התורה והמצוה ויקרא יב ג-ד
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
[א] "בשמיני"-- יכול בין יום בין לילה? תלמוד לומר 'ביום'-- ביום ולא בלילה.
אין לי אלא הנימול לשמונה שיהא ביום; מנין לתשעה, לעשרה, לאחד עשר [ולשנים עשר][1] ושאר כל הנימולים לא יהיו אלא ביום? תלמוד לומר "וביום".
- [ב] אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא צריך לאמרו! אילו אמר "וטמאה שבעת ימים ביום השמיני ימול" -- יכול ז' וח' -- הרי ט"ו! תלמוד לומר "וביום"!
- אמר לו רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך! והלא כבר נאמר (בראשית יז, יב) "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם"
וביום השמיני ימול: כבר התבאר (בפר' צו סימן מ באורך) שכל מקום שנכתב מלת "ביום" ממעט לילה. ועל פי זה אמר גם פה מדלא כתוב "ובשמיני ימול" וכתב "ביום השמיני" ממעט לילה.(ויתבאר בסמוך שלמסקנא ידעינין זה ממ"ש "בן שמונת ימים")
ומה שאמר אין לי אלא המימול לשמונה, מנין לתשעה... ת"ל "וביום" -- הם דברים עמוקים, דלו אנשי תבונות האלה בעומק חכמתם. כי כל מבין ומשכיל בלשון יודע שהוי"ו בא תמיד לחבר ענין אל ענין ומאמר אל מאמר, וכל מקום שבא חיבור הוי"ו יש להענינים המחוברים איזה קשר וצירוף כמו צויים מדובקים זה אחרי זה, מעשים דבוקים זה לזה וכדומה. אבל במקום שהענינים בלתי מחוברים לא יבא גם כן וי"ו החיבור וכמו שהקיפו ז"ל על זה תמיד. ואמר בסוכה (דף מז.) הכא כתיב ביום התם כתיב וביום -- ר"ל דכתיב "ביום השמיני עצרת" הוא מופרד בפני עצמו ותחלה אמר "וביום השני" "וביום השלישי" -- הם מחוברים.
ועתה מ"ש פה "וביום השמיני" בוי"ו החיבור אינו כהלכה. כי פה דבר מטומאת היולדות שתטמא ז' ימים ול"ג יום תשב בדמי טהרה, ומה שכתב "ביום השמיני ימול" מדבר בנולד! והוא מאמר מוסגר, מופסק באמצע, שלא מענין היולדות רק מהנולד, והיה ראוי לבוא בלא וי"ו ככל מאמר המוסגר; שענין אחר הבא בתוך הספור בא תמיד מופרד בלא וי"ו.
אולם י"ל שלכן אמר "וביום השמיני" בוי"ו, מפני שהכותב השקיף פה על סדר הזמן, מעת הולדת עד מלאת, ששבעה ימים תטמא וביום השמיני ימול ומאז תשב ל"ג יום בדמי טהרה. ומצד זה יש למאמר "ביום השמיני" חיבור אל הקודם מצד סדר הזמני שעליו השקיף במאמרו. ואם נאמר כן צריך לומר שמ"ש "וביום השמיני ימול" הוא תיכף בכלות ז' ימי טומאה, כי המספר הסדורי ימשך אחד אחר חברו ובהכרח שאחר ז' ימי טומאה מתחיל ענין המילה, ומשם ימי הטוהר, ובזה הענין מחובר מצד סדר הזמני.
וזה נכון אם נאמר דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה, ולילה אינה ראוי למילה כלל, אם כן באמת ענין המילה מתחיל תיכף אחר כלות ז' ימי הטומאה, בתחלת ליל השמיני. כי מה שאין נימול בלילה אינו מצד שלא הגיע עדיין זמן המילה רק מצד שהלילה בכללו אינו ראוי למילה דהא גם אחר יום השמיני אין מלין בלילה.
אבל אם נאמר דמיום השמיני ואילך מלין בלילה, ואם כן מה שאין מלים בליל שמיני על כרחך אינו מצד שלילה אינו ראוי למילה רק מצד שזמן המילה אינו מתחיל רק מבוקר של יום שמיני ואילך -- אי אפשר שיהיה מאמר "ביום השמינה ימול" נמשך על סדר הזמני! כי הסדר הוא "וטמאה ז' ימים" (ר"ל עד ליל שמיני) ומליל שמיני ואילך ל"ג יום תשב על דמי טהרה. אבל מ"ש "ביום השמיני ימול" הוא בבקר של יום השמיני, לא בכלות ימי הטומאה, ואינו דומה אל המספר שלפניו ושלאחריו שכולל ימים ולילות. והוא לפי זה מאמר מוסגגר בפני עצמו והיל"ל "ביום השמיני" בלא וי"ו. ושפיר הוכיחו דגם לתשעה ולעשרה ולאחד עשר וכל הנמולים אין נמול אלא ביום ממ"ש "וביום השמיני" בוי"ו.
- ( ויש לגרוס "לאחד עשר ולשנים עשר" כמ"ש במשנה דשבת (דף קלז.) קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לי"א לי"ב, לא פחות ולא יותר. ומה שאמר ושאר כל הנמולים -- הוא אם עברו הזמן באונס או במזיד )
והתלמיד השיב לפני ר' עקיבא שהלא יש לומר שלכן בא "וביום השמיני" בוי"ו החיבור להראות תכיפות המספר שיום השמיני הוא אחר השבעה, שאם יאמר "ביום" בלא וי"ו נטעה שחשבון השמונה שעליו רומז במספר השמיני הוא אחר השבעה והמילה היא ביום טו', משא"כ כשאמר "וביום" בוי"ו ידעינין שהוא אחר הקודם כמו כל מספר הסדורי כמו "וספרה לה ז' ימים וביום השמיני תקח לה שתי תורים" וכדומה. והשיב לו ר"ע שבזה לא היינו טועים אחר שכתוב "ובן שמונת ימים ימול".
ובירושלמי (פרק יט דשבת הלכה ה) ר' אחר בשם ר' תחנום בר חייא אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן (ר"ל דמאז אסור לסוכו בתרומה דהוה ערל). ליל שמיני מה את עביד ליה? ממה דתני לילי שמיני נכנס לדיר להתעזר -- הדא אמרת ליל שמיני כשמיני, ע"כ. מבואר דכיון דקיי"ל דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה וכמ"ש בירושלמי (פרק במה מדיליקין הלכה א) אם כן ליל שמיני הוה זמן מילה, ומאז דינו כערל לענין תרומה, כי זמנו הגיע רק הלילה מעכבת מצד שאין מלים שום מילה בלילה אף שהגיע זמנה.
וביבמות (דף עב.) דרש ר' אלעזר דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה מן "וביום" ואמר ריש לקיש ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה וא"ל ר' יוחנן כלום דידיה היא! מתניתא הוא בתורת כהנים! -- מבואר שריש לקיש תמה על עומק הדרוש הזה ור' יוחנן השיב שהוא מתניתא, כי דברים כאלה ראוים להתנאים ולגודל חכמתם.
ובמה שפרשתי תראה שגם למסקנת הגמ' שבת (דף קלב.) דיליף דאין מלין בלילה מ"בן שמונת ימים", ו"ביום השמיני ימול" צריך ללימוד דמילה דוחה שבת כמש"ש תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' -- בכל זאת הא דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה יליף מן הוי"ו של "וביום", כי עיקר הלימוד הוא ממה שהוי"ו מורה חיבור הענין שזה מעיד שענין המילה מתחיל תיכף בליל שמיני רק הלילה מעכב אפילו אחר זמנה. ולכן במגילה (דף כ.) אמר שאין מלין אלא ביום מן "וביום השמיני ימול" וכן הוא בירושלמי (פ"ב) כי מילה שלא בזמנה למדינין מן וי"ו "וביום". (וסרה קושיית התוס' שם ד"ה דכתיב)
וכן אף שבספרא [משנה א] אמר הלימוד דמילה רק ביום מן "ביום השמיני" -- עיקר הלימוד סמך על "בן שמונת ימים" כמו שית' (בסימן יא).
סימן י
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
[ג] "וביום"-- מלמד שכל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצות שנאמר (בראשית, כב) "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו".
וביום השמיני: כבר בארנו (פר' צו סימן טז) שיש הבדל בין שם יום ובין שם בקר, שכל מקום שאמר "יום" זמנו כל היום. וז"ש בספרא (מובא בפסחים דף ד, יומא דף כח) דכל היום כשר למילה אלא שהזריזים מקדימים, שכן ההשכמה בבקר, ומה שחבש חמורו בעצמו היה משום רב חשקו אל המצוה.
סימן יא
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
'בשמיני ימול'-- אפילו בשבת. ומה אני מקיים (שמות לא, יד) "מחלליה מות יומת"? בשאר כל המלאכות חוץ מן המילה.
- או מקיים אני "מחלליה מות יומת" אף במילה, ומה אני מקיים בשמיני ימול -- חוץ מן השבת!
- תלמוד לומר "וביום"-- אפילו בשבת.
וביום השמיני ימול: כבר בארנו (בפר' צו סימן מ באורך) שכל מקום דכתיב מלת "ביום" צורה א' משני אלה: או שבא לומר שיהיה הדבר ביום ההוא ולא יעבור אל יום שאחריו, או שבא ללמד שיהיה דוקא ביום ולא בלילה. ואחר שלהוציא לילה אינו צריך דילפינין לה ממ"ש "בן שמונת ימים ימול" -- ימים ולא לילות, וכמו שרמז על פסוק זה בספרא [סוף משנה ב] -- ממילא מה שכתב "ביום השמיני" ולא אמר "בשמיני" בא על הכוונה שיהיה באותו יום ולא יעבור אף שחל בשבת. וכן מסקנת הגמ' שבת (דף קלב.) דלהוציא לילה יליף מ"בן שמונת ימים". ובסנהדרין (דף נט.) ד"יום השמיני" למשרי שבת.
(והספק של הספרא אם מחלליה מות יומת אף במילה או אם בשמיני ימול אפילו בשבת פירש רבא בשבת שם דיש צד א' לדון דמילה דוחה שבת כיון שדוחה צרעת [כמ"ש במשנה ד'] וצרעת דוחה עבודה (וכמ"ש בפסחים דף סז וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' יש שעה שזבים ומצורעים משתלחים ולא טמא מת ואיזה? זה פסח הבא בטומאה) ועבודה דוחה שבת, כל שכן שמילה דוחה שבת, דהא דוחה את הדוחה דבר הדוחה שבת. ובצד אחר יש לומר דהלא אין זה סברה דצרעת שאין בה רק לאו ועשה חמיר משבת שיש בה אזהרות הרבה. ומה שדוחה עבודה משום דאף אם יקוץ הצרעת לא יהיה ראוי לעבוד באותו יום עד יטהר, ולכן צריך קרא)
סימן יב
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
[ד] "ימול בשר ערלתו"-- אף על פי שיש שם בהרת. הא מה אני מקיים (דברים כד, ח) "השמר בנגע הצרעת"? -- חוץ מן המילה.
- או מקיים אני "השמר בנגע הצרעת" אף במילה ומה אני מקיים ימול "בשר ערלתו" -- בזמן שאין שם בהרת!
- תלמוד לומר "בשר"-- אעפ"י שיש שם בהרת.
ימול בשר ערלתו: מלת "בשר" הוא למותר שדי לאמר "ימול ערלתו". וגם דקדוק המלה קשה שראוי לאמר "ערלת בשרו" כמו "ערלי לב וערלי בשר" (יחזקאל מד, ט), דאף שמצאנו לפעמים שיקדים התואר אל המתואר, בכל זאת הוא זרות. וכן במה שכתב "ביערת הדבש" שראוי "בדבש היער" אמר (שבת דף צה, בבא בתרא סו פ) מה ענין יער אצל דבש וכו. על כן דרשוהו חז"ל שרמז שימול גם הבשר שיש על הערלה, אם עלה בו צרעת ובשר חי בשאת -- ימול אותו, אף שכתוב "השמר בנגע הצרעת", הוא נדחה מפני המילה.
ומה שאמר או אינו וכולי -- פי' בשבת (שם) דאמר בצד א' דמילה דוחה צרעת מק"ו ממה דמילה דוחה שבת החמורה ובצד האחר אמר דיש לומר דצרעת חמורה כיון שדוחה עבודה ועבודה דוחה שבת. והוא הספק שנזכר בסימן הקודם. עוד פירשו דהספק הוא דיש לומר דעשה דמילה דוחה ל"ת דצרעת ויש לומר דכיון דצרעת יש בו עשה ולא תעשה, אינו נדחה, ועיי"ש.
סימן יג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
[ה] "ערלתו"-- ערלתו ודאי דוחה את השבת ואין הספק דוחה את השבת. ערלתו ודאי דוחה את השבת ואין אנדרוגניס דוחה את השבת.
ר' יהודה אומר, אנדרוגניס דוחה את השבת וחייבים עליו כרת.
"ערלתו" ודאי דוחה את השבת ואין נולד בין השמשות דוחה שבת.
"ערלתו" ודאי דוחה את השבת ואין שנולד מהול דוחה את השבת, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך.
[ו] אמר ר' שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהוא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על גר שנתגייר מהול; שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך.
ערלתו: בכל מקום (חוץ מבפרשת לך שנזכר ענין המילה בפעם הראשונה) יזכיר פעל המילה בסתם -- "אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר" (בראשית לד וכן בכל הפרשה שם, ושמות יב, יהושע ה) כי אחר שבאר מהות המילה בפ' לך כבר ידעו מה היא ונקשר בפעל "מל" כריתת הערלה. (אם לא במקום שבא מושאל על ערלת הלב אמר "ומלתם את ערלת לבבכם") ואם כן יפלא מדוע באר פה "בשר עלרתו". ופירשו חז"ל בספרא (מובא בשבת דף קלה ובירושלמי פרק ח יבמות הלכה א) שאמר ערלתו דוקא אם יש ערלה לאפוקי נולד מהול או נתגייר מהול לרשב"א
וממ"ש "ערלתו" בכינוי שמוסב על שם זכר שנזכר תחלה ידעינין רק ערלת הזכר ולא אנדרוגנוס (כ"נ ובזה אין צריך למה שנדחקו התוס' איך דרש שני דרשות מן ערלתו) ור"י מרבה לה מן "כל זכר". ובירו' דשבת דרך אחר, וכבר כתבתי בזה בויקרא (סימן כב), עיי"ש. ואלה הם הדרשות העיקריים פה כי המיעוט של ספק ונולד בין השמשות ידעינן מסברה והוא רק אסמכתא כמ"ש התוס' שם.
סימן יד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
[ז] "ושלשים יום" --
- יכול בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "יום"-- מה יום כולו אחד אף שלשים כולו אחד.
- יכול שלשים סמוכים ושלשה בין סמוכים בין מפוזרים? תלמוד לומר "ושלשים יום ושלשת ימים"-- מה שלשים סמוכים אף שלשת סמוכים.
"ושלשים יום ושלשת ימים" מה תלמוד לומר? שיכול נקבה --שימי טומאתה מרובים-- ימי טהרתה מרובים, זכר --שימי טומאתו מעוטים-- אינו דין שיהיו ימי טהרתו מרובים?! תלמוד לומר "ושלשים יום ושלשת ימים".
ושלשים יום ושלשת ימים: דברי הספרא הנפלאים הפלא ופלא, מכוננים על שלשה עמודי ברזל:
(כלל א) המדקדקים גמרו אומר כי מנהג הלשון שבמספר האחדים יבוא שם הנמנה בלשון רבים [שני ימים, שלשה ימים] ומן עשרה ולמעלה יבא שם הנמנה בלשון יחיד [אחד עשר יום, עשרים יום, חמשים ומאת יום]. ואחרי הדרישה ראינו כי הגם שבשם "יום" נשמר כלל זה בתנ"ך, וכן אף ביתר שמות (כל שהוא ממספר עשרה ולמטה באו הנמנים בלשון רבים תמיד ולא עבר זר בתוכם) -- הנה בשאר שמות כשבא המספר למעלה מעשרה חלק בעל הלשון ויעבור את החוק הזה, ויבא לפעמים בלשון יחיד ולפעמים גם בלשון רבים.
הנה בשם "שנה"
- מצאנו "מלך שלשים ושלש שנים" (מלכים א ב, ה),
- וג' פעמים נמצא "מאה ועשר שנים" (בראשית נ, יהושע כד, שופטים ב)
- וכן "שנים עשר אנשים" (יהושע, ד),
- "עשרים אנשים" (שמואל ב, ג),
- "שלשים אנשים" (ירמיהו, לח),
- שלש עשרה אמות" (יחזקאל, מ),
- "עשרים וחמש אמות" (שם).
הגם שביתר מקומות אמר "שנה" "איש" "אמה" בלשון יחיד, על כל פנים החק הזה פרוע.
ויותר, ביתר שמות שידבר כפי ההזדמן "ששים עיר" (דברים, ג), "ששים ערים" (מלכים א א, ד), "עשרים קרש" (שמות כו, יח, כ) "עשרים קרשים" (שם לו כג כה), "שערים שקלים" (ויקרא כז), "חמשים שקל" (שם). וזה רחוק שתהיה לשונינו הקדושה כעיר פרוצה אין חומה וגדר.
ודעת רבותינו ששם היחיד מורה על יחוד הנמנים או הצטרפותם והתדמותם, ושם הרבים מורה ההפך:
- אמר במדרש (אסתר) "שמונים ומאת יום" -- יום האחרון כיום הראשון, ששם היחיד מורה שהיו דומים.
- וברבה בהעלותך (במ"ר, טו) למה אמר אספה לי שבעים איש, ולא שבעים אנשים -- מיוחדים, שיהיו דומים לי ולך.
- ובפרקי רבי אליעזר (פרק מג) על מה שכתוב (ש"ב כד) "וימת... שבעים אלף איש" -- רש"א לא נפל אלא אבישי בן צרויה שהיה שקול כע' אלף, אנשים אין כתיב כאן אלא איש.
- וכן ספרי (דברים) כשלשים וששה איש צדיקים שזה מוכיח ממ"ש "איש" ולא "אנשים"
- ובמו"ק -- ומשכן דדחי שבת מנא לן אמר ר' נחמן בר יצחק אמר קרא "יום עשתי עשר יום" מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר יום כולם רצופים. ומקשה ודלמא ימים הראויים? כתב קרא אחרינא "ביום שנים עשר יום". ודלמא ה"נ ימים הראויים? אם כן תרי קראי למה לי?! ומקדש דדחי שבת מנא לן? אילימא מדכתיב ארבעה עשר יום, ודלמא ימים הראוים... גמר יום יום מהתם. עד כאן. ופירושו מדכתיב "יום" בלשון יחיד מורה הרציפות. אולם יש לומר שהרציפות היה בימים הראוים לקרבן אך שכתוב שני פעמים עשתי עשר יום שנים עשר יום (ושם כל מלת "יום" מיותר דלמה כפל יום יום) ויליף דכן מ"ש במקדש "ארבעה עשר יום" פירושם רצופים לגמרי.
(כלל ב) מספרים שנמצא בם מאות ועשירות ויחידות, לפעמים יבא שם הנמנה בסוף כולם -- "ואברם בן תשעים ותשע שנה", "ואהרן בן שלש ושמונים שנה"; ולפעמים בא שם הנמנה עם כל אחד ואחד -- "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים", "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים".
- ואמרו במדרש למה כפל שנה בכל פרט ופרט? בת מאה שנה כבת כ' לחטא, בת כ' כבת ז' ליופי. והוא על פי שמבואר אצלינו בדיני ההיקש שלפעמים יבא שם או פעל כפול במאמר כדי להקיש הדברים זל"ז כמ"ש (ויקרא סימן עט) שכפל שם המזבח לענין הקטרה ומליקה להקישם זה לזה.
- ושם (סימן פג) על מה שכפל שם המזבח לענין הקטרה ולענין מיצוי להקישם זה לזה,
- (ובסימן קעה) שכפל שם "אשה" בבקר ובכבש ובעז להקיש. וכן בכמה מקומות, וכמ"ש באילת השחר (כלל קנט קס). וכן כפל שם "שנה" למען יוקשו המספרים זה לזה.
(כלל ג) שם המספר יבא בשני צורות ( א ) בצורת הנפרד, והיא בלשון זכר בה"א בסוף כמו שלשה ארבעה חמשה; ( ב ) בצורת הסמיכות והיא בלשון זכר בתי"ו בסוף -- שלשת ארבעת חמשת וכולי. ולא עלה בידי המדקדקים מעולם לתת בזה כלל נאמן מתי יבא בחיבור ומתי בנפרד. והם קראו לצורת נפרד "מספר מחובר אל המתואר" ולצורה הסמיכות "מספר מופשט מן המתואר". והרז"ה[2] בצהר התבה נסה את כחו בזה וייעף, והגאון ר' יעבץ מעמדין בלוח ארש השיגהו בין המצרים ונשאר הדבר בין מבין.
ואחרי חקרנו ודרשנו ראינו כי יש בזה כלל ראשי שלרוב יבא צורת הסמיכות --"שלשת" "ארבעת" וכו' -- על מספר שכבר נודע -- אם שנודע מעצמו, אם ביתר דרכי ההודעה מענין הקודם וכדומה, או שיש לו יחוס אל מספר אחר שעל ידו יודע מספר זה, בכולם בא צורת המספר בסמיכות:
- "ויחץ את שלש מאות האיש שלשה ראשים" (שופטים ז, טז); "ויתקעו שלשת הראשים" (שם, כ)
- "וארבעה פנים לאחד" (יחזקאל, א); "לארבעת פניו" (שם)
- "וישחלו ממשפחתם חמשה אנשים" (שופטים יח, ב), "וילכו חמשת האנשים (שם ז), "ויענו חמשת האנשים" (שם יד), "ויעלו חמשת האנשים" (שם יז)
- "ובנה לי בזה שבעה מזבחות" (במדבר, כג); "את שבעת המזבחות אשר ערכתי" (שם)
- "כבשים שבעה" (במדבר, כט); "לשבעת הכבשים" (שם)
- "והעלה את נרותיה שבעה" (שמות כה); "יאירו שבעת הנרות" ((במדבר, ח).
וכן אם נודע המספר במקום אחר --
- "ולציבא חמשה עשר בנים" (שמואל ב ט); וציבא וחמשת עשר בניו" (שם יט יח)
- "ואם מבן חדש והיה ערכך הזכר חמשה שקלים" (וקירא כז); "ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים" (במדבר יח) ולקחת חמשת שקלים" (שם ג מז) שפירושו חמשת שקלים הידועים בדיני עירוכין.
וכן הוא במספר שנודע על ידי שבאו הפרטים אחריו, או לפניו -- "ואת מלכי מדין הרגו את אוי ואת רקם... חמשת מלכי מדין" (במדבר, לא), "ויעלו חמשת מלכי האמורי מלך ירושלים וכולי" (יהושע, י).
וכן הוא בכל מספר שעומד ביחוד אל מספר אחר ונודע על ידו -- "ויקריבו שש עגלות צב ושתי עשר בקר... את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר וכולי ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר וכולי (במדבר ז) -- שהמספרים הקטנים נודעים על ידי המספר הגול הסוכם. [ובזה רגיל שהמספרים הפרטים יבוא הראשון בסמיכות והשני בנפרד -- "ואת ארבע העגלות", וכן "ואת המשכן תעשה עשר יריעות... חֲמש (בחטף פת"ח) היריעות תהיינה... וחָמש (קמ"ץ) יריעות" (שמות, כו) -- שזה על פי הכלל הנודע שבמקום שבאו המשפטים דרך הפוך וסתירה יקדים השם אל הפעל, ולכן בחלוקה הב' תפס בנפרד "חָמש (בקמ"ץ) יריעות" שדינו כאילו כתוב "יריעות חמש")
וגם חז"ל בדרשותיהם השקיפו על הכלל הזה
- כמ"ש בב"ר (בר"ר, ג) כאור שבעת הימים אלו ימי אבלו של מתושלח,
- ושם (פרק נו) ונחבתם שמה שלשת ימים -- שאין הקב"ה משהא הצדיקים בצרה יותר מג' ימים,
- וכן אמר על "ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים" (ר"ל ימים הידועים).
- ובזה מובן מ"ש ביומא דף ד "ויכסהו הענן ששת ימים" מהו ששת ימים? זה בנה אב שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שבעה ע"כ שעיקר הלימוד ממה דכתיב "ששת" בצורת הסמיכות שזה מורה ימים ידועים, כי נודעו על ידי ההלכה שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה, ומיושב קושיית התוס' שם.
- ובירושלמי (פרק ב דבכורים) ויהי כעשרה ימים ויגוף ה' את נבל אין כתיב כאן אלא כעשרת הימים -- אלו עשרת ימי תשובה.
- ובירושלמי (פרק א דשבת ה"ח, ופרק ב דמועד קטן הלכה ד) לא נכבשה יריחו אלא בשבת שנאמר "כה תעשה ששת ימים וביום השביעי תסובו את העיר ז' פעמים", ובודאי לא למד מן "ביום השביעי" שיש לומר שהוא למנין (כמו שכתבנו בפר' שמיני סימן א) רק ממ"ש "ששת ימים" בסמיכות, שמשמע שהם הידועים "ששת ימי שבוע".
עתה במסלה נעלה להבין דברי הספרא. הנה כבר התבאר (בסי' ז) שבכל מקום שאומר זמן ימים או שנים לא ידענו אם יכוין על ימים סמוכים זה לזה בלי הפסק או גם מפוזרים. ובזה חקר עמ"ש פה "ושלשים יום ושלשת ימים" אם יש לומר דהם בין סמוכים בין מפוזרים (כגון אם ילדה תאומים וילדה השני תוך ימי טוהר של ראשון שהפסיקו ימי טומאה דשני לימי טהרה דראשון, יכול שישלימו ימי טהרה דראשון אחר שתמנה ז' ימי טומאה דשני? דהוה ליה מפוזרים) משיב: תלמוד לומר יום מה יום כולו א' אף ל' כולו אחד -- והוא מוסד על הכלל הראשון דכל מקום שבא הנמנה בלשון יחיד מורה על רציפת הנמנים, דאם לא כן היל"ל "ימים" ללמד דיוכל להיות מפוזרים.
ושאל: יכול שלשים סמוכים ושלשה, בין סמוכים, בין מפוזרים? - דהא כתיב "ושלשה ימים" בלשון רבים. משיב: תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים, מה שלשים סמוכים אף שלשת סמוכים -- וזה מוסד בכלל השני שאם כפל שם הנמנה שני פעמים בא להקיש שני המספרים זה לזה. ולכן כפל "שלשים יום ושלשת ימים" ולא אמר "שלשים ושלשה ימים" כדי להקיש מספר "שלשה" למספר "שלשים" שגם הם סמוכים.
אולם הא גופא קשיא, הלא היה יכול לכתוב "ושלשים ושלשה יום", כי במספר הגדול יכול לכתוב "יום" בלשון יחיד ונדע שהם סמוכים ולא נצטרך להקיש. וזהו שאמר ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר? -- רוצה לומר שיכתב "ושלשים ושלשה יום". ומשיב: שיכול נקבה שימי טומאתה מרובים וכולי -- והוא על פי היסוד השלישי שכתבנו שכל מקום שבא המספר בצורת הסמיכות, "שלשת", מורה שהמספר כבר ידוע, בין שנודע במקומו או במקום אחר, ופה כתוב "שלשת ימים" בסמיכות להראות שמספר זה של ימי טהרה דזכר כבר נודע ממקום אחר על ידי מספר ימי טהרה של נקבה, וכמ"ש לקמן (פרק ב מ"ב) שאלו תלמידיו את ר' יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים יכול תהיה יולדות נקבה טמאה שבעים, אמר להם טמא וטהר בזכר וטמא וטהר בנקבה, מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאתה כפלים בזכר.
ובאר שם שלולא הכתוב הייתי טועה בסברה זאת להפך -- זכר שימי טומאתו מעוטים ימי טהרתו מעטים וכולי כמ"ש כאן, והכתוב רצה ללמדנו שלא נאמר כסברה הזאת רק שעיקר הסברה שימי הטהרה בזכר ונקבה הוא כפי ערך ימי הטומאה; בזכר החצי משל נקבה, ובנקבה כפלים מבזכר. וזה מלמד במספר "שלשת ימים" שמורה שהיא מספר ידוע. כי נודע מספר זה על ידי מספר "ששים וששה" של נקבה שהיא חצי ממספר זה. וכן בנקבה אמר "ששים יום וששת ימים" בצורת הסמיכות ללמד שגם מספר זה ידוע שהם כפלים ממספר הזכר, כפי ערך ימי הטומאה ויחוסם זל"ז. ואחר שפה הוכרח לכתוב "שלשת" בצורת הסמיכות, לא היה יכול לכתוב "שלשים ושלשת יום" או "שלשת ושלשים יום" כי יהיה זרות בלשון, שאי אפשר לכתוב "שלשת ושלשים יום" כי יפסיק בין שם הסמוך "שלשת" ובין שם "יום" הסומך, וזה זר מאד כי שם הסומך והנסמך צריך שיבואו בלא הפסק.
- [ וזה תראה היטב בסגולה שבא במספר "מְאַת" [שב"א פת"ח] (בצורת הסמיכות). שאם באו עמו מספרים אחרים אז אם שם "מאת" קודם ליתר המספרים יבא תמיד שם הנמנה כפול -- "מאת שנה ושבעים שנה" (בראש' כה), "מאת שנה ושלשים שנה" (שם) "מאת אלף ושמונים אלף" (במדבר ב ט לח) וכן תמיד. אבל אם בא מספר הקטן קודם אז ימצא לפעמים שלא יכפיל שם הנמנה -- "שבע ושלשים ומאת שנה" (שמות ו). והטעם מבואר כי במלת "מאת" בא שם המספר בדרך סמיכות אל הנמנה לכן צריך שיכתב שם הנמנה סמוך לו בלי הפסק. לכן כשכתוב שם "מאת" תחלה לא יכול לומר "מאת ושלשים שנה" דאז יפסיק בין שם "מאת" הנסמך ובין שם "שנה" הסומך. לא כן כשכתוב "שלשים ומאת שנה", נסמך שנה למאת ועל שם שלשים נמשך בדרך "מושך עצמו ואחר עמו" ]
ולפי זה אי אפשר שיכתוב "שלשת ושלשים יום". ואם יכתב "שלשים ושלשת יום" יהיה גם כן זרות בלשון כי אז שם 'יום' סמוך רק לשם 'שלשת' הנסמך אליו ונמשך על שם 'שלשים' בכח כאילו כתוב "שלשים (יום) ושלשת יום" וזה אי אפשר שלא מצאנו אף פעם א' ששם הנמנה הבא אחר האחדים יבוא בלשון יחיד, כיון ששם "יום" סמוך ומוסב רק על מספר "שלשת" היה לו לכתוב "ימים" ולא נדע שהם סמוכים, ולכן צריך לכתב "ושלשים יום ושלשת ימים"
וזה פירוש הספרא שאחרי שידע שאם בא בצורת הסמיכות "שלשת" אא"ל לכתוב "שלשת ושלשים יום" או "שלשים ושלשת יום" כנ"ל, ועל ידי כן הוכרח לכתב "שלשים יום ושלשת ימים" רק זה גופא קשיא מי הכריח אותו לכתב "שלשת" בסמיכות? היל"ל "שלשה" בנפרד? ובזה יכול לכתב "שלשים ושלשה יום" או "שלשה ושלשים יום" וכל זה נכלל במה ששאל ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר?. ומשיב שיכול נקבה שימי טומאתה מרובים וכולי.. ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים בסמיכות, ששם "שלשת" מורה שהמספר נודע על ידי מספר אחר, והוא על ידי ערך ימי טהרה של נקבה כי הסברה הוא להפך כמו שימי טומאה דזכר הם חצי מנקבה כך ימי טהרתה.
וכן הוכפלה ברייתא זו (פרק ב מ"ב) על "וששים יום וששת ימים" ומובאים בכריתות (דף י.) ומפרש לה כר' יהודה, עיי"ש.
סימן טו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
"תשב"-- להביא את המקשה בתוך י"א יום שתהיה טהורה מן הזיבה.
- יכול שתהא טהורה מן הנדה? תלמוד לומר "כימי נדת דותה תטמא"-- בדמי טהרה אף על פי שהיא רואה.
תשב בדמי טהרה: כתב הרמב"ם במורה (פרק יא מאמר א) פעל ישב תחלת הנחת השם, בלשונינו על ישיבת האדם על המקום ומאשר היה האדם היושב נח על השלם שבעניני עמידתו ומנוחתו הושאלה זאת המלה לכל ענין נח שלא נשתנה וכולי
ומבואר שפעל "תשב" פה (שהיה טוב יותר לומר "תהיה בדמי טהרה" או "דמה טהור") אינו מענין ישיבה הפך העמידה, רק מענין מנוחה וההעכבה בענין אחד. מזה הוציאו חז"ל שהמקשה בתוך י"א יום שבין נדה לנדה שהם ימי זיבה, דמיה טהורים. ובזה יצדק פעל "תשב" שתשאר על הענין שהיתה בו קודם לכן בעת הלידה שהיה דמי זיבתה טהורים, ולא תשתנה מענין זה גם עתה. [ ולכן אמר פה "בדמי טהרה" וביולדות נקבה אמר "על דמי טהרה" שהב' מציין העכבה בענין הקודם אליו, משא"כ במ"ש "על דמי טהרה" דריש בספרא (פרק ב מ"ד) דרוש אחר ]
אולם בארו יכול שתהיה טהורה מן הנדה ת"ל כימי נדת דוותה תטמא, ואם דם נדתה בעת הקישוי טהור איך ידמה טומא הלידה לטומאת נדה כיון שאז גם נדתה טהור?! וממ"ש "נדת דוותה" מבואר שמדבר בנדה שהיא "נדת דוותה" -- ר"ל עת הוסת, כי על הזיבה אמר "בלא עת נדתה" וממ"ש "תשב בדמי טהרה" ולא "בטהרה" מבואר גם שאף הדמים שהיא רואה עתה טהורה. וז"ש בנדה (דף לו.) על מה שדרש דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד (גבי זיבה) שנדרוש כן גם גבי נדה:
- אמר ריש לקיש אמר קרא "תשב" יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו. ואיזו? זו קישוי בימי זיבה'' (היא הדרוש דפה על "תשב בדמי טהרה" ולא כפרש"י מ"תשב" דיולדות נקבה). ואימא זו קישוי בימי נדה? אלא אמר אבוה דשמואל אמר קרא "וטמאה שבועים כנדתה" -- ולא כזיבתה, מכלל דזיבתה טהור! ואיזו? זו קישוי בימי זיבה. (הוא עצמו כדרוש דפה מנדת דוותה). ומקשה: אם כן "דמה" למי לי? ומשני -- דאם כן נאמר ולא כזיבתה אפילו בשיפוי קמ"ל דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד (ר"ל רק בעת קישוי).
וצריך עיון דריש לקיש ואבוה דשמואל לא הזכירו ברייתא דפה.
סימן טז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
[ח] "בכל קדש לא תגע" --
- יכול אף למעשר? תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא" -- מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש שיש בו נטילת נשמה, יצא מעשר.
- אי מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת אף קדש האוכלו בטומאה ענוש כרת, יצאה תרומה... תלמוד לומר "בכל קדש"-- לרבות תרומה.
- אי מה "קדש" משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה; ומנין שלא בנגיעה? תלמוד לומר "ואל המקדש לא תבא"
בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא: מבואר אצלינו כמה פעמים כי בשמות הבאים ביחוס כמו קודש חול טמא טהור וכדומה צריך לבאר ולפרט מאיזה מדרגה הוא מדבר. למשל, שם 'קדש' יבא לפעמים על קדושה החלטית שאין למעלה ממנה כמו "קדש קדשים" שיתר הקדשים הם כחול בערכם, ולפעמים ידבר על "קדשים קלים" כי קדוש הם נגד התרומה שהיא קדש נגד מעשר, ועל המעשר שהיא קדש נגד החול. וכן בטמא וטהור וכדומה. וצריך ללמוד מאיזה מין מדבר. למשל, "וחטאה בשגגה מקדשי ה'" -- קדשים המיוחדים לה' (ספרא ויקרא מכילתא דחובה פרק כ משנה א), "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" -- באר בספרא אמור (פרק ד ) שהא' מדבר במעשר והב' בתרומה. וכן "בערתי הקדש מן הבית" נלמד מענינו שמדבר במעשר. ולפי זה אחר שאמר פה "בכל קדש לא תגע" משמע שכולל הכל (כי מלת "כל" היא שולל כללי) -- אף המעשר.
והשיב: תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה -- ודבריהם בנוים לתלפיות על היסוד אשר הנחנו (ויקרא סימן שיב) שדרך הכתובים להעלות דבריהם תמיד מן הקל אל החמור, ולדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. שמאמר המאוחר יהיה בו תמיד חידוש ורבותא על המאמר הקודם, לא בהפך.
ואם כן, אם נאמר ש"כל קדש" כולל אף המעשר שאין בו נטילת נשמה (ר"ל שאין חייב מיתה או כרת על אכילתו בטומאת הגוף) -- יהיה בזה חידוש גדול, ואם כן היה ראוי שיכתב בהפך -- "אל המקדש לא תבא" ולא זו בלבד שתזהר מן המקדש שחמורה קדושתו שחייבים עליו כרת כי גם -- ב"כל קדש לא תגע", אף שהמעשר אין בו כרת. ועל כרחך שמ"ש "בכל קדש לא תגע" אינו כולל מעשר רק תרומה שגם היא חייבים עליה מיתה בידי שמים. והגם שגם מיתה בידי שמים קיל בצד א' מכרת, מכל מקום אחר שיש בו נטילת נשמה ועוד חומרות אחרות היא שקול עם המקדש ועל כן ב"כל קדש לא תגע" מרבה תרומה (ועי' בתוס' שבועות דף ז).
ועל יסוד זה אמר (במכות דף יד, יבמות עה, זבחים לג) "בכל קדש לא תגע" אזהרה לאוכל. או אינו אלא לנוגע? ת"ל "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" -- מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה, ובנגיעה נטילת נשמה ליכא, עד כאן. רוצה לומר דאחר שהנגיעה קלה מאד, שאין בה מיתה גם בטמא גמור הנוגע בקדש -- אם כן, אם תאמר דמדבר בנגיעה יהיה אזהרתו חידוש גדול, וכל שהיא יותר חידוש צריך שיכתב לבסוף, וכל כרחך שעיקר כוונת הכתוב על האוכל קדש ופעל "נגע" השתמש בו בשטף הלשון שעל ידי האכילה תזהר גם מליגע וכל שבא אגב גררא לא ישים אליו לב לכתבו מאוחר כיון שאינו מעצם כוונת המאמר. וזהו שאמר ביבמות שם והאי דאפקיה בלשון נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה. (ויש בזה פלוגתא בין ר' יוחנן ור"ל במקומות הנ"ל ואכמ"ל בו).
והנה מבואר כי חלוקה הבאה בין שני נושאים שכל אחד יש לו נשוא מיוחד אז הנשוא ההוא בא בדוקא להנושא שעמו; דאחר שאמר נגיעה אצל קדש וביאה אצל מקדש כל אחד בא בדוקא, ואין נגיעה אסורה במקדש אם נגע בו מאחוריו (כנ"ל פרשה א משנה א) ולא תנאי אליו אם נכנס לתוכו (כגון שנכנס בעגלה או בקרון כמ"ש בילקוט מנין שלא תכנס בגלינדיקא ר"ל מין קרון) דאף שלא נגע חייב. ומצד זה יש רבותא במאמר השני ש"אל המקדש" גם "לא תבא" אף שלא בנגיעה.
סימן יז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע יולדת פרק א:
"עד מלאת ימי טהרה"-- לרבות יולדת נקבה.
עד מלאת ימי טהרה: היא מאמר מותר דפשיטא שהיא בימים האלה! ועכ"פ היה די לאמר "עד מלאת הימים". רק מפני שביולדת נקבה לא פירש אזהרה באר פה כי ימיo אלה הם ימי טהרה וממילא ידעינין שהוא הדין בנקבה שאמר שתשב "על דמי טהרה" הם גם כן ימי טהרה ואסורה גם כן בהם בקדש ובמקדש.
- ^ יש לגרוס כמ"ש בשבת קלז - מלבי"ם
- ^ שלמן זלמן הנאו מחבר ספר צוהר התיבה -- ויקיעורך