ספרא (מלבי"ם)/פרשת צו/פרק יא

פרק יא

[א] מהו 'תודה יקריב'? מנין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב עד שנמצאה הראשונה והרי שתיהן עומדות -- מנין שיביא איזו מהן שירצה ויביא עמה לחם, שְנִיה יביא בלא לחם? תלמוד לומר 'תודה יקריב'.

יכול יהיו שתיהן טעונות לחם? תלמוד לומר "יקריבנו"-- אחת טעונה לחם ואין שתיהם טעונות לחם.

[ב] ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "אם על תודה..".
יכול יהיו כולם טעונים לחם? תלמוד לומר "התודה"-- תודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם; ולא חלופה ולא תמורתה טעונה לחם.

[ג] "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

והלא דין הוא! ומה אם במקום שמעט בלחם - ריבה בכבשים, כאן שריבה בלחם -- אינו דין שירבה בכבשים?!
תלמוד לומר "והקריב על זבח"-- לחייב על כל זבח וזבח.

[ד] "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". מה תלמוד לומר "בשמן..בשמן.." שני פעמים?

• אמר רבי עקיבא אילו נאמר "בשמן" אחד הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג. כשהוא אומר "בשמן" - ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. [ה] מעטו לחצי לוג.

יכול ישליש החצי לוג לשלשה מינים - לחלות ולרקיקים ולרבוכה? תלמוד לומר "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" - ריבה, ואין ריבה אחר מיעוט אלא לרבות.

[ו] כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקים.

ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: מושח את הרקיקים כמין כ"י ומחזר את השאר לחלות.
אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אפילו אתה אומר כל היום כולו ’בשמן למעט בשמן לרבות’ -- איני שומע לך! אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, וי"א יום שבין נדה לנדה -- הלכה למשה מסיני.

[ז] 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת'-- למדנו לרבוכה שהיא סולת; מנין לכולם שיהיו סולת?

תלמוד לומר "וסלת...חלות" -- מה חלות האמורות ברבוכה - סולת, אף חלות האמורות בכולן - סולת.

[ח] והלא רקיקים לא נאמר בהם 'חלות' ומנין שיהיו סולת? תלמוד לומר "מצות..מצות.." -- מה 'מצות' האמורות בחלות - סולת, אף 'מצות' האמורות ברקיקים - סולת.

[ט] אם נפשך לומר: 'סולת מורבכת' -- הרי הוא כמוסיף על רבוכה. מה רבוכה - סולת, אף כולם - סולת.

[י] "על חַלֹּת לחם חמץ"-- כנגד חמץ יביא מצה. מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה -- עשרה עשרונות.

"על חַלֹּת לחם חמץ"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור.

"יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח"-- מלמד שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה.

"על זבח תודת"-- מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהיה שחיטתה לשם תודה.
מכאן אמרו: שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה -- הלחם מקודש. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הלחם מקודש.

[יא] "שלמיו"-- לרבות שלמי נזיר.

יכול לכל האמור בענין? תלמוד לומר בו 'מצות' -- מצות הוא בא ואינו בא חמץ.
הא מה אני מקיים "שלמיו"? לרבות שלמי נזיר לעשרה קבים ירושלמיות ולרביעית שמן.