התורה והמצוה ויקרא ג יב-יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן קפה[עריכה]

ויקרא ג יב:
וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק כ:

[א] "ואם עז קרבנו"-- הפסיק הענין שלא תהיה עז טעונה אליה.


ואם עז קרבנו:     כבר בארנו (בסימן קעו) הטעם למה לא כללה התורה שלשה מיני השלמים בפרשה אחת, וכמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרק יח מ"א) ומה תלמוד לומר שלמים מבן הבקר ומבן הצאן וכולי - כי אי אפשר ללמוד אחד מחברו. וכן אי אפשר ללמוד שלמי עז משלמי כבש (כמו שמבואר במשנה ב').

אבל עדיין קשה מדוע לא כלל כבש ועז כאחת במה שיכתוב "ואם מן הצאן קרבנו" שכולל כבשים ועזים. ולמה חלק "אם כבש..אם עז.."?   והשיבו שזה מפני החילוק שאין עז טעונה אליה, וזהו שאמר "הפסיק הענין", רצה לומר שחלקו בפרשה בפני עצמה.

והובא בפסחים (דף צו), זבחים (דף ט), מנחות (פג). ועיין ברש"י במקומות אלה.

סימן קפו[עריכה]

ויקרא ג יד:
וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק כ:

[ב] "והקריב ממנו"-- מן המחובר.


והקריב ממנו:    מלת "ממנו" הוא למותר שנבין זאת שהוא מן העז. ופירשוהו בספרא (מובא במנחות (דף עז.)) שיקח מן המחובר, שלא ינתח הבשר קודם שיטול האימורין; שהעז המנותח לא נקרא עוד בשם "עז" רק "בשר העז ואיבריו" ולא יצדק עליו כינוי "ממנו".

וכן דריש בספרא (ויקרא חובה פרק ד מ"א) על מה שכתוב בפר כהן משיח "ירים ממנו", ובסדר צו (צו פרשה ב מ"ה) ובמנחות (דף כד) על מה שכתוב "והרים ממנו" גבי מנחה, ושם (צו פרשה ז מ"א) ובמנחות שם על "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" דגבי תודה -- כי מלת "ממנו" מציין את הגוף הנזכר שהוא השלם, לא אם נפרד ואין שמו עליו.

סימן קפז[עריכה]

ויקרא ג יד-טז:
וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק כ:

"קרבנו אשה לה' את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב" מה תלמוד לומר?

  • שיכול יתמעט מכולם; ודין הוא! מה מצינו בבן הצאן --שנתרבה באליה-- נתרבה בכולם, אבל בן העז --הואיל ונתמעט באליה-- יתמעט מכולם!
  • בן הבקר יוכיח! שנתמעט באליה ונתרבה בכולם!
  • [ג] לא! אם אמרת בבן הבקר -- שנתרבה בנסכים; תאמר בבן העז שנתמעט בנסכים?! הואיל ונתמעט בנסכים-- יתמעט מכולם!
  • תלמוד לומר "את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות וכולי"-- לרבות את כולם.


[ד] "והקטירם"-- כולם כאחת.


את החלב..ואת שתי הכליות..:    כבר בארתי (בסימן קסז) שמה שכתב חמשה פעמים "את שתי הכליות ואת החלב..ואת היותרת"-- הראשון מהם צריך לגופיה, ושלשה מהן צריכים לדרוש שנתבאר בספרא (ויקרא נדבה פרשה יד מש' ד-ה). ומה שחשבם כולם בשלמי עז צריך גם כן לגופיה כמו שמבואר בספרא פה משום דאם לא היה כתוב רק "את כל חלבו" לא נדע שתי כליות ויותרת ולא נוכל ללמדו -- לא מבן בקר שנתרבה בנסכים ולא מכשב שנתרבה באליה.

ומה שכתב (במשנה ד') "והקטירם"-- כולם כאחד כבר התבאר למעלה (סימן קעד), קחהו משם.

סימן קפח[עריכה]

ויקרא ג טז:
וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק כ:

"לחם אשה לריח ניחח כל חלב לשם"-- לחייב על החלב מעילה.


[ה] משום ר' ישמעאל אמרו הרי הוא אומר (במדבר יח, יז) "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם. את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר"-- למדנו לבכור שהוא טעון דמים וחלבים למזבח.

למעשר ולפסח מנין?   כשהוא אומר (דברים יב, כז) "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל".

שיכול אין לי אלא דמם; חלבם מנין? תלמוד לומר "כל חלב לשם".


כל חלב לה':    מה שכתב "כל חלב לשם" מיותר דהא כבר חשב כל חלבים הקרבים. וגם מלת "לה' " מיותר שכבר למד (ויקרא נדבה פרשה יד מ"י) ממה שכתוב "לחם אשה לריח ניחח" שהוא הדין שצריך לה' (לכן ציין הספרא גם מה שכתוב "לחם אשה לריח ניחח").

ואמרו חז"ל בספרא (הובא בכמה מקומות בש"ס) שבא ללמד שהחלב הוא קדש לה' ויש בו משום מעילה (עיין באילת השחר כלל רלט). והנה בגמ' (חולין (דף קיז.), תמורה לב, כריתות כג, מעילה טו) אמר זה בשם רבי "כל חלב לה'-- לרבות אימורי קדשים קלים למעילה. ובחולין (שם) פירש אביי שלאימורים אין צריך קרא שלמדינן כדר' ינאי מ-"כאשר יורם משור זבח השלמים" שבא ללמד ונמצא למד שאימורי זבח השלמים יש בהן מעילה כאימורי פר כהן משיח. רק הלימוד "כל חלב" איצטריך לחלב אליה דליתא בשור. ובתמורה (שם) אומר אלא חטאת ואשם לא נפקא אלא מדרבי וכולי. [ועיין במעילה (דף טו.) ובתוס' שם ד"ה מאי קרא, שכפי הנראה עיקר כיש גורסים והא קרא קא נסיב ועיקר קרא ד-"כל חלב" לר' ינאי על חלב אליה, וגם בחטאת ואשם יש חלב אליה.]

אמנם הדרוש דספרא פה משמע שקאי על חלב בכלל, דהוה אמינא שאין איסור מעילה חל על איסור חלב (כמ"ש במעילה שם); בפרט שר' יהודה סתמא דספרא לשיטתו דסבירא ליה בחולין (דף ק:) דאין איסור קל חייל על איסור חמור, עיי"ש, וכמו שמובא בכריתות שם לרבי. ודרשת הספרא על חלב בכלל, בין קדשי קדשים בין קדשים קלים. ודרשת רבי על חלב האליה מן "כל חלב" שמלת "כל" בא לרבות. ור' יהודה סתמא דספרא לא הזכיר דרשת רבי דהוא לשיטתו דאמר (ויקרא נדבה פרק יח מ"ב) "חלבו האליה"-- מה החלב בשני לאוין אף אליה.., עיין מה שכתבנו שם. ועיקר קרא ד-"כל חלב לה' " בא על חלב, בין של קדשי קדשים בין של קדשים קלים, למד דאיסור חל על איסור בקדשים.


ודעת ר' ישמעאל (במשנה ה'), מובא בזבחים (דף לז.) שמה שכתוב "כל חלב לשם" בא לרבות שחלבי ואימורי פסח קרבים. כי במעשר ופסח לא נזכר לא זריקת דם ולא הקטרת אימורין (והוא סבירא ליה דמה שכתוב בבכור "את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר" מוסב על "בכור שור ובכור כשב", לא על יתר קדשים, דלא כר' יוסי הגלילי). ולמד זריקת דם במעשר ופסח מן "ודם זבחיך ישפך" והקטרת חלב ואימורין מן "כל חלב לה' ".

ויש לפרש דר' ישמעאל יסבור כדרשת הספרא (ויקרא חובה פרק כ מ"ב) שלמד החלב למעילה מן "קדשי השם"; או דסבירא ליה איסור חל על איסור והוא בכלל אימורין שלמדין מן "כאשר יורם משור זבח השלמים" כר' ינאי.

סימן קפט[עריכה]

ויקרא ג יז:
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק כ:

[ו] "חקת עולם"-- לבית העולמים;   "לדרתיכם"-- שינהוג הדבר לדורות;    "בכל מושבתיכם"-- בארץ ובחוץ לארץ.


חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם: לפי שתלה איסור אכילת חלב מפני שקרב למזבח כמו שכתב "כל חלב לשם...כל חלב לא תאכלו", וכן תרגם יונתן כל תרב וכל דם לא תאכלון על גבי מדבחא יתקרב לשמא דה’ --יש לטעות

  • ( א ) שלא נאסר רק במשכן שנאסר להם בשר תאוה לר' ישמעאל (חולין דף יז) והיו צריכים להקריב החלב לשלמים, לא כן בבית עולמים שהיה מותר להם בשר תאוה שאין החלב קרב. לכן אמר "חקת עולם" כי הוא חק הנוהג לעולם, לא לפי שעה לבד.
  • ( ב ) יש לטעות שעל כל פנים לא נאסר רק בזמן המקדש שיש מציאות להקרבת החלב על המזבח, לא בחורבנו. לזה אמר "לדורותיכם"-- גם בדור שאין בו מקדש בנוי.
  • ( ג ) יש לטעות שעל כל פנים לא נאסר בחוץ לארץ שאין שם מציאות לקרבן בשום זמן. לכן אמר "בכל משבתיכם" וכמ"ש בקידושין (דף לז.).

ועיין בפר' אמור (סימן ??)‏[1] בארתי דבר זה באורך, ת"ל [תהלה לאל?? ].

סימן קצ[עריכה]

ויקרא ג יז:
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק כ:

"כל חלב וכל דם לא תאכלו"-- ר' יהודה אומר הקיש הדם לחלב. מה החלב בשני לאוין, אף הדם בשני לאוין.   וחכמים אומרים אין בו אלא אזהרה אחת.


[ז] יכול אף דם פסולי המוקדשין יהיו חייבים עליהם משום שני לאוין?   תלמוד לומר (דברים יב, טז) "רק הדם לא תאכלו"-- אין בו אלא אזהרה אחת.

  • אין לי אלא דמן; חלבן מנין?   תלמוד לומר 'חלב ודם'-- הקיש חלב לדם; מה הדם בלאו אחד אף החלב בלאו אחד.


[ח] שמתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין?   תלמוד לומר (דברים טו, כג) "רק את דמו לא תאכל"-- אין בו אלא אזהרה אחת.

  • אין לי אלא דמו; חלבו מנין?    תלמוד לומר 'חלב ודם'-- הקיש חלב לדם; מה הדם בלאו אחד, אף החלב בלאו אחד.


כל חלב וכל דם לא תאכלו: כבר כתבנו למעלה (סימן קלה, ובאילת השחר כלל קס) כי דרך הכתוב לחבר שני דברים הדומים באזהרה אחת; והבלתי דומים לא יכללו באזהרה אחת. וזה אחד מדרכי ההיקש ששני דברים שכללן הכתוב באזהרה אחת בהכרח הם דומים זה לזה. והנה ראינו שלקמן בסדר צו (ויקרא ז, כה-כו) הפריד הכתוב ביניהם והזכיר על החלב בלאו בפני עצמו ועל הדם בלאו בפני עצמו; ולמה חברם כאן יחד שע"כ הם מוקשים זה לזה.

ואמר ר' יהודה שמקיש הדם לחלב שכמו שעל החלב של מוקדשים עובר בשני לאוין לר' יהודה משום חלב מוקדשים ומשום לאו דזרות, כן עובר על הדם. [כן פירשוהו בכריתות (דף ד:) שפירושו שני לאוין חוץ מלאו דחלב ודם של חולין]

וחכמים סבירא להו דאינו חייב על לאו דזרות בדם דכיון דאמעוט דם מטומאה (בחולין קיז:)-- אמעוט נמי מזרות. [ועיין בתוספתא סוף פרק גיד הנשה, וצ"ע]. ובכריתות (שם) מבאר דלרבנן אצטריך ההיקש למילתא אחריתי, עיי"ש.


ובארו (במשנה ז' ח') שמה שכתוב (דברים יב טז) גבי פסולי המוקדשים שנפדו "רק הדם לא תאכלו", וכן מה שכתוב (שם טו כג) גבי בכור "רק את דמו לא תאכל" -- שאזהרה זו שהוא ללא צורך, בא להוציא לר"י, בל נטעה שעל דם פסולי המוקדשין חייב שתים (על לאו דדם ולאו דזרות שהיה חל עליהן בעודו קדשים, דהגם דפקעה קדושה מבשרן, לא פקעה מדמן); לכן כתב בו שנית אזהרת הדם מחדש ללמד שאין חייב על אזהרה הראשונה שהיה עליהן בעודן קדשים. וכן אומר בספרי (פסקא עא) "רק הדם לא תאכל"-- לאו אחד יש בו, ולא שני לאוין וכולי.

וכן נוכל לטעות בבכור שחייב על דמו שתים (כי בכור אי אפשר ללמוד מפסולי המוקדשין שהוא יצא מהן שנאכל במומו ואין לו פדיון), לכן אמר גם בבכור "רק את דמו לא תאכלו". וממילא ידעינן שגם על חלב של פסולי המוקדשין ושל בכור אינו חייב משום חלב קדשים, דהא החלב והדם הוקשו זה לזה לענין לאו דקדשים. וזהו שאמר חלבו מנין? תלמוד לומר 'חלב ודם'.

וכל זה לשיטת ר' יהודה. ורש"י בפירוש החומש (מ"ג דברים יב טו, מ"ג דברים טו כג) שפירש טעם אחר בזה הוא לרבנן דסבירא להו שאין בדם קדשים משום לאו דזרות. ועיין בפרשת אחרי (סימן קז), תראה שר' יהודה אזיל בזה לשטתיה דלדידיה אייתרי תרי לאוין גבי דם, עיי"ש.



  1. ^ ההפניה חסרה בדפוס. לכאורה היה צד לחשוב שמדובר ב(סימן קסב) אלא ששם אין הרבה תוכן כדי להצדיק המלים בארתי דבר זה באורך. ואולי כוונתו לאמור (סימן סו)... וצע"ע