התורה והמצוה ויקרא ד לב-לה
ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן רפט[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יא:
[א] מה תלמוד לומר "יביא" (ס"א מת"ל יביא יביא)? מנין אתה אומר המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות; מנין שיביא איזה מהן שירצה? תלמוד לומר "יביא" (ס"א יביא יביא).
יכול יביא שתיהן? תלמוד לומר "יביאנה"-- אחת הוא מביא ואינו מביא שתים. [ב] יכול לא יביא שתיהן על שני חטאים אבל יביא שתיהן על חטא אחד? תלמוד לומר "יביאנה"-- אחת הוא מביא ואינו מביא שתים.
ואם כבש יביא..תמימה יביאנה: כבר שמנו חק למעלה (סימן רג) כי דרך הלשון שבמאמר-תנאי יבא הפעל הראשון שבראשית המאמר-הכולל בלשון עתיד; אבל הפעלים הבאים בחלוקות הפרטים - כולם יבואו בלשון הוה או עבר לפי ענין המאמר, עיי"ש. ולפי זה היה לו לומר "ואם כבש מביא" כמו "אם מן הבקר הוא מקריב" "אם כשב הוא מקריב" בלשון הוה.
ואמרו חז"ל בספרא (הובא בתמורה (דף טו.)) מהו אומר "יביא"? (כ"ה בגמרא), והשיבו שבא ללמד שיצויר שגם אחר שהפריש שעירה יביא עתה בעתיד כבש אם נאבדה השעירה אף שנמצאת, בל תאמר שיקריב הראשונה, קמ"ל דיכול להקריב איזה שירצה. ועל זה תלמוד לומר "יביא" בלשון עתיד.
והנה היה די שיאמר "נקבה תמימה יביא" בלא כינוי. וכל מקום שבא הכינוי בהאי גוונא יש בזה טעם ודרוש כמו בעולה ושלמים שאמר "תמים יקריבנו" שבא למעט תערובות כמו שנזכר (בסימן כה). גם יש אצלי בזה כלל קבוע כי מצאנו כי כשיתחבר אל פעל-עתיד, כינוי נסתר או נסתרת, יבא לפעמים מחובר עם הנו"ן הדגושה -- יפקדנו תפקדנו נפקרנו יפקדוה תפקדנהו -- ולפעמים יתחבר עם הה' או יבא הכינוי לבד --תפקדהו יפקדהו תפקדוה(?). והמדקדקים לא מצאו שום הבדל ביניהם.
אבל אחרי שום לב והבין במקרא זאת חקרנוהו:
- כי בכל מקום שבא העתיד המוחלט והכינוי באה בדרך המדויק -- בא כינוי הנו"ן;
- וכל מקום שלא בא עתיד מוחלט או שלא יכוין לדייק את הכינוי במוחלט -- יבא כינוי הה"א.
למשל:
- "ה' ישמרהו ויחייהו ואל תתנהו בנפש אויביו" (תהלות מא, ג), "תבואהו שואה לא ידע" (שם לה, ח), "כי תשיתהו ברכות לעד תחדהו" (שם כב,) -- הוא גילוי רצון או תפלה. וכן "בי חשק ואפלטהו...אשגבהו.. ואענהו...אשביעהו" (שם צא,) -- עתיד רצוני.
- וכן "ירכיבהו על במתי ארץ ויניקהו דבש מסלע" (דברים, לב) אינו עתיד רק עבר באמת. [וכן תמצא שכל עתיד שבא בוי"ו ההיפוך יבא בכינוי '-הו' -- "ויטמנהו בחול", "ויאספהו אל ביתו", "וישחטהו ויחטאהו כראשון", וכן כולם].
- וכן במקום שלא יכוין לדייק כינוי הפעול כ"כ -- "כל נדיב לבו יביאהָ את תרומה השם", "אם לחסד...ימציאהו" (איוב לז, יג) -- שבא הכינוי על ענין נסתר או מליצי; כי במלת "יביאה" הכינוי מיותרת אחר שבא שם הפעול, ובמלת "ימציאהו" הכינוי מוסב על ענין נעלם הגיוני שהוא חוקי הטבע שחקק ה' במציאות כמו שבארנו בפירוש איוב שם.
- מה שאין כן "ובארח איש ימציאנו" (איוב לד, יא) שהכינוי בא על פעול נודע - שימציא לאיש כפי ארחותיו - בא בכינוי הנו"ן.
[ובזה יש לפרש מה שאמרו בזבחים (דף צב:) אמר קרא יאכלנה-- לזו ולא לאחר. ושם אי לאו זאת הוה אמינא יאכלנה אורחא דקרא.]
וזה כוונת הספרא. שתחלה דייק מכינוי היחיד שלא יביא שתיהן, רק אחת מהן. והוסיף שנית לדייק, בל תאמר שהא שלא יביא שתיהן הוא רק על שתי חטאים כגון אם הופרשו הראשונות לשם חלב ונתכפר באחד מהם - לא יביא השנית לשם דם; אבל אם מביא השנית לשם חלב שאכל שנית - יכול להביא. על זה משיב מדכתיב "יביאנה" שהכינוי המרומז על ידי -נה מורה שבא הכינוי בדיוק גמור, ואם לא כיון לדייק את הכינוי היה לו לומר יְבִיאָה. ומזה מבואר שבכל אופן יביא רק אחת, לא שתים.
סימן רצ[עריכה]
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.
וְאֶת כָּל חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יא:
[ג] "וסמך את ידו על ראש החטאת"-- לרבות חטאת נזיר וחטאת מצורע וחטאת מטמא מקדש לסמיכה.
"ושחט אתה לחטאת"-- שתהיה שחיטתה לשם חטאת; "ולקח הכהן מדם החטאת"-- שיהיה קבול דמה לשם חטאת; "וכפר עליו הכהן על חטאתו" (ויקרא ד, לה)[1]-- שתהיה כפרה לשם חטאת. מכאן אמרו: שחט שלא לשמה; קבל שלא לשמה; הלך (ס"א הוליך) שלא לשמה; זרק שלא לשמה -- פסול.
וסמך ידו על ראש החטאת: התבאר אצלינו (בסימן ל, ובאילת השחר פ"טו) שאין ראוי להחזיר את שם הפעול בכל פעם. והיה לו לומר "וסמך ידו על ראשה" בכינוי. וכלל אצלינו שבכל מקום שחזר את השם - בא ללמד שהמעשה ראויה לכל הנכלל בשם ההוא בכלל. ופה מלמד שהסמיכה מחויבת מצד היותה חטאת בכלל, לא לחטאת-חלב בפרט; ומרבה שכל חטאת הדומה לחטאת כבשה שהוא כבשה[2] כמו חטאת נזיר ומצורע ומטמא מקדש -- טעונה סמיכה.
והנה במה שכתב "ושחט אותה לחטאת" אי אפשר לפרש שלמ"ד "לחטאת" מורה על הפעול ובא תחת "את"; (שהגם שנמצא כזאת לפי דעת המדקדקים כמו "הרגו לאבנר" (ש"ב, ג), "לכל כליו תעשה נחושת" (שמות, כז). וכמ"ש הרד"ק במכלול). כי מלבד ששימוש זה בא דרך זרות, כבר נזכר פה שימוש "את" --"ושחט אותה"-- שמורה על גוף הפעול. ועל כרחך שלמ"ד מורה על התכלית -שישחט אותה לשם חטאת - כמו "ויבן ה'..את הצלע לאשה" וכדומה. וכן תרגם יונתן ויכוס יתא מטול קרבן חטאתא. וכן פירשו חז"ל זבחים (דף ה ז ח ט). [וגם מלת "אותה" שבא תחת הכינוי "ושחטה" דרשו בזבחים (דף ה.) ומנחות (דף ד.) (ולמעלה (סימן רסט) דרש בדרך אחר. עיי"ש)]. וכבר אמר על זה למעלה (סימן רעא) לימוד אחר מן "חטאת הוא". וחד למצוה וחד לעכב).
ובמה שכתב "ולקח הכהן מדם החטאת" -- שבא שם הפעל שנית בחנם, והיה לו לומר "ולקח הכהן מדמה" -- למד שיהיה גם הקבלה לשם חטאת. וממה שכתב "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (ויקרא ד, כו) דרוש שתהיה הכפרה לשם חטאתו.
וכן הוא בזבחים. ויותר היה נראה להגיה "וכפר עליו הכהן על חטאתו" (ויקרא ד, לה) -- ( א ) שאז כולהו מדרשי בחדא פרשתא, ( ב ) שמה שכתוב 'וכפר מחטאתו/על חטאתו והביא' נדרש בשבת (דף עא:) לר' יוחנן כדאית ליה ולריש לקיש כדאית ליה. עיי"ש.
סימן רצא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יא:
[ד] "ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים" - ומה פירש בכשב זבח השלמים? --חלב תותב קרום ונקלף ושתי כליות ויותרת ואליה, [אף כאן -- חלב תותב וקרום ונקלף ושתי כליות ויותרת ואליה.]
ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב: מפני שלא באר פה בפרטות מה הן החלבים הנקטרים וכבר בארנו (בסימן ??) שיותרת ושתי כליות אינם בכלל "חלב", לכן אמר "כאשר יוסר..מזבח השלמים". (וכנ"ל סימן ? וסימן ?). אמנם מה שהוסיף פה "חלב הכשב" בא ללמד שיוסר גם האליה כמו בכשב השלמים. וכבר כתבתי (בסימן קעח) שלכן תפס פה לישנא ד"כשב" ולא "כבש" לרמז על האליה; ששם "כשב" בא על עבותו וכשותו שהוא עב ושמן.
סימן רצב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק יא:
[ה] "וכפר עליו" (ויקרא ד, כו) "וכפר עליו" (שם, לא) "וכפר עליו" (שם, לה) מה תלמוד לומר?
- מפני הדין. (והלא דין הוא!) [שיכול,] נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן. מה דמים אמורין למטן - אם נתנם מתנה אחת - כפר, אף דמים אמורין למעלן - אם נתנם מתנה אחת - כפר!
- [ו] או כלך לדרך הזה: נאמרו דמים בפנים ונאמרו דמים בחוץ. מה דמים אמורים בפנים - אם חסר אחת מהמתנות - לא כפר, אף דמים אמורים בחוץ - אם חסר אחת מן המתנות - לא כפר!
- [ז] נראה למי דומה!
- דנים דמים שבחוץ מדמים בחוץ ואל יוכיחו הפנימיים שהן בפנים!
- או כלך לדרך הזה: דנים דם-חטאת-על-הקרנות מדם-חטאת-על-הקרנות ואל יוכיחו התחתונים שאין דם חטאת על הקרנות!
- תלמוד לומר "וכפר עליו"-- אף על פי שלא נתן אלא שלש; "וכפר עליו"-- אף על פי שלא נתן אלא שתים; "וכפר עליו"-- אף על פי שלא נתן אלא אחת.
וכפר עליו הכהן: כבר בארתי (בסימן רנד) שכל מקום שאומר "וכפר..ונסלח" הוא כפל לשון, ו'כפר' מיותר שכפרה הוא בכלל סליחה ונדרש תמיד. ופה נזכר זה ג' פעמים בג' מיני חטאת החצונית.
ודריש לה שמ"מ יכפר אף החסר איזה דבר כמו שדריש כיוצא (בסימן הנ"ל). כי אחר שלכתחלה צריך מתן ארבע קרנות קמ"ל ב"וכפר" ראשון אף שחסר מתנה אחת. ומן "וכפר" השני למד אף שחסרו שני מתנות. ומן הג' למד אף שחסרו ג' מתנות. כן אמר בספרא, מובא בסנהדרין (דף ד:) ובזבחים (דף לח.).
ובאר דצריך לימוד הזה מפני שנוכל ללמדו מן החטאת הפנימית דשם כל המתנות מעכבים (כנ"ל סימן ?). והגם שיש ללמדו מן עולה ושלמים חצונית כמוה ודי במתנה אחת (למאן דיליף לה בזבחים (דף לו:) ומנחות (דף מד:) מן "ודם זבחיך ישפך". וזהו שאמר נאמרה דמים למטה - רוצה לומר עולה ושלמים שהם למטה מחוט הסקרא.
או יש ללמדה מן הדם שנאמר למטה בחטאת העוף דשמיעת הקול שנאמר "והזה מדם החטאת על קיר המזבח" - שדי במתנה אחת (כן פרש"י בסנהדרין ב' פירושים. ועוד יש פירוש שלישי. עיי"ש).
ויש לומר שבצד אחד טוב ללמד יותר חצונית מחצונית כמוה. ובצד אחד טוב ללמד יותר ד' קרנות מד' קרנות, לא מעולה ושלמים או חטאת העוף שאינם על ד' קרנות. ולכן צריך קרא.
ועיין בזבחים (שם), פלפלו בזה. ואין כאן מקומו.