התורה והמצוה ויקרא ט א-כא
ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן א
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[א] "ויהי ביום השמיני קרא" -- זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש.
- נאמר כאן "ויהי ביום השמיני" ונאמר להלן (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי". אין אנו יודעים אם שלישי לשבת אם שלישי למנין? כשהוא אומר (שמות י"ט, י"א-ט"ז) "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" - הוי אומר שלישי למנין.
- וכאן נאמר "ויהי ביום השמיני" - אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחדש? כשהוא אומר (ויקרא ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" -- הוה אומר שמיני למנין ולא שמיני לחדש.
אותו היום נטל עשר עטרות:
- ראשון למעשה בראשית
- ראשון לנשיאים
- ראשון לכהונה
- ראשון לעבודה
- ראשון לירידת האש
- ראשון לאכילת קדשים
- ראשון לאיסור הבמות
- ראשון לראשי חדשים
- ראשון לשכון שכינה בישראל
- ראשון לברך את ישראל
ויהי ביום השמיני: דעת הראב"ע (סוף פקודי) שהוקם המשכן בראש חדש ניסן כמו שכתוב "ויהי בחדש הראשון באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז), ואז התחילו ימי המלואים ושלמו בשמיני בחדש, ואז נעשה כל הנאמר פה. ודעת חז"ל שהמשכן הוקם בכ"ג באדר, ואז התחילו ימי המלואים, ובכל יום היה מפרק את המשכן עד יום השמיני שהעמידו ולא פרקו (כמו שנזכר בספרא למעלה צו סימן קצא). והיה אם כן יום השמיני באחד לחדש.
ובאמת מן הפשט אין להכריע, וכבר כתב הרא"מ (בפר' צו) שרבי עקיבא שאמר בספרי (בהעלתוך פסקא סח) דהטמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו, סבירא ליה דיום השמיני היה בח' ניסן ואז מתו נדב ואביהו, ויום השביעי היה בערב פסח ולכן לא יכלו לטהר. [ובזה יש לקיים הגירסא שדחו תוספות בסוכה (דף כה.) שגריס בפסחים (דף צ:) לרב שסבירא ליה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסבירא ליה כרבי עקיבא דמישאל ואלצפן היו, והקשו התוספות דאם כן היו יכולים לטהר. ולפי זה לרבי עקיבא חל השמיני בח' ניסן כדעת הראב"ע].
וחז"ל -- שדעתם שיום שמיני למלואים היה בראש חדש -- לא הכריעו כן מן הפשט. רק על ידי דרוש. שדרשו "ויהי ביום כלות משה" -- שכלו הקמותיו, ועל ידי הדרוש שיתבאר בספרא להלן (סימן טו). לא מן הפשט. וזהו שאמר פה שזה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש.
ועוד נמצא כיוצא בו בתורה שבא מספר זמני ואי אפשר לדעת מן הכרעת הפשט אם מוסב על זמן החדש או על זמן המנין. והוא מה שכתוב במתן תורה (שמות, יט) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים". שלפי הפשט יש לפרש שהיה בשלישי בחדש. שהפרשה מתחלת "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני...ומשה עלה אל האלקים...ויבא משה ויקרא לזקני העם..וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' לך אל העם וקדשתם היום ומחר", ויש לפרש שכל זה היה ביום שבאו למדבר סיני (שהוא בראש חדש) ויום השלישי (שבו נתנה תורה) היה לפי זה בשלישי בחדש. [ וכבר תראה שהראב"ע כתב שם שמ"ש שציוי על הפרישה היה בשלישי לחדש הוא רק על דרך הסברה ועל הקבלה נסמוך. וגם הרלב"ג בקש לזה סברות מדעתו כי אין הכרע מפשט הכתובים, רק מן הדרוש שדרשו בשבת (דף פז.) שכל עליותיו בהשכמה היו ולא עלה בו ביום ].
וזהו שאמר בספרא נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ויהי ביום השלישי -- רוצה לומר שני פסוקים אלו דומים שצריך בהם לדרוש, כי בשניהם אין אנו יודעים מן הפשט אם (השלישי דשם והשמיני דפה) הוא לחדש (כי שם נזכר החדש בריש הפ' ופה נזכר החדש בהקמת המשכן (פר' פקודי)) או למנין.
אולם כאשר דקדקנו בתנ"ך, כל מקום שיציין ימי החדש יפרש תמיד "באחד לחדש" "בשני לחדש". וכן אמר בראש השנה (דף ג.) ואימא בשני בחדש? אם כן שני בחדש בהדיא הוה כתוב ביה. ובכל מקום שיאמר מספר קצוב ואחריו המספר הסדורי -- יהיה תמיד למנין. "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", "וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול". וכן תמיד. ואם כן, אחר דשם וכן פה הזכיר מנין קצוב [שם הזכיר "היו נכונים לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד", ופה הזכיר "שבעת ימים ימלא את ידכם ויהי ביום השמיני"] -- ממילא פירושו למנין, לא לחדש. שאז היה לו לכתוב "ביום השמיני בחדש" -- בפירוש, וכן שם היה לו לכתוב "ביום השלישי בחדש", אחר שהפסיק במנין בינתים.
והגם יש לומר שהמנין שם ופה התחיל באחד בחדש ואם כן השלישי דשם והשמיני דפה למנין היו גם כן שלישי ושמיני לחדש -- על זה הקדים ששני כתובים האלה צריכים לדרוש והדרוש יכריע שבין שם לא היה בשלישי לחדש (כי לא עלה ביום בואו למדבר סיני) וגם פה לא היה בשמיני בחדש (מטעם הדרוש שיתבאר לקמן [משנה יד]). כי פה יזכיר סתם שכתובים האלה צריכים לדרוש ושהפשט אינו מכריע לא לצד זה ולא לצד זה. ועל פי זה אמר שאותו היום נטל עשרה עטרות, ומובא בשבת (דף פז.).
ומה שתפס הלשון "איני יודע אם שלישי לשבת" -- הוא כר' יוסי בשבת (דף פו:) שבשבעה בסיון נתנה תורה והיה שלישי בחדש שלישי לשבת גם כן. כי רבי עקיבא סבירא ליה כר' יוסי כמש"ש, וכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא. ובילקוט גרס "אם שלישי למנין או שלישי לשבת או שלישי בחדש".
סימן ב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[ב] "קרא משה לאהרן ולבניו" -- לפי שכבדו המקום תחלה לאהרן אף משה כבדו בסוף. [ומנין שכבדו תחילה לאהרן?] שנאמר (שמות יט, כד) "ועלית אתה ואהרן עמך". אף משה כבדו בסוף שנאמר "קרא משה לאהרן ולבניו.." -- ואחר כך -- לזקני ישראל.
קרא משה לאהרן ולבניו: כבר התבאר (ויקרא סימן א) שכל 'קריאה' שאחריו למ"ד היא שקראו מביתו. והלא אהרן ישב כל הזמן ההוא בפתח אהל מועד? ועל כן פירש ראב"ע שמשה עמד בחוץ וקראו לחוץ. ולמה עשה זה ומדוע לא נכנס פנימה? פירשוהו חז"ל שהיה זה כדי לכבדו לפני הזקנים להראות שהוא ובניו קודמים להם, כמו שכן כבדו המקום ב"ה שאמר "ועלית אתה ואהרן עמך".
סימן ג
[עריכה]וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.
וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם.
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[ג] "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" -- מלמד שאמר לו משה לאהרן "אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש.
ושמא תאמר "אין צריך כפרה אלא אני" -- והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת"
וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם "אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף"; יש בידכם תחלה -- "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), ויש בידכם בסוף -- "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח). יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
[ד] "ושור ואיל לשלמים". לפי שנדמית עבירה לשני מינים -- שנאמר "עשו להם עגל מסכה" ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" -- יבא שור ויכפר על מעשה שור; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם. עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר "לזבח לפני השם". אמרו ישראל "וכי היאך מקלסת מדינה את המלך ואינה רואה פני המלך?" . אמר להם "על מנת כן! -- "כי היום ה' נראה עליכם""?
ויאמר אל אהרן קחל לך עגל בן בקר לחטאת: הנה יפלו בציוי זה כמה שאלות:
- ( א ) אחר שבכל ז' ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל לעולה ואיל לשלמים -- למה ביום זה בא עגל תמורת פר החטאת והשלמים לא הביא כלל?
- ( ב ) מה שכתוב "ואל בני ישראל תדבר לאמר" - למה לא צוה בעצמו את ישראל כמו שצוה את אהרן? והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד הזה?
- ( ג ) למה נצטוו ישראל בשעיר לחטאת ולא עגל כאהרן? ולמה בעגל וכבש לעולה? ולמה הוסיפו הם להביא שלמים ושור דוקא, שלא הוקרב שלמים בכל ימי המלואים?
- ( ד ) למה אמר "לזבח לפני השם", ולא הזביחה הוא המצוה רק זריקת הדם וההקרבה? והיה לו לכתוב "להקריב לפני השם"?
- ( ה ) למה אמר הטעם "כי היום ה' נראה אליכם"? וכי היה זה עיקר טעם שהביאו חטאתם ועולתם?
ולישב השאלות האלה ערכו חז"ל הדרושים במאמר הספרא הנוכחי.
- ( א' ) אמרו בטעם קרבנו של אהרן שהקריב עגל לחטאת לשלוח דורון אל השטן. והוא על פי הנודע כי יגדל החטא לפי ערך האיש שעשה אותו. שגם חטא קטן יגדל מאד אם עשה אותו אדם גדול. וכן תקטן התשובה והזכות לפי ערך האדם, ר"ל שהתשובה והזכות אשר תספיק לאדם הפחות לא יספיק לאיש המעלה. ולכן יצויר שהתשובה שעשה האדם על חטאו שנתקבל ברצון בהיותו במדרגה קטנה -- לא תספיק אחר שעלה אל מדרגה למעלה ממנו; שאז יתעורר החטא ויגדל לפי מדרגתו עתה ותתמעט הזכות לפי מדרגה זאת.
- ועל פי הנחה זו אמר משה לאהרן שהגם שכבר קבל הקב"ה תשובתו ונתרצה לו -- הנה עתה שיבא למקדשֵי אֵל לשרת בכהונה גדולה -- יתעורר המקטרג להשטינו לפי גודל קורבתו אל האלהים עתה שלפיהו קטנה תשובתו וגדל חטאו למעלה ראש. ולכן צוהו להקריב עגל לחטאת על מעשה העגל. ויען שזה רק לסתום פי המקטרג לבד, כי ה' כבר קבל תשובתו והעביר חטאו ולא ינחם -- לכן לא היה צריך לשלמים שענינם לשום שלום בינו לבין אביו שבשמים, כי כבר שם לו ה' שלום. ולא היה צריך רק לשלוח דורון לשטן והיה די בחטאת ועולה; רצה הפרקליט ונכנס דורון אחריו כמ"ש בזבחים (דף ז.). ובזה הותרה השאלה הראשונה.
- ( ב' ) והנה במעשה העגל עיקר החוטאים היו ישראל, שאנסוהו לעשות להם את העגל ורצו להרגו, והוא היה כוונתו רק לעכבם כנזכר במדרש. ולכן אמר לו שהוא יאמר להם שיקחו שעיר לכפרה. שחלף שאז פקדו הם לו והכריחו אותו לעשות פקודתם -- יצוה הוא להם על תיקון החטא והם ישמעו, ובזה יתוקן הקודם. וזהו שאמר ושמא תאמר וכולי הלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תאמר". והותרה השאלה השניה.
- ( ג' ) ובמה שצוה לישראל להביא שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שיפלא מאד, מדוע לא עכב העון הזה -- לא יציאת מצרים וקריעת יום סוף ומתן תורה? ואיך התעורר עתה דוקא עם חטא העגל? אתן בו שלשה טעמים דרושיים:
- ( טעם א' ) הנה חז"ל אמרו שמשה רבינו ע"ה שבר הלוחות לדונם כפנויה ולא כאשת איש. והענין כי כל מצוה ה' צוה למשה והוא אמרן לישראל ותיכף נתחייבו במצוה. לא כן עשרת הדברות (שאמרן גם כן למשה, כי עמו התיחד הדבור, וכתבם על שתי לוחות אבנים), לא הגיע זמן חיובם עד יביא להם הכתב והמכתב; כי דברים שבכתב אין לאומרן על פה. וכל זמן שלא מסר להם הלוחות -- נשארו לענין מצות אלה כדין בן נח שאינו מוזהר על השיתוף. וזהו שאמר במדרש שמשה טען ש"אנכי ה' אלקיך" לו אמר ולא לישראל, פירוש: שעדיין לא נתחייבו בם ישראל, כי לא עשה שליחותו למסור להם הלוחות.
- וכל זה יצדק אם קודם מתן תורה היה להם דין בני נח. וכבר כתבו הרא"ם והפרשת דרכים שמה שאמר יוסף על אחיו שאוכלים אבר מן החי היינו מצד שראה שאכלו בשר מפרכסת; שהם היו סבורים להם דיצאו לגמרי מכלל בני נח אף להקל, ויוסף היה סבירא ליה דיש להם דין בני נח ולבן נח אסור מפרכסת דבמיתה תליא מלתא. [וכבר בארתי במקום אחר שהוא הדין מה שאמר שתולים עיניהם בבנות הארץ ושקורים בני השפחות עבדים -- תליא בזה. שהם החזיקו את עצמם בדין ישראל -- לא היו יכולין לישא תאומתיהן. ולשיטת יוסף שהיו בכלל בני נח - אחותו מן האב מותר לבני נח, ולכן התרעם על שתולים עיניהם בבנות הארץ. וכן בני השפחות -- שהיו פלגשי יעקב ופלגש הוא בלא קדושין, והיו גרועים מהם. אבל לדעת יוסף שהם בכלל בני נח -- לבן נח בביאה תליא מלתא, ואין במציאות שתהיה פלגש, כי כשבא עליה היא אשתו] וכבר אמרו חז"ל שיוסף לקה במה שאמר שאוכלים אבן מן החי - "וישחטו שעיר עזים". ואם כן במה ששחטו שעיר עזים התברר שהיה דינם קודם מתן תורה כישראל. ואם כן לא הועיל בשבירת הלוחות כי כבר היו כאשת איש מקודם.
- [ וגם למ"ש דעל העגל היה להם טענת מודעה שכפה עליהם הר כגיגית -- וכבר התבאר שאין מועיל טענת אונס רק אם רוצה לקחת מידו דבר שאינו מחויב, אבל אם האנס כופהו שיתן דבר הראוי ושמחויב בו מצד הדין - אין מועיל טענת אונס כמבואר בפוסקים. וכיון שהם החזיקו עצמם קודם מתן תורה כדין ישראל -- התחייבו השבטים לקיים מצות התורה כדין ישראל. ומבואר ביורה דעה (סימן רלו) דכל מצוה שקבלו האבות על עצמם חל החיוב על זרעם אחריהם. ואם כן היו חייבים במצות על ידי קבלת השבטים ושוב אין מועיל טענת אונס. ]
- וזהו שאמר אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף -- ר"ל שממה נפשך אין לכם תירוץ. ולכן יבא שעיר וכו' יבא עגל - לתקן שניהם.
- ( ענין ב' ). מכירת יוסף -- הפועל היה טוב באמת, כי היה סבה מאת ה'. וכמו שכתוב "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וכולי". והיה לטובתו באמת, רק מחשבתם היה רע כי הם חשבו לעשות לו רעה, הגם שנתגלגל שהיה לטובה. ובעגל היה בהפך -- שמחשבתם היה לטובה (שהיו טועים שה' ישרה שכינתו על הדמות הזה והיו מתאוים להשראת השכינה וכמ"ש בכוזרי וכמו שכתבנו בפירוש התורה באורך) רק הפועל היה רע ועבודת נכר. ואם כן על העגל היה יכול ה' להעביר חטאם בשילך אחר המחשבה, לא אחר הפועל. אבל אז הלא יש בידם בתחלה חטא מכירת יוסף ואם עד הנה לא הענישם על מכירת יוסף (כי הלך אחר המעשה) -- אם כן יש בידכם בסוף ממה נפשך. ולכן יבא שעיר וכו' יבא עגל וכולי למען תצאו נקיים בכל אופן, בין אם נלך אחר המחשבה או אחר המעשה.
- ( ענין ג' ). כי יוסף היה מושל מצד שור שבקדושה כמו שכתוב "בכור שורו הדר לו", והם ברצונם "עקרו שור" -- כי ידעו שעתיד ירבעם לעמוד מצד זה ולעשות עגלי זהב (כמו שאמרו המקובלים), ועתה איך עשו הם עצמם את העגל, ובזה היו צריכים כפרה ממה נפשך.
- ובאר עוד [ במשנה ד'] שמה שהוסיפו להביא שור לשלמים כי בחטא העגל היה שני ענינים. העגל אשר נסכו למטה, והכוונה אשר התכוונו אליה למעלה שבאר במדרש שכאשר ראו דמות המרכבה רצו לכוון אל פני שור שבמרכבה ולהמשיך שפע החיה הזאת על ידי דמות העגל. וזה היה עיקר הקצף עליהם, כי פגמו למעלה, ושעל זה אמר "יעשו עגל בחורב וימירו את כבודם בתבנית שור" - שרצו להמיר פני אדם בפני שור. ולכן צוה להביא שור גם כן -- יבא שור וכולי יבא עגל וכולי. והותרה השאלה השלישית.
- ( ד' ) ובאר להם המופת שהשלמים ישימו שלום ביניהם ובין אלקים במה שיביאו את הקטיגור לסנגור. הפך הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. יען כי הבאת הקטיגור הוא לזבחו ולהעבירו מן המציאות. כי מן החטא יברא מקטרג שיתלבש כדמות החטא והאדם מתירא ממנו כי הוא המוכן להענישו. שהחטא הוא המשטין והוא הממית, ואי אפשר שיהיה הוא סניגור. אמנם אם יעבירוהו מן המציאות לגמרי -- אז שלום ואין פחד. וזהו שאמר עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה, וז"ש "לזבח לפני השם" - והותרה השאלה הד'.
- ( ה' ) והודיע להם כי על ידי שזבחו החטא ובטלוהו למטה -- כן יעובר למעלה. וכמו שאמרו חז"ל שהעביר ה' צורת שור ממרכבתו ונתן תחתיו צורת כרוב. והנה הם אמרו הלא אי אפשר עוד שיראו פני המלך כי שם חקוק צורת שור אשר בו מרו את כבודם, והבטיח להם כי היום ה' נראה אליכם -- שישיגו הזקנים את הכבוד העליון ופני כרוב מהשמאל שבו שכן בין כתפיהם על כנפי הכרובים. והותרה השאלה החמישית.
והנה הטנו המאמר הזה מן המסלה אשר אנחנו עולים בה אל מעגלי הדרוש כי הוא מאמר דרושי בעצם.
סימן ד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[ה] "ויקחו את אשר צוה משה" -- בזריזות.
ויקחו את אשר צוה משה: למדנו במאמר זה המיותר שלא המתינו עד שצוה להם אהרן (כמו שכתב "ואל בני ישראל תדבר לאמר"), רק תיכף ששמעו הציוי מפי משה לקחו הכל מרוב זריזתם לכלא פשע ולהתם חטאת.
סימן ה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
"ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם" -- קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. משל למלך שכעס על אשתו והוציאה. לאחר ימים נתרצה לה. מיד חגרה מתניה, קשרה כתיפיה, והיתה משמשת אותו יותר מדאי. אף כך ישראל. כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם -- קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם".
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם: מבואר אצלינו שיש הבדל בין 'קרב' ובין 'נגש'. שהקריבה הוא בשנים שוים וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. ובבראשית רבה (בר"ר, צג) מצינו הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפלה. ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון 'הגשה' כמו "והקרבתיו ונגש אלי" (ירמיהו, ל), "בגשתם את קדש הקדשים" (במדבר, ד).
גם מבואר אצלינו שיש הבדל בין 'עמד' ובין 'ניצב'. שהעמידה הוא רק הפך הישיבה, וההתיצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא. עד שהעמידה וההעכבה במקום הקדש יפול עליה יותר פעל 'ניצב' כמו "והתיצבו באהל מועד". בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון כמ"ש "כי היום ה' נראה אליכם". וגם למה קרבו כל העדה והוא לא קרא רק לזקני ישראל?
ולישב כל זה אמר בספרא שמה שכתוב לשון 'קריבה' זה מורה על השמחה; שמרוב שמחתם קרבו שמה בקל. ומה שכתוב "ויעמדו" הוא שעמדו לשרת לפניו; שעל השירות והתפלה בא תמיד לשון 'עמידה' כמו שכתוב "לעמוד לשרת". ומטעם זה קרבו כל העדה הגם שלא נקראו; כמשל המלך וכולי.
סימן ו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[ו] "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" -- אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו. שנאמר (דברים י', ט"ז-י"ז) "ומלתם את ערלך לבבכם" -- מפני מה? -- "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים". עשיתם כן -- "וירא אליכם כבוד השם".
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו: לא ידענו מה צוה שיעשו הם? והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו? ופירשוהו בספרא בדרך הדרוש. שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול. שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית משכן כבוד ה' כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שזבחו כחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול -- כן יזבח כל איש כחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע על מזבח הקטן, להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת י', עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד.
וכבר בארנו הדבר בארוכה בארצות השלום (דרוש ג') איך יתיחס האדם למשכן ה' ושם יעלה זבחי צדק עולה וכליל. ואם עשיתן כן -- "וירא אליכם כבוד השם" לשכן כבוד בתוככם.
סימן ז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[ז] "ויאמר משה אל אהרן" -- זהו שאמר הכתוב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם בעמוד ענן ידבר אליהם" -- מלמד ששלשתן שקולים זה כזה.
[ח] "קרב אל המזבח" -- משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא אשה, והיתה מתביישת מלפניו. ונכנסה אחותה אצלה. אמרה לה "על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך! הגיסי דעתך ובואי ושמשי את המלך!" . כך אמר משה לאהרן "אהרן אחי על מה נתבחרת להיות כהן גדול אלא שתשרת לפני הקב"ה! הגס דעתך ובא ועבד עבודתך!" .
ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. אמר לו משה "אחי, ממנו אתה מתירא?! הגס דעתך וקרב אליו!", לכך נאמר "קרב אל המזבח".
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח: מה שכתוב "קרב אל המזבח" הוא מיותר. ואין לומר שהוצרך משה לסמכו על זה וליתן לו רשות רב לתלמיד ושיכינהו אל הקדושה -- על זה הקדים שמשה ואהרן היו שוים לענין הכהונה. וזה מוכח גם כן מפה שאמר לו "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך", כי עבודת היום עשה משה גם ביום השמיני אף שביום ההוא לא היה לו עוד דין במה כמו עד עתה.
ושמואל שוה עמהם לענין מה שקבל ה' תפלתם, ובעמוד ענן ידבר אליהם.
ומפרש [במשנה ח'] לפי שהיה אהרן נסוג אחור. ופירשו שהיה נסוג אחור מאחד משתי פנים. הפן האחד מאשר בוש מגדולת המלך הכבוד אשר יעבד עבודתו, ושעל זה אמר לו משה "קרב" בל יבוש. והפן הב' שהיה נסוג אחור מצד זכרו בחטאו, ועל ידי כן היה חטאתו צורת השור שחטא בו לנגדו תמיד. ודבר משה על לבו בל יתירא, כי אם יקרב אליו -- יזבח השור לשלמים ויוסר החטא (כנ"ל ס' ג).
סימן ח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[ט] "ויקרב אהרן אל המזבח" -- בזריזות.
"וישחט את עגל החטאת אשר לו" (ויקרא ט, ח) -- בקרבנו התחיל תחלה. "ויקרב את קרבן העם" (שם, טו) -- משנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם.
תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם; שקרבן העם אינו מכפר על הכהנים, וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם שנאמר "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם".
ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו: מה שאמרו חז"ל בזריזות הוא על פי ההבדל (הנ"ל סימן ה) בין קרב ובין נגש. כי היה לו לכתוב "ויגש"; בפרט שהיה נסוג אחור תחלה, ובזה ישמש בלשון 'הגשה'. רק שאחר שאמר לו משה -- קרב בזריזות ולא נתמהמה רגע.
ומה שאמר בקרבנו התחיל תחלה -- באו לפרש מה שכתוב "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם". שפירש הראב"ע והרמב"ן שמה שכתוב "וכפר בעדך ובעד העם" פירושו שאחר כך תכפר בעד העם בקרבנותיהם. ולפי זה מה שכתוב "ועשה את קרבן העם" אין לו משמעות.
והיה מקום לפרש מפני שהדין הוא שחטאת קודם לעולה ואם כן היה ראוי שתחלה יקריב חטאתו וחטאת העם ואחר כך עולתו ועולת העם (וכמו שהיה כן ביום הכפורים), ולפי זה יש לפרש דזהו שכתב "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם" (כי בעת שעשה עולתו כבר הקריב חטאת העם, ואמר שנית) "ועשה את קרבן העם וכפר בעדם" -- הוא עולת העם.
ולהוציא מפירוש זה אמר בספרא "בקרבנו התחיל תחלה, ומשנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם". ודייק זה ממה שכתוב "ויקרב את קרבן העם" שנדחקו בו המפרשים שהוא מיותר. ופירשו חז"ל שרצונו לומר שקרבן העם היה מונח בצד אחר כל זמן שעסק בקרבנותיו (משום שאם יהיה שם הדין הוא דחטאת קודם לעולה), ומשנפנה מקרבנותיו הקריבו אליו והתחיל בקרבנות העם. ומה שכתוב "וכפר בעדך ובעד העם" פירושו שקרבן אהרן כפר גם על הכהנים שהם 'עם אהרן'. וזהו שאמר תדע שקרבנו מכפר יותר וכולי.
סימן ט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
"וישחטהו ויחטאהו כראשון". מה הראשון טעון חיטוי אף זה טעון חיטוי. מה הראשון טעון על ד' קרנות אף זה טעון על ד' קרנות.
ויחטאהו כראשון: כבר בארנו בפרשת צו (סימן נט) שפעל 'חִטא' בכבד מורה על הזיית הדם. וכל מקום שנמצא בכינוי -- תשוב הכינוי תמיד אל הדבר המקבל ההזיה והטהרה כמו "ויחטא את המזבח". ולא נמצא שישוב החיטוי אל הדבר עצמו רק כאן, ולמעלה (שם) "הכהן המחטא אותה", ובדברי הימים (דה"ב, כט). ופירשוהו חז"ל שעשו בהדם כמשפט חטאת. וכן פירשו בספרא שם "הכהן המחטא אותה" שנתן דמה למעלה ולא למטה. וכן פרש"י פה שעשו בדמו כמשפט חטאת. [ובגירסת הספרים כתוב "מה הראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע", והוא טעות סופר].
והנה בעגל החטאת אמר "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו", ובעולה ובשלמים אמר "וימציאו בני אהרן אליו את הדם". כי בעת שחיטת החטאת היה למטה ובני אהרן קבלו הדם בכלי, שעל זה אמר "ויקריבו" שהוא הקבלה (כמ"ש (בפר' ויקרא סימן לז) שמה שכתוב "והקריבו בני אהרן את הדם" הוא שמקבלו בקרב כלי), ואהרן הוליכו אל המזבח בעצמו. מה שאין כן אחר כך שלא ירד מן המזבח, ושחיטת העולה והשלמים נעשה על ידי אחר, ובני אהרן הוליכו הדם למזבח -- אמר "וימציאו" שהוא ההולכה. ואם כן חטאת הצבור לא דמי לחטאת הראשון רק בשחיטה ובחיטוי הדם. לא בהולכה (שהשני הוליכו בני אהרן), וכן לא בהקטרה (שהראשון נשרף ולא השני). ועל כן באר כי רק וישחטהו ויחטאהו כראשון.
סימן י
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
"ויקרב את העולה ויעשה כמשפט":
- מה עולה טעונה הפשט ונתוח -- אף זו טעונה הפשט ונתוח
- מה עולה כליל לאישים -- אף זו כליל לאישים
- מה עולה עומד בצד המזבח וזורק -- אף זו עומד בצד המזבח וזורק
- מה עולה פקעו אברים מעל המערכה[1] מחזירם למערכה -- אף זו פקעו אברים מעל המערכה מחזירם למערכה.
ויעשה כמשפט: לא אמר פה "ויעשה כראשון", כי לא עשה כראשון. כי הראשונה היתה עולת יחיד וטעונה סמיכה וזו היתה עולת צבור ואין סמיכה בצבור. וזהו שאמר מה עולה טעונה הפשט ונתוח וכולי -- רצה לומר שרק לענין דברים אלה דמתה לעולת צבור ולא דמתה לעולה הקודמת שהיה בה סמיכה.
ובזה נבין מה שאמרו בגמרא (ביצה כ, א) -- "ויעשה כמשפט" -- כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה -- שנתקשו בזה התוספות שם והלא היתה קרבן צבור ואין טעון סמיכה. ולמה שכתבנו מדייק זה ממה שכתוב "כמשפט" ולא אמר "כראשונה" משום דראשונה היתה טעונה סמיכה אף על גב שהיתה עולת חובה -- מבואר דעולת חובה טעונה סמיכה.
ומה שאמר מה עולה עומד בצד המזבח וזורק -- פירושו את האיברים, כמבואר ויקרא (סימן מב), דלא כמפרשים על הדם.
סימן יא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[יא] "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" -- נאמר כאן 'מלוי' ונאמר להלן (ויקרא ב, ב) 'מילוי'.
- מה מילוי האמור להלן -- מלא קומצו, אף 'מילוי' האמור כאן -- מלא קומצו;
- ומה 'מילוי' האמור להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול, אף 'מילוי' האמור כאן -- קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול.
ויקרב את המנחה: מנחה זו היתה משונה מדין מנחת סולת שטעונה ג' מתנות שמן. ופה לא כתיב אלא "בלולה". וכן לא נתבאר אם היה בה לבונה כי היה הוראת שעה דהא אין מנחה בצבור. ולכן לא כתיב "ויעשה כמשפט" כי לא היתה כמשפט רק הוראת שעה. ולכן הוצרך לבאר שמלא כפו ממנה -- רוצה לומר שקמץ -- דהוה אמינא שהיתה כמנחת נסכים (שמקריבים הצבור) שכולה כליל.
ומ"ש שמלא כפו -- כי לא היה צריך למחוק בגודלו, שזה רק במנחות האפויות, והיה דינה כמנחת סולת שכתוב בה "מלא קומצו" כמ"ש (ויקרא ס' קה, עיי"ש). וכן ממה שכתוב "ממנה" ידעינן שלא נתערב בהקומץ דבר אחר.
סימן יב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[יב] "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר" -- מה זה בא ללמדנו?.
- אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה -- כבר נאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט"!
- אם כן למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"? מלמד ששתי מנחות היו שם; אחת עם העולה ואחת בפני עצמה.
מלבד עולת הבקר: זה היה לו לכתוב אחר השלמים כמו שכתב תמיד בפר' פנחס בסוף קרבנות היום "מלבד עולת התמיד".
ופירשו המפרשים לפי שבכל יום מקריבים עולת תמיד ומנחתו והיום נצטוו להקריב עולה ומנחה חובת היום -- הודיע שלא נפטרו בהן מקרבן תמיד; אלא עולה ומנחה זו הקריבו מלבד עולת הבקר ומנחתה. אבל שלמים אין נקרבים חובה בשאר הימים.
אמנם עדיין קשה שזה היה לו לומר אחר העולה כיון שעם העולה הקריבו מנחת נסכים, וע"ז יאמר שעולה ומנחת-נסכים-שעמה היו מלבד עולת הבקר ומנחתו. ומזה נראה לכאורה שלא הקריבו מנחת נסכים עם עולה זאת רק מנחת בלולה לבד. ולכן אמר זה אחר מנחה בלולה.
וזה יצויר על פי מ"ש בתוספתא דמנחות (פרק ו) ר' יהודה אומר יחיד שהיה חייב פרים ואלים וכבשים ואין לו נסכים -- יביא פרים בנסכיהם ואל יביא פרים אלים וכבשים בלא נסכים. ומשמע שרק ביחיד הדין כן כיון שיכול להקריב הקרבנות גם לאחר זמן, אבל בצבור (שאם עבר יומו בטל קרבנו) סבירא ליה דיקריב פרים ואלים בלא נסכים ויביא הנסכים אחר כך כיון דקיימא לן דאדם מקריב זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים אפילו בקרבן צבור כמו שמביא הרמב"ם. וחולק על ר' שמעון דאמר במשנה דמנחות (דף מד:) דאפילו בצבור הדין כן שיקריב פר אחד ונסכים ולא יקריב כולם בלא נסכים. וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב שם דאין הלכה כר' שמעון. ולפי זה לר' יהודה (סתמא דספרא) יכול להיות שלא היה להם אז נסכים אל העולה ולא הקריבו רק מנחה בלולה. ולכן אמר "מלבד עולת הבקר" אחר מנחה בלולה בשמן. ומזה נלמד לכל מקום שאם לא מצא מנחה יביא בהמה.
אך דאם כן למה אמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" שמשמע שהוקרבה כמשפט העולה עם נסכיה ומנחתה; שאי לאו כן איך אמר "כמשפט"? בפרט שמלת "כמשפט" באה תמיד על הנסכים שיש בהם משפטים שונים לפר איל ולכבש, שעל זה יצדק מלת "כמשפט" כמו שכתבנו במקום אחר. ואם כן נשאר הקושיא למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"?
ומשיב מלמד ששני מנחות היו וכולי - ר"ל כי הנה בציוי נאמר "ומנחה בלולה בשמן" לבסוף, וכן בדין, דשלמים קודמים לעופות ועופות למנחות מפני שהם מיני דמים. ולמה הקריב את המנחה קודם השלמים? אך שעם העולה הקריב מנחת נסכים ולא עם השלמים, כי השלמים האלה היו הוראת שעה (שאין הצבור מקריבים שלמים רק בעצרת), ולכן לא הקריב עמהם נסכים כי לא נתפרשו נסכים רק בקרבנות של דורות, לא באותן שהיו הוראת שעה. בפרט למאן דאמר דלא קרבו נסכים במדבר רק בקרבנות צבור [כמ"ש התוספות זבחים (דף קיא.)] וממילא, בעולה שבאה נדבת צבור לקיץ המזבח וגם חובה -- הקריב מנחת נסכים; לא בשלמים. ולכן סמך מנחה בלולה אחר מנחת נסכים של העולה לסמוך מנחה למנחה. ולכן אמר בזה "מלבד עולת הבקר", ר"ל שלכן הקריב מנחה זו עתה כי היתה עולה זו מלבד עולת הבקר ומנחתה ובא במנחת נסכים כמוה. וסמך מנחה הבלולה אל מנחת העולה. וזהו שאמר מלמד ששני מנחות היו שם, פירוש: רק שנים, לא יותר, כי אחר שלמי צבור לא הקריב מנחה.
סימן יג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[יג] "וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם" -- מכאן למדו שלמים לצבור.
זבח השלמים אשר לעם: זה מיותר שהלא לא היו שם שלמים אחרים? ופירשו חז"ל שמפני ששלמים אלה היו הוראת שעה -- כי אין שלמים בצבור רק שלמי עצרת, והם קדשי קדשים -- נשחטים בצפון ונאכלים לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים ליום ולילה. והיה עולה על הדעת שגם אלה כן דינם [ובאמת היו קדשים קלים כמ"ש לקמן (ויקרא י, י) "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור (ר"ל בעזרת ישראל) אתה ובניך ובנותיך"]. ועל זה אמר שהם "זבח שלמים" -- ששם 'זבח' מציין סעודה של שמחה, שמאסף בו אוהבים ומיודעים [כמו "כי זבח היום לעם בבמה" (ש"א ט, יב), "כי זבח משפחה לנו בעיר" (ש"א כ, כט)]. ואמר שהיו זבח העם -- שכל העם אכלו את בשרם. וזהו שאמר שבזה למדו שהוא שלמים לצבור, שכולם יאכלו מסעודתו כמו שהבעלים אוכלים בשר שלמיהם.
סימן יד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
"ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה" -- להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו שבשעה קלה למדו שבעה עבודות: שחיטה, וקבלה, זריקה, והזאה, וחיטוי, קמיצה, והקטרה.
ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה: זה היה קודם ההקטרה ואם כן היה לו לכתוב "וישימו את החלבים על החזות ועל שוק הימין ויניף אותם תנופה ויקטר את החלבים המזבחה". ושעל כן יאמר הרמב"ן שהניף אותם שנית בפני עצמם אחר שהניף החזה עם החלבים. וזה אינו. כי גם בתחלה הניף השוק גם כן כמו שהוא לדורות.
ופירשו בספרא שרצה להודיע בפרשה זאת שלמד אהרן כל סדר העבודות ועשאום במעמד משה, ולכן הזכיר העבודות ביחד עד ההקטרה. ואת התנופה -- שלא הוצרך ללמוד כי זה יעשה כל בעל קרבן -- הציגו לבדנה. וזהו שאמר להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו. ואמר "של בניו" -- כי הקבלה עשו בניו כמו שכתוב "ויקריבו בני אהרן אליו הדם (וכמו שכתבנו בסימן ט).
ומה שאמר "יציקה וכפרה" -- נראה לי לגרוס במקומו "קמיצה והקטרה".
סימן טו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני מכילתא דמלואים:
[יד] "ויהי ביום השמיני" -- הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו.
- או יכול שמיני בחדש?...
- כשהוא אומר (שמות מ, יז) "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" -- מלמד שבראש חדש הוקם המשכן.
- יכול הוקם בראש חדש ושרתה שכינה בשמיני לחדש?..
- תלמוד לומר (במדבר ט, טו) "וביום הקים את המשכן כסה הענן" -- מלמד שביום שהוקם המשכן [ס"א בו ביום] שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן. שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו. עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידו שנאמר "כי היום ה' נראה אליכם".
[טו] מה תלמוד לומר "ויהי"? מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית הוא אומר "ויהי ערב ויהי בקר" וכאן הוא אומר "ויהי".
וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן שנאמר (שמות לט, מג) "וירא משה את כל המלאכה...ויברך אֹתם משה".
מה ברכה ברכן?
- אמר להם " יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ".
- רבי מאיר אומר כך ברכן (דברים א, יא) "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"
והם אמרו לו (תהילים צ, יז) "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכולי".
ועל אותה שעה הוא אומר (שה"ש ג, יא) "צאנה וראנה בנות ציון" - בנים המצוינים, "במלך שלמה" - במלך שהשלום שלו, "בעטרה שעטרה לו אמו" - זה אהל מועד שמצויר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש; "אמו" - אין אמו אלא ישראל שנאמר (ישעיהו נא, ד) "וּלְאוּמִּי אלי האזינו".
[טז] "ביום חתונתו" - ביום ששרתה שכינה (ס"א בבית), "וביום שמחת לבו" - ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.
מלבי"ם: כבר נזכר (בסימן א) כי מן פשטי המקראות אי אפשר להכריע מתי היה כל הנאמר בפרשה הזאת - אם באחד לחדש אם בשמיני בו. רק מן הדרוש נכריע שזה היה באחד לחדש. ובאר פה דרך הדרוש הזה דהא כתוב בפר' פקודי שבאחד לחדש הוקם המשכן ויכס הענן, וכן אמר בפר' בהעלותך "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן" -- הרי כסהו הענן באחד לחדש, ואיך יאמר ביום השמיני בחדש "כי היום ה' נראה אליכם", הרי כבר נראה ביום הראשון ולא נסתלק הענן מאז כמו שכתוב שם (במדבר ט, טז) "כן יהיה תמיד הענן יכסנו"?
ועל כרחך שביום השמיני דפה היה באחד בניסן, שאז הוקם בקביעות. כי מכ"ג באדר היה מפרקו בכל יום ולא שרתה שכינה; כי לא שמש אהרן ולא שמשו בבגדי כהן גדול (כי משה שמש בחלוק לבן). וזה פירוש [משנה יד].
ואחרי העיון במליצת הכתובים כל מקום שיחבר המאמר באמצעו במלת "ויהי" -- מורה שנעשה דבר מפליא, הויה חדשה רשומה; בפרט במספר הסדורי אין דרך שיבא מלת "ויהי" רק אם נתהוה דבר חדש ורשום. ופה היה לו לכתוב "ביום השמיני קרא". ואמר "ויהי" לאמר שבו ביום היה ענין חדש ורשום כמו שיאמר במעשה בראשית "ויהי ערב" על שכל יום נעשה בו הויה חדשה -- כן ביום השמיני. וזהו שאמר מלמד שהיתה שמחה לפניו וכולי, ומובא במגילה (דף י:).
והענין כי בימי בראשית ברא ה' הטבע וההנהגה הראשונה הסדורה בסדר קבוע, חק ולא יעבר; הנהגה יורדת מלמעלה למטה. ובמלאכת המשכן נשתכללה הנהגה שנייה ההשגחיית העולה מלמטה למעלה -- לפי מעשה עם ה' וכשרון לבם. הנהגה הראשונה מוסדת בשמים ובארץ, והנהגה השניה מוסדת במשכן ומקדש אל, שהיא ציור העולם הגדול, וכל הנמצא בכלל העולם הצטייר במשכן לכל מחלקותו כמו שדברנו על זה במקום אחר.
והנה ישראל הכינו החמריים למלאכה זו ואז ברך אותם משה שתשרה שכינה במעשה ידיהם, הפך מהנהגה הקבועה בהטבע שאינו תלוי במעשה ידי אדם; אבל הנהגה ההשגחיית תלויה לפי מעשה המונהגים. וכן אמר להם "שיוסף ה' עליכם אלף פעמים" לפי ענין ההשגחיי שעמו תוספות ברכה לאין קץ.
והם אמרו "ויהי נועם ה' עלינו" - שהוא נועם שכינתו והשגחתו. "ומעשה ידנו כוננה עלינו" - כי בכל מקום אין מעשה ידי אדם מכוננת עליו רק בענין הנפשי, מעשה ידיו מכוננת על נפש הפועל ומקושרת עם כוונתו ועם טוהר לבו (כמו שכתבנו במקום אחר).
ועל אותה שעה הוא אומר בשיר המקודש "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" -- כי אז עשו בנות ציון לו עטרה, כי כל מה שעשה בעולמו הגדול עשו הם ציור ותבנית לזה במשכן, כדוגמת בני המדינה שעושים עטרה למלך ומציירים עליה כל מדינות מלכותו וכל כבודו. וזה שאמר זה אוהל מועד שהוא מצויר, רוצה לומר שהוא צורת העולם הגדול ובו יתאחדו העליונים והתחתונים בענין שתעלה ההנהגה מלמטה למעלה לפי עבודת המקדש שזה השלום הרמוז (כמו שאמרו (שבת פט, א) משה אין שלום בעירך, כמ"ש בדרושים).
וכבר בארנו בחבורינו "שירי הנפש" (פירוש על שיר השירים) כי השיר המקודש הוסד על זווג הכלה הכלולה העליונה עם תפארת ישראל דודה, שזה נעשה על ידי המקדש (ששכן שם בין שני הכרובים), ואז לבש המלך שלמה עטרת אשת חיל עטרת בעלה והוא יום חתונתו ויום שמחת לבו, ואז נתחבר אש של מעלה באש של מטה -- אש שחורה ולבנה -- ותאכל על המזבח.
- ^ נ"א מעל המזבח - ויקיעורך