התורה והמצוה ויקרא ח ל-לו

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קפח

ויקרא ח ל:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[לג] "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם" -- ג' דמים האמורים בפרשה אין דומים זה לזה. הראשון טעון שש מתנות, והשני שתים, והשלישי י"ג

הראשון טעון ^(1-4)הזיה ומתן סביב, ⁽⁵⁾וחיטוי, ⁽⁶⁾יציקה וכפרה;

והשני שתים -- זריקה ומתן סביב

והשלישי - י"ג

• ^(1-6)טעון שש מתנות בהונות - של שלש באהרן ושלש בבניו. [ויש אומרים תשעה -- שלש באהרן ושש בבניו; ויש אומרים ט"ו -- שלש באהרן ושתים עשרה בארבעה בניו שנאמר (במדבר ג, ג) "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשֻׁחים אשר מִלֵּא ידם לְכַהֵן".]
• ⁽⁷⁾וטעון זריקה לגבי מזבח.
• ^(8-13)[לד] [ס"א וטעון] שש הזיות -- שלש באהרן ושלש בבניו. [ויש אומרים^[1] שלש באהרן ושש בבניו; ויש אומרים ט"ו -- שלש באהרן וי"ב בבניו].

מלבי"ם: ויקח משה משמן המשחה ומן הדם:   
פירוש דברי הספרא:
( א ) שמן פר החטאת נתן שש מתנות והם:

• (1-4) הזיה ומתן סביב - ר"ל מה שהזה באצבעו סביב שהוא על ארבע קרנות היה ד' מתנות.
• (5) וחיטוי (לדעת הספרא מה שכתוב "ויחטא את המזבח" היה על ידי זריקה מיוחדת בגופו של מזבח. וצ"ע הא בציוי לא נזכר חיטוי כלל? וי"ל שלמד לה ממה שכתוב בסוף הפרשה (שמות כט, לו) "ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו")
• (6) והשישי הוא יציקה וכפרה - ר"ל מה שכתוב שיצק על היסוד ויקדשהו לכפר.

( ב ) ואיל השלמים הי' בו שתי מתנות סביב, וזהו שאמר זריקה ומתן סביב - ר"ל זריקה סביב.

( ג ) ואיל המלואים היו לו

• שש מתנות בהונות -- תנוך ובהן יד ובהן רגל לאהרן, וכן לבניו,
• ושלש הזיות לאהרן וכן לבניו,
• וזריקה על המזבח.
  

והנה ג' הזיות היינו מה שכתוב "על אהרן על בגדיו" (שפירושו על גופו ועל בגדיו), וסתם 'בגדים' שתים -- הם ג'.[אולם יקשה מדוע לא חשב זריקת מזבח בתרתי כיון שהיה דומה עם איל השלמים שהיה גם כן מתן סביב?  וי"ל משום דקנח דם הזריקה השנית והזה אותה על אהרן לא חשיב לה כיון שקנח את הדם. וזה שלא כדעת הרלב"ג שפירש בפר' תצוה "מן הדם אשר על המזבח" - הראוי למזבח. וכן בחזקוני כתב שם שקנח את הדם מן המזבח].

ודעת זו חושב הזיות בניו וכן מתן דמם לאחת. דכיון שכתוב "והזית על אהרן ועל בניו" - בניו כולהו כחדא חשובים.

ומאן דאמר שלש באהרן ושש בבניו -- בא לישב הסתירה שיש בין הכתובים דצואה לעשיה. שבפר' תצוה אמר (שמות, כט) 'ונתת על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו ועל בהן ידם' -- משמע שהיה הסדר: תנוך אהרן, תנוך בניו, בהן אהרן ובהן בניו דיד, ובהן אהרן ובהן בניו דרגל. ובעשיה (ויקרא, ח) "ויתן על תנוך אזן אהרן ועל בהן ידו ועל בהן רגלו ויקרב את בני אהרן ויתן על תנוך אזנם ועל בהן ידם וכולי". ולכן יסבור ששני הכתובים אמת. שמקצת בניו (והם נדב ואביהוא) נתן להם ביחד עם אהרן כסדר האמור בצואה, ואל הנותרים (שהם אלעזר ואיתמר) נתן בפני עצמם כסדר האמור בעשיה. וסבירא ליה שהוא הדין שכן חלקם בהזיה. נדב ואביהוא לחוד ואלעזר ואיתמר לחוד. הרי ששה בבניו.

ומאן דאמר י"ב בבניו סבירא ליה שנתן על כל אחד בפני עצמו.

סימן קפט

ויקרא ח ל:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

"ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו"-- הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם.

ויז על אהרן:    כתב הרמב"ן ז"ל:

לא נתברר לי מדוע איחר הזאת הללו לאחר הקטרה של מלואים. כי בצוואה הקדים ההזאות ואחר כך אמר "ולקחת מן האיל החלב והאליה". ואולי בעבור שאמר שם "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו" למד משה כי הוא הדבר המאוחר הנעשה בהם שבו יהיו קדושים לגמרי כי לא הזכיר שם 'קידוש' במשיחה ולא במתן בהונות. וכאן אמר "וימשח אותו לקדשו" - לא שיקדש לגמרי (כי הלמ"ד מורה ההכנה לבד) עד שעשה ההזאות ואמר "ויקדש את אהרן". וכך אמרו בספרא "ויקדש את אהרן" - הא למדת שלא נשלם קידוש אהרן ובניו אלא בהזאת הדם.    עד כאן דבריו.

ובזה נכון מה שבצוואה אמר (שמות, כט) "ולקחת מן הדם ומשמן המשחה" ובעשיה אמר (ויקרא, ח) "ויקח משה משמן המשחה ומן הדם וכולי". כי קיימא לן דאין מעבירין על המצות והוא מדאורייתא (כמו שכתבתי בארצות החיים סימן כה) ואם כן לפי מה שכתוב בצואה שתכף שיגמר הזריקה על המזבח יזה על אהרן היה צריך ליקח תחלה מן הדם אשר על המזבח דביה עסיק בל יעבר על המצוה. אבל משה שהמתין עד גמר ההקטרה ותנופת החזה, ואם כן כשהניף את החזה עמד במזרח, ואם היה מתחיל בהזיות הדם היה צריך לילך לקרן מערבית דרומית ששם זרק זריקה השניה, והיה קרוב יותר אל השמן שהיה בצד המזרח. לכן התחיל ההזיה בשמן המשחה כדי שלא יעבור על המצוה.

סימן קצ

ויקרא ח לא-לב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[לה] "ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד" - כמו שנאמר להלן (שמות כ"ט, ל"ב-ל"ג) "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל..."

וכתיב^[2] (ויקרא ח, לב) "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו"-- מלמד שהמלואים מותרן לשריפה.

ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו:    בצוואה אמר לו (שמות כט, לא) "ובשלת את בשרו", ולמה לא בשל משה בעצמו כפי הציוי?    משיב בספרא כמ"ש להלן "ואכל אהרן ובניו את בשר האיל וכולי" -- ר"ל ושם אומר "וזר לא יאכל כי קדש הם", ועל כן לא יכול משה לבשל בעצמו משום גזירה שמא יאכל כמו שאמרו ביומא (דף יג.) מטעם זה כהן גדול אינו עובד אונן לר' יהודה שמא יאכל. [ועיין בפסחים דף י: ודף יא:, ובחולין דף ו: ברש"י, ועיין במגן אברהם (סימן קסט) ופר"ח (סימן תרי"ב), ושו"ת בית יעקב (סימן יב), ואין כאן מקום להאריך בזה]. לכן צוה שהם יבשלו.

ומה שכתב "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו" פירושו אם יותר עד הבקר, כמו שפירש בצואה. וזהו שאמר מלמד שהמלואים מותרם בשריפה - ואין דינם כשלמים לב' ימים, ולכן תפס פה "והנותר" (ולא אמר כמו שכתב בצואה "ואם יותר") כי בודאי נותר מהם אחר שלא היו נאכלים רק לאהרן ובניו לבד אי אפשר שיאכלו הלחם ליום ולילה.

סימן קצא

ויקרא ח לג:

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[לו] "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים" -- מכאן אמרו בכ"ג באדר קרבו מלואים. כ"ג ושבעה -- הרי שלשים; באחד בניסן שלמו מלואים.

"כי שבעת ימים ימלא את ידכם" -- כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן כל בקר ובקר, ומקריב קרבנותיו עליו ומפרקו. בשמיני העמידו ולא פרקו.    ר' יוסי ברבי יהודה אומר אף בשמיני העמידו ופרקו.

ומפתח אהל מועד:    הנה דעת חז"ל שהתחילו המלואים בכ"ג באדר. כן הוא בספרא ובספרי (נשא) וברבה שם. ולדעת רבי עקיבא התחילו בא' בניסן. והוא כסברת הראב"ע.

והנה דעת זאת מוסדת על מה שכתוב "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" - משמע שהקימו פעמים רבות והוא כל ימי המלואים; העמידו ופרקו. והראב"ע טען על זה דאם כן איך ישבו בפתח אהל מועד יומם ולילה?    וכבר מצאנו תשובה לזה בירושלמי (פ"ק דיומא) שאמר דר' יוסי שסבירא ליה בלחם הפנים אפילו סלק הישינה שחרית וסדר החדשה ערבית נקרא 'תמיד' למדו מישיבת אהרן ובניו, ופירושו שישבו קצת בתחלת הלילה. ולדידיה לא פרק עד הלילה. ודעת ר' יוחנן דצריך לישב גם קודם אור היום. ושם הביא הפלוגתא דריב"י, ועיי"ש באורך.

סימן קצב

ויקרא ח לד:

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[לז] "כאשר עשה ביום הזה צוה ה'" -- מכאן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. וכשם שמפרישין כהן גדול מביתו כך מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו.
ולמה מפרישין שבעה?    שמא תמצא אשתו ספק נדה וידחה כל שבעת הימים.

"צוה ה' לעשות לכפר עליכם"-- אמר להם "כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים".

כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות:    היה ראוי לאמר "כי כאשר עשיתי ביום הזה צוה ה' לעשות שבעת ימים למלא את ידכם", כי כן אמר בצוואה. ושם אמר "שבעת ימים תכפר על המזבח" והוא אמר "לכפר עליכם". ואמרו חז"ל בספרא (מובא בבבלי וירושלמי ריש יומא) שרצונו לומר שכן צוה ה' לדורות להפריש אתכם לעבודה לפני יום הכפורים ו'ביום הזה' מוסב על ימי המלואים כולם.

ועוד פירשו שמה שכתוב "לכפר עליכם" אינו על העבר -- כי על העבר די בכפרת יום אחד -- רק לכפר על העתיד עד שיחיו המתים, שאז יהיה חנוכה שנית כמו שנזכר ביחזקאל, ועד אותו זמן לא תצטרכו לחנוכה.

סימן קצג

ויקרא ח לה:

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

[לח] "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת השם" -- והרי דברים קל וחומר: ומה אם מקיים דברי בשר ודם - המקום מקבלו, המקיים דברי המקום על אחת כמה וכמה!

ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי כן צויתי:    למה אמר שנית "כי כן צויתי"? והלא כבר אמר "כאשר עשה ביום הזה צוה השם". רק כי על משמרת המקדש נצטוה אחר כך אהרן בעצמו כמו שכתוב בפר' קרח "ויאמר ה' אל אהרן" ושם צוהו לשמור את המקדש תמיד. ומשה ידע כי יצוה ה' את אהרן אחר כך. אמר לו: מה שאומר שתשמרו את משמרת ה' הוא מצד שצויתי אני, ועל זה תקבלו שכר שלא תמותו, וכל שכן שאחר כך תקבלו שכר בקיימך ציוי ה' בעצמו.

סימן קצד

ויקרא ח לו:

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת צו מכילתא דמלואים:

"ויעש אהרן ובניו.."-- ששים ושמחים כששומעים דברים לקבל מפי משה כשומעים מפי הקב"ה. לכך נאמר "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה"-- כדַי השליח לשולחיו, כדַי המצוה למי שנצטוה.

ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה:    הנה בכל מקום שיבאר שעשו כאשר נצטוו יבארו רבותינו מאי קמ"ל, כמו שחשבם הרא"מ פה. ופה בא הלשון משונה. שתמיד יאמרו שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי משה היה המצוה מאת ה', אבל לכבוד אהרן ובניו היה משה רק השליח והם היו המצוים. לכן אמר "ביד משה".

ויאמר שעשו הכל בהשקף ( א ) על הדברים עצמם שנוגעים אליהם לפי קדושתם, ועל זה אמר "כדי המצוה למי שנצטוה", ( ב ) בהשקף על השליח שהוא "כדי לשולחיו".

והנה יביטו על השולח -- "אשר צוה השם", על השליח -- "ביד משה", על הדברים -- על זה אמר "את כל הדברים", על ערך המצטוה וקדושתו שעל זה אמר "ויעש אהרן ובניו".

1. נראה שצריך להגיה כאן כשאר הספרים ולהוסיף "ויש אומרים תשע שלש באהרן וכולי -- ויקיעורך
2. לכאורה לפי פי' המלבי"ם מילים אלו עומדים בפני עצמן ואינם שייכים לענין לעיל. ובכן שמתי בשורה חדשה. וצע"ע. - ויקיעורך