התורה והמצוה ויקרא ד טו-כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן רמט[עריכה]

ויקרא ד טו:
וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[א] "וסמכו זקני.."-- יכול זקנים מן השוק? תלמוד לומר 'זקני עדה'.  אי 'זקני עדה' יכול כל הזקנים שבעדה? תלמוד לומר "העדה"-- המיוחדים שבעדה.


וסמכו זקני העדה:    שם זקן יבא לפעמים על מלא ימים ולפעמים על נשיאי העם וחכמיהם כמו שאמרו "זקן"-- זה שקנה חכמה. עד שלפעמים יבאר מאיזה מין מדבר כמו שכתוב "כי זקנים המה ממנו לימים" (איוב, לב).

ואחרי העיון ראיתי כי בכל מקום שבא "זקן" בלא סמיכות ובלא כינוי ובלא ה' הידיעה -- מובנו לרוב זקן בימים כמו "מנער ועד זקן", "יש לנו אב זקן", "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" [אם לא במקום שיש הוכחה שכיון על החכמה כמו שבארנו בפר' קדושים (סימן פ) על פסוק "והדרת פני זקן" וכמ"ש בסנהדרין (דף יד.) "לא יהיה זקן בביתך". מאי זקן. אילימא זקן ממש והכתיב "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. אלא סמיכה]

אבל בכל מקום שבא בכינוי או בסמיכות או בה' הידיעה -- יכוין על זקן נשוא פנים מופלג בחכמה כמו "לך ואספת את זקני ישראל", "ואמרו אל זקני עירו" (דברים, יט), "וכל זקני העיר ההוא ירחצו את ידיהם" (שם), "ושלחו זקני עירו" (דברים, יט) -- ובכולם רצונו לומר הבית דין, כמו שאמרו במכות (דף יד:). וכן על "שבעים איש הזקנים" (במדבר, יא).

[ויש בזה הבדל בין זקני ישראל ובין זקני עכו"ם או ישראל בעת היו רשעים
כמ"ש בבראשית רבה (פמ"ט) כל צדיקים שבסדום "צדיקם" כתיב. הוא דעתיה דר"י דאר"י "ויאמרו אלינו זקנינו" (יהושע ט)-- סבי דבהתא -- רוצה לומר זקנים וצדיקים בערכם.
ובסנהדרין (דף קב:) דלמא עכו"ם. לא סלקא דעתך דכתיב "ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם". ודלמא סבי דבהתא? מי לא כתיב "ויטב הדבר בעיני אבשלום ובעיני כל זקני ישראל" ואמר רב יוסף סבי דבהתא! התם לא כתיב "וכל העם", הכא כתיב "וכל העם". אי אפשר דלא הוה בהון צדיקיא דכתיב "והשארתי בישראל שבעת אלפים אשר לא כרעו לבעל"    רוצה לומר זקנים דגבי אבשלום היו זקניו לפי רשעתו אבל פה כתיב "וכל העם"-- היו זקנים בערך העם שהיו גם צדיקים בקרבם]

וזהו שאמר בספרא (מובא בסנהדרין דף יג:) אם יכתב "וסמכו זקני" (ר"ל "זקנים" בלא סמיכות) הוה אמינא זקנים מן השוק. תלמוד לומר "זקני העדה" (בסמיכות, שמורה על זקני הבית דין).


ובסוטה (דף מד:) ובסנהדרין (דף יד.) "ויצאו זקניך ושופטיך" זקנים-- שנים, ושופטיך-- שנים, ואין בית דין שקול וכולי הרי כאן חמשה. ר' שמעון אומר זקניך-- שנים... הרי כאן שלשה. ור' שמעון "שופטיך"-- מיוחדים שבשופטיך. ור' יהודה? גמר "זקני" "זקני" מ"וסמכו זקני העדה".   מפרש לדעת ר' יהודה אם יכתב "זקנים" הם הדיוטות; אבל כשכתוב "זקניך", בכינוי -- הם בית דין. ור' שמעון משיב שעדיין יש לפרש שהם בית דין מסנהדרי קטנה. ור' יהודה סבירא ליה דנילוף "זקניך" דפה מן "זקני העדה" דגבי סמיכה שהם מן הסהנדרי גדולה.


[ אמנם מה שאמרו בפרק מצות חליצה (דף קא.) לתנא קמא, שמה שכתוב (דברים כה, ז) "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וקראו לו זקני עירו" האי "זקני עירו" מבעיא ליה לרבות ג' הדיוטות! (שמלבד מה שכבר עמדו בזה תוס' בסנהדרין (דף יד.) ד"ה יכול וביבמות (שם ד"ה מבעיא ליה) יקשה דהא גם במוציא שם רע (דברים כב) כתוב "והוציא את בתולי הנערה אל זקני העיר השערה ואמר אל הזקנים", הרי כפל "זקני העיר..הזקנים" ובכל זאת דין מוציא שם רע בעשרים ושלשה כמ"ש בריש סהנדרין לרבנן).
אולם נראה דבאמת בכל מקום שאמר "הזקנים" או "זקני עירו" ו"זקני העיר" -- הוא זקני הבית דין כנ"ל (ולא כחילוק התוספות בין "זקני העיר" ובין "זקני עירו" דהא גבי רוצח ובן סורר ומורה כתיב "זקני עירו"); רק דגבי חליצה יש זרות ושינוי. כי שם הבא שני פעמים, אם צריך לבא בסמיכות, יבא בפעם הראשון בסמיכות ובשני יבא בה' הידיעה-- "עשה לך תיבת עצי גופר קנים תעשה את התיבה" (בראשית ?), "ואת גביעי גביע הכסף...וימצא הגביע" (בראשית, מד), "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות..ותראן המילדות את האלקים" (שמות א), ודומיהם. כי בתחלת דבריו יפרש את השם על ידי סמיכות ומבאר מהותו ואחר כך ירמוז עליו בה' הידיעה כי כבר הודיע מהותו בתחלה. ולפי זה היה ראוי שיאמר "ועלתה יבמתו השערה אל תבנית:קן תחתי וקראו לו תבנית:קן תחתי" שפירוש "הזקנים" הנזכרים, שהם "זקני עירו". אבל ממה שכתב תחלה "הזקנים" (שמבואר שהם הזקנים הנודעים שהם בית דין, שכן גדר שם "הזקנים" הבא בה' הידיעה) ואחר כך אמר "זקני עירו" - מבואר שאינם הזקנים הנזכרים רק אף הדיוטות כשרים, כל שהם זקנים בעיר הזאת. ]


ומה שאמר אי זקני עדה יכול כל הזקנים שבעדה? תלמוד לומר "העדה"-- המיוחדים שבעדה - ר"ל שאם יכתב "זקני עדה" נוכל לפרש ששם "עדה" הוא תואר-- זקנים שהם עדה, רוצה לומר המתועדים לדין ולהורות כמו "אנשי שם", "חכמי חרשים", שהוא סמיכות המתואר אל התואר; ולפי זה נאמר שכל הזקנים שהם עדה יסמכו.    לכן אמר "זקני העדה" שהם הזקנים של העדה וגדולי הסנהדרין.

ובגמרא גריס אי "עדה" יכול קטני עדה? תלמוד לומר "העדה"-- המיוחדים שבעדה    והוא דרוש אחר שה' "העדה" מורה העדה המיוחדת שנזכר כבר במה שכתוב "אם כל עדת ישראל ישגו" (שהשם הנשנה שבא בה' הידיעה מרמז על השם שנזכר תחלה במאמר) שהם הסנהדרי גדולה.

סימן רנ[עריכה]

ויקרא ד טו:
וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[ב] וכמה הן?

  • "וסמכו"-- שנים; "זקני"-- שנים; אין בית דין שקול-- הרי חמשה, דברי ר' יהודה.
  • ר' שמעון אומר, "וסמכו זקני.."-- שנים; ואין בית דין שקול-- הרי שלשה.

[ג] "ידיהם"-- ידי כל אחד ואחד (נ"א כל יחיד ויחיד).


וסמכו זקני העדה:    דברי הספרא מובאים בסנהדרין (דף יד:) ומקשה:    ור' שמעון הא כתיב "וסמכו"? ההוא מבעיא ליה לגופיה. ולר' יהודה, לגופיה לא צריך דא"כ דלא אתי "וסמכו" לדרשה לכתב "זקני העדה ידיהם על ראש הפר". ור' שמעון אי כתב הכי הוה אמינא מאי "על"? בסמוך. ור' יהודה גמר "ראש" "ראש" מעולה. ור' שמעון לא גמר "ראש" "ראש" מעולה,    עכ"ל.

ומאמר זה מופלא מאד. שמלבד שגוף דברי ר' יהודה שחשב "וסמכו" שנים, "זקני" שנים הם תמוהים (דהא כשבא השם בלשון רבים מוכרח שיבא גם הפעל בלשון רבים, ואיך נחשב מה שבא "וסמכו" בלשון רבים לחשבון בפני עצמו?! וזה עצמו תשובת ר' שמעון ההוא מבעיא ליה לגופיה) הנה לא נדע כלל מה שאמר ר' יהודה לכתב "זקני העדה ידיהם על ראש הפר", איך יצויר שיכתב כן? שאז יהיה הלשון זר ופתלתל ולא נדע כלל מהו. והלא כן יאמר בכל הסמיכות שכתב "וסמך ידו על ראש", שלא יכתב פעל 'וסמך'. וזה חוכא.


ולפי דעתי צריך להגיה בדברי ר' יהודה: דאם כן דלא אתי "וסמכו" לדרשה, לכתב "וסמך זקני העדה ידיהם על ראש הפר". ובזה תמצא בדבריהם תפוחי זהב במשכיות כסף. והוא על פי מ"ש בתוספתא דמנחות (פרק י):

חמשה שהביאו זבח אחד-- כולם סומכים עליו; ולא כולם כאחד סומכים עליו אלא כל אחד סומך ומסתלק.    סמיכות זקנים בשלשה. ר"י אומר בחמשה. ולא כולם כאחד סומכים עליו אלא כל אחד סומך ומסתלק. איל המלואים אהרן ובניו כאחד.

וצריך להבין מדוע נשתנה איל המלואים מיתר סמיכות שסמכו עליו אהרן ובניו כאחד? ולא עוד אלא שמשמע שבפר המלואים לא סמכו כאחד, ולמה?


אולם הדבר בנוי לתלפיות על יסוד שהיה לחז"ל במה שמצאנו שפעל אחד הבא על שני נושאים, שיבא לפעמים בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים. כמו: "ויצא נח ובניו ואשתו" (בראשית ה), "ויקח שם ויפת את השמלה" (שם ט), "ויקח אברם ונחור להם נשים" (שם יא), "ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו" (שם כא), ודומיהם - שבא הפעל בלשון יחיד.   "וינוסו מלך סדום ועמורה" (שם יד), "ויקברו אותו יצחק וישמעאל" (שם כה), "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי" (שם לד), "חטאו משקה מלך מצרים והאופה" (שם מ) - בא הפעל בלשון רבים.

והיה לחז"ל כלל בזה שכל מקום ששני הנושאים הם שוים במעלה ובמעשה-- בא הפעל בלשון רבים. וכל מקום שהאחד עיקר או שהוא המתחיל במעשה-- בא הפעל בלשון יחיד. ואמרו:

  • בבראשית רבה (פל"ו) "ויקח שם ויפת את השמלה"-- שם התחיל במצוה תחלה.
  • ושם (פ"מ) "ותשר דבורה וברק"-- דבורה עיקר וברק טפל לה.
  • ושם (פפ"ד) יהודה היה מלך שנאמר "ויבא יהודה ואחיו".
  • ובשמות רבה (בשלח פ"כג) "אז ישירו משה ובני ישראל" אינו אומר אלא "אז ישיר" -- אמר ריב"ל מכאן שנאמרה הפרשה על פי משה ואחר כך אמרוהו ישראל על הים.
  • ובמכלתא (בא פ"ג) מנין שאם ירצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי? תלמוד לומר "ולקח הוא ושכנו".
וכל זה ממה שבא הפעל בלשון יחיד, משמע שהראשון הוא העיקר והמתחיל. [וזהו שאמר במדרש (וארא פ"ט) "ויבא משה ואהרן" והלא אהרן היה לו לכנס תחלה? ובבראשית רבה (פרשה לו) ר"י אומר למה מתה רחל תחלה מפני שדברה בפני אחותה שנאמר "ותען רחל ולאה"].

אבל במקום שבא הפעל בלשון רבים-- שניהם שוים. וכמ"ש בב"ר (פרשה פ) "ויקחו שמעון ולוי"-- שלא נטלו עצה זה מזה. ובזבחים (דף יט:) למד דצריך בכיור שיעור שירחצו בו ד' כהנים בבת אחת ממה דכתיב "ורחצו אהרן ובניו את ידיהם" - ר"ל מדלא כתיב "ורחץ" מורה שירחצו בבת אחת. [ועיין באילת השחר (סימן קסו)].

ואחרי חרשנו בעגלתם מצאנו חדתם, שלכן אמר בתוספתא דעל איל המלואים סמכו אהרן ובניו בבת אחת ועל פר המלואים סמך כל אחד בפני עצמו. כי בפר המלואים כתוב בפר' צו (ויקרא ח, יד) "ויסמוך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת" - בא הפעל בלשון יחיד משום דכל אחד סמך בפני עצמו. ובאיל המלואים כתיב שם "ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם" - שבא הפעל בלשון רבים, מורה שכולם סמכו בבת אחת.


והנה הפעל שבא על שם הרבים יבא תמיד בלשון רבים. ובכל זאת כתב הרד"ק במכלול (דף ז: ודף ח) וז"ל: וכאשר יבא לשון יחיד על רבים או לשון רבים על יחיד הוא דרך קצרה והוא מנהג הלשון הנוהג בהרבה מקומות כמו "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו", "ויבא משה ואהרן" , "וקבל היהודים", "עדיו יבוא ויבושו", "ויקראו אל שוער העיר ויגידו להם" (מ"ב ז) ר"ל אל כל שוער, והם היו רבים. וכן "ויקרא השוערים" (שם). "וצדיקים ככפיר יבטח", "ויבא אלי אנשים". עיי"ש שחשב רבים כמוהם.   ותראה כי בשורש בא לבד נמסר במסורה (פר' שמיני) י"ד יבא דסבירין יבואו, ובמסורה (פר' שלח) ח' ויבא דקרין לישן חד וחמיין לישן סגיין, וכדומה רבים.

וגם בזה שמרו חז"ל את היסוד שכל מקום דבא להראות שהפעל מחולק אל כל נושא בפני עצמו בא בלשון יחיד. ואמרו

  • בסוטה (דף לד:) "ויבא עד חברון" שכלב הלך שם להתפלל.
  • ובמדבר רבה (פ"ט ופ"טז) "ותצפנו" שפנחס היה כמלאך.
  • "ויהי ידיו אמונה"-- ויהיו מבעיא ליה דכולהו תליא בימינא (ח"ב סו, א).
  • וביומא "ארפא משובתם וכולי כי שב אפי ממנו"-- אפילו בשביל יחיד שעשה תשובה וכולי, ודומיהם רבים.

וכן פירשו המפרשים תמיד שהפעל שבא בלשון יחיד מורה כל אחד בפני עצמו וכמו שפרש"י "ותצפנו"- כל אחד בפני עצמו. ועיין באילת השחר (סימן קסב קסג).


ובזה נבין פלפול הגמרא הנ"ל. שר' יהודה קשה ליה אחר שפה הדין שכל אחד יסמוך בפני עצמו, היה לו לומר "וסמך זקני העדה" שמזה נדע שכל אחד סומך בפני עצמו כמו שכן אמר (ויקרא ב) "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ" שבא הפעל בלשון יחיד ללמד שלא יקמץ אלא כהן אחד כמ"ש למעלה (סימן קד). ועל כרחך שצריך "וסמכו" לדרשה, שצריך חמשה זקנים.   ור' שמעון השיב: אי כתב הכי הוה אמינא מאי "על" בסמוך - ר"ל שגם אם יכתב "וסמך" - נאמר שכולם סומכים בפעם אחד ומה שכתב הפעל בלשון יחיד משום שכל אחד סומך על מקום אחר מן הבהמה, לא במקום אחד. ואף שכתוב "על ראש" נאמר מאי "על" בסמוך באופן שאחד סומך על ראש והשני בצדדים והשלישי על הגביים; ולכן כתב "וסמך" בלשון יחיד. ואחר שגם אם יכתב "וסמך" לא נדע המבוקש --שכל אחד סומך בפני עצמו-- לזאת כתב "וסמכו" כפי הדקדוק.   ור' יהודה משיב דגמר "ראש" "ראש" מעולה ושם כבר למד דצריך על ראש ממש ולא על הצדדים [כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרק ד מ"ב)].    ור' שמעון לא גמר מעולה, ולדידיה נוכל לטעות גם אם יכתב "וסמך".


[וכפי הנראה ר' יהודה אזיל לשיטתיה. דבבא קמא (דף נג.) מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא "ונפל שמה שור או חמור"-- שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ור' יהודה (דמחייב על נזקי כלים בבור)? "או" לרבות את הכלים. ורבנן? "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה? לחלק מן "ונפל" נפקא. ורבנן? "ונפל" טובא משמע. ופרש"י דלרבנן אף על גב ד"ונפל" לשון יחיד, טובא משמע כמו "ועשה בצלאל ואהליאב" "ובא האות והמופת", עד כאן דבריו.   והנה באמת גם לרבנן על כרחך יש איזה הבדל בין פעל הבא בלשון יחיד או בלשון רבים, רק דסבירא להו דיצויר שיבא פעל בלשון יחיד לשני נושאים הפועלים בפעם אחד מצד שכל אחד פועל במקום מיוחד, אף על גב שפועלים בבת אחת בזמן. וכן נוכל לאמר ש'נפל' שור וחמור ביחד, וכתב "ונפל" בלשון יחיד מצד שכל אחד נופל במקום מיוחד בבור. ור' יהודה סבירא ליה דהפעל שבא בלשון יחיד מחלק הנושאים-- ונפל שור או חמור.    וכן ר' שמעון פה אזיל בשיטת רבנן וסבירא ליה דגם אם יכתב "וסמך" נאמר שכולם סומכים כאחד ובא בלשון יחיד משום שכל אחד סומך במקום מיוחד. ור' יהודה לשיטתו לדידיה אם יכתב בלשון יחיד "וסמך" יכריע שסומכים זה אחרי זה בזמן. ועיין לקמן (פר' אחרי סימן קיד) בארתי שר' יהודה מחזיק בשיטה זו בכל מקום.]

ובזה תבין המשך דברי התוספתא דפרק י דמנחות הנ"ל: חמשה שהביאו זבח אחד וכולי אלא כל אחד סומך ומסתלק (תפס מספר חמשה שכן בסמיכות זקנים היו חמשה לר' יהודה. וכן בסמיכות איל המלואים שמיניה יליף היו חמשה -- אהרן וד' בניו). סמיכות זקנים בשלשה. רי"א בחמשה ולא כולם כאחד סומכים וכולי.    מה שאמר "ולא כולם כאחד סומכים" הוא טעמו של ר"י שלכן אמר בחמשה; דכיון שאין סומכים בבת אחת היה לו לומר "וסמך" בלשון יחיד. ועל כרחך "וסמכו" לדרשה כנ"ל. ועל זה מביא לראיה דאיל המלואים אהרן ובניו כאחד משום דשם כתוב "ויסמך אהרן ובניו", הרי בא פעל בלשון יחיד על שמות רבים. והוא הדין שהיה לו לומר פה "וסמך".

וכל זה רמז הספרא במה שסיים "ידיהם"-- ידי כל אחד ואחד - ר"ל שכל אחד ואחד סומך בפני עצמו ומסתלק, ר"ל וזה הקוטב דפליגי ביה ר' יהודה ור' שמעון. שמזה הוכיח ר' יהודה ד"וסמכו" בא לדרשה מדלא אמר "וסמך". והבן דברי חכמים וחדותם.


והרמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"י) פסק כר' שמעון. ולמה שכתבנו שר' יהודה אזיל בזה לשטתיה בב"ק (דף נג) - אין הלכה כוותיה, דבפרק (פ"יג מהל' נזקי ממון ה"א) פסק דלא כר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור. וכן ביתר הדברים שהולך ר' יהודה בזה לשטתו כמ"ש בפר' אחרי (סימן קיד) -- אין הלכה כר' יהודה. ולפי זה פשט הכתוב כר' שמעון ד"וסמכו זקני" שנים.   מה שאין כן בעגלה ערופה פסק ‏[1] כר' יהודה דצריך חמשה -- דשם פשט הכתוב מכריע כר' יהודה, "זקניך" שנים "ושופטיך" שנים.

וכן אמר בירושלמי (פ"א ה"ב) אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בערופה דלא דרש "ויצאו" (ר"ל שלא מן הפעל "ויצאו" הוציא שנים, רק מן "ושופטיך"). נראין דברי ר' שמעון בסמיכה דלא דרש "וסמכו". אין תימר נראין דברי ר' יהודה בערופה כמו דו דרש וסמכו ידרוש ויצאו. אשכח תימר ויצאו שנים זקניך שנים ושופטיך שנים הרי כאן שבעה (ר"ל אם תימר נראין דברי ר' יהודה בסמיכה לדרוש "וסמכו" שנים, הלא כן בערופה ידרוש "ויצאו" שנים, ויהיה שבעה). וזה מבואר כדעת הרמב"ם אשר נושאי כליו לא יכלו לעמוד על דבריו וטעמו בזה.


  1. ^ (פ"ה מהל' סנהדרין ה"ה) (פ"ט מהל' רוצח ה"א) -- (הפניות המלבי"ם שהועברו לכאן כהערת שוליים)


סימן רנא[עריכה]

ויקרא ד טו:
וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

"ידיהם על ראש הפר"-- פר טעון סמיכה ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה, דברי ר' יהודה.  ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה בזקנים; שר' שמעון אומר כל חטאת ציבור שדמה נכנס לפנים טעונה סמיכה.


[ד] "ושחט את הפר לפני השם"-- בצפון.

נאמר כאן 'פני פרוכת' (ויקרא ד, יז) ונאמר להלן (ויקרא ד, ו) 'פני פרוכת'. מה 'פני פרוכת' אמור להלן-- "פרוכת הקדש", אף 'פני פרוכת' האמור כאן-- פני פרוכת הקדש.


על ראש הפר:     כבר הזכרתי (בסימן ל) ובאילת השחר (פרק טו) שאין דרך לחזר את השם בכל פעם. והיה לו לומר "וסמכו את ידיהם על ראשו". וגם בארתי שם שבהכרח יש טעם על השינוים שבאו בסמיכה; שפעם יזכיר מין המקרב ופעם יזכיר מין הקרבן וכדומה. עיי"ש.

ואמרו שאמר "על ראש הפר" למעט שעירי עכו"ם (אף שהוקשו זה לזה בכמה דברים). ור' יהודה לשטתו דאמר בספרא (אחרי מות פרשה ד מ"ה) "וסמך ידו על ראש השעיר החי"-- החי טעון סמיכה ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה. וממעט פה דאין צריך סמיכה בזקנים. ושם ממעט דאין צריך סמיכה באהרן. לכן אמר דאין צריך סמיכה כלל.

ור' שמעון אמר (שם) חי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה באהרן אלא בזקנים. ואקשי בגמרא מנחות (דף צב:) ברייתא דהכא ודהתם אהדדי ומסיק דברייתא דהכא משבשתא היא ותריץ הכי: "ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר "החי"-- חי טעון סמיכה באהרן ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה באהרן אלא בזקנים". והכי אמר ליה ר' שמעון לר' יהודה: שעירי עכו"ם בעי סמיכה; ואי שמיע לך דלא בעי סמיכה -- באהרן הוא דשמיע לך, ומיעוטא מ"החי" הוא.    עד כאן דברי הגמרא.

נראה פירושו, שר' שמעון לשיטתו דלקמן (ויקרא חובה פרשה ו מ"ח) גבי נשיא "וסמך ידו על ראש השעיר" לרבות שעיר נחשון לסמיכה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר לרבות שעירי עכו"ם לסמיכה. ואם כן כבר למד ששעירי עכו"ם טעונים סמיכה. והשיב לר' יהודה דאם כדברך --דמה שכתוב "על ראש הפר" למעט שעירי עכו"ם-- על כרחך תאמר שפר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה בזקנים (כי למעטם מסמיכה לגמרי אי אפשר לשטתו), ואם כן תכרח לומר שטעונים סמיכה באהרן - והא כבר גלה דעתו במקום אחר דיליף מן "השעיר החי" דאין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה באהרן. ובזה דחה דבריו דמ"ש "על ראש הפר" אינו ממעט שעירי עכו"ם כלל. ועל זה אמר שר' שמעון אמר כל חטאת הצבור שדמה נכנס לפנים טעון סמיכה (ר"ל הנכנס בפנים לכפר על עבירות מצוה ידוע. מה שאין כן שעיר הפנימי). ואמר בגמרא דגמירי שתי סמיכות בצבור. ור' יהודה מפיק שעירי עכו"ם ומעייל שעיר המשתלח. ור' שמעון משיב דזה אהרן סומך עליו ואהרן לאו בעליו הוא. ואזלי לטעמייהו דלקמן (אחרי מות פרק ח מ"ח) סבירא ליה לר' יהודה דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח ור' שמעון חולק. עיי"ש. ועיין עוד בגמרא שם. ואין להאריך יותר.


ומה שאמר במשנה ד' "לפני ה'"-- בצפון וכולי - בארתי למעלה (סימן [ריא])‏[1].


ומ"ש נאמר כאן "פני פרוכת וכולי" ר"ל דסמך על מה שכתוב "ועשה כאשר עשה" ולכן קצר כאן וסמך על מה שכתוב בפר משיח "לפני פרוכת הקדש" דצריך לכוין כנגד בין הבדים (כנ"ל סימן רכב).

  1. ^ בדפוס חסר אות הסימן. והגהתי כראות עיני - ויקיעורך

סימן רנב[עריכה]

ויקרא ד כ:
וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[ה] "וְעָשָׂה..כַּאֲשֶׁר עָשָׂה..וְכִפֶּר" מה תלמוד לומר?   לכפול את ההזיות; ללמד שאם חסר אחת מן המתנות-- לא עשה כלום.

יכול, אין לי אלא מתן-שבע שאם חסר אחת מהן לא עשה כלום -- שכן מתן-שבע מעכבות בכל מקום; ומנין למתן-ארבע אם חסר אחת מהן לא עשה כלום?   תלמוד לומר "כֵּן יַעֲשֶׂה".


ועשה לפר כאשר עשה וכולי כן יעשה לו:    לפי הפשט אמר זה מפני שפה השמיט כמה דינים:

  • ( א ) "ולקח" - שצריך קבלה בכלי
  • ( ב ) "מדם הפר" - ולא מדם התמצית והעור. ושיקבל הדם מהפר (כנ"ל סימן ריד).
  • ( ג ) "את אצבעו" מרבה בזבחים (דף מ.) אמין שבאצבע
  • ( ד ) "אצבעו בדם" - שיהיה בדם כדי טבילה (כנ"ל סימן ריט)
  • ( ה ) "והזה מן הדם" - ששירי דם שבאצבע פסולים (כנ"ל סימן ריז)
  • ( ו ) "פרוכת הקדש" - שיהיה בין הבדים (כנ"ל סימן רכב)
  • ( ח )‏[1] יותרת ושתי הכליות
  • ( ט ) שיקטיר על המזבח העולה, לא הפנימי.

ולכן אמר "ועשה לפר כאשר עשה..." לשוותו לכל דיניו.

אך קשה, שאם רצה לסמוך על מ"ש הפרטים בפר משיח היה לו לקצר ולא יכתב רק "ושחט את הפר לפני ה' ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת", וכל הפסוקים מן פסוק טז עד פסוק כ [=(ויקרא ד, טז-כ)] מיותרים. ואם רצה לשנות הפרטים גם בפר העדה -- היה לו לכתוב בלשון הנאמר שם, שמתוכו נדע גם הפרטים הנ"ל, ולא יצטרך לכתב "ועשה...כאשר עשה".

וזהו שאמר בספרא (מובא בזבחים (דף לט.)) "ועשה..כאשר עשה" מה תלמוד לומר? ומשיב לכפול את ההזיות; ללמד שאם חסר וכולי - ר"ל דאחר שכתב "ועשה..כאשר עשה", ממילא מה שכתב תחלה דיני ההזיות ביחוד הם כפולים ומיותרים, כי היינו יודעים אותם ממה שכתוב "ועשה..כאשר עשה", וידענו ששינה עליהם הכתוב לעכב.


ועוד יש פה כפל לשון מה שכתוב שנית "כן יעשה לו" שהוא למותר.   ואמרו מפני שיש לומר שרק מתן ז' מעכב (מפני שמעכב בכל מקום כמו בפרה ובמצורע); אבל מתן ד' שאין מעכב בחטאת חצונה (כדלקמן (ויקרא חובה פרק יא סוף פרק)) - אינו מעכב גם בפנימית. (ומפרש בגמרא דהיינו לר' שמעון דיליף לעיל (פרשה ג מי"א) מתן ד' מן 'קרן'/"קרנות" דלא כתיב בגופיה אלא תרי, ותרי מהיקישא, ולא בא כפול) לכן אמר "כן יעשה לו".

(והנה שיניתי מדרך המפרשים הקדמונים בזה מפני שמלבד שכפי מה שכתבנו הדבר קרוב אל הפשט, עוד יסולקו קוש' רש"י ותוס' (שם ד"ה ועשה) וכמה קושיות המפרשים בסוגיא זו. עיין ודוק).

ואין להקשות שאם כן למה כפל לכתב סמיכה ושפיכת שירים ולא סמך עצמו עמ"ש "ועשה..כאשר עשה.." -- שבסמיכה היה צריך להודיע שיסמכו זקני העדה, ובשפיכת שירים הוצרך משום שיכתב "אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" שדריש ליה בספרא (ויקרא חובה פרשה ג מי"ג).    וא"ל שאם כן יעכבו כפרה -- זה אינו דעל זה בא מיעוט "וכפר..ונסלח" (כדלקמן משנה ז').

וסתמא זו דלא כר' יהודה דיליף מתן ד' מן "קרנות אשר באהל מועד" ולא צריך "כן יעשה לו". ולדידיה בא "כן יעשה לו" ללמד על פר יום הכפורים לסמיכה ושפיכת שירים. כן אמר בזבחים (שם). ולפי זה גם סתמא דספרא למעלה (ויקרא חובה פרשה ג מ"ד ושם מ"יב) שלמד פר יום הכפורים לסמיכה ושפיכת שירים מן "וסמך על ראש הפר ואת כל דם הפר ישפך" שגבי פר משיח אתיא גם כן דלא כר' יהודה. וזה לת' ר' ירמיה. אבל לאביי שם אתיין כולהו סתמי כר' יהודה. וצריך "כן יעשה לו" לבל נטעה שמתן ד' דומה לסמיכה ושירי הדם שמרבה להו מן "וכפר..ונסלח" דלא מעכבין אף על גב שנכתבו בפירוש.

סימן רנג[עריכה]

ויקרא ד כ:
וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[ו] "וְעָשָׂה לַפָּר"-- לרבות פר יום הכפורים;  "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר.." לרבות פר כהן משיח;  "..הַחַטָּאת"-- לרבות שעירי עכו"ם.  יכול שאני מרבה שעירי רגלים? תלמוד לומר "לו".

  • ומה ראית לרבות שעירי עכו"ם ולהוציא שעירי רגלים?
  • אחר שריבה הכתוב מיעט! מרבה אני שעירי עכו"ם שהן באים על עבירת מצוה ידועה, ומוציא שעירי רגלים שאין באים על עבירת מצוה ידועה.


ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו:     יש פה שלשה יתורים:


( א )
כבר בארתי (בסימן ל) ובכמה מקומות שאין מהראוי לחזור את השם שנית, רק ירמזהו על ידי כינוי. וכן היה ראוי לאמר "ועשה לו" בכינוי, כמו שכתב "חלבו" בכינוי. ובארנו שם שכל מקום שבא השם שנית תחת הכינוי כולל דבר אחר שאינו רצוף בשם הראשון. וכן פה אמר "ועשה לפר" שגם לפר אחר כמוהו הנכנס לפנים שהוא פר יום הכפורים - יעשה כן.

ומפרש בזבחים (דף מ) שמרבה ל-'את בדם וטבילה' (ר"ל אמין שבאצבע שמרבה מן "את אצבעו"; ושיהיה בדם כדי טבילה שמרבה מן "בדם"; ולא המספג שמרבה מן "וטבל") דכל אלה לא נתפרשו בפר יום הכפורים

( ב )
מה שכתב "כאשר עשה לפר החטאת" הוא שלא בדקדוק, דהא שם "החטאת" אינו שם ההבדל בין פר זה ובין הקודם, דהא שניהם חטאת. והיה לו לומר "כאשר עשה לפר הראשון" או "לפר המשיח" שזה שם המבדיל בין שניהם.   על זה משיב שבמה שאומר "כאשר עשה לפר" כבר די שמפרשינין לפר כהן משיח, ור"ל שיעשה לפר כאשר עשר לפר (אחר). ומה שהוסיף "החטאת" בא לבאר שמה שעשה כן לפר משיח הוא מצד היותו 'חטאת', לא מצד היותו 'פר' דוקא. ובזה מלמד שגם חטאת אחר הדומה לו שהם שעירי עכו"ם צריך לעשות להם כן (להזות על הפרוכת ועל מזבח הזהב, שלא נתפרש בהם).

( ג )
מה שכתב "כן יעשה לו" - מלת "לו" מיותר. ודי לומר "כן יעשה". וזה חק קבוע שכל מקום שכופל הכינוי יש בו דרוש ומעוט, להוציא זולתו (כמ"ש באילת השחר [כלל רי]).   ואמרו שכפל כינוי "לו" על שם "לפר", להוציא זולתו שהם שעירי הרגלים שהם גם כן חטאת.  [ובאר הטעם שיש לרבות שעירי עכו"ם שדומים לחטאת משיח שמכפרין על עבירת מצוה ידועה, ולהוציא שעירי רגלים שאין מכפרים על עבירת מצוה ידועה רק על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף].


ומ"ש בספרא "כאשר עשה לפר"-- לרבות פר כהן המשיח, הגם דביה איירינן!? -- ר"ל שאגב נלמד ביה שאם חסר ממתן הזיותו פסול כנ"ל (בסימן הקודם) שעל זה הקישן יחד וממילא לא קשיא איך אמר לרבות פר יום הכפורים ל'את בדם וטבילה' והא לפר העדה איתקש וביה לא כתיב 'את בדם וטבילה' - דהא אמר "לפר" זה כהן משיח ולפר כהן משיח איתקש כפרש"י שם. ועיין בתוס' שם. ואין כאן מקום להאריך.

סימן רנד[עריכה]

ויקרא ד כ:
וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[ז] " וְכִפֶּר עֲלֵהֶם"-- אף על פי שלא סמכו.   " וְנִסְלַח לָהֶם"-- אף על פי שלא נתן בשירי הדם.

  • מה ראית להכשיר בסמיכה ובשירי הדם ולפסול בהזיות?
  • אחר שריבה הכתוב מיעט! מפני מה אני מכשיר בסמיכה ובשירי הדם -- שאין מעכבין את הכפרה, ופוסל אני בהזיות -- שהן מעכבים (נ"א מעכבות) את הכפרה.


וכפר עליהם הכהן ונסלח להם:    בכל מקום שאומר 'וכפר הכהן..ונסלח' הוא כפל ענין. שהגם שהסליחה כוללת יותר מן הכפרה - שהיא מורה העברת העון מן המציאות (כמו שיתבאר בסימן רעז), והוא הנסבבת מן הכפרה - בכל זה מה שכתב "וכפר" הוא מיותר.   וכן אמר בזבחים (דף לח) על מה שדריש ג' פעמים "וכפר" דכתיב בחטאת החיצונית והא מבעיא ליה לגופיה? אמר רבא, בר אדא אסברא לי: זו היא כפרה זו היא סליחה - ר"ל ואחר שאמר "ונסלח", "וכפר" מיותר. דאם לאמר שיכפר בדם (שזה גדר 'כפרה' שבא אצל הכהן שמורה תמיד על זריקת דם) הלא כבר הזכיר מתנת דם וההזיות.

ודרשו בספרא (מובא בזבחים לח) שמלמד שמכפר מכל מקום, אף שלא סמך (דלא תטעה שמעכב על ידי שנשנה כמו ההזיות שמעכבים כנ"ל סימן רנב).    וממה שאמר "וכפר..ונסלח" שהכפרה הוא בזריקת דם מבואר שתכף אחר זריקת הדם נסלח להם אף שלא שפך השירים (דאי לאו כן לא יצדק "וכפר..ונסלח" אחר שלא נסלח תיכף עד שישפך שירים).

ונותן הטעם שפוסל בהזיות ומכשיר בסמיכה ובשירי הדם הגם ששניהם נכפלו בפרשה מפני שהזיות הדם מעכבין הכפרה ולא סמיכה ושירים ואם כן במלת "וכפר" הנאמר פה לא כיון רק על ההזיות לבדם שהם הכפרה.   וברייתא זו מובאה בזבחים דף (דף לח.).

סימן רנה[עריכה]

ויקרא ד כא:
וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[ח] "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה"-- חוץ לשלש מחנות.


"ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון"-- הא מכאן אתה אומר: פר משיח ופר עדה עומדים-- פר משיח קודם לפר עדה לכל מעשיו.

[ט] יכול אף שעירי עכו"ם יקדמוהו? ודין הוא! אם פר יחיד קודמו, פר ושעיר לא יקדמוהו?!   תלמוד לומר 'פר'-- פר ראשון ואין שעירי עכו"ם ראשונים.


והוציא..אל מחוץ למחנה:    הם חוץ לג' מחנות כמו שלמד למעלה (פרק ה מ"ג).

ומה שכתב "כאשר שרף את הפר הראשון" מוקשה כי ראשון הוא מספר סדורי, ולא יצדק רק על דברים שאחד קודם לחברו בזמן או במקום; לא בשני דברים נפרדים שלא יצדק בהם מספר "ראשון ושני". מזה הוציא בספרא (מובא בהוריות (דף יג.)) שפר משיח הוא קודם בהקרבה לפר עדה והוא ראשון לו בזמן. וכבר נתן בזה טעם שהקדים פרשה פר משיח לפרשת פר העדה (כנ"ל סימן ??).


והנה מצאנו פעמים רבות שבא מספר "ראשון" לבדו בלא המתואר, ובפרט במקום שנזכר המתואר במספר השני:    "וישחטהו ויחטאהו כראשון" (ויקרא ט), "שני לוחות אבנים כראשונים" (שמות לד), "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון" (חגי ?), "המון רב מן הראשון" (דניאל יא). וכן פה היה לו לומר "כאשר שרף את הראשון".  והשיבו שבא להוציא שרק פר כהן משיח הוא ראשון בזמן לפר העדה, לא שעירי עכו"ם אף שיש עמם פר -- אינם קודמים. (וזה כוונת משנה ט').

סימן רנו[עריכה]

ויקרא ד כא:
וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרק ו:

[י] או אינו אלא פר ישרף ואין שעירי עכו"ם נשרפים?   תלמוד לומר "חטאת הקהל" -- בנין אב לכל חטאת הקהל שישרפו.

[יא] והלא שעירי רגלים שהן חטאת הקהל, יכול ישרפו?   תלמוד לומר "הוא".

  • ומה ראית לרבות שעירי עכו"ם ולהוציא שעירי הרגלים?
  • אחר שריבה הכתוב מיעט! מרבה אני שעירי עכו"ם שהן באים על עבירת מצוה ידועה, ומוציא אני שעירי רגלים שאין באים על עבירת מצוה ידועה.
  • [יב] והלא פר יום הכפורים אינו בא על עבירת מצוה ידועה וטעון שריפה!
  • מה זה מיוחד שדמו נכנס לפנים, יצאו אלו שאין דמם נכנס לפנים.


[יג] "חטאת" (ויקרא ד, כד)-- שיהיו כל מעשיה לשם חטאת.   "הוא" (שם)-- פרט לכששחטו שלא לשמו.‏[2]


חטאת הקהל הוא:    כבר זכרתי למעלה (סימן סט) שחז"ל נתנו טעם בכל מקום שאומר בסוף "עולה הוא" "מנחה הוא" "חטאת הוא" מפני שהוא מיותר, דהא כל הפרשה דברה בחטאת ומה קמ"ל שהוא חטאת הקהל.  ואמרו פה שבא לאמר טעם השריפה -- מפני שהוא חטאת הקהל -- ללמדך שהוא הדין בכל מקום שהוא 'חטאת הקהל' (כגון שעירי עכו"ם) צריך גם כן שריפה. לבל תטעה ממה שכתוב "כאשר שרף את הפר הראשון" שמוציא שעירי עכו"ם (כנ"ל סימן הקודם) שמוציאם משריפה. [וזה כוונת משנה י'].


והנה בכל מקום שאמר "עולה הוא"/"חטאת הוא" מלת "הוא" מיותרת, כי מצאנו פעמים רבות שלא בא מלת "הוא" כמ"ש למעלה (סימן הנ"ל). ונדרש תמיד רק הוא, לא זולתו. וממעט שעירי רגלים - אף על פי שהן חטאת הקהל - כיון שאין דומים לחטאת זה שבא לכפרה על עבירת מצוה ידועה. ואף שגם פר יום הכפורים טעון שריפה אף שאינו מכפר על עבירת מצוה ידוע -- יש חילוק; שאחר שזה מיוחד שדמו נכנס לפנים, מה שאין כן שעירי הרגלים (זה כוונת מי"א ומי"ב).


עוד אמר דרוש אחר על "חטאת הוא" שיהיה כל מעשיו לשם חטאת ומלת "הוא" מורה שפוסל גם דיעבד אם שחטו (והוא הדין אם עשה יתר העבודות) שלא לשמו. ודרוש של מלת "הוא" הוא לשיטת ר' אליעזר (דר' יהודה סתמא דספרא היה שונה משנת ר' אליעזר כמ"ש במנחות (דף יח.)) דסבירא ליה דאשם פסול שלא לשמו משום דכתיב "אשם הוא" אף על גב דכתיב לאחר הקטרת אימורים (כמ"ש בזבחים (דף י.)). וה"ה דלמד בחטאת ממ"ש "חטאת הקהל הוא" אף על גב דכתיב לאחר הקטרה.

ואף על גב דאמר בזבחים (דף יב) דבאשם כתיב שני פעמים "אשם הוא" - גם בחטאת כתוב ב' פעמים; פה ובשעיר נשיא (ויקרא ד, כד) כדלקמן (סוף פרק ח). ודרשה ראשונה אתיא אליבא דר' יהושע (שם) דלא דריש "אשם הוא" אל שלא לשמו משום דכתיב לאחר הקטרת אימורים, והוא הדין דלא דריש "חטאת היא" לזה. ועיין בתוס' זבחים (דף ה: ד"ה מיעט)   ויותר נראה דמ"ש חטאת שיהי' כל מעשיו לשם חטאת הוא דרוש אחר על "חטאת הוא" דכתיב גבי נשיא דכתיב בשחוטה, כדרך הספרא לדרוש בפעם הראשון כל הכפולים בפרשה. ר"ל בפרשה זו כתוב ב' פעמים "חטאת הוא"; פה ובחטאת נשיא. ודריש "חטאת הקהל הוא" לדרוש אחד ו"חטאת הוא" דגבי נשיא לדרוש שני.

  1. ^ כנראה שהיה למלבי"ם טעות במספור כאן. והעתקתי כפי טקסט המקורי - ויקיעורך
  2. ^ עי' בפי' המלבי"ם שמצדד לומר דמיירי במ"ש בחטאת נשיא - ויקיעורך