כריתות ד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלמא לא אוקמה כר' ישמעאל דא"ר חנינא מודה היה רבי ישמעאל לענין קרבן שאינו חייב אלא חטאת אחת השתא נמי כר' יהודה לא מתוקמא דהא א"ר אליעזר מודה היה רבי יהודה לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת אלא אמר ר"ל משום בר תאוטני הכא במאי עסקינן כגון שאכלן בשני תמחויין ואליבא דרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקים גופא אכל חלב נבילה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים רבי יהודה אומר חלב מוקדשין לוקה שלש אמר ליה רב שיזבי לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דכתיבי קראי (ויקרא ג, יז) חקת עולם (ויקרא ז, כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא כב, י) וכל זר לא יאכל קדש הא תלתא לאוין אלא לרבנן מ"ט קסברי לאו דחוקת עולם בקדשים ולאו דחלב שור בחולין וצריכי דאי כתב רחמנא בקדשים הוה אמינא קדשים הוא דחמירי דאסור חלבו אבל חולין אימא לא משום הכי כתב רחמנא כל חלב שור ואי כתב כל חלב שור ה"א חלב דחולין הוא דאסור משום דלא הותר מכללו אבל חלב מוקדשין דהותר מכללו ה"א מדהותר בשרן אישתרי נמי חלבן צריכי ורבי יהודה סבר כי כתיב חלב שור בעניינא דקדשים כתיב אלא מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר הלמד מעניינו לא דכ"ע [ילפינן] דבר הלמד מעניינו ובהא קמיפלגי רבי יהודה סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת ורבנן סברי לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן (אלא לר' יהודה כל חלב וכל דם לא תאכלו למאי אתא מיבעי ליה להקיש) תניא (ויקרא ג, יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים דברי ר' יהודה וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת ומ"ש חלב דלוקה שתים בלא היקישא דכתב ביה תרי קראי כל חלב וכל דם לא תאכלו כל חלב שור וכשב דם נמי בלאו היקישא נילקי שתים דכתיב ביה תרי לאוין כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ז, כו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה אלא אימא מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה ג' ומאי שנא חלב דלוקה שלש דכתיב ביה הלין תרי לאוין ולאו דזרות הא תלתא דם נמי איצטריך ס"ד אמינא הואיל ואיתמעיט דם מטומאה ליתמעיט מזרות קמ"ל היקישא ואלא לרבנן הקישא למאי אתא מיבעי ליה לכדתניא כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו ואין מצטרפין זה עם זה אף דם שדמו חלוק מבשרו אוציא דם שרצים הואיל דאין דמן חלוק מבשרן מצטרפין והא מהכא נפקא מהתם נפקא (ויקרא יא, כט) וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה אי לאו היקישא ס"ד אמינא ה"מ לטומאה אבל לאכילה אימא לא אשמעינן היקישא לאכילה אמר רבינא הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין מאי קמ"ל היינו היקישא סד"א שרץ דאיתרבי לטומאה איתרבי לאכילה נחש דלא איתרבי לטומאה לא איתרבי לאכילה קמ"ל היקישא כל מילי דאין דמו חלוק מבשרו משמע אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למאי אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם התמצית הניחא לר' יהודה דתניא דם התמצית באזהרה ר' יהודה אומר בכרת אלא לרבנן ההיא למאי אתא ואפילו לר' יהודה כרת נפקא ליה מן כל דם דתניא רבי יהודה אומר דם מה תלמוד לומר כל דם אין לי אלא דם קדשים שהנפש יוצא בו [שהוא מכפר] דם חולין ודם התמצית מנין ת"ל כל דם אלא אימא אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כיסוי ואמר רבא חמשה לאוין האמורין בדם למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כיסוי ואחת לדם איברין ואחת לדם התמצית א"ר אילא אכל מעשר דגן ותירוש ויצהר לוקה שלש והא אין לוקין על לאו שבכללות שאני הכא דמייתרי קראי מכדי כתב רחמנא (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך בפנים אין בחוץ לא ל"ל דכתב רחמנא (דברים יב, יז) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך לחלק אי מההוא ה"א ה"מ בעשה אבל בלאו אימא לא אמטו להכי
רש"י
[עריכה]קסברי - רבנן לאו דחקת עולם בקדשים דהא בעניינא דקדשים כתיב ולאו דכל חלב בחולין ולא בקדשים:
ה"ג אבל דחולין דאסור חלבו אימא לא - והכי פירושא אבל חולין דקילי אימא לא אסיר חלבו. דאסור חלבו אימא לא כלומר אימא לא אסור חלבו ולשון הפוך היא לשון גרסא ירושלמית:
חלב מוקדשין הותר מכללו - דהא אליה איקרי חלב בכבש ואישתראי בשור ועז:
ור' יהודה סבר כי כתיב נמי כו' - כדאמרן לעיל:
מכלל דרבנן לא ילפי - בתמיה:
לאו מלאו ולאו מכרת למידין - דבר מעניינו בין לאו מלאו כגון בעלמא גבי אבר מן חי בפ' (כל הבשר) (חולין קב.) בין לאו מכרת כגון הכא מה כרת בקדשים אף לאו בקדשים:
ורבנן סברי לאו מלאו הוא דילפינן - כי התם אבל לאו מכרת לא ילפינן הלכך בחולין כתיב ואף בזו הספרים משובשים וכולה גרסא ליתא: ה"ג ת"ר כל חלב וכל דם לא תאכלו ר' יהודה אומר מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת:
מאי שנא חלב - כלומר מ"ט כתביה לדם בהדי חלב ליכתביה באנפי נפשיה ואנא ידענא דלוקה ב' דמ"ש חלב דלוקה שתים בלא הקישא כלומר דם נמי כתיבי ב' קראי אי הוה כתיב באנפי נפשיה כגון כל דם לא תאכלו לכתוב בחקת עולם ל"ל דכתיב בהדי חלב:
דם אימעיט ממעילה - בסוף כל הבשר בשחיטת חולין (דף קיז:) ואימא כי היכי דאימעיט מזרות קרבן מעילה אימעיט נמי ממלקות דזרות קמ"ל: ה"ג ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה אימעיט נמי מזרות קמ"ל:
אלא לרבנן - כיון דתרצינן דלר' יהודה לא בעי הקישא אלא משום זרות ורבנן פליגי עליה ואמרי אין בו אלא אזהרה אחת מכלל דסבירא להו מזרות נמי אימעיט ולדידהו הקישא ל"ל:
מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו - שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכשב ועז שחלבן אסור ובשרן מותר:
ואינן מצטרפין זה עם זה - לאיסור שבה שהרי אין כאן אלא איסור החלב לבדו ואין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר:
אף דם - אע"פ שאיסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא לא יצטרפו שנלמד דם מחלב מה החלב על כרחיה לחלקו מפרידו מלהצטרף שהרי חלוקין זה לאיסור וזה להיתר דאין איסור והיתר מצטרפים אף דם הטמאים הואיל ודמן חלוק מבשרן שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר אינו מצטרף אפילו לענין (איסור) לטמא:
יצאו שרצים - מדין ההיקש הזה הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ כדאמרי' בפר' דם שחיטה (לקמן כא:) יצאו שרצים שאין בהן טומאה קלה כו' הילכך מצטרפין זה עם זה שהרי שם אחד להן הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין דאין מוזהר על דמן משום דם כדאמרינן בפרק דם שחיטה (שם) שאין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כו':
דם שרץ מוזה נפקא - דאי ללמוד לשרץ גופיה הא כתיב אלה הטמאים לכם:
לטומאה - לכעדשה:
לאכילה - בכזית:
הילכך - דאמרת כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין:
נחש נמי - אע"ג דלאו בר טומאה הוא מצטרף דמו לבשרו לכזית לאכילה דאין מוזהרין על דמו אלא משום בשרו:
דאיתרבו לטומאה - כדאמרן וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לטומאה:
ג' כריתות - תרין באחרי מות וחד בצו את אהרן:
ואפי' לר' יהודה - לא נפקא ליה דם התמצית מחד מהנך כריתות:
דם - הוה ליה למיכתב:
מה ת"ל כל דם - באחרי מות איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני וגו' אין לי שיהא בכרת אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שמתכפר בו שראוי לכפרה על המזבח דהא כפרה כתיבא הכא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והני הוא דראויין לכפרה:
דם חולין ודם התמצית - לקדשים דאינם ראוין לכפרה כדאמרינן בסוף תמיד נשחט בפסחים (דף סה.):
אלא - לעולם רבנן דלא נפקא לחולין מריבויא דקרא דכל ואע"ג דלית להו כרת בדם התמצית מיבעי להו חד כרת לדם כיסוי לדם חיה ועוף שכיסהו ונתגלה סד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל:
ה' לאוין - הנך דלא אתו לדרשה חד (ויקרא ג) דחקת עולם וחד בצו את אהרן (שם ז) כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם וחד באחרי מות (שם יז) דם כל בשר לא תאכלו וחד בראה אנכי (דברים יב) לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים הרי ה' ודכתיב לעיל מיניה לא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי משתעי ודכתיב בתריה לא תאכלנו מוקמינן בפרק כל הבשר בשחיטת חולין (דף קטו:) אזהרה לבשר בחלב ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכלו ומוקמינן ליה בפרק שני דבכורות (דף טו.) לחלב פסולי המוקדשים ודכתיב באחרי מות כל נפש מכם לא תאכל דם מוקים ליה תורת כהנים להזהיר גדולים על הקטנים:
א"ר אילא אכל מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' - משום לא תוכל לאכול בשעריך וגו':
בעשה - לאו הבא מכלל עשה עשה:
נכתוב לא תוכל לאכלם - דהא איירי לעיל עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם וגו':
לחם וקלי וכרמל - לפני העומר:
קלי - שנתייבש בתנור:
כרמל - שנתמולל ביד ולא הובהב באור:
קלי וכרמל איתנהו בעינייהו - דלא טחנן:
קלי נתרבה במנחת העומר - דכתיב (ויקרא כג) גביה קלוי באש ואף על גב דבההוא קרא כתיב כרמל לא הוכשר אלא על ידי האור כדאמרינן במנחות (דף סו:) אבוב של קליות היה שם מנוקב ככברה שיהא האור שולט בכולן ולשון כרמל רך ומל רך שנמלל:
תוספות
[עריכה]מודה רבי יהודה לענין קרבן. אע"פ דלעיל אמר כ"מ שיש ב' לאוין וכרת אחת חילוק חטאות ביניהן היינו דוקא בב' דברים כגון סך ומפטם אבל בדבר אחד לא אמר חילוק:
דם נמי לילקי ג'. תימה ל"ל למימר בלאו דזרות בלא"ה משכחת ביה דחד כתיב ביה בהדיא כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם ומן היקישא יש עוד שנים מה חלב לוקה ב' אף דם כו' וא"כ בלא זרות איכא תלתא:
ה"מ לענין טומאה. דחמיר דשיעורו בכעדשה אבל לענין אכילה דבכזית . אימא לא תימה דנימא הקישא ונשתוק מוזה לכם הטמא ולגמר טומאה מאכילה:
אלא אימא חד לחולין. ולר' יהודה נמי חד לקדשים ודם התמצית וחד לדם חולין וחד לדם כסוי וברייתא דקתני דם חולין ודם התמצית מנין לאו דוקא דליהוי תרווייהו מחד קרא דכל:
לדם כיסוי. איצטריך קרא דלא נימא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים דמשמע הא אין נשפך אין חייבין עליו קמ"ל:
ראשונים נוספים
[3] השתא נמי כר' יהודה לא מיתוקמא דהא אמר כו'. מאי רבותא קמ"ל ברייתא דחייב שתים:
אמר ריש לקיש. הא קמ"ל כגון שאכלו ב' זיתי דחלב דחולין בב' תמחויין כלומר בב' תבשילין א' צלי וא' מבושל והיינו (קרי שמא) [שני שמות] ומשום הכי חייב שתים כדר' יהושע דאמר בהא מסכת בפרק אמרו לו. אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד חייב על כל אחד [ואחד] משום מעילה קסבר תמחוין מחלקין:
לישנא אחרינא כגון דאכל חלב דהקדש ורבותא קמ"ל דחייב שתים ודלא כר' יהודה דאמר שלש:
מחכון עלה ואי רבותא קמ"ל נוקמא כגון דאכל חלב דשור וכשב ועז ור' ישמעאל היא דאמר לוקה שלש והאי דקתני חייב שתים דאכל שתים בלבד דשור וכשב אלא אמאי לא אוקמא כו'. דהא מודה שאינו חייב אלא חטאת אחת אחלב השתא נמי כר' יהודה כו' אלא ודאי אחת משום חלב ואחת משום קודש. והשתא נמי מיתוקמא כר' יהודה ברייתא ובין לרבנן ובין לר' ישמעאל למאי רבותא קמ"ל:
אלא אמר ריש לקיש. דבהכי קא מיירי ברייתא כגון דאכלו בב' תמחויין ור' יהושע היא:
בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב תרי קראי בחלב וקסבר תרוייהו בקדשים כתיבי ורבנן סברי חד בחול קא מיירי ולא בקדשים הילכך אינו לוקה אלא שתים אחת משום חלב ואחת משום קודש:
וצריכי. חד בחולין חד בקדשים:
דאי כתב בקדשים. הוה אמינא חולין לא ילפי מיניה דהיינו טעמא דבקדשים אסור חלב משום דחמירי דאסורין לזרים הילכך חלבו אסור וחייבין עליו אבל חלב חולין דלא חמיר אימא (כלומר) איסורא בעלמא (אימא) דאית ביה אבל חייבין חטאת לא להכי כתב כל חלב שור וגו' דגם בחולין ליחייב:
ואי כתב. בחולין ולא בקדשים הוה אמינא חלב חולין הוא דאסור משום דלא הותר מכלל איסורו לא לגבוה ולא להדיוט אבל חלב דקדשים דהותר מכללו לגבוה (אלא) לאחר זריקה והותר נמי בשרן דקדשים מכלל איסורן לאחר זריקה אימא מדהותר בשרן הותר חלבן צריכא דאסור:
ואמר לן ר' איכא ספרי דכתיב בהו הכי הוה אמינא חולין הוא דאסירן חלבן דלא הותר מכללן כלומר חולין אין בהן היתר מכלל דלעולם מותרין. אבל חלב מוקדשין דהותרו מכללן דבשר עצמו לפני זריקה אסור לאחר זריקה מותר הוה אמינא מדהותר בשרו מכללו כו':
ור' יהודה סבר כי כתיב נמי. כל חלב שור בענינא דקדשים כתיב דהא איירי לעיל בקדשים ודבר למד מענינו ואלא מכלל דלית להו לרבנן דבר למד מעניינו אלא דכולי עלמא בעלמא אית להו דבר למד מעניינו והכא בהא פליגי ר' יהודה סבר למדין לאו כל חלב שור מלאו דחקת עולם וההוא לאו מכרת דמיירי בבהמה דקדשים ומה כרת לחלק על כל בהמה ובהמה אף הני לאוין לחלק הלכך לוקה שלש:
ורבנן סברי. כל חלב שור בחולין הוא דכתיב ולאו מלאו ילפינן לאיסור בעלמא כדאמר לעיל דהיינו דבר למד מעניינו דדמי להו ללאו לאו מכרת לא ילפינן דלא דמי ליה הלכך לא מצית למילף מיניה לחלק ואינו לוקה אלא שתים. ור' יהודה דמוקים לתרי קראי בקדשים מרבי לחלב חולין מכל חלב שור דשמעינן לר' יהודה דדריש כל במס' זבחים ובין רבנן ובין ר' יהודה כרת לחלב דחולין נפקא להו מרבוי כי כל אוכל חלב דאפי' למאן דלא דריש כל כי כל דריש:
ואלא לר' יהודה דמוקים תרוייהו בקדשים כל חלב וכל דם כל דם למאי אתא הלכך כתב הכא לומר לך מה חלב בקדשים לוקה שתים אף דם לוקה שתים להכי אקשיה לחלב:
מ"ש חלב. דפשיטא ליה דלוקה שתים בלא היקשא כלומר דלא צריך היקשא משום דכתיבי ביה תרי קראי כו':
אלא אימא. להכי אתא היקשא דסד"א הואיל ואיתמעיט (בסימן) מטומאה כדגרסינן בסיפי' דכל בשר. תלתא קראי בדם למה לי לכם לכפר הוא חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומא' איתמעט נמי מן לאו דזרות:
ואלא לרבנן. דסברי דאינו לוקה אלא אחת משום חלב היקשא למאי אתא:
לכדתניא דאמר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שהחלב אסור ובשר מותר ואינו מצטרף זה עם זה שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר אין מצטרפין זה עם זה דכל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור ואפי' בקדשים נמי אין היתר מצטרף לאיסור כדקתני ר' יהושע אמר כל הזבחים שבתורה נשתייר מהן כזית בשר כזית חלב זורק את הדם כחצי זית בשר כחצי זית חלב אין זורק את הדם. אף כל שדמו חלוק מבשרו אין מצטרף (אההוא) [ואינו] חייב אוציא דם שרצים שאין דמם חלוק מבשרן דזה וזה אסורין באכילה ומצטרף זה עם זה כדתנן במס' מעילה (דף יז) דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה. וקא ילפי מהיקשא דדם שרץ ובשרו מצטרף[4]:
הא מן וזה לכם הטמא לימד על דם השרצים ובשרו שמצטרף דמייתר הוא דהא כתיב ואלה הטמאים לכם בכל השרץ:
סד"א מן וזה לכם הטמא יליף דמצטרף לטומאה אבל לאכול אימא לא מצטרף לחייבי מלקות קמ"ל היקשא דמצטרף:
לישנא אחרינא בשלמא לר' יהודה דדריש ליה להאי קרא כל חלב וכל דם להיקשא שפיר דתניא כל חלב וכל דם וגו' וחכ"א אינו אלא באזהרה בלאו אחד אלא לרבנן היקשא למאי אתא מיתבעי ליה כו':
אמר רבינא. הואיל וכך דאמרת שאין דמו חלוק מבשרו מצטרף דם נחש ובשרו אע"ג דאינה משמונה שרצים מצטרף:
מאי קמ"ל. רבינא היינו היקשא דמה לי שרץ ובשרו מה לי נחש ובשרו:
אצטריך דרבינא ואיצטריך היקשא סד"א שרץ הוא דאיתרבי לטומאה כדכתיב וזה לכם הטמא הואיל ומצטרף לטומאה מצטרף לאכילה אבל נחש דלא דאיתרבי לטומאה דלא מטמא קמ"ל היקשא כו':
שלש כריתות בדם. למה אחת בפרשה צו את אהרן ושנים בפרשה אחרי מות:
אין לי. עיקר דם קדשים שהנפש יוצא בו שמכפר כדכתיב כי הדם בנפש יכפר:
דם חולין ודם התמצית מנין. ת"ל כל דם דם חולין דהכא לאו דווקא נסיב ליה דבדם חולין בפירוש אשכחן כרת דכתיב אשר יצוד וגו' אלא ואחד לדם כסוי הדם חיה ועוף בין לר' יהודה ובין לרבנן:
חמש לאוין. הכתובין בדם לאו דחוקת עולם ולאו דכל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ושלשה בפרשת אחרי מות אחד לדם חולין כו' לדם האברים שיוצא מן האברים כשחותכין אותן (אחר) [קודם] שחיטה דהוי אבר מן החי ועוד יש בו ארבעה לאוין בדם והן לדרשה באין אחד ואליהם תאמר איש וגו' אתי להזהיר בני ישראל קטנים על הגדולים שיפרישם מדם ורק את דמו לא תאכלו דבכור מוקמינן בבכורות מאי דמו חלבו דפסולי המוקדשין. ולא תאכל הנפש עם הבשר אתי למיסר דם מן החי דם הקזה שהנשמה יוצאה בו. ולא תאכלנו על הארץ תשפכנו אתי לבשר בחלב כדאמר בפ' כל הבשר האוכל מעשר שני אלו ג' מינין בחוץ דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' משום דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך וגו':
אי מן ההוא. ואכלת הוה אמינא הני מילי בעשה הוא עובר דהיינו לאו הבא מכלל עשה עשה:
מודה רבי יהודה לענין קרבן - אע"פ דלעיל אמר כ"מ שיש ב' לאוין וכרת אחת חילוק חטאות ביניהן היינו דוקא בב' דברים כגון סך ומפטם אבל בדבר אחד לא אמר חילוק:
דם נמי לילקי ג' - תימה ל"ל למימר בלאו דזרות בלא"ה משכחת ביה דחד כתיב ביה בהדיא כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם ומן היקישא יש עוד שנים מה חלב לוקה ב' אף דם כו' וא"כ בלא זרות איכא תלתא:
ה"מ לענין טומאה - דחמיר דשיעורו בכעדשה אבל לענין אכילה דבכזית אימא לא תימה דנימא הקישא ונשתוק מוזה לכם הטמא ולגמר טומאה מאכילה:
אלא אימא חד לחולין - ולר' יהודה נמי חד לקדשים ודם התמצית וחד לדם חולין וחד לדם כסוי וברייתא דקתני דם חולין ודם התמצית מנין לאו דוקא דליהוי תרווייהו מחד קרא דכל:
לדם כיסוי - איצטריך קרא דלא נימא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים דמשמע הא אין נשפך אין חייבין עליו קמ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה