נזיר נו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום ותני עלה במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ואי סלקא דעתך סלקין ליה יומי תיסגי ליה בשלש שנים ושלשים יום ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאה מגלח ומביא קרבן וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן מה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין אמרת קל וחומר הוא ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות לא כל שכן ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין ודין הוא
רש"י
[עריכה]
אוכל בקדשים לאחר ששים ושותה יין ומטמא למתים לאחר ק"כ יום - שאילו היה טמא ודאי ומוחלט ודאי היה צריך לגלח לאלתר תגלחת צרעת ובסוף שבעה ימים דתגלחת לימי ספרו מביא קרבן צרעת ואוכל בקדשים ואח"כ למנות שבעה דתגלחת נזירות טומאה ואח"כ למנות שלשים דנזירות טהרה מפני שהצרעת דוחה לתגלחת דנזיר כדתנן לקמן באידך פירקין (דף נט.) דתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ולא בזמן שהוא ספק ונמצא אוכל בקדשים לאחר שבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה יום אבל עכשיו שהוא טמא מספק ומוחלט מספק שאינו יכול לגלח תגלחת צרעת לאלתר לפי שאינה דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ספק הלכך שוהא אוכל בקדשים לאחר ששים כו' כיצד בא לו לגלח תגלחת צרעת לאלתר אומרים לו שמא לא היית טמא ולא מוחלט ואי אתה רשאי לגלח עד שלשים יום בא לו לסוף שלשים וביקש לשתות יין אומרים לו טמא היית ולא מוחלט ותגלחת ראשונה שעשית היא תגלחת טומאה ואי אתה מותר לגלח כל שלשים יום מפני שחלה עליו נזירות טהרה ועומד שלשים יום ומגלח הרי ששים יום בא לו לשתות יין אומרים לו מוחלט היית ולא טמא והללו שנים תגלחיות שעשית הן שתי תגלחיות של צרעת ועכשיו צריך אתה להתחיל למנין נזירותך ועשה שלשים יום ומגלח הרי תשעים יום בא לו לשתות יין אומרים לו שמא מוחלט וטמא היית ושני תגלחיות הראשונות היו לשם צרעת והשלישית לתגלחת טומאה מעכשיו מתחיל נזירות טהרה וחוזר ומונה שלשים והרי הן מאה ועשרים יום וארבע תגלחיות נמצא אוכל בקדשים לאחר ששים יום ממה נפשך דתגלחת צרעת ודאי קודמת וכיון שהביא קרבן צרעתו הותר בקדשים אבל ביין לא הותר עד לאחר מאה ועשרים יום כמו שפירשתי:
ותני עלה - בתוספתא:
במה דברים אמורים בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה - והיה טמא בספק ומוחלט בספק ביום ראשון של נזירות אוכל בקדשים לאחר שני שנים דשמא לא היה טמא ולא מצורע ואינו אוכל כל שנה ראשונה עד סופה ובסוף שנה ראשונה יש לומר טמא היה ולא מצורע ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואין מגלח עד סוף שנה שנית ועדיין יש לומר שמא מצורע וטמא היה ושתי תגלחיות ראשונות לא עלה לו אלא לצרעת ותגלחת שלישית עלתה לו לנזירות טומאה ומכאן ואילך מתחיל נזירות טהרה ואינו מגלח עד סוף שנה רביעית נמצא אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ממה נפשך לפי שכבר גילח שני תגלחיות ותגלחת דצרעת קודמת בכ"מ כדאמרן ונמצא שותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעה שנים:
ואי ס"ד - דבנזירות מרובה מסלק סלקי ליה ימי חלוטו דשהוי ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טהרה:
תסגי ליה - אלא מדאינו יכול לשתות ביין עד לאחר ארבעה שנים ש"מ דאפי' בנזירות מרובה אין ימי חלוטו עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא: ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאה שאין עולין לו מן המנין. דכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח"כ והזיר לה' את ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו:
ימי חלוטו - שאם מצורע ומוחלט בתוך ימי נזירותו:
מנין - שכ"ז שיהא מגלח לא היו עולין לו מן המנין נזירות טהרה:
(את הקודמים) - והואיל וימי חלוטו אין סותר בהן את הקודמין יהו עולין לו מן המנין:
נזיר בקבר - שנזר והוא בבית הקברות ששערו ראוי לתגלחת נזיר כדאמרינן בהריני נזיר [מגלח] (לעיל טז:):
אין עולין לו - ימי טומאתו מן המנין ואין סותר בהן את הקודמין לפי שאין לו קודמין ימי חלוטו כו':
ימי ספרו - אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא יד):
מנין - שלא יהו עולין לו למנין נזירות טהרה:
תוספות
[עריכה]
ה"ג אוכל בקדשים אחר ששים. דהיינו ביום ששים ואחד דשני תגלחיות ראשונות היו ביום שלשים דאוקמינן אדאורייתא ומיהו לפירוש זה אוכל בקדשים ביום ששים גופיה [כיון] דתגלחת ראשונה שלשים יום א"כ תגלחת שניה ביום חמשים ותשעה דאורייתא כדאמרינן לעיל אם גילח ראשונה ביום שלשים מגלח שניה ביום ששים ואם גלח שניה ביום ששים חסר אחד יצא דהיינו ביום חמשים ותשעה ובו ביום יטבול ולמחרתו ביום ששים יביא קרבנותיו ויאכל בקדשים ונמצא דאוכל בקדשים ביום ששים ואע"ג דלאחר ששים [אמר] הכי נמי אמרינן בפרק שני [נזירים] (לקמן ס:) אוכל בקדשים אחר שמנה ימים ורוצה לומר ביום השמיני עצמו וכן הא דקתני ושותה יין לאחר ק"כ היינו ביום קכ"א דאע"ג דתגלחת שניה ביום שלשים ואחד ודוק לשון מהרפ"ש:
ואי ס"ד סלקו לו ימי חלוטו תסגי ליה [בג' שנים ול' יום]. כלומר אחר שגילח שנית לצרעתו לקץ שתי שנים יגלח שלישית לסוף שלשים ממה נפשך אם נזיר טהור הוא כך דינו שהרי עלו לו ימי צרעתו לשנה של נזירות [לרב חסדא] ואינו צריך להמתין רק שלשים יום גידול שער (אבל) לגלח תגלחת נזיר טהור אחר תגלחת ל' ימתין שנה לתגלחת רביעית דשמא מוחלט היה וטמא טמא מת ושתי תגלחות ראשונות לצרעתו ושלישית לנזיר טמא ועד שיגלח לתגלחת נזיר טמא אי אפשר לו לחזור ולמנות נזירות טהרה והיינו דפריך בשלש שנים ושלשים יום סגי דכך עולה החשבון אלא ש"מ ימי צרעתו אין עולין לו כל עיקר ולכך לא יגלח שלישית עד סוף שלש שנים דשמא נזיר טהור הוא ומוחלט היה וימי צרעתו לא עלו לו ונמצא שאינו יכול לגלח עד סוף השנה:
ועוד מתיב רב אשי אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו. דכתיב והימים הראשונים יפלו ימי חלוטו מנין ודין הוא ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן דהיינו אשם נזיר טמא וימי חלוטו מגלח ומביא קרבן צרעתו אשם מצורע: לא אם אמרת בימי טומאתו שכן מבטל בהן את הקודמין אבל ימי חלוטו פשיטא לן דלא יסתרו הקודמין כדדרשינן לעיל בפרק שלשה מינין (דף מד.) כי טמא נזרו למעוטי תגלחת ויין שאינן סותרין:
ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות. שאם אמר הריני נזיר כשהיה בבית הקברות שערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאתו כדאמרינן לעיל בפרק שלישי (דף טז:) אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע"פ כן אין ימי נזירות בבית הקברות עולין לו לנזירותו אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין:
ימי ספרו. לאחר שנתרפא שהוא מגלח כל שערו ומונה (כל) שבעה ימים וחוזר ומגלח ואז הוא נטהר לגמרי מנין שאותן שבעה אין עולין לו מן המנין וקצת קשה דתיתי בק"ו מנזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טהרה: שכן טעון תגלחת והוו כעין ימי טומאתו:
אבל ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע. אחרי שאין טעונין תגלחת הרי אלו עולין: אילימא בנזירות מועטת כלומר שאין לו למנות רק שלשים יום משהתחיל צרעתו עד סוף ימי נזירות והא בעי גידול שיער והיכי בעי למימר דימי חלוטו יעלו לו מן המנין לנזירותו דקתני תאמר בימי חלוטו אין מבטל בהו הקודמין ולכך יעלו והא ביום דבתחילת צרעתו לא היה לו למנות אלא שלשים יום ונתרפא וגלח בתר גילוחו צריך לחזור ולמנות שלשים יום דבבציר משלשים יום לא הוי גידול שיער: אלא לאו בנזירות מרובה שהיה לו למנות יותר משלשים יום כשנצטרע וכי גילח לצרעתו יש לו עדיין למנות שלשים יום ואי ס"ד דאמרינן ימי צרעתו יעלו לו מן המנין הרי יש לו עדיין גידול שיער שלשים יום כעין מילתא דרב חסדא ממש וקאמר תנא קמא דלא סלקי ליה וקשה לרב חסדא: רבי אליעזר אמר משום ר' יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין על ביאת מקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה. כגון גולל ודופק
ראשונים נוספים
ימי טומאתו מגלח ומביא קרבן אשם נזיר:
ימי חלוטו מגלח לצרעתו ומביא קרבן מצורע:
תאמר בימי חלוטו שאינו מבטל הקודמים כדדרשינן לעיל פ' ג' מינים טמא נזרו למעט תגלחת ויין שאינן סותרים אמרת מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזיר שאם קיבל עליו נזירות בבית הקברו' אינו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאה בשביל טומאתו כדאיתא לעיל פ"ג אלא יוצא ומזה ושונה וטובל ומונה נזיר טהרה ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת נזיר טהרה שצריך לגלחו לצרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין ימי ספרו ז' ימים שבין תגלחת א' לב' מנין שאין עולין לו צ"ע אמאי לא אתי נמי בק"ו מנזיר דקבר שהרי אין שערו ראוי לתגלחת נזיר אילימא בנזיר מועטת שאין לו למנות ר' ל' יום מתחלת צרעתו עד סוף נזירותו הא בעי' גידול שער. ואמאי אצטריך ליה למילף בק"ו דאין עולי' לו אלא לאו בנזיר מרובה שיש לו יותר מל' יום משהתחילה צרעתו עד סוף ימי נזרו וקתני שאין עולין:
ור"א מר' יהושע סתם שהוא ר' יהושע בן חנניה גמיר לה:
מצאתי את רבי יהושע בן פתר הראש כך שם אביו אמר ליה הן אמר' לו כך אמר ר' יהושע בן ממל:
ש"מ כל מלתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן מציעאי לא אמרינן. שהרי רבי יהושע בן חנניה אמרה לר' יהושע בן ממל ור"י בן ממל לר"א ורבי כשסדר המשנה הזכיר לר"י בן חנניה שהוא ראשון ור"א שהיה אחרון ואילו ר"י בן ממל האמצעי לא חש להזכיר:
שקבל מן הזוגות וכו' בזורע שבת או חרדל בב' או ג' מקומות שהוא נותן פאה מכל א' וא'. כך כתוב הגרסא בספרים וליתא להך (גזרה) [גירסא] דמשנה זו שנויה בפ"ג דמס' פאה גבי מחלוקת דר"ע וחכמים המנמר שדהו ושייר קלחים לחים ר"ע או' נותן פאה מכל א' ואחד וחכ"א מא' על הכל ומודים חכמים לר"ע בזורע שבת או חרדל וכו' אבל משנה זו היא שנויה פ"ב דפאה הזורע שדהו (ארבע) [שני] מיני חיטים אם עשאן גורן א' נותן פאה א' ב' גרנות נותן ב' פאות מעשה שזרע ר"ש איש המצפה ובא לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' יאשיה שקבל מאביו שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני הזורע שדהו וכו' ואילו יהושע וכלב לא קאמר אלמא אין קפידא אם מדגל מן האמצעים:
איבעיא להו עצם כשעורה הלכה. דנזיר מגלח עליו דמקרא לא אתי דכתיב על כל נפשות מת לא יבוא דמשמע דלא הוזהר אלא על דבר שמטמא באהל ורביעית הדם בעי לאגמורי מניה בק"ו וקא"ל ר"א אין כאן ק"ו משום דאין דנין ק"ו מדבר (שאינו) [שהוא] הלכה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ז (עריכה)
ואי סלקא דעתך. ימי צרעתו סלקין לימי נזירותו אם כן בשלוש שנים ושלושים יום סגי. (זה הפירוש הגיה רבינו נתנאל כי היה משובש בפירוש). וכן עיקר דלאחר שתי שנים שהן בשביל שתי תגלחיות של מצורע ימתין (וימתין) שלשים יום ויגלח דשמא הוא נזיר טמא. אבל קודם שלשים לא דשמא הוא נזיר טהור ולא טמא מת וימי צרעת עלו לו. אבל לאחר שלושים יום יגלח ממה נפשך דמכל מקום אפילו עלו לו צריך תגלחת משום נזירות טהרה ואין גידול שער פחות משלשים. וגם עד ימנה שנה משום נזיר טהרה דאימר טמא מת היה ולא עלו לו ימי צרעת כל זמן שלא עשה תגלחת טומאה ואם כן למה לי ארבע שנים בשלש שנים ושלשים יום סגי כדפרישית שתי שנים ושלשים יום ושנה. אלא לאו שמע מינה דאין עולין. הרב עזריאל ז"ל.
ותני עלה במה דברים אמורים. והא דקמייתי לחנם נקטיה אלא משום דקא בעי למפרך מנזירות מרובה לנזירות מרובה. תוספות חיצוניות:
לא אם אמרת בימי טומאה דין הוא שלא יעלו שאף מבטל הקודמין. תאמר בימי חלוטו שאין מבטל. וליכא למימר דהיא גופה נגמר מהאי דינא דאף ימי חלוטו יבטל הקודמים דהא אמרינן לעיל פרק שלושה מינין וכי ימות עליו מת וגו' והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאת מת סותרת הכל ואין דבר אחר סותר את הכל. ותו דאיכא למימר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום יוכיח דאמרינן לעיל פרק שלישי דמונה עשרים יום ואחר כן מונה שלשים ומגלח ומביא קרבן ואחר כן מונה חמשים כדי להשלים נזירות ראשונה ואין השלשים אמצעיים סותרים את הראשונים ואף שמגלח באותן שלושים ומביא קרבן. אף ימי חלוטו אף על גב שמגלח בהו ומביא קרבן לא יסתרו הקודמים ואם כן יעלו. ואף על פי שהשלשים אמצעיים אין עולין למנין נזירות ראשון אין להביא משם ראיה לימי חלוטו דהתם אותן שלשים הם נזירות אחר בפני עצמו. (כל זה מפורש בפ"ג) הר' עזריאל ז"ל:
ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין. פירוש ימי ספרו אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מנין שאין עולין לו. ודין הוא ימי חלוטו טעון תגלחת וצפרים. פירוש דכשנגמרו ימי חלוטו מגלח ומביא צפרים דהיינו צפרי מצורע דכתיב וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. ומגלח דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. ובתר הכי וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיינו ימי ספרו. ולאחר שבעת ימי ספרו הוא טעון תגלחת וצפרים תגלחת ביום השביעי דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. וצפרים ביום השמיני היינו קרבן דלות דכתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת יביא שתי תורים או שני בני יונה. שיטה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה