התורה והמצוה ויקרא ד כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן רעח[עריכה]

ויקרא ד כז:
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ז:

[א] 'נפש תחטא; אחת תחטא; בעשותה תחטא'-- הרי אלו מיעוטים; העושה על פי עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת בית דין.

[ב] כיצד?    הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם -- בין שעשו ועשה עמהם, בין שעשו ועשה אחריהם, בין שלא עשו ועשה -- יכול יהא חייב?    תלמוד לומר 'נפש תחטא; אחת תחטא; בעשותה תחטא' - הרי אלו מיעוטים; העושה על פי עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת בית דין.

[ג] ור' שמעון מוסיף: הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן -- בין משהביאו כפרתן, בין שלא הביאו כפרתן -- והלך היחיד ועשה על פיהם-- הרי זה פטור.   ור' מאיר מחייב.  ור' אלעזר אומר ספק.  סומכוס אומר תלוי.


"בעשותה"-- התולה בעצמו חייב, התולה בבית דין פטור.

  • כיצד?    הורו בית דין, וידע אחד מהם שטעו או שהיה תלמיד ותיק יושב לפניהם וראוי להוראה כשמעון בן עזאי; והלך ועשה על פיהם. יכול יהא פטור?
  • תלמוד לומר "בעשותה"-- התולה בעצמו חייב.


ואם נפש אחת תחטא..בעשותה אחת:    הנה חלוקה זאת היא מוגבלת נגד חלוקות הראשונות:

  • שנגד החלוקה "ואם כל עדת ישראל ישגו" אומר "ואם נפש אחת תחטא",
  • ונגד החלוקה של "אם הכהן המשיח יחטא" "ואשר נשיא יחטא" אומר "ואם מעם הארץ" - ר"ל שאינו כהן ונשיא
  • ונגד מה שבחטא הכהן והצבור צריך שיהיה ב'שגיאה' (שהיא שגיאת הוראה) אמר פה "בשגגה" שהיא שגגת מעשה.


אולם אחר ההשקפה אין ההגבלה מכוונת כלל. כי ההפך של חלוקת "אם כל עדת ישראל ישגו" אינו "נפש אחת" - כי הפוכו הוא 'אם לא שגו כל עדת ישראל', רק מקצתם. ולא זאת, כי אחר שתנאי חטא העדה היא שיהיה שגגת הוראה, הפוכה היא שיהיה בשגגה שהיא שגגת מעשה או עם הארץ שהוא חטא העם בלא הוראת הסנהדרין, והיה ראוי לאמר "ואם עם הארץ יחטאו בשגגה". ואם כן מה שכתב "נפש אחת" - מלבד שהוא למותר, היא מפסיד כוונת המקרא.   זאת שנית מבואר אצלינו שבכל מקום שבא שם היחיד, אין צריך שיבא עמו שם המספר אחד או אחת. וכל מקום שבא שם המספר "אחד" או כמו "כבש אחד" "איל אחד" וכדומה - דרשוהו חז"ל כמו שבארנו במצורע (סימן יז).

ואם כן יש פה ב' יתורים:   ( א ) מלת "נפש" שבא למותר, ( ב ) מה שבא עמו מספר "אחד" למותר.    ודרשוהו חז"ל למעט שלא ישתתפו שנים במעשה החטא. כי יען שבחטא העדה משתתפים רבים בחטא אחד (כי חטא שגיאת הוראה יוצא מכלל הסנהדרין) והוה אמינא שגם בחטא יחידים כן, ולכן התנה "ואם נפש אחת תחטא".

ובארו בשבת (דף צג.) דחד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי שנים אוחזים במלגז ולווזים דאף על גב דכל חד מינייהו מסייע בכל המלאכה - אפילו הכי פטורים. ואם כן אינו ממעט אם כלל עם הארץ חללו שבת - שבזה חייבים, אם רק כל אחד עשה מלאכה שלמה בפני עצמו (בלא צירוף אחר שזה ממעט מן "נפש אחת").


והנה יש הבדל בין אם יבואו הפעלים סמוכים זה אחר זה בדרך הפעל כמו "כי יחטא ועשה", ובין כשבא הפעל השני בדרך המקור עם שימוש בכל"ם שאז הפעלים מקושרים זה בזה והפעל הראשון נתלה בפעל הבא בדרך המקור כמסובב מהסבה או בקישור זמני, כמו "ודל לא תהדר בריבו", "וקדשת את המזבח בכפרך", "בבואכם אל אהל מועד ירחצו מים", "בענני ענן ונראתה הקשת", וכדומה. וכן פה שאין כתוב "כי תחטא ועָשְתה", רק "כי תחטא..בעשוֹתה" -- ידובר בדרך התנאי, רק בעשותה, אם הוא העושה - לא אם סומך עצמו על הבית דין.

והנה מצאנו פעמים הרבה שהמקור יבא בלא הכינוי כמו:    "לבלתי עשות מחוקות התועבות", "ומה יכלתי עשות ככם";    וכן בשימוש הב' -- "בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים" (בראשית, יט), "בשאת אותו" (שמות כז), "כראות את הנזם", "בשאת מתנותיכם" (יחזקאל כ), "בשפך סוללה ובבנות דיק", "בעזוז עינות תהום" (משלי, יח) -- בשגם במקום שכבר נזכר הגוף.    [ועל כן אמרו בברכות (דף יא.) נימא קרא "בשבת ובלכת", מאי "בשבתך ובלכתך"? - כי הכינוי הנלוה אל המקור בא לדייק כינוי הגוף]. וכן פה דייק בעשותה בעצמה, וממעט אם עשה שלא מדעת עצמו רק מדעת הבית דין.

וזהו שאמר [במשנה א'] נפש תחטא וכולי הרי אלו מעוטים - ר"ל יש פה ג' מעוטים. והנה שני מעוטים של "נפש" ושל "אחת" יבאר לקמן [משנה ח' ט'], ומיעוט השלישי "בעשותה" מבאר פה שממעט העושה על פי בית דין.


ובאר [במשנה ב'] שאם הורו בית דין והיחיד עשה שוגג (פלפלו בפירושו ריש הוריות) על פיהם - בין שעשו הבית דין עמו, בין שעשה אחריהם, ואף שהבית דין לא עשו (כן פירשוהו בגמרא שם דלא זו אף זו קתני) - פטור מפני שתלה בבית דין.

ור' שמעון [במשנה ג'] מוסיף דאף לאחר שחזרו בהן הבית דין מקרי "תולה בבית דין". ור' מאיר מחייב בזה.  ור"א אומר שהוא ספק ומביא אשם תלוי דהוה ספק אם הוא תולה בעצמו או בבית דין, שהיה יכול לשאול.   וסומכוס סבירא ליה שהוא תלוי - ר"ל שדינו כמי שכבר הביא אשם תלוי שאין לו לדאוג מן היסורין. כן זה. ודמי לאדם שהביא כפרתו בין השמשות -ספק ביום נזרק, ספק בלילה- דפטור מלהביא אשם תלוי על ספיקו (כן פירשו בהוריות (דף ג:) ו(דף ד) ברייתא זאת)

וכן מבואר מן "בעשותה" שאם תלה בעצמו חייב אף שהורו הבית דין, וכמו שבאר במשנה הנ"ל, שאם הורו הבית דין וידע אחד מן הבית דין שטעו; או תלמיד (אף דגמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר - כן פירשו בהוריות (דף ב:)) כשמעון בן עזאי שהיה יושב ודן לפני חכמים (כמ"ש בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:)) והלך ועשה עפ"י (משום דטעה דמצוה לשמוע דבר חכמים אף שטעו) - בזה חייב מפני שתלה בעצמו.

סימן רעט[עריכה]

ויקרא ד כז:
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ז:

[ד] אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו 'נפש תחטא; אחת תחטא; בעשותה תחטא' או אינו אומר אלא יחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורים?...  תלמוד לומר 'עם הארץ'-- אפילו הם מרובים.

[ה] עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו - חיייבין, שאין בית דין מביאין עליהם פר; אבל רוב הקהל שעשו יהיו פטורים שכן בית דין מביאין עליהם פר...    תלמוד לומר 'עם הארץ'-- אפילו רובו ואפילו כולו.


ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ:    הכתוב מסורס. שראוי לומר "ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא". ויסוד מוסד שלא נמצא עוות וסירוס במקראי קדש. וכבר בארנו למעלה (סימן יא) שבכל מקום שנעתקה המלה הבאה לבאר שם הנושא ממקומה - יש בה דרוש שעל פיו תפורש כפשוטה.

כי כפי הלשון משמע שאומר: ואם נפש אחת תחטא, ואם תחטא מעם הארץ - רוצה לומר ואם עם הארץ יחטאו. וכן פירשוהו חז"ל שבא ללמד שלא לבד אם תחטא נפש אחת כי גם אם יחטאו 'עם הארץ' (שכולל הרבה מהם וגם כולם) -- יביאו חטאת.

ובארו שצריך לרבות זאת מפני שיש פה מקום לטעות. כי כבר בארנו בסימן הקודם שמה שכתוב "ואם נפש אחת" בא שלא בדקדוק; כי ההפך של החלוקה הקודמות "ואם כל עדת ישראל ישגו" הוא באם לא חטאו העדה שהם הסנהדרין, רק עם הארץ; והיה לו לומר "ואם עם הארץ יחטאו". ומזה דרשו שמה שכתב "אם נפש אחת" בא למעט שני מיעוטים כנ"ל.    אבל הלא יש לומר שבאמת מה שכתב "ואם נפש אחת" הוא כפשוטו; שדוקא אם חטא אחד מביא חטאת, לא אם חטאו שנים. וזה נוכל לטעות  ( א ) מפשט הכתוב שמפורש "נפש אחת", ( ב ) יש לטעות מצד הסברה: שרק אם חטאו מעוט הקהל חייבים משום דאם חטאו מעוט הקהל על פי הוראת בית דין - אין בית דין מביאין עליהם פר רק הם מביאים כשבה או שעירה כיחיד, ולכן גם אם חטאו בשגגת מעשה חייבים; אבל אם חטאו רוב הצבור -- כיון שאם חטאו על פי הוראת בית דין מביאים עליהם פר והם פטורים -- הוא הדין שאם חטאו בשגגת מעשה פטורים. לכן אמר "כי תחטא בשגגה מעם הארץ" שמפרשינן שגם אם יחטאו 'עם הארץ' כולם או מקצתם -- הם חייבים להביא חטאת מדלא כתוב "ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא".

[ובגמרא דהוריות (דף ב:) באר דברייתא זו על כרחך סבירא ליה דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב דהא במ"ש מעוט קהל שחטאו חייבים, שאין בית דין מביאים עליהם פר, ר"ל והם חייבים, שמדבר בשחטאו בהוראת בית דין, וסותר למה שאמרו [במשנה ב'] דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. ומוקי לה שם דמשנה ב' הוא כר' יהודה סתמא דספרא ומשנה זאת אתיא כחכמים, עיי"ש.  והנה לקמן [משנה ז'] דריש מ"ש "בשגגה מעם הארץ" לדרשה אחרינא, פרט למומר. וזה לר' יהודה דסבירא ליה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור ואין צריך לדרוש דפה. וחכמים דפה יסברו כר' שמעון שם שלמד מומר מן 'אשר לא תעשינה בשגגה ואשם'.]

סימן רפ[עריכה]

ויקרא ד כז:
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ז:

[ו] "מעם הארץ"-- פרט לנשיא;    "מעם הארץ"-- פרט למשיח.

  • אם תאמר "כבר יצא משיח לידון בפר! והנשיא בשעיר!" -- שיכול על העלם דבר עם שגגת המעשה - יביא פר, ועל שגגת המעשה יביא כשבה ושעירה!
  • תלמוד לומר "מעם הארץ"-- פרט לנשיא;     "מעם הארץ"-- פרט למשיח.


מעם הארץ:    די כי בשם "עם" יכללו כל אישי האומה, אף השרים והסגנים והכהנים. ואף הכהן המשיח. שכבר בארתי בפירוש ישעיה (סימן א ד) ששם "עם" הוא מצד הממלכה אשר תנהיגם והמלך יקרא לכל העם בשם "עמי", אף לשריהם וכהניהם שכולם תחת משטרו. ואם יראה להבדיל בין דלת העם ובין שריהם וכהניהם אז יקרא דלת העם בשם "עם הארץ" כמו שכתוב (מ"ב יא, יד) "והשרים...וכל עם הארץ", ושם (שם, יט) "ויקח את שרי המאות ואת כל עם הארץ", ושם (שם כד, יד) "והגלה את כל השרים...לא נשאר זולת דלת עם הארץ". וכן אמר "שרי יהודה ושרי ירושלים הסריסים והכהנים וכל עם הארץ" (ירמיה, לד), "כהניה...שריה..ונביאיה..עם הארץ .." (יחזקאל כב), ודומיהם.

וזהו שאמר בספרא (מובא בהוריות (דף יא.)) "מעם הארץ"-- פרט למשיח, "מעם הארץ"-- פרט לנשיא -- רוצה לומר מן שם "עם" ממועט הנשיא ומן שם "עם הארץ" ממועט המשיח. שנגד שאמר "אם הכהן המשיח יחטא...אשר נשיא יחטא" אמר שאם יהיה החטא מעם הארץ, לא מלך ולא כהן גדול.

[ובאר שהיה מקום לטעות שמה שמשיח מביא פר הוא כשהיה החטא על ידי שגגת הוראה אבל כשחטא בשגגת מעשה לבדו - יביא כשבה או שעירה כהדיוט. ותירוץ זה אין מספיק על נשיא שמביא שעיר בשגגת מעשה. ומפרש בגמרא שם דאצטריך למעט פרט לנשיא אם אכל חצי זית חלב כשהיה הדיוט ונתמנה לנשיא והשלימו לכזית שהוה אמינא שמה שיצא נשיא לידון בשעיר דוקא אם אכליה כולו כשהוא נשיא אבל אכל מקצתו כשהיה הדיוט --אף שהיה נשיא בעת שהשלימו-- יהיה נידון כהדיוט. קמ"ל שאינו מביא כשבה או שעירה רק אם האוכל הוא "מעם הארץ"-- לא בשהוא נשיא. ובזה כמו שאינו יכול להביא שעיר דכתיב "אשר נשיא יחטא" והוא היה הדיוט בעת שאכל חצי זית, כן אינו יכול להביא כשבה או שעירה דכתיב "מעם הארץ" והוא אינו מעם הארץ בחצי זית השני.]

סימן רפא[עריכה]

ויקרא ד כז:
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ז:

[ז] "מעם הארץ"-- פרט למומר.   ר' שמעון בן יוסי אומר משום ר' שמעון: מה תלמוד לומר (שם ד, כב) "אשר לא תעשינה בשגגה"?  --היושב לו מידיעתה חייב קרבן על שגגתה; ויצא מומר שאין יושב לו מידיעתה.


נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ:    כבר כתבתי (בסימן רעט) שבא הכתוב מסורס. שהיה צריך לומר "ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא". ודריש לה שמה שכתוב "מעם הארץ" הוא נשוא המאמר בכללו; שנפש אשר תחטא צריך שתהיה מעם הארץ, לא מומר שנבדל מן העם. וכן דרש למעלה (סימן יא) על "אדם כי יקריב מכם"-- פרט למומר. שממה שלא אמר "אדם מכם כי יקריב" דריש אדם כי יקריב יהיה מכם. ושם הבאתי דרושים רבים כמו אלה (בסימן הנ"ל).    וכבר כתבתי (בסימן רעט) שדרש מזה שם דרשה אחרת אך סתמא דספרא שהוא ר' יהודה דסבירא ליה יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור, לדידיה אין צריך לדרשה דשם.

ור' שמעון לשטתו דסבר דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב (וכמו שמבואר בשבת (דף צג.) לגירסת רש"י שם) וצריך הסירוס לדרוש "מעם הארץ"-- אפילו רובו ואפילו כולו ולמד למעט מומר ממה שכתוב "אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע" -- שרק אם הידיעה חִדֵש אצלו חרטה ותשובה כמו שאמרו "או הודע"-- לא המומר שאינו יושב מידיעתה.

[מגירסת הספרא "היושב" משמע שדרש מן "בשגגה" שפירושו לא אם היה עושה זאת גם במזיד. ובגמרא (שבת (דף סט.), הוריות (דף ב.) (דף יא.), חולין (דף ה:), יומא (דף פ.)) גריס "השב מידיעתו" ודריש מן "או הודע" כמו שכתבנו.]

ובגמרא (דף ה:) אמר מאי בינייהו? מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו.

סימן רפב[עריכה]

ויקרא ד כז:
וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה ז:

[ח] "בעשותה אחת"-- העושה את כולה ולא העושה מקצתה.

  • כיצד?    שנים אוחזים במלגז ולוגזים, בכרכר ושובטים, בקולמוס וכותבים, בקנה והוציאוהו לרשות הרבים - יכול יהיו חייבים?
  • תלמוד לומר "בעשותה אחת"-- העושה את כולה ולא העושה את מקצתה.


[ט] בעיגול של דבלה והוציאוהו לרשות הרבים; בקורה והוציאוהו לרשות הרבים --

  • ר' יהודה אומר אם אין אחד יכול להוציאו והוציאוהו שנים-- חייבים.
  • ר' שמעון אומר אף על פי שאין אחד מהם יכול להוציאו והוציאו שנים-- פטורים.    תלמוד לומר "בעשותה אחת"-- יחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורים.


[י] 'מצות השם'-- לא מצות המלך; לא מצות בית דין.

("מצות" האמורות בעדה ובמשיח ובנשיא -- הן "מצות" האמורות כאן.)

"מִמִּצְו‍ֹת השם"-- לא כל מצות השם; פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.

"אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם"-- מלמד שמביא אשם תלוי.


בעשותה וכולי:    כבר בארנו (בסימן רעח) שמה שכתוב "נפש אחת..בעשותה" הם שלשה מעוטים. מאחד ממעט יחיד שעשה בהוראת בית דין, ומשנים ממעט שנים שעשו מלאכה. וכמו שפרשתי שם דאחד ממעט זה עוקר וזה מניח ואחד ממעט שנים אוחזים במלגז. וזה באר פה.

[במשנה ח'][1] באר מיעוט אחד "בעשותה" התולה בעצמו חייב וכולי וכנ"ל ריש פרקין. ומהשנים האחרים ממעט שנים שעשו מלאכה שבאר פה. ועיקר המיעוט מן "נפש אחת" כי מיעוט "בעשותה" כבר נדרש (למעלה שם).

והנה במקום שאחד לבדו לא יכול לעשות המלאכה ועשו שנים -- לר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור. ובאר בגמרא שבת (דף צג.) לגירסת רש"י דר' שמעון לטעמיה דסבירא ליה יחיד שעשה בהוראת בית דין חייב ולא צריך למעט העושה על פי בית דין וסבירא ליה דמיעוט שלישי ממעט זה אינו יכול וזה אינו יכול.


ומה שאמר מצות ה' ולא מצות המלך התבאר למעלה (סימן קצג).

ומה שאמר מצות האמורות בעדה וכולי התבאר למעלה (סימן קצו וסימן רסא).

ומה שאמר "ממצות"-- ולא כל מצות התבאר למעלה (סימן קצד).

ומה שאמר "ואשם"-- מלמד שמביא אשם תלוי התבאר למעלה (סימן רסב).


  1. ^ קצת מוזר. בדפוסים הישנים נמצא כאן למשנה ח' העתק מיותר של מה שנמצא בריש פירקין בעשותה התולה בעצמו וכולי. (ועי' בגר"א שמחק כפילות זו דהוי מיותר). ובטקסט הספרא שמופיע תוך דפוס המלבי"ם משנה זו גם מחוק. ובכל זאת רואים מדברי המלבי"ם כאן שכן גרס כפילות זו. וצע"ע - ויקיעורך