התורה והמצוה ויקרא יט כו-כח
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן ע[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
[א] מנין לאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".
דבר אחר: "לא תאכלו על הדם"-- לא תאכל מן הבשר והדם קיים במזרק.
ר' דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי בית דין? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".
ר' עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום אותו היום? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".
ר' יוסי בר' חנינא אומר אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר "לא תאכלו על הדם".
לא תאכלו על הדם: פירש הרלב"ג מפני שסמוך אל זה אמרו "לא תנחשו ולא תעוננו" למדנו שהאכילה על הדם היתה לכוונה שיודיעו מהם העתידות, וזה אמנם היה שהיו זובחים הבעלי חיים והיה דמו יורד תוך חפירה אחת וסביבה היו אוכלים בשר הבעל חי ההוא שהיו חושבים שיהיו אוכלים בזה האופן עם השדים על שולחן אחד ותתחזק האהבה ביניהם עד שיודיעום השדים העתידות כמו שזכר הרב המורה שראה בספרים ההם. וכן כתב הרלב"ג (פרשת אחרי) אצל מצות כיסוי. ובשמואל (א יד) "וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם...ויאמר בגדתם..." פירש הרד"ק לפי שהיו מכינים הבשר בחפזון היו שוחטים בארץ ולא היה הדם ניגר ומתמצה יפה ואין זה פירוש "לא תאכלו על הדם" רק פירוש שהיה דומה כחק הזובחים לשדים וכולי.
וחז"ל בארו בספרא ובסנהדרין (דף סג) שלאו זה כולל ענינים רבים כפי שימוש מלת "על" שיפרד לכמה הוראות:
- ( א ) תשמש מלת "על" כמלת עם-- "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות לה), "נחה ארם על אפרים" (ישעיה ז), "ולא שתם על צאן לבן" (בראשית ל). ועל זה אמר מנין לאוכל מן הבהמה עד שלא תצא נפשה פירוש: שלא תאכל הבשר עם הדם. והנה מלת "על" שבא במקום "עם" גדרו שהתטפל הטפל אל העיקר שמה שכתוב "ויבואו האנשים על הנשים" קדמו הנשים בנדבה זו (כמו "וילוו עליך" "ונלוה הגר עליהם") ור"ל כי חק העכו"ם היה לחבב הדם עד שהבשר היה כטפל אל הדם. ועל זה סמך "לא תנחשו", וזה מסכים לפירוש הרד"ק הנ"ל שזה היה החטא בימי שאול.
- ( ב ) ישמש מלת "על" כמלת אצל -- "והוא עומד עליהם", "וזבחת עליו את עולתך", "וישיגו אותם חונים על הים". ועל זה אמר לא תאכלו מן הבשר והדם קיים במזרק. ולדעת חז"ל זה היה החטא בימי שאול. וכן כתב הראב"ע, שדבוק עם מה שכתוב למעלה שלא יאכל פרי עץ נטוע עד יקדים פריו קדש לה', וכן לא יאכל בשר טהור עד יזרק דמו לה' וכולי, עיי"ש.
- ( ג ) ישמש מלת "על" בענין סבה-- "הנך מת על האשה", "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו". וזה שאמר ר' דוסא מנין שאין מברין על הרוגי בית דין וכולי ופירושו לא תאכלו סעודת הבראה בסיבת הדם ובעבורו. וראיתי בחזקוני פירש דסמך ל"לא תנחשו" שהיה מנהג אמוריים שגואלי הדם אכלו על קבר הרצוח וכולי.
- ( ד ) ישמש כמלת "אַחַר" -- "על עולת התמיד". ופירושו שלא יאכלו אחר הדם
- ( ה ) ישמש כטעם אל -- "וילך אלקנה על ביתו", "ותתפלל חנה על ה' ". וכן יבוא כשימוש עד -- "הוא ינהגנו על מות", "על המעברות". וזה שאמר אזהרה לבן סורר ומורה מנין? ר"ל לא תאכלו באופן שיביא אל הדם והרצח כמו שאמרו בן סורר ומורה נהרג על שם סופו.
ולדעת הרמב"ם הכל מדאורייתא כמו שחשב כל אלה בהלכותיו (פרק א מהל' שחיטה ופרק יח מהל' סנהדרין ופרק ז מהל' ממרים). רק לדעת רש"י חולין (דף קכא) מה שאמרו שלא יאכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה היא דרבנן וקרא אסמכתא ועיין בתב"ש (סימן כז) מהיכן יצא לו זאת לרש"י.
סימן עא[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
[ב] "לא תנחשו"-- כגון אלו שהם מנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים.
לא תנחשו: פירש הרלב"ג הוא שישפט בדבר טוב או רע מפני דבר אחר בלתי מעיד עליו כלל כמו שיאמר שלא אעשה דבר פלוני שידעתי לעשות שאם אעשנו לא אשיג בו רצוני והעד על זה שהרי נפלה פתי מפי. ואמרו חז"ל (סנהדרין סה) מנחש זה האומר פתי נפלה מפי, מקלי נפלה מפי, בני קורא מאחרי, עורב קורא לו, צבי הפסיקו, נחש מימינו ושועל משמאלו וכיוצא. ויתכן שהתחלת אלה היה מן הנחש שהיו צופים בו ועושים סימנים בתנועותיו והלוכו ומשם התפשט לנסות בדברים אחרים.
ובמה שאמרו בחולין (דף צה) כל נחש שאינו כאליעזר וכולי יש פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד, ולדעתי גם להרמב"ם וההולכים בשיטתו שנחש של אליעזר ויהונתן היה ממין האסור, הם לא עשו איסור, כי תלו הדבר בהשגחת ה' באשר ידעו כי ה' עמם בדבר הזה והניחו סימן שבו יתודע להם הופעת ה' אם לעשות אם לחדול. וכן במ"ש בסנהדרין (דף צה) באבישי בן צרויה דאתא יונה איטריף מקמיה וכן כמה מעשים כאלה הנמצאים בזוהר שכל אלה לא הלכו בדרך האמורי וסימניהם המוסכמים אצלם רק בענין נעלה שידעו כי בא להם הופעה וסימן מאת ה' כי היו אנשי הרוח ומכוונים ברוח הקדש. ובזה יש לישב דברים הרבה. ועיין ביריעות שלמה (ח"א יריעה לד) האריך בזה. ועיין בב"ח יורה דעה (סימן קעט), ואכמ"ל.
סימן עב[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
"ולא תעוננו"-- אלו אוחזי עינים. ר' שמעון אומר זה המעביר על העינים. ר' עקיבא אומר אלו נותני עתים כגון אלו שהם אומרים "למודות ערב שביעיות להיות חטים יפות" "עקורות קטניות להיות (ס"א מהיות) רעות"
לא תעוננו: תנא קמא ור' שמעון מפרשים שהוא פעל נבנה משם "עין" שמצאנו ממנו פעל הקל-- "ויהי שאול עוין את דוד". ונבנה ממנו פעל המרובע-- "עונן" כמו "בונן" "כונן" "קומם" "שובב". ולדעת המקדקדים האחרונים בא הלמ"ד כפולה תחת דגש החסר בעי"ן הפעל במשקל הכבד וההתפעל (כמ"ש הבחור במאמר ב' עיקר ח).
וידוע שבנין הכבד יורה לפעמים הפך הפעל כמו "ודשנו את המזבח", "ובכל תבאותי תשרש" (איוב לא יב), "סקלו מאבן" (ישעיה סב י) ודומיהם (כמו הבחור מאמר א' עיקר ט). ולכן פירש התנא קמא האוחז את העינים ורצונו לומר שמסיר פעולת העינים לאחזם ולהטעותם. ור' שמעון סבירא ליה שבא לשון הכבד מצד ההוראה שיש לבנין הכבד על התמדת הפעולה כמ"ש רש"י (שמות א טו) שבא לשון כבד על העוסק בפעולה בתמידות כמו "שובר/משבר", "דובר/מדבר", "מוליד/מילד" וכן "ופִתחו שעריך תמיד פתוח ממשקולת" (ישעיהו ס יא) לשון כבד על שם שפתיחתן פתיחות עולם. וכמו כן (הושע ב ו) על "ורִדפה את מאהביה", עיי"ש. [ והראב"ע חולק עליו שם ]. וכן פירש "תעוננו" שעוסק בהתמדה עם העינים. וגירסת הגמ' זה המעביר שבעה מיני זכור על העינים שעל ידי זה עושה בהם פעולה תמידית לראות דברים נעלמים.
ורבי עקיבא מפרש נותני עתים ר"ל שהוא פעל נגזר מן "ועונתה לא יגרע". אולם על פי הדקדוק דרך הבנין המרובע שיהיה יוצא לשני והרד"ק במכלול (דף קמו) חשב "לא תעוננו" בין הכפולים ( ובשרשיו כתבם בשורש "עון" ובשורש "ענין" ) והרי י"ל שגם שם "עונתה" מן הכפולים שהשמות משתנים במשקליהם כנודע בשגם מבואר אצלינו שהכפולים ונע"ו ונל"ה משתתפים לרוב כמו דום/דמה/דמם, שוג/שגה/שגג, שור/שרה/שרר, מיץ/מצה/מצץ ודומיהם. וכמ"ש הרד"ק במכלול (דף צט). ויהיה שורשו "ענן" וזה כדעת המפרשים שרואה בעבים ועננים והוא פעל קל עומד וכמחלוקת ראשונים כן מצאנו למדקדקים האחרונים שהרד"ק במכלול (דף קיח) כתב וז"ל פעל מרובע בונן קומם שובב הוא"ו בהם עי"ן הפעל ומשקל פוֹעְלֵל כולם שהם מנחי העי"ן בציר"י. ומפעלי הכפל בפתח-- "ורוֹמַם תחת לשוני", "אשר עולַל לי". וכ"כ הבחור (מאמר א עיקר יב). ואם כן אחר שבא "לא תעונֵנו" ו"עונֵן" ונחש וכשף בציר"י מבואר שהוא מנחי העי"ן כדעת התנא קמא ור' שמעון.
אבל הראב"ע כתב "אשר עולל לי" נעשה לי והוא מבנין שלא נזכר שם פעלו מהכבד בעבור שאיננו בקמץ קטן כמו "כונֵן אשורי". וכן כתב על "ורומם תחת לשוני" "ורומם" כמו "ומורק ושוטף". דעתו שבין בכפולים בין בנחי ע"ו הפתח והציר"י מבדילים בין פִעֵל ובין פֻעַל. שבבנין פִעֵל בא בשניהם בציר"י ובבנין פֻעַל בא בשניהם בפת"ח, כמו שזה ההבדל ביניהם בשלמים פִקֵד פֻקַד. מכ"כ בצהר התיבה תיבת הפעלים (סימן לו) בשם אבן הירחי. ולפי זה יש לומר כרבי עקיבא שהוא מן הקל מהכפולים וגם לדעת הרמב"ם (פרק יח מהלכ' עכו"ם והטור סימן קעט) שרבי עקיבא מוסיף אתנא קמא ופסקו כדברי שניהם יש מקום לפי דעת הראב"ע בס' צחות שהבינוני והפעול מהכפולים לא יבואו רק בשלימות כמו מסבב מסבבים וכתב כי מן "סבב" יאמר "סובב" ומהשניים "מכונן" ואל יקשה עליך "ועוננים כפלשתים" ומעוננים לא יהיה לך" כי הם שני שרשים והטעם אחד ולשיטה זו אחר שמצאנו "לא תעוננו" ו"לא ימצא בך מעונן" יש אזהרה לאוחז העינים וגם לנותני עתים. ולהרד"ק והבחור שחולקים על הראב"ע בזה צריך לומר שרבי עקיבא חולק עם התנא קמא.
סימן עג[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
[ג] "לא תקיפו"-- אחד המקיף ואחד הניקף.
"פאת ראשכם"-- סוף ראשכם, ואלו הם הצדעים מיכן ומיכן.
לא תקיפו פאת ראשכם: הפעל "תקיפו" מוסב על המקיף שהוא הפועל, לא על הניקף. ומה שאמרו אחד המקיף ואחד הניקף פרש"י במכות (דף כ:) דלשון "לא תקיפו" משמע גם כן לא תניחו להקיף. אי נמי מדכתיב לשון רבים. ושם בגמ' תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה. אמר ליה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי! דאמר לך מני? רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. רבא אומר במקיף לעצמו ודברי הכל. רב אשי אומר במסייע ודברי הכל.
והנה לרבא במקיף לעצמו לוקה שתים משום מקיף וניקף דסבירא ליה שהלאו נאמר גם להניקף ולרב אשי רק במסייע חייב משום מקיף אבל במקיף לעצמו אינו חייב רק א' משום מקיף, לא משום ניקף. וכן דעת הרמב"ם (פרק יב מהל' עכו"ם). והראב"ד חולק עליו וסבירא ליה ד"לא תקיפו" קאי גם לניקף.
וכאשר נפלס במאזני הדקדוק דבר זה תלוי במחלוקת המדקדקים, כי לדעת הרד"ק במכלול (דף עח: ודף פו:) נמצא בכל שרשי פא יוד חסרים נחים, וחשב שם שורש ינח ושורש יקף מחסרי פא יוד. והבחור (מאמר ב עיקר הא ס"ו) חולק עליו וכתב שלא נמצא חסרי פא יוד רק כאשר עין הפעל צדי"ק כמו יצב יצג יצע יצק יצר יצת. יאמר "יצב גבולות עמים" "אציגה נא עמך" "אצק מים" וכדומה בכולם הצד"י דגושה במקום יוד פא הפעל. אבל "לא הניח לאיש לעשקם", "כי הקיפו ימי המשתה" שרשם נקף ננח ,לא יקף ינח עכ"ד.
וכבר כללו המדקדקים שהפעלים שנמצא מהם בנין הקל והכבד וההפעיל אז הכבד מוציא לשני וההפעיל מוציא לשלישי. וכן אם נמצא הקל וההפעיל ויוצא לשני בקל הוא יוצא לשלישי בהפעיל כמו מן אכל "המאכילך מן במדבר". אבל הבנינים שנמצאו בהפעיל ולא נמצאו ביתר הבנינים הם עומדים כמו "השכים" "השליך" שהוראתם כהוראת הקל וכמ"ש הבחור (מאמר א עיקר יא) ואם כן לדעת הבחור ששרש "תקיפו" היא נקף הלא נמצא בנין זה גם בקל-- "חגים ינקופו" וגם בכבד "ונקף סבכי היער" ואם כן ההפעיל "תקיפו" יוצא לשלישי ומזהיר גם שלא יקיף את עצמו על ידי אמצעי ופירוש "לא תקיפו" לא תניחו להקיף, הרי יש גם אזהרה לניקף וכדעת רבא וכפסק הראב"ד. אבל להרד"ק ששרש "תקיפו" היא יקף הרי לא נמצא ממנו לא בקל ולא בכבד (כי שם באו משורש "נקף" לא משורש "יקף") ואם כן אינו יוצא לשלישי ולא בא אזהרה רק למקיף, לא לניקף. וזה דעת רב אשי שמוקי לה רק במסייע ודברי הכל וכפסק הרמב"ם.
ואמנם ההבדל בין מה שבא "לא תקיפו" בלשון רבים נראה שהוא להזהיר את המקיף את חברו שאם היה בא בלשון יחיד היה האזהרה רק למקיף את עצמו ובמה שבא בלשון רבים הוא אזהרה כוללת וכמ"ש הרמב"ם כן גם בלאו דכתובת קעקע וכדומה שעובר בניתן לחברו. וכמו שבארנו (בסימן ??) על "לא תעשו לכם אלילים", ואכמ"ל.
סימן עד[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
[ד] "ולא תשחית את פאת זקנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה) יכול אפילו גלחו במספרים כבתער יהיה חייב? תלמוד לומר "ולא תשחית..פאת זקנך". אי "ולא תשחית..פאת זקנך" יכול אפילו לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב? תלמוד לומר "זקנם לא יגלחו". הא כיצד? גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.
[ה] "פאת זקנך"-- סוף זקנך. מלמד שהוא חייב על הראש שתים: אחד מיכן ואחד מיכן. ועל הזקן שתים מיכן, ושתים מיכן, ואחת מלמטן. ר' אלעזר אומר אם נטלן כולם כאחת אינו חייב אלא אחת.
[ו] עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט וברהיטני חייב.
ולא תשחית את פאת זקנך: ולקמן (פר' אמור) "ופאת זקנם לא יגלחו" ולמה שינה הלשון? פירשו חז"ל (מובא במכות דף כא, נזיר נח, קדושין לו) משום דפעל "גלח", הגם שבדרך הדיוק בא על הגלוח בתער, הנה בדרך ההרחבה בא גם על המגלח במספריים כעין תער ר"ל שמגלח עד עיקרי השערות ואם גוזז ומשייר בא לשון "גזיזה"-- "ויגז את ראשו" (איוב ב) שכן מ"ש "מגולחי זקן" (ירמיהו מא) היה במספרים. וכן במ"ש "והתגלח" כולל כל דבר כמו שבארנו שם. ולכן אמר להלן "לא תשחית" שלשון זה מיוחד אל התער המשחית הכל. ואם היה אומר רק לשון "לא תשחית" היה כולל עוקר השער במלקט ורהיטני. לכן אמר "לא יגלח", שעל עקירת השער באו לשונות אחרים-- "כל ראש מוקרח וכל זקן גדועה", "ואמרטה משער ראשי". ואחר שבשני המקומות כתיב לשון "פאה" גמרינן להו שהוא אזהרה שוה וצריך גלוח שיש בו השחתה וזה תער.
ור' אליעזר סבירא ליה שגם מלקט ורהיטני יקרא "גילוח" כי הלשונות "מרט" קרח" "גדע" באו רק על המורט ביד, לא בכלי, כ"פ בגמ' שגם ר' אליעזר גמיר גזירה שוה דבעינן גילוח.
וכבר גדרתי שם "פאה" שהוא מורה בעצם על רוח מרוחות העולם. ויש לשטח מרובע ארבע פאות. אמנם לשטח מעוגל כמו הראש לא יצדק "פאה" רק על הקצה המבורר בו על ידי מקומו וקשורו עם הגוף שקצהו הא' הוא הקדקד וקצהו התחתון מחובר עם הלחיים מימין ומשמאל. ובהכרח לא כיון על קצה הקדקד שהוא כולו עגול וגבוה[?] והכתוב פרט בו "פאת פניו" ו"פאת אחוריו" (תזריע), ועל כרחך כיוון על קצה התחתון שהם הצדעים מכאן ומכאן. ובזה יצדק לשון "לא תקיפו" שאם מגלח הצדעים מקיף שער הראש כולו וכמ"ש במכות (דף כ) פאת ראשו סוף ראשו. ואיזה סוף ראשו? זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו ופרש"י אחורי אזנו אין שיער כלום אבל בצדעיו שבאצמע יש שיער ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו זה מקיף סוף הראש.
וכן לא יצדק שם "פאה" בזקן רק במקום הפרקים שמתחברים הלחי התחתון והעליון והם שנים מכל צד ואחד בסנטירו בשבולת הזקן. ורבו בזה הפירושים ביורה דעה (סימן קפא).
וממה שכתב "פאת" בלשון יחיד מבואר שחייב על כל פאה בפני עצמה-- ב' על הראש וה' על הזקן, אם גלח בבת אחת אף בהתראה אחת. [ובזה אחר זה בחדא התראה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' במכות שם גבי קרחה].
ודעת ר' אליעזר דאם נטלן כאחד אינו חייב אלא אחת כדמפרש בגמ' (דף כא) קסבר חד לאו הוא.
סימן עה[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
[ז] "ושרט לנפש". יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שאבדה בים יהא חייב? תלמוד לומר "לנפש"-- לא אמרתי שריטה אלא שהוא על המת.
[ח] מנין לחמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל שריטה ושריטה? תלמוד לומר "ושרט", לחייב על כל שריטה ושריטה.
[ט] ר' יוסי אומר מנין לשריטה אחת על חמש מתים שהוא חייב על כל מת ומת? תלמוד לומר "לנפש", לחייב על כל מת ומת.
ושרט לנפש: באר שלא אסר שריטה רק לנפש דהיינו על המת לבד, לא על צער אחר.
ולדעת ר' יוסי (במשנה ט) ידעינן זה ממ"ש בפר' ראה "לא תתגודדו למת" דסבירא ליה דגדידה ושריטה אחת הוא. ולכן סבירא ליה שמ"ש "ושרט לנפש" שמיותר בא ללמד שחייב על כל נפש שאם שרט על חמש מתים בחמש אצבעותיו חייב חמש. [כך נראה פירוש דברי הגמ' מכות (דף כא) ולא כקרבן אהרן שר' יוסי למד לחיוב על כל מת מן "למת" שאם כן יהיה חייב בקרחה על ה' מתים, שהגם שהחינוך כתב שחייב בקרחה א' על ה' מתים הוא הפך מדברי כל הפוסקים].
והמה מ"ש לר"י דשריטה וגדידה אחד הוא היינו לענין התראה ומלקות שלא הקפיד הכתוב רק הפוצע בבשרו בין דרך שריטה, בין דרך גדידה, אבל בלשון יש חילוק, כמ"ש הרש"ף. שהשריטה הוא חריץ קל כמו מסרט על בשרו ומשרטט את הקלף, וגדידה הוא חריץ עמוק עד הגידין כלשון הש"ס מגויד או צלוב. ובכלי יעשו חריץ עמוק לרוב. ומכל מקום אם עשו שריטה בכלי חייב גם כן.
ומ"ש במשנה ח מנין לחמש שריטות וכולי ת"ל "ושרט" פרש"י דמצי למכתב "לנפש לא תשרטו" לשון אחר ת"ל "ושרט" מרבויא דוא"ו עכ"ד. אמנם הדברים מבוארים בספרא אמור (פרק א מ"ד ומ"ה) שם למד ממ"ש "ובבשרם לא ישרטו שרטת" שחייב על כל שריטה ושריטה [שעל זה מורה שם הפעל הבא כפול על הפעל כמ"ש "להניף תנופה"-- תנופה אחת, "יקרחו קרחה"-- לחייב על כל קרחה, וכדומה] יכול הכהנים שריבה בהם מצות יתירות חייבים על כל שריטה ושריטה אבל ישראל יהיו חייבים אלא אח' תלמוד לומר "שרטת" "שרט" לגזירה שוה. הרי שדומה מ"ש "ושרט לנפש" אל מ"ש "לא ישרטו שרטת" מדין גזירה שוה, וכן פרש"י בפירוש החומש (אמור כא ה).
סימן עו[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ו:
[י] "וכתׁבת קעקע". יכול אפילו כתב ולא קעקע יהא חייב? תלמוד לומר "קעקע". אי "קעקע", יכול קעקע ולא כתב יהא חייב? תלמוד לומר "וכתבת". הא כיצד? עד שיכתב ויקעקע בדיו ובכוחל ובכל דבר שהוא רושם. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אינו חייב עד שיכתב שם השם שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ".
וכתבת קעקע: פרש"י במכות (דף כא) כותב תחלה על בשרו בסם או בסקרא ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין עור לבשר ונראה בו כל הימים. לדעתו הכתיבה הוא בדיו והקעקוע היא במחט כמ"ש בפיר' החומש שהוא מלשון "והוקע אותם" שהיא התחיבה והשקוע בעומק. ואחר שאמר במשנה ובספרא עד שיכתב ויקעקע צריך שיכתב בדיו תחלה. אבל הרמב"ם (פרק יב מהל' עכו"ם) וז"ל כתב ולא רשם בצבע או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה-- פטור, עד שיכתב ויקעקע. הוא מפרש "כתובת" על השריטה ו"קעקע" על המילוי בדיו שבזה יורד הכתב בעומק ונשאר שם. ולכן צריך לשרט תחלה ואחר כך לרשום כסדר המשנה. וכן הוא בסמ"ג.
ועם העיון הרמב"ם לשיטתו שכתב (בפרק יא מהל' שבת) שהמקרע על העור כתבנית כתב חייב והרושם על העור כתבנית כתב פטור, שכן אמר בירושלמי (פרק יב דשבת ה"ד ופ"ב דגיטין ה"ג). הרי שהמקרע בעומק העור הוא נקרא כתיבה. ומ"ש (בפ"ד מהל' גרושין ה"ז) דבין המקרע בין הרושם כשר כבר תמהו בזה הרשב"א וההמ"ג. [ועיין בס' ג"פ (סימן קכח ס"ק יט) מה שכתב בזה ליישב דבריו].
ורש"י ז"ל יסבור כדברי התוספתא דגרס בהפך (בפרק הבונה ובפ"ב דגיטין) הקורע פסול והרושם כשר, דקורע בעור לא נקרא כתב. ולכן מפרש דהרשימה בדיו היא הכתיבה והשריטה היא הקעקוע. [ובר"ן מכות וברע"ב פי' דבעינן דוקא שיקעקע תחלה. הנה לפי פירושם דקעקע היא השריטה לא היה להם לנטות מפרש"י דכותב תחלה, כסדר המשנה, כי הרמב"ם היה מפרש דקעקע היא הרשימה בדיו, וצ"ע, ואכמ"ל יותר].
ור' שמעון בן יהודה סבירא ליה שאינו חייב מלקות עד שיכתב שם עכו"ם (כן פירשו בגמ' מה שאמר שם השם) מדנתן טעם ש"אני ה' " ר"ל אני הוא אלוק האמתי, ולא אחר זולתי, ואם כן לא שלל אלא דבר המתנגד לשמו הגדול ולאלהותו.