התורה והמצוה ויקרא ה א

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן רצג

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

• [א] אילו אמר "וְשָׁמְעָה", יכול האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" יהא חייב?...
• הין?! אם האומר אינו חייב, השומע יהא חייב?!
• זה יוכיח שהאומר אינו חייב והשומע חייב! [ב] אף אתה אל תתמה על האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" שאף על פי שהוא אינו חייב, השומע חייב!
• תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" - ואין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה, כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה".

אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה; מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה?    תלמוד לומר 'ושמעה אלה'/'ושמעה קול'-- לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה.

ושמעה קול אלה:    יש שמות רבות אשר בהתחברם יולד מהם מושג אחר, כמו:    מהומת מות. מצרי שאול. חרדת אלקים, וכדומה. וכן שם קול אם יתחבר אל השֵם, ירמז שאינו הדבר עצמה רק דומה לו; כמו "קול מלחמה במחנה", "קול פחדים באזניו" - רצונו לומר קול דומה למלחמה. וכן יהיה לרוב בשם סוגיי המתחבר אל שם אישיי שיולד מהם מושג אמצעי כמו שדרשו "קרבן מנחה"-- לרבות לבונה ויין ועצים - רוצה לומר קרבן הדומה למנחה; "זבח שלמים" -- מלת "זבח" מרבה יתר זבחים (למעלה סימן קנו); וכן רבים. וכמו שבארנו באילת השחר (כלל צה). וכל זה על ידי שהתחבר שם הסוג עם שם המין.

וכן פה. שם "קול" הוא שם סוג -- כל קול שיהיה. ושם "אלה" הוא שם אישי ובא רק על שבועה שיש בה אלה [כי זה ההבדל בין "שבועה" סתם שכולל המשביע חבירו בשם, בין שפורט עמה קללה בין לא (כמו שבועת אליעזר לאברהם ושבועת אברהם לאבימלך ושבועת יוסף ליעקב - שהיו בלא אלה; ושבועת יהושע שהיה באלה - "וישבע יהושע לאמר ארור האיש" (יהושע, ו). וכן "ואיש ישראל נשבע וכולי". ושם: "כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין" (שופטים, כא)). אבל "אלה" פורט רק אם הזכיר קללה בשבועתו כמו " וַיֹּאֶל שָׁאוּל את העם לאמר ארור האיש" (ש"א יד, כד) ושם "כי ירא העם את השבועה" (שם יד, כו)]    ועל ידי שהרכיב פה שני השמות -- "קול אלה" -- היינו אף שאינו שומע אלה ממש רק קול הדומה לאלה. כי המשביע בשם --גם אם אינו פורט את האלה-- כבר נשמע הקללה ממילא, כמ"ש "זאת האלה היוצאת וכולי כל הנשבע מזה כמוה נקה" (זכריה ה, ג).

וזהו שאמר בספרא שאם יאמר "ושמעה קול" נפרש כל קול שיהיה (כי שם "קול" הוא מושג סוגיי) עד שכולל כל קול ששמע (ותפס לדוגמא ששמע קול שיעבד עכו"ם שמתחייב קרבן עולה ויורד. ואף שהאומר אינו חייב קרבן כי חייב מיתה משום מסית [כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' עכו"ם ה"ה), ולא כקרבן אהרן], בכל זאת יתחייב השומע). ולכן אמר "אלה" שהוא קול של שבועה.    ואם יאמר "אלה" לבד נאמר רק שבועת האלה שפרט בה קללה.    אבל ממה שכתוב "קול אלה" היינו גם קול של אלה, אף שאינו אלה ממש; ומרבה אף שבועה שאין עמה אלה.

[והראב"ד והרמב"ן בחדושי שבועות גורסים "מנין אלה שאין עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה", וכן כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות ה"ב) שגם באלה לחוד מחייב. וכן הוא בירושלמי (סוף פרק שבועת העדות) (פ"ד ה"י) ר"י בשם ר' יוחנן לא שניא. הוא אלה בלא שבועה, הוא שבועה בלא אלה     ר"ל אין הבדל ביניהם, ששניהם הם קול אלה. לא אלה ממש, רק קול דומה לאלה. ורש"י גריס כגירסת הספרים.]

סימן רצד

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ג] רבי עקיבא אומר אין לי אלא מפי אחרים מזיד. מנין מפי אחרים שוגג? מפי עצמו מזיד? מפי עצמו שוגג?    תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"-- לרבות את כולן.

ונפש כי תחטא וכולי אם לא יגיד:    דע שאחרי החקירה והעיון במקרא ראיתי כלל חדש במאמרים התנאים. שכל מאמר-תנאי שהמשפט הראשון של התנאי מורכב מכמה תנאים - לא יבא לעולם מלת "אם" בינתיים - רק אחר שהזכיר התולדה של התנאי ומתחיל תנאי חדש, אז יתכן שיבא מלת "אם".

למשל, "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב) שהמאמר התנאי הזה מורכב מארבע תנאים: ( א ) שאנשים ינצו, ( ב ) שיגפו אשה הרה, ( ג ) שיצאו ילדיה, ( ד ) שלא היה אסון -- לא יתכן שיבא מלת "אם" בינותם. למשל, שלא יתכן שיאמר "אם יגפו אשה הרה" או "אם יצאו ילדיה" או שיכתב "אם לא יהיה אסון", רק אחר שגמר תולדת התנאי שהוא "ענש יענש" - אז יתכן שיבא מלת "אם" על חלוקה חדשה שיזכיר. וזה בדוק בכל מקום.

ובמקום שבא מלת "אם" קודם שהזכיר התולדה מתחיל ענין חדש המכוין במלת "והיה" כמו (במדבר, טו) "וכי תשגו ולא תעשו..והיה אם מעיני העדה נעשתה", וכן (דברים, כד) "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו"

[ופעם אחד חסר תיבת "והיה":    (שמות כ"א, י"ח-י"ט) "וכי יריבון אנשים...אם יקום" שפירושו והיה אם יקום. והמופת לזה ממה שהוא פסוק בפני עצמו].

[ועוד נמצא:    (שמות כב, ו) "כי יתן איש אל רעהו כסף...וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב" - וזה מפני שאמר אחריו "ואם לא ימצא הגנב" שהוא מלת החלוקה].

זולת זה אין פרץ ואין יוצאת מן החק הזה. לבד פה שאמר "אם לא יגיד" שמלת אם זרה, כי עדן לא הזכיר תולדת התנאי שהוא "ונשא עונו" (או "והיה כי יאשם...והתודה והביא את אשמו" שהוא התולדה העיקרית). והיה ראוי לאמר "ולא יגיד".

ודרש רבי עקיבא בספרא שמלת "אם" המיותרת בא לרבות שבכל אופן שלא יגיד - ישא עונו. כי בתנאים שהזכיר כתוב "ושמעה קול אלה" שהוא השומע מפי אחרים, ולא נדע השומע מפי עצמו --בין מזיד בין שוגג. וכן מדבר בעובר בזדון דהא לא כתיב כאן "ונעלם ולא נדע" אם עבר בשוגג (היינו שגגתה עם זדון העדות כמ"ש בגמרא), ועל ידי שאמר "אם לא יגיד" מורה שהוא תנאי חדש נפרד מתנאים הקודמים, שכל שלא יגיד בכל אופן - ישא עונו (וכמ"ש בגדר מלת "אם" (בסימן קס וסימן קעט) וכמה מקומות).

ובתוספתא (פ"ג דשבועות) המשביע בפני גוים בפני לסטים בפני מוכסין-- פטור, שנאמר "כי תחטא אם לא יגיד"-- כשיחטא אם לא יגיד, ולא כשהוא חוטא כשיגיד    בא גם כן לתקן זרות מלת "אם" פה. ופירש שמלת "אם" מורה שהוא תנאי בפני עצמו --כי תחטא אם לא יגיד-- וכולל במובנו שלילה (אם חוטא בהגדתו) והם הנקראים בהגיון "משפטים ממעטים" שדינם כמשפט כפול שמוציא(?) ההפך, כידוע.

והתוספתא לשיטתה שאמרה (פ"ד דשבועות) שמע מפי עצמו מנין? תלמוד לומר "כי תחטא"-- לרבות השומע מפי עצמו, דברי ר' שמעון. ריב"י אומר קל וחומר הוא וכולי. ר' אומר ממשמע שאומר "ושמעה"-- בין מפי עצמו בין מפי אחרים (ר"ל רבי לשטתו שסבירא ליה (ברכות דף יג, מגילה יז, סוטה לב:) "שמע" - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דסבירא ליה ד"שמע" כולל השומע מפי עצמו. ולרבנן דסבירא להו שם "שמע" - בכל לשון שאתה שומע למד מלימודים אחרים). ואם כן לדעת התוספתא נשאר הריבוי של מלת "אם" על דרוש הנזכר שם בפרק ג'.

סימן רצה

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ד] שלח להן ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו; או שאמר להם הנתבע "משביעני עליכם אם יודעים אתם לו עדות שתבואו ותעידיהו" - יכול יהיו חייבים?   תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- עד שישמעו מפי התובע.

ושמעה קול אלה וכולי אם לא יגיד:    במשנה וגמרא שבועות (דף לה.) תנא:

שלח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע כולי יכול יהיו חייבים תלמוד לומר "אם לא יגיד". מאי תלמודא? אמר ר"א אם לוא יגיד כתיב (ר"ל מלא וי"ו) אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור (דרש מלוי הוי"ו ומלוי הא' - לו לא).

ולדרוש זה כיון גם הספרא, רק שתפס ראשית הפסוק "ושמעה קול אלה" ללמד שצריך שישמעו מפי התובע. ובגמרא תפס סוף הפסוק ללמד שצריך שישבעו להתובע. וכן אמר בירושלמי (פרק שבועות העדות ה"ז) (פ"ד ה"ז)    מתניתין צריכא למאי דמר ר' אלעזר ומה דמר ר' אלעזר צריכא למתניתין. אלו תנא מתניתין (שאמר עד שישמעו מפי התובע) הוינא אמרין שמעו מפי התובע ולא נשבעו להתובע חייבים. אלו תנא דר' אלעזר (מן "לוא יגיד") הוינא אמרין לא שמעו מפי התובע ונשבעו להתובע חייבים. הוי צריכה למתניתין וצריכה למאי דמר ר' אלעזר עד שישמעו מפי התובע וישבעו להתובע.

[ ועיין בלחם משנה (פ"א מהל' שבועות ה"ז) מה שכתב על דברי הרמב"ם (שם) דבמשנה לא כתב "בנו ושלוחו" ואיך יפרנס ברייתא דפה שכתוב "בנו ושלוחו". וצריך עיון ].

סימן רצו

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ה] אמר לשנים "משביעני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני" והן שיודעים לו עדות עד-מפי-עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- בזמן שהן כשרים לעדות, לא בזמן שהן פסולים מן העדות.

והוא עד:    מהר"ש ארקוולטי (בספרו ערוגות הבושם) דעתו ששם עֵד נקרא בו על שם סופו כמו "וטחנו קמח". ואין דבריו נכונים. כי יש הבדל בין "עד" ובין "עונה". ש"עונה" נקרא מצד ההגדה בבית דין ויבוא עמו שימוש הב' (בין אם יגיד אמת או שקר) כמו "איש עונה ברעהו עד שקר" (משלי כה, יח), 'כחשו בפניו יענה' (?), "אם עונינו ענו בנו". אבל שם "עד" נקרא בו מצד שהוא מיועד וכשר לעדות ומצד שהוא המתרה בו, אף שלא יגיד לפני הבית דין. ורק הכשר וראוי לעדות נקרא כן. ואם לאו יכנהו בשם "עד שקר". "עד חמס". "עד כזבים". "עד בליעל". וכיוצא.    ומזה הוציאו חז"ל שאם יודעים עדות עד-מפי-עד או קרוב ופסול -- פטורים, שעל זה אמר "והוא עד".

ובגמרא שבועות (דף לה.) תפס על זה קרא "אם לא יגיד"-- בראוים להגדה. ונראה שבמה שהביא מקרא ד"אם לא יגיד" מוסף דאף הפסול מדרבנן (דהלכה כראב"י (בדף לא)), אף שכשר לעדות מן התורה -- אין הגדתו מועלת.

ובירושלמי אמר ולא בפסולים מנין? "אם לא יגיד"-- את שמגיד וחברו משלם ממון וכולי. ע"א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר "והוא עד"-- כשכשר להעיד עדות תורה. ולכן תפס הספרא קרא "והוא עד" למעט אף שקבלו אותו עלייהו [וכמ"ש באמת הרמב"ן והריטב"א לפרש כן מתניתין. עיי"ש. ועי' בתוי"ט, וצריך עיון].

סימן רצז

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ו] עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- עד שיהיה מתכוין להם.

ושמעה קול אלה והוא עד:    לפי חוקי המליצה היה ראוי לומר "והוא עד או ראה או ידע ושמע קול אלה", שכן תמצא תמיד שהתנאי או התואר הנמצא בעצם הנישא יקדם בלשון אל יתר חלקי המאמר -- "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח" (ולא יאמר "והאיש אשר חדל לעשות הפסח והוא טהור"), "והאיש אשר יטמא ולא יתחטא" (ולא "אשר יתחטא והוא טמא"), "איש אשר ישחט שור או כשב..ואל פתח אהל מועד לא הביאו", וכן תמיד. ומדוע הפך כאן סדר הלשון?

למדו רבותינו בספרא (ובשבועות (דף לה.)) שצריך שהתובע ייחד אותו ביחוד לעד, ופירוש ששמע קול אלה -- שמֵהָאָלה(?) אומר והוא עד -- שתובע אותו באמרו כי הוא עד. מה שאין כן אם היה אומר "והוא עד ושמע קול אלה" היה פירושו כל שהוא עד, אף ששמע במקרה - חייב. ועיין בערכין (דף יח.).

סימן רצח

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ז] "משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד"-- בזמן שקדמה עדות לשבועה, לא בזמן שקדמה שבועה לעדות.

והוא עד:    מבואר אצלינו באילת השחר (כלל רי) שמלת "הוא" מורה הפוך וסתירה; ששמע קול אלה ובאמת הוא עד -- לא כפי שמכחיש ואינו מעיד. וזה לא יצדק רק אם הוא עד בעת האלה, לא אם קדמה שבועה לעדות. שמלת "הוא" פורט הפך המדומה.

ומטעם זה אמרו (ב"ר פ' לך לך) חמשה "הוא" לטובה וחמשה לרעה. "אברם הוא אברהם", "הוא החל להיות גבור וכולי" -- ר"ל שמלת "הוא" מציין הפך וגדר בין טוב ובין רע ולא יצדק על דבר שהוא כן עתה כפי הדומה ממעשיו.

סימן רצט

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ח] ומנין שאין מדבר אלא בתביעת ממון?

• אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אוין ונאמר אוין בפקדון (ויקרא ה, כג). מה אוין אמורים בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף אוין אמורים כאן-- לא ידבר אלא בתביעת ממון.
  • אוין דרוצח יוכיחו! שהן אוין ואינו מדבר בתביעת ממון!
  • [ט] דנים אוין שיש עמהם שבועה מאוין שיש עמהם שבועה ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהם שבועה!
  • אויי סוטה יוכיחו! שהן אוין ויש עמהם שבועה ואינו מדבר בתביעת ממון!
  • [י] דנים אוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן מאוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן ואל יוכיחו אויי רוצח שאין עמהם שבועה, ואל יוכיחו אויי דסוטה - שאף על פי שיש עמהם שבועה - יש עמהם כהן.

פרק יב

• [א] ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"?   --לא אמרתי אלא בעדות שאפשר לה להתקיים בראיה ושלא בידועה; בידועה ושלא בראיה. ואיזו זו? זו תביעת ממון.

• רבי עקיבא אומר: "מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה, ה)-- יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. בדבר שהוא של ממון-- חייב, ובדבר שאינו של ממון-- פטור.

• [ב] ר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בפקדון. מה בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן לא ידבר אלא בתביעת ממון.
  

[ג] ועוד קל וחומר! מה אם הפקדון --שעשה בו נשים כאנשים . קרובים כרחוקים . פסולים ככשרים . וחייב על כל אחת ואחת בפני בית דין ושלא בפני בית דין-- אינו מדבר אלא בתביעת ממון, כאן --שלא עשה בו נשים כאנשים . קרובים כרחוקים . פסולים ככשרים . ולא חייב אלא אחת בפני בית דין-- אינו דין שלא ידבר אלא בתביעת ממון?!

• לא! אם אמרת בפקדון -- שלא עשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג, תאמר כאן שעשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג?! הואיל ועשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג - מדבר בתביעת ממון ושלא בתביעת ממון!...
• תלמוד לומר כאן "נפש כי תחטא" ולהלן נאמר (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא". מה "נפש כי תחטא" אמור להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף "נפש כי תחטא" אמור כאן -- לא ידבר אלא בתביעת ממון.

[ד] "משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן" - הרי זו תביעת ממון - יכול יהיו חייבים?   תלמוד לומר 'נפש כי תחטא' 'נפש כי תחטא' לגזירה שוה: מה 'נפש כי תחטא' אמור להלן - תובע ממון ויש לו, אף 'נפש כי תחטא' אמור כאן-- תובע ממון ויש לו.

ושמעה קול אלה והוא עד וכולי:    הכתוב סתם דבריו ולא באר על איזה ענין השביעהו והזמנהו לעדות. שיצויר ישביעהו על עדות דיני נפשות ואיסורים וטומאות וכיוצא. וחז"ל למדו שאינו מדבר אלא בתביעת ממון, ולמדוהו מלימודים שונים.

ר' אליעזר קבל מרבותיו גזירה שוה ד'או'אין. וכבר נודע מה שכתבו הקדמונים דלפעמים קבלו הגזירה שוה בנושאים ולפעמים קבלו הגזירה שוה בתיבות. ור' אליעזר קבל הגזירה שוה בתיבות. וכבר בארנו דעתינו במקום אחר שכל גזירה שוה - או שהוא מופנה או שיש איזה שינוי יוצא מכללי המליצה בשני ענינים אשר מסרה התורה לחכמים לעמוד על ידי השינוי הזה הבא בשניהם להשוותם בדיניהם.

והנה מה שכתוב פה "והוא עד או ראה או ידע" - מלות "או..או" באו שלא כמשפט, וכמ"ש הרמב"ן (ה א) וזה לשונו: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה בדבר שהוא עד, בין בראיה בין בידועה.    ולפי זה מלת "או" (שבא תמיד לחלק) זרה מאד.

וכן מה שכתב בפרשת שבועת הפקדון (ויקרא ה, כא) "וכחש..בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק..או מצא אבידה" וחזר שנית (שם, כג) "והשיב את הגזלה..או את העשק..או את הפקדון..או את האבדה" הוא זרה שכבר בארנו (בפר' קדושים (סימן קא) בפלוגתת ר' אושעיא ור' יונתן) שדרך הכתוב שבכל מקום שאין מקום לטעות שצריך שניהם - יבא בוי"ו, שמורה גם כן על החילוק. ופה - אחר שאמר תחלה מלת "או..או" - לא היה צריך לכפלו אחר כך, רק לומר "והשיב..ואת העשק ואת הפקדון וכולי", אחר שאין מקום לטעות עוד.

ולמד ר' אליעזר שבא השינוי הזה בשניהם לציון ואות ששוים בעניניהם שמדברים בתביעת ממון [ור' אליעזר לא סבירא ליה כר' יוסי הגלילי לקמן דלדידיה אואין דעדות לא מיתרא].

והנה נמצא גם ברוצח אואין הבאים שלא כדין -- (במדבר, לה) "ואם בכלי ברזל..ואם באבן יד..או בכלי עץ יד...(בא מלת "או" תחת "אם")..או השליך..או באיבה.." (גם כן מלת "או" תחת "אם").   וכן בא בפרשת סוטה מלת "או" שלא כדת: "או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה" (שפרש"י שמלת "או" באה תחת מלת "אם"). וכבר בארנו למעלה (סימן ???) שלא יצדק לפי חוקי הלשון שיבא מלת "או" במקום "אם". עיי"ש)

ושאלו בספרא מדוע לא למד משם שאין מדברים בתביעת ממון. והשיבו שראוי להשוות בגזירה שוה דברים הדומים, לא הבלתי דומים; ושבועת העדות והפקדון דומים שבשניהם משביע (מה שאין כן ברוצח - אין שבועה) והשבועה הוא מאיש לאחיו (לא על ידי כהן משביע כמו שהוא בסוטה). [וזה כוונת משנה ח ט י].

וברייתא זו מובא בשבועות (דף לג:). ומקשה (דף לד.) אויי ביטוי יוכיחו! ומשני מפקדון הוה ליה למילף שכן חטא, במזיד, תבעיה וכפריה ,ועבריה.    רוצה לומר דהא גם בשבועת ביטוי דכתיב "להרע או להיטיב" מלת "או" זרה (בין לר' יאשיה בין לר' יונתן כמ"ש בשבועות (דף כז.) וכמו שיתבאר (בסימן שיב)) ונילוף משם שאינו מדבר בתביעת ממון. ומשיב דפקדון ועדות דומים ששניהם במזיד (שלא כתיב בהו "ונעלם"), ובשניהם הלה תובע והלה כופר, ושניהם השבועה על שעבר - ולכן מדמים את הדומים.

[ביאור פרק יא מ"א] ור' יוסי הגלילי סבירא ליה דאואין דשבועת העדות באו כהלכה (ולכן לא דריש אואין) ומפרש שהם שלשה חלוקות:    ( א ) והוא עד גמור, ( ב ) מוסיף שאף שהוא רק ראה ( ג ) או רק ידע -- בכל זה מחויב להגיד, כי העדות הגמורה (הכשרה בדיני נפשות) צריך שיהיה בו ראיה וידיעה; אבל פה שמדבר בדיני ממונות יצויר שיחויב להעיד בראיה לבד או בידיעה לבד כמ"ש בתוספתא ובגמרא שבועות (שם) ראיה בלא ידיעה - מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו. ידיעה בלא ראיה - מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני. ומזה עצמו מבואר שמדבר מתביעת ממון לבד.

ורבי עקיבא סבירא ליה כר' אליעזר דדריש גזירה שוה דאואין אואין, רק שלדעתו מה שכתב בפרשה זו ג' פעמים "לאחת מאלה" צריך לג' דרשות (כמו שיתבאר לקמן סימן שמז); וחד מֵהַני מורה שרק במקצת מאלה חייב. ומפרש בגמרא (דף לג) שרבי עקיבא מוסיף אר' אליעזר משביע עדי קנס לפטורא. עיי"ש.

[ביאור משנה ב ג] ור' שמעון גם כן לא גמר גזירה שוה דאואין רק גמר גזירה שוה "תחטא" "תחטא". שפה כתוב "נפש כי תחטא" ובפקדון כתוב "נפש כי תחטא" -- ששניהם מיותרים לגזירה שוה. ובאר שהלא בלי זה יש לדמות עדות לפקדון; אם מצד הסברה, ועל זה אמר [במשנה ב] חייב כאן וחייב בפקדון (שהוא בנין אב); אם מצד מדת הקל וחומר [כמ"ש במשנה ג] - דהא בפקדון לא הקפיד וחייב בו נשים וקרובים ופסולים ושלא בפני בית דין, ואף על פי כן קפיד שיהיה תביעת ממון, וכל שכן עדות שהקפיד על כל אלה.

רק שמצד קל וחומר לבדו היה מקום לדחות שמצאנו שהקפיד בפקדון שישבע מפי עצמו דוקא ושיהיה בשוגג -- מה שלא קפיד בעדות -- לכן צריך הגזירה שוה.

וכל הסימן הזה מובא ומפורש בשבועות (דף לג:) ו(דף לד.). ובגמרא שם מחכו עלייהו במערבא. מאי חוכא... -- עיי"ש. ואין כאן מקום להאריך יותר.

ומה שכתב [במשנה ד] משביע אני עליכם וכולי מובא בגמרא (דף לה).

סימן ש

ויקרא ה א:

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ח ופרק יב:

[ה] השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לפני בית דין והודו - יכול יהיו חייבים?    תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"-- לא אמרתי אלא במקום שאין מגיד שיתחייב זה בממונו, ואיזה זה? זה בית דין.

[ו] מכאן אמרו:

• השביען בחוץ וכפרו, ובאו לבית דין והודו-- פטורים.    בחוץ והודו, ובאו לבית דין וכפרו-- חייבים.

• השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו-- פטורים;    כפרו-- חייבים על כל אחת ואחת.

• השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו-- אין חייבים אלא אחת.

אמר ר' שמעון, מה טעם?    מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות.

[ז]

כפרו שניהם כאחד-- שניהם חייבים.

זה אחר זה-- הראשון חייב.

כפר אחד והודה אחד-- הכופר חייב.

היו שני כתי עדים. כפרה הראשון ואחר כך כפרה השניה-- שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.

אם לא יגיד ונשא עונו:    היה ראוי לאמר "ושמע קול אלה ...וכחש", שזה הלשון העצמי אל המעלים דבר ששואלים ממנו. וכמו שכתב בפקדון "וכחש בעמיתו..או מצא אבידה..וכחש בה ונשבע על שקר". ואמרו חז"ל מפני שהמכחיש יצויר גם לחברו בפני עצמו, אף שלא בפני בית דין, כמו "וגם גנבו וגם כחשו" (יהושע, ז), "בני נכר יכחשו לי" (תהלות, יח). אבל הבלתי מגיד הוא במקום שהגדתו מכרעת ושמבקשים לדעתו, שזה אחד ההבדלים בין מגיד ובין יתר לשונות כמו מספר, מדבר, אומר. שספורי דברים בעלמא הבלתי נוגעים להאיש השומע יתפוס לשון "סיפור"; "והדובר דברים" בלתי חדשים מצד עצמם או "האומר" דרך ציוי או דבר בלתי מתחייב ממנו דבר חדש יתפוס "אמירה". ואם כן המכחיש להתובע נקרא "מכחיש" ו"בלתי אומר" או "מעלים". וכן אם מעלים הדבר מאחרים שאינם בית דין הוא "בלתי מספר", לא "בלתי מגיד"; כי גדר ההגדה שיגיד אל הנוגע בדבר ומודיע לו דבר נעלם שצריך לדעתו. וזה רק בבית דין שנוגע להם לדעת העדות לדין על פיו.

מזה הוציאו הדינים המוזכרים בספרא ובמשנה דשבועות (דף לא:):

• ( א ) שאם הודו בבית דין אף שכפרו חוץ לבית דין-- פטורים; כי חוץ לבית דין קרוי "מכחיש" ו"בלתי אומר", לא "בלתי מגיד".
• ( ב ) שאף שהודו בחוץ, אם כפרו בפנים- חייבים.
• ( ג ) שאם השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין וכפרו בבית דין-- חייב על כל אחת ואחת. וזה למד בגמרא (דף לב.) ממה שכתוב "לאחת מאלה" שחייב על כל כפירה (עיין לקמן סימן שטז). וזה יצויר בהשביען בחוץ - שעל כל שבועה היה ראוי להגיד בבית דין.
• אבל אם השביען ה' פעמים בבית דין וכפרו-- אינן חייבים אלא אחת כמו שבאר ר' שמעון הטעם מפני שכשכפר בתחלה לא יכול אחר כך להגיד ולא קרוי על יתר הכפירות "אם לא יגיד" אחר שהגדתו אין מועלת עוד.

עוד אמר [במשנה ז] שאם כפרו שניהם כאחת (היינו תוך כדי דיבור)-- שניהם חייבים; שהראשון היה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור וממילא היו שניהם ראוים להגיד. אבל אם כפרו זה אחר זה-- השני פטור, שאחר שכפר הראשון - לא היתה הגדתו מועיל.

וכן אם כפר אחד והודה אחד-- הכופר חייב. ובגמרא (דף לב:) מקשה: השתא בזה אחר זה דתרוויהו כפרי אמרת הראשון חייב, כל שכן בהודה אחד! ומשני: לא צריכא שכפרו שניהם כאחד וחזר אחד מהם והודה בתוך כדי דיבור של חברו. וקמ"ל דמודה פטור משום דאפילו בכפירה והודאה - תוך כדי דיבור כדיבור דמי.

ועל מה שאמר היו שני כתי עדים פריך בגמרא ראשונה אמאי חייב? הא שניה קיימת קמן וכפירת דברים בעלמא הוא, שלא הפסידוהו הראשונים כלום. ומשני: כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן; וקמ"ל שאף שנשותיהם גוססות, מהו דתימא כיון דרוב גוססין למיתה הוה כפירת הראשונים כפירת דברים בעלמא -- קמ"ל דהא השתא עדיין לא שכיבי ואין כאן עדים אלא הם, הלכך חייבים הראשונים על כפירתם.