התורה והמצוה ויקרא טו ו-ט
ספרא | מלבי"ם על פרשת מצורע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קלד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ג:
[א] "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא"-- אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו. מנין לעשרה מושבות זה על גבי זה, ואפילו על גבי אבן מסמא? ת"ל "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא"-- מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא.
[ב] אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא? ת"ל "כלי"-- לעשותו ריקם כמלא.
[ג] אין לי אלא משכב. מרכב מנין? ודין הוא: אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נישא לנושא במשכב, כך לא נחלק בין נישא לנושא למרכב. מה לי לא חלק בין נישא לנושא למשכב-- שלא חלק מגעו ממשאו! לא נחלק בין נישא לנושא למרכב שחלק מגעו ממשאו?! ת"ל "כלי"-- לרבות את המרכב.
[ד] ר' חנינא בן חנינא אומר, אם בדרך שלא ירדה עליו הטומאה, יצאה ממנו, בדרך שירדה עליו הטומאה אינו דין שתצא ממנו?! לאו! מה לי החמיר במרכב הנישא, שהרי החמיר בזב הנישא! נחמיר במרכב הנושא שהרי היקל בזב הנושא?! ת"ל "כלי" -- לרבות את המרכב.
והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב: אחר שדין משכב ומושב שוה ועד הנה תפס הדינים במשכב והוא הדין למושב, מדוע עזב פה מלדבר במשכב ותפס דין מושב עד שעל ידי כן הוצרך להאריך? והיה לו לומר "והשוכב עליו" ויסוב על המשכב שדבר בו עד הנה ונדע ממנו גם מושב.
השיבו חז"ל שאם היה אומר "והשוכב עליו" הייתי טועה ואומר רק אם שוכב עליו ממש ונוגע בו. ומנין לעשרה משכבות ומושבות זה על גבי זה והוא שוכב ויושב על העליון? לכן אמר "אשר ישב עליו הזב" שממה שנאמר בלשון עתיד-- "אשר ישב עליו" פירושו שהיושב על הכלי בענין אשר ישב עליו הזב כן יטמא היושב, וכמו שהזב מטמא את הכלי אפילו עשר מושבות זה על גבי זה (כמו שלמד לקמן מק"ו ממרכב) כן הטהור מיטמא מן הכלי באופן זה. וז"ש (במשנה א) ת"ל והיושב וכולי מקום שהזב ישב ויטמא וכולי.
אולם על זה היה די שיאמר "והיושב על אשר ישב עליו הזב" ולמה אמר "על הכלי"? והלא כבר ידענו שהזב אינו מטמא רק כלי הראוי לישיבה (כמו שלמד פרק ב משנה ה)? השיבו חז"ל (במשנה ב) שאז הייתי טועה ומפרש היושב על אשר ישב עליו הזב היינו אם עוד הזב יושב עליו, אז מיטמא הטהור, ושעל זה אמר עתיד במקום עבר להורות על ההוה שעודו יושב וכמו שאמרנו למעלה (סימן קכח) שיבא העתיד במקום עבר להורות על ההוה. לכן אמר "על הכלי אשר ישב" שהכלי בעצמה מטמאה גם כשאין הזב וז"ש ת"ל כלי-- לעשות ריקם כמלא.
אולם עדיין יפלא מדוע שינה ותפס הדין במושב ולא במשכב שדבר ממנו עד הנה, והיה לו לומר "והשוכב על המשכב אשר ישכב הזב עליו", ונדע גם כן כל הלימודים הנזכרים במשכב והוא הדין למושב, ואין דרך הכתוב להניח הציור שתפס תחלה ולתפוס ציור אחר. השיבו (במשנה ג) מפני שאז היינו אומרים אין לי אלא משכב והוא הדין מושב. מרכב מנין? לכן תפס "כל כלי אשר ישב עליו" וזה כולל גם המרכב שהוא גם כן כלי לישיבה, כי הרוכב יושב גם כן על מרכבתו.
ומ"ש ודין הוא הכי פירושו שרצה ללמוד אחר שבמשכב שוה הנישא מן המשכב להנושא את המשכב, כמו שהנושא נטמא עף על פי שלא נגע בו כן הנישא מן המשכב, והוא הדין שיש לומר במרכב שהנישא מן המרכב יהיה שוה לנושא המרכב שיטמא אף על פי שלא נגע. ומשיב דיש לדחות דשאני מרכב שחלק מגעו ממשאו, שמגעו אין מטמא בגדים ואינו דומה למשכב שמגעו שוה למשאו לטמא בגדים.
ור' חנינא (במשנה ד) למד בדרך אחר דהא ראינו שיציאת הטומאה מהמרכב יותר עלולה משתכנס אל המרכב, כי הזב הנושא את המרכב לא נטמא המרכב להיות אב הטומאה ובכל זאת כשהטהור נושא המרכב תצא הטומאה מן המרכב לטמא את הטהור, ואם כן במקום שהטומאה נכנסת אל המרכב, היינו כשהזב רוכב עליו ולא נגע בו כמו שלמד לקמן משנה יב, כל שכן שתצא ממנו באופן זה כשהטהור רוכב עליו ולא נגע בו. ודחה שיש להשיב שלכן החמיר במרכב הנישא מן הטהור שכן החמיר גם בזב הנישא מן הטהור, אבל מרכב הנושא את הטהור יש להקל בו כמו שמקילין בזב הנושא את הטהור, ולכן צריך קרא.
סימן קלה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ג:
[ה] "בבשר הזב"-- ולא בצואה שעליו, ולא בקולקלוס שעליו, ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאין יוצאים. או יכול שאני מרבה את השער ואת הצפורן?... ת"ל "טמא"
[ו] "בבשר הזב"-- ולא בעצם הפורש ממנו, ולא בבשר הפורש ממנו. קל וחמר לפורש מן הטהור שיהיה טהור. הא מה אני מקיים "או בעצם אדם או בקבר"? זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק.
[ז] אם נאמרו בזב למה נאמרו במשכב ואם נאמרו במשכב למה נאמרו בזב? לפי שיש בזב מה שאין במשכב ובמשכב מה שאין בזב. הזב עושה משכב ואין המשכב עושה משכב. חיבורי הזב טהורים וחיבורי המשכב טמאים. הא לפי שיש בזב מה שאין במשכב ובמשכב מה שאין בזב צריך לומר במשכב וצריך לומר בזב.
והנוגע בבשר הזב: מה שתפס שם "בשר" ולא אמר "הנוגע בזב" פירושו שצריך שיגע בבשרו דוקא בלא אמצעי ולא בצואה שעליו.
ומ"ש ולא בקלקלין פרש"י בחולין (דף קכו:) בשם רב האי שער תלוש המתקשה ונאסף בשערות.
ומ"ש יכול שאני מרבה את השער היינו שער מחובר.
ומ"ש ת"ל טמא היינו מ"ש "וטמא עד הערב" כמו שאמרנו למעלה (סימן קלג) שיש ששה דרשות על ששה פעמים דכתיב בפרשה זו "וטמא עד הערב".
(פירוש משנה ו) והנה מ"ש "הזב" מיותר שהיה לו לומר "והנוגע בבשרו" וכבר הראיתי (בסימן קל) שדרש כל מלת "הזב" שבא ביתור בפרשה זו. פירשו-- דוקא בשר הזב היינו בשרו המחובר בו, לא הפורש ממנו שאינו עוד בשר הזב, שנסתלק הזיבה מעליו כמ"ש ר' שמעון (בפרק ב משנה יב). ולכן מפרש מ"ש "או בעצם אדם" שדרשוהו על ידי יתורו על אבר מן החי כמ"ש בספרי חוקת (פסקא קכז) ובנזיר (דף נג) שדוקא שהאבר יש בו בשר גידין ועצמות.
(פי' משנה ז) ובארו שהוצרך הכתוב לבאר שהנוגע בזב יטמא ויכבס בגדים ושהנוגע במשכב יטמא ויכבס כי אי אפשר ללמוד אחד מחבירו, שהזב חמור ממשכב שעושה משכב ואין המשכב עושה משכב אם מונח על בגד אחר, והמשכב חמור מזב שחבורי המשכב טמאים כמ"ש למעלה אפילו עשר משכבות זה על גבי זה או כמ"ש למעלה חבל היוצא מן המטה, לכן צריך לומר הדין בשתיהם.
סימן קלו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ג:
[ח] "וכי ירק הזב בטהור"-- יכול אפילו רקק ולא נגע בו יהא טמא? ת"ל "בטהור"-- עד שיגע בו.
וכי ירק הזב בטהור: מלת "בטהור" הוא למותר והיה לו לומר "וכי ירק הזב בו".
פירשו חז"ל מפני שמצינו שפעל "ירק" שאחריו ב' יורה לפעמים על הרקיקה דרך בזיון ואז יהיה פירושו שרוקק נגדו, לא שרוקק על גופו ממש, כמו "וירקה יבמתו בפניו" שפירושו שתירק נגדו (כי מצד שרוקק דרך בזיון ייחשב כאילו הרוק נוגע בו). וכן נוכל לומר פה אם יכתב "וכי ירק בו" דהיינו שרקק לפניו דרך בזיון. לכן דייק "וכי ירק בטהור" שיש הבדל בין הכינוי ובין השם עצמו, שהכינוי יישמש לפעמים על חלק מן העצם כמו פניו או ידיו כמו-- "ונתן לו" שפירושו ונתן בידו. וכן היה יכול לפרש "ירק בו" היינו כמו "ירק בפניו" אבל כשבאר "ירק בטהור" היינו שרקק עליו ממש.
ובנדה (דף נה) אמר על ברייתא זו אמר מר יכול אף על פי שלא נגע?... מהיכא תיתי?! סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה, מה התם אע"ג דלא נגע ה"נ אע"ג דלא נגע, קמ"ל. ואימא הכא נמי-- במגע אבל במשא לא, מידי דהוי אשרץ. אמר ריש לקיש תנא דבי ר"י אמר קרא "בטהור" מה שביד טהור, טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא, מידי דהוי אמגע נבלה! אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר"י אמר קרא "בטהור" טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזה? זה מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ? אם כן לכתוב קרא "באדם", מהו "בטהור" שמע מינה תרתי. ע"כ.
והכי פירושו שעל מ"ש בברייתא יכול אפילו רקק ולא נגע מקשה למה נאמר כן? והשיב דהוה למדין מיבמה ששם פירושו שירקה בפניו נגדו וכמו שאמרנו למעלה. ועל זה הקשה ואימא הכי נמי במגע ר"ל שנאמר שדוקא בנוגע בבשרו ממש וטמא מטעם מגע, לא אם ירק על בגדיו שנושא הרוק שיטמא משום משא. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא "בטהור" מה שביד טהור טמאתי לך ר"ל שמצאנו שהפעלים המורים על הזריקה וההשלכה יבא אחריהם מלת "עליו" כמו "או השליך עליו כל כלי", "כי מי נדה לא זורק עליו" ואז פירושם עליו ממש. וכן פה היה לו לומר "וכי ירק על הטהור" כי פעל "ירק" שרשו מענין הרקה והשלכה, שמשליך על הגוף, לא בו ובתוכו (שעל זה מורה שימוש הב' כמו "וידו אבן בי") אמנם שימוש הב' לא יצדק בפעלים אלה רק בצירוף אל היד כמו שתחת שעל הגוף יאמר-- "ונתן עליו", "נפל עליו", "עלה עליו" כך יאמר ביד-- "ונתן בידו", "נפלה נא ביד ה'", "חוח עלה ביד שכור". וכשאמר "וכי ירוק..בטהור" הוא כאומר "וכי ירוק ביד טהור" שהטהור נושאהו בידו ומטמא משום משא, כי היד הוא מיוחד לנשיאת הדבר. וז"ש מה שביד טהור טמא לך.
ומקשה ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא, בגדים לא לטמא ר"ל שאם כן נאמר שעיקר הטומאה האמורה פה לטמא בגדים הוא רק מטעם משא כמ"ש ביד טהור, לא מטעם מגע, ודינו כמו בנבלה. ועל זה השיב ריש לקיש אמר קרא "בטהור" טהרה שטהרתי לך במקום אחר ר"ל כי עדיין יפלא למה אמר לשון "בטהור"? שהיה לו לומר "וכי ירק הזב באדם" ונדע גם כן על ידי שימוש הב' שפירושו ביד האדם ושהטומאה מטעם נישא, למה תפס לשון "בטהור" ואם כן בא להורות עוד כוונה שנייה דרושיית שרצונו לומר הגם שירק בטהור היינו בענין שראוי להיות טהור (אם נדמהו אל טומאה אחרת) ר"ל שלא נשא הרוק רק נגע בו, שבזה ראוי שיהיה טהור מלטמא בגדים אם נדמהו לטומאת נבלה, בכל זאת טמא. (ולפי הדרוש ב' של "בטהור" הוא ב' הענין-- בענין שהוא טהור)
והקשה שיש לומר בענין שהוא טהור היינו במשא שהוא טהור אצל שרץ. והשיב שעל זה לא היה צריך מלת "בטהור" שאם יכתב "באדם" נדע גם כן משא ממ"ש בב'-- "באדם" ולא אמר "על האדם", ובהכרח שמלת "בטהור" קאי על מגע.
ובקרבן אהרן האריך מאד בדברי הגמ' הזאת בקושיות והמון דוחקים ודברי חז"ל ישרים וברורים ת"ל [תהלה לאל?]
סימן קלז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ג:
אין לי אלא רוקו. כיחו, וניעו, ורירו, ומימי האף שלו מנין? ת"ל "וכי ירוק".
וכי ירוק: שורש זה בא על שני תמונות:
(1) מנָחֵי פ"י-- "וירקה בפניו", "ואביה ירוק ירק בפניה" ששרשו ירק.
(2) מן הכפולים-- "מפני לא חשכו רוק" (איוב ל י), "עד בלעי רקי" (איוב ז יט) ששרשו רקק.
ויש הבדל ביניהם. "ירק" מנחי פ"י, מיוחד רק לרוק היוצא מן הפה, ולכן ביבמה שכתוב "וירקה" צריך רוק, לא כיח וניע ומי האף. אבל פעל "רקק" כולל גם הרירים וכיחו וניעו.
ואם היה פה משורש "ירק" מנחי פ"י היה צריך לומר היו"ד בציר"י או בחירי"ק מושך יו"ד "יֵרַק" כמו "יֵלֵד" "יֵדַע" או יִירק כמו "ראש פתנים יִינָק", "יְיָרֵש הצלצל". אבל כשאמר "יָרק", היו"ד בקמ"ץ, הוא מן הכפולים על מדת "יָסוב", "יָעוז" וכולל גם כיחו וניעו ומימי האף. וז"ש ת"ל וכי ירוק (ואין צורך למה שנדחקו המפרשים שלמד לה מן הוי"ו של "וכי")
סימן קלח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת מצורע זבים פרק ג:
[ט] "אשר ירכב עליו הזב יטמא"-- יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב? ת"ל מרכב-- ולא משכב ולא מושב. [י] אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף?... ת"ל "המרכב"-- מרכב המיוחד.
[יא] איזהו המרכב המיוחד? זרז האשקלוני, ומדוכה המדית, ועביט של גמל, וטפיטו של סוס. ר' יוסי אומר, טפיטו של סוס טמא מושב מפני שעומדים עליו בקומפון, אבל אוכף של נאקה טהור.
[יב] אין לי אלא בזמן שהוא רוכב עליו ונוגע בו (ס"א עליו). מנין לעשרה מרכבות זה על גבי זה, אפילו על גבי אבן מסמא? ת"ל "וכל המרכב"
"אשר ירכב עליו הזב יטמא"-- עד שינשא רובו עליו.
וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא: הדרושים מסודרים פה כמו שהם למעלה (סימן קכח) לגבי משכב ולגבי מושב שאם היה אומר "אשר ירכב עליו" היה כולל כל מה שירכב עליו, אף על המשכב ומושב, לכן אמר "המרכב"-- רק המיוחד לכך, לא משכב ומושב וזה פירוש משנה ט.
ואם היה אומר "מרכב" בלא ה' היה כולל גם האוכף אבל במ"ש "המרכב" בה' הידיעה היינו המיוחד לרכיבה-- מוציא האוכף שמיוחד גם לישיבה כי יושב ורוכב עליו. (וזה פירוש משנה י)
ומ"ש (במשנה יא) איזהו המרכב המיוחד זרז האשקלוני וכולי הוא בכלים (פרק כג מ"ב) ועיי"ש פירושו.
ואמר (במשנה יב) דממ"ש "כל המרכב" מרבה במלת "כל" אפילו עשר מרכבות זו על גבי זו. וכבר בארנו שמלת "כל" לפעמים ירבה כללות המין ולפעמים כללות הדבר עצמו. ובמ"ש "כל המשכב" ריבה למעלה כללות המין-- כל מיני משכב. ובמ"ש "כל המרכב" שלא היה לו לרבות בכללות המין, ריבה כללות הדבר עצמו ומרבה זה אצל מרכב וקל וחמר למשכב ומושב.
ומ"ש עד שינשא רובו עליו כבר התבאר למעלה שהיה ראוי לכתוב "אשר ירכב הזב עליו" והקדים מלת "עליו" מפני שהוא עיקר בדיבורו שצריך שירכב עליו דוקא ר"ל שינשא רובו עליו, דאם אין רובו עליו רוכב גם על זולתו, לא עליו לבדו.