התורה והמצוה ויקרא א ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן לד[עריכה]

ויקרא א ד-ה:
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[א] "וסמך...ושחט"-- במקום שסומכין, שוחטין;  ותיכף לסמיכה שחיטה;  מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים.


ושחט: כבר בארנו (בסימן כב) שכל הנכתב בבן בקר שייך גם בבן צאן וכל הנכתב בבן צאן שייך בבן בקר. וכל דבר הנכפל בשניהם יש בו דרוש.   ולפי זה יקשה, למה כתב פה "ושחט לפני השם"? שכבר נכתב בבן צאן שישחט צפונה ובלי זה נצטרך ללמדו משם לענין שחיטה בצפון.

ואחד מדרכי ההיקש אשר קבלו חז"ל שלפעמים יכתב הכתוב פעל אחד שלא לצורך למען נקיש עמו פעל אחר הנכתב שם. (כמ"ש באילת השחר כלל קנט). ואמרו שלכן כתב פה שחיטה שלא לצורך להקיש סמיכה ושחיטה -- להתכיף הסמיכה אל השחיטה. ומזה ידעינן גם כן שבמקום שסומכין שוחטין, כמו שמפרש במנחות (דף צג) שתיכף לסמיכה שחיטה. וכן שְמַה סמיכה בטהורים אף שחיטה, [ דאף להרמב"ם שפסק (פרק ג מהל' ביאת המקדש הי"ח) דביאה במקצת לאו שמיה ביאה, מכל מקום אי אפשר לו להכניס ידיו ולסמוך דכל הסומך ראשו ורובו מכניס, דסמיכה בכל כחו בעינן (כמ"ש בפ"ג מה' מעשה הקרבנות הי"א והלכה י"ג) ]. והוא הדין דשחיטה בטהורים שלא ישחוט על ידי סכין ארוכה (וזה מדבנן כמ"ש בזבחים לב). ובזה יש לישב קושיית הר"י מאורלייניש שם, ואין להאריך.

סימן לה[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[ב] "ושחט"-- שחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר.

או אינו אלא בכהן?...
וכי מאין באת?
מכלל שנאמר (במדבר יח, ז) " ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח", יכול אף לשחיטה...
כשהוא אומר "...והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו"-- מכאן ואילך מצות כהונה; אבל שחיטה כשרה בכל אדם.


ושחט:    הוא פעל סתמי שישחוט מי שירצה. דאין לפרש שסמך על מה שכתב "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח" שכולל שכל דבר הצריך למזבח יהיה על ידי כהן -- דאם כן למה באר אחר כך "והקריבו הכהנים" שמבואר שרק מן ההקרבה ואילך מצות כהונה. וזה כוונת הספרא (מובא בזבחים דף לב).

[ ובאמת לימוד זה מדויק גם משלמים-- (ויקרא ג) "ושחטו...וזרקו בני אהרן", ובחטאת נשיא ויחיד-- (שם ד) "ושחט..ולקח הכהן". רק פה מפורש יותר שתחלה אמר "וסמך..ושחט" בלשון יחיד, ואחר כך אמר "והקריבו בני אהרן..וזרקו" בלשון רבים, ובהפשט ורחיצה חזר ללשון יחיד -- ללמד שאין צריך בני אהרן.  ומלבד זה הדבר מפורש בקבלה כמו שכתוב "כי אם הלוים אשר רחקו מעלי..המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם" (יחזקאל מד, י-יא), "כי הטהרו הכהנים והלוים...וישחטו הפסח לכל בני הגולה" (עזרא ו, כ), "והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור" (דה"ב ל, יז), "ויאמר ללוים...ושחטו הפסח" (דברי הימים ב לה, ג-ו), "והלוים על מחלקותם וישחטו הפסח" (דברי הימים ב לה, י-יא) -- מבואר שהלוים היו השוחטים יען שהם היו אומנים ומומחים. ומזה זכר למה שכתבו התוס' בקידושין (דף עב) דאף על גב דעבדים שוחטים, לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסים. ]


וכן אין לומר שפעל "ושחט" מוסב על "וסמך", ר"ל שהבעלים ישחטו-- דהא במלואים, אהרן ובניו היו הסומכים, ומשה שחט. וזהו שלמדו שהשחיטה כשרה בזרים בנשים וכולי...    ומה שכתב ובטמאים, עיין תוס' זבחים שם ובחולין דף (ב:).

ובמנחות (דף יט) מקשה, לר' שמעון דסבירא ליה וא"ו מוסיף על ענין ראשון ויליף שחיטה בזרים מהקישא דסמיכה -- אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים!. ומשני, גלי רחמנא בפרו של כהן גדול ביום הכפורים "ושחט את פר החטאת אשר לו"-- מכלל דבעלמא לא בעי בעלים. ותירוץ זה לא יספיק למאן דאמר ביומא (דף מב) שחיטת פרו בזר כשרה.   ונראה דשם רצה ללמוד קל וחומר מזריקה שכשר שלא בבעלים ודחה דאין דנים אפשר משי אפשר, וזה רק לשיטת ר' שמעון שכן הקשה אליביה גם כן בהוריות (דף ו:) ובתמורה (דף טז:) וכי דנים אפשר משאי אפשר; אבל אחר שהרמב"ם (פרק טז מהל' מעה"ק ה"טו) פסק כר' אליעזר דסבירא ליה במנחות (דף פב:) וביבמות (דף מו) שדנים אפשר משאי אפשר, כן סבירא ליה לבית הלל ביבמות (דף סא) -- ידעינן זאת מקל וחומר מזריקה.

סימן לו[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[ג] "בן הבקר לפני השם"-- ואין השוחט לפני ה'.   שמעון התימני אומר, מנין שתהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר "ושחט את בן הבקר לפני ה' ".


[הערה: הקרבן אהרן פירש ש"בן הבקר" מיותר אבל כבר דרשוהו בגמ' למלתא אחריתי שצריך שישחט לשם בן בקר. עוד אומר דמלת "את" דריש אבל הספרא לא דריש מלת "את" בשום מקום, כל שאין בו זרות. ומאי טעמא של ר' שמעון התימני? ]

ושחט את בן הבקר לפני ה':    כל מקום שיספר המקום שבו תעשה הפעולה יציין מקום הפעולה לבד, לא מקום הפועל. למשל, "ונתנו בני אהרן..אש על המזבח וערכו עצים על האש" -- לא יכוין שהפועל, והם בני אהרן, יהיה על המזבח או על האש בעת נתינתם; רק שהפעולה, והוא העריכה, תהיה על המזבח והנתינה תהיה על האש, לא העורך והנותן.

ומבואר שמה שכתוב "ושחט..לפני השם" מה שכתוב "לפני השם" היינו שהפעולה, והוא השחיטה, תהיה לפני ה', לא הפועל והשוחט. ואמר בספרא (לקמן משנה יב) "וזרקו את הדם על המזבח"- ואין הזורק על המזבח; וכן במכלתא דחובה (פ"ג מי"א, וביומא דף נח) "ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני השם"-- מזבח קטורת הסמים לפני ה' ואין הנותן לפני השם. וזה פשוט.  עד שיתפלא מאד מה שאמר ר' שמעון התימני בספרא (הובא זבחים דף לב:) שצריך שיהיה ידו של שוחט לפנים מן הנשחט. ולדעתי גם ר' שמעון התימני לא יכחיש היסוד הנזכר שכתבתי שהוא מיוסד בטבע הלשון ש"לפני השם" אינו מגביל רק הפעולה, שפעולת השחיטה לבד תהיה לפני ה'; אך שר' שמעון סובר שפעולת השחיטה אינו חתיכת הסימנים לבד רק כח האדם, ועיקר פעולת השחיטה היא כח האדם המניע, וכח הזה צריך שיהיה "לפני השם" -- ובהכרח תהיה יד השוחט לפנים מן הנשחט.

סימן לז[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[ד] "והקריבו"-- זו קבלת הדם.  יכול זריקה?   כשהוא אומר "וזרקו..", הרי זריקה אמורה! הא אינו אומר כאן "והקריבו"-- זו קבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת.

אמר רבי עקיבא, מנין לקבלת הדם שלא תהיה אלא בכהן כשר ובכלי שרת?    נאמר כאן 'כיהון' ונאמר להלן (במדבר ג, ג) 'כיהון': מה כיהון האמור להלן-- בכהן כשר ובכלי שרת, אף 'כיהון' האמור כאן-- בכהן כשר ובכלי שרת.

[ה] אמר לו ר' טרפון, עקיבא! עד מתי אתה מגבב עלינו את הכתובים! אקפח את בני אם לא שמעתי שיש הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש.
אמר לו, תרשיני לומר לפניך מה שלמדתני.
אמר לו, אמור.
אמר לו, קבלה לא עשה בה את המחשבה כמעשה, זריקה עשה בה את המחשבה כמעשה.  המקבל בחוץ פטור והזורק בחוץ חייב.  קבלוהו טמאים-- אין חייבים עליו; זרקוהו טמאים-- חייבים עליו.
אמר לו רבי טרפון, אקפח את בני שלא הטית ימין ושמאל. אני הוא ששמעתי ולא היה לי לפרש ואתה דורש ומסכים לשמועה! -- הא כל הפורש ממך כפורש מחיים.


והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם:   כבר בארתי למעלה (סימן כה) כי פעל "קרב" ישמש שני ענינים: או שמקרב דבר אל דבר ובזה נרדף עם פעל "נגש", או על הקרבת הקרבן במזבח ובזה משתתף עם שם "קרבן". וחז"ל יפרשוהו לפעמים על ההקדש [ כמו שדריש בספרא למעלה (ויקרא נדבה פרשה ג מי"ב) "תמים יקריבנו" יקדישנו. "כל אשר בו מום לא תקריבו" (פירשוהו בספרא (אמור פרשה ז מ"ד) לא תקדישו ]. והוא לפי זה פעל נגזר משם "קרבן" כמו "מקדיש" מן "קדש" (ועיין באילת השחר כלל שעא).

והנה בין השחיטה והזריקה היו שני מעשים:

  • ( א ) השחיטה בכלי; שמבואר שלא היה מקבלו בידיו [כמו שלמד רב יהודה בזבחים (דף כה) ממ"ש בחמשת מיני החטאת "ואת כל דם הפר ישפוך אל יסוד המזבח" שיקבל כל הדם. וידוע שהיה למזבח כלים לקבלת הדם, נקראו מזרקות כמו שכתוב "ומלאו כמזרק" (זכריה ט), "כמזרקים לפני המזבח" (שם יד). וכן בפסח מצרים "ולקחתם מן הדם אשר בסף" פירש ר"ע במכלתא (פר' בא) אין סף אלא כלי. ובסוף משפטים "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות". וכן תרגם יונתן ויזרקון ית דמא במזרקיא. ]
  • ( ב ) ההולכה למזבח, כמו שכתוב "וימציאו בי אהרן את הדם אליו" (צו ט).

ומצאנו בשני אלה שהיו על ידי כהנים:

  • קבלת הדם מבואר בכתובים (דה"ב כט כב) "ויקבלו הכהנים את הדם ויזרקו המזבחה", וגם בתורה "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" שהוא הקבלה (כמ"ש בספרא מכלתא דחובה פ"ג מ"ה).
  • וכן ההולכה, אמר (שם ובפר העלם דבר) "והביא הכהן המשיח מדם הפר אל אהל מועד".


ועתה יש לחקור מה שכתוב פה "והקריבו הכהנים את הדם" על איזה מן העבודות כיון?    והנה פשטת לשון "הקריב" מורה ההולכה וההגשה למזבח כמו "והקריב הכהן את הכל" שהוא הולכת איברים (כמ"ש זבחים דף ד, יד, כד; מנחות דף י), "הקרב אותה לפני השם" (צו ו ז)-- היא הגשה דמנחה. כי על הקבלה לא יצדק לשון "הקרבה" רק לשון שימה כמו-- "וישם באגנות", "והמרק שם בפרור" (שופטים ?); או נתינה-- "ונתת שמה מים" (שמות ל); או קבלה-- "ויקבלו הכהנים את הדם" (דה"ב כט).

אולם על זה יקשה ( א ) דהולכה אפשר לבטלה [לדעת התוס' יומא (דף כז) וזבחים (דף יג) שחולקים על הרמב"ם (פ"א מה' פה"מ הכ"ג) וכמו שהקשו התוס' יומא (שם) וחגיגה (דף יא)] ( ב ) מדוע החריש מדין הקבלה שקודמת להולכה; שבשלמא בכל הקרבנות שלא הזכיר אלא זריקה, לא רצה להזכיר רק עיקרי העבודות, לא הולכה וקבלה שאינם עבודה תמה (כמ"ש ביומא דף כד) והם בכלל זריקה שהוא מן הכלי [ כמו שנבאר (בסימן מ) שלכן אמר בדה"ב (ל טז, ושם לה יא) "הכהנים זורקים הדם מיד הלוים" שמזה הוכיח רב חסדא (זבחים דף יד) דהולכה כשרה בזר. ואין ראיה שההולכה והקבלה נכללו בכלל הזריקה ופי' 'ויזרקו מידם', שקבלו והוליכו וזרקו. ]    לא כן פה שהזכיר חלקי העבודות שקודם הזריקה, מדוע החריש מן הקבלה?

וזה מה שכתב בספרא או אינו אלא זריקה, ר"ל שאם לא היה כתוב "וזרקו" הייתי מפרש "והקריבו" על הזריקה מענין קרבן כדכתיב "לכהן המקריב אותה" (ויקרא ז) שפירושו הזורק ויהיה כמו בשאר מקומות שלא הזכיר רק הזריקה כנ"ל (ומיושב קוש' התוס' על רש"י זבחים יג, יומא כז, חגיגה יא).

ומפני הכרחים אלה פירשוהו שמה שכתוב "והקריבו" היינו הקבלה. ולדעתי יפרשו שפעל "והקריבו" נגזר מן שם "קרב" שנרדף עם "תוך" -- שישימו את הדם בקרב כלי ותוכו. וכן יש לפרש "בספל אדירים הקריבה חמאה" (שופטים ה) וכן "והקרבת אותם בסל", שישימם תוך הסל.   והולכה לא הוצרך להודיע דיש לומר כמ"ש הרמב"ן שידענו מכל שכן מהולכת איברים לכבש וכמ"ש בזבחים (דף יד) לר' שמעון; או כפרש"י שהוא בכלל קבלה, וכמ"ש בגמ' זבחים (דף ד) וחגיגה (דף יד) שלכן השתמש על הקבלה בפעל "הקריב" שיהיה גם הולכה בכלל.

והנה אמר שלמד שהקבלה תהיה בכהן כשר ובכלי שרת, דהיינו שלא יהיה בעל מום ושיהיה לבוש בגדי כהונה. מ"ש שיהיה כהן כשר יתבאר בסימן הסמוך שלמדו ממה שכתוב "בני אהרן הכהנים" ורבי עקיבא למדו בגזירה שוה דנאמר "בני אהרן הכהנים" ונאמר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן". ושם היו כהנים כשרים --אלעזר ואיתמר-- ולבושים בגדי כהונה ד"אשר מלא את ידם" הוא ריבוי בגדים כמו שכתוב "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים" (ויקרא כא) "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בהם את ידם" (שמות כט). והוא הדין פה מדבר בכהן כשר וכלי שרת.

ור' טרפון אמר לו (במשנה ה) ששמע הפרש בין קבלה לזריקה וחשב שההפרש הוא שהקבלה אינו צריך כהן כשר וכלי שרת (כמו שמצאנו שאין בעל מום חייב מלקות על הקבלה כמו שכתבתי בספרא אמור פרשה ג משנה ד .

[ ותראה שהויכוח של רבי עקיבא ור' טרפון נשנה גם בספרי (בהעלותך פסקא עח) "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות"-- הכהנים בין תמימים בין בעלי מומין, דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים. נאמר כאן 'כהנים' ונאמר להלן 'כהנים': מה כהנים האמור להלן תמימים ולא בע"מ אף כהנים האמור כאן-- תמימים ולא בעלי מום. אמר לו ר"ט עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו וכולי...כל הפורש ממך כפורש מחיים.   ושני מאמרים אלו בדיבור אחד נאמרו שר' טרפון חשב (על פי שכחה בשני המקומות) ש"בני אהרן הכהנים" כולל גם בעלי מומין ור"ע העמידו על האמת. ]

ואמר לו ר"ע שההפרש ששמע בין קבלה לזריקה הוא בג' דברים:

  • (א) שהקבלה לא עשה בה את המחשבה כמעשה. ופירשו בזבחים (דף יג) שאם חשב בשעת שחיטה על מנת לזרוק דם למחר, פיגל; שזריקה היא אכילת מזבח דאתרבי מן "האכל יאכל ביום השלישי" שני אכילות, אכילת אדם ואכילת מזבח (צו פרשה ח מ"ד).    אבל אם שחט על מנת לקבל דם למחר לא נפסל הזבח דקבלה לאו אכילה הוא.
  • (ב) שהמקבל בחוץ פטור. כי בקרא (דפר' אחרי מות) לא כתיב רק "אשר ישחט חוץ למחנה" וזריקה אתרבי בספרא (אחרי מות פרק י מ"ג) לר"ע מ"או זבח", אבל על קבלה פטור.
  • (ג) שאם קבלוהו טמאים אין חייבים מיתה, דאינה עבודה תמה כמ"ש ביומא (דף כד) וכדתנן סוף זבחים (דף קיב:) המקבל דמים בחוץ פטור ואינו חייב עליו לא משום טומאה ולא משום זרות ולא משום מחוסרי בגדים. ונקט טמאים והוא הדין יתר הפסולים. והראב"ד גריס פסולים.

ור' טרפון הודה לר"ע שכיון על פי דרשותיו אל השמועה. וברייתא זו מובאת בתוספתא דזבחים פרק א, ובגמ' (דף יג).

סימן לח[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[ו] "בני אהרן.."-- יכול חללים? תלמוד לומר "..הכהנים"-- יצאו חללים.   אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן"-- מה אהרן כשר, אף בניו כשרים-- יצאו חללים ובעלי מומין.


[הערה: בספרא פר' אמור אמר בהפך, דבני אהרן מרבה בעל מום. ולא מצאו בו כל אנשי חיל ידיהם]

בני אהרן הכהנים:   הכתובים יכנו אותם פעמים בשם "בני אהרן" ופעמים בשם "כהנים" ופעמים בשני השמות. ואז יכתב תמיד "בני אהרן הכהנים", לבד בפר' אמור כתוב "אמור אל הכהנים בני אהרן" ואמר שם בספרא (אמור פרשה א ) בני אהרן יכול חללים? ת"ל הכהנים-- יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומין? ת"ל "בני אהרן". הרי שם מרבה בעלי מומין מן "בני אהרן" וזה הפך ממ"ש כאן דממעט אותם מן שם "בני אהרן".

אולם דבריהם נאמנו מאד על פי הכלל המבואר בהגיון: ששני השמות המגבילים זה אל זה אם היקף מושג שם המגביל רחב יותר מהיקף מושג השם הנגבל, בא לרבות איזה דבר בשם הנגבל. ואם היקף השם המגביל קצר מהיקף השם המוגבל, בא למעט איזה דבר בשם הנגבל.   פירוש: ששני שמות שאחד מפרש את חברו, אם השם שמפרש את חברו כולל יותר מחברו-- בא לרבות. ובהפך בא למעט.

וידוע ששני שמות הבאים על דבר אחד, השם השני מפרש תמיד את השם הראשון ומגביל אותו. והנה שם "בני אהרן" הוא כולל יותר ורחב יותר מן שם "הכהנים". כי שם "בני אהרן" כולל אף החללים והבעלי מומין שכולם בניו המה. אבל שם "הכהנים" אינו כולל את החללים שדינם כזרים לכל דבר (כמ"ש הרמב"ם בהל' תרומות). והבעלי מומין -- לפעמים הם בכלל "כהנים" (כמו לענין אכילת תרומה וקדשים) ולפעמים אינם בכלל "כהנים" (כמו לענין עבודת המזבח).

ולפי זה יש הבדל: שבפר' אמור שכתוב "הכהנים בני אהרן", ששם "בני אהרן" המפרש ומגביל כולל יותר משם "כהנים", בא לרבות איזה דבר; שאחר שהוכרח לכתוב "הכהנים" למעט חללים (כמש"ש "בני אהרן" יכול חללים ת"ל הכהנים) חשש בל נטעה למעט גם בעלי מום, שהרבה פעמים אינם בכלל "כהנים". לכן הוסיף שם "בני אהרן" שכל בני אהרן כשרים, אף בעלי מומין. וזהו מה שאמרו שם ומנין לרבות בעל מום? ת"ל "בני אהרן".    אבל פה שכתוב "בני אהרן הכהנים", ששם "כהנים" המפרש ומגביל קצר משם "בני אהרן", ר"ל שאינו כולל בתוכו כל הנכלל בשם "בני אהרן", אם כן בא למעט איזה דבר לאמר לא כל בני אהרן, רק "הכהנים" -- ממילא אוציא מתוכם חללים ובעלי מומין. כי להוציא חללים לבד די בשם "הכהנים" לבד, שחללים אינם בכלל כהנים בשום מקום (וזהו שאמר יכול חללים? ת"ל הכהנים) ואחר שכתב שם "כהנים" אחר שם "בני אהרן" להורות שבא להגביל ולמעט בא על צד הדיוק-- רק הכהנים הכשרים לכל דבר, לא בעל מום וזהו שאמר אוציא חללים ולא אוציא בעל מום? ת"ל "בני אהרן". פירוש לכן הקדים שם "בני אהרן" להורות ששם "כהנים" בא על צד הדיוק והמיעוט.

סימן לט[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[ז] "והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם"-- מה תלמוד לומר (נכון לגרוס מת"ל דם דמו? וכן בהמשך -מלבי"ם) "דם...דם"?   מנין אתה אומר נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חולין, יקרבו? תלמוד לומר "דם..דם".

  • יכול נתערבו אלו באלו יקרבו -- שכן אפילו נתערבו חיים יקרבו! ומנין אפילו נתערב באשם?
  • אביא את שנתערב באשם -- שאלו ואלו קדשי קדשים; ומנין אפילו נתערב בשלמים ותודה?
  • אביא את שנתערב בשלמים ותודה -- שאלו ואלו מתן ארבע; ומנין אפילו נתערב בבכור ובמעשר ובפסח?

תלמוד לומר "דם...דם"

[ח] יכול אפילו נתערב בפסולים?   תלמוד לומר "דמו".

  • אוציא את שנתערב בפסולים -- שאינם כשרים ליקרב! ומנין אפילו נתערב בחטאת הפנימיות?
  • אוציא את שנתערב בחטאת הפנימיות -- שאלו מבפנים ואלו מבחוץ; ומנין אפילו נתערב בחטאת החצונות?

תלמוד לומר "דם...דם"


[הערה: רש"י ז"ל פירש דתרי דם יתירין, דהוה ליה למימר "והקריבו..וזרקו.." ולא יכתב "את הדם..את הדם.." וזה דוחק עצום, הלא צריך לכתוב "את הדם" שהוא גוף הפעול? ועוד דמה שכתוב "וזרקו את הדם" דריש במשנה י"א לדרשה אחריתא. ועוד עדיין איך דריש ג' דרשות לרבות וג' למעט? ומדוע בנתערבו חיים דריש באופן אחר? ועוד כמה קושיות שיראה המעיין בעצמו.]

והקריבו את הדם:    ראינו שינוי בשני הפרשיות הללו של עולה ושלמים. ששלש פעמים תפס לשון "הדם" והם: "והקריבו את הדם", "וזרקו את הדם", ובשלמי בקר (ויקרא ג, ב) "וזרקו את הדם"; ושלש פעמים תפס לשון "דמו": (א) בעולת הצאן (ויקרא א, יא), (ב) בשלמי כבש (ויקרא ג, ח), (ג) בשלמי עז אמר "וזרקו את דמו" (ויקרא ג, יג).

ורבותינו בספרא עמדו על שינוי הזה ושאלו מה תלמוד לומר דם דם? -- רצונו לומר למה ג' פעמים תפס לשון "הדם" וג' פעמים לשון "דמו"?  והשיבו בחכמת אלקים אשר בלבם שבא ללמד הלכה בדמי הזבחים שנתערבו מין באינו מינו,

  • ששלשה תערובות קרבים והם: ( א ) נתערבה עולה באשם ( ב ) עולה בשלמים ותודה ( ג ) בבכור ומעשר ופסח.   וזה נלמד משלשה פעמים שתפס לשון "הדם" שמורה כל דם שיהיה, אף שנתערב. [ ועל נתערבה עולה בעולה ובתמורה ובחולין אין צריך קרא דנלמדנו ממה שריבה למעלה (ויקרא נדבה פרשה ג מ"יד) דאפילו נתערבו מחיים קרבים. וז"ש יכול נתערבו באלו יקרבו שכן אפילו נתערבו חיים יקרבו, ר"ל, ואין צריך קרא ]
  • ושלשה תערובות באינו מינו אינם קרבים והם: ( א ) נתערב בפסולים ( ב ) בחטאת החיצוניות ( ג ) בחטאת הפנימיות. וזה נלמד מג' פעמים "דמו", בכינוי, שמשמע דמו המיוחד ועומד לבדו, לא התערובות שאינו "דמו" בייחוד כי יש בו גם דם אחר.

והגם שנדמה שדריש בעולה, המעיין יראה שעולה ושלמים דיניהם שוים בזה. וכן דריש למעלה שם השיוניים שבשני הפרשיות לענין תערובות כמו שפרשנו (בסימן כה).

ורש"י בזבחים (דף פב) ששם הובאה ברייתא זו לא פירש כן ומתוך כך גבב בקרבן אהרן המון קושיות והמעיין יבחר.

והראב"ד גורס תלמוד לומר דם דמו, וזה נכון.

סימן מ[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[ט] "וזרקו"-- יכול זריקה אחת? תלמוד לומר "סביב".   אי "סביב", יכול יקיפנו כחוט? תלמוד לומר "וזרקו".  הא כיצד? --שתי מתנות שהן ארבע.

[י] ר' ישמעאל אומר נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן (ויקרא טז, יח) "סביב": מה "סביב" האמור להלן-- הפסק ארבע מתנות, אף "סביב" האמור כאן-- הפסק ארבע מתנות.


[הערה: איך יוכרח זה לפי עומק הלשון שיהיה שני מתנות שהן ארבעה?]

וזרקו את הדם על המזבח סביב:   דע שיש הבדל בין זריקה ובין שפיכה, נתינה, והזיה:

  • ה"זריקה" הוא מרחוק "וזרוק על העיר" (יחזקאל י), או מלמטה למעלה "וזרקו משה השמימה" (שמות ט).    ו"השפיכה" היא מלמעלה למטה במקומו-- "ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה" (שם ד).
  • ה"זריקה" היא הרבה בפעם אחד    ו"ההזיה" היא טיפין טיפין בידו או על ידי אגודת אזוב, ו"הנתינה" הוא בנחת (ועי' באילת השחר כלל שע"ח).

וכבר רמזתי למעלה (סימן לז) שלשון "זריקה" מורה שהיה מתוך המזרק [כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' מעה"ק ה"א] כי אי אפשר לזרוק הרבה בפעם אחד רק מן הכלי.

והנה מלשון "סביב" היה נראה שצריך להקיף את המזבח בדם כמו "שפה יהיה לפיו סביב" שהיא בכל הקפו. אבל זה לא יצויר על ידי זריקה. וזהו שכתב בספרא יכול זריקה אחת? ת"ל "סביב". יכול יקיפנו כחוט? ת"ל "וזרקו".  אולם מבואר לדורשי הלשון שיש הבדל בין פעל "היקף" ובין פעל "סבב"; שפעל "היקף" הונח ביחוד על ההיקף השלם אבל פעל "סבב" יבוא לפעמים גם על ההיקף הבלתי שלם כמו "ויחפרו סביבות היאור" (שמות ז) -- שלא חפרו בהיקף סביב. וכן "וסביבות בית האלקים ילינו כי עליהם משמרת" (דה"א ט, כז) והלוים לא שמרו רק על פנות הר הבית והעזרה ושעריהם (כמ"ש בפ"ק דתמיד).    עד שאם בא לציין ההיקף השלם יכפול המלה "והעבירני עליהם סביב סביב" (יחזקאל לז) או ישמש בשני הפעלים "וסבותם את העיר הקף" (יהושע ו), "והקפתם על המלך סביב" (מ"ב טו). ובא פעל היקף אחר סבב כמו "סובו ציון והקיפוה" שרצונו לומר בהיקף שלם.

ואחרי הדיוק יצדק מלת "סביב" אם הקו המסבב נוגע בראש כל קרן מן הארבע רוחות כמו "ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח", והחצר לא היה מקיף את המשכן. וכן "ויעמדו איש תחתיו סביבות המחנה" (שופטים ז) וכן במילואים (שמות כח) ובפר ושעיר של יוהכ"פ (ויקרא טז) "ונתן על קרנות המזבח סביב", ולא היה רק ד' קרנות.  לכן פירשו שיתן שתי מתנות שהן ארבע. רוצה לומר, שנותן בקרן מזרחית צפונית ובקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון. והדם מתפשט לשתי רוחות של הפנה. נמצא יש דם בכל הד' רוחות.

ודעת ר' ישמעאל שיפסיק המתנות, שנותן בב' קרנות מתנות נפסקות ברוח זה וברוח שבצידו, ולמד לה מגזירה שוה ממה שאמר בפר ושעיר של יוהכ"פ "ונתן על קרנות המזבח סביב", שמלת "סביב" מיותר (שבכל החטאת אומר סתם "ונתן על קרנות המזבח"), ובא לגזירה שוה שגם "סביב" דעולה ושלמים בעי בהפסק. [ כן אמר בספרא (אחרי מות פרק ד מ"י) שר' ישמעאל למד משם. ולא כפרש"י זבחים (דף נג:) שיליף ממלואים ] (ועל ד' קרנות אי אפשר, דעולה טעונה יסוד, וקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד).   ונראה דר' ישמעאל לשיטתו דסבירא ליה בנדה (דף כב:) דגזירה שוה מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. וחכמים לשיטתייהו דסבירא להו שם דלמדין ומשיבין ואי אפשר ללמוד עולה מחטאת הפנימית שדמה נכנס לפנים.

סימן מא[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[יא] "והקריבו בני אהרן..את הדם וזרקו.."-- מה תלמוד לומר שוב "את הדם"? מנין אתה אומר נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו, כשר? תלמוד לומר שוב "את הדם".  יכול אפילו נשפך מצואר בהמה על הרצפה, יחזור ויאספנו ויהיה כשר? תלמוד לומר "הדם"-- הדם שנתקבל בכלי.


[הערה: איך הוציאו דרוש הזה לפי חוקי הלשון?]

וזרקו את הדם: כבר כתבנו למעלה (סימן ל) כי מיסודי הלשון שלא להחזיר את השם שכתוב כבר, רק יזכירוהו על ידי כינוי. וכל מקום שכפל את השם דרשוהו חז"ל. וכן פה היה לו לומר "והקריבו את הדם וזרקוהו", בכינוי. ושם כתבנו שאחד מדרכי דרושיהם בזה דהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון, כי אם יאמר "וזרקוהו" בכינוי יהיה מוסב על הדם שהזכיר תחלה, שהוא הדם שנתקבל בכלי כמו שבארנו (בסימן לז) שפירוש "והקריבו את הדם" היינו שישימוהו תוך כלי, ולא בשנשפך מן הכלי על הרצפה שיצא מן קרב הכלי. לכן אמר "וזרקו את הדם" -- אף שנשתנה ענינו שיצא מן הכלי על הרצפה ואספו, כשר.

ובכל זאת הלא זה יסוד קבוע שלא תבוא ה' הידיעה רק על דבר שנודע ונזכר במאמר ההוא. ואם כן ממה שכתב "הדם", בה"א הידיעה, ביאורו הדם הנודע, שכבר היה תוך כלי, לא אם נשפך מצואר בהמה על הרצפה. (ואף שכתבנו (סימן לט) שצריך מלת "הדם" ללמוד לדיני התערובות -- שם למדין מן שינוי הלשון דם-דמו, אבל לא בעבור זה יכתב מלה שלמה שלא לצורך). ותראה שדרכו חז"ל דרך דרוש הזה במקומות לא חקר כמ"ש באילת השחר (כלל קלח) באורך, עיי"ש.

סימן מב[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[יב] "..הדם על המזבח"-- [הדם על גבי המזבח] ואין הזורק על [גבי] המזבח.

דבר אחר: 'הדם על גבי המזבח'-- אף על פי שאין בשר.

  • הא מה אני מקיים (דברים יב, כז) "ועשית עולותיך הבשר והדם"? הקיש הבשר לדם: מה הדם בזריקה, אף הבשר בזריקה.    יכול יהיה זורק ורובג? תלמוד לומר (ויקרא א, יב) "וערך הכהן אותם". הא כיצד? זורק ועורך.


[הערה: איך דרש פה שתי דרשות מחולפות? (ב) מה קשה לו בפסוק הזה? ומה שכתב הקרבן אהרן דקשיא ליה שיכתב "על המזבח את הדם" או שיכתב "סביב על המזבח" וכיוצא -- הכל הבל, כי כן מחוקי הלשון שיכתב תחלה גוף הפעול ואחר כך מקומו, ואם היה כתוב "סביב על המזבח" היה פירושו משונה, כמו "סביב על הכותרות". ומדוע לא דרש כן בעולת הצאן ובכל מקום דכתיב "וזרקו" כמו בשלמים ובאשם?]

וזרקו את הדם על המזבח:   כבר בארתי (למעלה סימן לו) שכל מקום שיספר המקום שבו תעשה הפעולה לא יציין מקום הפועל, רק מקום הפעולה. שעל זה אמר שם "ושחט את בן הבקר לפני השם"-- ואין השוחט לפני השם. והוא הדין פה, כשאמר "וזרקו את הדם על המזבח" היינו שהזריקה תהיה על המזבח ולא הזורק. וכבר בארנו (בסימן מ) שגדר ה"זריקה" והבדלו מן "שפיכה" ו"נתינה", שהזריקה הוא מרחוק או מלמטה למעלה, ואם כן אין הזורק על המזבח שאז נותן או שופך, לא זורק.

ומזה הוציאו חז"ל שדם עולה למטה מחוט הסקרא כמו שמובא (בקנים פרק א משנה א). ובמפ' שם למד זה משום דכתיב בה יסוד, ואין זה מכריח (עיין זבחים דף נז ובתוס' שם דף נא:). והקרבן אהרן (דבורא דחובה פי"ח מ"ח) למד לה משום דכתיב בחטאת בהמה "המחטא אותה" אותה דמה למעלה ולא אחרת; והמעיין בזבחים (דף י:) יראה שכבר ידע אביי דדם עולה למעלה טרם שחדש הך דרשא.   רק למד לה מפשטות מלת "וזרקו" שכשעומד בארץ וזורק, הגם שיזרוק למטה למעלה, הנה קומת איש עם הפשטת ידיו למעלה הוא ד' אמות כמ"ש התוס' (ב"ב דף ק), ואי אפשר לזרוק נוזלים מן הכלי למעלה יותר מאמה. ולפי זה מה שאמרו ואין הזורק על המזבח מפשט הכתוב הוציאו, לא מאיזה יתור כפי שנבוכו המפרשים בזה.

והנה פסוק זה כפול בעולת בקר ובעולת הצאן. וכבר בארנו למעלה (סימן כב) שכל הכפולים שנכפלו בבן צאן הוא למותר וחז"ל דורשים אותם כאילו כתובים ביחד שני פעמים; כאילו כתוב "וזרקו את הדם וזרקו את הדם". הא' צריך לגופיה והשני לדרשה. ועל זה אמר דבר אחר: הדם על המזבח אף על פי שאין בשר -- זה הוציא ממה שנכפל "וזרקו" בעולת צאן כי מבואר אצלינו תמיד שהפעל הנשנה שלא לצורך מורה שתעשה הפעולה בכל אופן ובלי שום תנאי (כמו שבארנו זאת באילת השחר כלל קנו). ולכן אמר שנית "וזרקו את הדם" אף על פי שאין בשר (שנטמא או שנאבד) לבל נטעה ממה שכתוב (דברים יב) "ועשית עולותיך הבשר והדם" דצריך שניהם.    כי זה בא להקיש הבשר לדם שיזקרנו על המזבח דרך זריקה, כי היה אויר מפסיק בין הכבש למזבח (כמ"ש בזבחים דף סב). ( ואתיא ברייתא זו כר' אליעזר דאמר בספרי (ראה פסקא עח) ובתוספתא דזבחים (פרק ד) הובא בפסחים (דף עז) ובזבחים (דף קד) דדם אף על פי שאין בשר. וכמ"ש במנחות (דף יח) ובתוספתא דזבחים (פ"ב) מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעי ור' אלעי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך שנה לך משנת ר' אליעזר. ואף על גב דר' אליעזר יליף לה מ"דם זבחיך ישפך", חד בעולה וחד בשלמים. ועיין בתוס' פסחים (שם ד"ה דם) )

ואמר, יכול יהיו זורק ורובג?   רוצה לומר שיזרוק מרחוק כמו גל של אבנים, לשון מרבג של אבנים (ובתוספתא כתב ודובק, בדל"ת) תלמוד לומר "וערך הכהן". ויתבאר (בסימן נא) שגדר פעל "ערך" הוא על הסדר והערך הראוי וזה על ידי שיסדרם היטב. ולשון הספרי שם יכול יהיה עומד מרחוק וזורק? ת"ל "וערך הכהן" -- עומד בקרוב ומסדרו על גבי המערכה.

סימן מג[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[יג] "המזבח סביב"-- בזמן שהוא סביב ולא בזמן שנטלה קרנו של מזבח.  הא אם נטלה קרנו של מזבח ועבד עליו-- עבודתו פסולה.


[ הערה: למה הוציא קרא מפשטיה? והלא תחלה פירש (משנה ט) סביב כפשטו שיזרוק סביב. והקרבן אהרן אמר דקשיא ליה שיאמר "סביב המזבח", ולא הרגיש שיש הבדל במלת "סביב" כשבא לפני השם אז המקיף חוץ לדבר הניקף כמו "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך", "וילכו המים סביב למזבח", "ויחפרו מצרים סביבות היאור". ואם יאמר "סביב על המזבח" יהיה פירושו כמו "ושני טורים סביב על השבכה" (מ"א ז, יח), "והרמונים מאתים טורים סביב על הכותרת" (מ"א ז, כ) והיה סביב עצמו, לא סביב הכותרת רק על הכותרת. ]

המזבח סביב אשר פתח אהל מועד:   כפי חוקי הלשון היה צריך לכתוב "המזבח אשר פתח אהל מועד סביב", כי כלל בלשון שמלת "אשר" (הנקרא כינוי המצרף) צריך שיכתב תמיד סמוך אל השם שהוא מצורף עמו בלי הפסק, כמו:

"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא), "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים" (שם כח), "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה להשם" (ויקרא ב), "למען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך כל הימים" (דברים ד), "תקים את האבנים אשר אנכי מצוך היום בהר עיבל (שם), "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן" (שם כח).

ובמקום שיוצא מן הכלל הזה אז מלת "אשר" הוא מלת הטעם [ כמו "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" (שמות ד), פירושו כדי שתעשה האותות; "והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל", פירושו יען יולדה לבתואל הזדמנה בהשגחה לצאת (כן פירשו במדרש שם) וכדומה]. או במקום שטעם "אשר" מוסב על כלל המאמר או שיש מקום לטעות. ובארנו זאת במקום אחר.

וזולת זה דרשוהו חז"ל תמיד (כמו שחשבנו באילת השחר כלל קט). וכן ממה שכתוב פה "המזבח סביב אשר" דרשו שמלת "סביב" הוא תואר אל המזבח; רוצה לומר המזבח אשר הוא סביב, שלא נטלה קרנו [ר"ל הקרן באמצעיתו‏[1], כי הקרן שלמעלה למד בזבחים (דף סב) ממה שכתוב "קרנות המזבח", עיי"ש].   וכבר בארנו (בסימן כב ובסימן הקודם) כי הדברים המכופלים בעולת בקר וצאן צריך אחד לגופיה והשני לדרוש, ואם כן מה שכתב בעולת צאן "המזבח סביב" צריך לגופיה, ובעולת בקר שבא בו זרות מחוקי הלשון בא לדרוש -- בזמן שהוא סביב.

  1. ^ דהיינו במפלס של הסובב והיסוד וכדומה, כן נ"ל -ויקיעורך

סימן מד[עריכה]

ויקרא א ה:
וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרשה ד:

[יד] "אשר פתח אהל מועד"-- ולא בזמן פירוקו, ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה.

ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר "אשר פתח אהל מועד"?    לפי שנאמר (שמות מ, ז) "ונתת את הַכִּיֹּר בין אהל מועד ובין המזבח", יכול בין אהל מועד ובין המזבח יהיה הכיור נתון? תלמוד לומר "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד"-- המזבח פתח אהל מועד, ואין הכיור פתח אהל מועד.   והיכן היה הכיור נתון? בין האולם ולמזבח, משוך כלפי דרום.


אשר פתח אהל מועד:   פירשו הראב"ע והרשב"ם שבא לאפוקי מזבח הקטורת. ואין זה מספיק, כי המזבח החצון נקרא בכל מקום בשם "מזבח" סתם ופנימי נקרא בשם לויי-- "מזבח הקטורת" או "מזבח הזהב" או "מזבח אשר לפני השם"; ורק בעת שיזכיר שני המזבחות יכנה גם החיצון בשם לויי, ואם קרא את הפנימי בשם "מזבח הזהב" יקרא את החצון בשם "מזבח הנחושת" (שמות לט, לח-לט) וביתר מקומות יציינהו כנגדו בשם "מזבח העולה" (שמות ל, כח) (שמות לא, ט) (שמות לה, טז). וכן בפרשת החטאת קוראהו בשם "מזבח העולה" מטעם שיתבאר שם. ונקרא "מזבח העולה" מפני שאין מחנכין מזבח חדש אלא בעולת תמיד של שחר.    ואם כן יפלא פה שידבר מעולת תמיד, למה הוצרך לתת בו סימן "אשר פתח אהל מועד"?  וחז"ל בספרא השיבו שבא ללמד שלא יזרוק דם העולה רק בזמן שנמצא פתח אהל מועד ולא בזמן שפרקו הלוים את המשכן שאין כאן אהל מועד (אף על פי שקלעי החצר והמזבח במקומם) ולא בזמן שנגללה היריעה.

והנה דעת רש"י ז"ל בזבחים (דף סא) שמה שאמרו באיזהו מקומן (דף נה) דשלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל (ובמשכן קודם שיעמידו הלוים את המשכן) פסולים, דוקא בשלמים דכתיב בהו "פתח אהל מועד", ולא ילפינן שאר קרבנות מינייהו. וכן כתב בנזיר (דף מה ד"ה ת"ר).   ודעת התוס' ביומא (דף כט) ובפ' התכלת (דף מט) דהוא הדין לכל הקרבנות [ ועיין בתוס' יומא (דף סג ד"ה שלמים) ומנחות (דף צה ד"ה ומר) שהסכימו לדעת רש"י ].

וכפי הנראה מפה היא פלוגתא דתנאי בספרא. דמאן דדורש "אשר פתח אהל מועד" ולא בזמן פרוקו וכולי סבירא ליה דהוא הדין לכל הקרבנות, דפה מדבר מעולה. ור' יוסי הגלילי חולק וסבירא ליה שדוקא בשלמים פסולה וכשיטתו יעמדו המקומות שמהם הכריח רש"י שהוא רק בשלמים (ואין פה המקום להאריך יותר).

וסבירא ליה לר' יוסי הגלילי דמה שכתוב "אשר פתח אהל מועד" בא להורות שרק המזבח הוא כנגד הפתח ולא דבר אחר זולתו. כי בפר' פקודי כתוב (שמות מ, כט-ל) " וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד...וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ" וסבירא ליה לר' יוסי הגלילי דכוליה מזבח בצפון קאי, ובצד צפון אי אפשר להקים את הכיור דכתיב "צפונה" שיהיה צפון פנוי כמ"ש בזבחים (דף נט). ואחר שכתוב "וישם את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח" הייתי טועה ששם אותו כנגד הפתח בצד הדרומי ויהיה גם הכיור וגם המזבח "פתח אהל מועד". לכן אמר פה שרק המזבח לבדו היה נגד הפתח, לא דבר זולתו. ולפי זה היה הכיור משוך כלפי הדרום שלא כנגד הפתח (וכן גירסת משוך קמעה ניחא, ר"ל מעט, שלא יהיה נגד הפתח). ומה שכתוב "בין אהל מועד ובין המזבח" מפני שסמוך לאויר שבין פתח אהל מועד ובין המזבח ולכן משכו רק קמעה ולא ירחיקו מן המזבח לדרום הרבה.

[ במה שפרשתי יסולקו כמה קושיות המפרשים. ומ"ש בגמ' זבחים שם מתוך שנאמר "ונתת את הכיור...ואת המזבח העולה וכולי -- שם קצר בדברי הברייתא שסיים יכול בין אהל מועד ובין המזבח יהיה הכיור נתון? ת"ל "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד וכו" וכמו שרגיל בגמרא שהביאו רק תחלת הברייתא כי היתה שגורה בפיהם. ולא כמו שאמרו המפרשים שהגמ' למדו מפ' פקודי, כי הברייתא הזאת הוא עצמה הברייתא דפה ]