התורה והמצוה ויקרא כג ד-ו

סימן קמו

ויקרא כג ב:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ויקרא כג ד:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

ויקרא כג לז:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק י:

[א] למעלה הוא מדבר בעיבור השנה וכאן הוא מדבר בקידוש חדש. נראה בעליל או שבאו עדים והעידו לפניהם ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה, מנין מעובר? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם"-- אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ב] קידשוהו שלא בעדים או שבאו העדים והעידו ונמצאו זוממים, מנין שיהיה מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם...מועדי"-- אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ג] קדשוהו מזידין (כצ"ל - מלבי"ם) או שוגגין או מוטעים, מנין שהוא מקודש? תלמוד לומר "אשר תקראו אתם". "אתם"-- אפילו מוטעים, "אתם"-- אפילו מזידין, "אתם"-- אפילו שוגגים. אם קריתם אתם, מועדָי. ואם לא, אינם מועדָי.

[ד] קדשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד, יכול יהא מקודש? תלמוד לומר "אלה הם מועדי", ואין אלו מועדי.

אלה מועדי ה' וכולי: מפרש שפה מדבר לענין קידוש החדש שתלוי גם כן בבית דין ודומה בהלכותיו לעיבור שנה שצריך שיקראו הבית דין כמו שנתבאר לענין עיבור שנה (בסימן קמ).

ומ"ש נראה בעליל היינו ראוהו בית דין וכל ישראל כמו שאמרו בראש השנה (דף כה:). ומ"ש שבאו עדים, בל תאמר שהוא כתחלת דין ונגמר בלילה, כן פירשוהו בגמ' שם. ומ"ש ת"ל אשר תקראו התבאר (בסימן קמ).

ומ"ש (במשנה ב) קדשוהו שלא בעדים וכולי מובא בירושלמי (סוף שביעית) והוא נלמד ממ"ש במשנה ג' שוגגים ומזידים ומוטעים ונתבאר (בסימן קמא).

ומ"ש (במשנה ד) קדשוהו קודם זמנו מובא בירושלמי (סוף שביעית ופרק ג דראש השנה ופרק קמא דסנהדרין) ונלמד מן "אלה הם מועדי" כמו שנתבאר לענין עיבור שנה (בסימן קמב).

והנה על קביעת המועדות היה צריך שני דברים: ( א ) אחר שכל מועד קבוע בחדש מיוחד מחדשי הלבנה וגם יש לו זמן קבוע מוגבל עם הלוך החמה -- פסח בחודש האביב, ועצרת בכורי קציר חטים, וסוכות בזמן האסיף -- ושנת החמה יתירה על שנת הלבנה קרוב מי"א יום, לכן היה צריך לעבר את השנה ולהוסיף חדש להשוותו עם מועדי החמה כמו שכתוב "שמור...חדש האביב ועשית פסח" והוא הקריאה הראשונה שאמר "אשר תקראו אתם מקראי קדש" שהם גבלו אם יהיה חדש זה ניסן או אדר. ( ב ) אחר שחידוש הירח יהיה לפעמים בליל שלשים ולפעמים בליל שלשים ואחד, ולפיהו יתחילו ימי החדש, וגם זה נגבל על ידי הבית דין מתי יתחיל החדש. ועל זה אמר שנית "אשר תקראו אתם" שגם אחר שגבלו את החדש צריך שיגבילו ימי החדש. למשל, במ"ש "בחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש" החדש הראשון נגבל על ידי הקריאה הראשונה ויום ארבעה עשר נגבל על ידי הקריאה השניה. ועל זה אמר בראשון "אשר תקראו אתם מקראי קדש" כי בזה הם קוראים שבחדש הזה יהי' "מקרא קדש". ובשני אמר בהפך -- "מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" -- שכבר הוגבלו לקריאת קדש על ידי עיבור שנה והם קוראים אותם שנית שיהיו במועדם על ידי הגבלת חשבון ימי החדש. וקריאה זו דוחה שבת (כמ"ש בסימן קיז??) וז"ש בספרא למעלה דבר מעיבור שנה וכאן הוא מדבר בקידוש חדש.

סימן קמז

שמות יב ב:

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

ויקרא כג ה-ו:

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק י:

[ה] יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יקדשו את החדש מפני הצורך? תלמוד לומר (שמות יב, ב) "החדש"-- אחר החדש הם הולכים.

[ו] יכול אם הוצרך שני ימים נותנים לו שני ימים? תלמוד לומר (ויקרא כג, ו) "יום"-- אין לו אלא יום אחד בלבד.

ובאר שיש הבדל בין קידוש החדש ועיבור השנה, שאין מקדשין החדש לצורך, והוא כמ"ש רבא בראש השנה (דף כ) כאן לעברו, כאן לקדשו, היינו, להקדימו יום אחד לפני קידוש הלבנה אסור. ובגמ' גריס דכתיב "החדש הזה לכם ראש חדשים" שצריך שכבר יתחדש הירח ויתראה כמ"ש "החדש הזה"-- כזה ראה וקדש. אבל לעברו ולדחותו יום אחד אחר החידוש מותר, ולכן אמר במשנה ו' יכול אם הוצרך שני ימים וכולי, היינו, לעברו שמותר יום אחד. והדבר מבואר בירושלמי (פרק ג דראש השנה הלכה א) מתניתא פליגי על ר' בא. יכול אם היה צריך שני ימים נותנין לו שני ימים...מתניתא פליגא על רבי בא יכול כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך יקדשו את החדש מפני הצורך [והקרבן אהרן חדש זאת מסברת עצמו, עיי"ש].

ומה שכתב ת"ל "יום" פירשו המפרשים דכתיב "בחמשה עשר יום לחדש" דמלת "יום" יתר. ואין בו טעם. ואחרי העיון במקרא ראיתי כי מסגולת הלשון שכל מספר לחדש עד עשר ועשר בכלל, לא בא בו מלת "יום". ומן עשרה ולמעלה יאמר תמיד "בשבעה עשר יום לחדש", "בארבעה עשר יום לחדש". ואין טעם בדבר רק לפי דברי רבותינו שלא ישנו את החדש רק יום אחד, לא שנים. ומן מספר עשר ולמטה מסגולת הלשון לאמר שם הנמנה בלשון רבים-- "ימים", לכן לא אמר "בעשר ימים לחדש השביעי" כי אין החדש נמנה בימים מרובים, רק באחדים. אבל מעשרה ולמעלה שדרך הלשון להזכיר הנמנה בלשון יחיד [וכמו שכתבנו בסדר תזריע סימן יד] הזכיר הנמנה "יום".

ובפרשה זו נטה הלשון מדרכו שאמר "ובארבעה עשר לחדש..ובחמשה עשר יום לחדש", ויש בו שתי זריות: ( א ) מה שכתב "בארבעה עשר" בלא מלת "יום" שלא נמצא כמוהו בתורה (רק בנ"ך) ( ב ) שאם לא הזכיר מלת "יום" בתחלה, כל שכן שלא היה לפרשו בפסוק הסמוך לו אחריו. אולם בא להעיר אזן שמלת "יום" מיותר כיון שמפורש ממילא שהמנוים הם ימים כמו שלא הזכירו קודם לו. רק בא בכוונה פה ללמד שמנין החדש הם רק על ידי יום מיוחד, לא על ידי שני ימים. ודבריהם דברי אלקים חיים.

סימן קמח

ויקרא כג ד:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק י:

ומנין שמחללים את השבת להעיד עליו? תלמוד לומר "אלה מועדי ה'...אשר תקראו אתם במועדם". [ז] יכול כשם שמחללים את השבת להעיד עליו כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו? תלמוד לומר "אשר תקראו"-- על קריאתם אתה מחלל את השבת ואין אתה מחלל את השבת להודיע עליהם שנתקיימו.

אשר תקראו אתם במועדם: רצונו לומר שתזהר שתהיה הקריאה בזמן המועד ומוגבל להם וע"י דוחה שבת כמ"ש במשנה ראש השנה (דף כא) על ב' חדשים מחללים את השבת וכולי. וכל מקום שנאמר "במועדו" דוחה שבת.

אמנם דייק רק הקריאה, שהוא הקידוש, צריך ליזהר שיהיה במועדו. אבל אחר שנתקדש אין לחלל שבת כדי להודיע על ידי שלוחים שיתקיימו המועדות בזמנם. ומובא בגמ' שם ובירושלמי (פרק ב).