביו ולאמו לא יטמא..ולאחותו הבתולה..לה יטמא" (שפירושו לו בשבילו, שיטמא לצורך אביו ואמו ולכבודם). וכל מקום שבא פעל 'טמא' על טומאת הגוף ובא אחריו שימוש הב' דרשוהו חז"ל תמיד.

כמו:

  • במה שכתב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב), נדרש בספרא מצורע (פרק ט מ"י) ובנדה (דף כד.).
  • וכן מ"ש (שם כב ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" נדרש בספרא אמור (פרק ד מ"יב יג) ובנדה (דף מ.).
  • וכן מלת "לו" הבא שלא לצורך כמו "בכל שרץ אשר יטמא לו" (שם כב ה) דריש בספרא שם (פרק ד מ"ד).
  • וכן בכל מקום כמ"ש באילת השחר (כלל שיב).


וכן מה שאמרו פה "אשר יטמא בה" דריש לרבות הבולע נבלת עוף טהור שאינו מתטמא ממנה רק בה. אם נכנסה הטומאה אל גוייתו, שבלע אותה.

ומאמר הספרא דפה הוכפל בפר' אמור (פרק ד מ"ד), והמעיין יראה שנדפס שם בטעות כי אין שם מקומו, וכמו שיתבאר אם ירצה השם.

סימן שז[עריכה]

ויקרא ה ג:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[ט] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות?

  • אילו נאמרו הקלות הייתי אומר: על הקלות - עולה ויורד, על החמורות - בקבועה! צריך לומר החמורות.
  • או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו הקלות הייתי אומר: על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור! צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.


מלבי"ם: והנה הטומאות שחשב (בפסוק ב) הם טומאות קלות - נוגע בנבלה, או בשרץ, או במי חטאת או במשכב ומושב שהם ראשון לטומאה. והטומאות שחשב (בפסוק ג) כולם הם חמורות: "כי יגע בטומאת אדם" משכחת בכלים שנגעו במת שהנוגע בם הוא אב הטומאה (וכדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש)) שחייב על ביאת מקדש. וכן זבים וזבות נדה ובועלה ובולע נבלת עוף טהור (אם נכנס למקדש בעוד הנבלה בבית בלועתו. שאם פירש ממטמאיו הוא ראשון כמ"ש בספרא (אחרי מות פרק יב מ"יג)).    וקשה, למה צריך לחשוב קלות וחמורות?


ותירצו חז"ל שאם יחשב רק הקלות נאמר דעל אב הטומאה יביא חטאת קבוע דהא טומאת מקדש וקדשיו הוא בכלל חייבי כריתות. ואם יחשב החמורות נאמר שעל הקלות פטור לגמרי.

סימן שח[עריכה]

ויקרא ה ג:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[י] ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו?   הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על הטומאה. מה ענוש ואזהרה אמורים להלן - על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן שחייב כאן-- על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו.


מלבי"ם:    והנה הכתוב סתם דבריו ואי אפשר שיהיה כפשוטו שהנוגע בטומאת המוזכרים יהיה חייב קרבן -- דלא הוזהרו ישראל מן הטומאה. וגם הכהנים לא הוזהרו על מגע נבלה ושרץ. רק הכתוב סמך על המבין שלא יחייב קרבן על השוגג רק על ענין שמוזהר וחייב עליו עונש מזיד, שאז חייב בשוגג קרבן להגן עליו מן העונש להיות כופר נפשו. וזה אם אכל קדש או נכנס למקדש בטומאה.

שעל הקדש ענש -- "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה" (ויקרא ז, כ) (שם כב, ג) (כמו שאמרו שלש כריתות אמורות בשלמים). והזהיר -- "בכל קדש לא תגע".   וכן על המקדש ענש (במדבר יט, כ), והזהיר (שם ה, ג).


ואף על גב דגם על תרומות ענש והזהיר -- למדו בשבועות (דף ו:) "טומאתו" "טומאתו" - והוא אחד מדרכי הקבלה אשר נדבר עליה אם ירצה השם בקונטרס מיוחד. וכן תרגם יונתן והוא מסאב ויקרב בכל קודשיא.

סימן שט[עריכה]

ויקרא ה ב-ג:
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם. אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יג:

[יא] ומנין שאינו חייב עד שיהיה בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים?    תלמוד לומר "ונעלם ממנו..ונעלם ממנו"-- שני פעמים, דברי ר' עקיבא.

רבי אומר "ונעלם ממנו" מכלל ידיעה; "והוא ידע" -- הרי שתי ידיעות.


ונעלם ממנו:    דעת רבי עקיבא שמה שכתוב "ונעלם ממנו והוא טמא..ונעלם ממנו והוא ידע", שמבואר אצלינו תמיד שמלת "והוא" שבא תחת שם הגוף מורה הפך וסתירה, שההפך של פעל "ונעלם" היא הידיעה. וההפך הזה יצויר: אם לפני ההעלמה (והוא הידיעה בתחלה), אם לאחר ההעלמה (והוא הידיעה הזו בסוף). נודע משני פעמים ונעלם...והוא. תחלה אמר 'ונעלם והוא היה טמא' - שהיא ידיעת הטומאה בתחלה שהיא הפך ההעלמה שאחריה, ואחר כך אמר "ונעלם..והוא ידע" -- הידיעה בסוף שהיה הפך ההעלמה שלפניה.

[עיין מה שכתב בזה רש"י ותוס' בשבועות (דף ד.) ומה שהאריך בזה בקרבן אהרן שכבר קדמו הרמב"ן בחידושיו וכן הריטב"א והר"ן. ואני לא באתי פה רק לפרש כפי דרך הפשט שיכיל דברי הספרא ושיטת התלמוד כפי הבנת הכתובים לפי הפשוט.]


ורבי סבר שמן פעל 'ונעלם' עצמו ידענו שהיה לו ידיעה בתחלה (כמו שיתבאר אחרי זה). [ובגמרא סיים על אותו ברייתא לרבי מה תלמוד לומר "ונעלם..ונעלם" ב' פעמים? חד להעלם טומאה וחד להעלם מקדש. ובקרבן אהרן רצה להגיה כן בספרא. והמעייין בירושלמי פרק קמא דשבועות (פ"א ה"ב) יראה שהוא תוספות מבעלי הש"ס דשם מצדד דרבי כרבי עקיבא סבירא ליה דאינו חייב על העלם מקדש]


אולם במ"ש רבי ונעלם ממנו מכלל ידיעה אמר בגמרא (שם דף ה):

מאי משמע. אמר רבא מדלא כתיב "והוא עלומה ממנו". אמר ליה אביי אלא מעתה גבי סוטה דכתיב "ונעלם מעיני אישה" מכלל דהוה ידע מעיקרא! אי הוה ידע מי בדקי לה מיא! וכולי. ותו גבי תורה דכתיב "ונעלמה מעיני כל חי" מכלל דאיכא דהוה ידע והכתיב "לא ידע אנוש ערכה". אלא אמר אביי קסבר רבי ידיעת בית רבו שמה ידיעה.
דברי רבא מיוסדים על אדני פז, כי יש הבדל בין הנפעל ובין הבינוני פעול. והוא על פי מה שכתב ר' אברהם דבלמיש בספר מקנה אברהם (מסילה כו בחלוקת הפעלים) שהקדמונים חלקו הבנין אל: ‏[1](א) עבר, (ב) ציוי, (ג) ועתיד.  והפילו מן הבנינים: (א) הבינוני, (ב) והפעול, (ג) והמקור [כי שלשה אלה הכניסו בשער השמות וקראו המקור שם-הפועַל, והבינוני שם-הפועֵל, והפעול שם-הפעוּל - עד ששמו השני אלה, ר"ל ההוה והפעול, שמות התוארים]. ושם האריך לחזק דעת הקדמונים. ושורש דבריו כי הבינוני מציין שהענין עשוי ואינו מציין שהענין עשוי בזמן מוגבל -- על כן אין מקומו בין הפעלים, עיי"ש.
ולפי זה הנפעל מציין זמן מוגבל שאז חל ההשתנות בעצם הפעול. הנפעל-העבר מציין שחל ההשתנות בזמן עבר, והנפעל-הבינוני מציין שחל ההשתנות עתה. אבל הבינוני-פעול אינו מציין שחל הפעולה בזמן מוגבל, רק שהפעולה נמצאת בעצם הפעול.

למשל, "בשם המלך אחשורוש נכתב" -- מציין עת פעולת הכתיבה.  "דבר נגלה לדניאל" -- מציין שנגלה אליו בזמן מוגבל.     אבל: "וימצא כתוב", "גלוי לכל העמים" -- מציין רק מציאת המכתב והגילוי, לא שנעשה זה באיזה זמן.

ולפי זה אחר שכל נפעל מורה שחלה הפעולה באיזה זמן, כשאומר "ונעלם" - בנפעל, מבואר שהיה ידוע בתחלה. שאם היה מציאות ההעלם נמצא תמיד מבלי השתנות היה ראוי שיאמר "והוא עלומה ממנו" בבינוני-פעול שאינו מציין רק מציאות הפעולה, לא שהתחדשה בזמן מוגבל. זה דעת רבא.
ואביי הראה לו שמצאנו נפעל "נעלם" שדינו כבינוני-פעול או כשם תואר - "ונעלם מעיני אישה" "ונעלמה מעיני כל חי" - שמציאות ההעלם קיים מתחלה ולא חל בזמן מוגבל, ודומה כשם התואר -- "כסף נבחר", "נבחר שם מעושר רב", "נאזר בגבורה" ; ונמצא גם בפת"ח -- "נאמַן ביתך" "נלעַג לשון".


אמנם לפי מה שפסק הרמב"ם (פ"יא מהל' שגגות) שצריך ידיעה בתחלה וידיעה בסוף, ושחייב על העלם קדש ומקדש, ומביא דרשה דרבי ד"ונעלם" מכלל שהיה לו ידיעה בתחלה (ולא סבירא ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה) -- על כרחנו צריך לומר שסמך עצמו על סתם משנה דריש פרק ב דשבועות (משנה שבועות פ"ב מ"א) נטמא וידע דמשמע שצריך שיהיה לו ידיעה אחר הטומאה, [וכמ"ש התוס' (דף ג.) ד"ה אי והרמב"ן בחידושיו (ריש פרק ידיעות הטומאה)]. ולפי זה להלכה העיקר כדברי רבא שמן נפעל "ונעלם" ידעינן שהיה לו ידיעה גמורה בתחלה.

כי אחר הדיוק יש להשיב על דחיית אביי כי יש הבדל בין הנפעל המקבל הפעולה מזולתו ובין הנפעל הבלתי מקבל פעולה. כי "ונעלם מעיני אשה" וכן "ונעלמה מעיני כל חי" - ההעלמה באה מסיבת פועל המעלים שהוא זולת המקבל הפעולה; שהאשה מעלמת מעשיה ועל ידי כן "ונעלם מעיני אשה", וה' העלים החכמה ועל ידי כן "נעלמה מעיני כל חי". ובזה יצדק הנפעל מצד שקבל פעולת ההעלמה מזולתו, הגם שהיתה ההעלמה מתחלתו, לא היה ידיעה כלל, כי חלה בזמן מוגבל מצד הפועל המעלים. למשל, בעת נטמאה האשה נעלם הדבר מעיני אישה, וכן ה' העלים החכמה מראשית. לא כן נפעל "ונעלם" פה, שאין לו מעלים זולתו, כי חלות ההעלמה הוא מצד הפעול בעצמו, לא יצדק הנפעל אם לא היה שינוי בעצם הפעול מצד עצמו - שתחלה ידע ואחר כך נעלם ממנו. מה שאין כן אם היתה עלומה מראשית, לא יצדק הנפעל שמורה חלות הפעולה באיזה זמן. בינה זאת.



  1. ^ הוספת סימני אותיות משלי, להקלת הקריאה - ויקיעורך