התורה והמצוה ויקרא ז יב-יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן צט[עריכה]

ויקרא ז יב:
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[א] מהו 'תודה יקריב'?   מנין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב עד שנמצאה הראשונה והרי שתיהן עומדות -- מנין שיביא איזו מהן שירצה ויביא עמה לחם, שְנִיה יביא בלא לחם?  תלמוד לומר 'תודה יקריב'.

יכול יהיו שתיהן טעונות לחם?    תלמוד לומר "יקריבנו"-- אחת טעונה לחם ואין שתיהם טעונות לחם.


אם על תודה יקריבנו:    כבר בארנו בויקרא (סימן רג) שמחוקי הלשון שבמאמר התנאי יבוא הפעל הראשון בלשון עתיד והפעלים שאחריו יבואו בלשון הוה או עבר, עיי"ש. ואם כן היה לו לומר "אם על תודה הוא מקריב" כמו שכתב "אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב" וכדומה.

מזה דריש בספרא (מובא במנחות דף עט, ודף פ, ובתמורה דף יח) שבא ללמד על אופן שעומד להקריב בעתיד כגון אם הפריש תודה ואבדה ובזה ההלכה הוא שאם נמצאת הראשונה יכול להקריב איזה מהם שירצה (ועל זה אמר 'יקריב' בלשון עתיד), ובכל זאת אמר "יקריבנו" בכינוי כי רק אחת יביא כדין תודה והשניה יקריב בלא לחם. ועל זה אמר "יקריבנו".

וכיוצא דריש לענין חטאת (ויקרא סימן רפט) על "אם כבש יביא לחטאת", עיי"ש. ועיין באילת השחר (כלל מו).

סימן ק[עריכה]

ויקרא ז יב:
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[ב] ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות?    תלמוד לומר "אם על תודה..".
יכול יהיו כולם טעונים לחם?    תלמוד לומר "התודה"-- תודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם; ולא חלופה ולא תמורתה טעונה לחם.


אם על תודה יקריבנו:    מלת "על" זרה, שתודה היא שם הקרבן (לא כרש"י שפירשו על הודאה). והיה לו לומר "אם תודה יקריבנו".    ודרשו חז"ל בספרא (מובא במנחות עט, תמורה יח) שבא לרבות ולד ותמורה שקרבה על תודה; רוצה לומר, בסבת התודה ובגללה.

וכבר בארנו (ויקרא סימן ל ובכל הספר) שאין מדרך הלשון לשנות את השם שנית רק יזכירנו על ידי כינוי. והיה לו לומר "והקריב עליה". ולמה אמר "על זבח התודה"?    אמרו שבא לדייק -- רק על זבח התודה עצמה יקריב לחם, לא על הבא מכחו כגון ולד וחליפין ותמורה.

סימן קא[עריכה]

ויקרא ז יב:
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[ג] "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

  • והלא דין הוא! ומה אם במקום שמעט בלחם - ריבה בכבשים, כאן שריבה בלחם -- אינו דין שירבה בכבשים?!
  • תלמוד לומר "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.


והקריב על זבח התודה:    היה לו לומר "והקריב על התודה" (וכבר בארנו שכל מקום שאומר "זבח שלמים" "זבח פסח" וכדומה בא לדרוש, כמ"ש באילת השחר (סימן צה)).

ואמרו חז"ל מפני ששמות "תודה-עולה-חטאת" באו לפעמים על שם המין ובשם המין ידבר על הרבים בלשון יחיד. ואם יאמר "והקריב על התודה" נפרש על התודות [כמו שבארנו למעלה (סימן יז) מה שכתוב "וערך עליה העולה" היינו העולות], ונאמר שאם מביא תודות הרבה די בלחם אחד. (כי נדון מדין קל וחומר מנזיר שמעט בלחם (שאינו מביא רבוכה) ומביא לחם אחד לכבש וכבשה ואיל, וכן בכבשי עצרת שאינו מביא אלא ב' חלות ומספיק לחם אחד לב' כבשים -- כל שכן כאן שמביא ג' חלות שיספיק לכמה תודות).

לכן אמר "זבח התודה" ששם הסמוך לא ידבר על הרבים בלשון יחיד רק בלשון רבים -- "זבחי תודה" "זבחי שלמים" -- ובהכרח שמביא לחם על כל זבח וזבח.

סימן קב[עריכה]

ויקרא ז יב:
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[ד] "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן".   מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן.." שני פעמים?

אמר רבי עקיבא אילו נאמר "בשמן" אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג. כשהוא אומר "בשמן" - ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. [ה] מעטו לחצי לוג.
יכול ישליש החצי לוג לשלשה מינים - לחלות ולרקיקים ולרבוכה?    תלמוד לומר "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" - ריבה, ואין ריבה אחר מיעוט אלא לרבות.
[ו] כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקים.
  • ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: מושח את הרקיקים כמין כ"י ומחזר את השאר לחלות.
  • אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה אומר כל היום כולו ’בשמן למעט בשמן לרבות’ -- איני שומע לך! אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, וי"א יום שבין נדה לנדה -- הלכה למשה מסיני.


חלות מצות בלולות בשמן וכולי:    דברי הספרא מובאים במנחות (דף פט.) ומקשה: ריבוי אחר ריבוי! חד ריבוי הוא! אלא אילו לא נאמר בשמן כל עיקר הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג. עכשיו שנאמר בשמן בשמן הוה ריבוי אחר ריבוי.     והמפרשים נדחקו בזה.

ולדעתי פירוש דברי רבי עקיבא כך הוא: דבאמת בכל מקום כתוב "בלולה בשמן" ולא מצאנו בשום מקום שיכתוב "בלולה" לבד. והטעם משום דסתם שמן האמור במנחות הוא לוג לעשרון ועל זה אמר תמיד "בלולה בשמן" - רוצה לומר, בשמן הנודע בשיעורו למנחות. מה שאין כן בתודה שהיה למצה עשרה עשרונים, אם יכתב "בלולה בשמן" ונפרש בשמן הנודע -- לוג לעשרון -- הלא יצטרך עשרה לוגים. ואם כן בזה ראוי שיכתב "בלולה" לבד.

וזהו שאמר רבי עקיבא אילו נאמר בשמן אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג - רוצה לומר לוג לעשרון ככל המנחות, שמנחה של ששים עשרונים צריכה ששים לוגים (וכמו שסתם בספרא ויקרא מכלתא דנדבה פרשה ט מ"ד), ובזה שפיר הוה ריבוי אחר ריבוי

[רק המקשה בגמרא לא הבין כוונתו וחשב שמה שאמר "אם נאמר בשמן אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג" - פירוש רק לוג אחד לבד, ואם כן אין כאן רק ריבוי אחד. והשיב המתרץ שמה שאתה סבור "שהייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג" כפי פירושך לוג א' לכולם -- זה אילו לא נאמר קאמר, שאם לא יכתב "בשמן" רק "בלולה" -- אז נאמר שאין צריך לוג לכל עשרון מדלא כתב "בשמן", די בבלולה לבד, ונאמר לוג לכל העשרה עשרונים ככל המנחות שהפחות שבהם שהוא עשרון צריך על כל פנים לוג שמן. והשתא "בשמן" האחד הוא ריבוי - שצריך לוג לכל עשרון, ו"בשמן" השני הוה ריבוי אחר ריבוי וממעט על חצי לוג. כי אי אפשר למעט על לוג שזה נדע אם לא יכתב "בשמן" כל עיקר. ]

וכבר בארנו בויקרא (סימן נב, ובכמה מקומות) שכלל זה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט בנוי על חכמת ההגיון. ששני שמות שבאו זה אחרי זה, שם השני מגביל את השם הראשון. ואם בא אחריו שם שלישי אז השם השלישי מגביל את השני. ואם השני בא לרבות - בא השלישי להגביל את הריבוי, שלא ירבה כפי שנבין ממנו.

וכן פה. שם "בשמן" בא להגביל מלת "בלולה"; שאם יכתב "בלולה" היינו בלוג אחד לכולם. והוסיף "בשמן" שיובן ממנו לוג לכל עשרון. וכשאמר שנית "בשמן" בא להגביל שם 'שמן' הראשון שאינו כפי שפרשנוהו -- בשמן הידוע למנחות -- רק שפירוש "בשמן" כל שהוא, ודי גם בחצי לוג.

אמנם כשבא השם הזה פעם רביעית בא להוסיף. ועל זה אמר רבי עקיבא שמה שכתב עוד "סולת מורבכת בשמן" בא להוסיף שיהיה רביעית לרבוכה לבד.

ובאמת דברי רבי עקיבא הם אסמכתא חלושה ולכן אמר ר' אלעזר בן עזריה שאין לו ראיה מן הכתוב רק שהוא הלכה למשה מסיני. ועיקר מ"ש פה ג' פעמים "בשמן" כבר נדרש בספרא ויקרא מכלתא דנדבה (פרשה י מ"ו) וכמו שפירשנו שם (סימן קיח) להכשיר בשמן השני והשלישי.

ומה שאמר ר' שמעון בר יוחאי משום ר"ש מושח את הרקיקים -- הוא דרשה אחרת נלמדת ממה שכפל "בשמן" גבי נזיר, כמו שבארנו שם. עיי"ש.

סימן קג[עריכה]

ויקרא ז יב:
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[ז] 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת'-- למדנו לרבוכה שהיא סולת;   מנין לכולם שיהיו סולת?

  • תלמוד לומר "וסלת...חלות" -- מה חלות האמורות ברבוכה - סולת, אף חלות האמורות בכולן - סולת.
[ח] והלא רקיקים לא נאמר בהם 'חלות' ומנין שיהיו סולת?    תלמוד לומר "מצות..מצות.." -- מה 'מצות' האמורות בחלות - סולת, אף 'מצות' האמורות ברקיקים - סולת.
  • [ט] אם נפשך לומר: 'סולת מורבכת' -- הרי הוא כמוסיף על רבוכה. מה רבוכה - סולת, אף כולם - סולת.


סולת מורבכת:    לא ידענו אם גם חלות ורקיקים צריכים סולת. וחז"ל בספרא (מובא בזבחים דף נ) בארו בזה חק בטבע הלשון שמאמר שבאו בו כמה מינים ובכל מין פרטים מובדלים ופרטים מתדמים, ונמצא פרט אחד מפורש במין אחד וסתום ביתר המינים ולא באר הפוכו -- למדינן כמו שיתדמה במין המפורש כן הוא הדין במין הסתום.

כמו פה: מין ראשון עם ג' מתדמה ששניהם חלות, ומובדל שהשלישי מורבכת ולא הראשון, וסתם ולא באר שהראשון סולת -- אמרינן כמו שמתדמה אל מין השלישי בחלות - כן בסולת, מדלא באר שהראשון קמח.

וכן מין א' וב' מתדמה ששניהם מצות ומובדל שזה חלות וזה רקיקים. ולא ידעינן שרקיקים צריכים סולת. ולמדינן ממה שכתוב במאפה תנור "סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים" - כמו שמתדמים ששניהם חלות כך מה שכתוב "סולת" נמשך גם לרקיקים.

[כן פירשוהו בזבחים שם כי דבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בגזירה שוה]. והוא על היסוד שכתבו בעלי הלשון שדרך הכתוב להיות מושך עצמו ואחר עמו, כמבואר במכלול ובספרי המדקדקים.     וזה כוונת הספרא [משנה ז' ח']


אולם עדיין יש לשאול הא בזה דרך הכתוב לכתוב המלה הנמשכת לכל המאמר בתחלתו, והיה לו לומר "סולת חלות מצות..ומורבכת", והיה מלת "סולת" נמשך אל כל המאמר. ולמה כתב מלת "סולת" בסוף? וזהו שאמר [במשנה ט'] ואם נפשך לומר וכולי.

ומשיב: סולת מורבכת הרי הוא כמוסיף על רבוכה -- רוצה לומר כי "מורבכת" הוא תואר ל"סולת" ואי אפשר לכתבה בלא המתואר, ובהכרח לכתב "סולת מורבכת", כי הרבוכה נעשית כשהוא סולת שחלטה ברותחין.    ומה שאמר "הרי הוא כמוסיף" -- פירושו: מלת "סולת" הוא המתואר הנוסף על התואר "רבוכה", ולכן כתב "סולת מורבכת" ולא כתב "סולת" בתחלה. ובכל זאת מוסב על הקודם כנ"ל.

סימן קד[עריכה]

ויקרא ז יג:
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[י] "על חַלֹּת לחם חמץ"-- כנגד חמץ יביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.


על חלות לחם חמץ:    מבואר אצלינו שיש הבדל בין מלת מלבד ובין מלת על. שהשם הנרמז במלת "מלבד" הוא טפל בכוונת המאמר, והשם הנרמז במלת "על" הוא לרוב עיקר במאמר. שמלת "על" יציין שהראשון הוא הקודם או העיקר ועליו יסמך השני.

והנה אי אפשר לפרש שהלחם חמץ הוא עיקר על ידי האיכות לבד שהמצה בא בשבילו דהא אמר "והקריב על זבח התודה חלות מצות" -- הרי באו המצות בשביל הזבח. רק שהוא עיקר מצד הכמות - ששקול נגד כל הג' מינים. כמו שהוא לבדו עשרה עשרונים כמו שיתבאר (בסימן קיא) כן הם בין כולם עשרה עשרונים. וכן במה שכתב "על כל לבונתה" -- הלבונה שוה עם קומץ בכמות שהוא מלא הקומץ.

סימן קה[עריכה]

ויקרא ז יג:
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

"על חַלֹּת לחם חמץ"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור.


חלות לחם חמץ:    כל חלה היא לחם, ולא כל 'לחם' היא 'חלה'. כי שם 'לחם' כולל כל דבר שהוא מזון לאדם ושם 'חלה' מתאר צורת הלחם ותמונתו העגולה. ששורש חל מורה על הסביבות כמו שכתב הרש"ף [=ר' שלמה פפנהים] בי"ש [=יריעות שלמה] (חלק א דף ג').

ולפי זה בכל מקום דכתיב "חלת לחם" פירושו לחם חלה והוא מן השמות שיקדים התואר אל המתואר כמו "עמים רבים", "משנה כסף". אולם פה אי אפשר לפרש כן אחר ש"חמץ" הוא תואר אל "לחם" -- ממילא 'לחם' הוא מתואר נסמך על 'חמץ' ובזה אי אפשר שיכתב מתואר עם תואר שלו שלא במקומו [כמו שבארתי כלל זה בסדר ויקרא (סימן קנא) בפסוק "אביב קלוי באש גרש"].

מזה הכריחו רבותינו בספרא (מובא במנחות דף עח) שמלת "לחם" הוא תואר אל "חלה". ולפי זה אי אפשר שיתאר אותו מצד עצם מובנו (שהסוג לא יתאר את הבדלו). רק מתאר אותו מצד ההבדל השני שבין 'לחם' ובין 'חלה'; ש'חלה' יקרא גם בעודו עיסה, כל שעשאו בצורה העגולות (כמ"ש למעלה), ו'לחם' לא נקרא עד שנאפה וקרמו פניו בתנור שראוי למאכל. ופירוש "חלות לחם" -- חלה אפויה. וזהו שאמר מלמד שאין הלחם מתקדש וכולי.

סימן קו[עריכה]

ויקרא ז יג:
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

"יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח"-- מלמד שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה.


יקריב קרבנו על זבח:    כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל יש בו דרוש. שהיה לו לומר "יקריב על זבח".

ופירשוהו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף עח:) שבא ללמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח. שמה שכתב "יקריב קרבנו" מוסב על הלחם ושם "קרבנו" מורה על שהוא קדוש ונקרא בשם 'קרבן'. באר שלא נקרא בשם קרבן רק "על זבח".

סימן קז[עריכה]

ויקרא ז יג:
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

"על זבח תודת"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהיה שחיטתה לשם תודה.
מכאן אמרו: שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה -- הלחם מקודש.  ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הלחם מקודש.


על זבח תודת:    כבר בארנו באילת השחר (כלל צה) שכל מקום שמוסיף שם 'זבח' אל שם הקרבן יש בו דרוש. כמו "זבח שלמים" "זבח תודה" וכדומה, כל שמוסיף שם הסוג על שם העצם כמו "קרבן מנחה" ודומיהם. ודרשו בספרא (ובמנחות דף עח) שצריך שיהיה הזביחה לשם תודה. ששם 'זבח' מורה על פעולת הזביחה; שצריך שיהיה לשם תודה ואז נתקדש הלחם.

ואם נזרק שלא לשמו לדעת התנא קמא אין זריקה בכלל זבח, ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון זבח כולל גם הזריקה שלמדה משחיטה. ופלוגתן מבואר בפסחים (דף יג:), יבמות (דף קד:), מנחות (דף מז, עט). ובתוס' דזבחים דגמר לה ר' אלעזר בר' שמעון מכבשי עצרת, עיי"ש.

ומה שבזבחים (דף ד.) דריש זביחה לשמה מן "בשר זבח תודה שלמיו" ולא מפה -- כי מפה לא מוכח רק על הלחם; שאינו מתקדש אם נזבח שלא לשמו.

סימן קח[עריכה]

ויקרא ז יג:
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יא:

[יא] "שלמיו"-- לרבות שלמי נזיר.

  • יכול לכל האמור בענין? תלמוד לומר בו 'מצות' -- מצות הוא בא ואינו בא חמץ.
  • הא מה אני מקיים "שלמיו"?  לרבות שלמי נזיר לעשרה קבים ירושלמיות ולרביעית שמן.


על זבח תודה שלמיו:    הנה מלבד ששם 'שלמים' מיותר (שהיה לו לומר "על זבח תודתו"), הנה שם 'תודה' הוא שם הבדל שבסוג שם 'שלמים'; כי השלמים הם שלמי נדבה ושלמי נזיר ושלמי תודה, ואמר שפה ידבר במין תודה שבסוג שלמים. ועל זה אמר "שלמיו" בכינוי כי שם 'שלמים' -- הגם שבא במשקל שם הרבים -- בכל זה הוא שם יחיד. אבל כשבא בכינוי הוא מתרבה בהכרח.

ורצונו לומר שיקריב על התודה חלות מצות וכולי וקרבנו זה (שהם המצות) יקריב על חלות לחם חמץ על זבח תודה שבמין השלמים. ובא להוציא מינים אחרים שבמין השלמים שמקריב המצות שלא על לחם חמץ, והם שלמי נזיר שגם כן טעונים לחם ובו אינו מקריב "על לחם חמץ".

אולם לאיזה צורך יאמר זאת? הלא שם מבואר שיקריב מצה לבד.     אמר בספרא (מובא במנחות דף עח) שבא ללמד רק במיני הלחם הם מובדלים, לא בכמות. ששני מיני מצה שבנזיר הם עשרה קבים ירושלמיות כמו שני מינים חלות ורקיקים שבתודה שהיו עשרה קבים. כי לג' מינים שבתודה היו ט"ו קבים -- הרי חמש לכל מין.  וכן לענין כמות השמן שיהיה רביעית כמו שהי' לשני מינים אלה בתודה כנ"ל [משנה ו'].

ומקשה יכול לכל האמור בענין? -- רצונו לומר שיביא גם רבוכה.     ומשיב: תלמוד לומר בו מצות -- רוצה לומר שבתודה אין נזכר מצה אצל רבוכה ובנזיר כתוב "וסל מצות חלות ורקיקי מצות". אמר שם "מצות" למעוטי רבוכה.

וכן פירשו ר"פ בגמרא דבר שנאמר בו מצות לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו.   ושם: דבי ר"י תנא מצות כלל חלות ורקיקים פרט -- והוא דרשה הנזכר בספרי נשא (פסקא ?), והוא דרשה אחרת.