אילת השחר (מלבי"ם)/כלל קנא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שני פעלים הבאים זה אחר זה באופן שהפעל השני משלים וגומר פעולת הפעל הראשון -- אם נזכר גוף הפעול אחר הפעל הראשון -- יבוא הפעל השני סתם בלא כינוי ובלא מלת "את". "ולקח הכהן מדם החטאת ונתן". "והרים את אזכרתה והקטיר".

ולכן בכל מקום שנלוז מן הכלל הזה ובא אחריו הכינוי או מלת "אותו" -- דרשוהו חז"ל לאיזה מיעוט. ואם בא מלת "אותו" דרשו ממנו לרוב שני מיעוטים - ( א ) מן הכינוי היתרה, ( ב ) ממה שבאה הכינוי דבוקה אל מלת "את" שתופס גוף הפעול (כנזכר בסימן הקודם).    ותראה דרושים כאלה על והשליך אותה (ויקרא ס' פה), והקטיר אותו (ויקרא ס' צ), ועל והביאה (ויקרא ס' קא).    ועוד (ויקרא קח, וסימן קעד, וסימן רי, וסימן רטו, וסימן ריז, וסימן שנה . צו יב . מצורע מט, וסימן צה . אחרי צח . אמור קא, וסימן רד[1], וסימן רכג)


וכן בג' פעלים הבאים זה אחר זה שהשנים האחרונים משלימים פעולת הראשון -- ראוי שהשנים האחרונים יבואו בלא כינוי. כמו "ויעש גדי עיזים..ויוצא אליו..ויגש" (שופטים ו, יט). ומה שכתוב "והקריבה אל הכהן והגישה" בכינוי נדרש (ויקרא ס' קלא)

  1. ^ כנראה שנפל כאן טעות וצע"ע איך לתקנו -- ויקיוערך